לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה א · פלג ה
ונקדים עוד מעתה מה שמצינו לבעל הלכות גדולות ז"ל מובא ברא"ש ספ"ב דיבמות סי' ח' ובראשונים שם דס"ל דאין האשה נאסרת על בעלה עד שיעידו עלי' העדים שראו כמב"ש דוקא ורבותינו הקדמונים ז"ל השיגו עליו שם מדין ק"ו דהא אפילו לענין חיוב מלקות ומיתה סגי ג"כ באם לא ראו העדים אלא כדרך המנאפים כמ"ש בב"מ (דף צא) ובמכות (ד' ז') וכיון דאף בד"נ סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה עיי"ש ובטור אה"ע סי' קע"ח [ועיין מרדכי שם פ"ב דיבמות סי' ט"ו מש"כ באמת דלאו דוקא נקט הבה"ג עיי"ש ובראשונים וקצרתי] אמנם היטב אשר דיבר בזה בעל הנודע ביהודה ז"ל במ"ת אהע"ז סי' י"א ליישב שיטת הבה"ג ז"ל שכל דבריו דברי קבלה דיש לומר דשאני חיובי מיתה ומלקות דסגי בכדרך המנאפים משום דצריכי התראה ושיקבל עליו העונש לכן אמרינן דודאי עשה כאשר זמם משא"כ לענין איסור לבעלה בלא קבלת התראה אין לנו ראי' ע"י חזקת צורה זו כו' עד שיראו כמב"ש עיי"ש עוד בנוב"י ז"ל הנ"ל [ופשיטא לי' ודאי דגם בחיוב מלקות בעינן נמי דוקא שיקבל עליו ההתראה וכמ"ש ג"כ בס' מהר"ם מינץ ז"ל סי' י"ב בשם ס' חוט השני סי' י"ז ועיין ג"כ בפנ"י בקו"א לכתובות פ"ב אות ע"ב וע"ג שכתב כן ולפלא שלא הביאו כולם שכן מבואר בלח"מ פי"ב ה"ב מה' סנהדרין עיי"ש ועיין ג"כ כפ"ת בה (דכ"ח וקצרתי. ובספר:
מקור חיים ה"פ בפתיחה לסי' תל"א מש"כ לתרץ קושית השאג"א ז"ל בהא דהשוחט את הפסח על החמץ האיך לקי והא יכול לומר שבטלו והוי ה"ס ומתרץ שה במקו"ח דכיון שהתרו בו העדים והוא קיבל התראה שוב א"י לומר שבטלו עיי"ש דיש לדון בדבריו ז"ל וקצרתי, ועיין ג"כ תמורה (ד' ז' ע"א) בתוס' ד"ה אלא בתם דמפורש שם ג"כ דבעי קבלת התראה גם במלקות אמנם עיין תמורה שם (ד' כז א') מ"ש דאיבעיא לי' לאביי בהיו לפניו שתי בהמות של קודש ואחת מהן בע"מ ושתי בהמות של חולין ואחת מהן בע"מ ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמר וכו' או דלמא וכו' ותרוויהו לקי עיי"ש. ואי נימא דבעינן דוקא שיקבל את ההתראה הא לכאורה ל"ש למיבעי' כלל בכה"ג ולהסתפק בכונתו, אמנם להני דס"ל דבתמורה לוקה גם בשוגג עתו"ס תמורה (דף ב' ע"א) ד"ה הא ושם (יז ע"א) ד"ה גבי לדידהו ודאי א"ש ולק"מ, אכן גם להני דס"ל דגם בתמורה אינו לוקה אלא במזיד דוקא מ"מ י"ל דהאי איבעיא אזלא אליבא דר"י בר"י דס"ל דחבר א"צ התראה ולדידי' הא גם בע"ה ל"צ קבלת התראה ורק שיודיעו לו שהוא אסור וכמ"ש ברש"י סנהדרין (ד' עב ע"ב) ד"ה ההוא עיי"ש ועיין סנהדרין שם (ד' ח' ע"ב) דגם רבנן דר"מ שם ס"ל כר' יוסי בר' יהודא לדברי רב פפא עיי"ש וקצרתי (ועיין ג"כ מכות (דף ז' ע"ב) דפריך במ"ש בשגגה פרט למזיד מזיד פשיטא בר קטלא הוא והקשו שם בתוס' ד"ה פשיטא תימה אימא במזיד ולא התרו בו וכו' יעו"ש ובפשוטו י"ל דבסוגיא שם פריך לר"י בר' יהודה דס"ל דחבר א"צ התראה, וכיון דמזיד הוא וידע דאסור כבר חייב מיתה ודו"ק] אכן לחנם נסתפקו בזה רבותינו האחרונים ז"ל והדבר מפורש בסוגיא ערוכה בסנהדרין (ד' פא ע"ב) התרו בו ושתק וכו' והתם מלקות ליכא יעו"ש. והרי מפורש דגם גבי מלקות בעינן דוקא שיקבל התראה עיי"ש וז"ב:
ומה מאד אתפלא על הגאון בעל או"ת זללה"ה שכתב בסי' ל"ח בקונטרס הזמה ממש להיפוך ומוכיח שם דבמלקות ל"ב קבלת התראה מהאי סוגיא דכתובות (דל"ג דשקיל וטרי שם אי עדים זוממים צריכין התראה והקשה איך שייך בהו התראה לפי מ"ש הרמב"ם פי"ב מה"ס דצריך שיאמר ע"מ כן אני עושה להתחייב וכו' ואפילו אמר יודע אני אינו מועיל א"כ בע"ז בשעת מעשה איך שייך שיאמרו העדים ע"מ כן אנו מעידים לחייב מיתה ואם אמרו כן הרי אמרו שמעידים בשקר ואין כאן עדות כלל ואם אמרו יודעים אנו שהאמת אתנו והרי אנו מחייבים עצמינו אם נהי' נמצאים זוממין להתחייב מיתה אין זה בגדר התראת עצמו למיתה כי לפי דבריהם לא פעלו און וה"ג גרע מאם השיב יודע אני ומ"מ אני עושה דאינו בגדר התראה המועיל ודוחק לומר דכל הסוגיא שם בכתובות פ' א"נ אזלא שלא אליבא דהילכתא למ"ד דא"צ להתיר עצמו למיתה, וכו', ומזה מוכיח שם דע"כ האי סוגיא דכתובות הנ"ל איירי מחיוב מלקות דאמרינן דלכך ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלית בי' התראה וכו' ובמלקות ל"ב קבלת התראה שיתיר א"ע וכו' עיי"ש. והדברים תמוהים לפי משנ"ת מסוגיא דסנהדרין (דף פא) הנ"ל דודאי ע"כ גם במלקות בעינן קבלת התראה וע"כ צריך לומר דגם בכה"ג מיקרי קבלת התראה אם אמר ע"מ שאם יזומו אות' יתחייב מיתה או מלקות ודמי לספק ב"ט לראשון או בן ז' לאחרון דהכה את זה וחזר והכה את זה דחייב לרבנן דר"י ביבמות (דף קא ע"א) וע"כ שקיבל התראה בשעה שהכה את הראשון ואמר ע"מ שאם אכה גם את השני שאתחייב מיתה ואף דהשתא גם הוא א"י אם מתחייב וכ"ש כאן שהמותרה בעצמו הלא יודע שמעיד שקר. ואף שיש לחלק מ"מ נראה די"ל עוד דגם כאן הלא אפשר שיתחייב מיתה כשניזום אף אם אולי האמת כמו שהעידו הראשונים דהא ע"ז חידוש הוא ומאי ש חזית וכו' ומ"מ גזה"כ הוא דבתראי מהימני ונהרגין הראשונים וא"כ שפיר מיקרי קבלת התראה אף אם יחזיק בדבריו שהאמת אתו ומ"מ יאמר אם יבאו עדי שקרי ויזומו אותנו מקבלים אנחנו חיוב מיתה שנתחייב עי"ז וע"מ כן אנחנו מעידים דודאי הוי קבלת התראה בכה"ג:
עכ"פ ברור הוא מהאי סוגיא דסנהדרין (דף פא) דצריך קבלת התראה גם במלקות וכנ"ל ולפ"ז צע"ק דברי הרשב"א המובא בש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ז וז"ל דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ הרי משמע מדבריו דא"צ שיקבל עליו את ההתראה. ועיין ג"כ ברמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ב מ"ש וז"ל אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת ההתראה וכו' הרי משמע דל"ב קבלת התראה דוקא. וצע"ק ויש ליישב ודו"ק כי קצרתי] **(הג"ה [ובמק"א כתבתי לדחות עפ"ז מ"ש בס' מנה"ח מ' רפ"א ליישב משה"ק רבותינו האחרונים ז"ל על פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה"ה האוכל מגיה"נ של בהמה טמאה פטור לפי שא"נ בטמאה ופטור גם על איסור טמאה משום שאינו כאוכל משאר גופה לפי שאין הגידין בכלל הבשר והיינו דס"ל כר"ש דאין בגידין בנ"ט ולמה פסק שם בהלכה ו' דאוכל מגיה"נ של עולה ושל נבילה חייב שתים משום גיד ומשום עולה ונבילה הא כיון דס"ל דאב"ג בנ"ט לא יתחייב רק משום איסור גיד ולא משום עולה ונבילה כמו שפטור על איסור טמאה מה"ט עיי"ש בכ"מ ובשעה"מ פ"ח מה' מ"א וכתב במנה"ח שם תירוץ נפלא דעיקר מה דלא אמרינן בכל איסורין שבתורה שיתחייב משום האי סברא דאחשבי' הוא כמש"כ בלח"מ פ"ה מה' שבועות בשם הר"ן דבאמת אמרינן בכ"מ שכיון שאוכל מסתמא מחשיב זה רק אם עביד איסור באכילתו זאת אז אדרבא אמרינן דלא מחזקינן לי' ברשיעי וע"כ אמרינן דלא אחשבי' כדי שלא לעבור וכן גם כאן בגיה"נ של טמאה אמרינן ודאי דלא אחשבי' ל"כ גבי גיה"נ של עולה ושל נבלה כיון דמ"מ קעביד איסורא דהא חייב משום גיה"נ שוב ל"ש האי חזקה גבי דההוא גברא ואמרינן נמי דאחשבי' וכמ"ש כה"ג בב"ש ומל"מ ז"ל ה' גיטין בשם הרשב"א ז"ל בענין חזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז דבנדה ל"ש חזקה זו עיי"ש שקלסי' לדבריו:
ולפי משנ"ת בפנים הנה אף אם יהיבנא לי' במש"כ דבמקום שבלא"ה עושה איסור לא דיינינן ליה מעתה בחזקה דלא עביד עוד איסור אם איפשר לו בהיתר עמש"כ בע"ה בזה בסיומא דמ' ברכות פלג כ"ו בהג"ה ובחד איסורא אמרינן דלא אחשבי' עדיין תיקשי דהא א"א כלל לומר דלא אחשבי' דהא קיבל עליו התראה וע"כ דאחשבי' לאוכל ודאי דגבי גיה"נ ש"ט אף אם יתרו בו ויקבל ההתראה מ"מ יפטר והרי מצינו בכה"ת כולה דלא מתחייב מה"ט דאחשבי' וכמו בשלכד"א וכיו"ב דל"א שיתחייב מה"ט דאחשבי' ואף אם יקבל התראה ויחשבנו לפנינו. ומצינו נמי דפליגי ר"ש ורבנן במאי דס"ל לר"ש כל שהוא למכות ולקרבן בעי כזית וביאר הריטב"א במקומו שם במכות (דף יז) טעמא דמילתא בשם הרמ"ה ז"ל דלמלקות כיון דאכיל במזיד אחשבי' לחומר האיסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עיי"ש. הרי להדיא דלרצן ע"כ אי דלא ס"ל כלל האי סברא דאחשבי' או דאף אם אחשבי' מ"מ פטור בכל איסורי תורה ורק באיסור שבועה שלא ע"י דבריו ובידו לאסור ע"ע כל מה שירצה בזה הוא דאמרינן כי ברצונו ודעתו הדבר תלוי ו דאחשבי' לאוכל כדי שלא יעבור וכן נמי להיפך אמרינן דלא אחשבי' כדי לקיים שבועתו וכן גבי טומאת אוכלין דמצינו נמי דמהני מחשבתו להתחייב ומשוי אוכל וחייב גם משום טומאת מו"ק ע' חולין (דף קיז ע"ב) ר"י אומר האלל המכונס אם י"ב כזית במק"א חייב עליו וברש"י שם משום דאחשבי' ה"ט משום דבאמת הא אעל רק בדעתו של אדם הוא דמבטל לי' בכה"ג מהני מחשבתו דידי' שלא יתבטל אבל איך נימא בפחית מכשיעור או בשלכד"א שיתחייב מה"ט דאחשבי' בשארי איסורי תורה ומכ"ש במקום שאינו אוכל כלל כמו בגיה"נ כיון דאמרינן אב"ג בנ"ט והוא עץ בעלמא אלא שהתורה אסרתו היכי נימא שיתחייב בי' משום עולה או נבילה מטעמא דהוא אחשבי' לאוכל ואף אם יחשוב אותו בפירוש לפנינו א"א כלל לחייב אותו מה"ט כמו בשלכד"א או פחות מכשיעור לרבנן וע' ט"ז או"ח סי' תמ"ב סק"ח במש"כ ע"ד הרא"ש דס"ל בחמץ שא"ר לכלב שאסור מיהת באכילה משום דאחשבי' שזה אינו אלא מדרבנן ומביא ג"כ ראי' מיוה"כ דאכילה שא"ר פטור ודבריו צודקים מאד לדידן דל"א סברת אחשבי' להתחייב עליו מה"ת ועיי"ש במג"א ס"ק י"ד ובמחצה"ש דאף דאין זה אכילה מ"מ הנאה הוא ואין זה נכון דכיון דאין זה אוכל ואין עליו יסור חמץ גם הנאתו אינה אסורה וקצרתי:
עכ"פ נראה ברור דלדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דבעינן דוקא כזית ל"מ סברת אחשבי' להתחייב עליו וע' ג"כ מ"ש בשו"ת חכ"צ סי' פ"ו דטעמא דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורין הוא משום דכיון דעושה מעשה מחשיבו לאותה פחות משיעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאיצטרופי עיי"ש. ובחו"ד סי' ק"ד ס"ק א' מביא את דבריו הרי דאף דאחשבי' מ"מ אינו מתחייב מלקות עי"ז. וכמו שכתבנו דע"כ כיון שקיבל התראה ודאי אחשבי' לכאורה. וכנ"ל. וכן יש לדחות ג"כ עפ"ז מש"כ האחרונים ז"ל לתרץ הקושיא המפורסמת שהקשו על מ"ש התוס' בע"ז (ד' סח ע"א) בשם הר"ר יקר מקינון ז"ל דמאי דס"ל לר"ש כ"ש למכות אינו אלא בשהאיסור בעין אבל לא בתערובות עיי"ש והקשו עליו מסוגיא ערוכה בשבועות (ד' כא ע"ב) דפריך אליבא דר"ע אי)**
ולכאורה אפשר להקשות לפ"ד הנוב"י ז"ל דעיקר הטעם דסגי במנאפים כדרך המנאפים לח"מ ומלקות הוא משום קבלת ההתראה א"כ למה קאמר שמואל שם בב"מ (דף צ"א ע"א) דבכלאים עד שיכניס דוקא והא גם התם מתרין אותו ומקבל התראה א"כ ל"ל כולי האי אכן באמת לק"מ דשאני כלאים כיון דלא איתרבי בזה העראה לאיסור א"כ הא עדיין לא התחיל כלל בעבירה קודם שיכניס ול"ש לדון בזה חזקת צורה זו אף שקיבל התראה ואולי יתיישב ג"כ עפ"ז משה"ק בנוב"י שם לשיטת הבה"ג הנ"ל א"כ למה לא מחלק שמואל גם במנאפים גופייהו בין חיוב העונש לאיסור על בעלה דבזה בעינן דוקא כמב"ש עיי"ש שנדחק ולהנ"ל י"ל דשמואל דינא קמ"ל דבזה בעינן דוקא עד שיכניס מן הדין ולא סגי בהעראה ועיקר האיסור הוא רק אח"כ ונ"מ נמי לענין התראה דצריך שיתרו אותו בשעת העבירה ול"ד לענין לאסור אשה לבעלה דהוא אינו אלא משום חסרון ידיעה שלנו ונאמנת להכחיש ודו"ק כי קצרתי:
אמנם ע"ד החידוד נראה די"ל בזה דאולי גם הבה"ג יודה דלשמואל לשיטתו סגי בכדרך המנאפים גם לאוסרה על בעלה ורק לדידן הוא דמחלק הבה"ג בין **(נימא דס"ל כר"ש ממ"ש ר"ע דנזיר ששרה פתו ביין וי"ב כדי לצרף כזית חייב ואי נימא דכר"ש ס"ל ל"ל צירוף וכו' הרי דגם בתערובות חייב בכ"ש אליבא דר"ש דהא בנזיר ששרה פתו ביין בתערובות מיירי. ותירצו ז"ל עפ"ד הריטב"א בשם הרמ"ה ז"ל שהבאנו לעיל מש"כ בטעמא דר"ש דהוא משום האי סברא דאחשבי' ואסברא לן נמי בזה דברי הר"ר יקר ז"ל הנ"ל דהיינו נמי טעמא דידי' דא"ח בכ"ש אלא בענין דשייך לומר אחשבי' אבל לא בתערובות די"ל לא אחשבי' כלל לאיסור ואכיל לי' משום ההיתר המעורב בי' וממילא נמי דהתם בנזיר ששרה פתו ביין דאיהו הוא דקמערב התערובות בידים ודאי אמרינן דאחשבי' וחייב בכ"ש גם בתערובות כהאי כיון דקעביד בידים. והדברים נכונים מאד לכאורה. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל בע"ה דחוים גם הם דודאי גם בתערובות שנתערב מאיליו שייך לומר דאחשבי' אחר שקיבל עליו ההתראה וכנ"ל ואין חילוק לפ"ז בין תערובות ממילא ובין תערובות דאיהו קעביד לי' בידים [ויפה כתבו האחרונים ז"ל לתרץ קושיא זו בכמה אנפי עיין נוב"י מ"ק יו"ד סי' צ"א וע' שו"ת א"מ סי' י"ג ובס' ב"ט שער התערובות ד"ב פ"א. והדברים עתיקים] אבל ודאי דלא מהני האי סברא דאחשבי' לחייב אותו מלקות במקום דפטור עליו מן הדין וגם לר"ש ע"כ לומר דלאו מה"ט דאחשבי' לחוד הוא דמחייב לי' בכ"ש אלא דכך הי' לו דבר זה בקבלה ששיעורין לא נאמרו אלא בשוגג ולקרבן וכמ"ש בנוב"י שם סי' צ"א אלא דיהיב ג"כ טעמא למילתי' דבמזיד החמירה תורה לחייבי' בכ"ש משום האי סברא דאחשבי' דשייך במזיד ולא בשוגג אבל בתערובות לשיטת הר"ר יקר הנ"ל ע"כ דכך הי' לו בקבלה דמה דכ"ש למכות הוא רק באיסור בעין ולא בתערובות ודאי דגם באחשבי' ומערב לי' בידים מיפטר ג"כ. וע"כ דגם שיטת הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דגיה"נ אין ליישב כפ"ד המנה"ח הנ"ל רק כמ"ש בשעה"מ וכרו"פ דהוא משום דרחמנא אחשבי' לאכילה גבי איסור גיה"נ לכן מיקרי זה אכילה ומתחייב גם משום איסור נבילה וקדשים ודו"ק כי קצרתי:
ובהיותי בזה לא אמנע מלהביא ג"כ מה שכתבתי שם עוד בהאי ענינא במשה"ק עוד על הרמב"ם ז"ל שפסק שם דגיה"נ נוהג במוקדשין והקשו כיון דס"ל דוולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכמ"ש בפ"ד מה' תמורה א"כ איסור גיד אינו חל על מוקדשין וכמ"ש בסוגיא ר"פ גיד הנשה דדוקא מבכרת דאיסור גיד קדים ואיסור קדשים חל עליו בכולל אבל וולדות קדשים למ"ד במעי אמן ה"ק א"ח איסור גיד על מוקדשין ותיקשי על הרמב"ם כנ"ל ע' שער המלך שם ובמנה"ח מצוה ג' תירץ בתרתי ודבריו תמוהים א' כתב שם דהש"ס שם בסוגיין אזיל למ"ד דיש בגידין בנ"ט וא"כ איסור קדשים קדים אבל להר"מ דס"ל דאב"ג בנ"ט ואין חיובו משום קדשים אלא מטעמא דאחשבי' א"כ עיקר איסור קדשים בא רק ע"י חלות איסור הגיד עיי"ש ואין זה אלא תימא והמעיין בסוגיא יראה בעיניו איך אדרבא אמר שם איפכא למ"ד אב"ג בנ"ט דהכי איתא התם אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא הרי להדיא דאי אין בגידין בנ"ט אין במוקדשין איסור הקדש על הגיד כלל וכן באמת תמה הרשב"א ז"ל על הרמב"ם מהאי סוגיא מובא בכ"מ שם דכיון דלדידי' ס"ל דאב"ג בנ"ט א"כ ליכא כלל לאיסור מוקדשין בגיד עיי"ש ובשעה"מ שם במש"כ ליישב דברי הרמב"ם ולחלק דאף דבשארי גידין א"ב בנ"ט מ"מ גיה"נ שאני משום דרחמנא אחשבי' לאוכל לגבי איסור גיד משמע שם מתחילת דבריו דבזה א"ש גם מ"ש הר"מ דבגיד הנשה של עולה מתחייב שתים וזה פלא שעדיין לא פלטינן מחדא היא קושית הרשב"א ז"ל מר"פ גיה"נ שמבואר שם להדיא דאין מוקדשים נוהג בגיד למ"ד דאב"ג בנ"ט ומוכרח לכאורה דגם סברת אחשבי' לא מהני בה ודו"ק:
אכן שבתי וראיתי שאיפשר ליישב גם קושיא זו עפ"י דבריו ונימא דהאי סוגיא אזיל אליבא דמ"ד דאי אב"ג בנ"ט גיה"נ אסור בהנאה וכמ"ש גם כן בסוגיא דפסחים ר"פ כ"ש ומשו"ה ל"ח הקדש כלל [עיין עי"ט סי' ע"ה שכתב כן דאי גיה"נ אסור בהנאה אינו ברשותו להקדיש אכן אינו מוכרח דלהיפך מצינו בתוס' חולין (דף קמ ע"א) ד"ה למעוטי גבי ציפורי עיה"נ דחל ההקדש רק שנסתפקו אי חזי להקרבה הרי דההקדש חל אף דמיירי התם לאחר גמ"ד וכמ"ש במהרש"א שם וכבר נתקשו האחרונים בזה מן הסוגיא דב"ק (דף מה) נגמר דינו הקדישו אינו מוקדש ע' באי"צ סי' כ"ד חיו"ד והקדימו ג"כ בס' תפארת צבי חיו"ד סי' ט' ועוד אחרונים ועיי"ש בבאי"צ מ"ש לחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים דקדוה"ג שפיר חייל גם על איסוה"נ למש"כ בקצוה"ח סי' ת"ה דאיסוה"נ מיקרי שלו רק דאינו ברשותו וכמ"ש ג"כ בקצוה"ח סי' קי"ז בשם הריב"ש עמש"כ בזה בסיומא למס' ברכות פלג י"ב בהג"ה וקצרתי הרי דקדוה"ג חייל על איסוה"נ וא"כ גם גבי גיה"נ ליקדש אמנם עיין בעי"ט שם פוס"י ס"ח מ"ש לפרש ד' התוס'. חולין (דף קמ) הנ"ל דאיירי קודם הגמ"ד והדברים ארוכים ואכ"מ] והיינו דקאמר דאיסור מוקדשין ליכא אבל להרמב"ם לשיטתו דפסק בגיה"נ דמותר בהנאה וכמש"כ הקדמונים ז"ל ליישב דבריו עפ"י סוגיא דפסחים שם. וע' שעה"מ שם ושפיר חייל ההקדש שוב יש מקום לומר דה"ט דגם גבי גיה"נ של עילה חייב שתים משום דרחמנא, אחשבי' וכנ"ל:
ומש"ש עוד במנה"ח ליישב שיטת הרמב"ם דאיסור גיד חל על מוקדשין דמיירי בגוונא שאין בו)** עונש מיתה ומלקות לבין לאוסרה על בעלה לפמ"ש הב"ש אה"ע סי' ך' ס"ק ג' לחלוק על הט"ז שם וס"ל לדינא דהא דקיי"ל העראה זו, הכנסת עטרה היינו כל העטרה וכ"כ גם בנוב"י מ"ת אה"ע סי' כ"ג באורך א"כ הא שפיר י"ל דשמואל לשיטתו דס"ל ביבמות (ד' נ"ה ב') דהעראה זו נשיקה לכן לדידי' אפשר דסגי ג"כ בעד שיראו כדרך המנאפים לא כן לר"י דקיי"ל כוותי' דבעינן דוקא הכנ"ע לכן הצריך הבה"ג שיעידו שראו כמב"ש והי' מקום נמי ליישב עפ"ז משה"ק ברא"ש שם ביבמות פ"ב על הבה"ג הנ"ל ממ"ש שמואל במנאפים עד שיראו כו' דהא י"ל דרק שמואל לשיטתו הוא דקאמר כן דסגי בזה. אמנם באמת דז"א וכמ"ש במכות (דף ז') שם ורבנן היכי לדייני' כשמואל וכו' משמע דדינא הכי הוא אשר ע"כ עלינו לומר כנ"ל דס"ל להבה"ג לחלק בין איסור על בעלה לחיוב העונש ומה"ט דקבלת ההתראה הא מיהת שפיר י"ל דשמואל לשיטתו גם בלאסור אשה על בעלה ס"ל דסגי בכדרך המנאפים ומשו"ה הוא דלא קאמר לחלק שם בב"מ גבי מנאפים גופייהו בין איסור ע"ב לחיוב העונש וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי גם בזה:
וראיתי בס' מהר"ם מינץ שם סי' ך' שהטעים עוד יותר להסביר ד' הבה"ג הנ"ל עפמ"ש הפנ"י. במ' כתובות (דף כב) ובקו"א שם בשם הרשב"א ז"ל בחי' קידושין (דף סו) דחזקה ל"מ כי אם למי שמסופק בדבר בזה אמרינן דהתורה עשאה זאת כודאי מחמת החזקה וב"ד עונשין וסוקלין על חזקה זו אבל אם העובר אומר ברי לי נגד החזקה ל"ש גבי' לומר שהתורה עשאה ספק זה כודאי ועיי"ש מש"כ עפ"ז לבאר טעמא דקרא דבכל עונשי מיתה ומלקות צריך דוקא שיתיר א"ע למיתה ומלקות משום דאם לא קיבל התראה מצי למימר ברי נגד הרוב ונגד החזקה והתורה אמרה ונקי וצדיק אל תהרוג עיי"ש שמיישב נמי עפ"ז קושית התוס' הנ"ל חולין (דף צו ע"א) דשפיר קטלינן לי' אף שנישאת עפ"י סימנין משום שהתרו בו וקיבל ההתראה ובדינא קא מיקטל עיי"ש [וע' ג"כ בפנ"י גיטין (דף יז) מ"ש כה"ג לענין דאינה יכולה לומר אח"כ גרושה אני למ"ד דס"ל דנאמנת גם שלא בפניו עיי"ש מ"ש דגם זה הוא משום קבלת התראה] וא"כ לפמ"ש בר"מ פ"א מה' אי"ב הי"ט טעמא דסגי בכדרך המנאפים דהוא משום חזקת צורה זו שהערה בה וכו' וא"כ שפיר י"ל דזהו דווקא באם התרו בהן וקבלו התראה דאז שוב א"נ לומר שלא עבר דלא מהימן נגד החזקה כיון שקיבל עליו התראה אבל לענין איסור לבעלה בגוונא דלא אתרו בה שפיר יכולה למימר ברי לה שלא הערה בה יעו"ש והדבר נחמד וכבר העירו האחרונים לומר דגם פשטות דברי התוס' כתובות (דף ט' ע"א) ד"ה מפני מה מטין כן כשיטת הבה"ג במש"ש דנהי דהי' ידוע לרבים הוי שהביאה לביתו מ"מ לא ראו כמב"ש שבפני ב"א לא שימש יעו"ש. ומתקיימין שפיר דברי הבה"ג מילתא בטעמא:
אשר ע"כ אמינא נמי ליישב משה"ק בהגהת נוב"י שם סי' י"א על הבה"ג בתרתי ונשאר בצ"ע יעו"ש ראשונה הקשה דלפי טעמא דהנוב"י ז"ל דהוא משום קבלת התראה א"כ באשה חבירה לריב"י צריכין עדים שיראו כמב"ש לדעת בה"ג לפ"ז יקשה בסנהדרין (דף מא) דפריך אלא אשה חבירה דמיקטלה לריב"י היכי משכ"ל ע"ש ולפ"ד בה"ג קשה הא בלא"ה נמי לא מצינו אשה חבירה דמיקטלה לר"י ב"י דהא א"א לעדים שיראו כמב"ש כמ"ש במכות (דף ז' ע"א) דמה"ט לא הי' נהרג אדם מעולם כו' יעו"ש ובמחכתה"ר לדידי לק"מ דודאי אפשר ואפשר הוא שיעידו העדים גם ע"ז וממקומו הוא מוכרע שהרי להדיא כתב הבה"ג כמ"ש הרא"ש ביבמות שם בשמו דלא תצא האשה מבעלה עד שיראו העדים כמב"ש משמע להדיא **(שיעור כזית דלית בו איסור הקדש רק ח"ש ולכן חל עליו איסור גיד והסוגיא דמוקי דוקא במבכרת אפ"ל דרוצה לאשכוחי בכל גווני וגם בגיד גדול עיי"ש פלא הוא שהרי להדיא כתב הרמב"ם דאוכל גיה"נ של עולה חייב שתים הרי דמיירי בגוונא דאיכא גם לשיעור איסור מוקדשין ומ"מ חייב משום גיד וגם זו"ז הנה בעיקר דבריו מ"ש דבאין בו כזית בהגיד שפיר חייל האיסור משום דלית בו איסור קדשים ע' נוב"י מ"ת אהע"ז סי' קמ"א שכתב להיפוך משום דבגיד בעינן שיהי' חל איסורו מחיים דומיא דיעקב כמ"ש התוס' ר"פ גיה"נ ד"ה קדשים עיי"ש (בדף צ ע"א) ומחיים בשעה שהגיד מחובר עם כל הבהמה ודאי דל"ח איסור גיה"נ על איסור קדשים הואיל ובכלל כל הירך איכא שיעור שלם גם זו"ז יש להבין ולדון גם בשארי איסורים בכה"ג אם, חל עיין מעילה (דף טז ע"א) וברש"י שם ובשו"ת הגרעק"א סימן ע"ו ועיין כרו"פ סי' פ"ז ס"ק י"ג משה"ק אמאי, ל"ח איסור דב"ח על נבילה בח"ז נבלה וח"ז חלב ובברוך טעם שער הכולל דין ב' מ"ש לתרץ בתרתי ולתי' הראשון דמשו"ה ל"ח משום שגם האיסור השני צריך לצירוף עיי"ש א"כ בעניננו לענין איסור גיה"נ שא"צ לצירוף שפיר חייל אכן לפמש"ש עוד לתרץ דכיון דשני האיסורים אינם רק איסור חפצא אאחע"א אף בחמור על קל עיי"ש א"כ גם הכא איסור גיד ל"ח על איסור מוקדשין אף בח"ש חיש להאריך עוד בזה וקצרתי וע' ח"ס חיו"ד סי' צ"ב שנשאר בקושיא בסוגיין למה לא נימא תמיד דאיסור הגיד חייל גם במוקדשין משום דבשעה שנקשר הגיד עדיין א"ב כזית ואין שם רק ח"ש דמוקדשין ובדברינו א"ש בע"ה ודו"ק:
ומחוורתא לפרש מ"ש בגמ' דל"ח משום דכאן ס"ל בסוגיין דאאחע"א אף בכולל וכמש"כ הר"ן בחידושיו שם ליישב קושית התוס' דרק משום מוסיף חייל איסור קדשים. משום שנתוסף עליו איסוה"נ וכו"ע מודים בזה וכיון דס"ל אב"ג בנ"ט ואסור בהנאה א"כ אין כאן איסור מוסיף לכן א"ח עליו איסור הקדש אבל להר"מ לשיטתו דס"ל גיה"נ מותר בהנאה שפיר חל ההקדש משום מוסיף וממילא חייב משום האי סברא דרחמנא אחשבי' ומצאתי אח"כ בלב ארי' שכתב ג"כ כן ונכון הוא:
ובס' עי"ט סי' ע"ה שם מביא ראי' מהאי סוגיא דס"ל גיה"נ מותר בהנאה אף למ"ד דאב"ג בנ"ט עיי"ש ולפי דברינו נהפוך הוא דסוגיא זו ודאי ס"ל דגיד הנשה אסור בהנאה ומשו"ה הוא דקאמר דאין מוקדשין נוהג בגיד ול"ח עליו איסור הקדש כלל וכנ"ל לק"מ משה"ק שם דהאיך בעי למימר דמשום דאב"ג בנ"ט ליכא בגיד איסור מוקדשין הא גבי מוקדשין גם גידין ועצמות אסורין אם נהנה ממנו שעשאו חוט לתפירה וכיו"ב לוקה משום מוקדשין עיי"ש מ"ש בזה ולדברינו א"ש כפשוטו דכיון דגיה"נ אסור בהנאה אין איסור מוקדשין חל עליו. דס"ל לסוגיין מוקדשין עיי"ש מ"ש בזה ולדברינו א"ש כפשוטו דכיון דגיה"נ אסור בהנאה אין איסור מוקדשין חל עליו דס"ל לסוגיין כאן דאאחע"א בכולל ומוסיף לא הוה מאחר שגם הגיד אסור בהנאה ואין איסור הקדש לגבי' שום איסור מוסיף והארכתי עוד בזה בחי' אלפסי מ' חולין וכאן לקצר אני צריך]. דאפשר מיהת. ור"ט ור"ע נמי דאמרי דהיו שואלין את העדים אם ראו כמב"ש ע"כ ס"ל דזה דבר האפשר דאי נימא דזה א"א כלל א"כ ע"כ עלינו לומר דלא הצריכה התורה כלל שיעידו עדים ע"ז והאיך א"כ אומרים שהיו שואלים כן את העדים והיו פוטרים אותם כיון שא"א כלל ודאי דא"צ מה"ת ע"כ מוכח דאפשר הוא שיעידו העדים גם בכה"ג אלא כיון שהוא לא שכיח כלל לכן שפיר אומרים שלא הי' נהרג אדם מעולם בכה"ג אם היו דורשין וחוקרין את העדים באופן זה וזה פשוט וברור לענ"ד. וממילא יתיישב נמי משה"ק עוד שם בהג"ה מהאי סוגיא דסנהדרין (דף מא). לדעת בה"ג איך קאמר שם ר"ח דעדי נערה המאורסה שהוזמו, אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו והא כיון דעדים לא אמרו שראו כמב"ש רק כדרך המנאפים א"כ הא בכה"ג אינה נאסרת על בעלה כלל לדעת בה"ג הנ"ל עיי"ש שנשאר בצ"ע. ולכאורה סבור הייתי לומר בפשיטות די"ל דאה"נ דמיירי ר"ח בגוונא דהעידו כמב"ש ובהא הוא דאמר ר"ח דיכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו אמנם שינויא דחיקא לא משנינא דלבד מה דר"ח סתמא קאמר הנה גם זו"ז עדיין תיקשי במאי דפריך שם בגמרא אלא בא"ח דקיימא לן דמיקטלה אליבא דר"י בר"י היכי י משכחת לה והא מאי פריך דשפיר משכחת לה בגוונא שהעידו עדים רק בכדרך המנאפים דאז שוב א"י לומר לאוסרה ע"ב באנו וכנ"ל. אמנם נלענ"ד לתרץ בדרך נכון מאד בע"ה עפמ"ש בנוב"י אה"ע מ"ת סי' ך' לפרש סוגית הגמ' שם בכדי שלא תיקשי קושית המהרש"א שם דמשכחת לה דמיקטלא כשמת בעלה בשעה שהעידו ותי' המהרש"א תמוה מ"ש לתרץ דיכולה עדיין לומר שבאו להפסיד כתובתה דמה יענה במש"ש לאוסרה על בועלה באנו דילמא מיירי שמת הבועל ותירץ שם דכיון. דטעמא דחבר א"צ התראה לריב"י הוא משום דחבר הוא כאילו התיר עצמו למיתה ואם זו בשעת זנות הי' בעלה חי לא התירה עצמה למיתה דאטו ידעה שבעלה ימות קודם. שיעידו היא סברה שיעידו תיכף ויהי' עדות שאאי"ל שיכולים לומר לאוסרה ע"ב באנו וא"כ גם בארוס מת כבר בשעת העדאתן מ"מ הא היא לא התירה א"ע למיתה מטעמא דכסבורה היתה שיבואו קודם יעו"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם קושיא זו שהקשה בנו הג' בהג"ה ג"כ לק"מ דאף בהעידו העדים רק בכדרך המנאפים מ"מ עדיין הוי עדות שא"א יכול להזימה ולא התירה א"ע למיתה משום שסברה שיעידו שראו כמב"ש ויפטרו א"ע עי"ז וממילא לא התירה א"ע למיתה מה"ט ודו"ק כי נכון הוא בע"ה: