לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה א · פלג ג
אמנם לבד דמה שייסדנו בדעת רש"י ז"ל דס"ל להלכה דכתובה דאורייתא אינו מוכרח ועיין מל"מ ז"ל שם פ"א מה' נ"ב סוף הלכה ג' שמיישב דעת רש"י ז"ל דס"ל נמי כשיטת הראשונים שפסקו להלכה דכתובה מדרבנן וביותר הלא מבואר כן להדיא בלשון רש"י ז"ל בסנהדרין (דף ח' ע"א) ד"ה ואמר שפירש דנאמן להפסיד כתובתה משום דחכמים תקנו ובהגהת מיימוני פ"י מה"א אות ו' מוכיח מזה דרש"י ס"ל כתובה דרבנן עיי"ש גם עיקר דברי הק"נ הנ"ל אינם מוכרחים ולא משמע כלל לומר כן דמ"ד דכתובה דאורייתא ע"כ ס"ל דיש כתובה גם לארוסה גם לא נהירא מלתא לחדש דבר דלית לי' להרמב"ם טעמא דכתובה הנאמר בגמ' להדיא ומש"כ עוד טעמא דעיגונא ועבידא לגלויי ולהראב"ד טעמא דדייקא ומינסבא לאוסופי הוא דקאתי משום דאינהו איירי התם לענין ע"א ועדים פסולים דמהימני נמי גבי עדות אשה ובדידהו הא ל"ש טעמא דאיכא כתובה למישקל דהא אינן נאמנין כלל מן הדין לגבי ממון רק מכיון שנאמנין בעדותן מה"ט דדייקא ומינסבא או מצד תק"ע להתירה להינשא ממילא גובית נמי כתובה וכמש"ש ביבמות (דף קיז) והלא מספר כתובתה נלמד וכו' וע"כ דלכתחילה עיקר קבלת העדות לענין היתר הנשואין ובזה ל"ש טעמא דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא דבלא היתר הנישואין א"נ לגבי ממון ורק גבי עדים כשרים:
הוא דאמרו בגמ' ה"ט דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא וכמ"ש ברמב"ן ורשב"א להסביר הדברים דכיון דנאמנין לגבי הכתובה גם בלא דו"ח וא"א למישקל כתובה כ"א כפי התנאי שנתירה להינשא לכן ע"כ דגם להתירה להינשא א"צ דו"ח והרמב"ם והראב"ד דאיירי שם להדיא מדין נאמנות עדים פסולין שפיר מצרכי גם לטעמא דעיגונא ודייקא ומינסבא דעיקר נאמנות הוא לדין היתר הנישואין מהני טעמי וז"ב מאד בכונת. דבריהם, וכן מצאתי גם בס' מהר"ם מינץ סי' ך' שכתב כן, אלא ששוב חזר ודחה זה ומסיק לדינא דע"כ לא נוכל להקל בדבר הצריך דו"ח משום ד"מ דאית בי' בכ"מ דאית בי' תרווייהו ולפי שאין דבריו נראין לי בזה עלי להעתיק דבריו אף כי ארוכים המה. הנה מוכיח שם כן ממ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות שבועות הט"ו גבי השביע שני כיתי עדים דהראשונה פטורה מפני שהם סומכים על כת שני' דאיפשר להוציא ממון על פיהם ובפ"ח שם הי"ד פסק גבי כופר במלוה שיש עליו עדים דחייב בשה"פ שהרי פטר א"ע בכפירתו מלשלם עתה ואעפ"י שכשיבואו עדים יתחייב לשלם ונמצא שלא הועיל לו כפירתו הרי הועילה עתה ושמא לא יבואו עדים או יבואו ולא תתקיים עדותן או יפסלו ולפיכך חייב יעו"ש והקשה בלחם משנה שם מדוע לא נימא סברא זו גם גבי השביע ב' כיתי עדים שהראשונה תתחייב מטעם זה שמא לא תתקיים עדותן או יפסלו ואשר ע"כ המציא שם בס' הנ"ל מקור לטעם החדש שכתב הרמב"ם דיש לחוש שמא יפסלו העדים ולא תתקיים עדותן שלא נזכר בש"ס רק טעמא דשמא ימותו עדים [ומבואר בתוס' שבועות (דף לג) דבדאיתא העדים קמן ל"ש האי חששא עיי"ש] דיליף לה מסוגיא דמכות ד"ה) במש"ש דבעידנא דמסהדי גברא לאו ב"ח הוא ומחלקי שם התוס' דרק בד"נ דצריך דו"ח יש לחוש שמא לא תתקיים עדותן אבל לא בד"מ יעו"ש בתוד"ה וכן ומסוגיא זו למד הרמב"ם סברתו לחלק דרק גבי כופר במלוה שיש עליו עדים חייב דאף דמצד ד"מ א"צ דו"ח משום נעי"ד הא כיון שכפר ונשבע נפסל לעדות בכה"ג צריך דו"ח לפוסלו לכ חיישינן שמא לא תתקיים עדותן אבל בב' כיתי עדים שפיר פטורה הראשונה דלגבי ד"מ אמרינן ודאי דתתקיים עדותן כיון שא"צ דו"ח ול"ש התם שום דבר דצריך דו"ח הא קמן דאין להקל בדברים הצריכין דו"ח שלא לדרוש העדים בדו"ח משום ד"מ דאית בי' יעו"ש. ולענ"ד אם כי דבריו עמוקים אבל אינם צודקים דגם לפי דבריו ז"ל נראה ברור דאף אם יעידו העדים בלא דו"ח ולא יהיו נאמנים לפוסלו עפ"י עדותן לעדות ולשבועה בלא דו"ח מ"מ ודאי נראה דמהני מיהת עדותן לחייבי' ממון דל"צ דו"ח וכי מפני שלא נחקרה עדותן ולא נוכל לפוסלו על פיהם לא נאמין ג"כ לדבריהם מפני זה גם לגבי עצם החיוב דל"צ דו"ח כלל וזה אינו מן הדין ונדחה נמי בזה מש"ש במהרמ"מ לדון בעדי זנות גם להני דס"ל דלאוסרה על בעלה א"צ דו"ח מ"מ אם מעידין על אדם ידוע כיון שנפסל עי"ז לעדות לכן צריך דו"ח ואם לא נעשה דו"ח מותרת עיי"ש דז"א כלל דאף דלא מהני עדותן לפוסלו מ"מ למאי דמהימני מיהת גם בלא דו"ח ודאי דמהימני לאוסרה דתרתי מילי הן מה שאוסרין אותה לבעלה בעדותן ומה שהוא נפסל לעדות עי"ז ואינם תלוים כלל זה בזה לומר דכיון דלהכי לא מיהמני בלא דו"ח לא מהימני נמי גם כן לדבר שנאמנים דע"כ אין לנו לומר דכיון שלא נחקרה עדותן מחזקינן לדבריהם בשיקרא רק דגזה"כ היא שאין לפסול אותן בלא דו"ח אבל מ"מ נתקיים עדותן לגבי איסורא דידה דא"צ דו"ח וז"ב מאד לענ"ד:
ודברי הרמב"ם הלכות שבועות הנ"ל נראה ליישב בע"ה בפשיטות דאף דלגבי כופר במלוה שיש עליו עדים כתב דמה"ט חשיב כפירת ממון משום שמא לא תתקיים עדותן מ"מ לגבי תרי כיתי עדים ודאי דאין לחוש לזה וטעמא רבה איכא לחלק ביניהם דל"ד אהדדי דרק גבי כופר במלוה יש לחוש לזה משום דאם הי' מודה בעצמו שהוא חייב תו אין לנו לחוש למידי נמצא דיש לנו נ"מ מיהת בהודאתו אף דאיכא עדים שהרי גבי העדאת העדים אף אם יבאו יש להסתפק שמא לא תתקיים עדותן ואם הי' הבע"ד בעצמו מודה שוב אין לנו לחוש כלל וחייב נמצא דטובה הודאתו יותר מהעדאת העדים הא מיהת גבי תרי כיתי עדים האיך נוכל לחייב את הראשונים הכופרים מה"ט שמא לא תתקיים עדות האחרונים דהא אין להם להראשונים שום עדיפותא ונאמנות יותר מן האחרונים וכמו שיש לחוש שמא לא תתקיים עדות האחרונים כן יש לנו נמי לחוש להיפוך על עדות הראשונים שמא לא תתקיים עדותן ועדות האחרונים תתקיים דהא מיירי בדקיימי קמן ואין לחוש שמא לא יבאו להעיד נמצא שלא פיחתו הראשונים כח המלוה ע"י כפירתן כלל דמאי חזית לקיים דברי הראשונים יותר מן האחרונים לכן אין זה כפירת ממון בכה"ג וזה נכון מאד לענ"ד בישוב פסקי הרמב"ם ולחנם נדחקו בזה האחרונים ודו"ק:
היוצא לנו מזה דשפיר איפשר לומר גם לדעת הרמב"ם דהיכי דאיכא ד"מ ביחד עם דבר הצריך דו"ח מכיון דמהימני העדים לגבי ד"מ שא"צ דו"ח מהימני נמי לכולה מילתא בלא דו"ח כן נתבאר לנו ג"כ דגם להרמב"ם ולהראב"ד אית להו טעמא דכתובה ואזדי להו דברי הק"נ שהבאנו וממילא נדחו נמי דברינו שייסדנו על דברי הק"נ הנ"ל אשר ע"כ אמרנו ללכת בדרך טובים ועלינו להקדים לזה איזה הקדמות בע"ה: