אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ב ליקוטי סוגיות

ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט

ליקוטי סוגיות

ליקוטי בתר ליקוטי

ביצה

בסוגיה דדבר שאין מתכוין

בעה"י ס"פ יו"ט עגלה של קטן ע' רש"י ותוס'. ונ' ליישב בנדקדק ד' רש"י שכ' ואינה נגררת בשבת ר"ל דקאי אנטלת בשבת ועלה קאמר ואינה נגררת ג"כ בשבת. ואמנם מכדי תנא ביו"ט קאי מ"ט נקט בשבת לשמעי' יו"ט וכ"ש שבת א"ו תנא דידן נהי דכר"י ס"ל ומחמיר בחד צד טפי מר"י מ"מ מיקל מצד אחר וזה דת"ק דווקא היכא דאפשר הוא דאוסר גרירה אבל היכא דלא אפשר מתיר ומעתה לולא היתה העגלה אסורה לטלטל לא הי' אוסר אותה לגרור אבל מאחר דעגלה זו טמאה מדרס דהוה כלי גמור המיוחד לישיבה א"כ פשיטא דנטלת בשבת ומה"ט אינה נגררת ומעתה אדרבא משום דת"ק לא אסר אלא משום דאפשר וכה"ג שוב גזר אפי' במידי דלא שכיח כי הך דמתני' ואתא ר"י למימר מאי דסבירא לך דהיכא דהכלי אינו ראוי לנטילה שרי לגרור בהא פליגנא עלך וא"ש אריכות ד' ר"י דבקיצור הו"ל ור"י מתיר מפני שכובשת אמנם ע"ד שכ' בהא גופא פליג ר"י את"ק דת"ק מתיר בגדולים ור"י אוסר וקאמר כל הכלים אינם נגררין ומ"מ מיושב קו' תוס' דרישא פשיטא דמשום סיפא אצטריך לי':

ועד"ז מבואר ג"כ למה נקט תנא שבת דהרי ביו"ט קאי והיינו מאחר דבא לאשמעי' הא מלתא דדווקא באפשר אסור גרירה ולא בלא אפשר ולזה אצטריך למנקט שבת דווקא ולא יו"ט דאי הוה נקט יו"ט ס"ד דביו"ט דווקא התירו גרירה בלא אפשר מטעם דגורר דאי מחייב משום מאי מחייב משום חופר והרי אשכחן דביו"ט הותר חופר לצורך אפי' לב"ה דמודי' שאם שחט שיחפור בדקר וכיון דאי אפשר בטלטול א"כ הו"ל צורך קצת ואמרי' מתוך שהותר חופר לצורך וכו' אבל בשבת ס"ד דאפי' לא אפשר אסור לכך נקט תנא שבת דאפי' בשבת דווקא אפשר אסור:

ובדברינו נתיישב לנו קו' רש"א אמאי לא משני הש"ס רישא חכמי' דקירוד דלעיל דמחמרי טפי מר"י ולמ"ש אדרבא ע"כ רישא ר"י דקירוד דלכאורה גם התם בהא פליגי ר"י סבר כת"ק דמתני' דבלא אפשר לא אסרו אינו מתכוין א"כ אא"ב דקירצוף שרי נוכל לגזור אקירוד כיון דאפשר בקירצוף משא"כ אם אתה אוסר גם קירצוף אתה צריך להתיר לו אפי' קירוד משום דבלא אפשר לא גזרו באינו מתכוין אמנם רבנן דקירוד כר"י דמתני' ס"ל דכל הכלי' אינם נגררין אפי' לא אפשר:

ובזה מובנים ד' ר' ירמי' רבה בפ' במה מדליקין דס"ל ר"ש מודה בקטני' דאפשר דאסור דלא מ' לי' דנימא תרי תנאי ואליבא דר"י ולזה מפ' דת"ק ר"ש ומה דמתיר בגרירה היינו גדולי' דומיא דמטה דווקא אמנם מאחר דאתותב ר' ירמי' ממתני' דמוכרי כסות אצטריך הש"ס ע"כ למימר תרי תנאי ואליבא דר"י:

רש"י במתני' וחורש חייב משום חופר יל"ד הרי גרירה הוה חופר כלאחר יד כדאמר הש"ס פ' כירה ומאי בעי רש"י בזה ונ' דבאמת יש תרי גוונא חופר חופר גומא דחייב גם משום בונה וחופר חריץ דאינו חייב כ"א משום חורש ומעתה לולא הי' בחריץ גם משום בונה לא אמר ר"י מידי מפני שכובשת ואטו ע"י כבשה מותר לעשות גומא מי עדיף ממגבן דאסרו משום בינה אמנם עכשיו דחריץ אינו חייב כ"ח משום חורש ובחורש בעי' מזיז עפר ממקומו ושפיר שרי ר"י כובש וע' ד' רש"י על מפני שכובשת ותמצא מבואר מ"ש:

גמ' אימא סיפא יל"ד בקיצור הו"ל למימר מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י ונ' דלכאורה י"ל כולא ר"י היא ובשאר כלי' גזר ר"י אפי' ע"ג כלי' גזירה אטו ע"ג קרקע משא"כ בעגלה לא גזר והק' כל הכלים אפי' ע"ג כלי' אין נגררין חוץ מעגלה שנגררת ע"ג כלי' אא"כ מאי מפני שכובשת דקאמר ר"י והן הן ד' הש"ס:

ובזה מובן ג"כ דמל' אבל חריץ לא עבדי וע"ז קאמר תרי תנאי מ' דבהא פליגי אי עבדא חריץ או לא וכד' רש"י דדייק כן מל' הש"ס שכ' אבל אש"ס גופא יק' לימא בהא פליגי אי גזרי' עגלה אטו שאר כלי' אא"כ שוב ק' מה מפני שכובשת דקאמר ר"י הרי גם ת"ק מודה דחריץ לא עבדא אלא ש"מ בהא פליגי אי עבדא חריץ או לא:

שם ע"א בענין קירוד וקרצוף הנה ד' הרמב"ם דלאו לסרוק קמיירי כלל כ"א להסיר הזבובים ומבואר מלשונו דהמסיר זבובים קטנים וודאי עביד חבורה וכ"מ ל' הש"ס ועושין חבורה ומ"מ שרי לראב"ע ור"ש ומ' משום דהוה פסיק רישא דלא ניחא לי' ואמנם לר"י גם פסיק רישא דלא ניחא לי' אסור דלא עדיף מדבר שאינו מתכוין ומיושב עד"ז קו' תוס' ריש כתובות בסוגי' דדם מפקד פקיד שהק' תוס' דבכתובות שה מ' דאינו מתכוין ומקלקל גם ר"י מודה וא"כ אמאי אוסר בקירוד אמנם לד' הרמב"ם דהוה פ"ר הכא גרע טפי:

ועד"ז נבין פלוגתת ר"י ורבנן ר"י לטעמי' דס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ גם בקירוד ליכא אי' דאוריית' וא"כ מהי"ת גזור קירצוף אטו קירוד אבל רבנן נהי דבאינו מתכוין כר"י ס"ל במקלקל בחבורה ס"ל כר"ש דחייב ומה"ט גזרו קרצוף אטו קירוד:

ומיושב שוב קו' רש"א שהביאנו לעיל למה לא קאמר הש"ס לקמן גבי גרירה דרישא כחכמי' דר"י דלמ"ש בחבורה הוא דמחמרי רבנן אבל לא בגרירה ומתוך דברינו יבוארו כ"כ ד' ר"נ לקמן ועוד שהרי ראב"ע מודה לו מאי נ"מ בזה כיון דאיהו הל' כר"ש ס"ל אמנם אתי לאשמעי' דגם בפ"ר דלא ניחא לי' כהאי דקירוד ג"כ הלכה כר"ש:

ואמנם רש"י שכ' בגמ' וזמנין דעביד חבורה וכן תוס' שכ' דלדידן אסור משום פ"ר מבואר דלא ס"ל דקירוד הוה פ"ר וי"ל דר"י ורבנן בהא פליגי ר"י ס"ל דבר שאינו מתכוין בשבת ויו"ט דרבנן וממילא אפי' קירוד לא הוה כ"א דרבנן ולא גזרי' קירצוף אטו קירוד ואמנם רבנן ס"ל כר"ש דמקלקל בחבורה חייב וא"כ בחבורה לא בעי' מלאכת מחשבת ומאחר דבכל התורה ס"ל כר"י דאין מתכוין דאוריי' חוץ משבת א"כ לדדהו בחבורה כשאר התורה דינא הוה וקירוד דאוריי' וגזרי' קרצוף אטו קירוד:

ואמנם יל"פ ג"כ דר"י דהכא ס"ל דכיון דאינו מתכוין בשבת דרבנן כי גזרו באפשר היכא דלא אפשר לא גזרו וא"כ אי גזרת קרצוף אטו קירוד שוב הו"ל לא אפשר ואף קירוד שרי אמנם רבנן לא מפלגי בין אפשר ללא אפשר:

והנה ד' תוס' ורא"ש לאסור בזה"ז דהוה פ"ר משום תלישת שער והביא הרא"ש ראי' מנזיר וצריך ביאור מאי ראי' צריך לזה נחזי אנן ונ' דראי' הרא"ש דלכאורה היינו אומרים דהני שערות שנתלשים ע"י סירוק היינו שערות המדולדלות ועד"ז לא הי' ק' על הרא"ש מאי מייתי מנזיר כלל דהוה פ"ר דהא התם קאמר הש"ס דלהסיר קמכוין דהרא"ש לא בא לאתויי ראיה כ"א דאיכא תלישה בשערות המדולדלים:

אמנם בש"מ נזיר שם הביא בהדיא בשם הרא"ש בפירושיו דמכוין ל"ד כ"א ר"ל דהוה פ"ר וכ"כ רש"י שבת פ' במה אשה גבי הא דמייתי הש"ס שם הך דנזיר עיי"ש והביא הרא"ש ראי' בש"מ מר' ישמעאל דקאמר לא יחוף באדמה מפני שמשרת השער כוונתו דמדהתיר ר' ישמעאל לחוף כלל ש"מ כר"ש ס"ל כדקמק' הש"ס בנזיר שם אמתני' דנזיר חופף וא"כ אמאי אוסר באדמה אי דקמכוין בכל חופף אסור אלא ש"מ משום פ"ר:

ונ' דזה ג"כ ד' הרמב"ם בה' נזירות שכ' אבל לא סורק ויחוף באדמה שמשרת וודאי ר"ל דהני תרתי אסירי משום פ"ר:

ואמנם מדכ' ואינו לוקה מ' דס"ל דאף דמודה ר"ש בפ"ר מ"מ אינו לוקה והטעם דמ"מ לא כיון וכ"ת הרי מבשר דכ' במילה ילפי' פ"ר והו"ל דאוריי' ולמה אינו לוקה י"ל דלמאי דמסקי' לאביי דאיכא לאוקמא קרא בדליכא אחר גם לרבא י"ל דקרא לליכא אחר אתא דהו"ל מכוין ויש לדייק הכי דלכאורה מאחר דכ' רחמנא לעשות אבל אתה עושה בסיב ובמוט בשר ל"ל בשלמא לעשות אצטריך דל"ת דווקא במקום מצוה שרי רחמנא כ' רחמנא לעשות אבל בשר ל"ל כיון דאפי' לדבר הרשות מותר אלא ש"מ דאי לא כ' בשר הו"א בסיב ובמוט היכא דליכא פ"ר הוא דעושה ובאמת הוה ילפי' דדבר שאינו מתכוין אסור כ' רחמנא בשר דע"כ הוה פ"ר ומעתה אף אנו נאמר דאי לאו דכ' לעשות הו"א דדווקא ע"י אחר שרי בבשר קמ"ל לעשות דאפי' ע"י עצמו וממילא אמרי' גם בשר מיירי דליכא אחר ודלמא לעולם פ"ר שרי ומה"ט אין לוקין עלי':

ואמנם הכ"מ נתקשה שם עוד בד' הרמב"ם ב' קושיות חדא למה פסק כר' ישמעאל נגד הת"ק ותו למה פסק איבעי' הש"ס לקולא ונקט שמשרת ונ' דקו' חדא מתרצא לאידך דס' להרמב"ם דאיבעיא הש"ס הוה אי למשרת תנן וא"כ גם ת"ק מודה לר' ישמעאל ור' ישמעאל לפ' ד' ת"ק אתא וא"כ הל' כר' ישמעאל או המשרת תנן ופליג ר' ישמעאל ואין הל' כמותו ובעי' לא אפשטא ואזלי' לחומרא דמשרת תנן והל' כר' ישמעאל אבל אי המשרת תנן בלא"כא"ה אין הל' כר' ישמעאל וא"ש פסק הרמב' ממ"נ:

פסחים

פי' כל שעה:

אפשר וקמכוין כ"ע ל"פ דאסור וק' פשיטא ואמנם למ"ש תוס' דכולא סוגי' מיירי דליכא פ"ר א"ש דס"ד כיון דלאו וודאי שיבא לידי אי' אף דקמכוין ואפשר לו ליבדל שרי קמ"ל ובזה מובן ד' תוס' וכל הנהו דמייתי בשמעתין צ"ל דלא הוו פ"ר וק' מאי כל הני דנקטי תינח מוכרי כסות דמיירי באינו מכוין משא"כ אינך כולהו הרי ממכוין מיירי אע"כ אדרבא מהני עיקר דווקא דמהי"ת יהא מכוין שרי אע"כ כולא סוגי' בליכא פ"ר:

ועד"ז נתיישב קו' אלימתא על הרי"ף ורא"ש שכ' הל' כרבא וק' הי רבא ל"ק הרי אתותב ולל"ב הרי לא אפליגו כ"א לר' יודא ואנן כר' שמעון ס"ל אמנם י"ל כוונתם דסוגיין מיירי בליכא פ"ר ומשו"ה נחלק ר"י ור"ש אמנם באמת פ"ר לר"ש כאינו מכוין לר"י והנה לאביי אליבא דר"י גם במכוין מחלק ר"י בין אפשר ללא אפשר וי"ל דר"ש דמודה לר"י בפ"ר מ"מ בלא אפשר שרי ואמנם לרבא דלא מחלק במכוין לר"י בין אפשר ללא אפשר א"כ ה"ה בפ"ר לר"ש אין חילוק והיינו דכ' הרי"ף והרא"ש דקיי"ל כרבא דהיינו בנ"ב דל"ק איתותב:

ועד"ז יש לתרץ קו' תוס' לקמן מאי מק' רבא מאומני' דלמא הך כר"ש דאליבי' מודה אביי ואמנם התם לכאורה מאן יימר דהני אומנין מכווני כלל א"ו לפ"ר קרי לי' מכוין וה"ק נהי דטעמא דהך מתני' משום פ"ר מ"מ לא עדיף פ"ר לר"ש ממכוין לר"י וכיון דלדידך במכוין לר"י היכא דלא אפשר שרי למה יגרע פ"ר לר"ש טפי:

ועד"ז יל"פ ד' רש"י שכ' כיון דלא הוה כ"א דרבנן לא גזרו והק' תוס' מגרירה אמנם כ' רש"א למה שצידדו תוס' לעיל דבדרבנן אפשר דלא גזרו אפ"ר והכא משום פ"ר אתי' עלה ומת' הש"ס דבדרבנן לא גזרו אפ"ר ומסתיעא מד' רש"י לד' ת"ה במ"א סי' שי"ד דבדרבנן לא גזרו אפ"ר:

ועד"ז י"ל ג"כ מהא דמק' הש"ס מהכניסה לרבקה דלמא ג"כ ר"ש היא אמנם מ' להש"ס דע"מ שתינק היינו ותידוש כלומר כיון שהכניסה שתינק א"א שלא תידוש כיון שהפרה דשה וא"כ מטעם פ"ר פסולה והיינו וקמכוין דקאמר הש"ס וק' לאביי הרי פ"ר ולא אפשר שרי לר"ש:

ואמנם ב' קו' תוס' הנ"ל י"ל בדרך אחר דעיקר קו' המק' בשלמא לדידי דאמינא אסור ליכא לחלק בין דאוריי' לרבנן אבל לדידך דלר"י שרי א"כ גם לר"ש מסתברא דמדרבנן הוא דאסור והכא דליכא אלא אי' דרבנן לישתרי וע"ז קאמר אביי ותסברא דכיון דהכא ליכא אלא דרבנן דלמא בדרבנן לכ"ע שרי ודרך דיחוי קא"ל:

ומ"מ הרמב"ם פ' י"ד מה' מ"א כשהביא דין זה לא חילק בין פ"ר לליכא פ"ר מ' לכאורה דס"ל כד' הר"ן בפ' ג"ה בסוגי' דריחא מלתא שהחליט דבהנאה אין חילוק בין פ"ר או לא ואמנם ממ"ש דא"כ למאי הל' קאמר הש"ס אפשר וקמכוין אסור מ' דלא כר"ן בענין זה וכמ"ש:

וגוונא דלא הוה פ"ר כ' הרא"ש כגון בריח שיוכל לעצום חוטמו שלא יריח וכ"ת א"כ היאך שייך שוב בע"כ וצ"ל זימנין דמתרמי לי' באורחא אינש דעלמא ובעי לאשתעויי בהדיה ואינו יכול לעצום חוטמו:

וי"ל עוד זמנין שפתח בית ע"א סגור וליכא ריח ולא ק"ל וזמנין פתוח ואמנם לקמן כדמשני לאותן העומדים בפנים ע"כ צ"ל דלא הוה פ"ר משום דיכולין לעצום חוטמם וכד' הרא"ש:

תוס' ד"ה לא אפשר בסו"ד וע' רש"א וי"ל מאחר דרבא בלי"ב הדר בי' גם אליבא דר"י ומ' משום דאתותב הדר בי' לא מסתברא שוב לאוקמא סוגי' דכתובות אליבי' משא"כ ר"י רבה לא מצינו דאתותב כ"א מקטני' ומהי"ת נימא דגם מגדולי' הדר בי' לכך נקטי תוס' ר"י רבה:

והנה הא דנעלם מרבא מתני' דכלאים ק' מאוד להלום והי' נ' לפ' דמ' ליה לרבא ממתני' אחרת במסכת כלאים דאפשר ולא מכוין אסור לר"ש דתנן לא ילבש כלאים להעביר המכס ומ' לי' דג"כ הך מתני' ר"ש היא ומטעם דאפשר לפרוע המכס אסור דאי ר"י הרי ר"י אפי' בלא אפשר קאסר וכ"ת מתני' דמוכרי כסות מני הך ר"ש משום רבו ר"ע היא דקאמר בהגוזל קמא דלובש אדם כלאים להעביר המכס והא דידי' הא דרבי' אמנם כ"ז אי אמרי' לר"י אפי' לא אפשר אסור בלא מכוין אבל הש"ס לא מ' ני' לאשוויי פלוגתא בין ר"ש לר"ע רבו ומוקי רישא דמכס כר"י ודווקא באפשר קאסר ר"י ובלא אפשר שרי וסיפא ר"ש:

ועי"ל ע"ד אחר דרבא ס"נ דהא דמוכרין כדרכן היינו כפי' רש"י דרך לבישתן להראות לקונה מדת ארכו ורחבו וזה א"א אם מפשי' במקל ואף דצנועין מחמרי אנפשיי' מ"מ לא עדיף מטורח גדול שהכריחו תוס' דמקרי לא אפשר תדע דאכפל תנא ותנא עוד הפעם האי דינא גבי תופרי כסות והיינו דהתם וודאי לתפר בארג כדרך הצנועין אין טורח גדול מזה וה"נ ברישא ודק' לי' מ"ט במכס אסור משני לך הא מני ר"י אמנם סתמא דש"ס מ' לי' דהני תרי סתמא לאו אליבא דתרי תנאי נשנו ותרוויי' ר"ש הוו ובכלאים מיירי שלובשו דרך לבישה משו"ה אסור ובמוכרי כסות מקפלו רק על כתיפו ושרי ועד"ז פי' הכ"מ לד' הרמב"ם וא"כ בין לקפלו על כתיפו בין להפשיל במקל אין חילוק כלל ושפיר פריך והא הכא דאפשר ומ"מ מדברינו מבוררי' שפיר מסוגי' הש"ס ד' הרמב"ם בה' כלאים דפסק להני תרי משניות חדא לאי' וחדא להתירא:

ואמנם דרך אחר בד' הרמב"ם נ' דק' ליה קו' הר"ש בכלאים שם מאי מק' הש"ס פ' במה אשה וס' ר"י אין מתכוין אסור והאמר ר"י ה' כסתם משנה ותנן נזיר חופף וכו' הרי תנן בכלאים שוב סתמא כר"י ותי' הר"ש לא מעלה ולא מוריד הרי עכ"פ אי' לן תרי סתמא כר"י חדא דמכס וחדא דלא יקשור חבלי' פרק במה בהמה ומאי אולמא הני תרי מהני א"ו לא ק' אהדדי הכל תלי' בהא אם נהנה מן האי' הו"ל כמתכוין להנאת לבישה ואסור ואם לאו שרי ומעתה במוכרי כסות אטו הוא נהנה ממה שהכסות הוא כלאים נזדמן לו ענין זה שהכסות כלאים אבל הוא אינו נהנה מזה וממילא מהני מה שאינו מתכוין משא"כ במכס לד' הרמב"ם לא מיירי שפורעין מכס מן הבגדים כ"א היהודים צריכין לפרוע מכס וע"י שהוא לבוש מלבוש נכרי פטור וא"כ אדרבא רק מאי' כלאים נהנה ואסור וכן בחבלי' דע"י שחבל הצמר של בהמה זו וחבל הפשתן של בהמה אחרת קשורי' הוא יכול למשכן שני' א"כ הקשר שעושה הוא דבלא קשירה אין כלאים בה עיקר הנאתו ואסור גם כן:

ועד"ז נוכל ליישב גם ד' הרא"ש שהקשו עליו האחרונים דמתיר במכס ואוסר בחבלים דמייתי לה לדינא במסכת נדה בהל' כלאי בגדים ולמ"ש א"ש דגם הרא"ש מודה לסברת הרמב"ם דעיקרא דמלתא תליא אם נהנה מן האי' ומעתה שפיר דבחבלים אסור אמנם בכלאים מ' ליה מש"ס דב"ק דע"כ ר"ל ג"כ שפורעין מכס מהבגדים אם אינו לבשן וכמו שפי' הר"ש שם וא"כ שפיר דמי למוכרי כסות דאין נהנה כלל ממה שהבגד הוא כלאים ופלוגתת הרא"ש עם הרמב"ם הוה רק בפי' מכס ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ וכמבואר ומיושב ג"כ על הרמב"ם מש"ס דב"ק דהתם באמת מיירי ר"ש משום ר"ע ממכס שפורעין מן הבגדים דבאמת דמו למוכרי כסות רק מתני' ל"מ הכי כי היכא דלא יהא סתירה בין תרי מתני' בפ"א וכן מקושי' הש"ס על ר"י פ' במה אשה שכ':

תוס' ד"ה אביי ומ"מ ד' אביי ק' להולמן ונראה דק' ליה לאביי קו' הש"ס פרק במה מדליקין מבריי' דר"ש אומר גורר אדם קתני גדולים וקתני קטנים ק' לתרווייהו ותי' הש"ס שם דחוק אמנם לאביי ניחא קטנים נקט ר"ש משום דר"י באפשר אוסר אפילו אינו מכוין ונקט גדולים דלא אפשר דלר"י אפילו מכוין מותר ולר"ש דווקא ובלבד שלא יתכוין וא"ש ומ"מ לא קאמר אביי מנא אמינא דאיכא לאוקמי כתי' הש"ס בשבת שם:

שבת

כ"ב ע"א:

רש"י בגרירה והוה חופר או בונה לא מצאתי במק"א שפירש"י בונה ונראה כוונת רש"י כאן משום דדייק הש"ס בכמה מקומות דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר משום דאמר הל' כר"ש בגרירה ומאן יימר דלמא דווקא בגרירה דהוה מקלקל הוא דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר וכמ"ש תוס' לחלק בענין זה ריש כתובות ולזה כתב רש"י דזמנין ע"י שעבד חריץ וחופר משוה גומות שהיה מתחלה והו"ל בונה ואעפי"כ שרי:

שבת כ"ט ע"ב:

גזירה עיליתא דשישא והדבר צריך ביאור כיון שהסכימו בתוספות דאפילו לר"י בשבת דבר שאינו מתכוין רק דרבנן דבעינן מלאכת מחשבת ולמה נגזור עוד גזירה לגזירה ותו אמאי לא קאמר הש"ס סבר לה כר"י וגזירה וכו' מה"ט נ' דאדרבא ר"י בן אלעזר כר"ש ס"ל אלא דס"ל כר"י רבה דבקטנים גם ר"ש מודה וספסל הו"ל קטנים כמבואר בסמוך ולר"ש טעמא מאי מודה בקטנים נ' הסברא דכיון דבקל יכול לנשא הכלי ממקום למקום וטוב יותר לכלי לנשא אותו מלגרור ש"מ דניחא ליה בגרירה משום דבעי אשוויי גומות והו"ל כמכוין לכך ולכך אוסר ר"ש וכיון דהיינו טעמא דר"ש שפיר גזרי' עיליתא דשישא וכו':

ובזה נתיישב קו' תוס' מאמימר דשרי זלחא במחוזא דהכא ה"ט דגזרי' משום דהו"ל כמכוין אבל התם במרבץ כיון דבאמת הו"ל דבר שאינו מתכוין לא גזרי' מידי:

וא"ש בזה דברי הרמב"ם שפסק בכיבוד דווקא במרוצף שרי והו"ל לחלק בין כל העיר מרוצף אי לא אלא ש"מ לית ליה תי' תוס' וכ"ת קשי' אהדדי י"ל כמ"ש:

ואתא לן שפיר בזה ג"כ קו' תוס' פסחים פ' תמיד נשחט גבי מדיחי' העזרה שהקשה תוס' הרי העזרה מרוצף היה ואפילו לר"א שרי ונבאר תחלה דברי' שם כוונתם דאי הו"א רבנן אסרו כל ריבוץ בין מרוצף בין אינו מרוצף אלא דלרבנן רק מדרבנן אסור א"כ במקדש לא גזרו אבל לר"א כיון דאיכא ריבוץ דאורייתא שוב לא התירו גם במקדש ואהא מייתי תוס' דאדרבא באתרא דכולהו בתי מרוצפי' לא גזרו כלל אלא מיהת בגבולין בעי' כולה מתא מרוצף מ"מ במקדש מיהת לשתרי ותי' לחד תי' דמ"מ כה"ג גם במקדש גזרו לר"א ולמ"ש א"ש דלחד תי' כתב תוס' דטעמא דר"א דמחייב חטאת בכיבוד וריבוץ משום דסתמא מכוין לאשוויי גומות ומעתה בשלמא לרבנן נהי דאסרי רבנן לרבנן מ"מ אין כאן כוונה וא"כ לא גזרי' שישא אטו עלמא משא"כ לר"א דס"ל חייב חטאת משוי ליה כמכוין שפיר גזרי' שישא אטו עלמא וע' בד' תויו"ט פסחים שם בד' הרמב"ם וש"י:

והנה למ"ש שפיר י"ל דלעולא דס"ל בגדולי' מודה ר"י ובקטנים הוא דפליג אין ראיה מגרירה כלל דס"ל לר"א דבר שאינו מתכוין אסור דלמא היינו טעמא דאוסר בקטנים דהו"ל כמכוין ומיושב קושי' תוס' בסוגיא דצירוף ע"ד רש"י ביומא ל"ל לאתויי מבהרת לייתי מגרירה דלמא לא היא בגרירה ה"ט דהו"ל מתכוין:

ד"ה מותר הק' הרמב"ן דהו"ל כגדולים ופליגו ר"ש ורבנן וי"ל ע"ד שכתב תוס' שם דהתם פליגי אי שרי להטיל מום משום דר"ש ס"ל דהאי דאחזו דם אין מום גדול מזה ואפי' מתכוין שרי ורבנן לית להו הך סברא וחשבי' לא מתכוין:

מטה דומי' דכסא ויל"ד אכתי לא לנקוט כ"א למר מטה ולמר כסא ולמ"ש לעיל בפסחים א"ש ויע"ל דמאן דאוסר בגדולים ס"ד דמטה שדרכה להיות גדולה אפילו בקטנה אסורה לכך אשמעינן מטה דומי' דספסל ולמאן דאוסר בקטנים ס"ד איפכא דכלים שדרכן להיות קטנים אפילו הן גדולים אסורין לכך אצטריך לאשמעי' אפכא דכסא דומי' דמטה שריא:

רש"י ד"ה מוכרי כסות מבואר מדבריו שלובשין אותו כדרכן ונ' שהביאו לזה דלמ"ש טעמא דר"ש לר"י רבה דאוסר בקטנים דמדגררן ש"מ לאשוויי גומות מכוין וא"כ במוכרי כסות שמקפלין הבגדים רק על כתיפן כמו שפי' הכ"מ בה' כלאים א"כ הרי ניכר דלא אתכוין להנאת לבישה א"ו מוכרין כדרכן היינו שלובשין אותן:

אלא דל' רש"י שסיים אח"כ ואפילו בהעלאה בעי' הנאת לבישה ומאי בעי רש"י בזה כיון דמתני' מיירי בלבישה גמורה ונראה דברי רש"י דס"ל כתוס' שלבוש בגדים אחרים וקשה ליה לרש"י מ"מ אם לבישה אין כאן העלאה יש כאן וע"ז כתב רש"י דהעלאה דווקא דומיא דלבישה אסורה והטעם לדברי רש"י דלכתוב רחמנא העלאה ולא לכתוב לבישה א"ו דלבישה אצטריך לגלות דהעלאה דומיא דלבישה דווקא אסרה תורה:

והנה כבר הזכרנו לעיל דלהר"ן פ' גי"ה בסוגיא דריחא מלתא דס"ל דמכאן מוכח דבהנאה אפילו פ"ר שרי למאן דמתיר דבר שאינו מתכוין ונראה סברתו דדבר שאסרה תורה ההנאה ומאחר שזה מקבל עליו עול תורה ומכוין בכל עת שלא ליהנות ומצטער על שלובש כלאים אין הנאתו הנאה כלל:

וכבר עוררנו לעיל דל' גם ד' הרמב"ם פ' י"ד ממ"א כן ושיק' עלי' מסוגיא דפסחים:

שבת מ"ו ע"ב:

כבתה אין ע' תוס' ותי' דחוק ולולא דברי' הייתי אומר דגם המק' ידע די"ל טעמא דר"ש משום בסיס לדבר האסור אלא דמ' לי' כל היכא דמודה ר"ש באותו מוקצה גם מיגו דאתקצי ס"ל ומ' לכאורה כן ביצה פ' המביא גבי הוקצה למצותו עיי"ש והיינו דק' לי' מכבתה בשלמא אי לא שרי ר"ש בכבתה הייתי אומר ג"כ טעמא דר"ש משום בסיס אא"כ גם כבתה ליתסר מיגו דאתקצי אלא ש"מ משום דבר שאינו מתכוין ושפיר ק' ורבא במסקנא חדית לן דאף דאי' לי' לר"ש בסיס מ"מ מיגו דאתקצי לית לי':

תוס' ד"ה אי' דאוריי' והרמב"ן תי' דשם כיבוי מיהת אב מלאכה אבל גורר אי אפשר להיות מלאכה דאוריי' והן הן ד' רש"י כאן למעיי' בהם:

תנן מוכרי כסות יל"ד למה מק' ממוכרי כסות דיש להשיב דלמא לאו ר"ש היא ואמאי לא הק' ממתני' דבכורות ר"ש אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום ויש ראי' מכאן לד' תוס' בכורות שם דהתם טעמא דר"ש אחזו דם אין מום גדול מזה והו"ל מטיל מום בבעל מום:

ומ"מ יק' מאחר דגם ראב"ע בקירוד בביצה אי' לי' כר"ש דלמא הך מתני' דכלאים ראב"ע היא ונ' דמאן לימא לן דראב"ע סבר מקלקל בחבורה חייב דלמא פטור ס"ל ומשו"ה מתיר בקירוד ואי ר"ש בדאוריי' מודה מנ"ל דראב"ע מיקל טפי מני':

שבת פ"א ע"ב:

תוס' ד"ה והאר"י הל' כסתם משנה דברי' צריכין עיון גדול כבר הזכרתי לעיל קו' הר"ש פ"ט מכלאי' מ"ג אסוגי' זו דבכלאים גופא שם סתמא אחרינא ובפ' במה אשה לא יכרוך חבלים ויקשור סתמא כר"י וכבר עוררנו דלהרמב' לק"מ הני קו' וכצ"ל ג"כ ד' הר"ש מוורדין דלא תק' עלי' הא איכא סתמי אחרינא כר"י והי' בדעתי לומר עפ"י מה שכ' הכ"מ הביא דבריו המג"א סוף ה' פסח בדין חדש בחו"ל דבתרי סדרי' יש סדר למשנה וא"כ נזיר הוה בתרא יותר משבת וסתים לן תנא שם כר"ש אלא מאחר דבבכורות שוב נחלקו בהדי' ר"י ור"ש בבכור שאחזו דם דלר"י דבר שאין מתכוין אסור ולר"ש מותר הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת והדברים סתומי' מאוד וע':

שבת צ"ה:

המכבד והמרבץ ע' רש"י יל"פ דבריו על ב' פנים י"ל במ"ש דהגומות מתמלאים עלי' ר"ל כד' הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים דהו"ל בונה כלאחר יד ומ"מ כ' רק דלמא כלומר דלא הוה מתכוין דאל"כ למה לר"ש מותר וי"ל ג"כ דר"ל רק דבלא כוונה עשה:

תוס' ד"ה המכבד מה שהוצרכו ראי' כלל דאינו מתכוין פטור מה"ת הלא מהי"ת יהא חייב ור"א קאמר הזיד סופג את הארבעי' י"ל דאי משום הא לא אריא דמתרי' בי' לא תכבד דלמא תשוי גומות ואם מכבד ומשו"ה חייב ולזה הוצרכו ראי' מיומא ולד' רש"י ביומא שם דמחלק בין צירוף מיחם לצירוף עששיות אין ראי' משם והנה על תי' תוס' דשמעתין כ' תוס' פ' תמיד נשחט דדוחק לפ' דבהא פליגי וביאר הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים דנחזי אנן אי הוה פ"ר או לא ונ' כוונת תוס' בשמעתין דתרוויי' ס"ל לגומות ממש וודאי לא הוה פ"ר ולגומות כ"ד וודאי הוה פ"ר אמנם רבנן ס"ל דאגומות כ"ד לא קפיד אינש ואין זה בונה ור"א ס"ל אפי' גומות כ"ד בתוך ביתו קפיד אינש והוה בונה ופ"ר:

אמנם בפסחים כ' תוס' במכוין פליגי אלא שד' צריכין ביאור למאי הל' כ' אף שא"צ לזה ורש"א פסחים שם הבין שכ' תוס' כן לבאר מ"ט ר"ש מתיר לכתחלה ודבריו צריכין עיון דממ"נ אי הו"ל אינו מכוין אפי' בדאוריי' מתיר ר"ש כמבואר בפ' כירה מ"ו ע' לעיל ואי הו"ל מכוין נהי דאצ"ל מ"מ מדרבנן אסור לר"ש וצ"ע אמנם התוס' רצו לבאר פלוגתת ר"א וחכמים וע"ז כ' דלכ"ע א"צ להשוואות גומות אלו ומ"מ ס"ל לר"א כיון דמכבד ומרבץ מכוין אלי' וס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' ורבנן ס"ל כיון דלא צריך לה לא מכוין לה ולא רצו לפ' דרבין ס"ל כר"ש דאצ"ל פטור דא"כ מנ"ל דלר"ש שרי לכתחלה א"ו טעמא דרבנן משום דאינו מתכוין ואסור מדרבנן:

ועתה נבא לקו' שניי' מתמיד נשחט והקו' כבר נתבאר למעלה ונבא בזה אל התי' והנה בפסחים תי' תוס' בתי' קמא רק דבין רובד לרובד מיהת משוי גומות וזה ק' דא"כ אמאי שרי אמימר במחוזא הרי בכל רצפה שייך בין רובד ואמנם בשבת יישבו התוס' קו' זו במ"ש דהדחה שאני ר"ל דבהדחה הוא דמשוי גומות בין רובד לרובד ואמימר זילחא הוא דהתיר:

ואמנם תי' שני שוב ק' בשבת להולמו דלר"א דאסור מדאוריי' גם במרוצף אפי' בביהמ"ק גזרי' אבל לרבנן מה"ט לא גזרי' במקדש כיון דלא הוה אפי' באינו מרוצף כ"א דרבנן וא"כ במחוזא אכתי אמאי שרי אמימר והי' נ' לדחוק דמשום דירושלים לא הוה מרוצף וכל כי האי הו"ל לתוס' לפ' אמנם בתוס' ביארו הענין בד' אחר דיל"ד בד' שם שהזכירו בתי' זה כיבוד תמור ריבוץ אמנם כוונתם דהך הדחה בעזרה הוה כיבוד וריבוץ בהדדי והנה תוס' לטעמיי' שכ' בסמוך בשבת ובפסחים דאפי' לדידן כיבוד אסור ומ' להו דאפי' אמימר דשרי ריבוץ הוא דשרי אבל כיבוד באמת אפי' במרוצף אסור:

והנה בהא דכיבוד אסור לד' תוס' כ' הטעם משום מזיז עפר ואמנם בפסחים אחר שהביאו ראי' מר"א דכל הכלי' סיימו דכיבוד משוי גומות טפי וק' מאי בעי בזה ונ' כוונתם דאכתי יק' נהי דכיבוד אסור משום מזיז עפר הא לר"ש דלית לי' מוקצה גם מזיז עפר מותר ודלמא ר"א גם במוקצה כר"ש ס"ל ולזה כ' תוס' דלדידן מטעם מזיז עפר אסור אמנם אפי' דלית לי' מוקצה אוסר בכיבוד דמשוה גומות טפי:

ואמנם בה"ג והרי"ף מתירין גם בכיבוד והק' הרז"ה ממתני' דביצה דחכמים אוסרין והביא הרמב"ן במלחמות תי' הרי"ף ע"ז בתשו' והנה הרמב"ן שם דקדק אמאי נקט בין המטות במתני' שם וי"ל בזה על ב' פני' חדא דקרקע הבית בבית ר"ג הי' מרוצף אלא שבין המטות לא הי' מרוצף ולזה לא נחלקו כ"א בין המטות והי' ראי' מזה לד' הרמב' דאף דאוסר בכיבוד אבל במרוצף מתיר:

ויע"ל דתרוויי' ס"ל כיבוד שרי ובין המטות שאוכלין שם כמבואר גם ברמב"ן דהיינו בין המטות יש עצמות וקליפין ור"ג התיר מטעם גרף של רעי וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן וחכמים אוסרין דהו"ל עושה גרף רעי לכתחלה וע"ז קאמר ר"א ב"צ גם ר"ג לא התיר כ"א לסלק הסדינין שהיו העצמות וקליפין עלי' כדתנן מסלק הטבלא ומנערה אבל לכבד מעולם לא התיר:

ועתה נבא בע"ה לבאר ד' הרמב"ם דק' לי' אמימר דשרי זלחא במחוזא דווקא אטו כר"י ס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור א"ו הענין הוא כך כיבוד וריבוץ ל"ד להדדי מה"ט דבאמת בתרוויי' יש לחוש מאחר דיכבד ביתו ישוה גומות מדעת וע"ד שפי' הרמב"ן סוגי' דמפנין אבל לא יגמור את האוצר דאתי לאשוויי גומות במכוין אמנם מאחר דלא שרי' לי' כ"א לרבץ ולא לכבד אי' לי' הכירא טובא ולא יבא להשוות גומות ומה"ט אסרי רבנן דביצה כיבוד אמנם אמימר שרא בין כיבוד בין ריבוץ במחוזא משום דמרוצף הוה והן הן ד' הרמב"ם דבמרוצף גם כיבוד שרי:

והנה ע"ד רש"י בפי' א' שכ' לאו אדעתאי לא סבירא לי באמת ק' אי רב אשי ס"ל אינו מכוין מאן הוא בתרי' שסתם הל' לדידן שרי ריבוץ וצ"ע:

שבת ע"ה:

תוס' ד"ה מתעסק נ' ד' רש"י בזה דלא מ' לי' לפ' סוגי' לר"ש דווקא דהרי אר' יודא נמי קשה וכמ"ש תוס' א"ו דהש"ס נקט מתעסק כלומר לר"י פטור משום מתעסק ולר"ש דסבירא ליה מתעסק בחבורה חייב פטור משום אינו מתכוין דפוטר ר"ש בכל התורה ובמסקנא ג"כ ה"פ לר"י מקרי כה"ג מתעסק כיון דטורח להחיות בו נשמה ולר"ש לא הוה כה"ג פ"ר וכמו שביאר רש"י ומ"מ אין הטעם לד' רש"י משום משאצ"ל כ"א דכה"ג לא מקרי פ"ר ופירש"י הכי משום קו' תוס' דלר"ש גם משאצ"ל חייב בחבורה:

שבת קי"א:

תוס' ד"ה למימרא נראה דברי רש"י דתרתי גוונא אי' שבת איכא חדא משום גזירה כמו רפואה דהוה משום שחיקת סמנים וכמו דבר שאינו מתכוין בגזירה משום מתכוין אפילו לר"י בשבת דמה"ת מותר דלא הוה מלאכת מחשבת וכמ"ש תוס' בכמה דוכתא ואמנם מוקצה הוה חי' בפ"ע לא מטעם גזירה כלל וז"ש רש"י בקולי שבת כלומר בגזירות שבת שר"ש מיקל ולא גזר אבל ממוקצה אין ראיה דבאי' שבת שאינן מטעם גזירה לית ציה לרב כר"ש:

ועד"ז יש ליישב גם קו' שניי' של תוס' דאדרבה מאן דאוסר מוקצה בטלטול היינו משום הוצאה ומאן דאוסר באכילה הוא אי' מצ"ע ולהכי איכא מ"ד דבאכילה קיי"ל כמאן דמחמיר ובטלטול כמאן דמיקל:

א"נ י"ל דמוקצה מלתא אחריתא היא דבאמת בימי נחמיה בן חכלי' דגזרו על כל הכלים אנא דאח"כ התירו וחזרו והתירו ובהא פליגו ר"ש ור"י עד היכן התירו ומעתה המקיל עליו הראי' וה"ט דמחמיר רב במוקצה אבל היכא דפליגי ר"ש ור"י אי גזרו כלל שפיר מיקל רב כר"ש:

והנה הרשב"א הקשה אתי' תוס' מפ' במה גבי בני מלכים יוצאין בזגין דאמרי' ר"ש היא ש"מ דלאו משום אינו מתכוין טעמא דר"ש ותו הא ר"ש את"ק קאי דמתיר בבני מלכים אפילו לרפואה ולי צ"ע יותר אמאי באמת מתיר ת"ק בבני מלכים לרפואה ונראה דדברי ת"ק כיון דבני מלכים סכין בכל יום לא יענה על הדעת דמשום רפואה התירו להם ואמנם ר"ש קאמר עד"ז נוכל להתיר לכל אדם ובלבד שלא יתכוין לרפואה כ"א לתענוג ולת"ק אינו מתכוין לא מהני ואמנם לא היה צריך ר"ש להזכיר דכל ישראל בני מלכים א"ו לגלות דבכל דוכתא אמרינן הכי והיינו סוגיא דפרק במה אשה:

וכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה לקמן קכ"ח אמרינן דרשב"ג ור' ישמעאל ור' כולהו ס"ל כל ישראל בני מלכים ולמה קאמר רב הל' כר"ש הול"ל הל' כל ישראל בני מלכים הם א"ו דעיקר טעמא דרב משום דפסק בשבת כר"ש והא ליתא כדמסיק ולמסקנא ניחא דאדרבה דווקא בשמן וורד הכי ס"ל ומשום דשכיח לא זולת:

שבת ק"כ ע"ב:

תוס' ד"ה פותח ונועל נראה לפ' דברי רש"י דלכאורה קשה אפכא כיון דהו"ל פ"ר אמאי מתיר תנא דברייתא ולזה נ' דאדרבא לכ"ע בחדא זימנא דפותח הדלת כיון דהנר אחורי הדלת אין כאן פ"ר ואין זה דומה לפותח כנגד המדורה ואמנם מאחר דכל היום פותח ונועל כדרכו לא ימלט דפ"א באמת יכבה והיינו דלייט עלה רב דתנא דברייתא מתיר משום דכל פעם ופעם לא הוה פ"ר ורב לייט עלה כיון דפותח ונועל כל היום לא ימלט שלא יכבה פ"א ודמי לפ"ר וע' בספר המאירי מ"ש בזה:

שבת ק"ג:

תוס' ד"ה לא צריכי לכאורה ד' הערוך דאס"ד דה"ט משום דהו"ל משאצ"ל הו"ל להש"ס לפ' הא מני ר"ש דאמר משאצ"ל פטור מלי' וד' תוס' דבמה דקאמר הש"ס וכגון דלא מכוין הו"ל כאילו אמר בהדיא הא מני ר"ש היא דלר"י מאי אהני לן דאינו מכוין אמנם לערוך לא ניחא ליה בהכי דהרי שמואל דס"ל כר"ש באינו מתכוין ס"ל כר"י באצ"ל והו"ל לש"ס למימר ס"ל כר"ש נמי במשאצ"ל ואפשר ד' הערוך כיון דגם ר"י פוטר באינו מתכוין בשבת א"כ אין ראיה כלל ממה דקאמר הש"ס וכגון דלא מכוין א"ו דאפי' למאן דמחייב במשאצ"ל היכא דלא ניחא ליה מודה דלאו מלאכה היא ולא הוה פ"ר והדרן לכללן דדבר שאינו מתכוין מותר ולא בא הערוך כ"א דלא לדייק דפ"ר דלא ניחא ליה לא הוה פ"ר והדרן לכללן דאינו מכוין מותר:

גם י"ל הא דקאמר הש"ס וכגון דלא מיכוין היינו דכל הבא לזרד בארעא דחבריה חבריה אינו נותן לו רשות אלא משום דמייפה לו קרקעו וסתמא אדעתא דחבריה עביד וצריך הש"ס לפ' וכגון דלא מכוין כלומר דלא עביד אדעתא דבעל הקרקע:

והנה הרמב"ם הביא סתמא הך ברייתא ולא חילק בין ארעא דידיה לארעא דחבריה ונושאי כליו לא העירו ע"ז נ' דמפ' כפי' תוס' דהש"ס ר"ל דהו"ל משאצ"ל ומאחר דדברי הרמב"ם כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' אין חילוק לדידיה בין ארעא דחבריה או דידיה ובריי' ע"כ באגם מיירי כרבה ור' יוסף וכ"ת הא מיהת הו"ל להרמב"ם לפרושי נראה דהרמב"ם ביאר זה במה שהביא בתחלת הפרק דין דייפוי קרקע ובהל' ה' הביא דברי הברייתא למימר דהכי מיירי בג בגוונא דל"ש ליפות הקרקע:

והנה בעקרא דהא מלתא דאתי הערוך עלה מסכרא דנזיי' הא כתבו התוס' בזה קי"א ע"ב ועי' רש"א שם שנתקשה מ"ט באדרא אפומא דאשישא חיישי' שמא יסחוט ונראה דהתם היינו יסחוט ויפרק וביין הוא דכ' תוס' בכל שהוא לא חיישי' משא"כ בשמן דאפילו משהו סיכה עבדי ליה וודאי חיישי' למפרק אפילו בכ"ש:

הדרן לד' תוס' שהקשה ע"ד הערוך ממפיס מורסא למה צריך צערא דגופא הרי הוה פ"ר דלא ניחא ליה נראה דפ"ר ל"ש כ"א היכא דעביד מלתא והמלאכה אשויי מעצמה משא"כ במפיס מורסא דעושה הפתח בידים אלא דמ"מ אין הפתח פתח גמור דאין פתח אלא העשוי להכניס ולהוציא והכא מכניס אויר ואמנם האי אוירא לא ניחא ליה דעביד ליה צערא דגופה ומשו"ה שרי:

ואדרבא לכאורה לדברי הערוך י"ל קו' בה"ג דמק' הא שמואל כר"י ס"ל במשאצ"ל ואמאי מתיר במפיס מורסא ולד' הערוך א"ש דהתם כיון דהוה פ"ר דלא ניחא ליה א"כ הדר להיות דבר שאינו מתכוין ושפיר מתיר שמואל ומ"מ בעי' צערא דגופא מטעם הנ"ל ודקאמר הש"ס דאתיא כמ"ד משאצ"ל פטור ע' בה"ה ושם ימצא תי' גם מצד נחש:

ואמנם יסוד הערוך בנויי דחדא מתרתי אי הוה פ"ר דלא ניחא ליה פ"ר א"כ חיובא מחייב עלה ואי לאו הו"נ דבר שאינו מתכוין ושרי ובזה נסתלק מעליו עיקר קו' תוס' וכל הראשונים מנ"נ להערוך דאפילו לכתחלה שרי ועתה נבא לשאר ד' הערוך א' וא' ונבאר תחלה בס"ד הסוגי' שממנה מייתי ראיה:

שבת קל"ג:

אמר מר בשר אעפ"י שיש בהרת דבר שאין מתכוין הוא הנה ד' המק' נ' דהיכא דלא אפשר גם ר"י מודה ודד' אביי ורבא בפסחי' כל"ב בפסחים דגם לר"י בלא אפשר שרי ואמנם לפי"ז אביי שהשיב לא נצרכא אלא לר"י היינו בל"ק דפסחים דאביי אליבא דר"י אוסר אפי' בלא אפשר כמ"ש תוס' שם ודייק לי' מדר' יאשי' דהכא אבל לבתר דשמע מרבא דמוד' ר"ש בפ"ר מודה אביי דמסתבר גם לר"י לא אצטריך קרא להכי משום דהוה לא אפשר ופליגי הני תרי לישנא דאביי בפסחים בס"ד ומסקנא דאביי דשמעתין:

איכא דמתני והנה כבר כ' לעיל לבאר למה לי תרי קראי בשר ולעשות ואמנם י"ל עוד דיש חילוק גדול בין הך דסיב ובין מילה בצרעת בהך דסיב עושה כלאחר יד משא"כ במילה בצרעת קוצץ בהרת בידים וממילא איצטריכו תרוויי' דמבשר לא הוה ילפי' לסיב דהתם משום דקעביד מצוה ומסיב למילה לא ילפי' דשאני התם דעביד כלאחר יד ובזה נ' ליישב ד' הרמב"ם בה' נזירות שפסק דאף דסורק הוה פ"ר אינו לוקה וכ"כ לעיל דמ' דס"ל להרמב"ם נהי דפ"ר לר"ש אסור מ"מ מלקא לא לקי אמנם יק' לפי"ז מאי מק' הש"ס פ' הבונה והא אביי ורבא דאמרי וכו' ומאי קו' הרי חיובי לא מחייב אפ"ר ולמ"ש א"ש דדווקא בסורק דנהי דהוה פ"ר מ"מ השרת הנימין לא מתעבדא כ"א כלאחר יד ואיהו מידי אחרינא עביד התם ס"ל להרמב"ם דלא לקי משא"כ התם בפ' הבונה דמייפה ע"י התלישה הקרקע אלא דלא מכוין וכיון דפ"ר לא בעי כוונה ממילא חיובא ג"כ מחייב ואמנם האי חילוקא יליף לי' הרמב"ם מסוגי' וכמ"ש:

ואביי אליבא דר"ש האי בשר יל"ד אמאי לא פריך הש"ס האי לעשות מאי עביד לי' ואהא לא שייך תי' הש"ס ונ' דלכאורה האי לעשות אינו מיותר דאצטריך לעשה כדאמרי' לעיל דצרעת עשה ולא תעשה אלא דמאן דמוקי לה אסיב היינו משום דס"ל דאי לעשות עשה הו"ל השמר דעשה ואין כחן ל"ת ולמאן דס"ל דכל השמר הוה לאו שפיר דריש לעשות אעשה נמצא דאלעשו' לק"מ ועד"ז נבין ד' התוס' שכ' דלר' יוחנן א"ל דאצטריך קרא לבינייהו וק' א"כ למה שוב א"ר יוחנן לא צריך הרי לבינייהו עכ"פ צריך ואמנם למ"ש א"ש דוודאי אי לא דרשי' לעשות אסיב ואין לנו כ"א ק"ו ממילה בשבת שפיר אצטריך קרא לביניי' משא"כ אי דרשי' מלעשות סיב נהי דמסיב לחוד לא מצינו למילף אמילה וכמ"ש דשאני סיב דהוה כלאחר יד מ"מ כיון דמק"ו עכ"פ ידעי' דגם מילה דוחה צרעת אלא דאכתי שלא בזמנה לח ידעי' ולא אצטריך כ"א גילוי מלתא בעלמא ואהא וודאי מהני סיב ואמנם אי לא דרשי' לעשות אסיב שפיר אצטריך קרא אבינייה' ומעתה למסקנא באמת ר' יונתן דקאמר אין צריך דריש לעשות אסיב ושפיר קאמר אין צריך וקרא אצטריך אליכא אחר ואמנם הש"ס בס"ד לא מצי פריך אר' יונתן דלמא לא דריש לעשות ואצטריך קרא אבינייהו מאי אמרת א"כ מאי אין צריך דקאמר ניחא להש"ס להק' קו' לר"ש מלהק' דקדוק לשון לר' יונתן:

וחנה מסוגי' זו הביא הערוך ראי' דפ"ר דלא ניחא לי' שרי מדלא אצטריך קרא כ"א לדליכא אחר והתוס' ביומא תמהו על דבריו הא סוגיין קאי מקמי דסבר אביי מודה ר"ש בפ"ר ונ' פשט ד' הערוך עד"ז דלמאי דמסקינן הכא דאצטריך קרא לאביי בדליכא אחר א"כ תק' לדידן אליבא דר"ש דמפקי' קרא לפ"ר אכתי אביו היכא דליכא אחר מנ"ל דלמא קרא לאחר אתא אלא ש"מ לאחר ל"צ קרא דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' וכו' אצטריך קרא לאביו ונ' דגם התוס' שם הרגישו בזה ולזה כשהק' עוד אכתי מדרבנן מנ"ל כ' בסו"ד ל"ש אביו ול"ש אחר וזה הל' ק' הא התם לאו לענין מילה קמיירי וע"כ כוונתם ל"ש אביו ל"ש אחר מחד קרא נפקי ואמנם קו' תוס' דלמא אכתי מדרבנן אסור אפי' בשבת וממילא בשאר אי' דאוריי' כ"כ לעיל ד' הערוך דאם מקרי פ"ר ממילא גם חיובא מחייב ואי לא הו"ל אינו מתכוין ומותר:

ואמנם בענין קו' תוס' על הערוך אמאי לא מק' הש"ס גם לרבא דע"כ לד' הערוך גם לרבא מוקמי' לקרא דקטן בדליכא אחר דבאחר ל"צ קרא נ' דבאמת ידע הש"ס דקרא דקטן לכ"ע בליכא אחר מיירי ועיקר קו' לאביי הוה מגדול דלרבא ניחא דהוה פ"ר דניחא לי' משא"כ לאביי צריך לאוקמי באומר לקוץ בהרתו מכוין וקרא לרשיעו גמורה וזה וודאי דוחק גמור ורמז לנו הש"ס מ"ט הדר אביי לגבי רבא דאין דוחק גדול מזה לאוקמי קרא כה"ג וממילא ביאר הש"ס דבקטן בר מן דין דצריך לאוקמי קרא בדליכא אחר לכ"ע עוד אנו צריכין לומר דמיירי באומר לקוץ בהרת בנו מתכוין וכ"ש דדחיקא טפי:

ודע דהא דאצטריך קרא בדליכא אחר חף דאי' לן קרא בגדול היינו דבגדול לעולם הוה פ"ר וע"כ מילה דוחה צרעת אבל בקטן דא"נ האידנא ליכא אחר הלא במשך הזמן יזדמן אחר וס"ד משום מצות מילה בזמנה נא נדחה לאו דבהרת קמ"ל:

שבת קי"ג:

רש"י דלא קבעי לי' לעורו הנה וודאי למ"ד משאצ"ל פטור עלי' אין כאן אלא שבות אמנם נהי דליכא אלא שבות מ"מ לא דמי לטלטול והדרא קו' לדוכתא ולכך אצטריך אינו מתכוין ומ"מ למסקנא ל"ק אף דהו"ל שבות מ"מ אין זה מלאכה לעולם אי' בעלמא הוא דהוה ולכך דמי לטלטול:

תוס' ד"ה דשקיל הנה לפמ"ש תוס' לקמן לתרץ דבפלוגתא לא קמיירי גם קו' זו מיושבת ויש להביא ראי' לכאורה לתי' תוס' לקמן דרבנן לד' ר"י קאמרי דתנן כמעשהו בחול כך מעשיהו בשבת והך מתני' מני הרי לענין הפשט לכ"ע אין מעשיהו בשבת כמו בחול אלא ש"מ מתני' רבנן ורבנן לכתחלה שרי לגמרי והא דלא תנן לה באילו דברים משום דבפלוגתא לא קמיירי והיינו ד' הרמב"ם דשביק להך דברזי משום דמ' לי' ג"כ מהך מתני' דרבנן לגמרי מתירין והנה הערוך מ' כרש"י דבברזי הו"ל שבות מיהת וק' לי' דמ"מ לתניי' באילו דברים א"ו ע"כ כיון דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' דמפסיד לכולא עור שוב לר"ש מותר אפי' לכתחלה:

סוכה

ל"ג ע"ב:

רש"י מודה ר"ש עביד חריץ דהוה מלאכה גמורה יל"ד הרי באמת חריץ ע"י גרירה לאו מלאכה גמורה כ"א כלאחר יד כמ"ש רש"י כירה מ"ו ע"ב ונראה כוונת רש"י דר"ש נקט גרירה להורות דכה"ג הוא דמתיר אבל בפ"ר לא שרי ולא תימא דנקט גרירה לאפוקי ממלאכה גמורה לזה כתב רש"י דאינו מתכוין אפילו במלאכה גמורה שרי. שם בד"ה הושענא אחריתא האריך רש"י לחלק בין פ"ר להכא וכוונתו נראה לדברי תוס' ריש כתובות שכתבו ליישב ד' רש"י דק' עלי' א"כ לוקמי כר"י וכ' תוס' דפ"ר הוא דלא הוה דלמא לא יצטרך אבל לר"י אם מ"מ לבסוף יצטרך להושענא עביד אי' למפרע והן ד' רש"י דדווקא פ"ר לא הוה לא זולת:

והנה לכאורה אי בלא אפשר מודה ר"י למה לא יחשב לקטן לאכילה לא אפשר ונראה דכיון דיכול לשבור ההדס שלא יהיה בו ג' טפחים ואח"כ לאכול מקרי אפשר והא וודאי שרי ביו"ט דר"י מפשח אלותא:

והנה מ"ש תוס' דהוה מלאכה שאצ"ל לכאורה מיותר דהול"ל בפשיטות דפ"ר דלא ניחא ליה ג"כ לכתחלה אסור אלא דתוס' לשטתיי' שכ' בארעא דחברי' דהו"ל משאצ"ל כלומר וה"ה כל פ"ר דלא ניחא ליה הו"ל משאצ"ל ועד"ז נוכל לפרש ג"כ ד' תוס' ביומא גבי בהרת שכ' נהי דמדאורייתא שרי משום דלא הו"ל מלאכת מחשבת וק' לר"ש כל דבר שאינו מתכוין בכל אי' תורה שרי ומה ענין מלאכת מחשבת לר"ש כאן אמנם כוונתם דפ"ר דלא ניחא ליה שרי לר"ש מה"ת בשבת דווקא משום משאצ"ל ומשאצ"ל פוטר ר"ש משום מלאכת מחשבת משא"כ בשאר אי' אין חילוק בפ"ר בין ניחא ליה ללא ניחא ליה ובזה תליא עיקר פלוגתת תוס' וערוך דהערוך לא מ' ליה לחלק לר"ש בין דאורייתא לרבנן ותוס' בשאר אי' מודי' ליה אבל בשבת פטרה תורה משום משאצ"ל:

והנה ד' תוס' דהכא משום מצוה שרי וד' תמוהין הא אדרבא עיקר היתירא הוה משום דלא מבעי ליה למצוה נ' כוונתם דאם הוא רוצה ללקטן לאכילה מאי אי' ליה למעבד ע"כ אתה מצוה עליו שיפחות ההדס שלא יהיה ראוי לצאת בו ואמנם יוכל להיות שיצטרכו אותו למצוה ואנן נגזור עליו לפוסלו שלא יהא ראוי למצוה כולי האי לא גזרו רבנן:

וי"ל עוד בדרך אחר בנפ' דברי הרמב"ם שכתב ואם לקטן א' א' לאכילה כשר ותמהו עליו למה השמיט הא דאי' ליה הושענא ומכח זה גרס ה"ה שלקטן אחר ודבר זה קשה להולמו היכן רמז במלת אחר שזה האחר א"צ לו ולזה נראה דד' הרמב"ם דהש"ס מוקי לה דאי' ליה תרי הדסי' ושני' ענבי' מרובין מעלין ואם לקט רק מא' וודאי היה פ"ר אבל מאחר דלקט משנים כל חד לא הוה פ"ר כ"א בשעה שלקט מזה הוא אומר את זה לא יקח וכן בשני' וז"ש הרמב"ם שלקטן אחד אחד דקאי אבדי הדס דאי אענבי' אחת אחת מבעי ליה דענבה ל' נקבה נמצא שפיר הביא הרמב"ם דברי הגמרא וכ"נ שהיה דברי תוס' וז"ש דבמקום מצוה אף דוודאי חד מניי' יקר למצוה מ"מ לא גזרו:

זבחים

ס"פ כל התדיר. אמר שמואל המתנדב יין גמ' מ"ט ר"ל מ"ש יין זה משאר נסכים וע' רש"י:

והא קמכבה ואף דשמואל קרא קדריש כבר יישב רש"י לקמן בספרי דריש קרא ע"ד אחר ונראה דבר מן דין מקרא ליכא למשמע דאמרינן בברכות כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב זבח בלא נסכים ומנ"ל דזבח בלא נסכים אינו נרצה אע"כ קרא קדרשי' ויין תקריב לנסך אשה ריח ניחוח ע"י היין שהקרבת לנסך האשה דהיינו הזבח לריח ניחוח:

אלא דאכתי ק' מאחר דע"כ פ"ר לא הוה כמו שפי' רש"י במסקנא וכי לא ידע הש"ס דשמואל כר"ש ס"ל בדבר שאינו מתכוין ונראה דהש"ס הוה סבר דדווקא במלאכת שבת ויו"ט כמו גרירה ריבוץ וקירוד בביצה ס"ל לשמואל כר"ש והטעם דגם לר"י לא הוה אלא דרבנן וכמ"ש תוס' משום מלאכת מחשבת אבל בשאר אי' תורה דמדאורייתא פליגו שמואל כר"י ס"ל והביא להש"ס לפ' כן משום קו' דשמואל אדשמואל לקמן ופי' הקו' הי' כך דברי המח' דר"ש דמתיר בכל התורה אינו מכוין מפיק ליה מלאכת מחשבת בשבת למלאכה שאצ"ל ור"י דאוסר בכל התורה אינו מתכוין מפיק למלאכת מחשבת לאינו מתכוין ומשאצ"ל חייב עלי' נמצא מאחר דשמואל ג"כ מחייב במשאצ"ל ע"כ ס"ל בכל אי' תורה לבר משבת דבר שאינו מתכוין אסור ומ"מ הש"ס דחי דשמואל באינו מתכוין כר"ש ס"ל בכל אי' תורה ומשאצ"ל מחייב ומלאכת מחשבת מבעי' ליה למקלקל וכסוגיא דחגיגה גבי חופר גומא ומיושב היטב קו' תוס' אמנם כוונת התוס' נראה דהוא להיפך ממ"ש פרק כירה דהתם רצו לפ' דטעמא דדבר שאינו מתכוין מותר משום דהו"ל משאצ"ל וע"ז קדחו מסוגיין ואמנם מסקנתם בשמעתין להיפך דד' המק' דמשאצ"ל פטור משום דאינו מתכוין וא"ש הכל:

ומ"מ עדן ק' למה לא פריך הש"ס קו' זו פ' ב"מ כשאמר רבה משמי' דשמואל הל' כר"ש בגרירה וצ"ל דדלמא דווקא בגרירה דלא הוה כ"א דרבנן כדאמרינן פ' כירה משא"כ בצירוף ומזלפין יין דהוה דאורייתא:

ועד"ז י"ל בפ' כירה ע"פ פשוט דהכי קמק' התם דס"ד דמדאמר שמואל הל' כר"ש בגרירה מ' דווקא בגרירה ס"ל כר"ש משום דהוה דרבנן וא"כ בצירוף אמאי פסק כר"ש ע"כ משום דצירוף ג"כ דרבנן ותינח אי ס"ל לשמואל משאצ"ל פטור עלי' א"כ הוה שוב דרבנן ומותר דבר שאינו מתכוין משא"כ אי ס"ל כר"י א"כ הוה צירוף דאו' ומשני דאפי' בדאוריי' ס"ל לשמואל כר"ש וגרירה לאו דווקא ומ"מ ק' מסוגי' דידן. ואמנם לד' הר"י קורקוס שהביא הכ"מ דטעמא דשמואל דס"ל אפי' בפ"ר פליג ר"ש ומשו"ה לא פסק הרמב"ם כשמואל ומעתה היינו דלא פריך הש"ס בגרירה דהתם לא עלה ע"ד למרמי אינו מתכוין אמשאצ"ל דשאני משאצ"ל דעכ"פ ידע שעושה המלאכה אמנם לשמואל דס"ל אפי' בפ"ר שרי א"כ מהני בכ"ג אינו מתכוין ומ"ש דל"מ במשאצ"ל דג"כ אינו מתכוין לעיקר המלאכה ומשני דמ"מ ס"ל לשמואל כר"י דכיון דאסר התורה מלאכה זו לא חלקה תורה בין אצ"ל לצ"ל:

ויש להסביר קצת ד' הר"י קורקוס דשמואל דייק למלתי' ממתני' דבכורות דקאמר ר"ש יקיז אעפ"י שעושה בו מום ש"מ אפי' בפ"ר שרי ר"ש ואמנם מאחר דהרמב"ם פסק שם כחכמים דמתני' ממילא לא קיי"ל כשמואל ג"כ:

ואמנם אביי ורבא דאמרי' דאפי' ר"ש מודה בפ"ר טעמיי' כמ"ש תוס' שם בבכורות דטעמא דר"ש דכיון דאחזו דם ואם לא יקיזו לא ימות אין מום גדול מזה והו"ל מטיל מום בבעל מום:

והנה האחרונים בשם מהר"ל הקשו על ד' הרא"ש וכ"ה ברשב"א והר"ן שדחו ד' השאלתות ס"פ שמונה שרצים שכ' דבשאר אי' לא קיי"ל כר"ש והביאו ראי' מסוגיין וכ' דגם אין לחלק ולומר דבסוגיין דשמונה שרצים ה"ט משום דלא ניחא לי' וכד' הערוך דהרי בשאר אי' ע"כ לא מחלקי' מדמק' הש"ס בשמעתין והא קמכבה והק' מהר"ל חדא דלמסקנא באמת מתיר ר"ש ותו דהרי הרא"ש גופי' פ' הבונה הביא ראי' הערוך מסוגיין וכ' בזה הבה"ז והצ"ק והמג"א והק"נ כל חד לפי שטתו ול"נ בקיצור אמרי' דהמק' דפריך והא קמכבה היינו דק' לי' מדסתים שמואל מזלפי' ע"ג האישים מ' אפי' היכא דהוה פ"ר והיינו דק' לי' דוודאי כבר ידע המק' דשמואל בדבר שאינו מתכוין כר"ש ס"ל דהרי מק' הש"ס בבכורות אכתי לא ידעי' דשמואל כר"ש הרי דהוה פשיטא להו אלא ש"מ מטעם פ"ר פריך ואמנם בתר דמייתי הש"ס בריי' דיין לספלי' א"כ הא דקא"ל שמואל יין מזלפי' ע"ג האשים ר"נ לאפוקי ממ"ד על הספלי' ולעולם כר"ש קאמר דהיינו היכא דליכא פ"ר וכמ"ש רש"י נמצא דמד' המק' נדחו ד' השאלתות ומד' התרצן נדחו ד' הערוך ולק"מ:

ואמנם עיקר קו' שהקשו ע"ד השאלתות מהא דמק' הש"ס פ' במה אשה אר"י האמר הל' כסתם משנה ש"מ דגם בשאר אי' הל' כר"ש אפשר לומר ד' השאלתות דהש"ס ה"מ למדחי בלא"ה כמ"ש תוס' שם דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת וגם כמה סתמי דלא כר"ש במ' כלאים ובפ' במה בהמה אלא דקושטא קאמר דטעמא דר"י משום דר"נ בר אושעיא תוס' ד"ה הא ר"י טרם נבא לבאר ד' תוס' אלו עלינו לבאר הש"ס בב"ק דמק' מתני' דלא כר"ע ומהי"ת וכי ר"ע מכלאים קמיירי או תנא דידן ממכס קמיירי תרוויי' מודו במכס ותרוויי' מודו בכלאים ואמנם נ' דהש"ס ק' לי' מתני' דמכס אמתני' דמוכרי כסות ומ' לי' לחלק דהתם כיון דלא אפשר דאין דרך מכירה כצנועים מתיר תנא דידן משא"כ במכס וודאי אי מותר להבריח המכס ג"כ מקרי לא אפשר והוה שרי לי' אבל מאחר דס"ל לתנא דאסור להבריח המכס א"כ מ"ט נשרי אינו מתכוין וא"כ שפיר קאמר הש"ס מתני' דלא כר"ע וע"ז קאמר בשלמא אי פליגי לענין כלאי' מ"מ אפשר דר"ע אפי' כה"ג מתיר דבר שאינו מתכוין אבל מאחר דפלוגתיי' במכס במ"פ כ"נ לפ' ד' הש"ס בב"ק אמנם ד' התוס' בשמעתין ק' להולמן מנ"ל דלמסקנא פליגי כלל ר"ע ות"ק בכלאים הן אמת דהתוס' הביאו גי' אחרת אבל מ' דלא דייקו בלישנא וא"כ ק' מאי ק' להו ונ' כוונת התוס' דאדרבא מאחר דמוקי פלוגתיי' במכס העומד מאליו א"כ מ"ט דת"ק דאוסר א"ו במכס גופי' ל"פ אלא דפליגי אי מותר ללבוש כלאי' ושפיר ק' להו:

אמנם באמת יש לדחות דטעמא דת"ק משים סכנה. א"נ מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ת"ק במוכס שי"ל קצבה ור"ע באין לו קצבה:

כריתות

ס"פ ס' אכל חלב:

מ"ס דבר שאינו מתכוין מותר ע' רש"י ביאר דעתו דמה"ט לא הוה פ"ר משום דלא ידע שיובערו התחתוני' משא"כ באידך בריי' דידע שפיר שיובערו הו"ל פ"ר ואין כאן כ"א משאצ"ל ולרש"י ל"ק קו' תוס' דמ' דעתו במ' יומא בסוגי' דצירוף דס"ל דבר שאינו מתכוין לר"י אפי' בשבת דאזריי' ואמנם תוס' לטעמיי' תי' בזה מה שתי' אמנם האי ועוד שכ' תוס' יל"פ על ב' פנים י"ל שהוא תי' בפני עצמו וכיוונו לד' הערוך וכן מטין סוף ד' תוס' בפ"ר דלא ניחא לי' הוה אין מתכוין וכד' הערוך וי"ל דהוה סניף לתי' קמא וכן מטין ד' תוס' פ' כירה סוגי' דמיחם אמנם סוף ד' תוס' צריכין ביאור במ"ש א"נ ונ' כוונתם דראי' הערוך מסוגי' דלולב הגזול דע"כ פ"ר דלא ניחא לי' הו"ל דבר שאינו מתכוין ולהכי מותר אפי' לכתחלה דאלת"ה א"נ הוה משאצ"ל וכד' תוס' הרי עכ"פ מתקן לכתחלה ואמאי שרי וכקו' תוס' פ' לולב הגזול ותי' שם דבמקום מצוה הקילו לא מסתבר להו בשמעתין:

שבת

פ' כירה:

גמ' ורש"י מאי קאמר מאי פנהו ומאי לא יתן אבל נותן נ' כוונת רש"י דאי לאו דתנן שפנהו כ"א פנה ממנו לא הוה ק' לן מידי כי היינו מפ' מים מועטין אסור ומרובין שרי אבל השתא דתנן שפנהו מ' שיש בו מים חמים ומ' לן מאחר דקיי"ל תתאה גבר אפי' מרובין אסור דקמא קמא מבשל והיינו דק' לן ואביי לקמן דמ"מ מוקי לה הכי אולי ס"ל עלאה גבר והו"ל צונן לתוך חם ועד דמחמם לא נתקרר מחמת הרוב:

והלא מצרף הק' תוס' לוקמי כשלא הגיע לצירוף ונ' דמתני' תנן כדי להפשירן ולמאי הל' תני לה א"ו לאשמעי' דצריך שיכוין כדי להפשירן אבל לא יתכוון כדי לצרף א"כ ש"מ דבהגיע לצירוף מיירי ואמנם לקמן הק' עוד תוס' אד' רש"י לישני שאינו ממלא המיחם כדי לצרף ונ' דיל"ד אמתני' פתח במיחם וסיים בכוס א"ו בא להורות מיחם דומיא דכוס מה כוס מותר למלאות על כל גדותיו דל"ש בי' צירוף ה"נ במיחם אם מכוין כדי להפשיר ואמנם כן מתורץ ממילא גם קו' ראשונה דאי בלא הגיע לצירוף מאי רבותא וכ"ת א"כ לאביי למאי הל' נקט תנא כוס י"ל אדרבא נקט כוס למימר דווקא מיחם דומי' דכוס דל"ש בי' צירוף ה"נ במיחם היכא דל"ש צירוף דווקא ולפנינו בס"ד נבאר ומק' הש"ס והלא מצרף וכ' תוס' דמל' זה מ' דהוה פ"ר ונ' לבאר לפ"ד דבמיחם שיש בו מים אפי' מלאהו פה על פה אין כאן פ"ר דמאחר דהיו בו מים דלמא בלא זה ג"כ הי' מתקיים היטב ובמיחם שפינה ממנו מים תלי' אם נתנו בו מעט מים ג"כ לא הוה פ"ר דדלמא לא מצרף ואמנם אם מלאהו פא"פ וודאי הוה פ"ר ומעתה מאחר דרב אדא ב"מ מוקי לה במיחם שפנהו ממנו דשייך בי' צירוף ומאי נקט מיחם דומיא דכוס אלא ש"מ לאשמעי' דכל זמן דלא מכוין כ"א להפשיר שרי ואפי' ממלאהו לגמרי דהוה פ"ר ושפיר פריך והלא מצרף ולפי"ז ע"כ רב אדא ס"ל כאביי קודם חזרה דאפי' בפ"ר פליג ר"ש ואמנם אביי דק' לי' אם פנה ממנו תנן ומוקי למתני' ביש בו מים ותנן מיחם דומיא דכוס ע"כ לאשמעי' דמיירי שאינו ממלאהו דלמא אתי לידי צירוף וכרב לקמן וא"כ ה"ה בפנהו ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר דהא חדא הוה וכמ"ש לעיל וא"כ ע"כ מתני' ר"י היא דאוסר באינו מתכוין אמנם למסקנא דמודה ר"ש בפ"ר גם ר"ש מודה במיחם שפנה ממנו מים שלא ימלאנו מפה אל פה ודלא כרב אדא ומעתה הא דהשמיט הרי"ף אוקימתא דרב אדא היינו משום דקיי"ל מודה ר"ש בפ"ר ואמנם הביא אוקמתא דאביי דמוקי מתני' כר"י ואף דבהא דאשמעינן תנא דמיחם שפנהו לא יתן לתוכו כל עיקר לא קיי"ל אבל מ"מ אסור למלאתו צוננין דהוה פ"ר וכן בהא דאסרה מתני' ביש בו מים למלאות לגמרי נחלקו רב ושמואל אי קיי"ל בהא כמתני' וקיי"ל כשמואל ומ"מ נ"מ כמ"ש לענין פ"ר ובמיחם שפינו ממנו וא"ש ד' הרי"ף ונסתלק מעליו תלונת הרז"ה:

והנה לד' הערוך דמפ' בארעא דחברי' אפי' לכתחלה א"כ גם כאן נוכל לפ' דמיירי במיחם דחברי' ואפי' פ"ר שרי ומיושב קו' תוס' דבאמת הוה פ"ר אלא מ"מ משכחת לה דלר"ש שרי ע"ד שכ':

ובמ"ש בד' רש"י מאי קאמר נ' ליישב קו' הכ"מ על הרמב"ם שכ' פכ"ז מה' שבת דבכ"ר אסור ליתן כלל צונן לתוך חמין והרי לאביי גופא במתני' דשרו אמנם אביי לטעמי' מצי סבר עלאה גבר ואנן דקיי"ל תתאה גבר בכ"ר אסור ומתני' מיחם דומיא דכוס דווקא מתיר ולא כ"ר ומטעם שכ' דקמא קמא קמבשל:

ועתה נבא לבאר בס"ד שטת הרמב"ם שכ' דמצרף תולדת מכבה ואעפי"כ מתיר גחלת של מתכות לכבות בר"ה והק' עלי' הראב"ד מ"ש משל עץ דאוסר ותו דביומא מבואר דצירוף רק דרבנן וע' בד' ה"ה ובמ"ש עלי' הלח"מ וראיתי בתוך ד' הלח"מ דבר תמוה שכ' דלמא באי' דרבנן ר"י מתיר שאינו מתכוין ולא זכר דגם גרירה רק אי' דרבנן וקאסר ר"י וצ"ע:

ומ"ש לע"ד בשטת הרמב"ם הוא זה דנהי דמחייב ר"י משאצ"ל ופ' כן הרמב"ם אבל עכ"פ המלאכה נעשית דהיינו כיבוי וא"צ לפתילה חופר וא"צ אלא לעפרה החפירה דהיינו החרישה אי הבנין נעשה לאיזו צורך אלא שלא לצורך עיקר המלאכה כה"ג מחייב ר"י משא"כ אם המלאכה לא נעשית כלל דהיינו צירוף להרמב"ם תולדות מכבה אבל מ"מ אין כאן כיבוי כלל נמצא בגחלת של עץ נעשה הכיבוי שהרי נעשו פחמים אלא שא"צ להם משא"כ במתכת דל"ש פחמין מאי אמרת עכ"פ הצירוף נעשה לזה נבא שוב לדברינו לעיל מ"ש ליישב ד' הרמב"ם בה' נזירות שפסק בסורק וחופף באדמה דאינו לוקה מבואר דס"ל דאפ"ר לא נקי והרי בתולש עוזרדין פ' הבונה ומפשיט עור כ"כ מבואר דאין חילוק בין פ"ר לעושה מלאכה הענין וודאי היכא דעושה המלאכה בידים כתולש ומפשיט אלא דאינו מכוין ליפות מאחר דהוה פ"ר שפיר חייב משא"כ היכא דהוא עושה ענין אחר והפ"ר בא ממילא כה"ג ליכא לדמויי למתכוין וזה ענין ס רק בנזיר ומעתה גם כאן הצירוף נעשה ממילא והוא לא כשה המעשה בידים פ"ר כה"ג לא הוה כ"א דרבנן וז"ש ביומ' צירוף דרבנן וזה שהתירו גחלת של מתכת משום נזקא דרבי' וא"ש כל הסוגיות אמנם כ"ז בגחלת ועששיות שהי' באש והגיעו לצירוף כה"ג מדרבנן מיהת אסור אף דלא מתכוין משום פ"ר משא"כ במיחם שפנהו ובעת שפנו ממנו המים כבר נצטנן קצת א"כ אין כאן פ"ר ושפיר תלי' במתכוין ואינו מתכוין ומעתה במיחם שפיר פסק כר"ש דשרי ובעששית ביוה"כ לא התיר כ"א משום אין שבות במקדש אמנם באמת מה שהוכיחו המפורשים מסוגיא דיומא דהוה פ"ר משום דהש"ס מדמי לה לבהרת צריך ביאור דהרי בהך סוגיא דמוקמי אביי בהרת כר"י ע"כ לא ס"ל לחלק בין פ"ר לאינו מתכוין דאי הוה מחלק מנ"ל ול"ל לאוקמי דלא כר"ש כיון דידע סברא לחלק דלמא גם ר"ש מודה להך סברא א"ו לא מחלק וע' לפנינו:

יומא

ל"ה פ' אמר להם הממונה:

גמ' תניא ר"י אומר יל"ד מ"ט נאיד ר"י מהני חמין דמתניתין והוצרך להתיר שבות הלא בחמין אפי' שבות ליכא ונראה ר"י לטעמיה דס"ל פ' כירה דאפילו תבשיל וחמין שהוחמו כל צרכן אין משהין ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה וחמין ששהו ע"ג כירה גרופה מבע"י ב"ס אין בהם כח להחם ביוה"כ צוננים שתפיג צנתן:

ואמנם הרמב"ם שפסק שמה דחמין שהוחמו כ"צ משהין ע"ג כירה אפי' אינה גרופה שפיר כ' דרצו מחמין חמין רצו מלבנין עששית ונראה דליבון עששית הי' מכינין לדברי הרמב"ם דלמא לא יהא חמין חמין כ"צ דא"כ כיון דסגי בחמין למה יתירו שבות בחנם:

ומי אמר אביי כ' רש"י דדבר שאינו מתכוין מותר וכ' בסוף אלמא ס"ל לאביי דקרא מסייע לר"י ובסוף כ' דל"ג אין שבות במקדש וע' בתוס' ונפ' אי"ה פי' הסוגיא לדברי רש"י קו' הש"ס היה דאביי ע"כ סבר דבר שאינו מתכוין במקדש מותר וזה ל"ש כ"א אי דבר שאינו מתכוין דרבנן אמנם בבהרת מבואר דס"ל לאביי אליבא דר"י דבר שאינו מתכוין דאורייתא ומשני הש"ס דה"ק אביי כיון דצירוף דרבנן מותר דבר שאינו מתכוין וכ"ת הרי גם גרירה דרבנן גרירה מטעם חורש אלא דהוה כלאחר יד ואיכא חורש עכ"פ דאורייתא ואסור אינו מתכוין ולהכי אפילו בחורש דרבנן ע"כ גזרו דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקן משא"כ צירוף דאורייתא ליכא כ"א בכלים דשייך מכה בפטיש אבל צירוף עששית דל"ד כלל דיו לגזור במתכוין אבל לא באינו מתכוין ומעתה לא מצי להק' מדר"י דגרירה דשפיר ידע המק' לחלק בדרבנן בין גבולין למקדש ומק' מבהרת דהוה ע"כ דאורייתא ולמסקנא א"צ לאין שבות במקדש ז"נ בביאור ד' רש"י ולק"מ עליו ועוד נבאר בס"ד:

ואמנם בענין קו' תוס' על רש"י הרי גרירה דרבנן ופליג ר"י ותו למה לא פריך הש"ס ר"י אדר"י נ' דסברת הש"ס מעיקרא הוה דמה דאסר ר"י בגרירה היינו בקטנים דאפשר משא"כ בצירוף דלא אפשר שרי ואמנם כ"ז אי הא דאסר ר"י דבר שאינו מתכוין הוה רק דרבנן אזי שייך לחלק בין אפשר ללא אפשר ואמנם מאביי דבהרת מבואר דר"י מדאורייתא אסור א"כ ל"ש לחלק ומשני ע"ז דבר שאינו מתכוין וודאי דאורייתא אבל צירוף הוה רק דרבנן ושוב חלקו רבנן בדרבנן באינו מתכוין בין אפשר ללא אפשר ואמנם במיחם דג"כ אפשר שלא לתת לתוכו מים ג"כ אסור וא"צ לתי' התוס' אלא דמד' רש"י בשבת מבואר כדברי תוס' אלו עיי"ש. וראיתי לדקדק בד' תוס' גופי' בפרק כירה שכ' ראיה מדמוקמי' בביצה מתני' דעגלה כר"י ול"ל ראיה זו הרי ר"י בהדיא מיירי שם ואולי שמא יאמר האומר ר"י לדברי' דרבנן קאמר ולזה מייתי תוס' דכולי מתני' מוקמי כר"י:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה