לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה א · פלג ד
ראשון תחלה נאמר להבין עיקרא דמילתא דאיך נוכל להקל גבי מילתא דאית בי' ד"נ שלא להצריך דו"ח משום ד"מ דאית בי' וכבר הבאנו מ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל לתרץ בתי' א' דכיון דתקינו רבנן בכל ד"מ שאין בהן דו"ח והדין נותן שתגבה כתובתה על פיהם א"א שלא להאמין גם על הנישואין שלה דבעינן לכשתנשאי לאחר וכו' אשר באמת שינויא דחיקא היא אמנם בנימוק"י כאן שלהי יבמות מביא עוד תירוץ על קושיא זו בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל דהשתא בזמן הזה טפי דמי האי ענינא דעדות אשה לד"מ מלד"נ דהא רובא דנשי אית להו כתובה הילכך אפילו ארוסה דלית לה כתובה לא מפלגינן בה דאילו ד"נ ליתנייהו בזה"ז ע"כ יעו"ש:
וגם זה תימא לכאורה לפרש דעיקר מ"ש חז"ל דעדי נשים א"צ דו"ח הוא רק בזה"ז ובזה"ב שהי' שייך ד"נ אה"נ דצריך דו"ח וזה אינו במשמע גם לא מצינו לשום פוסק לומר כן וגם ברמב"ם שמביא גם לדינים הנוהגים בזה"ב לא הזכיר לחלק כן וסתמא כתב בס"פ י"ג מה"ג דעד"נ א"צ דו"ח:
אכן אחר בקשת המחילה מהוד קדושת גאון תורת בעל הנימוק"י ז"ל נראה לפרש כונת הרמב"ן ז"ל בדרך אחרת ואעתיק תחלה לשונו בחידושיו וז"ל א"נ ה"ק מה"ת כל הדינין שבתורה בדו"ח שכולן בכלל והשתא דתיקון רבנן שלא לידרוש בד"מ למי דומה לד"מ דמי שאין בהן ד"נ השתא כלל ויש בהן ממון לפעמים ברובן וכו' עכ"ל וכ"ה ג"כ הלשון בחי' הרשב"א ז"ל יעו"ש והנראה דהנימוק"י מפרש מ"ש הרמב"ן שאין בהן ד"נ השתא כלל דהיינו שכונתו במ"ש השתא הוא לענין זמן הזה ולענ"ד אילולי דמסתפינא נראה לפרש כונתו במלת השתא שבא ליישב בזה מה שיש להקשות לכאורה דהא באמת איפשר הוא שיבוא ג"כ לידי ד"נ ממש והיינו שמא תזנה אחר שתינשא ואחר שימות בעלה הראשון אח"כ בודאי ומיקטלה וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין ד' צו ע"א) עיי"ש דודאי אין לומר דכה"ג באמת לא מיקטלה וכבר נתלבטו האחרוני' ז"ל על מ"ש שם התוס' כה"ג בנישאת בסימנים ועיין לקמן בדברינו והיינו דמדייק במש"ש שאין בהן ד"נ השתא כלל וכונתו ליישב בזה קושיא זו עפ"י הידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל פ' ט"ז מה' סנהדרין ה"ו עיי"ש דאע"ג דאין ע"א נאמן לענין עונשים מ"מ היכי דאיתחזק איסור על פיו ואח"כ אכל אדם את האיסור בפני ב' עדים עונשים אותו עונש הראוי כיון שהוחזק והוא מן הירושלמי דסוטה פ"ו ה"ב ופ' ח' דנזיר ה"א, ועיין רי"ף פ' החולץ גבי הא דאישתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא שכתב וז"ל ואפילו אשה מהימנא דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן וכו' וביאר דבריו בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ב שכונת הרי"ף הוא ג"כ כנ"ל שאינן נאמנין אם מעידין כן בשעת משעה אלא שאם אמרו כן קודם המעשה שאינן מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם עיי"ש ומובאים דבריו בב"י אה"ע ריש סי' קנ"ז עיי"ש:
[אמנם עיין ספר ג"מ אה"ע סי' י"ד מש"כ לפרש דברי הרי"ף הנ"ל בכונה אחרת ומדייק לישנא דגמ' במש"ש גילוי מלתא בעלמא והיינו דאיירי בדבר מפורסם ועתיד להיגלות בודאי ומשו"ה מהני בכה"ג גם בממון וגם בשעת מעשה ויש דבר שאמרו בו חז"ל מילתא דעבידא לאגלויי והיינו במקום שאיפשר שיגלה אבל אינו ודאי שיגלה וכגון מת פלוני וכה"ג זה אינו מועיל לענין ממון רק לגבי אשה משום עיגונא או דייקא ומינסבא וכמש"כ כן הריב"ש עצמו לחלק בהני מילי בסי' קנ"ה עיי"ש ומסיק שם לפ"ז דדברי הרי"ף הנ"ל מתאימים עם דברי הרמב"ם ז"ל בזה ע"ש] ועיין ש"ש ש"ד פ"ט מש"כ לתרץ ג"כ עפ"ז קושית התוס' חולין (ד' צו) הנ"ל במה שמצינו דקטלינן לגברא ע"י סימנים היינו באם נישאת ע"י סימנים ואעפ"י שמת בעלה הראשון כבר ותי' בדוחק דאה"נ דבכה"ג א"ח מיתה עיי"ש והוא ז"ל תירץ שם דאע"ג דלא קטלינן ע"י סימנים מ"מ שאני התם כיון שכבר הוחזקה א"א ע"י הסימנים לא גרע מאם העיד ע"א על החתיכה והוקבע באיסור על ידו עיי"ש וז"נ מאד. [ופשיטא לי' לבעל הש"ש דגם לענין דין מיתה מהני הא דהוחזק תחלה עפ"י ע"א ולאו דוקא לענין חיוב מלקות לחוד ס"ל להרמב"ם כן וכן פשיטא לי' ג"כ להפנ"י ז"ל בקו"א למ' קידושין סי' צ"א ועיי' ג"כ בשו"ת הגרעק"א סס"י ק"ז, אמנם הי' איפשר לכאורה לחלק בזה בין חיוב מלקות דקילא לחיוב מיתה דחמירא טפי וכמו שמצינו ג"כ למהרי"ק שורש פ"ז שמדייק לחלק ביניהם מסוגיא דקידושין (ד' פ') עיי"ש מ"ש דגבי ד"נ לסקול ולשרוף צריך חזקה גדולה ומעשה מוכיח על החזקה אבל במלקות סגי בחזקה לחוד גם בלא מעשה מוכיח יעו"ש באורך ובאמת יתיישב לפ"ז קושית הפנ"י שם שהקשה על שיטת הרמב"ם הנ"ל מהאי סוגיא דקידושין (דף סג) דאר"ח אחד זה ואחד זה אין סוקלין וע"כ איירי שם בשכבר הוקבע האיסור דא"א על פי האב קודם שבא עלי' האחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין וכו' וקשיא על שיטת הרמב"ם למה אין סוקלין ג"כ כיון שכבר הוחזק עיי"ש ואי נימא לחלק בין חיוב מיתה למלקות לק"מ אמנם פשיטא להו לרבותינו הגאונים האחרונים ז"ל שלא לחלק בזה, וכנ"ל וקושית הפנ"י ז"ל הנ"ל עיין מח"א ה' עדות סי' יו"ד שהקשה גם הוא כן ועיי"ש מ"ש לתרץ זאת ועיין שעה"מ פט"ז מה' סנהדרין שדחה תירוצו ותי' באופן אחר והרבה יש לפלפל בדבריהם וכאן קצרתי ודו"ק] והארכתי הרבה בע"ה בזה במק"א:
ומעתה נראה ברור בע"ה דזהו גם כן כונת הרמב"ן ז"ל כאן שלהי יבמות במ"ש דהשתא לית בזה דיני נפשות כלל ולאו דדייק במלת השתא על זמן הזה דלא דנין ד"נ אלא דגם בזה"ב נמי הא השתא באותה שעה אין אנו דנין לענין ד"נ רק לענין איסור לחוד ואף דאיפשר נמי שיגולגל עי"ז גם לד"נ אין בזה כלום להצריך משו"ה דו"ח גם עתה ואח"כ שפיר יתחייבו גם מיתה משום שכבר הוחזק והוקבע דלא גרע מע"א שהעיד על החתיכה וכנ"ל [וע"ע לקמן בדברינו ביתר ביאור בע"ה] ונראה ברור מעתה דזהו ג"כ כונת הרמב"ן ז"ל כאן ביבמות הנ"ל ותמוהים לי דברי הנימוקי יוסף בפירושו שפירש דברי הרמב"ן הנ"ל וצ"ע:
ולא עוד אלא שמצינו ג"כ לבעל הנימוק"י בעצמו שכתב כה"ג במק"א והוא בב"ב פ' חזקת גבי שלשה:
אחין ואחד מצטרף עמהן כתב שם וז"ל שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עלי' וכו' ה"ז נהרג וכו' ונמצא מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מילתא אחריתא הוא יעו"ש, ועיין ג"כ בב"י אה"ע סי' י"א מ"ש בשם שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קי"א דעדי קידושין א"צ דו"ח דאע"ג דאיפשר לבוא לידי ד"נ השתא מיהא לאו אנפשות קא מסהדי עיי"ש ודאי דיש לנו לפרש גם דברי הרמב"ן כאן על כונה זו ודו"ק כי נכון הוא בע"ה: