אור ברסלב

ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט

ענינים

ליקוטי סוגיות

בענין כבתה

פ' במה מדליקין פתילות ושמנים יל"ד למה לא קאמר ר"ה בקיצור כל שאין מדליקין בו בשבת אין מדליקין בו בחנוכה ונראה דס"ד דדווקא אפתילות קאמר דכיון דאין האור אוחזת בו משו"ה אין מדליקין בחנוכה אבל בשמנים בשלמא בשבת כיון דאין נמשכין אחר הפתילה שפיר יש לחוש שמא יטה אבל בחנוכה הרי יכול להבליע בפתילה כ"כ מאותו שמן שידליק שיעור מיל שרי קמ"ל דל"מ פתילות אפילו שמנים ואי ק' באמת א"כ טעמא מאי ה"ט כיון דבשבת עכ"פ אסור משום שמא יטה ואי לא עביד הכי גם בחנוכה אסור שוב לא חילקו חכמים בהא לחוד בין חול לשבת אמנם התינח אי ס"ל לר"ה מותר להשתמש לאורו ושייך שמא יטה שפיר נקט ר"ה פתילות ושמנים מטעם שכתב לאשמעי' הך רבותא משא"כ אי ס"ל לר"ה אסור להשתמש לאורו א"כ ממ"נ למה זה קאמר ר"ה פתילות ושמנים הו"ל למנקט בקיצור כל שאין מדליקין בו בשבת וכו' והך רבותא שכ' עד"ז ליתא אלא ש"מ דסבר מותר להשתמש ומיושב קו' תוס' מנ"ל להש"ס דס"ל לר"ה מותר להשתמש:

ואמנם עד"ז יש לתרץ קו' תוס' באופן אחר דמדקאמר ר"ה פתילות ושמנים סתמא ותניא לעיל בברייתא דאפילו כרך דבר שמדליקין על דבר שאין מדליקין אין מדליקין וה"ה בשמן ע"י תערובת א"כ ה"ה בחנוכה אין מדליקין בו וקשה אמאי בשלמא בשבת אין זה גזירה לגזירה דשמא יטה כ"כ הראשונים הוה וודאי דכשהאור אינו מאיר דרך הוא להטות אבל כאן דא"נ כבתה זקוק לה הו"ל גזירה שמא יפשע ולמה עוד נגזור בנ"ח דרבנן גזירה לגזירה א"ו היינו טעמא משום דבשבת ל"ש נ"ח משאר נר דמותר להשתמש לאורו ושוב לא חילקו בו אפילו בחול וא"כ ע"כ ר"ה ס"ל מותר להשתמש לאורו:

אמנם התוס' לא רצו לחלק כן דא"כ גם לענין מקדש אתה צריך לומר דאפילו ע"י תערובת אסור להדליק וכן היה מ' מקו' הש"ס דמק' ממכנסי כהנים דהוה תערובת אבל לתי' פשיטא להו דבמקדש בעין דווקא אסור וכמ"ש ואף שהוק' להם קו' הש"ס והוצרכו לדחוק ונראה דפשיטא להו הכא דהרי טעמא קאמר משום שנאמר להעלות וכו' שתהא שלהבת עולה ותערובת הרי עולה ואעפי"כ נראה להוכיח מהסוגיא דאפילו ע"י תערובת אסור במקדש בנבאר תחלה ד' הרי"ף לקמן שכ' ומדליקין בשבת ש"מ דאי כביא לא הדר מדליק לה ומאי בעי הרי"ף בזה הרי גם מדמדליקין בחול מוכח כן ונראה דהרי"ף כ"כ לברר שטתו לקמן דמשני הש"ס א"נ לשיעורא ופירש"י שצריך ליתן בו שמן כשיעור זה והרי"ף פי' דלאחר שדלק כשיעור זה יכול לכבותו והכריח הרי"ף דע"כ אין הפי' כרש"י דאי בעי שיעורא לרב אמאי מדליקין בנר שלא ידלק כשיעור ואמנם בחול י"ל דבאמת המצוה רק שידלק כשיעור אבל דיעבד יצא אף אם כבה קודם השיעור א"כ לא גזרי' שמא יפשע אמנם א"כ בשבת דע"כ לא מדליק למה שרי' ליה להדליק אע"כ דאפילו לכתחלה אין כאן מצוה להדליק וא"כ ע"כ אין הפי' לשיעורא כרש"י וזה כוונת הרי"ף במ"ש ולפנינו אי"ה נדבר בזה לד' רש"י והנה במקדש דרשי' מיערוך אותו אהרן שצריך ליתן בו שמן שיהא דולק כל הלילה וממילא אם נתן בו שמנים אלו לא יצא ולמה לי קרא דלהעלות אע"כ לע"י תערובת אצטריך וה"ק משום שנאמר להעלות גזרו ג"כ ע"י תערובת וכ"ת אכתי להעלות ל"ל הרי דיערוך כמו כן דאורייתא הרי משום יערוך יש לגזור י"ל דלענין יערוך נ"ש כ"א אשמנים ואמנם להעלות נר תמיד שייך ג"כ אפתילות ועכ"פ קאי בריי' דרמי בר חמא אכרך דבר שמדליקין וז"ש משום שנא' כלומר מש"ה גזרו ושפיר פריך הש"ס ממכנסי כהנים:

עוד ד"א י"ל דהנה ר"ה סתמא קאמר ונתקשה הפ"י א"כ גם שמן שריפה בכלל ואמאי לא ידליקו בחנוכה בשמן שריפה ונ"ל לבאר דהרשב"א כ' דרבא דקאמר לקמן נ"ח וישתמש ג"כ לאורה א"כ לר"ה דס"ל מותר להשתמש לאורה באמת דינא הכי ומעתה בשבת ג"כ אסור להדליק בשמן שריפה שמא ידליק רק בשמן שריפה וישתמש אצלו וכיון שכל השמנים לר"ה פסולין בין בחול בין בשבת ושמן שריפה בשבת מיהת אסור שוב לא חילקו בו בין בשבת לחול וכה"ג י"ל ג"כ על תערובת שכ' לעיל אמנם כ"ז אי ר"ה ס"ל מותר להשתמש אבל אי ס"ל אסור להשתמש א"כ ע"כ לא מדליק נ"ח אם אין לו נר שבת ואם י"ל נר שבת למה לא ידליק לנ"ח שמן שריפה או תערובת והיינו דדייק הש"ס דע"כ מדקאמר ר"ה סתמא ש"מ ס"ל מותר להשתמש לאורה דאל"כ הו"ל למימר בהדיא חוץ משמן שריפה וע"י תערובת. ועד"ז יש לתרץ ד' הרז"ה שנחלק על הרי"ף שהביא דרב דאסור להשתמש לאורה וגם דרב אסי דאסור להרצות מעות וד' הרז"ה דלרב אסי תשמיש קדושה מותר להשתמש והקשה הרמב"ן במלחמות א"כ היאך מדליקין בהן בשבת האיכא שמא יטה ונראה בנתרץ תחלה קו' הק"נ על המג"א דהרמ"א פסק בסי' רע"ו דאם יש בבית רק נר אחד שאין בו שמח יטה שוב מותר להדליק עוד נרות משאר שמנים הפסולין וכ' המג"א דאפילו בחדר אחר באותו הבית ג"כ שרי והקשה הק"נ דא"כ לדברי רש"י דעל פתח הבית בחצר היו מדליקין אמאי לר"ה אין מדליקין בשמנים הפסולין הרי ע"כ אי' ליה נר שבת משמן כשר ומאי אכפת לן בהאי ואמנם למ"ש לק"מ דוודאי לדידן דאסור להשתמש לאורה יש לכל א' נר שבת דמי שאין לו נר שבת הרי נר שבת קודם לנר חנוכה אבל לר"ה באמת נ"ח קודם ושפיר איכא למגזר שלא יהא לו נר שבת וכמ"ש לעיל וממילא ה"ד לר"ה דס"ל מותר להשתמש לגמרי חבל לדידן דתשמיש חול אסור עכ"פ א"כ לא הוה שלום בית אם לא ידליק נר שבת ושוב מותר להשתמש אצל נ"ח תשמיש מצוה הואיל ויש לו נר אחר והיינו דקמסיים הרז"ה וצריך נר אחר כלומר דל"ק עלי' קו' הרמב"ן ובשלמא לר"ה משכחת לה דלית ליה נר אחר דנר חנוכה קודם לנר שבת וכמ"ש משא"כ לדידן:

ואמנם ד' רש"י דמהא דר"ה אוסר בשבת מוכח דס"ל מותר להשתמש לאורה שכ"כ ומותר להשתמש הלכך בשבת אסור ונראה כוונתו לדברי הרמב"ן בחי' שבת שכ' דמשום כבתה זקוק לה הי' מותר בשבת דהרי בשבת אין זקוק לה וז"ש רש"י הלכך בשבת אסור ובד' הרמב"ן אלו יש ליישב דמנ"ל להש"ס דר"ח ס"ל כבתה אין זקוק דלמא לעולם זקוק לה אלא דלא גזרי' שמא יפשע ובשבת בע"כ לא מדליק לה אוסר א"ו דאי מטעם כבתה זקוק לה בשבת היה שרי וכד' הרמב"ן ויש לכוין זה בד' רש"י דמשום כבתה אין זקוק לה הלכך בחול שרי כלומר אבל אי הוה ס"ל כבתה זקוק לה גם בשבת היה להיות מותר:

אלא שהרמב"ן דחה ד' עצמו מד' הרי"ף שכ' ומדמדליקין בהן בשבת ש"מ דאי כביא לא מדליק לה וכבר בארנו לעיל דהרי"ף כ' דברים אלו לדחות פי' רש"י בא"נ לשיעורא וא"כ רש"י דמ"מ מפ' הכי א"נ לשיעורא א"כ לא חש לד' הרי"ף וצריך ביאור הלא לכאורה ד' הרי"ף מוכרחים דאי בעי שיעורא היאך מדליק בהן בשבת ונ' ד' רש"י דהנה שיעור הדלקה משתשקע החמה עד שתכלה הרגל מן השוק והנה בע"ש ע"כ צריך להדליק זמן מה קודם שתשקע החמה ומ"מ נ' דאין צריך שמן יותר והיינו דגם תכלה רגל מן השוק הוא קודם ומעתה ד' רש"י כיון דכל שיעור זה אינו כ"א שיעור מיל וכמ"ש הפוסקים בע"ש כל שיעור מיל הוא קודם שתשקע החמה ושפיר מצי מדליק לי' עד סמוך לשקיעת החמה אא"כ ליתא למ"ש ליישב למעלה ואמנם כ"ז לדידן דס"ל כבתה אין זקוק נה וע"כ בריי' לשיעורא תנן וא"כ אטו בע"ש שיעור אחר וע"כ דבע"ש מקדים טובא משא"כ לר"ה דבריי' קאמר דאי כבתה זקוק נה וא"כ גם בע"ש מדליק סמוך לשקיעת החמה וע"כ בשבת אין זקוק לה וכר' הרמב"ן:

וכ' רש"י כבתה נ"ח נ' כוונתו דלכאורה כיון דר"ה ס"ל מותר להשתמש לאורה למה נגזור שמא יפשע הרי ישתמש לאורה וע"ז כ' רש"י כיון דעכ"פ לשם חנוכה מדליקה וצריך נר אחר להשתמש לאורה אם אפשר לו א"כ שפיר יש לגזור שמא יפשע:

והנה כ' רש"י זקוק לה לתקנה וכ' ג"כ שמא יפשע ולא יתקן יל"ד כיון דאכבתה קאי להדליקה הו"ל לרש"י למימר ועוד מ"ט קאמר רש"י שמא יפשע ולא קאמר שמא ישכח ונ' דהנה מדדייק ר"ה מבריי' לקמן דאי כביא מדליק לה א"כ לא ס"ל דבעי' שיתן זה בב"א כשיעור וכיון דס"ל כבתה זקוק לה א"כ ע"כ איכא שיעור הדלקה ואמאי באמת לא גזר ר"ה גם בפחות מכשיעור שאם יכבה לא ידליקנה וע"כ דהתם בהוספת שמן סגי וליכא טרחא והכא צריך תיקון וגזרי' שלא יתקן ואמנם כ"ז אי גזרי' שיפשע שייך בזה פשיעה יותר משא"כ אי חיישי' לשכחה הלא שכחה שייך בתרוויי' ושפיר כ' רש"י דגזרי' שמא יפשע ולא יתקן וא' תלי' בחברתה:

תוס' ד"ה ומותר להשתמש בתי' דהו"לל סתמא והק' תו"י דלמא אי הוה קאמר סתמא ס"ד דווקא בשבת קאמר ותי' דא"כ הו"לל נ"ח מותר להשתמש ס"ד אפי' תשמיש חול נמי ולהכי לא קאמר כ"א אין מדליקין בהן ור"ל בשבת ומשום דמותר בתשמיש של מצוה דהיינו סעודת שבת ולכך הוצרך ר"ה לפי בין בחול דאפי' בחול נמי וצ"ל דתו"י כ"כ בשטת תוס' ולשטת תוס' ר"ה בכל תשמיש מתיר שכ"כ דרב אסי לקמן דקאמר אסור להרצות מעות כרב ס"ל וא"כ ע"כ ר"ה אף להרצות מעות מתיר אא"כ ק' קו' הרשב"א ר"ה בריי' דדם מאי עביד לי' והרשב"א הק' ג"כ ממע"ש וזה תימא דהרי ממע"ש שני הש"ס לקמן ואפשר כוונת הרשב"א דאמאי לא הק' הש"ס גם אר"ה ממע"ש כדרך שהק' לשמואל ומ"מ מדם וודאי ק' ונ' דבאמת במס' חולין דרשי' מהך דרשא דמי ששפך יכסה ופסקי' הכי הל' למעשה דחייבו ר"ג לאחר שכסה הדם לשלם י' זהובים וס"ל לר"ה דהנך ב' בריי' פליגי בדרשא ולא קיי"ל כדרשא דהך בריי' במה ששפך יכסה ואמנם רב יוסף ס"ל דתרתי ש"מ וכ"מ פשט ההלכה בחולין דמייתי הש"ס בריי' דמי ששפך יכסה ובתר הכי מייתי במה ששפך יכסה ושוב הדר למלתא קמייתא ומייתי מעשה בר"ג ש"מ דס"ל להש"ס שם דלא פליגי הני בריי' וכ"ת היאך נקטי' תרתי מחדא קרא נ' דאי הכ' בא רק לומר מי ששפך יכסה הו"ל למימר השופך יכסה א"ו בא לומר ג"כ במה ששפך יכסה ומ"מ כיון דקרא בא להורות במה ששפך יכסה ע"כ אמי ששפך קאי דבמה ששפך ל"ש כ"א בשופך וממילא תרתי ש"מ:

ואמנם הרשב"א תי' דר"ה מחלק בין משתמש במצוה עצמה וק' א"כ מנא פשיטא לי' לרב יוסף להק' אשמואל וכי דם קדושה יש בו ונ' דקו' רב יוסף הי' מדיוקא דבריי' כיון דתני במה ששפך יכסה למה לי' תו למתני שלא יכסנו ברגל א"ו ה"ק אפי' אם שחט ברגל כגון השוחט במוכני דפחרא שמסבב הגלגל ברגל ושוחט אעפי"כ לא יכסה ברגל ואף דהמצוה הוא במה ששפך יכסה שלא יהא מצות בזויות עליו בנר חנוכה דלא עביד מצוה אי משתמש לאורה לא כ"ש:

וכ' תוס' עוד דרב מטעם אחר הוצרך לפ' דאי הוה אמר סתמא לא ידעי' בשבת דמאן לימא לן דאסור להשתמש לאורה והק' רש"א א"כ ר"ה אמאי אצטריך לפ' וכן ר"ח ולכאורה דלמא ה"ק תוס' דנאסור אפי' תשמיש מצוה לא הוה ידעי' ור"ה תשמיש חול קמ"ל:

ואמנם לכאורה למה לא כ' תוס' דאי הוה קאמר סתמא הו"א דס"ל כבתה זקוק לה ול"ג שמא יפשע ובשבת מ"מ אסור דאי אפשר ליזקק אא"כ מנ"ל להש"ס דר"ח ס"ל כבתה אין זקוק לה דלמא לעולם זקוק ול"ג שמא יפשע וממילא בשבת אסור אלא ש"מ דלית לי' להש"ס הך סברא וע' לעיל מ"ש בזה.

והנה הרי"ף כ' דקיי"ל כרב וכרב אסי והנה ד' הרא"ש דאצטריך דרב אסי משום דדוקא תשמיש עראי דידי' סמוכות לנר הוא דאסור וק' א"כ אמאי לא מק' שמואל אדרב ג"כ וכי נר קדושה יש בו וצ"ל דבשלמא לרב הייתי אומר כמ"ש רש"י דהטעם משום זכר למנורה אמנם א"כ מאי חילוק יש בין ידיו סמוכות או לא ומשו"ה אדרב אסי דווקא פריך רב יוסף דלית לי' טעמא דמנורה אמנם הר"ן כ' דרב אסי אשמעי' דגם תשמיש עראי אסור וא"כ אמאי לא מק' אדרב ואי משום דס"ל דהטעם משום זכר למנורה א"כ מהי"ת דתשמיש ארעי שרי הרי במנורה כל תשמיש אסור וגם מ' מד' הר"ן דתרוויי' טעמי איתא למסקנא וצ"ע. והנה במה שאביי לא קבלה מעיקרא י"ל לד' הרז"ה דריב"ל לקמן פליג אדרב ולא רצה אביי לקבל אבל לגבי ר"י ס"ל לאביי דהל' כר"י לגבי ריב"ל ויש להביא ראי' דבמגילה קאמר דהוה גריס בבי כנשתא ולא כרב אמי ורב אסי דהוה מצלי ביני עמודי והא תלי' לכאורה בפלוגתא דר"י וריב"ל בפ' בני העיר דר"י ס"ל ביה"כ גדול וריב"ל ס"ל ביה"מ גדול וא"כ אביי ס"ל ג"כ דביהכ"נ גדול כר"י וא"כ שפיר קבלה אמנם יש שם חילופי גרסאות במגילה דבברכות קאמר אביי אפכא וא' מהם רבא:

בענין הרצאת מעות לנר חנוכה ונוי סוכה

לשבת חנוכה

שבת פ' ב"מ ד' הרז"ה דרב אסי פליג אדרב וס"ל דדווקא תשמיש חול כהרצאת מעות אסור וקיי"ל כרב אסי והק' הרמב"ן הרי כל אמוראי' לעיל קבלו לדרב והיאך נשבוק כל הני אמוראי ונפסק כרב אסי וכ"ת דאינהו לא קבילו עליי' כ"א דמדליקין בפתילות ושמני' אלו בין בשבת בין בחול לא זולת הרי הא בהא תליא דאי מותר להשתמש בתשמיש של קדושה בנ"ח ממילא שייך שמא יטה ואסור להדליק בו בשבת וקו' זו ק' ג"כ אהמחבר דהביא ד' הרז"ה דתשמיש קדושה מותר ולא הביא ג"כ דלדיעה זו אסור להדליק בשבת בפתילות ושמני' אלו ונ' ד' הרז"ה והמחבר דלעולם כל הני אמוראי לא קבילו רק דמדליקין בין בשבת בין בחול קבלו מרב אבל לא זולת והענין דהנה תשמישי קדושה שתים הנה ללמוד לנ"ח ולאכול סעודת שבת והנה בענין ת"ת הרי אפי' בכל השמנים גזרו שמא יטה ולא התירו כ"א לשנים ביחד וא"כ גם בכל השמנים תו ליכא למגזר ותשמיש חול הרי אסור ואין לך כ"א סעודת שבת וממ"נ אי אי' לי' נר שבת בחדר שאוכל למה יסעוד לנ"ח ואם אין לו כ"א נר א' הרי ע"כ מדליקין לנר שבת אלא שהרשב"א הק' הא גופא לד' הרז"ה אמאי לא ידליקנו על שולחנו לנ"ח ויהא כשעת הסכנה ואמנם למ"ש א"ש מאחר דאנו מתירין לנ"ח כל הפתילות ושמני' אפי' בשבת אם אתה אומר לו להדליק נ"ח יקח מאותן פתילות ויבא להטיי' ואם אתה מזקיקו לנר שבת אף הוא ידע שצריך להדליק מפתילות ושמנים המותרי' ומ"מ שפיר י"ל דקיי"ל כרב אסי דתשמיש קדושה מותר ומ"מ מותר להדליק בהן בשבת ומטעם שכ':

ואמנם קו' הרשב"א ע"ד הרז"ה למה לא ידלק לנ"ח על שולחנו בלא"ה יש לתרץ דבשלמא אם מניחו על פתח ביתו מקומו מוכיח אבל אם מדליקו על שולחנו אם יש נר אחר אזי ניכר שהיא נ"ח משא"כ אם אין לו אלא נר א' לא הוה פרסומי ניסא כלל.

ועדן ק' קו' שניי' של הרמב"ן למה פסק הרז"ה כרב אסי שהוא תלמיד במקום רבו רב ונ' בנדקדק דאמאי שבק הש"ס הך שמעתא לעיל במקומה ונקטה הכא ונ' דהש"ס הקדים דרב אסי לפלוגתא דרב ושמואל בסמוך אי מדליקין מנר לנר דשמואל דאמר הכא וכי נר קדושה יש בו ולית לי' ביזוי מצוה כעין הרצאת מעות כה"ג הוא דקאמר לקמן דמדליקין מנר לנר ואמנם י"ל דדווקא כעין הרצאת מעות לא חשיב שמואל לביזוי מצוה דאינו עושה מעשה בגופה של מצוה ובהא פליגי הני תרי אמוראי מ"ד באכחושי מצוה פליגי רב ושמואל וע"י קינסא גם שמואל מודה ס"ל כמ"ש דדווקא ביזוי מצוה כעין הרצאת מעות שרי שמואל לא קינסא שהוא בגופא של נ"ח ואידך ס"ל דשמואל לית לי' ביזוי מצוה כלל כ"א מצוה דרך בזיון הוא דאסור כמו מכסה ברגל אבל קינסא שרי:

והנה עד"ז יובן קו' הש"ס לקמן מאי הוה עלה דמאחר דמ"ד משום אכחושי אפרוך וא"כ לשמואל אפי' ע"י קינסא שרי ואיך קיי"ל כשמואל הא קיי"ל דאפי' הרצאת מעות אסור ומשני הש"ס דלעולם מנר לנר פליגי אלא דרב ס"ל הנחה עושה מצוה וא"כ אפי' מנר לנר שייך ג"כ בזוי מצוה ושמואל ס"ל הדלקה עושה מצוה וא"כ הדלקה גדולה מהנחה ומותר להדליק אחר הינוח מנר לנר דהו"ל כעין מעלין בקדש וא"כ רב דאמר אין מדליקין מנר לנר ה"ט דס"ל אפי' ממצוה למצוה שייך ביזוי מצוה אבל חנן דקיי"ל כשמואל ה"ט דס"ל ממצוה למצוה לא שייך ביזוי מצוה והיינו דרב אסי ואף דטעמא דידן משום הדלקה עושה מצוה מ"מ כל תשמיש קדושה מה"ט גופא שרי משום דהדלקה עושה מצוה וכבוי משום דס"ל הנחה עושה מצוה הוא דאסור ומוכח דקיי"ל בהא כרב אסי:

והנה הרי"ף הביא הך דרב אסי ובשלמא לד' הרא"ש דמדרב אסי שמעי' דתשמיש ארעי שאינו של גנאי שרי ל"ש ביזוי מצוה והרצאת מעות דבעי' ידיו סמוכות לנר הוא דאסור שפיר אשמעי' הרי"ף רבותא אבל לד' הרמב"ן ושאר מפ' למאי נ"מ הביא כלל הך דרב אסי ונ' דהנה הרמב"ם כשהביא הך דרב דפתילות ושמני' וכו' מדליקין בהן כ' שנ"ח אסור להשתמש לאורה בין בחול בין בשבת ומאי בעי הרמב"ם בזה ונ' ד' הרמב"ם דהא דנ"ח אסור להשתמש לאורה היינו משום דראו חכמים להקל על עניי ישראל שיקחו להם לנ"ח מכל השמנים ולא רצו לחלוק לסם בין שבת לחול ואסרו התשמיש לאורו אפי' בחול שלא יבא להטות בשבת וז"ש בין בחול בין בשבת וא"כ מסתברא דלא שייך לגזור כ"א תשמיש ששייך גם בשבת אבל הרצאת מעות לשתרי דלא שייך בשבת והיינו דמק' שמואל לרב אסי דווקא וכי נר קדושה יש בו ולא מק' אדרב לעיל דמדקאמר רב בין בחול בין בשבת א"כ מטעם גזירה חול אטו שבת אתי רב עלה ולק"מ אבל א"כ הרצאת מעות לישתרי א"ו מטעה קדושה אתי עלה וכי נר קדושה יש בו ומסיק משום ביזוי מצוה:

אמנם כשאני לעצמי הייתי אומר דרב לעיל מיירי במדליק עצמו ושפיר אסור להשתמש משום דבעי' היכר שהיא נ"ח וכמ"ש רש"י לעיל בהדיא אמנם רב אסי מיירי בעוברים ושבים מול פתח ביתו ודרכן של עוברי' ושבים למנות מעות דרך הילוכן לאור נר וא"כ הרי הכל יודעים שהמדליק לא הדליק הנר לצורך העובר ושב ואמאי אסור והיינו דמק' שמואל וכי נר קדושה יש בו ועכ"פ אשמעי' רב אסי רבותא גדולה והרי"ף שפיר מייתי ליה:

ובענין דמיון רב יוסף לכיסוי דם עמ"ש רמב"ן במלחמות ויע"ל דאף דכ' וכסהו בעפר והו"ל עפר למטה וכששוחט שוחט לתוך העפר ואין לך ביזוי יותר מזה ואעפי"כ אסור לכסות ברגל דרך ביזוי וה"נ נהי דהדלקה עושה מצוה מ"מ כל משך זמן מצותה צריך לנהוג בו כבוד:

ויל"ד מ"ש הרצאת מעות לנ"ח מהא דאמרי' פ"ק דסוכה מנימין עבדא דר"נ איטמישא ליה כיתונתא ופרשא אסככה ומסיק שם דיבישתא אסור משום שיאמרו מסככין בדבר המקבל טומאה ואמאי לא יהא אסור משום ביזוי מצוה ונראה דבשלמא הרצאת מעות לנ"ח עיקר הנאתו מנר ונר זה למצוה אתעביד משא"כ התם הרי א"צ לסכך כ"א לאויר אלא דבאויר הרי אינו יכול לסומכו ועכ"פ הסכך מעשה עץ עביד ולא מעשה סכך ול"ש כה"ג ביזוי מצוה:

אלא אי ק' הא ק' כיון דאמרי' דכשם שחל שם שמי' על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה וכי מותר להשתמש בקרבן חגיגה אתמהה והי' נ' ראיה מזה לד' ר"ת דביותר מהכשר סוכה לא חל ש"ש והתם איותר מהכשר פריש לכיתונתא ועכ"פ יש לבאר מדברינו אלה ד' תוס' ד"ה אבוהון דכולהו דם שכ' בפשיטות דבעצי סוכה דווקא היכא דאיכא ביטול מצוה אסור ומנ"ל לתוס' הא אבל מהך דמנימין שכ' מוכח כן בהדיא:

מהו להסתפק ר"ל דאיבעי' ליה אי נוי סוכה מצוה דאורייתא מזה אלי ואנוהו או דלמא אפילו רבנן דפליגי אר"י בס"ת ואמרי אין השם מן המובחר משום זה אלי בשם הקדש הוא דאמר הכי אבל במצות דעלמא דדרשי' ג"כ מזה אלי ואנוהו אסמכתא בעלמא הוה ולאו דאורייתא ולא חלה קדושה על נוי סוכה וע"ז השיב ריב"ל מאי דעתך בדרבנן לא אמרי' דאסור ליהנות ממצוה הרי אמרו דאסור להרצות מעות לנ"ח דוודאי לא הוה כ"א דרבנן וא"כ שפיר השיב לו ריב"ל:

אמנם ק' הדבר מאוד שנעלם משני' ברייתא ערוכה דנוי סוכה אסור להסתפק ולזה נראה דגם בעל איבעי' שפיר ידע מהך ברייתא אבל ראה דאם התנה הכל לפי תנאו ומבעי' ליה אי שאני לן בין עצי סוכה דבעי' איני בודל דווקא ול"מ תנאה לנוי דבנוי כל תנאי מהני או דלמא גם בנוי שאר תנאי לא מהני והיינו דדייק ואמר כל שבעה כלומר דביו"ט האחרון וודאי מהני כל תנאי וכמ"ש הרמב"ן אבל כל שבעה מבעי' ליה והשיב לו ריב"ל אטו גרע נוי סוכה מנ"ח ואם בנ"ח אסור להרצות מעות והיינו משום ביזוי מצוה א"כ גם בנוי סוכה ה"ט ואפילו תנאי לא מהני וכמ"ש דמ"מ חל ש"ש יהא הטעם מה שיהא. ואמנם רב יוסף דקאמר לקמן אלא אבוהון דכלהו דם מ' דפשיט' ליה דריב"ל לאו מדם יליף ומנ"ל ונ' דמ' ליה דריב"ל לא רצה להשיב לשואל אסור דיטעה השואל ויאמר דדווקא להסתפק אסור דשייך ביטול מצוה לגמרי משא"כ שאר תשמיש כגון בקרמי' וסדינין שרי ולהכי השיב לו הרי אמרו אפילו היכא דליכא ביטול מצוה כגון להרצות מעות לנ"ח אסור ומהי"ת יעלה על הדעת לחלק בין היכא דאיכא ביטול מצוה להיכא דליכא א"ו משום דריב"ל מעצי סוכה יליף וע"ז קאמר ר"י אלא אבוהן דכלהו דם וממילא מוכח דלא בעי' ביטול מצוה:

סככה כהלכתה כתב רש"י לקמן פ' כירה סיככה לסוכה ונ' דד' רש"י כד' הרא"ש דעל סוכה הוא דחל ש"ש ולא על הדפנות ובדפנות ל"ש הדפנות ול"ש הנוי שרי וכד' הרמ"א סי' תרל"ח ולא כמג"א דמחלק בין דפנות לנוי וס"ל דנוי חמיר מדפנות וכוונתו דנוי דפנות מ"מ הו"ל נוי סוכה ואמנם רש"י הביא ראיה דלמאי נ"מ קתני תנא סיככה כהל' דאי לאשמעי' אם הסוכה אינה כהל' גם הנוי שרי וכי בסככה לחוד תליא מלתא א"ו למימר דדווקא נוי סכך אסור אבל נוי דפנות שרי.

וכ"ת ק' קו' מג"א וטו"ז הרי אמרי' פ"ק דסוכה לא נצרכה אלא מן הצד ש"מ דמ"מ אסור אדרבא ברייתא הכי קתני ועטרה מן הצד בקרמי' וסדי' והן מותרין בכל תשמיש הואיל והן מן הצד אמנם אם תלה בסכך עצמה נוי זה אסור להסתפק ממנו תדע דאטו שייך אקרמי' וסדנים להסתפק ולמה לא תנא תנא ל' ליהנות והכל בכלל אלא ש"מ דאדרבא לאורויי דנוי דפנות שרי:

ומ"מ למאן דס"ל דנוי סוכה אינו פוסל צ"ל דס"ל דקרמי' וסדי' מותרין בהנאה דלא שייך בהנאתן ביטול מצוה ודמי' לעובדא דמנימין דלעיל ואדרבא להך מ"ד טפי ל' סככה כהלכתה א"ש דבעי לאורויי דקרמי' וסדינין אינם פוסלי' בסוכה ואמנם דווקא אם סככה כהלכתה שהיא מצ"ע צלתה מרובה מחמתה לא זולת. ועדן לא נתיישב לי מ"ט כ' רש"י זה בפ' כירה דווקא ונ' לפ' ע"ד אחר דהנה תנן בית שנפחת וסיכך ע"ג כשר ואמנם לא נימא ע"י שסיכך הבית יהיה לכל נוי הבית דין נוי סוכה הא לא אמרי' וז"ש רש"י סככה לסוכה כהלכתה ואח"כ תלה בה נוי משא"כ סכך לבית והביאו לרש"י לפ' שם כן בפ' כירה דבעי הש"ס למפשט מהך בריית' דר"ש אי' ליה הוקצה למצותו ואמנם הא פשיטא דר"ש דווקא בדחי' בידים אי' ליה מוקצה דומי' דגרוגרות וצמוקין וא"כ גם בסוכה ע"כ מיירי היכא דשייך דחי' בידים וכמ"ש:

ויע"ל דהנה ד' ר"ת דביותר מהכשר סוכה לא חל ש"ש והנה התנא אתי לאשמעי' דבנוי סוכה שייך תנאי משא"כ בסוכה ל"מ תנאי כ"א בנוי ולא בסוכה עצמה:

הכל לפי תנאו וכתב רש"י דדווקא איני בודל מהני ומבואר מדבריו דאפילו ליו"ט האחרון בעי' איני בודל ואף דיו"ט האחרון משום מוקצה הוא דאסור מ"מ כיומא אריכא דמי ואי לא אמר איני בודל חל קדושת הסוכה על כל שבעת הימים וביה"ש של יו"ט האחרון בכלל וכיון דביה"ש ע"כ עדן לא מהני תנאו ממילא גם ליום עצמו ל"מ תנאו ונפקא ליה לרש"י זה מדלא משני הש"ס בביצה דלעולם סוכת החג בחג ל"מ ביה תנאי ודתניא הכל לפי תנאו קאי איו"ט אחרון אלא ש"מ דאין חילוק בין יו"ט אחרון לשאר ימים:

תוס' ד"ה אסור לכאורה יל"ד דלמא סוגיא דפ' כירה אזלא למ"ד נ"ח מותר להשתמש לאורה ולית ליה ביזוי מצוה וע"כ הטעם משום מוקצה אלא די"ל דעכ"פ מנ"ל להש"ס למפרך אדר"י דלמא ר"י אי' ליה נ"ח אסור להשתמש לאורה והטעם בנוי סכה משום ביזוי מצוה ומה גם דרבין משמיה דר"י קאמר לעיל כרב דאסור להשתמש לאורה ואמנם מתי' תוס' למדנו פי' קושייתם בנבאר תחלה דעכ"פ מסיק הש"ס כאן דטעם אי' נוי סוכה משום ביזוי מצוה ורש"י דמ' ביצה מפ' דקו' הש"ס הי' מנוי סוכה אסוכה דמ' להש"ס דנוי בטל לגבי סוכה ולא רצה לפי כמ"ש הרמב"ן דבין כך ובין כך חל ש"ש יהא משום מה חג או משום ביזוי מצוה ונראה דק' ליה לרש"י במ' ביצה שם מאי מקשה הש"ס בפעיטות מנוי אעצי דלמא לעולם אימא לך אין בנוי ביזוי מצוה וכמ"ד נ"ח מותר להשתמש לאורה וע"ז כתב רש"י דאטו מאן דלית ליה ביזוי מצוה פליג אהך ברייתא דנוי סוכה אסור להסתפק א"ו לדידיה טעמא דנוי משום דבטל לגבי סוכה ושפיר מקשה הש"ס סתמא והן הן דברי תוס' דבשלמא אי קאי הש"ס פ' כירה למאן דס"ל נוי אסור משום ביזוי מצוה א"כ י"ל דנ"מ במוקצה לאם נפלו ואצטריך מוקצה לנפלו משא"כ אי הסוגיא למאן דלית ליה ביזוי מצוה וטעמא דנוי סוכה משום דבטל לגבי סוכה א"כ ל"ש בין נפלו ללא נפלו ומוקצה לית ליה וכל הדבור של וא"ת עם וי"ל לברר כי סוגי' דלקמן למאן דאי' ליה ביזוי מצוה:

ועפ"י מ"ש יתבארו לנו ד' המחבר סי' תרל"ח שסתם נוי סוכה אסור כל החג אם לא אמר איני בודל אפילו נפלו ומ' אפי' נפלו בחוה"מ והלא הדין לכאורה עם רש"א דנפלו בחוה"מ ממ"נ שרי אמנם מאחר דסתמא דש"ס בביצה ע"כ ס"ל אפילו למאן דלית ליה ביזוי מצוה נוי אסור משום דבטל לגבי סוכה וממילא אפילו נפלו בחוה"מ אסור כסוכה עצמה מאן לימא דאנן ס"ל להקל:

והנה תו"י והרמב"ן תי' דמוקצה אצטריך ליו"ט אחרון אך תוס' לטעמיי' שכ' לקמן דלר"ש ביו"ט אחרון ע"כ שרי דהרי לית ליה מיגו דאתקצאי ממותר השמן שכבה שמתיר ר"ש וע"כ קו' הש"ס לקמן מז' ימי החג הוה ונראה ד' הרמב"ן ותו"י דשאני מותר השמן דדמי להפריש ז' אתרוגים דיוצא בה ואוכלה לאלתר ה"נ כיון דיושב ומצפה מעיקרא לא הפריש לכולא יומא משא"כ בנוי סוכה כיון דלא אמר איני בודל חל קדושה אכולהו יומא וביה"ש דשמיני בכלל וכה"ג מודה ר"ש:

אלא דמ"מ ד' הרמב"ן ותו"י תמוהי' דהרי הש"ס לא הוכיח דהך ברייתא ר"ש כ"א מכח בריי' דתניא ושוין בסכת החג והתם בחג ומ"ל להש"ס דר"ש גם ביו"ט אחרון מודה דמק' דאית ליה מוקצה ונראה דהש"ס דייק הכי דאל"כ ל"ל לתנא לאפלוגי בין סוכה דעלמא לסוכה דמצוה ליפלוג בסוכה דמצוה גופא בין ז' ימי החג ליו"ט אחרון:

ומ"מ מיושב בזה קו' רש"י ל"צ להש"ס לקמן לאתויי בריי' ראשונה לא לייתי כ"א בריי' דר"ח בר יוסף ולמ"ש א"ש דאי לאו מאידך ברייתא דתני' בה בהדיא יו"ט אחרון א"כ לא ידעי' כ"א ז' ימי החג ובז' ימי החג אין הטעם משום מוקצה כלל ולק"מ ולהכי אצטריך לאתויי הך דאפי' ביו"ט אחרון אסור מטעם מוקצה וע"כ גם בהא שוין ר"ש ורבנן מדלא מפליג תנא בסוכת מצוה וכמ"ש:

באו"ד וק' לר"י וכו' יל"ד ואי אין הטעם משום ביזוי מצוה כ"א משום מוקצה ג"כ ק' קו' תוס' ואמנם מדברי תוס' סוכה ט' למדנו פי' דברי' כאן שכ' שם דגם המק' בביצה ידע דיותר מהכשר סוכה דרבנן אלא דמ' ליה כיון דבדאורייתא ל"מ תנאי גם בדרבנן ל"מ תנאי וסיימו אח"כ דמשום ביזוי מצוה ק' כוונת דברי' דהא דשדי רבנן על נוי הסוכה דין מוקצה היינו משום דסוכה עצמה אסור מדאורייתא וא"כ ל"ק לתוס' כ"א אי טעמא דנוי סוכה משום ביזוי מצוה:

ונ' לר"ת הנה ד' ר"ת בשמעתין דבאמת בעצי סוכה ג"כ שייך איני בודל ובביצה לאכול כן כוונת דברי' בביצה דכיון דלא פי' בהדיא איזו שיעור יהיה להכשר סוכה ואיזו ליותר מהכשר וכיון דעכ"פ כולהו מטעם מוקצה נאסרו שוב לא מצינו לברר עד היכן מהני תנאי והיכן לא מהני ובסוכה ובביצה כתב תוס' עוד תי' ר"י לחלק בין קיימא דלא מהני תנאי לנפלו וכ' שם דבעצי סוכה ל"מ איני בודל משום מצות סוכה ומשום סתירת אהל כוונתם במ"ש ומשום סתירת אוהל למימר דמשו"ה אפילו ביותר מהכשר סוכה ל"מ תנאי דהרי ע"כ משום סתירת אהל הוא בודל ביה"ש:

וכ' עוד ליישב מ"ט לא משני הש"ס דברייתא דהכל לפי תנאו קאי בנפלה עיי"ש בסוכה ואמנם בלא"ה יש ליישב לפמ"ש תוס' פ' כירה דר"ש לית ליה מיגו דאתקצאי וא"כ הא דשוין בסוכת החג היינו בעודה קיימת ועלה קאי ואם התנה ואי אסוכת החג ע"כ אקיימא ולא אנפלה קאי:

ומ"מ מד' תוס' דשמעתין ובסוכה מבואר דדברי תוס' כרש"י דבעצי סוכה נ"ש איני בודל וכן יל"ד מד' תוס' בביצה שם למעיין בדברי' והתימא על רש"א שפי' ד' תוס' ד"ה סיפא אתאן דפליגי ארש"י וס"ל כהרי"ף ומלבד שכ' דהו"ל לתוס' לפ' כן בהדיא ק' ג"כ מד' תוס' עצמן וכן מהר"ם מלובלין פי' כוונת תוספות כרש"א ולי א"א לקיים פירושן וע"כ נ' ד' תוס' דכד נחתי' לחלק בין נוי סוכה לעצי סוכה תו לא אצטריך לאוקמא הך דהתנה בסוכה דעלמא כ"א אמרי' דקאי ג"כ אנוי סוכה ובס"ד דלא משני הכי משום דלא הוה ס"ל לחלק בהכי ואי' מן ההכרח דרש"י פליג על זה דאולי יש לסבות גם בד' רש"י פי' זה:

ד"ה אסור להסתפק מבואר מד' בביצה דטפי מסתבר לאסור באתרוג בתשיעי כשחל בשבת מבסוכה במוצאי יו"ט בשבת והתימא על המחבר שהיקל באתרוג והחמיר בנוי סוכה ומה גם דלהרמב"ם נוי סוכה אף בתשיעי מותר וצ"ע ועיין מג"א שם:

ובסוכה י"א כ' תוס' דאין כאן הכנה נ' כוונתם מאחר דיו"ט שני גופי' אינו כ"א ס' יו"ט ס' חול ואיך נאמר עוד דכה"ג מיקרי הכנה מיו"ט לשבת וא"כ עד"ז אתרוג חמיר וק' עוד על המחבר וצ"ע:

ולסיומא דמס' ביצה נ' דתי' דר"נ ריש ביצה אי מאן דאי' לי' מוקצה אי' לי' נולד וגבי יו"ט סתם לן תנא כר"י תלי' בהא אי מדבריות כגרוגרות וצמוקים דמי א"כ דווקא בנולד סתם לן תנא כר"י דהיינו בקורה שנשברה ביו"ט דבקורות גופיי' גם ר"ש מודה דהוה מוקצה מחמת חסרון כיס ואמנם ר"נ ס"ל מדבריות לאו כגרוגרות וצמוקי' דמי וכיון דאשכחן בנולד כר"י ה"ה במוקצה ואי לאו דאשכחן בנולד סתמא כר"י היינו אומרים דמדבריות כגרוגרות וצמוקים דמי ולהכי לא מייתי ר"נ כ"א מנולד וקאמר דאין לחלק דסמיך על מתני' דאין משקין את המדבריות דהוה ג"כ לדעת ר"נ סתמא כר"י ואמנם א"כ עכ"פ בפי' דמתני' בתרא תלי' פי' דמתני' קמח לכאורה מדמק' הש"ס מפצעילי תמרה אמדבריות ומאי ק' ני' דלמא התם בשבת ר' כר"ש ס"ל והכא דע"כ ביו"ט ר' כר"י אלא ש"מ דסתמא דש"ס דלא כר"נ וק' בין להרי"ף בין להרז"ה אלא שי"ל למ"ש דר"נ דייק למלתי' מתי' הש"ס דמ' לי' מדבריות לאו כגרוגרות וצמוקין וא"כ מדבריות אנבילה וש"מ לחלק בין שבת ליו"ט אבל בקו' הש"ס אי' לן רק לחלק בין מוקצה דנבילה למבקעי' עצים דהו"ל נולד וקיי"ל בנולד כר"י ואין חילוק בין שבת ליו"ט ומעתה ד' הרי"ף מאחר דלשני תי' ל"ד מדבריות לגרוגרות וצמוקין נקטי' הכי וממילא קיי"ל כר"נ מד' החולקין ראי' מסתמא דש"ס וע"כ מחלקין בין מוקצה לנולד:

ולסיים בד' אגדה י"ל דיו"ט ושבת רמז לעוה"ב ומאן דאי' לי' מוקצה ס"ל דצריך להכין לסעודת שוי"ט דמי שלא טרח בע"ש לא יאכל בשבת ואמנם ר"ש מיאן בסברה זו דלא בעי לן לאלפויי לאינש למעבד ע"מ לקבל פרס כ"א עשה דברים לשם פועלן וסוף הכבוד לבא וע"כ לא בעי הכנה אבל מודה שלא ידחה ח"ו עולמו בידים ואשר יוכל ליקח ממנו צידה לעוה"ב לא יקצנו ויבדלנו והנה קיי"ל ברא מזכי אבא וי"ל דה"ט משום דהאב חינך אותי למע"ט אמנם אם נולד הבן בשעה שהאב הלך ליום שכלו טוב אם מ"מ יש לאב זכות בבן זה בזה י"ל דנחלקו ב"ש וב"ה והיינו ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל לאבי' וב"ה אומרי' לא תאכל לאבי' והיינו דלא נקט אוסרים ומתירים והנה גם בממונו של אדם שהניח אחריו ולא לקח עמו שייך פלוגתא זו אבל באמת ממון זה מגרע גרע בבנו הנ"ל לא פשע אבל בכספו הרי הי' יכול לזכות והיינו דנסתפק הש"ס אם דווקא מאן דאמר בביצה לא תאכל אי' לי' ג"כ דמדבריות הוי מוקצה או דלמא מדבריות שהי' בידו ודחאן בידי' כגרוגרות וצמוקין דמי וכ"ע מודו בי' ועכ"פ עיקר שמחתינו במועדי קדשינו שהם מציבין בקרבינו אמונת עוה"ב ומזרזין אותנו על השמחה הנצחיות וזה שאנו אומרי' זה היום עשה ה' נגילה ואמנם ונשמחה בו לע"ל ה' ישמח לבינו בביאת גואלינו בב"א:

בסוגיא דפרסומי ניסא

שבת כ"ב ע"ב:

נר ביתו ונ"ח ר"ל אף דמיבעי' לי' לקמן תדיר ופ"נ הי' עדיף אבל בנר ביתו דאיכא תרתי וודאי תדיר עדיף ומכאן הק' הרשב"א בסוגי' דכבתה למ"ד דתשמיש קדושה מותר להשתמש לנ"ח ליהוי כשעת הסכנה דמניחו על שולחנו ויאכל סעודת שבת והנה גם המג"א תרע"ג הק' קו' זו אבל דייק לי' על המחבר תרפ"ב כוונתו דקו' הרשב"א מבזמן הש"ס ל"ק כ"כ די"ל בשלמא בשעת הסכנה שהיו הכל מדליקין בפני' הוה גם בפנים פ"נ כמו בזמה"ז אבל היחיד שידליק בפנים אם הכל מדליקין בחוץ אין כאן פ"נ ולזה הק' המג"א מהמחבר דמייתי לקמן גם בזמה"ז האי דינא ולא כמחה"ש שמפ' ד' המג"א בהיפך ובענין קו' מחה"ש ע' פמ"ג:

ועתה נחזי אנן הרי הכא מיירי שאין לו נר אחר כפי' רש"י שאין בידו לקנות שתי נרות וא"כ אפי' בשעת הסכנה הרי בעי' נר אחר להשתמש לאורו ומ"ש מג"א בזה סי' תרפ"ב צריך ביאור ואמנם רש"י ור"ן כ' דהאי נר אחר דבעי' היינו משום היכירא וביאר הר"ן דלענין להשתמש לאורה לא מהני נר אחד על שלחנו וצריך נר אחר שידליק בטפח הסמוך לפתח ויהי' היכר טובא ונ' דקו' זו הביא להר"ן לחלוק על רש"י ותוס' שפי' הסכנה משום יום איד דא"כ קשי' כדאמרי' משא"כ לפי' הר"ן דהסכנה הי' שגזר המלכות על המצות יהי' צריכין להדליק על שלחנו דאם ידליקו בטפח הסמוך לפתח שוב יהי' סכנה שיכירו שהוא למצוה אמנם גם לרש"י יש ליישב בניישב קו' תוס' שם מעובדא דרבב"ח בגיטין אמנם התם לא הי' סכנה כ"א דשקלא לשרגא וי"ל דלא היו מניחין להדליק נר כ"א בבית ע"א אבל מ"מ בנר רשות לא הי' סכנת משא"כ בנר מצוה הי' סכנה ג"כ מחמת ע"א שלהם וממילא הי' צריכין להניח על השלחן שלא יבא סכנה בדבר:

אמנם יל"פ דהרשב"א ס"ל דהא דבעי נר אחר היינו כדאמר רבא להשתמש לאורה ולא משום היכירא וכ"ת הרי עכ"פ משתמש לאורה דטובי' השני' מן האחד י"ל דרבא לטעמי' דס"ל בפ' כל שעה לא אפשר וקמכוין אסור והנה בשלמא אם דולק נר אחר אף שמשתמש ביותר לב' נרות מ"מ הוה לא אפשר כיון דאיכא סכנה ולא קמכוין משא"כ אם אין לו נר אחר א"כ מיכוון להשתמש לאורה הו"ל לא אפשר וקמכוין וא"כ שפיר מק' הרשב"א התינח התם בחול דאיכא תשמיש חול ואפי' הסעודה משא"כ בשבת דגם הסעודה מצוה היא ואי תשמיש מצוה שרי מאי לא אפשר וקמכוין שייך ליכוין וליכוין אלא ש"מ אסור:

וכ' רש"י שאין לו לקנות שמן לב' נרות כוונתו דאם יש לו לב' נרות יקח א' לנר ביתו וא' לנ"ח ולפנינו נבא עוד אי"ה לד' רש"י אלו:

וכ' רש"י עוד שלום ביתו שבני ביתו מצטערין לישב בחושך ולפנינו נבא לבאר:

וכ' הרשב"א דע"כ מיירי שיש לו פת דאל"כ נר שבת ל"ל כיון שאין לו לאכול אצלו ומשום יין קמבעי' לי' וכן הא דאיבעי' לי' נ"ח וקידוש היום ר"ל ג"כ יין לקידוש היום אבל פת י"ל לקדש עליו דאל"כ הרי קי"ה דאוריי' ולפנינו אי"ה נבאר אבל הג"א בשם ר"ת דייק מכאן דע"כ מיירי שיש לו פת ואמאי לא מקדש אפת אלא ש"מ דאין מקדשין אפת וכ"ת איין מבעי' לי' פשיטא דלא יבטל נ"ח משום מצוה מן המובחר וק' א"כ מנ"ל שוב לר"ת דמיירי שיש לו פת ויש ראי' מד' ר"ת לד' טו"ז שכ' דפת לסעודת שבת וודאי קודם אמנם מדלא דייק הרשב"א עד"ז דע"כ י"ל פת דאל"כ יקנה פת וכ' דאל"ה קי"ה דאוריי' ומעייל נפשי' בפלוגתא נגד הרמב"ם ושאר פוסקים ש"מ דהרשב"א לית לי' הא דטו"ז וכמו שפקפק ע"ד הפמ"ג והנה ד' הרשב"א צריכין ביאור כי שפיר הק' ר"ת כיון דיכול לקדש על הפת פשיטא דנ"ח עדיף ונ' ד' הרשב"א דנ"מ היכא דעני זה אין לו בית מיוחד ויוצא בנר בעה"ב אלא שרוצה להיות מן המהדרין ומס' לן אי יין לקידוש דהוה ג"כ מצוה מן המובחר עדיף או נ"ח עדיף ונ' דרש"י בא להוציא מד' רשב"א וכ' בתחלת הענין שאין לו שמן לב' נרות כלומר לאו דמיירי שיש לו נר א' ורוצה להיות מן המהדרין דוודאי כה"ג מוטב שידליק נר א' לביתו ונר א' לחנוכה מדלא ידליק נר חנוכה כל עיקר וא"כ גם בנ"ח וקידוש היום לא מיירי כה"ג כ"א שאין לו אפי' פת וכ"ת א"כ מאי שלום ביתו שייך וע"ז כ' רש"י שמצטערין לישב בחשך. וכ"ת ק' קו' הרשב"א הרי קי"ה דאוריי' כבר יישב זה הרמב"ם וכ' הואיל ושנים מד"ס כוונתו דהרי יכול לקדש בתפלה דהו"ל דאוריי' וכמ"ש הרמב"ם סוף ה' שבת ומבואר גם מד' הרמב"ם דאפי' באין לו פת דינא הכי דאל"כ הו"ל לפ' הואיל ויכול לקדש על הפת א"כ גם הרמב"ם לית לי' כד' הטו"ז:

ובד' הרשב"א יש ליישב ד' תוס' פסחים ק"ו ע"א ד"ה זוכריהו בסו"ד שצידדו לומר דקידוש על היין דאוריי' וא"כ ק' קו' הרשב"א היאך נדחה דאוריי' מפני דרבנן א"ו כוונתם דקידוש על היין או על הפת ובשמעתין מיירי דאיכא פת תדע דאל"כ ק' עליי' קו' תוס' בנזיר מאי קאמר מושבע ועומד הוא אדרבא משו"ה צריך קרא אבל אי יין ל"ד שפיר פריך הש"ס וכ"נ ג"כ כוונת דבריא פ' לולב הגזול גבי מי שבא בדרך דפסיקא להו דקידוש על שלחנו ק דאוריי' ר"ל ג"כ על הפת או על היין:

אמנם מד' תוס' בשמעתין ל"מ כן דאיבעיא הש"ס לא הוה כ"א למצוה מן המובחר א"כ מאי פשיטא להו משמעתין דהפטרת חנוכה קודם לר"ח דלמא הכא דווקא דעל מצוה מן המובחר אנו דנין וי"ל כיון דעכ"פ עבדי' הידור לר"ח דמקבעי' לי' לחנוכה מיקרי הפטרה שוב ג"כ מצוה מן המובחר ושפיר פשטו לה:

ויש להק' על הרשב"א אמאי נקט רבא איבעי' ביין קידוש דהוה רק מצוה מן המובחר ולא איבעיא לי' ביין הבדלה דלא הוה כ"א דרבנן אבל א"א בענין אחר ונ' דהיינו משום דקיי"ל מבדיל והולך כל השבת כמו עד יום ג' וא"כ יש להבדלה תשלומי' ולנ"ח אין תשלומין להכי לא איבעיא לי' בהבדלה וכ"ת אכתי מצי למבעי במי שלא הבדיל עד יום ג' ואז חל חניכה מי קודם יש לומר דכה"ג דהבדלה לתשלומין ונ"ח מצוה בשעתה וודאי חנוכה קודם כדקיי"ל לענין תפילה בחובת שעה קודם לתשלומין:

ומה דק' לי' עוד ע"ד רש"י בנזיר דמפ' קו' הש"ס בנזיר כפשוטו וס"ל קידוש על היין דאוריי' א"כ למה נ"ח עדיף הרי קידוש דאוריי' ונ' דתוס' כ' בפסחים שם דאפי' אי קידוש על היין דאוריי' קידוש במקום סעודה דרבנן וא"כ כיון דבימי התלמוד הי' מקדשין בכל ביהכ"נ א"כ יוצא עכ"פ ידי קידוש דאוריי' בקידוש שבביהכ"נ וקידוש במקום סעודה שוב הוה דרבנן ושפיר נר חנוכה קודם.

ויל"ד למה לא קאמר נ"ח קודם משום חשדא דאטו ידעו כ"ע דאין לו מעות לנ"ח וי"ל דמאחר דקיי"ל דעל ניח חייב לשאול על הפתחים למה לא נימא לי' דיקדש וישאל על הפתחים לנ"ח אלא ש"מ דמיירי במקום שאין שם מי שישאל הימנו ושוב ל"ש חשדא:

ובענין איבעיא דרבא ומה דהדר פשטא י"ל דמס' לי' הך בריי' דהחליל דשיר של ר"ח דוחה משום פרסום לשיר של שבת מאי דוחה דקאמר אי לדחות וה"ה פ"נ דנ"ח או כר"ס דהתם לקדם קאמר אבל לדחות לא וע"ז קאמר בתר דאיבעי' הדר פשטא דאי תימא גם כר"ס דהתם לקדם השתא לקדם דכ' קרא מלבד עולת הבקר אמרי' פרסום עדיף לדחות לא כ"ש. ובזה נסתלק קו' הרא"ש דאין לומר דלענין לקדם תדיר עדיף דא"כ מאי קמבעיא לי' לרבא הרי דווקא בלקדם שייך תדיר ולא בלדחות דאדרבא היינו דפשוט רבא אבל באיבעי' לא אסיק זה אדעתי':

ואמנם הרא"ש מפ' ד' תוס' דה"ק לענין תדיר יש נ"מ באקדומי אבל לענין פרסום אפי' לבסוף שייך פרסום ובד' הרא"ש נסתלק קו' המג"א מתוס' פ' החליל שכ' בלא ר"ס יכול להק' ומאי ק' להו בלא ר"ס דהיינו לדחות פרסום עדיף אבל לר"ס דמיירי לקדם א"כ תדיר עדיף ועפ"י ד' הרא"ש לק"מ דהא דלקדם עדיף היינו משום דעכ"פ איכא פ"נ משא"כ התם בפרסום דר"ח דכל הפרסום הוא בהקדמה מה לי לדחות מה לי להקדים וע"כ דלא ידע המק' מפרסום ושפיר מק' התוס' בלא ר"ס יכול להק'. ועתה נבא בס"ד לבאר ד' תוס' מ"ש תוס' השמים כסאי כלומר דכשם שמבוארים הנרות בהפטרת חנוכה כ"כ בהדיא ר"ח בהשמים כסאי:

והנה צידדו תוס' אם הנדון דומה לראי' דבנ"ח אי לא מדליק ליכא שום פרסום משא"כ בהפטרה דכבר עבד פרסום בקריאת הפרשה מאן לימא לן דאעפי"כ פ"נ עדיף ולהכי כתב ותי' אחר ובאו אח"כ לסייע לצידוד זה דבתרי פרסומי ל"ש דחיי' מדלא מקדמי' קריאת הפרשה ג"כ ודחו זה מג' טעמי' חדא דשאני לדחות מלהקדים וכבר כ' פי' הרא"ש ופי' המג"א בד' תוס' אלו ואח"כ כ' דיש חילוק בין פרסום גדול ועיקר כמו ההפטרה לפרסום קטן כמו קה"ת ובסוף דאדרבא הא גופא דמקדמי' לר"ח כי היכא דלא נדחה הפטרה דחנוכה:

בריך רחמנא דסייען:

בענין מאי מברך והלל דראש חודש

שבת פ' ב"מ ותענית פ' בתרא

המדליק צריך לברך כ"כ לעיל דמגמרא פ' לולב וערבה מבואר דרב בא לאשמעי' דאפי' אדרבנן מברכי' ולאסוקי מדריב"ל דס"ל לולב דרבנן אין מברכין ולדברי רש"י ור"ן גבי חביט חביט לר"י אין מברכין אשום מצוה דרבנן וקשה הדבר לאומרו דלר"י לית ליה לא ענט"י ולא ברכת עירוב בשלמא מגילה ד' קבלה הוה ולא גרע מיסוד נביאים דלכ"ע מברכין דהרי מ"ע מן התורה לשמוע אל ד' הנביא כמ"ש בפ' שופטים אבל נט"י ועירוב ק' ונראה דמודה ריב"ל במצות שהם משום סיג לתורה כנט"י משום סרך תרומה ועירובי' סיג לשבת דמברכין עלי' מדכתב ושמרתם את משמרתי ודרשי' עשו משמרת למשמרתי אלא שיל"ד אכתי דתנן פ' לולב הגזול מקום שנהגו לברך אחריו וכו' ואמרי' עלה ל"ש אלא לאחריו תלי' במנהג אבל לפניה מצוה לברך וכי גם אהא פליג ר"י ותו התם הו"ל להש"ס למפרך היכן צונו ונ' ראיה מהך קושי' לדברי הראב"ד סוף הל' חנוכה שכ' דהלל במועד דאוריית' מקרא דכ' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ומה"ט אפשר ג"כ דלא פריך הש"ס מיד אמ"ד לולב ז' היכן צונו אלא משום דילפי' זכר למקדש מקרא ציון דורש אין לה וא"כ ס"ל דדרשא גמורה היא ומברכין וצונו ואף דר"י הוא דדריש להך דרשא ציון דורש אין לה צ"ל דסבר אסמכתא בעלמא הוא. והנה כבר עוררנו לעיל דהרמב"ם בנ"ח לא כתב מידי דמברכין אדרבנן כ"א בהלל וכ' דבנ"ח י"ל דהו"ל דאוריית' מק"ו וע"ד שכ' הטו"ז גדול המחטיא אדם יותר מן ההורגו וא"כ נ"ח עיקר אא"כ מנ"ל להש"ס פי לולב וערבה דרב דקאמר המדליק נ"ח צריך לברך פליג אדריב"ל דלמא בנ"ח גם ריב"ל מודה משום ק"ו ואולי מה"ט מייתי הש"ס כולא שמעתא דמברך ג' ברכות כלומר דאי משום ק"ו סגי בעשה נסים כי היכא דסגי ברואה:

ואמנם י"ל דבאמת היינו דקאמר רנב"י לאו מלא תסור אצטריך למילף נ"ח דא"כ ע"כ ריב"ל פליג דס"ל אדרבנן לא מברכי' וטעמא נראה דהרי לא תסור בזקן ממרא כ' ובעי' עיקרו מד"ת ואמנם בנ"ח גם ריב"ל מודה דכ' זקינך ויאמרו לך דקאי אק"ו ומה"ט מסיק שם רנב"י מתני לה בהדיא רב אמר לולב ז' ואם כן על כל פנים בנ"ח גופא אין רבותא כ"כ ולהכי כ' הרמב"ם ענין זה גבי הלל:

הרואה נ"ח מל' רב ירמיה אמר מ' לכאורה דפליג אדרב ואמנם מדכולא שמעתא אזלא דרואה צריך לברך מ' דלא פליגי ודקאמר הש"ס ר' ירמיה אמר אי פליגי י"ל דפליגי במי שמדליקי' עלי' בביתו דלרב המדליק מוציא בג' ברכות כל מי שיוצא בהדלקתו ורב ירמי' ס"ל דאעפי"כ הרואה צריך לברך וע' בחי' רשב"א ז' שטות בענין זה:

והק' בתוס' סוכה שם מ"ט דווקא בענין נ"ח תקנו ברכה לרואה מ' להו בס"ד דתקנו ברכה לריאה שאינו מקיים דלא לתחזי כמבזה ופורק עול מצות וא"כ גם בשאר מצות הו"ל לרבנן לתקן וע"ז תי' דמשום חביבות הנס יל"פ בשאר מצות דלמא אין לו ולא יוכל לקיים אבל בנ"ח דקיי"ל מוכר כסותו או שואל על הפתחים וא"כ אתי למחשדי' דהו"ל פורק עול אא"כ ק' מד' כוסות ומשום הכי הוסיפו עוד טעם אחר דהרבה בני אדם יש שלא יוכלו לקיים נ"ח דאין להם פתח וסיימו דהטעם זה לא סגי דק' ממזוזה וצריך לתרווייהו בהדי הדדי:

רש"י ד"ה הרואה מברך שתים דאין עליו להדליק וכ"כ בסוכה שם נ' כוונתו ליישב ג"כ קו' תוס' למה לא תקנו בשאר מצות וע"ז כ' רש"י דעל המצוה וודאי אינו יכול לברך כיון שאינו עושה אותה וכתי' ג' בתוס' סוכה שם.

מאי ממעט ונמעיט נס נ' דק' לי' למק' כיון דכל יומא מוסיף והולך א"כ מסתבר טפי לברך זמן בכל יום על הנר הנוסף מאי אמרת הרי עיקר מצוה נר א' א"כ הרי נס דנר א' כבר בירך עלי' ביום ראשון ומשני דנס כל יומא איתי' דאינו דומה שידליק חצי לוג ב' ימים או ידלק ח' ימים ומ"מ מפני תקנת עניים לא תקנו חכמים כ"א נר א' והשאר להידור בעלמא ול"ש שהחיינו:

רש"י והיכן צונו העיר רש"י למ"ש לעיל דוודאי מצות שעיקרן דאוריית' ידע המק' דשייך גביי' לא תסור אבל דבר שאין עיקרו מדאוריית' כלל הרי כה"ג לא מיירי קרא דלא תסור ומשני דגם זה בלא תסור ופירש"י דכ' לא תסור מכל אשר יגידו לך דקרא יתירא הוא דהרי כבר אמר עפ"י התורה וכו' והול"ל לא תסור מן הדבר ימין ושמאל יגידו לך ל"ל אפי' מה שהם יגידו ומה"ט לא מצי מייתי ועשית ככל אשר יורוך דהאי בעיקרו דאורייתא מיירי:

רב נחמן בר יצחק אמר כן הגי' בסוכה וכ"כ לעיל דלרנב"י אפי' אמנהג נמי מברכין וכ"מ פשטא דסוגיא דתענית דרב אקלע לבבל דחזי דמברכי וסבר דס"ל ר"ח דאקרי מועד טעון הלל וכקו' הש"ס בערכין וא"כ מנהג בטעות הוא ובעי לאפסוקינהו חזא דמדלגי א"כ ידעי שפיר דלא אקרי כ"א מנהג אבותי' וס"ל כרנב"י דכל דרבנן דמברכי' משאל אביך ילפי' וגם מנהג בכלל ובא"י לא הוו מברכי דילפי דרבנן מלא תסור ואין מנהג בכלל ודק' להו לראשונים מערבה נ' דמנהג נביאים גרע דמ"ט לא עבד להך מלתא ליסוד אלא ש"מ דלא רצו לתקן שיברכו וי"ל הטעם דלא נדחי שבת ומאן דס"ל יסוד נביאים ס"ל דלא אקלע כדאמרי' שם.

רש"י ס' דדברי' כגון הפרשת דמאי לא רצה לפ' כהרמב"ן דאברכה קאי דלשון בעי ברכה ק"ק ואמנם להרמב"ן שפיר מק' הש"ס מיו"ט שני אמאי אומרי' קידוש מס' דקידוש ביו"ט לא הוה כ"א דרבנן וגם רש"י מפ' קו' הש"ס אקידוש דאי איו"ט ממ"נ בזמן שמקדשין עפ"י הראי' הוי ס' דאוריית' ולאחר שנתבטל קידוש עפ"י הראי' הו"ל וודאי דרבנן אלא ש"מ דאקידוש וקאי וה"ק מאי דעתך דל"ש ברכה על ס' התינח אי בדאו' לא תיקנו על ס' אבל אי גם בדאו' תקנו על ס' מה לי דאו' מה לי דברי' ועד"ז מפ' ג"כ הרא"ש פ' כסוי הדם דברי אביי דשום ס' לא תקינו בי' ברכה אלא דלרש"י לרבא דנחלק על אביי אפי' אספק דרבנן מברכים אם לא שעיקרו דרבנן וכמ"ש הרמב"ן בפי' ד' רש"י והרא"ש אפי' ס' דאוריי' לית ני' ברכה ואמנם לר' יונה ברא"ש שם פ' כיסוי הדם צריך ביאור מאי מק' הש"ס מקידוש הרי אביי לא קאמר כ"א דאס' שהוא דרבנן לא תקינו וצונו ומאי ענין קידוש לכאן וצ"ל דמ"מ מק' הש"ס דלא הוה לחכמי' לתקן קידוש בס' יו"ט שני כמו שלא תקנו ברכה על דמאי ומ"מ בד' רבא נחלק גם הר' יונה אד' רש"י דהרי מודה דאדרבנן לא מברכים בס' אמנם הראב"ד אזיל לגמרי בשטת רש"י ומה"ט השיג על הרמב"ם וכ' דלרבא ל"צ לטעמא דזלזולי דאס' דרבנן ג"כ מברכין אמנם הרמב"ם מפ' ד' אביי כרש"י משום דחכמים תקנו דמאי על הס' לא תקנו בו ברכה והשמיט הא דרוב ע"ה מעשרין דל"ת דבשאר דרבנן אפי' אס' מברכין וכד' רש"י כ"א דבס' אפי' בדאוריי' לא מברכין וכמ"ש הרמב"ם בה' מילה ודמאי כוודאי הוה חשיב אלא דרוב ע"ה מעשרין ודקאמר אביי ס' דדברי' הכוונה אף שחכמים תקנו זה לא תקנוהו אלא משום ס' והו"ל כס' דאוריי' דג"כ אין מברכין וכמו שדחה הרא"ש פ' כיסוי הדם די הר' יונה אלא שיל"ד דמל' הרמב"ם מ' דיו"ט שני גופי' קרי לי' ס' דברי' וק' אימת קאי הרמב"ם אי בשעה שמקדשין עפ"י ראיי' ס' דאוריי' הוה ואמאי קרי לי' הרמב"ם ס' דברי' ואי בזמה"ז וודאי דברי' הוה ונ' ד' הרמב"ם דקו' הש"ס הי' בזה"ז ואמנם גם בזה"ז לא תקנו יו"ט שני אלא משום שמא יחזיר הדבר לקלקולו ואז יהי' ס' א"כ עיקר תיקון יו"ט שני בזה"ז משום ס' הוה ולא עדיף ס' הבא מס' דאיתא קמן ואדרבא מהא דייק לי' הרמב"ם דע"כ רבא לא בא לתרץ הקו' מיו"ט שני כרש"י והראב"ד דהרי בימי רבא עדן קדשו עפ"י הראיי' ול"ש יו"ט שני דרבנן א"וו הש"ס מק' לדידן ורבא אדמאי הוא דבא לתרץ לא זולת:

ואמנם מ"ש ה"ה דמסוגי' זו למדו הגאונים דס' מילה אין מברכין צ"ל כוונתו ע"ד שכ' הרמב"ן דיו"ט שני מצ"ע דאוריי' כ"ז שהיו מקדשין עפ"י הראיי' והש"ס אקידוש קאי ש"מ דכיון דקידוש מדברי' אף דיו"ט שני ס' דאוריי' אין מברכין עליו כ"א משום דלא ליזלולו בי' ש"מ דאס' דאוריי' לא מברכים כ"ז הי' נ' לפ' ד' הרמב"ם בה' חנוכה ול"ק עליו ממ"ש בס' מילה ג"כ אין מברכין דהר"מ לא. נקט הכא בדמאי כלומר דלא מקרי וודאי דדברי' משום דלא תקנו כ"א על הס' אבל מתשובתו לחכמי לוניל בכ"מ ה' מילה מבואר בהדיא דמפ' כולא שמעתא כרש"י דלאביי כל ס' דברי' לא מברכין ולרבא אפי' בס' דברי' וה"ט ביו"ט שני לרבא וכ"כ שם להדי' וא"כ יק' דנקט בה' חנוכה כל דבריו אליבא דאביי לפי פי' לחכמי לוניל ובלא"ה ראיתו שם מסיכה ק' להולמה וכמ"ש שם הכ"מ בשם הרמ"ה ונ' לבאר דרב ור' יוחנן נחלקו בלולב וערבה שם בשמיני ס' שביעי רב סבר שביעי לסוכה ור"י סבר שאינו לסיכה ואיכא התם תרי לשני במ"פ ללו"ק פליגי בברכה ולל"ב בישיבה וצריך לבאר ענין פלוגתתם לל"ק לאביי פליגי ר"י סבר כל ס' אפי' דאוריי' אין מברכין ורב סבר ס' דאוריי' מברכין וצ"ל לר"י ביו"ט שני דמברכין משום זלזול כדאביי ולרבא כמו כן פליגי בהא גופא ורב כרבא דאס' מברכינן ור"י לית לי' דרבא כ"א גם אס' דאוריי' לא מברכים ויו"ט שני משום זלזול ומאחר דהל' מיתב יתבי' ברוכי לא מברכי' וקיי"ל רב ור"י הל' כר' יוחנן ע"כ ל"ק עיקר וכר"י אליבא דל"ק קיי"ל והן הן ד' הרמב"ם דהא דקיי"ל דמיתב יתבי' ברוכי לא מברכים ה"ט דלא קיי"ל כרבא דמברכין אספיקא וביו"ט שני הטעם משום זלזול ומה"ט הביא הרמב"ם בה' חנוכה טעמא ליו"ט שני משום זלזול:

וע"ד הרמ"ה בכ"מ שם יש לתמוה דפשיטא לי' דא"א לברך בשמיני אסוכה או משום זלזול יו"ט או משום תרתי דסתרי אהדדי והרי רב קאמר בהדיא שבעי לסוכה ושמיני לברכה ולא חייש לתרוויי':

ואמנם מה שהק' עוד על הרמב"ם מפ"ב מק"ש שפסק ס' קרא ק"ש צריך לברך נ' דמש"ס ברכות גופא מוכח דאמרי' ס' אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב דהוה דאוריי' ואמנם דאוריי' פסוק או אפי' שמעתא דיצי"מ דיו כדר"י הנשיא ומזכיר פסוק אני ה' אלקיכם ולא יברך אמת ויציב אלא ש"מ כד' הרמב"ם דכיון דצריך להזכיר יצי"מ מס' צריך לברוכי ג"כ והסברא כמ"ש הכ"מ בה' ברכות בסופו עיי"ש:

תענית פרק בתרא

בענין הלל דר"ח אמר רבא זאת אומרת הנה כ"כ לעיל דלד' הרמב"ם דבין יחיד בין ציבור אין מברכין על הלל דר"ח א"כ מאי ס"ד דמק' ורבא למימרא הלל דר"ח כדאוריי' בשלמא לדידן וכן לד' הרי"ף בציבור מיהת מברכין הוה ס"ל לרבא דבציבור מיהת הוה דאוריי' וע"כ רבא בציבור הוא דס"ל מעיקרא הכי דהרי הביא ד' ר"י משום ר"ש בן יהוצדק די"ח יום בשנה דווקא קורין הלל ומאי חידוש יליף ממתני' אמנם אדרבא ס"ד מדקאמר ר"ש בן יהוצדק יחיד גומר בי"ח יום מ' דציבור גומרין ג"כ פעם אחרת והיינו ר"ח וס"ד דמעיקר תקנה כך הוא וזאת יליף ממתני' דשום הלל אפי' בציבור בר"ח לאו דאוריי' אבל להרמב"ם ק' מאוד מאי ס"ד דהוה דאוריי' כיון דלא מברכין וצ"ל דרבא הוה מפ' דהא דיחיד לא יתחיל וכן יחיד גומר היינו כ"ז שאין כל ישראל ביחד מקרי יחיד אבל אם יהי' כל ישראל ביחד יהי' דאוריי' וא"כ במקדש דיש שם אנשי מעמד ואנשי משמר מכל ישראל א"כ הו"ל כמין דאוריי' ולדחי מעמד דא' בניסן אלא ש"מ דלא הוה דאוריי':

רב אקלע לבבל מכאן הביא ר"ת ראי' דמברכין על הלל דר"ח מדלא ידע רב דמנהג אבותי' בידיהם עד דמדלגי ע' בתוס' ואמנם יק' כיון דמברכין אמאי סבר לאפסוקינהו מהי"ת לא ידלג ונ' דבין למר דס"ל מברכין בין למאן דס"ל אין מברכין לכ"ע בבבל הוו מברכי והא מלתא תלי' בפלוגתא דרב אויא ורנב"י אי ברכה בדרבנן מלא תסור א"כ לא מברכין אמנהג כמ"ש רש"י פ' לולב וערבה על מנהג נביאים אבל לרנב"י מברכין דגם במנהג שייך שאל אביך ויגדך והשתא בבבל הוו מברכי דס"ל כרנב"י ורב ס"ל כרב אויא ופשיטא לי' דאמנהגא אין מברכין וסבר לאפסוקינהו דהוה מ' ני' דכ"ע ס"ל דאין מברכין על מנהג ואינהו דמברכי מ' להו ר"ח אקרי מועד ולהכי בעי לאפסוקינהו כיון דחזי' דמדלגי א"כ ע"כ מנהג הוא וס"ל כרנב"י דגם אמנהג מברכין ואין מזניחין אותם וסבירא ליה להרמב"ם ולמחזור ויטרי וכן מורין ד' רש"י שכ' יחיד אינו צריך להתחיל מ' דס"ל ברכה ליכא בהלל דר"ח דקיי"ל כרב ובני בבל דנהגו כרנב"י נהגו ואנן כרב אויא וכרב קיי"ל וכפשטא דגמ' דלולב וערבה דאמנהג לא מברכין ואמנם הרי"ף ותוס' ס"ל דאדרבא קיי"ל כבני בבל דמברכין דגם רב לא מחי בידיי' ורנב"י בתרא הוה ולדידי' מברכין והנה בהא דיחיד לא יתחיל לד' הרי"ף דיחיד אינו מברך א"ש דיחיד לא יתחיל שמא יברך ולתוס' רק חיוב אינו על יחיד ואם רצה לחייב עצמו יוכל לברך ג"כ ולרש"י ר"ל א"צ להתחיל ואם התחיל גומר או כמ"ש לעיל במה"ק דר"ל כל ימי' חייב לומר הלל דשוי' עלי' חובה או דלא נימא דה"ז מחרף ומגדף:

תוס' ד"ה אמר ש"מ י"מ דאמנהגא לא מברכי' מהכא כוונת הי"מ לא כמו שהבין ר"ת מדברי' כ"א ע"ד שכ' דבני בבל הוו מברכי ומה"ט סבר רב לאפסוקינהו דאי לא הוו מברכי אמאי סבר רב לאפסוקינהו וקיי"ל כרב וכמ"ש. באו"ד ובשאר מנהג מברכין והביא ר"ת ראי' לדברי' מיו"ט שני בברכות ובסוכה ותוס' בסוכה דחו דברי' דהתם לא אמרי' וצונו והרא"ש שם כ' דממצה היה ראי' ר"ל דמברכים ביו"ט שני וכ"כ לעיל במה"ק דגם ממצה אין ראי' ברורה וע"ד שכ' החזקוני דמ"מ מצוה לאכול מצה וממרור הו"ל לאתויי ראי' אבל תימא גדול בעיני למה לא לפ' ד' ר"ת כפשוטו דמברכים על הלל ביו"ט שני של עצרת וביו"ט ט' של חג ששני' חול גמור לבני א"י ובזה מיושב עוד קו' דלמא התם דלא לזולזולי ביה דהתינח בקידוש וכיו"ב אבל בהלל אם לא נברך מ' לר"ת דל"ש זלזול:

באו"ד ולפי"ז יש ליזהר שלא לדבר דברי' ק' להולמן הרי ע"כ לא אמרי' בברכות כ"א דמפני הכבוד פוסק אבל לדבר מאן דכר שמיה דאי שרי לדבר אמאי לא הפסיק רבינא עלי' דרב בר שבא וצ"ל דדברי התוס' מהופכין כאן ובברכות ביארו יותר דאס"ד אינו מברך אמאי אינו פוסק ומאי הפסקה ונראה ליישב בנבאר תחלה ד' הש"ס ברכות שם דמאן דאבעי ליה אי פ"נ עדיף מק"ש מ' לי' ק"ש ענינו מוכיח עלי' שקורא ק"ש אבל הלל אם אתה מתיר לו לפסוק יאמרו שקורא מזמורי תהלים וליכא פ"נ ופשיט ליה דאם פוסק כמו בק"ש שפיר איכא פ"נ והיינו ואין בכך כלום ועתה בא רבה וחילק בין אמצע הפרק דאז חמיר מק"ש לבין פרק לפרק דאז דינו כק"ש וה"ט דבימיהם היה רק המנהג לענות ראשי פרקים וכמבואר פ' לולב הגזול גבי הל' הלל ואם יפסוק באמצע הפרק והש"צ יגמור בינתים הרי הוא חסר אותו החלק אבל בימים שאין גומרין כיון דבלא"ה מדלגי' אם ידלג עוד פסוק ל"ל בה אבל דווקא מפני הכבוד לא זולת:

וסו"ד בתענית המה ד' השר מקוצי בברכות. ומ"ש תוס' עוד בברכות שם בתחלת הדיבור בזה נתיישב דאף גם דציבור אין מברכין לד' מחזור ויטרי מ"מ נקט יחיד משום כל ישראל ביחד וכ"כ דבזה מיושב קושיות הש"ס מא' בניסן לדעה זו דאנשי משמר ומעמד על שיש להם דין כל ישראל:

סוכה פרק לולב וערבה

תוס' ד"ה כאן במקדש מידי דהוה אקריאת התורה כ"כ במקו"א לפ' ואולי כוונתם מאחר דהלל פ' א' בתורה ר"ל תורה שבכתב וכל הקורא בה מצוה קעביד ואי מברך וצונו אינו מברך לבטלה משא"כ בנטילת ערבה כיון דאינו אלא מנהג מאי וצונו שייך וכי היכן צונו ליטול ערבה ובענין יו"ט שני כ"כ במקו"א כוונת ר"ת וכן כ' לפנינו לעיל הראי' מהלל לר"ת. ומ"ש ר"ת ראי' מרב בר שבא ולא הביא ראיה רבה שם דאמר ימים שאין גומרי' אפילו באמצע הפרק פוסק משום די"ל התם פוסק אפי' לדבר הרשות קאמר וס"ד דאסור משום פוסק באמצע שבחו של מקום אבל א"כ אמאי לא אפסיק רבינא עלי' דרב בר שבא א"ו משום ברכה לא רצה לפסוק:

ואמנם הראיה מרב צריכה ביאור טובא דלר"ת הדר ק' כיון דמברכין אפי' בדילוג מאי עלה ע"ד רב לאפסוקינהו מהי"ת ס"ד שיגמרו הלל וע"כ צ"ל דבאתרא דרב לא היה המנהג לברך דאין לומר שלא היה שם המנהג אפילו לקרות אתרא דרב מקמי' דאתא לבבל היכי הוה בא"י ואי בא"י לא היה המנהג כלל לקרות הלל בר"ח מאי פריך הש"ס וליתני נמי א' בניסן:

וע"כ צ"ל דגם לר"ת באתרי' דרב לא היו מברכין אלא דאנן נהיגי' לברך אף אנו נימר להחולקים דבשאר מקומות אין מברכין ורק בבבל לחוד הי' מברכין והניח להם רב מנהגם:

ואמנם מ"ש תוס' לדקדק לר"ת דווקא בענין יחיד גומר הלא גם להחולקי' ק' נ' דבשלמא אי בציבור מנהג בעלמא ה"ק יחיד אינו מחוייב לגמור כלומר לקרות משום דלא הוה כ"א מנהג וממילא דלא הוה אלא מנהג גם ציבור אין מברכין עליו אבל לר"ת דציבור מברכין עליו וע"כ גומר מ' ל' גמר והרי גם בציבור אין גומרין ותי' דסד"א יחיד בכל פעם לא יגמור ההלל קמ"ל:

ונ' דלר"ת אם התחיל גומר ר"ל שיאמר גם יהללוך וכ"כ תר"י בברכות שם.

ובמ"ש ר"ת מידי דהוה אקריאת התורה אולי כוונתו איום ראשון דר"ח לדידן דבקיאין בקביעא דירחא דאינו אלא מנהג ומ"מ קורין בתורה פ' ר"ח ומברכין:

בענין שמן שריפה

פ' במה מדליקין כ' הרשב"א בשם ה"ר יונה דהש"ס נקטא להך סוגיא באמצע ה' חנוכה לאשמעי' דבשמן שריפה אין מדליקין לנ"ח בשבת ועיי"ש וצ"ע דכל כי האי הו"ל להש"ס לפ' ולולי דברי' הייתי אומר דאדרבא הש"ס מייתי לה לאורויי בנ"ח מ"מ מדליקין כמו כל שאר שמני' דאיכא לעיל דמדליקין וי"ל בזה תרי טעמי חדא דבנ"ח ל"ש שמא יטה דצריך לדלוק כשיעור ונא ימהר עליו לבערו. שני' דלפי מ"ש רש"י ונבאר אי"ה לקמן הא דימהר היינו משום תקלה ובנ"ח דעושה מדורה בפ"ע ושורפו בלא"ה לא אתו לידי תקלה.

שמן של תרומה שנטמאה לכאורה יל"פ דס"ל לרבה דמצוה לשרוף דווקא אם הי' תחלה תרומה ואח"כ נטמא אבל אם הופרש בטומאה דלא דמיא לקדש דקדש מיירי שנפסל בקדש אין כאן מצוה ולפי"ז צ"ל דהא דגזר רבה שמא יטה היינו משום דההדלקה מצוה אף הוא מהדר לקיימה בשלימות והי' נ' לפ' דרש"י דפי' לקמן מצוה לשרוף דדמיא לקדש ועוד משום תקלה בא ליישב דתרומה שנטמאה דמיא לקדש הופרשה בטומאה הטעם משום תקלה ובהא מתיישב דבפ' אין צדין פי' רש"י דרחמנא אחשבי' לביעורן א"כ ע"כ אין הטעם משום תקלה ואמנם התם קאי אחלה שהופרשה ואח"כ נטמאת התם מצוה וצ"ע:

והנה מד' רש"י הללו מבואר דלא כמ"ש תוס' דטעם דרש"י דמתיר באכילת כלב משום דס"ל טעמא משום תקלה והתם מבואר דלא תליא בהכי ובאמת תוס' הביא מרש"י פ' אלו עוברין אלא דצ"ע דא"כ באמת מנ"ל לרש"י דשריא באכילת כלב ונ' דרש"י סמיך אדרנב"י דדריש היתר הנאה בתרומה טמאה מלו ולא לאורו והק' תוס' אטו לאורו כתיב ותי' מה שתי' אבל טפי מהיתר הנאה לא נוכל למילף ואכתי מידי אורו כ' דלמא ה"ה לכלבו והנה רש"י בשמעתין פשיטא לי' לרבה דהטעם משום תקלה ונ' דנפקא לי' מקו' אביי אלא מעתה ודלמא גם רבה ס"ל אין שורפין קדשים ביו"ט ואמנם מאחר דגזר רבה שמא יטה ע"כ ס"ל דשריפת תרומה רק משום תקלה וכיון דאין מצוה בשריפתה זולת טעם זה מה ענינה לקדשים וא"כ ביו"ט תשתרי. וכ' רש"י לשריפה שאסורה באכילה ר"ל דשריפה לאו דווקא דה"ה להריצה לפני כלבו ולטעמי' אזיל וכמ"ש לעיל וכ' עוד תקלה דאכילה אף דתרומה טמאה גם בסיכה אסורה ד' רש"י דסיכה רק מדרבנן אסור ולא שייך למגזר:

גזירה יו"ט אטו שבת הק' תוס' הא הוה גזירה לגזירה י"ל דהכהנים היו מהדרין להדליק בשמן תרומה הואיל ואתעביד בה חדא מצוה לתעביד בה אחריתא וחכמים רצו להוציאם מזה ולכך גזרו שגם ביו"ט לא ידלקו ממנו:

ויל"ד למה לא סמכו תוספות קושי' זו מיד לעיל ונ' דרצו להביא ראי' מקו' זו לתי' הרשב"א דלהרשב"א באמת גם רבה ס"ל טעמא דאין שורפי' קדשי' ביו"ט ו טעמא דשמא יטה לא אצטריך כ"א לבאר מה ענין מתני' זו לכאן וא"כ לא הוה גזירה לגזירה אבל לאידך תי' דרבה לית לי' כלל טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט ק' ותי' גם לכולהו תי':

תוס' ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת י"ל דהא דרבה לא ניחא לי' בהאי טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט משום דק' לי' קו' תוס' לקמן מה ענין תרומה אצל קדשים תרומה לצורך קדשים שלא לצורך והא תינח בשמן שריפה שנותנו בנרו להאיר משא"כ בחלה שמסיקה תחת תבשילו דניכר כי לבער תרומה טמאה בא גם רבה מודה דאסור משום אין שורפין קדשים ביו"ט וכן הוא בס' המאור:

ונראה דהרשב"א הקשה קושי' זאת להביא ממנה ראיה לתירוצו דרבה קאמר גזירה שבת משום דלא תק' מה ענין יו"ט לכאן ולעולם מודה רבה לטעמא דאין שורפין וזה שסיים הרשב"א ולטעמא דאין שורפין ר"ל אם גם רבה אי' לי' האי טעמא ומיושב בזה קו' הגאון ר"ע איגר בהגהות למשניות הא לרשב"א לק"מ ולמ"ש א"ש] ותי' תוס' גזירה חלה בשבת נ' דצ"ל גזירה חלה אטו שמן בשבת וע' רש"א ולי נ' כוונת תוס' כשם ששבת ויו"ט חדא מלתא כך כל תרומה טמאה אם היא חלה או שמן חדא מלתא:

רש"י ד"ה ביו"ט שחל בע"ש ומדליקין מבע"י כוונתו דלכאורה למה לא קאמר תנא סיפא לגלויי רישא דביו"ט מיירי ולזה כ' רש"י דבשבת דווקא מדליק מבע"י אסור וביו"ט אפי' משחשיכה אסור תו' ד"ה תניא כוותי' נ' דהבריי' אמתני' דידן קאי ומתני' הרי כייל גם שמן שריפה אלא דהא כדאיתא והא כדאיתא:

שייך לתוס' ד"ה גזירה יו"ט ע' רש"א שהניח גי' רש"ל בצ"ע ולי נ' כוונתו דהש"ס דמפ' טעמא משום אין שורפין לית לי' שמא יטה כר"ח וקאי אדלעיל:

תוס' ד"ה לפי שאין הנה י"ל לכאורה דבאמת כל הבערה להדלקה לא מקרי לצורך ולא שריא כ"א מתוך ואם אתה מתיר גם בשמן תרומה שמא יאמרו דלאו משום מתוך הותרה כ"א משום דשריפת תרומה טמאה מצוה ויבאו לשרוף גם קדשים אמנם לשטת הרמב"ם דבהבערה לא בעי' צורך קצת כדמ' פשט ל' הרמב"ם וכפי שפי' ה"ה מדיליף לי' מקרא דביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט ואם אתה מתיר גם שריפה של מצוה ה"ה דאתי לשרוף קדשים דרחמנא אסרה בהדיא וע"כ גזרו גם אתרומה אלא שיל"ד למאי דמסיק רב אשי שבתון עשה וכו' ואי בהדיא דרשי' אתה מבעיר ביו"ט מאי עשה ומאי ל"ת שייך א"א בשלמא נר בטלה אסור ובעי' צורך קצת מדרבנן מיהת י"ל עשה ול"ת דרבנן קאמר כדאמרי' בר"ה גבי שופר דאין שטין וכו' אבל למאי דמ' מד ה"ה ופשט ל' הרמב"ם דאף נר בטלה מותר ואפי' מדרבנן לא בעי' צורך קצת ק' וכן ק' מאי יליף רבא ממילה שלא בזמנה הבערה שאני דאשתרי ביו"ט וצ"ע וכן יל"ד דבפסחים גבי נותר פ' כיצד צולין פריך הש"ס סתמא אמאי ניתי עשה מהי"ת עלה ע"ד הש"ס דבשריפת נותר איכא ל"ת כלל בשלמא בשמעתין י"ל הא גופא מק' הש"ס הרי הבערה ביו"ט שריא ולא כפי' רש"י אבל בפסחים מפ' הש"ס להדיא כרש"י ק':

והנה בר"ה גבי שופר קאמר הש"ס בפשיטת אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכ' הר"ן אע"ג דבלא"ה ג"כ לא דחי דלא הוה בעדנא ניחא להש"ס לפ' האי טעמא וצ"ע הרי טעמא דבעדנא ליכא דפליג עלי' ואי שבתון עשה איכא פלוגתא ולמה בחר הש"ס טפי בתי' זה ומה"ט נ' דבשופר ובכסוי הדם ליכא מאן דפליג דיו"ט עשה ול"ת משא"כ בשריפת קדשים פליגו בפלוגתת הירושלמי אי דרשי' אבל אתה מבעיר ביום טוב א"כ ליכא ל"ת כלל או לא דרשי' ודמק' הש"ס בכיצד צולין לידחי ל"ת אפי' בלא רב אשי מ"מ גם סתמא דש"ס לית לי' כהירושלמי דסתמא דש"ס רב אשי ומ"מ בלא רב אשי אצטריך הנך תי' להירושלמי וודאי ק':

והנה כבר הזכרתי לעיל כי רש"י פ' אין צדין כ' ליישב קו' תוס' דביעור קדשים ותרומה רחמנא אחשבי' וד' תוס' לקמן ד"ה כך אתה דד"ת שרי דביעור תרומה רק משום תקלה וא"כ ה"ה דמותר להאכילה לכלב וכבר כ' דא"כ מאי אחשבי' שייך ואמת נ' כי תוס' הציעו לקמן ד' רש"י בפסחים ולא מביצה:

ואמנם נ' ד' רש"י דגם טעמא דתקלה דאוריי' דתוס' בבכורו' הק' לר"נ אמר רבה דיליף ממשמרת תרומותי מאי שיעור שייך בתרומה טמאה ונדחקו דמשום לך נקט תרומותי או לר"א קאי ל' רבים אתרומה תלויה כדאיתא בבכורות שם ולי נ' דהשיעור בטמאה היינו שלא יבא לידי תקלה ומיושב קושית הרשב"א דל"ל לרב למימר כשם שמצוה מה ענין זה לכאן אמנם רב בשטת רבה ב"א תלמידיה קאי ותרווייהו מחד קרא נפקי ונמצא דלרבה בר אבוה משום תקלה ולאינך מ"ד משום דדמיא לקדש וכמ"ש רש"י ומשום דהש"ס מייתי בכמה דוכתי הא דרבה ב"א נקט רש"י בביצה בפשיטות דמותר להאכילה לכלב דאין הטעם כ"א משום תקלה ומודה רש"י דלאידך מ"ד ובכללם לר' יושע דקאמר כבכורות תרומתי ל' יחיד בעי' שריפה דווקא וכותי' אזלא מתני' דמני לה בהדי הנשרפין:

שם באו"ד שאסרה תורה כל הנאות כוונתם ליישב מה שהקשו אשטת רש"י בביצה שם מצליי' הפסח שריא ביו"ט אבל לד' ריב"א מיושב:

ולר"י נ' לולא דמסתפינא הייתי אומר כי לא עלה ע"ד ריב"א לומר דאסור לשרוף תרומה טמאה משום נו"נ וכיו"ב דא"כ מה ענין זה לשריפת קדשים ולמה לא קאמר הש"ס הכי בהדיא אלא הענין הוא בעיני העולם דומה תרומה טמאה בשריפתה לנו"נ וגרוע ממנה ויק' בעיני העולם ולמה מ"מ תהא שריפה זו מותרת ביו"ט ויאמרו ע"כ משום דשריפתה מצוה ויבאו לומר דגם שריפת קדשים דוחה ביו"ט:

תוס' ד"ה בקר שני והרמב"ן תי' דלמא ה"ק קרא כל הלילה עד הבקר ויל"ד א"כ לכתוב קרא בערב באש תשרופו ונראה דא"כ הו"א דמ"מ לשרוף דווקא בערב והשתא דכ' עד בקר לומר דבעי' בקר שני ולא כראשון שהוא יו"ט:

תוס' ד"ה ולא עולת חול אמנם רש"י לא ביאר מאומה נ' דעתו דהכ' אמר עולת שבת באיזו שבת שיהי' ר"ל בין שבת כראשית בין שאר שבת דהיינו יו"ט ולמאי נ"מ וע"כ לדיוקא דעולת חול אסור:

תוס' ד"ה ולא עולה כ' תו"י בשם ר"ח דמאוכל נפש קאי הקו' ודחי בתו"י שהיא מצוה עוברת ונ' כוונת ר"ח דלהכי נקט רבא הוא ולא מכשיריו ר"ל אבל באוכל נפש עצמו אין חילוק אפילו יכול לעשותו מעיו"ט ואמרה תורה דמותר לעשותו ביו"ט והיינו ק"ו:

תוס' בא"ד וק' ונ' דרבא בפ' ר"א דמילה שם קאמר דאיכא למדחי ק"ו בהכי ולהכי אצטריך ביום והשתא דכ' ביום שפיר נוכל לומר דמשום האי ק"ו דחי שבת ואצטריך לבדו:

באו"ד דאתי:

עשה ודחי ל"ת ונ' לד' הר' יוסף פליגי הני אמוראי דהאי עשה ע"כ שבתון יהי' לכם דמלת שבתון לחוד לא שייך בי' עשה ואמנם למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט והכי אי' לי' לרבא גם לד' תוס' א"כ י"ל דה"ק קרא לכם יהי' שבתון ולא לגבוה אבל רב אשי ס"ל אין קרבין וא"כ ע"כ לעשה הוא דאתי:

שם באו"ד ודוחק למימר נ' דהא דנ' להו דוחק משום דרש"י כ' דשריפת קדשים ילפי' דהו"ל ג"כ מצוה שיכול לעשותה למחר וא"כ בכסוי הדם מאן יימר שיכול לעשותה למחר דלמא לא יהא רישומה ניכר והיינו דוחק:

ובתו"י היכא ילפי' אביי וחזקי' למילה מעד בקר או עולת שבת הא במילה איכא ק"ו אמנם כ"כ תוס' דאיכא למפרך שאני מילה דליתא בנשים ודחו תו"י מעולת ראי' לבי"ה ואביי וחזקיה באמת ס"ל דאין עולת ראי' קריבה ביו"ט וליתא לק"ו ואמנם לרבא גופי' ל"ק להו דלמא לבדו מ' ולא שום דבר זולת זה:

ובתו"י ולילף מכאן דאין עשה דוחה י"ל דהכא העשה עשה דיחיד והל"ת ל"ת דרבי' ושפיר לא דחי כדאמרי' לענין אבילות במועד:

גמ' כשם שמצוה דקדק הרשב"א מאי בעירב בזה לא הול"ל כ"א אמרה תורה בשעת ביעורו תהנה ממנה ונ' ראי' מל' זה לד' ריב"א לעיל וה"ק מאחר ששניהם בשריפה אלא בשעת ביעורו מותר ליהנות ממנו הרי הוא אסור ביו"ט. ול' רש"י מורה כדבריו בביצה דרחמנא אחשבי' למלאכה:

תוס' ד"ה תתן לו והרשב"א תי' משום דשוגג מן הטמא על הטהור הוה תרומה כוונתו א"כ הוא בכלל מתנות כהונה ואי אסור בהנאה מאי מתנות כהונה איכא:

ויע"ל עד"ז מדאצטריך קרא דאסור לתרום מן הטמא על הטהור הא מטמא על טמא מותר ואמאי הא לא אפריש מידי אלא ש"מ דליהנות מיהא ניתנה:

בענין כל ששהה שלושים יום

שבת קל"ה ע"ב

הק' התוס' במ' יבמות ל"ו ע"ב למה פסקי' כרשב"ג ולא אזלינן בתר רובא מ' מדברי' מדרשב"ג ל"ק להו דלמא ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא אבל להל' ק' להו שפיר ואמנם במ' בכורות כ' ע"ב הק' תוס' דרשב"ג אדרשב"ג דהכא חייש למיעוטא ובפ' כל הצלמים לא חייש ומ' שם מהמשך דברי' שרצו להכריח מזה סברת ר"ת דהיכא דשייך סמוך מיעוטא לחזקה מודה רשב"ג ואמנם ביבמות לא נתעוררו ע"ז כלל ואולי ס"ל כד' הרשב"א בשער השחיטה במ"ה שם שכ' דסמוך מיעוטא לא שייך כ"א היכא דהמיעוט נלקח מהרוב כמו מיעוט מפילות משא"כ מיעוט אינן יולדות כמאן דליתא נגד הרוב דיולדות כה"ג ל"ש סמוך מיעוטא וא"כ ה"נ דכוותה ואמנם מאחר דתי' תוס' בשמעתין דהרוחץ לא א"ש כ"א ליישב הל' אבל' אבל לרשב"ג דיליף מקרא ל"ש הך תי' היה נ' לכאורה יותר דטעמא דרשב"ג כד' ר"ת בבכורות דיש לאב חזקת ממון ומס' אין הכהן יכול להוציא וכ"ת א"כ ק' מדרשב"ג אמ"ד הולכין בממון אחר הרוב אפי' להוציא לא היא התם בטוען ברי הוא דס"ל לרב הכי משא"כ כהן דשמעתין דאינו טוען כלום וכן בייבום אית לה חזקת אי' לשוק ובבהמה מאחר דיולד כ' בקדשים נמצא דקודם לידה פסולה להקרבה א"א יכול להכשירה כל זמן שלא נתברר שהוא בן קיימא וכן לאכילה הולד במעי אמו לאו בר שחיטה הוא וכ"ז שלא נשחטה אמו ונמצאת כשירה אין לו חזקת היתר מס' אי אתה יכול להתירה ובזה א"ש דלכאורה ק' אדיליף רשב"ג מפדיון דבעי ל' יום נילף ממילה דסגי בח' ימים לא היא דדווקא הכא משום חזקת ממון אזלי' בתר רוב לא זולת ועד"ז יתיישב ג"כ הרי מקרבנות ילפי' דבטריפות אזלי' בתר רובא ומ"ש רוב דטריפות ומ"ש רוב דוולדות בני קיימא א"ו משום דהתם ליכא חזקה בהדי מיעוטא והכא איכא חזקה בהדי מיעוטא וכמ"ש ועד"ז הי' אפשר ליישב ד' רש"י לפנינו לקמן גבי מת בתוך ל' שכ' לפנינו ברש"י נולד לאחר מיתת אביו ומהי"ת פי' רש"י כן והוגה עפ"י אחרונים חי אחר מיתת אביו ואמנם למ"ש י"ל דדווקא נולד לאחר מיתת אביו שהיתה בשעת מיתה בחזקת אי' לשוק הוא דחיישי' למיעוטא משא"כ נולד בחיי אביו דבשעת מיתת הבעל כבר נולד הס' באמת אזלי' בתר רובא:

ועד"ז הי' נ' ליישב דרש"י ביבמות שם הק' ארשב"ג ממתני' דנדה דבן יום א' פוטר מן הייבום והביא רש"י תי' הש"ס בנדה פ' יוצא דופן שם דידוע שכלו לו חדשיו ומ"מ ק' אש"ס דידן דלא ידע לתרץ דידוע שכלו לו חדשיו אדמק' מבריי' דעגל שנולד ביו"ט לפרוך ממשנה שלימה דנדה וי"ל לד' רש"י דבאדם רגילות שידע האב דכלו לו חדשיו כדמוכחי הני עובדא דמייתי לפנינו אבל בבהמה נ' דוחק להש"ס לאוקמי בהכי ומ"מ משני לי' הכי ולמ"ש א"ש טפי דמתני' דנדה מצי לאוקמי שנולד התינוק בחיי אביו וכה"ג מודה רשב"ג:

אמנם אי ק' לי הא ק' לי למאי דיליף רשב"ג מביום השמיני והלאה א"כ היכא דידוע דכלו לו חדשיו מודה רשב"ג דמותר להקריבו תוך שבעה אתמהה היכן מצינו לומר כן וכ"ת כיון דבאינו ידוע אסור אף הבעלים אינן נאמנין להעיד שכלו לו חדשיו והכהן אין רשאי להקריב עפ"י עדותן מלבד שדוחק לומר כן יק' ג"כ אם הבעלים כהן מא"ל:

ולזה נ לפ' כל הסוגיא בדרך אחר ויתיישב קו' תוס' לקמן מסוגי' דהכא אסוגי' דהערל דמפ' ד' רשב"ג דוודאי בן ח' ונאמר דכולא מלתא חדא הוה ופי' ד' רשב"ג כך הם מדהמתינה תורה בפדיון הבן עד בן חודש ש"מ חששה תורה לנפל וק' לן אמאי הרי חזי' דרוב וולדות בני קיימא נינהו ולמה לא ניזל בתר רוב אלא ש"מ סתם וולדות הנולדים הם ס' בני ח' ס' בני ט' ובני ט' וודאי רוב קיימין אבל בני ח' מיעוטין קיימין וחששה תורה לרוב בני ח' שאינן קיימין עכ"פ ש"מ דבעי' שהה ל' יום או ידוע שאינו בן ח' ומעתה בשלמא אי בן ח' אם חי שלשים יום הוא בן קיימא שפיר חששה תורה לבני ח' וצוותה להמתין ל' יום משא"כ אי אמרת בן ח' אפי' חי ל' יום אינו בר קיימא למה צוותה התורה להמתין אלא ש"מ דבן ח' יוכל לחיות ואם חי ל' יום ה"ה בן קיימא נמצא דהני תרי עניני בחדא שייכא ומיושב קו' ראשונה של תוס' בענין סתירת הש"ס גם קי' שנייה דלמא ריא"ש לענין אשתהי פסק כרשב"ג לא היא הני תרתי מילי חדא הוה וכ"ת א"כ מאי קמבעיא לש"ס אי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג הרי בהדיא פליגי כדאמרי' בהערל כמאן כר' ש"מ דרבנן פליגי כ"כ הרמב"ן בחי' בשמעתין דאי לא דריא"ש הייתי אומר דר' ורשב"ג מפ' לדרבנן והש"ס בהערל דידע לדריא"ש מהא דאם אשת כהן אינה חולצת דסמכי' אדרבנן דמייתי פ' החולץ שפיר קאמר כמאן כר' וא"ש קו' הרא"ש בשמעתין כיון דארשב"ג לא סמכי' כ"א לחומרא חוץ מאבל דהל' כהמיקל באבל ואדרבנן סמכי' לקולא גבי אשת כהן מאי שייך לומר הל' כרשב"ג לא הי' דגם לקולא סמכי' אדרשב"ג בדרבה תוספאה וכ"ת באמת אמאי סמכי' התם לקולא אדרשב"ג ה"ט מאחר דס' ממזר מותר מן התורה לבא בקהל שוב הו"ל דרבנן ושפיר סמכי' אדרשב"ג ומעתה גם בבהמה ה"פ דיל"ד למה נקט רשב"ג קרא דיום השמיני דאינו ענין לחולין דהרי בליל שמיני מותר כמבואר לקמן ולא נקט שבעת ימים יהיה עם אמו א"ו ידע רשב"ג דמקדשים ליכא למילף דגזה"כ הוא אפי' ידוע שכלו לו חדשיו ואמנם ק' לי' האי קרא דמיום השמיני ירצה עכ"פ אפי' הוא בן ח' לגסה וטעמא מאי דאשתהי אשתהי וגסה ג"כ יולדת לז' וא"כ הדרי' שוב לכללין דסתם וולדות ס' בני ח' ס' בני ט' ובעי' שהיי' שמנה ימים:

ואמנם הוא גופא צריך ביאור רחב שיחלקו בזה תנאים אי סתם וולדות בני ט' או ס' בני ח' ס' בני ט' ולזה נ' דמצינו בש"ס בנדה כ"ז ע"ב מייתי פלוגתא אי יולדת לט' יולדת למקוטעין או לא ובבכורות פשיטא להש"ס דגם בבהמה אפלגו ולא הראה רש"י בשום מקום איה פלוגתא זו ובר מן דין הרי חזי' דיולדת לט' יולדת למקוטעין ולזה נ' דהך פלוגתא היינו פלוגתא דת"ק ורשב"ג לפנינו ת"ק סבר בני ח' לעולם לא חיי ואמנם יולדת לט' יולדת למקוטעין וחיי וא"כ סתם וולדות בני קיימא נינהו ופדיון הבן גזיה"כ הוא ורשב"ג ס"ל יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ואי ילדה הו"ל בן ח' ורובא לא חיי והיינו דקאמר סתם יולדת ס' בן ח' ס' בן ט' דמקוטעין בן ח' הוא ואי חיי אשתהויי אישתהי וא"כ יק' קו' תוס' נדה כ"ב ד"ה אלא שהק' תוס' שם מאי מק' הש"ס למ"ד אינה יולדת למקוטעין דלמא קסבר אשתהויי אישתהי ותי' דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה ואמנם רוב הפוסקי' פסקו להא דרבה תוספאה וע' חלקת מחוקק אה"ע סי' ד' הביא ד' תוס' אלו ואמנם למ"ש אדרבא רשב"ג דס"ל אשתהי איהו ניהו דס"ל בין באדם בין בבהמה אינה יולדת למקוטעין והדרא קו' תוס' לדוכתי' ולמ"ש צ"ל דכיון דהני תרי תאומים נגמרה צורתן לז' מ"ש חד דנפק לז' ומ"ש אידך דלא נפק עד לט' אלא ש"מ נגמרה צורתו לט' וק' הא אינה יולדת למקוטעין וא"ש ד' הפוסקים.

ועתה נבא לפלוגתת הראב"ד והרמב"ם בה' אבל שפסק הרמב"ם בן ח' אפי' חי ל' יום אין מתאבלין עליו והק' הראב"ד הא קיי"ל כרשב"ג דאמרי' אשתהי ומ' להראב"ד כד' התוס' דהני תרי מילי דרשב"ג לאו בחדא שייכא ודווקא בהך דבעיא שהי' סמכי' באשת כהן אדרבנן אבל לענין הא דאשתהו לגמרי הל' כרשב"ג מדרבא תוספאה ושפיר הק' אבל הרמב"ם ס"ל כמ"ש דהני תרי מילי דרשב"ג מישך שייכי וממילא גם בהך אמרי' הל' כמיקל באבל וכרבנן דלא אמרי' אשתהי ואפי' חי ל' יום אינו בר קיימא:

אלא שהלח"מ הק' אד' הרמב"ם שפסק בה' רוצח אם נולד לפחות מט' חדשים ההורגו תוך ל' אינו נהרג עליו הא לאחר ל' נהרג ואמאי הרי ס' בן קיימא הוה לפי דבריו בה' אבל ואמנם למ"ש יש ליישב כד דייקת ל' הרמב"ם בה' אבל כ' בן ח' ובה' רוצח כ' נולד לפחות מט' חדשים ולזה נ' דלאו בחנם האריך וכ' פחות מט' חדשים דבבן ח' וודאי אינו נהרג מס' וכמ"ש בה' אבל אמנם פחות מט' ר"ל למקוטעין והיינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג דלרבנן יולדת למקוטעין ובר קיימא הוא מיד ולרשב"ג בעי' ל' יום ועכ"פ אחר ל' יום לכ"ע בר קיימא הוא וא"ש בע"ה פסק הרמב"ם:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה