אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ב ענינים › תמורה פרק כל האסורין

ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט

ענינים · תמורה פרק כל האסורין

בסוגיא דברירה

ותניא שעם הכלב מותרין יל"ד פשיטא דמותרין ואולי דסיפא מיירי כגון שאותן שעם הכלב הם שוין יותר מאותן שכנגד הכלב ולא נותנו לו רק בעבור שנטל גם הכלב וס"ד דגם שעם הכלב יש להם דין מחיר כלב קמ"ל דשעם הכלב עכ"פ מותרין דכה"ג לא מקרי מחיר כלב. גמ' ונברור חד מניי' ד' ר"ת דהש"ס פריך ש"מ אין ברירה וק' א"נ אין ברירה יק' לנקיט תנא דמתני' רבותא טפי דאפי' נטל כ"א ט' וכלב שני' אסורים וכ"ת כה"ג באמת אין שייך ברירה דאמרי' כלב להדי כלב וגדיים להדי גדיים א"כ כה"ג הו"מ מיהת לאשמעי' היכא דכ"א נטל ט' וכלב וטפי דמי חד כלבא אשר ע"כ נ' דקו' זו הביא להרמב"ם לפ' אף דמסוגי' דבכורות מ' דדווקא למ"ד יש ברירה ק' לי' מ"מ סוגי' דתמורה דמק' סתמא הכי קמק' כיון דאמרת דשעם הכלב פסולין למזבח א"כ כל החלוקה היתה בטעות ובטלה וכשיחלקו לכתחלה יבררו חד כנגד הכלב ואידך לישתרי וזה שפסק הרמב"ם כמסקנא דדווקא בטפי אסור הא לא טפי בורר חד ואינך שריין:

תוס' ד"ה ונברור חסר קצת בדבריהם וצ"ל וכן הא דפריך ביומא והנה עפ"י קו' זאת של תוס' יש להסביר ד' רש"י שלהי ע"א שכ' דאפי' בחתיכה שאינה ראוי להתכבד דבטילה צריך להשליך א' לים או לכלב והיינו טעמא דבאמת קודם ביטול לא סמכי' אברירה דבדאוריי' אין ברירה אבל מאחר דמדאוריי' כבר בטלה לה ואפי' מדרבנן בטל האי' אבל מאחר דס' אם יש ברירה ואם יברר ויש ברירה הרי תיקן האי' מדאוריי' צריך לברר א' ור"ל דלחומרא יש ברירה. ודע דלסברת הרמ"ר למ"ד יש ברירה זאב שנכנס לעדר ודרס א' מהם ואין אנו יודעים לאיזו דרס סגי בברירה א' מהם מס' כיון שנולדה אי' בתוך התערובת:

ואמנם תוס' בבכורות לית להו סברת הרמ"ר וכתבו דהטעם בשמעתין משום דלמ"ד יש ברירה אנן סהדי כי זה שבורר עכשו הי' דעתו עליו עוד בשעת חלוקה ומ"מ בזה עדן לא תרצו סוגי' דיומא ודעירובין:

ואמנם רש"י בבכורות מ' ליה דקו' הש"ס היה דא' שהוא שוה כנגד הכלב אותו יברור וקו' תוספות משוי כולהו להדדי יישב רש"י דר"ל באמת עד"ז הגדיי' נגד הגדיי' ט' נגד ט' אלא א"כ יק' מה צ"ל דטפי דמי כלב לחד מניי' לימא דמיירי בכולהו שוין ונראה דברי רש"י דיש לחלק בין אם כבר חלקו דאז אם שוו כולהו להדדי לחוד אסור משא"כ קודם שחלקו שפיר יכול לברור חד מניי' איזו שירצה נגד הכלב והיינו דקשה ליה להש"ס אי מתני' בשוו כלהו כהדדי לפלוג תנא בין קודם שחלקו לאחר שחלקו אלא ע"כ מתני' מיירי דטפי דמי כלב דאז בכ"ג אסורין. ומ"מ גם לדברי רש"י לא נתיישב סוגיא דיומא וסוגיא דעירובין:

בכורות שם

ור"א אמר נ' דרב ענן ס"ל בגדיי' נגד גדיי' אפילו ט' נגד י' חייבין במעשר בהמה וה"ט כיון דאביו מניח להם י"ט גדיי' ע"כ אינם חולקי' כ"א ט' נגד י' משא"כ בגדיי' ותישי' דזה היה לו ליקח תישים וגדיים וכן זה ובהא פליג עלי' ר"א דכיון דהחלוקה לפי ערך תו מקרי מקח:

גמ' מכר הוא דאמר וכו' ק' הרי במ"ש בנך הברור לך הכל מיושב והא תו ל"ל ונראה דה"ק ס"ד ר"י מס' ליה אי יש ברירה או אין ברירה וא"כ במעשר בעי' ברור לך ופטורים אבל בשמטה איכא עוד ס' דלמא א"נ אין ברירה לא גרע ממתנה והיינו דנקט הש"ס מתנה ג"כ ובאידך תי' דס"ד מתנה באמת הדרא ואם כן בחד ספק אזלינן לחומרא א"נ המשפחה בחזקת מוחזק דלכתחלה קמ"ל:

והנה הרמב"ם בה' שמטה פסק דאחין מחזירין זה לזה ביובל וק' עלי' קו' הש"ס דמאחר דקיי"ל כר"ל בהני תלת דק"פ לאו כקה"ג לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ונראה דהנה הרמב"ם כתב דאה"נ לוקחין שוב חלקם כבתחלה והיינו שהוא מפ' כן ל' אין חוזרין לבטלה כמ"ש הכ"מ שם וס"ל להרמב"ם דהש"ס בגיטין דאמר אי לאו דאר"י וכו' אזלא אליבא דמ"ד חוזרין לבטלה ולדידן לק"מ:

ואמנם אילולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה הרמב"ם ס"ל דאין ברירה רק ס' הוה וכמ"ש לעיל בדברי הרמב"ם בשם הר"ן ריש כ"ה ובשלמא לענין אי' אזלי' לחומרא ומחזירין אבל לענין ממון ס' לקולא וחולקין כבתחלה ואולי ר"י ס"ל גם לענין ממון אין ברירה לחומרא והיינו דמקשה הש"ס ואין לדייק כן מדפטר ר"י הכא מטעם לקוחות ממעשר בהמה דא"כ יק' גם על הרמב"ם קו' זאת ובאמת צ"ע מ"ט דאין לומר דמס' לא מעיילין חולין לעזרה נימא ירעה עד שיסתאב אב כמו כל ס' מעשר מאחר דעדן לא קדשו השם לא חייבוהו חכמים כשם שבטלוהו לאחר חרבן ואמנם מדקאמר ר"י בגיטין אף אחרון אינו פוסל א"כ אפי' לקולא אמר אין ברירה ושפיר י"ל לר"י דהחלוקה בטילה ושפיר מקשה הש"ס לר"י משא"כ הרמב"ם פסק דס' הוה ומשו"ה אין החלוקה בטילה ועדן אינו מספיק דנפשוט דיש ברירה דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים למאי דפשיטא לן דלאו כקה"ג דמי וצ"ע ומה שמקשה הש"ס דווקא הכא ולא למ"ד בעלמא יש ברירה היינו כמ"ש תוס' דהיכא דמתנה ומברר שאני משא"כ למ"ד הכא יש ברירה וכמ"ש רש"י ומפריש חד ואוכלו היינו דלא ליתי ביה לידי תקלה ברבות הימים:

נמצא עכ"פ לדברי הרמ"ר ככל תערובת שנולד בו האי' שייך ברירה ולדברי תוס' בכורות ורש"י שם לפי מה שפירשנו שם ליתא:

יומא נ"ז ועתה בשלמא לד' הרמ"ר שפיר פריך הש"ס ביומא ונברור ד' זוזי משא"כ לשטת תוס' ורש"י בכורות ק' מ"פ ואמנם תו"י בשמעתין תי' זה דהש"ס מיירי בהתנה וי"ל כוונתם דליהוי כלב ב"ד מתנה וכ"ת אכתי בעירובין בשני נשים שלקחו קנים בעירוב מ"פ הש"ס התם ג"כ מוקי לה גם בס"ד בהתנו ובמסקנא אמרי' שהתנו ובררו כפי' התוס' ואמנם לד' רש"י בעירובין דהיינו דמשני הש"ס דפשיטא להש"ס דאף בלא התנו מהני למ"ד יש ברירה א"כ בשמעתא בלא התנו מיירי וק' מ"פ. וכ"ת גם להרמב"ם יק' למה לא פסק כר"י דלא הוי שופרות מאחר דס"ל דבדאורייתא אין ברירה די"ל דגם רבנן הכי ס"ל אלא דלא גזרו משום מתו בעלים אבל ד' רש"י צריכין ביאור הן אמת דממ"ש רש"י לית ליה ברירה להתיר אי' מ' דבאמת היינו דמשני הש"ס ר"י לית ליה ברירה אבל א"כ לא מק' הש"ס ור"י לית ליה ברירה והתניא ליתרץ כה"ג דווקא להתיר האי' ל"ל אלא ש"מ ל"ש וצ"ע:

ואמנם בניישב תחלה קו' תוס' בעירובין ע"ד שפי' כשהתנו כפשוטו והרי רש"י גופי' הוכיח בפ' כל הגט דגם בתנאי צריך ברירה אמנם כוונת רש"י שם נ' דבשעה שלקחו הקינין התנו שלא יהא חל עלי' שם קן עד שיקבעם הכהן ובשעה שהכהן קבעם הו"ל כאילו באותה שעה לקחה כל א' קן א' מן הגוזלי' שהיה להם בשותפות והיינו דפריך הש"ס מאי למימרא ומשני דהא גופא קמ"ל דלא צריך קביעות שם מפי הבעלים כ"א קביעת הכהן ג"כ מהני וא"כ גם לרש"י יל"פ דבשמעתין ה"ק ליתקנו ב"ד קיני חובה וליתנו עליי' וכמ"ש תוס' ותנאי ב"ד מהני בזה ואמנם מ"ש רש"י לית ליה ברירה לא סמכי' אברירה י"ל דרש"י ר"ל דלענין אחין שחלקו ס"ל לר"י דסמכי' אברירה דאל"כ יק' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד וכמ"ש תוס' להק' לר"י דס"ל ק"פ לאו כקה"ג א"נ כוונת רש"י דל"ל דר"י מספיקא לא סמיך אברירה דא"כ בעירובין מ"ט אזיל לחומרא א"ו ר"י פשיטא ליה דלא סמכינן אברירה למשרי איסורא.

גמ' מנ"ל יל"ד הא מהך מתני' מוכח דלא ידעי' טעם אחר ונ' דלמ"ש הרמ"ר בתמורה יש חילוק בין תערובת הניכר מעיקרא בין תערובת שלא ניכר מעולם והש"ס קאמר ר"י לית לי' ברירה ומנלן דלמא הכא דווקא לית לי' ברירה משום שהתערובת הי' ניכר תחלה וע"ז משני מההיא דהלוקח יין שלא הי' ניכר מעולם ובתר הכי מייתי מאיו דלגמרי לית לי' ברירה לר"י:

א"נ י"ל דהתו"י הק' למאי דמחלק הש"ס בגיטין תולה בד"ע מתולה בד' אחרים ליק' לי' מהך דשופרות דהוה בד"א ולית לי' לר"י ברירה ונ' דמאן דמפ' טעמא דר"י בלוקח יין משום ברירה כ"כ לעיל דה"ט דס"ל ר"י לא חייש למיתה וק' ממתניתין ריש יומא אשה אחרת ניתקינין וצ"ל כמ"ש בש"ס סוכה מעלה עשו בכפרה ופי' רש"י בכפרת יוה"כ כוונתו דאס"ד בכל הכפרות א"כ שפיר י"ל דטעמא דר"י בשופרות ג"כ משום מעלה עשו בכפרה וא"כ אין קו' משופרות למאן דמחלק בין תולה בד"ע לד' אחרי' דלמא באמת בכל הכפרות עשו מעלות והיינו דמק' הש"ס מנלן דמשום דלית לי' לר"י ברירה דלמא משום דמעלה עשו בכפרה:

רש"י לכשיבקע דאפשר דמסר לי' לשומר יל"ד הרי הש"ס בגיטין דחי זה ערביך ערבא צריך ומה דחקו לרש"י לפ' כן ונ' דק"ל לרש"י אם המק' ס"ל טעמא דר"י משום ברירה אף דקתני טעמא בהדיא דלמא סיפא לא שמיע לי' אבל הכא דלבתר דדחה התם כדקתני טעמא מייתי דאיו ודאיו בלא הלוקח ליתא מקמי מתני' וע"כ ה"ק מאחר דתני איו וודאי טעמא דר"י בהלוקח משום ברירה ומהי"ת הקתני טעמא א"ו ל"מ להש"ס דר"מ ור"י פליגי בבקיעת הנוד והטעם דסוגיא דהכא סברא דר"מ חייש למיתה מדפסול בהמה לדופן והכא דמכשיר משום דמסר לי' לשומר והשתא נימא דבערביך ערבא צריך פליגי הא וודאי לא מסתבר ש"מ טעמא דר"י משום ברירה אמנם הש"ס בגיטין קאי למסקנא דסוכה דר"מ לא חייש למיתה ופוסל לדופן משום דס"ל מחיצה שאינה עשויי' בידי אדם אינה מחיצה ור"י פליג עלי' דחייש למיתה ואצ"ל דפליגי בברירה וזה תו"ד רש"י:

גמ' אלא מדתני איו למ"ש תוס' דר"י סמי מתני' דעירובין מקמי איו משום הך דשופרות ה"ק הש"ס אלא מדתנא איו מוכח דטעמא דר"י בשופרות משום ברירה מדמתרץ ר"י מלתא דאיו ש"מ ס"ל ליתא למתני' דעירובין מקמי איו וממאי הרי מהלוקח אין ראי' אלא ש"מ מהך דשופרות. ועד"ז למאי מייתי הש"ס הך דוהוינן בה דהרי בלא"ה ג"כ מוכח מאיו אף די"ל דבלא תי' דר"י אדמסייע לי' מסיפא ליפרוך מרישא מ"מ מ"ש יותר נכון:

ועי"ל דבלאו דר"י הייתי אומר דווקא בתולה בד"ע לית לי' לר"י ברירה ושופרות תולה בד"א הוה לזה אצטריך דלא מחלת ע"כ דאל"כ לא אצטריך לתרץ וא"כ שפיר מוכח דר"י לית לי' ברירה:

והנה. כ' תוס' לתרץ סוגיא דשמעתין דר"י לא קאמר בשמעתין דמה היא באותן הימים באמת סבירא ליה אי מיית זקוקה ליבם וזה תימא דהש"ס בגיטין דפריך בפשיטות ולכי מיית הוה גיטא היינו דאס"ד גם לכי מיית פליגי אי הוה גיטא למה לא אשמעינן תנא פלוגתא רק באותן הימים וא"כ אין מקום לד' תוס' וצ"ע:

ולולא ד' תוס' י"ל דרש"י בגיטין פ' כל הגט פי' הסוגיא שם אמהיום והגי' בתוס' על דברי' דהרי הש"ס מוקי לה במי שאחזו באומר מעת שאני בעולם ולד' רש"י זה ענין בפ"ע ונ' ד' רש"י לשיטתו דבאומר מעת שאני בעולם לא קאי כלל אמהיום לא שייך זה כלל לברירה דבשלמא לשטת תוס' דקאי אאם ימות מחולי זה שפיר תלי' בברירה דאם לא ימות מאותו חולי בטל הגט משא"כ לד' רש"י נותן לה גט באיזו יום שימות מחמת איזו סיבה שיהי' סמוך למיתתו יחול הגט והו"ל כלאחר שנה וכיו"ב וע"כ הש"ס דמק' עדן לא עלה ע"ד המסקנא דמיירי באומר ושפיר מק' ורבא הו"מ למימר וליטעמך אלא דמשני לי' חדא תי' אר"י ואר"ש דטעמי' משום בקיעת הנוד אבל לר"מ דקאי למסקנא לק"מ דמאחר דר"י לא מיירי כ"א באומר מעת שאני בעולם אין זה ענין לברירה:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה