אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ב ענינים › בסוגיא דברירה

ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט

ענינים · בסוגיא דברירה

פרק המוציא

סוכה כ"ג:

כי פליגי בבהמה קשורה הק' א' מן התלמידים והא כל דבר שיש בו רוח חיים קאמר וכי בהמה קשורה אינו דבר שיש בו רוח חיים והיאך קאמר ר"ז דר"מ מכשיר בה ונ' דר"ז סבר דהא דנקט ר"מ כל דבר שיש בו רוח חיים משום גולל נקט הכי דבגולל מודה ר"ז דאפי' בהמה קשורה לא מהני לפי מאי דס"ד עכשיו וה"ט דוודאי בדבר שהוא לזמן מועט לא גזר ר"מ שמא תמות משא"כ בגולל דפ"א וודאי תמות ויסלקי' משם ועי"ז תשתכח טומאת גולל ממנה מאחר שתטמא טומאת נבילות ובזה מובנים ד' רש"י לקמן בשלהי סוגיין דפריך הש"ס על ר"ז ואביי ממתני' דעירובין והקשה רש"י למה לא פריך מברייתא דידן ותי' קמא אינו מובן דעכ"פ אין תי' ר"ז ואביי דקאי תרווייהו אברייתא אין תי' עולה יפה ואמנם תי' שני א"ש וה"ק רש"י מבריי' א"ל דבאמת מטמא משום גולל ואדרבה מה"ט גזר ר"מ וכמ"ש אמנם ממתני' תנן בהדי' ר"מ מטהר שפיר מק':

תוס' ד"ה למ"ד שמא תמות י"ל דאדרבה השתא ס"ל דבאמת ר"י חייש למיתה מההוא דהלוקח יין אמנם התם דווקא דנמצא שותה טבלי' למפרע חייש ר"י אבל הכא לגזור שמא תמות ולא אדעתי' נ"ג ר"י דוודאי מסלק לה משם וכן ל"ג ר"י שמא תברח דהרי יחסר לי הדופן אבל לר"מ כיון דגזר שמא תמות לאביי למה לא יגזור לשמא תברח:

תוס' ד"ה הלוקח הנה ד' רש"י דלא מוקי לה במטהר יינו של כותי נ' דא"כ ההוא מטהר וודאי ידע אם הכותי תרם ממנו או לא ואי דידע דלא תרם א"כ למאי נ"מ נקט תנא כותי' לנקוט יין של טבל א"ו הא גופא אשמעי' דכותי אף על תרומה נחשד וא"כ ע"כ קודם גזירה מיירי. ולד' תוס' י"ל דס"ד דאף דהמטהר לא ידע דלמא הכותי תרם ממק"א ושוב הו"ל ס' קמ"ל דוודאי דייני' ליה:

ואמנם גם בשמעתין לא כ' רש"י ע"ש כ"א לילי שבת וק' קו' תוס' למה יהא טבל מוקצה ונ' דהיכא דהיה לו פנאי לתקן מבע"י לא התירו חכמים והכא בלוקח ביה"ש וכן הגי' לפנינו בהדיא ביומא ע"ש ואמנם מה שהקשה תוס' מר"י ור"ש דס"ל גירי אריות י"ל דברי רש"י דיל"ד ל' בין הכותי' דנקט לנקוט מן הכותי' א"ו משום ר"י ור"ש נקט הכי דס"ל גירי אריות וה"ק מישראל שנטמא בין הכותי' ועושה כמעשי' וכבר מצינו בנחמיה שנטמעו מישראל ביני' ולענין טבל דייני' להו ככותי'. ועל תי' התוס' ק' טובא הרי לר"י ור"ש תבואות הכותי פטורה מן התרומה דמה"ט תורמין מן נכרי' על כותי' ובמנחות שם באמת לא כ' תוס' כ"א במטהר יינו של כותי וד' תוס' בשמעתין צ"ל דמדרבנן עכ"פ חייבת וכיון דוודאי חשבי' לה אין כאן ספק דרבנן לקולא דאל"כ מאי תורמין על של כותי' דקאמר:

תוס' ד"ה אומר בע"ש וכו ורש"י בשמעתין נקט או שאין לו כלים ובגיטין כ' רש"י רק שאין לו כלי' ונראה דסוגיין דגיטין הביאו רש"י שם לפ' כן דדייקי' מבריי' זו דר"י בתולה בד' עצמו לית ליה ברירה והנה רש"י בגיטין שם כ' הטעם בתולה בד' עצמו משום שהיה בשעת התנאי פוסח על שתי סעיפים וק' בההיא דהלוקח יין מאי פוסח על שתי סעיפים שייך אמנם רש"י כ' שם והכא תולה בד' עצמו הוא שהוא עצמו מוציא היין וצ"ע מאי קאמר אמנם מאחר דמוקמי' לה באין לו כלים שפיר כתב רש"י דלמא מעיקרא הי בדעתי' רק לשתות הין ואח"כ שתה שתי הין וא"כ מעיקרא היה בדעתו להיות מההין השני ששתה לתרומה ועכשו שתאה ושפיר כ' שהוא עצמו מוציא היין ולד' התוס' דמיירי די"ל כלים א"כ ק' יוציא כך וכך לשתות ומהשאר יתרום ומאי תולה בד' עצמו יש כאן וצ"ל משום דמצי לתרום בין מפי' בין משולי' קרי ליה תולה בד' עצמו ודוחק דעכ"פ אינו דומה לאיזו מהם שארצה דע"כ היה פוסח על שתי סעיפים דאל"כ למה לא בירר מיד משא"כ כאן למה נימא מהיכן שיתרום מעיקרא היה דעתי' ולא נשאר כ"א קושית תוס' על רש"י דהול"ל מע"ש בצפונו ואמנם מאחר שפירש"י ומיחל היינו מחלל ע"כ מוקי לה שאמר מע"ש בצפונו וכמ"ש הריטב"א ורש"י קיצר במובן:

ויש להק' ע"ד התוס' דבהך דסמוך לה היו תאנים של טבל דתנן והוא בשדה או בביה"מ ולמה לא תנן ומע"ש בצפונו או בדרומו בשלמא לרש"י קיצר במובן וי"ל דמאחר שהוא אינו אצל התאנים דלמא בשעה שיאמר בצפונו יבא אחר ויתנם מהצפון לדרום ועד שיאמר מחולל על המעות כבר נתערבו ואמנם הא בורכא ומה בזה אם אח"כ נתערבו ואולי אינו מועיל חילול כ"א כשהוא במקומו ודוחק וצ"ע:

והנה מסיק הש"ס כאן איפוך אבל בגיטין הגי' כדס"ד דר"י חייש למיתה וא"כ ק' מהא דדופן לסוכה דמכשיר ר"י וקו' זו ק' ג"כ על הרמב"ם דפסק כהך דבת ישראל שנישאת לכהן ואמר לה ה"ז גיטך שעה א' קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ופסק דעושין בהמה דופן לסוכה וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל בד' דהש"ס בגיטין וכן הרמב"ם מחלקי' דכי חייש ר"י למיתה היכא שיבא לידי מכשול למפרע משא"כ דלגזור בדופן שמא תמות הבהמה ולא אדעתי' או תברח ולאו אדעתי' לא חייש ר"י וקו' הש"ס בשמעתין לא הוה כ"א לר"מ דאפילו למפרע לא חייש בתרומה ובדופן חייש וע"ז מסיק איפוך וכ"ז בס"ד אבל לבתר דמסקי' טעמא דר"מ משום מחיצה שאינו עשויי' בידי אדם אינה מחיצה לא ק' לן אדר"י כלל לא אמרי' שוב איפוך וכסוגי' דגיטין ואביי גופי' י"ל במסקנא חזר בו מקו' דגולל:

והא דנקט הרמב"ם בההוא דהלוקח טעמא דברירה ולא נקט טעמא דבקיעת הנוד מאחר דפסק דהיכא דיבא לידי מכשול גזרי' למיתה ודנימא דמסר ליה לשומר הרי דחי הש"ס ערביך ערבא צריך י"ל חדא דטעמא דברירה מהני אפי' היין בבור דל"ש בקיעת הנוד ותו דמשום גזירה לכתחלה הוא דלא שריא אבל אם בכל זאת אמר כן ולא בקע הנוד לא שתה טבל ולטעמא דברירה אפ"ה טבל שתה:

ונוראות נפלאתי ע"ד הכ"מ בה' מע"ש בהא דפסק הרמב"ם כר' יוסי דאמר חילל פ' בכל מערבין כ' הכ"מ הטעם דהרמב"ם ס"ל מעשר בזה"ז דרבנן ובדרבנן יש ברירה והרי בההיא דהלוקח יין כ' הרמב"ם בהדיא דהטעם דבדאורייתא אין ברירה וצ"ע. וכ"ת הרי באמת פסק הרמב"ם דמעשר בזה"ז רבנן י"ל בזה דמ"מ כיון דעיקרו דאורייתא לא הקילו בזה:

ומ"מ היוצא מדברינו דהא דאפליגו אמוראי אי טעמא דר"י משום ברירה אן משום בקיעת הנוד והרי בהדיא קתני טעמא דבקיעת הנוד ולמה נימא לדבריו דר"מ קאמר ואמנם היינו משום דק' להו הא דר"י דמכשיר בהמה לדופן ומאן דס"ל שמ"מ דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד מחלק בין למפרע בין להבא וכמ"ש:

תוס' ד"ה דברי ר"מ לולא ד' יש לחלק בין האחין שחלקו להך דהכא בנסביר תחלה ענין ברירה באחין שחלקו דהיינו דאמרי' לולא חלקו בשעה ראשונה אחר מיתת המוריש ג"כ לקחו חלק זה והיינו שכ' רש"י זה חלקם המגיע משעה ראשונה ומאן דלית לי' ברירה ס"ל דלמא בשעה ראשונה לא נטלו חלק זה דאין דעות האדם שוות וממילא הו"ל עכשו כמכר והנה באמת גם בההוא דלוקח יין י"ל אולי אם הי' מפריש אז ג"כ הי' מפריש מפיה או משולי' כמו שהוא מפריש עכשו ואמנם מאחר דאם ישנה דעתו הראשונה הוא שותה טבלים למפרע אנן סהדי דוודאי לא שינה דעתו הראשונה ואמנם תי' תוס' נ' להסביר עד"ז דהיכא דעביד מעשה מיד שנתן להאשה הגט התחיל מעשה הגירושין אלא שתלה הגמר באם ימות כיון שעכ"פ כבר התחילו הגירושין כה"ג י"ל סמכי' אברירה וכ"ת תינח ה"ז גיטך אם ימות שני לוגין מא"ל י"ל דהרי כ' הריטב"א בשמעתין מן הירושלמי דאי אפשר להך מתני' כ"א באומר מכבר לכשאשתה ע' בריטב"א בשמעתין וא"כ הו"ל ג"כ כאילו התחיל הענין מעכשו:

ועד"ז נ' לתרץ ד' הרמב"ם דאף דפסק בדאורייתא אין ברירה פסק בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דרצה האב מקודשת ולולא לא כ' בהדיא דבעי' רצה האב הי' אפשר לתרץ כמ"ש הר"ן פ' כל הגט דהתם שלא ימחה הוא אבל הרמב"ם כ' בהדיא דמת או שתק בטלו הקידושין וכן מ"ש היש"ש בב"ק בדיני ברירה דהתם משום שעומד להתברר בוודאי ג"כ ק' לד' הרמב"ם דאם מת האב אינו מבורר כמו בחבית ובהמה דלא מקרי עומד להתברר ואמנם נ' ד' הרמב"ם כד' תוס' דמדק' שמואל אדשמואל ש"מ היכא דמתחיל הענין מיד אלא שתולה בתנאי אמרינן יש ברירה וכ"ת הרי בההיא דהלוקח פסק הרמב"ם דאין ברירה אדרבא ה"ט משום דבההיא באמת פליגי ר"י ור"י ור"ש אי דמי להיכא דהתנה או לא ור"מ הוא דמדמי לה ולא קיי"ל כוותי' וכ"ת א"כ אמאי לא משני הש"ס פ' כל הגט כדרמי ר"י ור"ש דהלוקח אר"י דגיטין ור"ש דקידושין התם הש"ס לא רצה לחלק שום חילוק בענין ברירה דאם אתה מודה דיש סברא לחלק הסברא נוטה יותר לחלק בין תולה בד"ע לתולה בדעת אחרים ובזה מסולק ג"כ קו' רש"ל בגיטין שהק' אתי' שני של תוס' שכ' לחלק בין עומד להתברר וזה כוונת היש"ש הנ"ל ג"כ אבל הרש"ל קאי השתא לד' המק' דיוכל לפ' כפשוטו ע"מ שירצה ממש וזה לא מקרי עומד להתברר בוודאי. ודעת הרמב"ן בר"ן פ' כל הגט שם צ"לע שכ' לחלק בין מתנה ע"ד א' וכ' אם אמר הריני מערב אם ארצה אלך לא תליא כלל בברירה והרי הש"ס פ' בכל מערבין מק' בפ"א מכה"ג הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך וקתלי לה באין ברירה או יש ברירה וצ"ע:

והנה תוכן ד' תוס' דתרוויי' סברות שכ' צריכי דלתרץ דר' יוסי אדר"י צריך סברא שניי' דבין מה הוא באותן הימים בין הך דבע"ש מיירי במתנה בהדיא אמנם שתירוצו דר"מ דאחין שחלקו אדר"מ דהלוקח יין דאדרבא הך דהלוקח יין אינו עומד להתברר בוודאי ואפ"ה אי' לר"מ ברירה צריך לחלק בין מתנה ומברר להיכא דלא מתנה וכן לר"י אליבא דר"י דע"כ ס"ל ברירה דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ובביצה לאו מר"י מקשה וכמ"ש תוס' שם ובכמה מקומות ומ"מ מס' ליה בהך דאחין שחלקו ע"כ ג"כ צריך לחלק בין עומד להתברר או לא. ודע דאף דמס' ליה אי אחין לקוחות אי' ליה מ"מ נ"ק מבכורים דמספיקא אין מחזירין זה לזה ביובל ולכך לא הק' תוס' כ"א אי אי' ליה לר"י ברירה ולא מק' מהך דמס' ליה לר"י באחין שחלקו והיינו כמ"ש:

ובזה נבא בס"ד לבאר מה שפסק הרמב"ם בה' מע"ש כת"ק דר"י דעל סלע שתעלה בידי מן הכיס חילל והקשו עליו הא בדאורייתא אין ברירה הנה הרמב"ם דייק ליה דסברא דמחלקי' בין היכא דמתנה ומברר הוא ע"כ עיקר דאל"כ ק' דר"מ אדר"מ וכן ק' מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא או לא פליגי ר"י ות"ק ור"י ס"ל דבעי' עומד להתברר ולא קיי"ל כר' יוסי בהא וא"ש פסק הרמב"ם וכ"ת אכתי הא בהלוקח פסק הרמב"ם דאין ברירה התם כבר כ' לעיל דהך סברא דמתנה ס"ל להרמב"ם ל"ש ביין ומטעם שבארנו למעלה:

והנה בענין מה שהקשה רש"א בגיטין ובעירובין מאי מקשה להו לתוס' מהך דשופרות לר"י משום דליתא לדאיו דמ"מ לאיו ס"ל אליבא דר"י דאין ברירה ואיתא דשופרות כאיו י"ל כיון דלר"י דס"ל למ"ד אין ברירה מחזירין ביובל ע"כ ס"ל לר"י יש ברירה דאל"כ לא משכחת בכורים כ"א חד בר חד ומהי"ת נימא דטעמא דר"י בשופרות משום ברירה כיון דר"י ע"כ אי' ליה ברירה ובשלמא באיו שייך לומר דטעה בין גברא לגברא ולאו ר"י קאמר לה אבל הכא דתנן ר"י אומר לא היו שופרות וודאי ק' והתוס' קיצרו במובן:

והנה יל"ד מאי ק' להו לתוס' דר"י אדר"י דלמא ר"י באמת מס' ליה אי יש ברירה או אין ברירה כדאמרי' בפרק יש בכור דס"ל מחצה יורשים ומחצה לקוחות ובההיא דהלוקח מס' קאמר דאסור דדלמא אין ברירה ושותה טבלי' למפרע אא"כ מאי מייתי רב ראיה מההיא דהלוקח יין לדאיו דלמא לעולם כתנא דמתני' ור"י מס' ליה ובדאורייתא מחמיר מס' ובדרבנן בעירובין מיקל מס' חלא ש"מ דפשיטא ליה לרב דר"י פשיטא ליה דאין ברירה ואמנם ארב גופיה ק' מנ"ל הא מלתא לרב דלמא ר"י מס' ליה וכמ"ש ונראה דרב לטעמיה דס"ל פ' בית כור דבטלה מחלוקת וה"ט דס"ל אחין שחלקו יורשין הם ויש ברירה וא"כ פשיטא ליה או אין ברירה וודאי או יש ברירה וודאי אבל ס' ל"מ ליה:

סוטה י"ח ע"א:

תוס' ד"ה יש ברירה לכאורה ד' תוס' דהוכר האי' לכתחלה גרע מלא היכר וכן מסתבר דאהוכר עיקר קו' תוס' אא"כ מאי ק' להו מעירובין ומיומא דהתם שפיר קמייתי דמה היכא דהוכר אמרינן ברירה בשתי נשים שלקחו ב' קינין לא הוכר דהיינו בהלוקח יין לא כ"ש וכן ביומא קאמר שוב אפכא דמה היכא דלא הוכר כי ההוא דהלוקח ואי לא אמרי' ברירה בההיא דשופרות דהוכר לא כ"ש דאין ברירה ורבא בשמעתין שפיר מבעי' לי' דלמאן דאי' לי' בלא הוכר יש ברירה אם גם בהוכר ס"ל הכי אלא ש"מ דד' תוס' דאם יש לחלק ביני' יש סברא לומר ג"כ אפכא דהוכר עדיף וצ"ע ואמנם מיומא יש ליישב קצת קו' דעיקר קו' דגמ' מייתי מאיו אמנם הרי ליתי' לאיו מקמי מתני' וצ"ל כיון דאי' לן הך דמשופרות בהדי דאיו בא זה ולמד ע"ז וע"ז ק' להו מה ענין שופרות אצל איו בשופרות לית לי' לר"י ברירה משום דהוכר האי' אבל בעירובין ס"ל לר"י יש ברירה ויש לכוין כן בד' תוס' שהעמידו עיקר קו' אמאי דמייתי מאיו והרי גם מהלוקח יש להק' א"ו משום דההיא דהלוקח יש לחלק וכמ"ש דהש"ס מכח כ"ש פריך:

והנה לכאורה יש להק' מאי מבעיא לרבא הרי אי הוה ס"ל דאין חילוק בין תולה בד"ע לד' אחרים וא"כ אי' לי' לר"י ברירה מהך דמה היא באותן הימים וק' הך דשופרות וע"כ צ"ל משום דהוכר האי' ומאי מבעיא לי' לרבא בהוכר וצ"ל דרבא בגיטין דלמא קאמר והיינו דקמבעיא לי' מחנק ר"י בין תולה בד' עצמו לד' אחרים או מחלק בין לא הוכר להוכר:

אמנם מ"ש תוס' להק' מסאה תרומה דבכורות צע"ג דהתם באמת בטלה הך סאה במאה ומדרבנן צריך להרים ולחומרא קאמר ר"א היא שנפלה הוא שעלתה ותי' ק' עוד יותר שכ' דמדאוריי' חד בתרי בטיל הרי התם בק' מיירי דגם מדרבנן בטיל אלא מפני גזל השבט צריך להרים ואולי יש להגיה בד' תוס' דהתם מדרבנן מחמרי' וקו' תוס' היתה עד"ז דכיון דאין ברירה למה נפסידנו בחנם הסאה הזאת ונאמר תרקב וע"ז תרצו דמדרבנן מחמרי' וכמ"ש וצ"ע:

והנה גם מה שהק' מהתוספתא צ"ע דלמא גם הך תוספתא אתיא כמ"ד אין ברירה וצ"ל קו' התוס' על המק' ביומא דמק' בפשיטות וניתב ד' זוזי ונשדי כיון שמצינו בתוספתא להיפך ובאמת לולא ד' תוספת' אדרבא ד' התוספתא מורין דיש ברירה דקתני בין מא' בין מג' מקומות ואם לוקח בג' מקומות וודאי נוטל שליש מהמעות ולוקח ולא כמ"ש תוס' וצ"ע ומ"ש תוס' דממעילה אין ראי' כוונתם למ"ש שם דר"מ לטעמי' דמחויב אס' מעילות אשם. ודע דתי' תוס' במסקנא לא קאי כ"א אקו' דיש בילה אבל אקו' דיומא לא תרצו מאומה. והנה הרמב"ם בה' סוטה פסק הך איבעי' לחומרא לכתחלה ובדיעבד אין משקין אותה כלומר דמס' לא מחקי' ש"ש ואף דפסק דבדאוריי' אין ברירה היינו ג"כ מס' וא"כ שפיר פסק הרמב"ם:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה