אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה א

דרשה לבר מצווה

בעזהש"י חילוקא דרבנן לסיומא דמס' יבמות והתחלה למס' כתובות

פלג א

תניא בשלהי יבמות אין בודקין עדי נשים בדו"ח ר"ע ור"ט אומרים בודקין [כ"ה הגירסא הנכונה וכמ"ש בהה"מ ולח"מ פי"ג מה"ג וכ"ה בב"י סי' י"ז ובהגהת הגר"א ובמהרש"א עיי"ש] וקמיפלגי בדר"ח דאר"ח ד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח וכו' מר סבר כיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי ומ"ס כיון דקא שרינן א"א לעלמא כד"נ דמי ע"כ:

והנה ברמב"ם שם פי"ג מה"ג מבואר טעם אחר משום עיגונא ומילתא דעבידא לאגלויי ובראב"ד שם עוד טעם אחר משום דדייקא ומינסבה וכבר הקשו כולם עליהם שהמציאו טעמים אחרים מה שלא נזכר בתלמודין דבגמ' מפורש הטעם משום דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא ובק"נ על הרא"ש כתב לתרץ בטו"ט משום דקשיא להו קושית הרמב"ן דאי טעמא משום כתובה היא א"כ ארוסה מא"ל הא קיי"ל דארוסה אין לה כתובה כמ"ש בר"מ פ"י מה"א [הגה"ה עיין ברמב"ן שם מ"ש לתרץ דלא פלוג רבנן בתקנתא אמנם האחרונים תמהו עליו בזה דכיון דמן הדין בעינן דו"ח רק דין הממון שבו פוטרתו מדו"ח א"כ למה לא יצטרכו דו"ח בארוסה דלית בה ממון עיין ישוי"ע אהע"ז סי' י"ז ס"ק ט"ז מ"ש מה"ט לדינא גבי עדי זנות לאסור אשה על בעלה דבארוסה באמת צריך דו"ח והביא גם בשם המהרי"ט שכתב כן להלכה אמנם הקשה ע"ז קושיא עצומה ממ"ש בסנהדרין (דף מ"א) עדי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך בגמ' מאי איריא ארוסה נשואה נמי והקשה לפי מש"כ הרשב"א ז"ל לדקדק מכאן דלאסור אשה לבעלה צריכין העדים דו"ח דאל"ה האיך יכולים לומר שבאו רק לאוסרה על בעלה הא מכיון שדרשו וחקרו אותם ע"כ דלמיקטלה היא עיי"ש ומעתה מאי פריך שם נשואה נמי הא נוכל לומר דדוקא ארוסה נקט משום שאין לה כתובה וצריך דו"ח משו"ה יכולים לומר דלאוסרה באו אבל בנשואה לא כיון דאיכא כתובה כד"מ דמיא וא"צ דו"ח עיי"ש שנשאר בקושיא ובמחכתה"ר אישתמיט מיני' לפי שעה ד' שו"ת הרמ"א סי' י"ב מ"ש לדייק ד' חז"ל דמנקט כיון דאיכא כתובה למישקל משמע דוקא במקום דאיכא למישקל כתובה דאית כה"ג טעמא דחינא אבל להפסידה כתובתה דלית בה טעמא להקל לכו"ע בעינן דו"ח עיי"ש, ומובאים דבריו באבני מלואים אהע"ז סי' י"א ס"ק ה' עיי"ש באורך מ"ש להשיג בזה גם על הנוב"י מ"ק אה"ע סי' ע"ב והביא גם כן משם הרמב"ן בחידושיו שם שכתב ה"ט דחינא משום דבכתובה הא ליכא טעמא דנעילת דלת כו' מ"מ חששו משום חינא וא"כ דוקא למישקל כתובה דאית בה משום חינא עשאוהו כד"מ אבל היכי דאית בי' משום הפסד כתובה לא עקרוה לדו"ח עיי"ש וכן בדין דאם בארוסה שבאו רק לאוסרה לחוד אמרינן דאינן נאמנים בלא דו"ח האיך נימא דלאחר שנישאת שבאים העדים לאוסרה וגם להפסיד לה את כתובתה נימא דנאמנים גם בלא דו"ח ולקתה מדה"ד וע"כ דגם בנשואה אינן נאמנים בלא דו"ח כיון דעדותן אינה אלא להפסיד לה את כתובתה וז"ב וכן נעלם דבר זה גם מעיני בעל עמודי אור סי' פ"ד במש"ש ליישב קושית הרמב"ן הנזכר לעיל מהא דארוסה דמכל מקום גם גבי ארוסה איכא צד ממון שהרי ארוסה אית לה מזונות בהגעת זמן ושם בסי' פ"ה אות ז' הטעים דבריו שבעדות זו נפטרו נכסי הארוס מחיוב מזונותי' אבל בלא עדותן היתה תובעת מזונות בהגעת זמן מנכסיו עיי"ש [ולחנם השיג עליו כ' מו"ח הגנ"י בס' ה"צ מה שלארוסה דא"ל כתובה א"ל גם תנאי כתובה באם מת הארוס דמ"מ הא בעדות זו נפטרו נכסי הארוס מחיוב זה וכמש"ש בעמו"א בעצמו שם סי' פ"ה אות ז' עיי"ש שנשאל ע"ז וביאר כונתו אל נכון.] ולפי הנ"ל אין דבריו נכונים כלל דמה שמפסדת על ידי העדות בדברים שבממון הנה זה אינו מועיל לענין שיפטרו מה"ט מדו"ח וכנ"ל ורק אם מועיל עדותן להגבות לה כתובה בזה הוא דאמרינן שמה"ט א"צ דו"ח וז"פ וברור בע"ה ע"כ הגה"ה]. לכן לדידהו אי אפשר לומר האי טעמא דכתובה וצריכים לטעמים אחרים אך כ"ז הוא אי נימא דכתובה דרבנן לכן י"ל דאין כתובה לארוסה אבל אם כתובה דאורייתא היא י"ל שאין לחלק בין ארוסה לנשואה ור"ע הא ס"ל דכתובה היא דאורייתא דהא יליף גזירה שוה מפתה מאונס מקרא דאשר לא אורשה בכתובות (דף לח) ואייתר לי' כמוהר הבתולות לכתובה [לפלא שלא הביא שכבר קדמו בזה הרא"ש עצמו בפ"ק דכתובות סי' י"ט עיי"ש שכתב הוכחה זו דמוכח מהא דכתובות (דף לח) דס"ל לר' עקיבא דכתובה דאורייתא מדיליף אונס ומפתה מג"ש דאשר לא אורשה וריה"ג דפליג אדר' עקיבא מקיש אונס למפתה מכמוהר הבתולות ואם כן צריך לומר דרבי עקיבא דריש כמוהר הבתולות לכתובת אשה והוא ממש כמ"ש בק"נ מדעת עצמו ועיין פ"ח על הרא"ש פ"ק דע"ז סי' ז' שמביא בשם המרדכי פ"ק דכתובות שכתב דר"ע ס"ל בכתובות פ' א"נ (דף לח) דכתובה דאורייתא דדריש ג"ש מה להלן שקלים כו' עיי"ש שתמה על המרדכי הנ"ל בזה דלא מוכח מידי משם דס"ל כתובה דאוריתא רק דיליף ג"ש אונס ומפתה מהדדי דבתרווייהו חמשים שקלים ובלי ספק דכונת המרדכי הוא ג"כ כמ"ש ברא"ש הנ"ל דמשם מוכח ע"כ דסבירא לי' דכתובה דאורייתא דאייתר לי' כמוהר הבתולות לכתובת אשה ולפלא על שני הגאונים ז"ל הנ"ל מפרשי הרא"ש דאישתמיט להו לפי שעה ד' הרא"ש הנ"ל ודו"ק] וס"ל כתובה דאורייתא לכן לדידי' שפיר אמרו בגמ' ה"ט משום דאיכא כתובה למישקל ומוכיח עפ"ז הגירסא דר"ע אמר אין בודקין עיי"ש ולחנם נדחק דלפי דבריו ז"ל שפיר יש לקיים ג"כ כמו דגרסי רבותינו דר"ט ור"ע תרווייהו ס"ל דאין בודקין ונימא דפשיטא להו להש"ס דגם ר"ט ס"ל בהא כר"ע דכתובה דאורייתא ואיכא נמי כתובה גם לארוסה. ומה מאד יתיישב בזה מה שנתקשו הקדמונים ז"ל במה שנחלקו רבותינו להלכה אי יש כתובה לארוסה עיין אה"ע סי' נ"ה ס"ו והביא שם בהגר"א ס"ק כ"ד ממתני' מפורשת ביבמות (דף קיח ב') קידש א' מחמש נשים כו' נותן גט לכאו"א ומניח כתובה וכו' הרי דגם לארוסה יש לה כתובה ודחה שם מ"ש הרמב"ם לפרש האי מתני' דמיירי שכתב לה כתובה לאחת ונאבדה עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דהא במתני' שם ר"ט ור"ע הוא דאיירי בה ולדידהו דס"ל דכתובה דאורייתא שפיר ס"ל לשיטתם דגם לארוסה יש לה כתובה לפ"ד הק"נ הנ"ל ודו"ק:

פלג ב

והנה אם חומה היא מ"ש הק"נ הנ"ל נוכל בקצרה להמשיך את הענינים וליישב עפ"ז שי' רש"י ז"ל ריש כתובות והיו לאחדים עפ"י הידוע שיטת ר"ת בכתובות (דף ו') דפסק להלכה כתובה דאורייתא משום דרשב"ג ס"ל כן במתני' שלהי כתובות לפום גמ' דידן [עיין הגמי"י פ"י מה"א אות ו' מ"ש בשם הירושלמי שלהי כתובות דמבואר שם להיפך דמטבור א"י יפה מכל הארצות הדא מסייע למ"ד כתובת אשה מה"ת ולא כרשב"ג דאמר מד"ס] דנותן לו ממעות קפוטקיא וקאמר בגמ' משום דס"ל כתובה דאורייתא וכתבו האחרונים להוכיח שגם דעת רש"י הוא כן שהרי ס"ל לרש"י בפי' החומש במ"ש מהור ימהרנה לו שיכתוב לה כתובה וישאנה וטען עליו הרמב"ן שז"א אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר נישואין אין לה עליו כלום מה"ת שהכתובה מדברי סופרים היא. אמנם כתב במל"מ פ"א מה' נ"ב ה"ג בשם הרא"מ ליישב שיטת רש"י דס"ל כתובה דאורייתא עיי"ש וכן הוכיחו ממ"ש רש"י בפ' ח"ש דפילגש היא בקידושין בלא כתובה הרי דלנשים ע"כ איכא כתובה מה"ת. והנה כי כן יש ליישב שיטת רש"י ז"ל ריש כתובות דאזיל לשיטתו דהנה במ"ש במתני' בתולה נישאת לי"ד וכו' שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד פירש"י דחיישינן שמא יתפייס ותתקרר דעתו, והוא עפ"י הגמ' שם (דף ט' ע"ב) כמ"ש אביי כן דטעמא דמתני' היא משום דחיישינן לאקרורי דעתא וכמש"ש אי למיתב לה כתובה ניתב לה וכתב הפנ"י דמ"ש בגמ' שם (דף ה') דלאיקרורי דעתא ל"ח ע"כ נחלק בין איקרורי דעתא דזמן מועט לזמן מרובה ע"ש אלא שהקשה על אביי גופי' מאי דוחקי' לאוקמי טעמא דמתני' משום איקרורי דעתא ולחלק בין זמן מועט לזמן מרובה הא בפשיטות י"ל דטעמא דמתניתין איפכא משום תקנתא דידה לפמ"ש הרא"ש בסוף סוגיא דפ"פ והיא מוסכם מכל הפוסקים דעיקר נאמנות הבעל בטענ"ב הוא רק לאלתר כשנתייחד עמה ולבתר הכי תו לא מהימן דאזלא לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה וחיישינן שמא נהפך לבו לשנאותה א"כ י"ל דהיינו דתקנו שתינשא בד' כדי שישכים לב"ד אם יהי' לו טענה ואם לא ישכים איבד זכותו משא"כ אם תינשא ביום אחר ויהי' נאמן עד יום הקבוע לב"ד יש לחוש שיוציא לעז עלי' שלא כדין ואזלא לה סייעתא דאביי מעיקרא דשפיר מצי איירי להפסידה כתובתה כיון דל"ש לאקשויי ניתיב לה דאדרבא רוצה להפסידה עיי"ש מ"ש ליישב לשיטת רש"י דמתני' איירי כאן בסתם נשים דאיכא תרי ספיקי ואינה נאסרת עליו כ"א עפ"י עדים א"כ שוב א"א לאוקמה משום חששא שיוציא לעז עלי' להפסידה כתובתה דהיכי דאיכא תרי ספיקי לא מהימן להפסידה כתובתה דל"ש האי חזקה דאין אדם טורח וכו' כיון שאינה נאסרת עליו וכמ"ש התוס' שם (ד' ו') ד"ה חזקה עיי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים מיני' ובי' דהא ע"כ מוכח מהא דאביי דס"ל דנאמן הוא להפסידה כתובתה דהיינו דקאמר שם אי למיתב לה כתובה ניתיב לה הרי מפורש בדבריו דאם הי' בא לב"ד הי' נאמן להפסידה כתובתה ואעפ"י שלא הי' נאמן לאוסרה עליו וכמש"ש בתוד"ה אי למיתב, ועיי"ש בקדמונים, יהי' מאיזה טעם שיהי' הא מיהת חזינן דס"ד דאביי לאוקמי מתניתין לענין הכתובה שאפשר לו להפסידה והדר קשיא קושיית הפנ"י נוקמי מתניתין משום תקנתא דידה וכנ"ל. אמנם יש להצדיק דבריו ז"ל דכונתו הוא לפמ"ש בעצמו שם לקמן (דף ט' ע"ב) בשם התוס' ישנים שם דלמאי דבעי אביי לאוקמא למיתב לה כתובה היינו בטוען טענת דמים דנהי דלאוסרה עליו לא ניחא לי' בהכי משום דל"ש איקרורי דעתא בט"ד כיון שטענתו מבוררת מסתמא לא חשיד למיעבד איסורא משא"כ אי הוי מצי לאוקמי מתניתין לענין כתובה ולא הוי קשיא לי' ניתוב לה שפיר הוי מצי לאוקמי' בטענת דמים עיי"ש והיינו דקאמר כאן בפנ"י ואע"ג דאכתי בטענת דמים מהימן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח משום שהטענה מבוררת א"כ מה"ט גופא ל"ש חששא שיוציא לעז עלי' כיון שטענתו מבוררת ומשו"ה הוצרך לטעמא דאיקרורי דעתא עיי"ש:

אכן לפי מה שביארנו ד' הפנ"י ותירוצו על קושיתו יש לנו לומר בדרך פשוט יותר לתרץ קושיתו עפ"ד הקרבן נתנאל הנ"ל דהנה ידוע מ"ש הראשונים ז"ל לדייק מ"ש ר"נ אמר שמואל שם בכתובוה (דף י' ע"א) חכמים תקנו להם לבנ"י לבתולה מאתים כו' והם האמינוהו כו' משום האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דרק משום דס"ל דכתובה דרבנן לכן נאמן להפסידה משום האי חזקה אבל אי כתובה הוי דאורייתא ודאי דאינו נאמן וכן הוא מפורש שם בר"ן במקומו וכן כתבו ג"כ התוס' בסנהדרין (דף ח' ע"א) ד"ה מוציא ש"ר דלמ"ד דכתובה דאורייתא א"נ להפסידה כתובתה אם לא ע"י עדות ברורה עיין בדבריהם [ועיין בראשונים ז"ל, מש"כ בטעמא דמילתא מה שאינו נאמן אף שהוא מוחזק משום דיש לה רוב וחזקה וברי עיין חי' הגרעק"א והפלאה שם וקצרתי] וא"כ י"ל לפ"מ שביארנו דרש"י ס"ל להלכה דכתובה דאורייתא א"כ י"ל דמשו"ה בעי לאוקמי נמי סתמא דמתניתין ג"כ כוותי' דהאי תנא דס"ל כתובה דאורייתא וא"כ ודאי די"ל דהיינו טעמא דס"ל לרש"י להלכה דאה"נ דאינו נאמן הבעל להפסידה כתובתה מה"ט ולשיטתי' נמי קא מפרש להדיא שם (דף ט' ע"א) ד"ה נאמן אוסרה עליו וכו' אבל להפסידה כתובתה לא מהימן ומדייק לישנא דר"א מדקאמר נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן סתם וע"כ דס"ל דאינו נאמן להפסידה כתובתה וכמ"ש במפרשים ז"ל דרש"י פליג בזה על שיטת התוס' דס"ל שם ע"ב דנאמן להפסידה כתובתה אף אם אינו נאמן לאוסרה עליו עיין בדבריהם והיינו כנ"ל משום דס"ל להלכה דכתובה דאורייתא לכן אינו נאמן להפסידה דה ע"י טענת עצמו ולא מיירי כאן התנא רק מענין לאוסרה עליו והא דקאמר אביי אי למיתב לה כתובה ניתוב לה דמשמע לכאורה דבעי לאוקמי מתניתין לענין הפסד כתובה כבר ביארנו דע"כ דאז בהאי ס"ד ס"ל לאוקמי דמיירי רק בדטעין טענת דמים דטענה מבוררת היא וכמ"ש רש"י סוף (דף ט' ע"ב) ד"ה לא וכגון שהי' להם שושבינין כו' ולא נעשית אונאה בדבר עיי"ש אבל בטענת פ"פ אה"נ דס"ל דא"נ להפסידה כתובתה משום דס"ל כתובה דאורייתא וה"ט דרש"י ז"ל משום דמוכחינן משמעתין דשלהי יבמות דר"ט ור"ע ס"ל דעדי נשים א"צ דו"ח וע"כ משום דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא וע"כ דס"ל לר"ע דכתובה דאורייתא וכמשנ"ת בשם הקרבן נתנאל וקיי"ל כוותי' לכן מוקי נמי למתניתין כוותי' ופסק לדינא כן דכתובה דאורייתא [גם זו"ז טפי ניחא לי' לאוקמי סתם מתני' כוותי' דר"ע סתימתאה וכמ"ש רש"י במכות (דף יז ע"א) ד"ה זו דר"ע כו' ר"ע היא שהי' רבי רגיל לסתום דבריו במשנה בסתם בכ"מ וכן גם ר"מ דסתם מתני' כוותי' בכ"מ נמי ס"ל כתובה דאורייתא וכמ"ש בתוס' כתובות (דף י' ע"א) ד"ה הואיל לכן בעי לאוקמי גם מתניתין דריש כתובות כהני תנאי ומשו"ה אין לפרש מתני' דאיירי לענין הפסד כתובה ומשום תקנתא דידה שלא יוציא עלי' לעז אח"כ כנ"ל דכיון דס"ל דכתובה דאורייתא א"נ להפסידה כתובתה אם לא ע"י ט"ד ובזה הא ל"ש חששא דלעז וכנ"ל. הן אמת דבפנ"י שם בכתובות (דף י' ע"א) שדא בה נרגא להוכיח להיפוך ממה שמצינו לר"מ ביבמות (דף קיב) דאית לי' טענת בתולים כל למ"ד יום וע"כ דהיינו להפסידה כתובתה וע"י טענת פ"פ וכמש"ש הרי דאף דס"ל דכתובה דאורייתא מ"מ נאמן נמי להפסידה כתובתה אמנם עיין בהפלאה שמתרץ לה שפיר בטו"ט דמיירי דיש שהות לזנות אחר החופה ובכה"ג נאמן מה"ת לומר שזינתה תחתיו משום כאן נמצא כאן הי' ומפסידה כתובתה בטענה דשמא ברצון עיי"ש וע"ע בהג"ה מצפה איתן שם מ"ש לתרץ בא"א דר"מ איירי בקטנה שנישאת דכתובתה אינה אלא מדרבנן ובהא הוא דס"ל דנאמן להפסיד כתובתה עיי"ש וקצרתי]:

ויתיישב נמי בזה משה"ק בדרישה אה"ע סי' ס"ח על הא דאמרינן חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ניחוש אולי בכונה יעשה הסעודה להפסידה כתובת אירוסין למ"ד דארוסה יש לה כתובה דאי לא יעשה הסעודה ולא ישאנה לא ימצא עלי' עלילה ועתה לגרשה א"א דהא צריך ליתן לה כתובה עיי"ש מ"ש לתרץ דירא לעשות כן שמא תטעון משארסתני נאנסתי דנאמנת אבל זה יש לדחות דמ"מ אין לו לחושדה שתטעון שקר ולומר שנאנסה ויותר קרוב שתכחישנו לגמרי אמנם לדברי הק"נ הנ"ל א"ח כפשוטו ולק"מ דהא אנן השתא קיימינן דמשום דס"ל לשמואל דכתובה דרבנן משו"ה הוא דס"ל דנאמן להפסידה כתובתה א"כ הא ע"כ דס"ל נמי לפ"ז לד' הק"נ הנ"ל דאין כתובה לארוסה וכמ"ש דלמ"ד דכתובה דרבנן ס"ל דאין כתובה לארוסה ואף דזה הא אינו מוכרח לומר דלמ"ד דכתובה דרבנן ס"ל דאין לארוסה כתובה ורק להיפוך מכריח לן הק"נ דלמ"ד דכתובה דאורייתא ע"כ ס"ל דאין לחלק בין ארוסה לנשואה וע"כ לפ"ז מאי דשקלינן וטרינן בגמ' אם יש כתובה לארוסה או לא ע"כ דזהו למ"ד דכתובה דרבנן א"כ הא שפיר י"ל דאף דס"ל לשמואל דכתובה דרבנן מ"מ איפשר דס"ל נמי דיש כתובה לארוסה. אמנם עיין בהפלאה שם דבלא"ה מוכיח דע"כ ס"ל לשמואל התם דאין לארוסה כתובה דאי יש לה כתובה א"כ כיון דס"ל שם (בדף נז) כר"מ דכל הפוחת לבתולה וכו' ה"ז ב"ז וס"ל נמי (בדף עד) דבקידשה ע"ת ובעל צריכה גט משום דא"א עושה בב"ז א"כ ע"כ נתחייב במנה ושוב אינו מפסיד הסעודה רק שמפסידה מכתובתה וכמ"ש בתוס' שם וע"כ מוכח דס"ל לשמואל דאין כתובה לארוסה עיי"ש ולק"מ לפ"ז קושית הדרישה וכנ"ל ודו"ק:

ויש להוסיף עפ"ז עוד דברים דלבד מה דמישך שייך לפ"ז החתימה מעין הפתיחה למ"ד דהלכה כרשב"ג במשנתנו גם בהא דס"ל בשלהי מכילתין דכתובה דאורייתא וכנ"ל הנה מה מאד יומתק לן לחבר בזה גם מאי דתנא תנא בריש גיטין המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ומדייקינן מזה בסוגיין דגם ע"א נאמן בהבאת גט עיי"ש, והנה הקשה בהגהת פורת יוסף שם ריש גיטין ממ"ש שלהי יבמות דה"ט דע"נ א"צ דו"ח משום דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא וא"כ ק"ו הדברים דהא התם מה"ת גם ד"מ צריך דו"ח ורק משום נעילת דלת ד"מ ל"ב דו"ח ומשו"ה גם בעדים שמת בעלה ל"ב דו"ח כ"ש הכא דכיון דלענין ממון בעי תרי גם לענין היתר ליבעי תרי עיי"ש שנשאר בקושיא וסבור הייתי לומר בזה להני ראשונים ז"ל דס"ל להלכה דכתובה דרבנן וכרבנן דמתני' שלהי מכילתין דפליגי על רשב"ג עי' רא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ט א"כ הא י"ל בפשוטו לפ"ד הק"נ הנ"ל דלפ"ז הא אין כתובה לארוסה וממילא דבארוסה נאמן ע"א להביא לה גיטה דלית גבה ד"מ ומשו"ה האמינו נמי לע"א גם גבי נשואה מה"ט כיון דמה"ת הא נאמן הוא מדין הגט דהא מדאורייתא לית בזה ד"מ כלל דהא אין לה כתובה כלל מה"ת שפיר י"ל דלא אמרו חכמים להחמיר עלי' ולהצריך תרי אבל למאי דמסקינן לפי שיטת רש"י ז"ל מריש מכילתין דסתם לן רבי התם כמ"ד דכתובה דאורייתא וכרשב"ג שם בשלהי מכילתין הדר קשיא כנ"ל למה לא נצטרך גם גבי גט שנים מה"ט דכיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא וליבעי תרי:

שבתי וראיתי דבמחכ"ת גם לדידהו א"ש ולק"מ ואדרבא חד טעמא הוא דכמו דאמרינן התם שלהי יבמות דמשום דד"מ א"צ דו"ח לכן גם האי דינא דמיתת הבעל א"צ דו"ח והיינו דכך היא המדה דכיון דלגבי ד"מ ע"כ עלינו להאמין את העדות לכן בע"כ אמרינן מגו דמהימני על הכתובה מהימני נמי על היתר הנישואין דידה דאין לחלוק עדותן [עיין עמו"א סי' פ"ד בזה באורך] א"כ כמובן שפיר י"ל אדרבא היפוך גם גבי שליח המביא גט דכיון דמהני עדותו לענין עצם הגירושין מהני נמי עדותו גם לגבי כתובה אח"כ וע"י שאמר תחלה על הגט בפ"נ ובפ"נ גובית נמי את הכתובה ע"י עדותן וכן מבואר להדיא בר"ן פ"ק דגיטין (ד' קמו ע"ב) בד"ה אלא ערעור דבעל דאם נישאת בגט כשר שהעיד שליח שבפ"נ ובפ"נ נפרעת כתובתה מן הלקוחות דכיון דמהימני כבי תרי להתירה להינשא אף היא נפרעת מכתובתה דמספר כתובתה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי עיי"ש וכ"ה ג"כ בב"ש אהע"ז סי' קמ"ב ס"ק ב' עיי"ש בשם הראשונים ז"ל והיינו טעמא דכיון דנאמן הוא לענין הגירושין נאמן נמי לענין הממון דכתובה וכנ"ל ושפיר נוכל לומר דהיינו דקמ"ל תנא אחר דנקט ד' רשב"ג במשנתנו שלהי כתובות דס"ל כתובה דאורייתא דאף דהילכתא כרשב"ג מ"מ המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ונאמן נמי ע"א בזה ולא תיקשי כיון דלעולם איכא כתובה למישקל (דהא לפ"ז גם לארוסה יש לה כתובה] א"כ ניבעי תרי וכמשה"ק בהגהת פו"י הנ"ל דאדרבא אמרינן דהשליח נאמן ומכיון שנאמן לענין הגירושין ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן בי' שפיר גובית גם הכתובה מן הלקוחות עי"ז ומגו דנאמן על הגט נאמן נמי לגבי הממון וכמשנ"ת:

פלג ג

אמנם לבד דמה שייסדנו בדעת רש"י ז"ל דס"ל להלכה דכתובה דאורייתא אינו מוכרח ועיין מל"מ ז"ל שם פ"א מה' נ"ב סוף הלכה ג' שמיישב דעת רש"י ז"ל דס"ל נמי כשיטת הראשונים שפסקו להלכה דכתובה מדרבנן וביותר הלא מבואר כן להדיא בלשון רש"י ז"ל בסנהדרין (דף ח' ע"א) ד"ה ואמר שפירש דנאמן להפסיד כתובתה משום דחכמים תקנו ובהגהת מיימוני פ"י מה"א אות ו' מוכיח מזה דרש"י ס"ל כתובה דרבנן עיי"ש גם עיקר דברי הק"נ הנ"ל אינם מוכרחים ולא משמע כלל לומר כן דמ"ד דכתובה דאורייתא ע"כ ס"ל דיש כתובה גם לארוסה גם לא נהירא מלתא לחדש דבר דלית לי' להרמב"ם טעמא דכתובה הנאמר בגמ' להדיא ומש"כ עוד טעמא דעיגונא ועבידא לגלויי ולהראב"ד טעמא דדייקא ומינסבא לאוסופי הוא דקאתי משום דאינהו איירי התם לענין ע"א ועדים פסולים דמהימני נמי גבי עדות אשה ובדידהו הא ל"ש טעמא דאיכא כתובה למישקל דהא אינן נאמנין כלל מן הדין לגבי ממון רק מכיון שנאמנין בעדותן מה"ט דדייקא ומינסבא או מצד תק"ע להתירה להינשא ממילא גובית נמי כתובה וכמש"ש ביבמות (דף קיז) והלא מספר כתובתה נלמד וכו' וע"כ דלכתחילה עיקר קבלת העדות לענין היתר הנשואין ובזה ל"ש טעמא דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא דבלא היתר הנישואין א"נ לגבי ממון ורק גבי עדים כשרים:

הוא דאמרו בגמ' ה"ט דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא וכמ"ש ברמב"ן ורשב"א להסביר הדברים דכיון דנאמנין לגבי הכתובה גם בלא דו"ח וא"א למישקל כתובה כ"א כפי התנאי שנתירה להינשא לכן ע"כ דגם להתירה להינשא א"צ דו"ח והרמב"ם והראב"ד דאיירי שם להדיא מדין נאמנות עדים פסולין שפיר מצרכי גם לטעמא דעיגונא ודייקא ומינסבא דעיקר נאמנות הוא לדין היתר הנישואין מהני טעמי וז"ב מאד בכונת. דבריהם, וכן מצאתי גם בס' מהר"ם מינץ סי' ך' שכתב כן, אלא ששוב חזר ודחה זה ומסיק לדינא דע"כ לא נוכל להקל בדבר הצריך דו"ח משום ד"מ דאית בי' בכ"מ דאית בי' תרווייהו ולפי שאין דבריו נראין לי בזה עלי להעתיק דבריו אף כי ארוכים המה. הנה מוכיח שם כן ממ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות שבועות הט"ו גבי השביע שני כיתי עדים דהראשונה פטורה מפני שהם סומכים על כת שני' דאיפשר להוציא ממון על פיהם ובפ"ח שם הי"ד פסק גבי כופר במלוה שיש עליו עדים דחייב בשה"פ שהרי פטר א"ע בכפירתו מלשלם עתה ואעפ"י שכשיבואו עדים יתחייב לשלם ונמצא שלא הועיל לו כפירתו הרי הועילה עתה ושמא לא יבואו עדים או יבואו ולא תתקיים עדותן או יפסלו ולפיכך חייב יעו"ש והקשה בלחם משנה שם מדוע לא נימא סברא זו גם גבי השביע ב' כיתי עדים שהראשונה תתחייב מטעם זה שמא לא תתקיים עדותן או יפסלו ואשר ע"כ המציא שם בס' הנ"ל מקור לטעם החדש שכתב הרמב"ם דיש לחוש שמא יפסלו העדים ולא תתקיים עדותן שלא נזכר בש"ס רק טעמא דשמא ימותו עדים [ומבואר בתוס' שבועות (דף לג) דבדאיתא העדים קמן ל"ש האי חששא עיי"ש] דיליף לה מסוגיא דמכות ד"ה) במש"ש דבעידנא דמסהדי גברא לאו ב"ח הוא ומחלקי שם התוס' דרק בד"נ דצריך דו"ח יש לחוש שמא לא תתקיים עדותן אבל לא בד"מ יעו"ש בתוד"ה וכן ומסוגיא זו למד הרמב"ם סברתו לחלק דרק גבי כופר במלוה שיש עליו עדים חייב דאף דמצד ד"מ א"צ דו"ח משום נעי"ד הא כיון שכפר ונשבע נפסל לעדות בכה"ג צריך דו"ח לפוסלו לכ חיישינן שמא לא תתקיים עדותן אבל בב' כיתי עדים שפיר פטורה הראשונה דלגבי ד"מ אמרינן ודאי דתתקיים עדותן כיון שא"צ דו"ח ול"ש התם שום דבר דצריך דו"ח הא קמן דאין להקל בדברים הצריכין דו"ח שלא לדרוש העדים בדו"ח משום ד"מ דאית בי' יעו"ש. ולענ"ד אם כי דבריו עמוקים אבל אינם צודקים דגם לפי דבריו ז"ל נראה ברור דאף אם יעידו העדים בלא דו"ח ולא יהיו נאמנים לפוסלו עפ"י עדותן לעדות ולשבועה בלא דו"ח מ"מ ודאי נראה דמהני מיהת עדותן לחייבי' ממון דל"צ דו"ח וכי מפני שלא נחקרה עדותן ולא נוכל לפוסלו על פיהם לא נאמין ג"כ לדבריהם מפני זה גם לגבי עצם החיוב דל"צ דו"ח כלל וזה אינו מן הדין ונדחה נמי בזה מש"ש במהרמ"מ לדון בעדי זנות גם להני דס"ל דלאוסרה על בעלה א"צ דו"ח מ"מ אם מעידין על אדם ידוע כיון שנפסל עי"ז לעדות לכן צריך דו"ח ואם לא נעשה דו"ח מותרת עיי"ש דז"א כלל דאף דלא מהני עדותן לפוסלו מ"מ למאי דמהימני מיהת גם בלא דו"ח ודאי דמהימני לאוסרה דתרתי מילי הן מה שאוסרין אותה לבעלה בעדותן ומה שהוא נפסל לעדות עי"ז ואינם תלוים כלל זה בזה לומר דכיון דלהכי לא מיהמני בלא דו"ח לא מהימני נמי גם כן לדבר שנאמנים דע"כ אין לנו לומר דכיון שלא נחקרה עדותן מחזקינן לדבריהם בשיקרא רק דגזה"כ היא שאין לפסול אותן בלא דו"ח אבל מ"מ נתקיים עדותן לגבי איסורא דידה דא"צ דו"ח וז"ב מאד לענ"ד:

ודברי הרמב"ם הלכות שבועות הנ"ל נראה ליישב בע"ה בפשיטות דאף דלגבי כופר במלוה שיש עליו עדים כתב דמה"ט חשיב כפירת ממון משום שמא לא תתקיים עדותן מ"מ לגבי תרי כיתי עדים ודאי דאין לחוש לזה וטעמא רבה איכא לחלק ביניהם דל"ד אהדדי דרק גבי כופר במלוה יש לחוש לזה משום דאם הי' מודה בעצמו שהוא חייב תו אין לנו לחוש למידי נמצא דיש לנו נ"מ מיהת בהודאתו אף דאיכא עדים שהרי גבי העדאת העדים אף אם יבאו יש להסתפק שמא לא תתקיים עדותן ואם הי' הבע"ד בעצמו מודה שוב אין לנו לחוש כלל וחייב נמצא דטובה הודאתו יותר מהעדאת העדים הא מיהת גבי תרי כיתי עדים האיך נוכל לחייב את הראשונים הכופרים מה"ט שמא לא תתקיים עדות האחרונים דהא אין להם להראשונים שום עדיפותא ונאמנות יותר מן האחרונים וכמו שיש לחוש שמא לא תתקיים עדות האחרונים כן יש לנו נמי לחוש להיפוך על עדות הראשונים שמא לא תתקיים עדותן ועדות האחרונים תתקיים דהא מיירי בדקיימי קמן ואין לחוש שמא לא יבאו להעיד נמצא שלא פיחתו הראשונים כח המלוה ע"י כפירתן כלל דמאי חזית לקיים דברי הראשונים יותר מן האחרונים לכן אין זה כפירת ממון בכה"ג וזה נכון מאד לענ"ד בישוב פסקי הרמב"ם ולחנם נדחקו בזה האחרונים ודו"ק:

היוצא לנו מזה דשפיר איפשר לומר גם לדעת הרמב"ם דהיכי דאיכא ד"מ ביחד עם דבר הצריך דו"ח מכיון דמהימני העדים לגבי ד"מ שא"צ דו"ח מהימני נמי לכולה מילתא בלא דו"ח כן נתבאר לנו ג"כ דגם להרמב"ם ולהראב"ד אית להו טעמא דכתובה ואזדי להו דברי הק"נ שהבאנו וממילא נדחו נמי דברינו שייסדנו על דברי הק"נ הנ"ל אשר ע"כ אמרנו ללכת בדרך טובים ועלינו להקדים לזה איזה הקדמות בע"ה:

פלג ד

ראשון תחלה נאמר להבין עיקרא דמילתא דאיך נוכל להקל גבי מילתא דאית בי' ד"נ שלא להצריך דו"ח משום ד"מ דאית בי' וכבר הבאנו מ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל לתרץ בתי' א' דכיון דתקינו רבנן בכל ד"מ שאין בהן דו"ח והדין נותן שתגבה כתובתה על פיהם א"א שלא להאמין גם על הנישואין שלה דבעינן לכשתנשאי לאחר וכו' אשר באמת שינויא דחיקא היא אמנם בנימוק"י כאן שלהי יבמות מביא עוד תירוץ על קושיא זו בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל דהשתא בזמן הזה טפי דמי האי ענינא דעדות אשה לד"מ מלד"נ דהא רובא דנשי אית להו כתובה הילכך אפילו ארוסה דלית לה כתובה לא מפלגינן בה דאילו ד"נ ליתנייהו בזה"ז ע"כ יעו"ש:

וגם זה תימא לכאורה לפרש דעיקר מ"ש חז"ל דעדי נשים א"צ דו"ח הוא רק בזה"ז ובזה"ב שהי' שייך ד"נ אה"נ דצריך דו"ח וזה אינו במשמע גם לא מצינו לשום פוסק לומר כן וגם ברמב"ם שמביא גם לדינים הנוהגים בזה"ב לא הזכיר לחלק כן וסתמא כתב בס"פ י"ג מה"ג דעד"נ א"צ דו"ח:

אכן אחר בקשת המחילה מהוד קדושת גאון תורת בעל הנימוק"י ז"ל נראה לפרש כונת הרמב"ן ז"ל בדרך אחרת ואעתיק תחלה לשונו בחידושיו וז"ל א"נ ה"ק מה"ת כל הדינין שבתורה בדו"ח שכולן בכלל והשתא דתיקון רבנן שלא לידרוש בד"מ למי דומה לד"מ דמי שאין בהן ד"נ השתא כלל ויש בהן ממון לפעמים ברובן וכו' עכ"ל וכ"ה ג"כ הלשון בחי' הרשב"א ז"ל יעו"ש והנראה דהנימוק"י מפרש מ"ש הרמב"ן שאין בהן ד"נ השתא כלל דהיינו שכונתו במ"ש השתא הוא לענין זמן הזה ולענ"ד אילולי דמסתפינא נראה לפרש כונתו במלת השתא שבא ליישב בזה מה שיש להקשות לכאורה דהא באמת איפשר הוא שיבוא ג"כ לידי ד"נ ממש והיינו שמא תזנה אחר שתינשא ואחר שימות בעלה הראשון אח"כ בודאי ומיקטלה וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין ד' צו ע"א) עיי"ש דודאי אין לומר דכה"ג באמת לא מיקטלה וכבר נתלבטו האחרוני' ז"ל על מ"ש שם התוס' כה"ג בנישאת בסימנים ועיין לקמן בדברינו והיינו דמדייק במש"ש שאין בהן ד"נ השתא כלל וכונתו ליישב בזה קושיא זו עפ"י הידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל פ' ט"ז מה' סנהדרין ה"ו עיי"ש דאע"ג דאין ע"א נאמן לענין עונשים מ"מ היכי דאיתחזק איסור על פיו ואח"כ אכל אדם את האיסור בפני ב' עדים עונשים אותו עונש הראוי כיון שהוחזק והוא מן הירושלמי דסוטה פ"ו ה"ב ופ' ח' דנזיר ה"א, ועיין רי"ף פ' החולץ גבי הא דאישתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא שכתב וז"ל ואפילו אשה מהימנא דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן וכו' וביאר דבריו בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ב שכונת הרי"ף הוא ג"כ כנ"ל שאינן נאמנין אם מעידין כן בשעת משעה אלא שאם אמרו כן קודם המעשה שאינן מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם עיי"ש ומובאים דבריו בב"י אה"ע ריש סי' קנ"ז עיי"ש:

[אמנם עיין ספר ג"מ אה"ע סי' י"ד מש"כ לפרש דברי הרי"ף הנ"ל בכונה אחרת ומדייק לישנא דגמ' במש"ש גילוי מלתא בעלמא והיינו דאיירי בדבר מפורסם ועתיד להיגלות בודאי ומשו"ה מהני בכה"ג גם בממון וגם בשעת מעשה ויש דבר שאמרו בו חז"ל מילתא דעבידא לאגלויי והיינו במקום שאיפשר שיגלה אבל אינו ודאי שיגלה וכגון מת פלוני וכה"ג זה אינו מועיל לענין ממון רק לגבי אשה משום עיגונא או דייקא ומינסבא וכמש"כ כן הריב"ש עצמו לחלק בהני מילי בסי' קנ"ה עיי"ש ומסיק שם לפ"ז דדברי הרי"ף הנ"ל מתאימים עם דברי הרמב"ם ז"ל בזה ע"ש] ועיין ש"ש ש"ד פ"ט מש"כ לתרץ ג"כ עפ"ז קושית התוס' חולין (ד' צו) הנ"ל במה שמצינו דקטלינן לגברא ע"י סימנים היינו באם נישאת ע"י סימנים ואעפ"י שמת בעלה הראשון כבר ותי' בדוחק דאה"נ דבכה"ג א"ח מיתה עיי"ש והוא ז"ל תירץ שם דאע"ג דלא קטלינן ע"י סימנים מ"מ שאני התם כיון שכבר הוחזקה א"א ע"י הסימנים לא גרע מאם העיד ע"א על החתיכה והוקבע באיסור על ידו עיי"ש וז"נ מאד. [ופשיטא לי' לבעל הש"ש דגם לענין דין מיתה מהני הא דהוחזק תחלה עפ"י ע"א ולאו דוקא לענין חיוב מלקות לחוד ס"ל להרמב"ם כן וכן פשיטא לי' ג"כ להפנ"י ז"ל בקו"א למ' קידושין סי' צ"א ועיי' ג"כ בשו"ת הגרעק"א סס"י ק"ז, אמנם הי' איפשר לכאורה לחלק בזה בין חיוב מלקות דקילא לחיוב מיתה דחמירא טפי וכמו שמצינו ג"כ למהרי"ק שורש פ"ז שמדייק לחלק ביניהם מסוגיא דקידושין (ד' פ') עיי"ש מ"ש דגבי ד"נ לסקול ולשרוף צריך חזקה גדולה ומעשה מוכיח על החזקה אבל במלקות סגי בחזקה לחוד גם בלא מעשה מוכיח יעו"ש באורך ובאמת יתיישב לפ"ז קושית הפנ"י שם שהקשה על שיטת הרמב"ם הנ"ל מהאי סוגיא דקידושין (דף סג) דאר"ח אחד זה ואחד זה אין סוקלין וע"כ איירי שם בשכבר הוקבע האיסור דא"א על פי האב קודם שבא עלי' האחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין וכו' וקשיא על שיטת הרמב"ם למה אין סוקלין ג"כ כיון שכבר הוחזק עיי"ש ואי נימא לחלק בין חיוב מיתה למלקות לק"מ אמנם פשיטא להו לרבותינו הגאונים האחרונים ז"ל שלא לחלק בזה, וכנ"ל וקושית הפנ"י ז"ל הנ"ל עיין מח"א ה' עדות סי' יו"ד שהקשה גם הוא כן ועיי"ש מ"ש לתרץ זאת ועיין שעה"מ פט"ז מה' סנהדרין שדחה תירוצו ותי' באופן אחר והרבה יש לפלפל בדבריהם וכאן קצרתי ודו"ק] והארכתי הרבה בע"ה בזה במק"א:

ומעתה נראה ברור בע"ה דזהו גם כן כונת הרמב"ן ז"ל כאן שלהי יבמות במ"ש דהשתא לית בזה דיני נפשות כלל ולאו דדייק במלת השתא על זמן הזה דלא דנין ד"נ אלא דגם בזה"ב נמי הא השתא באותה שעה אין אנו דנין לענין ד"נ רק לענין איסור לחוד ואף דאיפשר נמי שיגולגל עי"ז גם לד"נ אין בזה כלום להצריך משו"ה דו"ח גם עתה ואח"כ שפיר יתחייבו גם מיתה משום שכבר הוחזק והוקבע דלא גרע מע"א שהעיד על החתיכה וכנ"ל [וע"ע לקמן בדברינו ביתר ביאור בע"ה] ונראה ברור מעתה דזהו ג"כ כונת הרמב"ן ז"ל כאן ביבמות הנ"ל ותמוהים לי דברי הנימוקי יוסף בפירושו שפירש דברי הרמב"ן הנ"ל וצ"ע:

ולא עוד אלא שמצינו ג"כ לבעל הנימוק"י בעצמו שכתב כה"ג במק"א והוא בב"ב פ' חזקת גבי שלשה:

אחין ואחד מצטרף עמהן כתב שם וז"ל שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עלי' וכו' ה"ז נהרג וכו' ונמצא מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מילתא אחריתא הוא יעו"ש, ועיין ג"כ בב"י אה"ע סי' י"א מ"ש בשם שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קי"א דעדי קידושין א"צ דו"ח דאע"ג דאיפשר לבוא לידי ד"נ השתא מיהא לאו אנפשות קא מסהדי עיי"ש ודאי דיש לנו לפרש גם דברי הרמב"ן כאן על כונה זו ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:

פלג ה

ונקדים עוד מעתה מה שמצינו לבעל הלכות גדולות ז"ל מובא ברא"ש ספ"ב דיבמות סי' ח' ובראשונים שם דס"ל דאין האשה נאסרת על בעלה עד שיעידו עלי' העדים שראו כמב"ש דוקא ורבותינו הקדמונים ז"ל השיגו עליו שם מדין ק"ו דהא אפילו לענין חיוב מלקות ומיתה סגי ג"כ באם לא ראו העדים אלא כדרך המנאפים כמ"ש בב"מ (דף צא) ובמכות (ד' ז') וכיון דאף בד"נ סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה עיי"ש ובטור אה"ע סי' קע"ח [ועיין מרדכי שם פ"ב דיבמות סי' ט"ו מש"כ באמת דלאו דוקא נקט הבה"ג עיי"ש ובראשונים וקצרתי] אמנם היטב אשר דיבר בזה בעל הנודע ביהודה ז"ל במ"ת אהע"ז סי' י"א ליישב שיטת הבה"ג ז"ל שכל דבריו דברי קבלה דיש לומר דשאני חיובי מיתה ומלקות דסגי בכדרך המנאפים משום דצריכי התראה ושיקבל עליו העונש לכן אמרינן דודאי עשה כאשר זמם משא"כ לענין איסור לבעלה בלא קבלת התראה אין לנו ראי' ע"י חזקת צורה זו כו' עד שיראו כמב"ש עיי"ש עוד בנוב"י ז"ל הנ"ל [ופשיטא לי' ודאי דגם בחיוב מלקות בעינן נמי דוקא שיקבל עליו ההתראה וכמ"ש ג"כ בס' מהר"ם מינץ ז"ל סי' י"ב בשם ס' חוט השני סי' י"ז ועיין ג"כ בפנ"י בקו"א לכתובות פ"ב אות ע"ב וע"ג שכתב כן ולפלא שלא הביאו כולם שכן מבואר בלח"מ פי"ב ה"ב מה' סנהדרין עיי"ש ועיין ג"כ כפ"ת בה (דכ"ח וקצרתי. ובספר:

מקור חיים ה"פ בפתיחה לסי' תל"א מש"כ לתרץ קושית השאג"א ז"ל בהא דהשוחט את הפסח על החמץ האיך לקי והא יכול לומר שבטלו והוי ה"ס ומתרץ שה במקו"ח דכיון שהתרו בו העדים והוא קיבל התראה שוב א"י לומר שבטלו עיי"ש דיש לדון בדבריו ז"ל וקצרתי, ועיין ג"כ תמורה (ד' ז' ע"א) בתוס' ד"ה אלא בתם דמפורש שם ג"כ דבעי קבלת התראה גם במלקות אמנם עיין תמורה שם (ד' כז א') מ"ש דאיבעיא לי' לאביי בהיו לפניו שתי בהמות של קודש ואחת מהן בע"מ ושתי בהמות של חולין ואחת מהן בע"מ ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמר וכו' או דלמא וכו' ותרוויהו לקי עיי"ש. ואי נימא דבעינן דוקא שיקבל את ההתראה הא לכאורה ל"ש למיבעי' כלל בכה"ג ולהסתפק בכונתו, אמנם להני דס"ל דבתמורה לוקה גם בשוגג עתו"ס תמורה (דף ב' ע"א) ד"ה הא ושם (יז ע"א) ד"ה גבי לדידהו ודאי א"ש ולק"מ, אכן גם להני דס"ל דגם בתמורה אינו לוקה אלא במזיד דוקא מ"מ י"ל דהאי איבעיא אזלא אליבא דר"י בר"י דס"ל דחבר א"צ התראה ולדידי' הא גם בע"ה ל"צ קבלת התראה ורק שיודיעו לו שהוא אסור וכמ"ש ברש"י סנהדרין (ד' עב ע"ב) ד"ה ההוא עיי"ש ועיין סנהדרין שם (ד' ח' ע"ב) דגם רבנן דר"מ שם ס"ל כר' יוסי בר' יהודא לדברי רב פפא עיי"ש וקצרתי (ועיין ג"כ מכות (דף ז' ע"ב) דפריך במ"ש בשגגה פרט למזיד מזיד פשיטא בר קטלא הוא והקשו שם בתוס' ד"ה פשיטא תימה אימא במזיד ולא התרו בו וכו' יעו"ש ובפשוטו י"ל דבסוגיא שם פריך לר"י בר' יהודה דס"ל דחבר א"צ התראה, וכיון דמזיד הוא וידע דאסור כבר חייב מיתה ודו"ק] אכן לחנם נסתפקו בזה רבותינו האחרונים ז"ל והדבר מפורש בסוגיא ערוכה בסנהדרין (ד' פא ע"ב) התרו בו ושתק וכו' והתם מלקות ליכא יעו"ש. והרי מפורש דגם גבי מלקות בעינן דוקא שיקבל התראה עיי"ש וז"ב:

ומה מאד אתפלא על הגאון בעל או"ת זללה"ה שכתב בסי' ל"ח בקונטרס הזמה ממש להיפוך ומוכיח שם דבמלקות ל"ב קבלת התראה מהאי סוגיא דכתובות (דל"ג דשקיל וטרי שם אי עדים זוממים צריכין התראה והקשה איך שייך בהו התראה לפי מ"ש הרמב"ם פי"ב מה"ס דצריך שיאמר ע"מ כן אני עושה להתחייב וכו' ואפילו אמר יודע אני אינו מועיל א"כ בע"ז בשעת מעשה איך שייך שיאמרו העדים ע"מ כן אנו מעידים לחייב מיתה ואם אמרו כן הרי אמרו שמעידים בשקר ואין כאן עדות כלל ואם אמרו יודעים אנו שהאמת אתנו והרי אנו מחייבים עצמינו אם נהי' נמצאים זוממין להתחייב מיתה אין זה בגדר התראת עצמו למיתה כי לפי דבריהם לא פעלו און וה"ג גרע מאם השיב יודע אני ומ"מ אני עושה דאינו בגדר התראה המועיל ודוחק לומר דכל הסוגיא שם בכתובות פ' א"נ אזלא שלא אליבא דהילכתא למ"ד דא"צ להתיר עצמו למיתה, וכו', ומזה מוכיח שם דע"כ האי סוגיא דכתובות הנ"ל איירי מחיוב מלקות דאמרינן דלכך ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלית בי' התראה וכו' ובמלקות ל"ב קבלת התראה שיתיר א"ע וכו' עיי"ש. והדברים תמוהים לפי משנ"ת מסוגיא דסנהדרין (דף פא) הנ"ל דודאי ע"כ גם במלקות בעינן קבלת התראה וע"כ צריך לומר דגם בכה"ג מיקרי קבלת התראה אם אמר ע"מ שאם יזומו אות' יתחייב מיתה או מלקות ודמי לספק ב"ט לראשון או בן ז' לאחרון דהכה את זה וחזר והכה את זה דחייב לרבנן דר"י ביבמות (דף קא ע"א) וע"כ שקיבל התראה בשעה שהכה את הראשון ואמר ע"מ שאם אכה גם את השני שאתחייב מיתה ואף דהשתא גם הוא א"י אם מתחייב וכ"ש כאן שהמותרה בעצמו הלא יודע שמעיד שקר. ואף שיש לחלק מ"מ נראה די"ל עוד דגם כאן הלא אפשר שיתחייב מיתה כשניזום אף אם אולי האמת כמו שהעידו הראשונים דהא ע"ז חידוש הוא ומאי ש חזית וכו' ומ"מ גזה"כ הוא דבתראי מהימני ונהרגין הראשונים וא"כ שפיר מיקרי קבלת התראה אף אם יחזיק בדבריו שהאמת אתו ומ"מ יאמר אם יבאו עדי שקרי ויזומו אותנו מקבלים אנחנו חיוב מיתה שנתחייב עי"ז וע"מ כן אנחנו מעידים דודאי הוי קבלת התראה בכה"ג:

עכ"פ ברור הוא מהאי סוגיא דסנהדרין (דף פא) דצריך קבלת התראה גם במלקות וכנ"ל ולפ"ז צע"ק דברי הרשב"א המובא בש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ז וז"ל דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ הרי משמע מדבריו דא"צ שיקבל עליו את ההתראה. ועיין ג"כ ברמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ב מ"ש וז"ל אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת ההתראה וכו' הרי משמע דל"ב קבלת התראה דוקא. וצע"ק ויש ליישב ודו"ק כי קצרתי] **(הג"ה [ובמק"א כתבתי לדחות עפ"ז מ"ש בס' מנה"ח מ' רפ"א ליישב משה"ק רבותינו האחרונים ז"ל על פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה"ה האוכל מגיה"נ של בהמה טמאה פטור לפי שא"נ בטמאה ופטור גם על איסור טמאה משום שאינו כאוכל משאר גופה לפי שאין הגידין בכלל הבשר והיינו דס"ל כר"ש דאין בגידין בנ"ט ולמה פסק שם בהלכה ו' דאוכל מגיה"נ של עולה ושל נבילה חייב שתים משום גיד ומשום עולה ונבילה הא כיון דס"ל דאב"ג בנ"ט לא יתחייב רק משום איסור גיד ולא משום עולה ונבילה כמו שפטור על איסור טמאה מה"ט עיי"ש בכ"מ ובשעה"מ פ"ח מה' מ"א וכתב במנה"ח שם תירוץ נפלא דעיקר מה דלא אמרינן בכל איסורין שבתורה שיתחייב משום האי סברא דאחשבי' הוא כמש"כ בלח"מ פ"ה מה' שבועות בשם הר"ן דבאמת אמרינן בכ"מ שכיון שאוכל מסתמא מחשיב זה רק אם עביד איסור באכילתו זאת אז אדרבא אמרינן דלא מחזקינן לי' ברשיעי וע"כ אמרינן דלא אחשבי' כדי שלא לעבור וכן גם כאן בגיה"נ של טמאה אמרינן ודאי דלא אחשבי' ל"כ גבי גיה"נ של עולה ושל נבלה כיון דמ"מ קעביד איסורא דהא חייב משום גיה"נ שוב ל"ש האי חזקה גבי דההוא גברא ואמרינן נמי דאחשבי' וכמ"ש כה"ג בב"ש ומל"מ ז"ל ה' גיטין בשם הרשב"א ז"ל בענין חזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז דבנדה ל"ש חזקה זו עיי"ש שקלסי' לדבריו:

ולפי משנ"ת בפנים הנה אף אם יהיבנא לי' במש"כ דבמקום שבלא"ה עושה איסור לא דיינינן ליה מעתה בחזקה דלא עביד עוד איסור אם איפשר לו בהיתר עמש"כ בע"ה בזה בסיומא דמ' ברכות פלג כ"ו בהג"ה ובחד איסורא אמרינן דלא אחשבי' עדיין תיקשי דהא א"א כלל לומר דלא אחשבי' דהא קיבל עליו התראה וע"כ דאחשבי' לאוכל ודאי דגבי גיה"נ ש"ט אף אם יתרו בו ויקבל ההתראה מ"מ יפטר והרי מצינו בכה"ת כולה דלא מתחייב מה"ט דאחשבי' וכמו בשלכד"א וכיו"ב דל"א שיתחייב מה"ט דאחשבי' ואף אם יקבל התראה ויחשבנו לפנינו. ומצינו נמי דפליגי ר"ש ורבנן במאי דס"ל לר"ש כל שהוא למכות ולקרבן בעי כזית וביאר הריטב"א במקומו שם במכות (דף יז) טעמא דמילתא בשם הרמ"ה ז"ל דלמלקות כיון דאכיל במזיד אחשבי' לחומר האיסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עיי"ש. הרי להדיא דלרצן ע"כ אי דלא ס"ל כלל האי סברא דאחשבי' או דאף אם אחשבי' מ"מ פטור בכל איסורי תורה ורק באיסור שבועה שלא ע"י דבריו ובידו לאסור ע"ע כל מה שירצה בזה הוא דאמרינן כי ברצונו ודעתו הדבר תלוי ו דאחשבי' לאוכל כדי שלא יעבור וכן נמי להיפך אמרינן דלא אחשבי' כדי לקיים שבועתו וכן גבי טומאת אוכלין דמצינו נמי דמהני מחשבתו להתחייב ומשוי אוכל וחייב גם משום טומאת מו"ק ע' חולין (דף קיז ע"ב) ר"י אומר האלל המכונס אם י"ב כזית במק"א חייב עליו וברש"י שם משום דאחשבי' ה"ט משום דבאמת הא אעל רק בדעתו של אדם הוא דמבטל לי' בכה"ג מהני מחשבתו דידי' שלא יתבטל אבל איך נימא בפחית מכשיעור או בשלכד"א שיתחייב מה"ט דאחשבי' בשארי איסורי תורה ומכ"ש במקום שאינו אוכל כלל כמו בגיה"נ כיון דאמרינן אב"ג בנ"ט והוא עץ בעלמא אלא שהתורה אסרתו היכי נימא שיתחייב בי' משום עולה או נבילה מטעמא דהוא אחשבי' לאוכל ואף אם יחשוב אותו בפירוש לפנינו א"א כלל לחייב אותו מה"ט כמו בשלכד"א או פחות מכשיעור לרבנן וע' ט"ז או"ח סי' תמ"ב סק"ח במש"כ ע"ד הרא"ש דס"ל בחמץ שא"ר לכלב שאסור מיהת באכילה משום דאחשבי' שזה אינו אלא מדרבנן ומביא ג"כ ראי' מיוה"כ דאכילה שא"ר פטור ודבריו צודקים מאד לדידן דל"א סברת אחשבי' להתחייב עליו מה"ת ועיי"ש במג"א ס"ק י"ד ובמחצה"ש דאף דאין זה אכילה מ"מ הנאה הוא ואין זה נכון דכיון דאין זה אוכל ואין עליו יסור חמץ גם הנאתו אינה אסורה וקצרתי:

עכ"פ נראה ברור דלדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דבעינן דוקא כזית ל"מ סברת אחשבי' להתחייב עליו וע' ג"כ מ"ש בשו"ת חכ"צ סי' פ"ו דטעמא דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורין הוא משום דכיון דעושה מעשה מחשיבו לאותה פחות משיעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאיצטרופי עיי"ש. ובחו"ד סי' ק"ד ס"ק א' מביא את דבריו הרי דאף דאחשבי' מ"מ אינו מתחייב מלקות עי"ז. וכמו שכתבנו דע"כ כיון שקיבל התראה ודאי אחשבי' לכאורה. וכנ"ל. וכן יש לדחות ג"כ עפ"ז מש"כ האחרונים ז"ל לתרץ הקושיא המפורסמת שהקשו על מ"ש התוס' בע"ז (ד' סח ע"א) בשם הר"ר יקר מקינון ז"ל דמאי דס"ל לר"ש כ"ש למכות אינו אלא בשהאיסור בעין אבל לא בתערובות עיי"ש והקשו עליו מסוגיא ערוכה בשבועות (ד' כא ע"ב) דפריך אליבא דר"ע אי)**

ולכאורה אפשר להקשות לפ"ד הנוב"י ז"ל דעיקר הטעם דסגי במנאפים כדרך המנאפים לח"מ ומלקות הוא משום קבלת ההתראה א"כ למה קאמר שמואל שם בב"מ (דף צ"א ע"א) דבכלאים עד שיכניס דוקא והא גם התם מתרין אותו ומקבל התראה א"כ ל"ל כולי האי אכן באמת לק"מ דשאני כלאים כיון דלא איתרבי בזה העראה לאיסור א"כ הא עדיין לא התחיל כלל בעבירה קודם שיכניס ול"ש לדון בזה חזקת צורה זו אף שקיבל התראה ואולי יתיישב ג"כ עפ"ז משה"ק בנוב"י שם לשיטת הבה"ג הנ"ל א"כ למה לא מחלק שמואל גם במנאפים גופייהו בין חיוב העונש לאיסור על בעלה דבזה בעינן דוקא כמב"ש עיי"ש שנדחק ולהנ"ל י"ל דשמואל דינא קמ"ל דבזה בעינן דוקא עד שיכניס מן הדין ולא סגי בהעראה ועיקר האיסור הוא רק אח"כ ונ"מ נמי לענין התראה דצריך שיתרו אותו בשעת העבירה ול"ד לענין לאסור אשה לבעלה דהוא אינו אלא משום חסרון ידיעה שלנו ונאמנת להכחיש ודו"ק כי קצרתי:

אמנם ע"ד החידוד נראה די"ל בזה דאולי גם הבה"ג יודה דלשמואל לשיטתו סגי בכדרך המנאפים גם לאוסרה על בעלה ורק לדידן הוא דמחלק הבה"ג בין **(נימא דס"ל כר"ש ממ"ש ר"ע דנזיר ששרה פתו ביין וי"ב כדי לצרף כזית חייב ואי נימא דכר"ש ס"ל ל"ל צירוף וכו' הרי דגם בתערובות חייב בכ"ש אליבא דר"ש דהא בנזיר ששרה פתו ביין בתערובות מיירי. ותירצו ז"ל עפ"ד הריטב"א בשם הרמ"ה ז"ל שהבאנו לעיל מש"כ בטעמא דר"ש דהוא משום האי סברא דאחשבי' ואסברא לן נמי בזה דברי הר"ר יקר ז"ל הנ"ל דהיינו נמי טעמא דידי' דא"ח בכ"ש אלא בענין דשייך לומר אחשבי' אבל לא בתערובות די"ל לא אחשבי' כלל לאיסור ואכיל לי' משום ההיתר המעורב בי' וממילא נמי דהתם בנזיר ששרה פתו ביין דאיהו הוא דקמערב התערובות בידים ודאי אמרינן דאחשבי' וחייב בכ"ש גם בתערובות כהאי כיון דקעביד בידים. והדברים נכונים מאד לכאורה. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל בע"ה דחוים גם הם דודאי גם בתערובות שנתערב מאיליו שייך לומר דאחשבי' אחר שקיבל עליו ההתראה וכנ"ל ואין חילוק לפ"ז בין תערובות ממילא ובין תערובות דאיהו קעביד לי' בידים [ויפה כתבו האחרונים ז"ל לתרץ קושיא זו בכמה אנפי עיין נוב"י מ"ק יו"ד סי' צ"א וע' שו"ת א"מ סי' י"ג ובס' ב"ט שער התערובות ד"ב פ"א. והדברים עתיקים] אבל ודאי דלא מהני האי סברא דאחשבי' לחייב אותו מלקות במקום דפטור עליו מן הדין וגם לר"ש ע"כ לומר דלאו מה"ט דאחשבי' לחוד הוא דמחייב לי' בכ"ש אלא דכך הי' לו דבר זה בקבלה ששיעורין לא נאמרו אלא בשוגג ולקרבן וכמ"ש בנוב"י שם סי' צ"א אלא דיהיב ג"כ טעמא למילתי' דבמזיד החמירה תורה לחייבי' בכ"ש משום האי סברא דאחשבי' דשייך במזיד ולא בשוגג אבל בתערובות לשיטת הר"ר יקר הנ"ל ע"כ דכך הי' לו בקבלה דמה דכ"ש למכות הוא רק באיסור בעין ולא בתערובות ודאי דגם באחשבי' ומערב לי' בידים מיפטר ג"כ. וע"כ דגם שיטת הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דגיה"נ אין ליישב כפ"ד המנה"ח הנ"ל רק כמ"ש בשעה"מ וכרו"פ דהוא משום דרחמנא אחשבי' לאכילה גבי איסור גיה"נ לכן מיקרי זה אכילה ומתחייב גם משום איסור נבילה וקדשים ודו"ק כי קצרתי:

ובהיותי בזה לא אמנע מלהביא ג"כ מה שכתבתי שם עוד בהאי ענינא במשה"ק עוד על הרמב"ם ז"ל שפסק שם דגיה"נ נוהג במוקדשין והקשו כיון דס"ל דוולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכמ"ש בפ"ד מה' תמורה א"כ איסור גיד אינו חל על מוקדשין וכמ"ש בסוגיא ר"פ גיד הנשה דדוקא מבכרת דאיסור גיד קדים ואיסור קדשים חל עליו בכולל אבל וולדות קדשים למ"ד במעי אמן ה"ק א"ח איסור גיד על מוקדשין ותיקשי על הרמב"ם כנ"ל ע' שער המלך שם ובמנה"ח מצוה ג' תירץ בתרתי ודבריו תמוהים א' כתב שם דהש"ס שם בסוגיין אזיל למ"ד דיש בגידין בנ"ט וא"כ איסור קדשים קדים אבל להר"מ דס"ל דאב"ג בנ"ט ואין חיובו משום קדשים אלא מטעמא דאחשבי' א"כ עיקר איסור קדשים בא רק ע"י חלות איסור הגיד עיי"ש ואין זה אלא תימא והמעיין בסוגיא יראה בעיניו איך אדרבא אמר שם איפכא למ"ד אב"ג בנ"ט דהכי איתא התם אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא הרי להדיא דאי אין בגידין בנ"ט אין במוקדשין איסור הקדש על הגיד כלל וכן באמת תמה הרשב"א ז"ל על הרמב"ם מהאי סוגיא מובא בכ"מ שם דכיון דלדידי' ס"ל דאב"ג בנ"ט א"כ ליכא כלל לאיסור מוקדשין בגיד עיי"ש ובשעה"מ שם במש"כ ליישב דברי הרמב"ם ולחלק דאף דבשארי גידין א"ב בנ"ט מ"מ גיה"נ שאני משום דרחמנא אחשבי' לאוכל לגבי איסור גיד משמע שם מתחילת דבריו דבזה א"ש גם מ"ש הר"מ דבגיד הנשה של עולה מתחייב שתים וזה פלא שעדיין לא פלטינן מחדא היא קושית הרשב"א ז"ל מר"פ גיה"נ שמבואר שם להדיא דאין מוקדשים נוהג בגיד למ"ד דאב"ג בנ"ט ומוכרח לכאורה דגם סברת אחשבי' לא מהני בה ודו"ק:

אכן שבתי וראיתי שאיפשר ליישב גם קושיא זו עפ"י דבריו ונימא דהאי סוגיא אזיל אליבא דמ"ד דאי אב"ג בנ"ט גיה"נ אסור בהנאה וכמ"ש גם כן בסוגיא דפסחים ר"פ כ"ש ומשו"ה ל"ח הקדש כלל [עיין עי"ט סי' ע"ה שכתב כן דאי גיה"נ אסור בהנאה אינו ברשותו להקדיש אכן אינו מוכרח דלהיפך מצינו בתוס' חולין (דף קמ ע"א) ד"ה למעוטי גבי ציפורי עיה"נ דחל ההקדש רק שנסתפקו אי חזי להקרבה הרי דההקדש חל אף דמיירי התם לאחר גמ"ד וכמ"ש במהרש"א שם וכבר נתקשו האחרונים בזה מן הסוגיא דב"ק (דף מה) נגמר דינו הקדישו אינו מוקדש ע' באי"צ סי' כ"ד חיו"ד והקדימו ג"כ בס' תפארת צבי חיו"ד סי' ט' ועוד אחרונים ועיי"ש בבאי"צ מ"ש לחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים דקדוה"ג שפיר חייל גם על איסוה"נ למש"כ בקצוה"ח סי' ת"ה דאיסוה"נ מיקרי שלו רק דאינו ברשותו וכמ"ש ג"כ בקצוה"ח סי' קי"ז בשם הריב"ש עמש"כ בזה בסיומא למס' ברכות פלג י"ב בהג"ה וקצרתי הרי דקדוה"ג חייל על איסוה"נ וא"כ גם גבי גיה"נ ליקדש אמנם עיין בעי"ט שם פוס"י ס"ח מ"ש לפרש ד' התוס'. חולין (דף קמ) הנ"ל דאיירי קודם הגמ"ד והדברים ארוכים ואכ"מ] והיינו דקאמר דאיסור מוקדשין ליכא אבל להרמב"ם לשיטתו דפסק בגיה"נ דמותר בהנאה וכמש"כ הקדמונים ז"ל ליישב דבריו עפ"י סוגיא דפסחים שם. וע' שעה"מ שם ושפיר חייל ההקדש שוב יש מקום לומר דה"ט דגם גבי גיה"נ של עילה חייב שתים משום דרחמנא, אחשבי' וכנ"ל:

ומש"ש עוד במנה"ח ליישב שיטת הרמב"ם דאיסור גיד חל על מוקדשין דמיירי בגוונא שאין בו)** עונש מיתה ומלקות לבין לאוסרה על בעלה לפמ"ש הב"ש אה"ע סי' ך' ס"ק ג' לחלוק על הט"ז שם וס"ל לדינא דהא דקיי"ל העראה זו, הכנסת עטרה היינו כל העטרה וכ"כ גם בנוב"י מ"ת אה"ע סי' כ"ג באורך א"כ הא שפיר י"ל דשמואל לשיטתו דס"ל ביבמות (ד' נ"ה ב') דהעראה זו נשיקה לכן לדידי' אפשר דסגי ג"כ בעד שיראו כדרך המנאפים לא כן לר"י דקיי"ל כוותי' דבעינן דוקא הכנ"ע לכן הצריך הבה"ג שיעידו שראו כמב"ש והי' מקום נמי ליישב עפ"ז משה"ק ברא"ש שם ביבמות פ"ב על הבה"ג הנ"ל ממ"ש שמואל במנאפים עד שיראו כו' דהא י"ל דרק שמואל לשיטתו הוא דקאמר כן דסגי בזה. אמנם באמת דז"א וכמ"ש במכות (דף ז') שם ורבנן היכי לדייני' כשמואל וכו' משמע דדינא הכי הוא אשר ע"כ עלינו לומר כנ"ל דס"ל להבה"ג לחלק בין איסור על בעלה לחיוב העונש ומה"ט דקבלת ההתראה הא מיהת שפיר י"ל דשמואל לשיטתו גם בלאסור אשה על בעלה ס"ל דסגי בכדרך המנאפים ומשו"ה הוא דלא קאמר לחלק שם בב"מ גבי מנאפים גופייהו בין איסור ע"ב לחיוב העונש וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי גם בזה:

וראיתי בס' מהר"ם מינץ שם סי' ך' שהטעים עוד יותר להסביר ד' הבה"ג הנ"ל עפמ"ש הפנ"י. במ' כתובות (דף כב) ובקו"א שם בשם הרשב"א ז"ל בחי' קידושין (דף סו) דחזקה ל"מ כי אם למי שמסופק בדבר בזה אמרינן דהתורה עשאה זאת כודאי מחמת החזקה וב"ד עונשין וסוקלין על חזקה זו אבל אם העובר אומר ברי לי נגד החזקה ל"ש גבי' לומר שהתורה עשאה ספק זה כודאי ועיי"ש מש"כ עפ"ז לבאר טעמא דקרא דבכל עונשי מיתה ומלקות צריך דוקא שיתיר א"ע למיתה ומלקות משום דאם לא קיבל התראה מצי למימר ברי נגד הרוב ונגד החזקה והתורה אמרה ונקי וצדיק אל תהרוג עיי"ש שמיישב נמי עפ"ז קושית התוס' הנ"ל חולין (דף צו ע"א) דשפיר קטלינן לי' אף שנישאת עפ"י סימנין משום שהתרו בו וקיבל ההתראה ובדינא קא מיקטל עיי"ש [וע' ג"כ בפנ"י גיטין (דף יז) מ"ש כה"ג לענין דאינה יכולה לומר אח"כ גרושה אני למ"ד דס"ל דנאמנת גם שלא בפניו עיי"ש מ"ש דגם זה הוא משום קבלת התראה] וא"כ לפמ"ש בר"מ פ"א מה' אי"ב הי"ט טעמא דסגי בכדרך המנאפים דהוא משום חזקת צורה זו שהערה בה וכו' וא"כ שפיר י"ל דזהו דווקא באם התרו בהן וקבלו התראה דאז שוב א"נ לומר שלא עבר דלא מהימן נגד החזקה כיון שקיבל עליו התראה אבל לענין איסור לבעלה בגוונא דלא אתרו בה שפיר יכולה למימר ברי לה שלא הערה בה יעו"ש והדבר נחמד וכבר העירו האחרונים לומר דגם פשטות דברי התוס' כתובות (דף ט' ע"א) ד"ה מפני מה מטין כן כשיטת הבה"ג במש"ש דנהי דהי' ידוע לרבים הוי שהביאה לביתו מ"מ לא ראו כמב"ש שבפני ב"א לא שימש יעו"ש. ומתקיימין שפיר דברי הבה"ג מילתא בטעמא:

אשר ע"כ אמינא נמי ליישב משה"ק בהגהת נוב"י שם סי' י"א על הבה"ג בתרתי ונשאר בצ"ע יעו"ש ראשונה הקשה דלפי טעמא דהנוב"י ז"ל דהוא משום קבלת התראה א"כ באשה חבירה לריב"י צריכין עדים שיראו כמב"ש לדעת בה"ג לפ"ז יקשה בסנהדרין (דף מא) דפריך אלא אשה חבירה דמיקטלה לריב"י היכי משכ"ל ע"ש ולפ"ד בה"ג קשה הא בלא"ה נמי לא מצינו אשה חבירה דמיקטלה לר"י ב"י דהא א"א לעדים שיראו כמב"ש כמ"ש במכות (דף ז' ע"א) דמה"ט לא הי' נהרג אדם מעולם כו' יעו"ש ובמחכתה"ר לדידי לק"מ דודאי אפשר ואפשר הוא שיעידו העדים גם ע"ז וממקומו הוא מוכרע שהרי להדיא כתב הבה"ג כמ"ש הרא"ש ביבמות שם בשמו דלא תצא האשה מבעלה עד שיראו העדים כמב"ש משמע להדיא **(שיעור כזית דלית בו איסור הקדש רק ח"ש ולכן חל עליו איסור גיד והסוגיא דמוקי דוקא במבכרת אפ"ל דרוצה לאשכוחי בכל גווני וגם בגיד גדול עיי"ש פלא הוא שהרי להדיא כתב הרמב"ם דאוכל גיה"נ של עולה חייב שתים הרי דמיירי בגוונא דאיכא גם לשיעור איסור מוקדשין ומ"מ חייב משום גיד וגם זו"ז הנה בעיקר דבריו מ"ש דבאין בו כזית בהגיד שפיר חייל האיסור משום דלית בו איסור קדשים ע' נוב"י מ"ת אהע"ז סי' קמ"א שכתב להיפוך משום דבגיד בעינן שיהי' חל איסורו מחיים דומיא דיעקב כמ"ש התוס' ר"פ גיה"נ ד"ה קדשים עיי"ש (בדף צ ע"א) ומחיים בשעה שהגיד מחובר עם כל הבהמה ודאי דל"ח איסור גיה"נ על איסור קדשים הואיל ובכלל כל הירך איכא שיעור שלם גם זו"ז יש להבין ולדון גם בשארי איסורים בכה"ג אם, חל עיין מעילה (דף טז ע"א) וברש"י שם ובשו"ת הגרעק"א סימן ע"ו ועיין כרו"פ סי' פ"ז ס"ק י"ג משה"ק אמאי, ל"ח איסור דב"ח על נבילה בח"ז נבלה וח"ז חלב ובברוך טעם שער הכולל דין ב' מ"ש לתרץ בתרתי ולתי' הראשון דמשו"ה ל"ח משום שגם האיסור השני צריך לצירוף עיי"ש א"כ בעניננו לענין איסור גיה"נ שא"צ לצירוף שפיר חייל אכן לפמש"ש עוד לתרץ דכיון דשני האיסורים אינם רק איסור חפצא אאחע"א אף בחמור על קל עיי"ש א"כ גם הכא איסור גיד ל"ח על איסור מוקדשין אף בח"ש חיש להאריך עוד בזה וקצרתי וע' ח"ס חיו"ד סי' צ"ב שנשאר בקושיא בסוגיין למה לא נימא תמיד דאיסור הגיד חייל גם במוקדשין משום דבשעה שנקשר הגיד עדיין א"ב כזית ואין שם רק ח"ש דמוקדשין ובדברינו א"ש בע"ה ודו"ק:

ומחוורתא לפרש מ"ש בגמ' דל"ח משום דכאן ס"ל בסוגיין דאאחע"א אף בכולל וכמש"כ הר"ן בחידושיו שם ליישב קושית התוס' דרק משום מוסיף חייל איסור קדשים. משום שנתוסף עליו איסוה"נ וכו"ע מודים בזה וכיון דס"ל אב"ג בנ"ט ואסור בהנאה א"כ אין כאן איסור מוסיף לכן א"ח עליו איסור הקדש אבל להר"מ לשיטתו דס"ל גיה"נ מותר בהנאה שפיר חל ההקדש משום מוסיף וממילא חייב משום האי סברא דרחמנא אחשבי' ומצאתי אח"כ בלב ארי' שכתב ג"כ כן ונכון הוא:

ובס' עי"ט סי' ע"ה שם מביא ראי' מהאי סוגיא דס"ל גיה"נ מותר בהנאה אף למ"ד דאב"ג בנ"ט עיי"ש ולפי דברינו נהפוך הוא דסוגיא זו ודאי ס"ל דגיד הנשה אסור בהנאה ומשו"ה הוא דקאמר דאין מוקדשין נוהג בגיד ול"ח עליו איסור הקדש כלל וכנ"ל לק"מ משה"ק שם דהאיך בעי למימר דמשום דאב"ג בנ"ט ליכא בגיד איסור מוקדשין הא גבי מוקדשין גם גידין ועצמות אסורין אם נהנה ממנו שעשאו חוט לתפירה וכיו"ב לוקה משום מוקדשין עיי"ש מ"ש בזה ולדברינו א"ש כפשוטו דכיון דגיה"נ אסור בהנאה אין איסור מוקדשין חל עליו. דס"ל לסוגיין מוקדשין עיי"ש מ"ש בזה ולדברינו א"ש כפשוטו דכיון דגיה"נ אסור בהנאה אין איסור מוקדשין חל עליו דס"ל לסוגיין כאן דאאחע"א בכולל ומוסיף לא הוה מאחר שגם הגיד אסור בהנאה ואין איסור הקדש לגבי' שום איסור מוסיף והארכתי עוד בזה בחי' אלפסי מ' חולין וכאן לקצר אני צריך]. דאפשר מיהת. ור"ט ור"ע נמי דאמרי דהיו שואלין את העדים אם ראו כמב"ש ע"כ ס"ל דזה דבר האפשר דאי נימא דזה א"א כלל א"כ ע"כ עלינו לומר דלא הצריכה התורה כלל שיעידו עדים ע"ז והאיך א"כ אומרים שהיו שואלים כן את העדים והיו פוטרים אותם כיון שא"א כלל ודאי דא"צ מה"ת ע"כ מוכח דאפשר הוא שיעידו העדים גם בכה"ג אלא כיון שהוא לא שכיח כלל לכן שפיר אומרים שלא הי' נהרג אדם מעולם בכה"ג אם היו דורשין וחוקרין את העדים באופן זה וזה פשוט וברור לענ"ד. וממילא יתיישב נמי משה"ק עוד שם בהג"ה מהאי סוגיא דסנהדרין (דף מא). לדעת בה"ג איך קאמר שם ר"ח דעדי נערה המאורסה שהוזמו, אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו והא כיון דעדים לא אמרו שראו כמב"ש רק כדרך המנאפים א"כ הא בכה"ג אינה נאסרת על בעלה כלל לדעת בה"ג הנ"ל עיי"ש שנשאר בצ"ע. ולכאורה סבור הייתי לומר בפשיטות די"ל דאה"נ דמיירי ר"ח בגוונא דהעידו כמב"ש ובהא הוא דאמר ר"ח דיכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו אמנם שינויא דחיקא לא משנינא דלבד מה דר"ח סתמא קאמר הנה גם זו"ז עדיין תיקשי במאי דפריך שם בגמרא אלא בא"ח דקיימא לן דמיקטלה אליבא דר"י בר"י היכי י משכחת לה והא מאי פריך דשפיר משכחת לה בגוונא שהעידו עדים רק בכדרך המנאפים דאז שוב א"י לומר לאוסרה ע"ב באנו וכנ"ל. אמנם נלענ"ד לתרץ בדרך נכון מאד בע"ה עפמ"ש בנוב"י אה"ע מ"ת סי' ך' לפרש סוגית הגמ' שם בכדי שלא תיקשי קושית המהרש"א שם דמשכחת לה דמיקטלא כשמת בעלה בשעה שהעידו ותי' המהרש"א תמוה מ"ש לתרץ דיכולה עדיין לומר שבאו להפסיד כתובתה דמה יענה במש"ש לאוסרה על בועלה באנו דילמא מיירי שמת הבועל ותירץ שם דכיון. דטעמא דחבר א"צ התראה לריב"י הוא משום דחבר הוא כאילו התיר עצמו למיתה ואם זו בשעת זנות הי' בעלה חי לא התירה עצמה למיתה דאטו ידעה שבעלה ימות קודם. שיעידו היא סברה שיעידו תיכף ויהי' עדות שאאי"ל שיכולים לומר לאוסרה ע"ב באנו וא"כ גם בארוס מת כבר בשעת העדאתן מ"מ הא היא לא התירה א"ע למיתה מטעמא דכסבורה היתה שיבואו קודם יעו"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם קושיא זו שהקשה בנו הג' בהג"ה ג"כ לק"מ דאף בהעידו העדים רק בכדרך המנאפים מ"מ עדיין הוי עדות שא"א יכול להזימה ולא התירה א"ע למיתה משום שסברה שיעידו שראו כמב"ש ויפטרו א"ע עי"ז וממילא לא התירה א"ע למיתה מה"ט ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:

פלג ו

ומעתה עפ"י כל הנ"ל נוכל לבאר הדברים בפשיטות רק עוד עלינו להקדים מה שהקשו כולם במה שפירש"י ריש כתובות במ"ש בתולה נישאת וכו' שאם הי לו ט"ב הי' משכים לב"ד ופירש"י ז"ל שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר ע"י עדים יעו"ש. והקשו רבותינו האחרונים ז"ל דהאיך אפשר לומר טעמא דמתני' דחיישינן שמא יבאו עדים והא מצינו בסנהדרין (דף ח) בסוגיא דמש"ר חוששין ללעז לפי אוקימתא דעולא שם הוא מחלוקת דר"מ ורבנן ולשאר אמוראי שם ס"ל דכו"ע ס"ל דא"ח ל ללעז והיינו דלא שחיישינן שמא יבאו עדים כשיצא הקול רק לאוקימתא דאביי שם ס"ל לכו"ע דחיישינן ללעז וא"כ תיקשי אטו לא ס"ל להני דא"ח ללעז האי תקנה דמתני'. עיין הפלאה ריש כתובות מ"ש בזה ולקמן יבואר בע"ה. ואף אי נימא לחלק כמ"ש התוס' שם ריש כתובות בין זנות בעדים והתראה דלא שכיח ובין זנות בלא התראה ותקנה דמתני' נעשה מחשש עדים בלא התראה דשכיח ושם בסנהדרין ל"ח שיבאו עדים שהתרו בה כדי לחייבה מיתה דזה לא שכיח עדיין תיקשי מיהת לר' יוחנן דס"ל בגיטין (דף יז) טעמא דזמן בגיטין משום בת אחותו דלדידי' ע"כ ס"ל דגם זנות בעדים והתראה שכיח. כמש"כ בתוס' שם דרק לר"ל מתרצי לחלק בין זנות בעדים והתראה ובין שלא בהתראה אבל לר"י ודאי דס"ל דשכיח גם בהתראה וא"כ לדידן דקיי"ל כר' יוחנן עדין תקשי למה. א"ח ללעז ולקמן יבואר בע"ה הנלענ"ד בזה:

ולעניננו נביא כאן מש"ש בס' מהרמ"מ לתרץ קושיא זו בצירוף משה"ק התוס' על רש"י ריש כתובות מהא דלקמן מייתי אביי ראי' דהאומר פ"פ נאמן לאוסרה ממתני' דבתולה נישאת ולפירש"י הא אין ראי' כלל וכו' ומתרץ גם שניהם עפמש"ש להסביר מ"ש בתוס' גיטין (דף יז ע"ב) בד"ה זנות ל"ש דמסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה יעו"ש ומסביר כונתם ז"ל דה"ט דאין לחוש לשמא זינתה אף דעצם הזנות שכיח מ"מ אין לחוש שמא זינתה כבר בעדים והתרו בה ועדיין עד השתא לא באו כמו התם גבי הא דחוששין ללעז זה אין לחוש דאם איתא שכבר זינתה בעדים מדוע כבשו עדותן הא מחויבים להעיד כמ"ש ברא"ש פ"ק דמכות יעו"ש. וזה סברת התוס' דיש חילוק בין שמא זינתה דל"ח ובין שמא תזנה דשפיר יש לחוש גם לר"ל דס"ל זנות ל"ש והיינו אף זנות דלהבא ולדידי' ע"כ לחלק דטעמא דמתניתין דריש כתובות הוא משום דזנות בלא עדים ודאי שכיח וחיישינן גם לזנות דשלעבר בכה"ג ואמנם לדידן דס"ל כר"י אפי' זנות בעדים והתראה ג"כ שכיח שתזנה ומשו"ה חיישינן שמא יחפה, והא דא"ח ללעז לפירש"י הנ"ל משום דא"ח שמא כבר זינתה ועדים ראו והתרו בה דא"כ למה כבשו עדותן ולא באו להעיד והדר קשיא גם במתניתין דריש כתובות לפירש"י דהתקנה הוא משום דעי"ז יבאו עדים שראו הדבר מדוע כבשו עדותן עד עתה דדוחק לחלק בין התראה לשלא בהתראה לענין זה דודאי בכל גווני היו באים להעיד כיון שראו ואשר ע"כ כתב להוכיח מזה דרש"י ס"ל ג"כ כהבה"ג הנ"ל דלאסור אשה ע"ב בעינן דוקא שיראו עדים כמב"ש ובלא"ה יכולה היא להכחיש את העדים ואפילו נגד החזקה מהני ברי דידה והא ודאי דל ח רק לזנות דשכיח אבל לראיית כמב"ש דל"ש ודאי דאין לחוש וא"כ הא אף אם יבאו עדים ויעידו כדרך המנאפים הא לא יהני עדותן לאוסרה ע"ב א"כ שפיר י"ל דחיישינן לזנות כהאי ואף שלא באו עד השתא יפה שתיקותן בזה כיון דאף אם היו מעידין לא תועיל עדותן וא"כ שפיר יש לחוש דעתה אחר שיצא הקול ממה שטען הבעל פ"פ או ט"ד ונתברר שודאי נבעלה אך אין אנו יודעין אם באונס או ברצון או תחתיו לזה שפיר מהני עדות העדים שראו כדרך המנאפים ברצון ותחתיו ותלינן הקלקול על שעה שהעידו העדים ושוב א"נ האשה להכחיש כיון שנתברר ע"י הבעל שנבעלה, וד' הבה"ג דהיא נאמנת לומר שלא הערה בה מיירי בשלא נודע לנו כלל שזינתה ונבעלה ביאה גמורה וה"ט שכבשו עדותן ולא העידו עד היום ומעתה לק"מ קושית התוס' מהא דאביי דשפיר מייתי אביי ראי' ממתני' דהבעל נאמן דאל"ה גם עדות העדים לא מהני לאוסרה לדעת הבה"ג אם הבעל אינו בקי ואינו נאמן כלל אחר שע"כ אין דין בעדותן לבד דאם יש די בעדותן לבד למה לא באו עד השתא וכבשו עדותן והבעל הא א"נ ומאי מהני תק"ח שתינשא בד' וע"כ כר"א דהבעל נאמן בכה"ג דליכא ס"ס ומהני עדותן לענין תחתיו וברצון ועיי"ש עוד העתקנו כל דבריו כי אמנם נחמדים הם וצריכים לעניננו:

ומעתה לפ"ז מה נעים לנו לחבר את הענינים בקשר של קיימא דלכאורה עדיין צריך להבין מנין לו לרש"י להכריח כשיטת הבה"ג ולפרש דמ"ש שמואל במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים דז"א אלא לענין מיתה ומלקות ולא לאסור על בעלה ובזה בעינן דוקא כמב"ש אמנם עפ"י דברינו דלעיל י"ל בטו"ט לפי מה שהסברנו ד' הרמב"ן שלהי יבמות דמשו"ה אין עדי נשים צריכין דו"ח משום ה"ט דהשתא הא לית כאן עדיין דין מיתה רק דין איסור וממון ומה שאיפשר שתתחייב אח"כ מיתה זה לא איכפת לן להצריך עתה דו"ח משום שכיון שתתחזק א"א שפיר קטלינן לי' ע"י ההתראה א"כ הא לפי האי סברא שפיר י"ל דמזה למד רש"י ז"ל דגם מ"ש שמואל דסגי במנאפים כדרך המנאפים דז"א אלא במקום דאיכא נמי התראה כיון דגם זה ל"מ אלא מטעם חזקה כמ"ש הרמב"ם דמחזקינן שגמר ביאתו ע"י חזקת צורה זו וכנ"ל וי"ל דזה ל"מ אלא במקום שקיבלו התראה אבל בגוונא דליכא התראה וכמו לאוסרה על בעלה שפיר י"ל דל"מ ואינה נאסרת בכדרך המנאפים לחוד. דנאמנת להכחיש את העדים ולומר שברי לה שלא הערה בה. ושפיר מפרש עפ"ז גם מ"ש במתני' דריש כתובות שתיקנו להינשא בד' משום שאם י"ל ט"ב הי' משכים לב"ד והיינו שמתוך שיצא הקול יבאו עדים והיינו ע"כ עדים דשכיחי שיעידו רק שראו כדרך המנאפים ול"מ עדותן לאוסרה על בעלה רק בצירוף מה שהבעל יטעון טענת פ"פ או ט"ד דאמרינן דנאמן ובקי הוא בזה ובמקום דל"ש ס"ס נאמן בעצמו לכן יהני ג"כ השתא עדות העדים לענין שהי' תחתיו וברצון ותאסר עליו ושפיר עשו ששתקו וכבשו את עדותן עד היום כי לא הי' מועיל כלל עדותן לחוד לאוסרה על בעלה בלא הגדת הבעל וכמשנ"ת ודו"ק בזה כי דברים נכונים המה בע"ה עפ"ד המהרמ"מ הנ"ל:

פלג ז

אמנם לבד מה שעדיין לא יספיק לן ליישב משה"ק על הרמב"ם ז"ל שלא הביא טעם הגמ' שלהי יבמות משום דאיכא כתובה למישקל וכו' הנה גם עיקר ד' המהרמ"מ הנ"ל אינם מוכרחים כלל לומר שיצטרפו עדותן של העדים להגדת הבעל לאוסרה כיון דכל אחד בפ"ע אינו מספיק לא הגדת העדים לחוד ולא טענת הבעל לחוד איפשר שגם שניהם כאחד ג"כ לא יועילו ולבד מה שאין לנו הוכחה לזה הנה נראה ג"כ להוכיח להיפך מהאי סוגיא דסנהדרין (דף מא) הנ"ל במאי דקאמר ר"ח דעידי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו ופריך שם בגמ' מאי שנא נערה מאורסה דנקט אפילו נשואה נמי וכו' עיי"ש ולפי דבריו ז"ל הא י"ל, דדוקא ארוסה נקט והיינו שהעידו אחר שנישאת ואחר שגם הבעל טען טענת פ"פ או ט"ד דע"כ מיירי שהעידו בגוונא דשכיח כמו בכדרך המנאפים דל"מ לאוסרה ע"ב לשיטת הבה"ג ורש"י ז"ל רק עתה יכולים המה לומר שבאו לאוסרה ע"ב משום שיצטרפו דבריהם לטענת הבעל ותיאסור עליו אבל בנשואה לא תועיל עדותן כלל לאסור ע"ב ע"י העדאתן שראו כדרך המנאפים וכנ"ל. [אמנם זה יש ליישב לפי המבואר לעיל פלג ה' ביאור הסוגיא בשם הנוב"י ז"ל דאף אם יעידו העדים בגוונא שתתחייב על פיהם מ"מ איפשר לה לומר שלא ידעה שיאמרו כן ולא התירה א"ע למיתה עיי"ש וא"כ הא עדיין לעולם תוכל לומר שכסבורה היתה שיעידו שראו כמב"ש ושלא יבאו רק לאוסרה ע"ב ולא התירה א"ע למיתה כלל גם בנשואה ודו"ק] אשר ע"כ עלינו ללכת בדרך אחרת בישוב הדברים בע"ה בשגם כי עיקר שיטת הבה"ג רבו החולקים עליו וכמשנ"ת בראשונים ז"ל ונקדים תחלה לפרש כונת התוס' גיטין (דף יז ע"ב) הנ"ל במש"ש ומסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה שהמפרשים נחלקו בכוונת דבריהם ז"ל דהנה במהרש"ל שם וכן במהר"ם שי"ף ז"ל שם ביארו דבריהם דהוא משום שמא זינתה ל"ד לשמא תזנה כמו דאמרינן לקמן שם דלשמא מת ל"ח ולשמא ימות חיישינן. אלא שנתקשה שם במהרמ"ש למה קראו כאן בגיטין גבי חששא דב"א שמא תזנה ולא זינתה יעו"ש שנשאר בקושיא והנראה שמפרשים כונת ד' תוס' דהוא לחזק הוכחתם דע"כ דרק זנות בעדים והתראה ל"ש אבל א"ל דשום זנות ל"ש דהא בריש כתיבות תקנו וכו' דחיישינן לאיקרורי דעתא ומסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה והיינו דא"כ ודאי הי' לנו למיחש גם כאן בגיטין לחשש דזנות וע"כ לחלק כנ"ל בין זנות בעדים והתראה בין שלא בעדים. ונמצא דלפ"ז באמת דל"ח ר"ל גם לשמא תזנה כמו כאן בגיטין וכנ"ל משים דזנות בעדים והתראה ל"ש כלל. אמנם עיין בהפלאה ריש כתובות בד"ה עוד נלפענ"ד מ"ש לפרש כונת ד' התוס' בגיטין הנ"ל בשם המפרשים דכונתם אדרבה לתרץ קושייתם ממה שהקשו דבכתובות הא תיקנו משום זנות וע"כ דשכיח היא וע"ז תירצו לחלק דרק שם בכתובות שפיר תיקנו משום דיש לחוש לשמא תזנה אחר החופה וכמ"ש בכתובות (דף עה) דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ומיישב שם בזה קושית התוס' על רש"י דלאביי באמת אין הטעם משום קול רק משום שמא תזנה אחר החופה וא"ש נמי בזה מה דמצינו לרבא דס"ל בסנהדרין (דף ח) דכו"ע ללעז לא חיישינן ופירש"י דל"ח כשיבאו לב"ד יצא הקול וישמעו עדים ויבאו ויעידו הרי דל"ח לזה וע"כ דחיישינן לשמא תזנה אחר החופה יעו"ש באורך. ולדבריו ז"ל בכונת ד' התוס' בגיטין (דף יז) הנ"ל נמצא דבאמת י"ל דגם ר"ל ס"ל דחיישינן לשמא תזנה בכל גווני לפי תירוץ זה ורק בהאי דגיטין ל"ח ר"ל משום דהתם שמא זינתה הוא (ויתיישב נמי בזה קושית המהרמ"ש שהבאנו מה שדקדק למה קראו כאן בגיטין שמא תזנה ולא זינתה ולפ"ז אה"צ דחשיב להו לחשש דעבר שמא זינתה וכנ"ל ודו"ק] אבל לזנות דלהבא באמת ס"ל לכו"ע דחיישינן וכמשנ"ת:

**(הג"ה [לפמ"ש המהרש"ל והמהר"ם שי"ף כאן בטעמא דמילתא משום דדמי לחשש דשמא ימות יש לדון עפ"י מש"כ בנוב"י מ"ק חיו"ד סי' נ"ה לחדש כה"ג גם גבי הא דעונה סמוך לוסתה דגם למ"ד דווסתות דרבנן מ"מ צריך לפרוש בעונה הסמוכה לוסתה מה"ת מה"ט דשמא ימות חיישינן דלא מהני החזקה על להבא משום סופו למות א"כ לפ"ז הא כאן גבי זנות דאין סופה לזנות)**

ולענ"ד מסתבר טפי לפרש כמ"ש במהר"ם שי"ף דכאן בגיטין הוא שמא תזנה ובאמת דל"ח ר"ל גם לשמא תזנה והוא רק לחזק הקושיא וכנ"ל אשר עפ"ז יתיישב נמי משה"ק בא"מ אהע"ז סי' קכ"ז ס"ק ג' עפמ"ש לפרש דכונת התוס' הוא לחלק דבכתובות הוא החשש שמא תזנה אחר החופה ע"ש בהג"ה שהקשה לפ"ז ממאי דאמרינן ביבמות (דף לא ע"ב) זהו דקידושין למעוטי זמן בקדושין דליכא ופריך שם הניחא למ"ד משום פירי ארוסה לית לה פירי אלא למ"ד משום ב"א ליתקן ע"ש ולשיטתם תיקשי אפילו למ"ד משום פירי ליתקן זמן גבי קידושין מ"מ משום ב"א דהא מודה הוא דלשמא תזנה חיישינן והתם הא בקידושין הוא חששא דשמא תזנה עיי"ש שנשאר בצ"ע ולהנ"ל א"ש מאוד דבאמת אין כונת התוס' כלל לתרץ קושיתם מכתובות לגיטין ולומר דגם ר"ל חייש לשמא תזנה רק לחזק הקושיא דממנו נלמוד מכ"ש דל"ח לשמא זינתה אבל באמת ל"ח ר"ל גם לשמא תזנה וכנ"ל:

וכן יתיישב נמי עפ"ז משה"ק בא"מ בעצמו שם בסי' קכ"ז ס"ק ו' אליבא דר"ש אמאי ס"ל שם דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר נהי דס"ל טעמא משום פירות מ"מ הא מודה דלשמא תזנה מיהת חיישינן א"כ ניחוש הכא שמא לא יתן לה עד תשרי ותזנה בין ניסן לתשרי וימסרנו בצנעא לחפות עלי' ואי משום לא מקדים אינש פורענותא לנפשי' כמ"ש התוס' שם בטעמא דל"ח לזה הא כאן כבר יצא זה מחזקה זו דלא מקדים וכו' דהא חזינן שזה הקדים פורעניות לנפשי' שהרי נכתב ביום ולא נחתם לאלתר וכו' יעו"ש שנשאר בקושיא לפי תירוץ זה שבתוס' ולהנ"ל לק"מ דודאי באמת ל"ח ר"ל גם לשמא תזנה בכה"ג וכן נימא ג"כ אליבא דר"ש דס"ל לדידי' נמי טעמא דר"ל משום פירי ודו"ק כי ז"ב בע"ה:

ומה שנתקשה במהר"ם שי"ף למה חשיב לה להתוס' כאן החשש דשמא תזנה לא שמא זינתה יתיישב היטב עפמ"ש התו"ג שם בחידושיו לתרץ מ"ש הרשב"א והר"ן דרק זנות דב"א ל"ש ולכאורה למה לא ניחוש גם בלא ב"א ובלא חיפוי דבעל שמא זינתה וכשתוציא הגט תפטור עצמה מקטלא משום שאין בו זמן והבעל אף אם יאמר שאח"כ נתגרשה לא יהי' נאמן וע"כ צ"ל דל"ח לשמא זינתה אותה האשה שנתגרשה בגט בלא זמן דלא חשו לחיפוי הבא ממילא בזנות דלא שכיח ולא חשו רק דלא יחפה הבעל בכונה דכל אשה שתזנה שהיא קרובת הבעל ויצטרך לגרשה יכתוב לה בכוון גט בלא זמן לחפות עלי' בשקר והיינו מ"ש התוס' דכאן בגיטין הוא החשש שמא תזנה ויתן לה גט בכוון להאשה שתזנה באיזה פעם אבל בכתובות החשש הוא רק על אותה אשה שישא הבעל באיזה משאר ימים שמא זינתה דליחוש שמא הבעל ישא אותה בכוון לא שייך כאן וע"כ אין החשש רק שמא זינתה וכו' יעו"ש ואזדא קושית המהרמ"ש עפ"י דבריו ז"ל והוא נכון:

פלג ח

והנה בתוס' שם כתבו עוד לתרץ דשאני התם בכתובות שפיר תקנו שתינשא בד' משום שלא יתפסנה באיסור אבל בגיטין שם לא חששו אם תתחייב מיתה ולא מיקטלא עי"ש וסבור הייתי להסביר דבריהם לפמ"ש במפרשי הים סוף ב"ק בשם הרמב"ן ז"ל שכתב ריש גיטין במ"ש שם סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכו' ומ"מ תיקנו לומר בפ"נ ובפ"נ וביאר שם הטעם דרק אם אנו דנין על איזה אדם פרטי בזה אזלינן בתר ריב ול"ח למיעוט אבל כשרוצים לתקן איזה תקנה חששו חז"ל לתקן גם את המיעוט דלא שכיח דהא מ"מ נמצא גם המיעוט בעילם וצריכין אנו לתקנו עיי"ש ואם כי אנכי לא מצאתי כן בדברי הרמב"ן **(י"ל דאין לחוש ושפיר יתקיים הפירוש הראשון שפירשנו בד' התוס' וה"ט דל"ח בזנות אליבא דר"ל גם בשמא תזנה משום דל"ד לשמא ימות דאינה עומדת לכך אכן עיין בס' פרדס רמונים שהקשה על הנוב"י ז"ל בסברא זו ממ"ש שם בגיטין (דף כח) דגם בקיעת הנוד תלי בהאי חששא דשמא ימות ומשו"ה יש לחוש שמא יבקע והא שם גבי גיד אין סופו כלל להתבקר הרי דכללא הוא דגם בלאו ה"ט דסופו לכך אין החזקה מועלת על להבא וחיישינן לעולם בכ"מ וכבר ראיתי מסייעים ג"כ לסברת הנוב"י הנ"ל בשם הגאון ר' מאיר מיכל זצ"ל מד' התוס' גיטין (דף לג א') ד"ה ואפקעינהו שהקשה על א"א היכי חייבת וניחוש שמא יתן גט ויבטלנו וכן בנזיר הוי ה"ס שמא ישאל על נזירותו ותירצו דמחזקינן שלא ישתנה הדבר מכמות שהו' ולכאורה הא על להבא ל"ש חזקה כמו דחיישינן לשמא ימות אע"כ כמ"ש בנוב"י ז"ל דרק התם חיישינן משום שסופו למות. וסבור הייתי לומר בזה דאין לחוש להאי חששא אלא במקום שאין לנו שום סתירה מזמן דהשתא לזמן דלייתיד וכמו לשמא ימות או גבי ווסתות דשמא לא הגיע עדיין הזמן אבל בנזיר וא"א הא חזקתן דהשתא סותרות לחששא שאתה חושש על להבא דהא גם עתה בידו הוא למיתשל על נזירותו וכן ליתן לה גט ולבטל ולמה אינו עושה כן א"כ בזה י"ל שפיר כמו חזקה דכמו שעתה אינו עושה כן. כן גם להבא לא ישתנה ולא יעשה כזאת ול"ד להא דשמא ימות וכמובן וכה"ג כתבתי במק"א במ"ש בס' מחנה לוי בחי' לנדה (דף מו) לפשוט ספיקו של המל"מ ז"ל פ"ב מה' נזירות בקטן שהגיע לעונת נדרים אם הוא נתרבה גם לתורת שאלה והוכיח שם ממש"ש הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין עליו הא כאן יקשה היכי לוקין הא הוי ה"ס שמא ישאל אח"כ דהא אין לומר כמו שלא שאל עד עתה כן לא ישאל לעולם א"נ דא"א לו עתה למיתשל אע"כ דאיתא גם בתורת שאלה ועיי"ש הרי דגם הוא מפרש דעיקר החזקה הוא ממה שאינו שואל עתה כיון דבידו הוא. דאי נימא כפשיטא דאין לחוש שישתנה גם התם אין לחוש וכמובן. והיא ז"ל הביא שם שכן כתבו התוס' בעצמם דהחזקה הוא ממה שלא שאל עד השתא וז"א וכנ"ל רק די"ל כן בכונתם אמנם אינו מוכרח והעיקר נראה בזה לחלק דע"כ ל"ח לשמא ימות אלא במקום שהמעשה לא ישתנה רק מכאן ולהבא שאם ימות הא לא ימות למפרע לכן שפיר חיישינן אבל בנזיר וא"א הא עלינו לחוש שמא ישאל על נזירותו ויבטל את הנזירות גם למפרע דהוי נדר טעות וכן בא"א אם יתן לה גט ויבטלנו ונימא אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' נמצא שישתנה ג"כ הענין למפרע בזה שפיר כתבו התוס' דל"ח דהא עכשיו הוא נזיר לפנינו והאשה היא א"א ועלינו לומר שלא ישתנה עצמות הדבר מחזקתו דהשתא אבל לא דמי כלל לשמא ימות שלא ישתנה עצמות הענין רק להבא שפיר חיישינן וכן גם בעונה הסמוכה לוסתה שכ' הנוב"י ג"כ יש לחוש וכן בקיעת הנוד שמא יבקע להבא ונמצא עושה איסור למפרע אבל עצם הדבר לא ישתנה רק להבא וז"ב ופשוט בע"ה. וע"ע מש"כ בהאי ענינא דשמא ימות בשלהי מגילה בע"ה וקצרתי]:)** שם מ"מ נאמנים עלינו עדותן בזה באשר הדברים מצד עצמן נכונים המה וברורים מטעמם ובס' ישוי"ע נשתמש ג"כ בסברא זו בכ"מ עמ"ש ביו"ד סי' ט"ו ס"ק א' לבאר עפ"ז מה שמצינו באשת כהן שילדה ומת הולד תוך ל' דסמכינן בדיעבד על רוב נשים ולד מעליא ילדן וא"צ חליצה ובבהמה לא סמכינן על רוב זה גם בדיעבד עיי"ש שמתרץ כנ"ל דבשעה שאנו דנין על אשה זו סמכינן על הרוב שפיר אבל בעגלים אם נתיר כולם הלא נתיר ממילא גם את המיעוט וכיון שע"כ הא איכא המיעוט בעולם לכן גם בדיעבד אסור וע"ע בדבריו שם סי' ק"ב ס"ק א' שביאר כן נמי טעמא דדמאי שאף שאם באנו לדון על דמאי זה אם הופרש ממנו תרו"מ אמרינן שהופרש דאזלינן בתר רוב מ"מ חששו חז"ל לתקן גם את המיעוט עיי"ש. [וע"כ לומר כן גבי דמאי לפמש"כ התוס' בבכורות (דף כ ע"א) סד"ה ואב"א דל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה גבי דמאי אפילו לר"מ דאית, לי' סמוך וכו' משם דאין זה חזקה דדילמא כר' אושעיא עבד שהכניסה במוץ עיי"ש. ולפלא על הגרעק"א בתוס' למשניות בפ"א דדמאי אות ח' שהקשה כן למה לא יתסר לר"מ דמאי מה"ת מה"ט דנימא סמוך מיעוטא וכו'. ולא הביא ד' התוס' בכורות הנ"ל שהקשו כן ותירצו שפיר. עכ"פ כיון דלית כאן חזקה ודאי ע"כ לומר דה"ט דלא אזלינן בתר רובא גבי דמאי משום שחשו חז"ל לתקן גם את המיעוט וכמ"ש בישוי"ע הנ"ל אמנם י"ל ג"כ דגבי דמאי ל"ח לה רוב גמור משום דהוי רובא דתליא במעשה כמ"ש בבכורות שם. וע' כרו"פ סי' א' ס"ק ז' מ"ש לדון כן גם גבי רוב מצויין א"ש מומחין הן דהוי נמי תליא במעשה ולא נפניתי להאריך כעת בזה ומראה מקום אני לך] ועיין ג"כ בישוי"ע או"ח סי' תצ"ה ס"ק ו' ובקו"א לנכד המחבר סוף ה"פ עיי"ש:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה