ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
ענינים · פסחים
בענין הרהינו פסחים ל"א
מותר בהנאה כ"כ במקום אחר דנקט רישא איידי סיפא ויש להסביר דתחלה אשמעי' דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כלומר מתני' ר"ש וס"ד דר"ש באכילה הוא דקנים בשל ישראל שעבר עליו הפסח אבל נא בהנאה קמ"ל סיפא דאפי' בהנאה אסר ר"ש. וכ' רש"י הרהינו ושוהה אצלו כל ימות הפסח נ' כוונתו דאף דאוקימנ' לאביי בס"ד בלא הרהינו אצלו מ"מ ע"כ מיירי שעשה הגוי משיכה בחמץ אלא שאח"כ החזירו דאל"ה במאי קני לי' גוי להאי חמץ ונ"מ רק לרבא בעי' שוהה אצלו כל ימות הפסח:
והנה מה שהשמיט רש"י מעכשו ונקט הרהינו נ' כוונתו דעיקר תלי' בהרהינו גם למסקנ' דמוקמי' לה במעכשיו דמשום מעכשו אכתי שייך הואיל ובידו לפדותו מאי אמרת הרי מחוסר מעשה התינח אם הרהינו ולגוי לא מחוסר גוביינא אבל אי גם לגוי מחוסר גוביינא ה"ש דאוקמת לה ברשות גוי ולא ברשות ישראל הרי תרוויי' מחוסר מעשה נמצא דרש"י בא ליישב למה גם במסקנ' בעי' הרהינו אף דמיירי במעכשיו וממיל' מוכח דלא כהרמב"ם דמוקי לה בהגיע זמן קודם הפסח:
והנה הרא"ש לא הביא כלל קו' זו דהואיל ובידו לפדותו נ' דלטעמי' אזיל דס"ל דנכרי שהלוה לישראל על חמצו כיון שהוא באחריות ורשות הגוי ממעטי' לי' במכלתא מבתיכם וא"כ א"נ יפדה הישראל החמץ אחר הפסח לא עבר עלי' מדאוריי' והא דבעי' מעכשיו הוא רק מדרבנן ולא גזרו כולי האי וכמ"ש במקום אחר בנכרי שכבשתו. והנה בגיטין סוגי' דהקדש חמץ ושחרור כ' רש"י חמץ ולא הרהינו אצלו וק' ג"כ הרי א"נ הרהינו בעי' מעכשיו וצ"ל דהתם אמרי' מפקיע מידי שיעבוד מ' דאסור לתנו לגוי בחובו והתם בלא הרהינו שהוא ברשות ישראל אבל בהרהינו אצל נכרי אלא שלא אמר מעכשיו נהי דהחמץ אסור בהנאה מ"מ אין הישראל מחוייב לפדותו וכמו שצידד המג"א תמ"א. ואי ק' לי הא ק' מ"ש רש"י דגם סיפא מיירי בהרהינו כיון דדוקא באמר מעכשיו הוא דאסור בהנאה וא"כ הרהינו ל"ל אטו משום דהגוי בידו לפדותו יהא מותר בהנאה הואיל ומחוסר גוביינא ובבריי' י"ל רישא קמ"ל הרהינו לא מפסיד וסיפא אפי' בלא הרהינו אסור אבל רש"י לא פי' כן וכ"ת רש"י מיירי בקיבל ישראל אחריות א"כ לא הו"ל לרש"י למימר דמשעה דאוזפי' קם לי' ברשותי' והי' מ' מכאן ד' רש"י כד' המכלתא דא"נ א"ל מעכשיו כיון שהוא בבית הגוי ומ"ב אחריות הגוי דבאחריות ישראל בלא"ה אסור לרש"י וא"כ ממעיט מבתיכם ולא גרע מנכרי שהלוה לישראל שכ' הרא"ש וצ"ע. ואמנם אפשר ד' רש"י דאפי' בישראל שהלוה לנכרי אם החמץ ברשות הנכרי אף דאמר מעכשו כיון דמחוסר גוביינא וגם בידו לפדותו נא עבר ישראל עלי'. והנה הרמב"ם לא הביא הך סיפא וכ' ה"ה משום דס"ל כר"מ דב"ח ישראל מנכרי קנה משכון ואמנם בפי' המשנה כ' הרמב"ם בהדי' דרישא וסיפא שתי' במעכשיו מיירי ונ' ד' הרמב"ם דמתני' לגופא לא אצטריך דבמעכשיו והרהינו אסור בהנאה דפשיט' אלא לדיוקא אתי' תנח וכמו"ש המג"א דדוקא אחר הפסח אסור בהנאה אבל תוך הפסח מותר להחזירו להגוי דסד"א ליהוי מעכשיו כאחריו' דהרי אם ירצה הגוי לא יבוא לפדות קמ"ל דמ"מ מותר להחזירו וטעמא מחי משום דאמרי' הואיל ובידו לפדותו לא הוה לך ומאחר דהרמב"ם כבר אשמעי' הא מלתא דאמרי' הואיל ובידו לפדותו לח אצטריך להביא תו סיפא דמתני' ואדרבא כל הא מלתא דאמרי' הואיל ובידו לפדותו דייק ני' הרמב"ם מסיפא וכמו"ש. ואמנם בפ' המשנה לח הביא הרמב"ם הא דבעי' הגיע זמן קודם הפסח ונ' דעתו דהגמ' לא הזכיר מזה מאומה דלמא מתני' ר' יושע דלית לי' הואיל ואמנם נדינא דאית לן הואיל בעי' הגיע זמן קודם הפסח ואולי גם פלוגתת אביי ורבא בהואיל ובידו לפדותו ואביי לית לי' הואיל ובידו לפדותו ע"כ ס"ל למפרע הוא גובה ורבא חי' לי' הואיל ובידו לפדותו מה"ט ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה. וכ' רש"י ברישא משעה שהרהינו קם לי' ברשותו ובסיפא כ' רש"י משעה דאוזפי' קם לי' ברשותי' נ' כוונת רש"י דבין הרהינו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה חדא מלתא הויא דאפי' שלא בשעת הלואה אין הטעם משום ב"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואה מהני הרהינו הואיל ולאו מחוסר גוביינא. ואפשר דבסיפא נקט רש"י משעה דאוזפי' כלומר דסיפא אפי' לר"מ ח"ש דומי' דרישא דר"מ לא פליג כ"א משכנו שלא בשעת הלואה ומתני' מצי מיירי דמשכנו בשעת הלואה. בע"ח כ' רש"י גבה מנכסי לכאור' כוונת רש"י דאפי' בלא עשאו אפותיקו ס"ל לאביי למפרע הוא גובה ויע"ל דדוקא אם אמר מנכסי הוא דשייך אגלאי למפרע משא"כ אם כ' לו דאקני דבשעת הלואה לא הי' שלו ל"ש למפרע הוא גובה. וכ' רש"י עוד אם לח אפרע לך עד יום פלוני נ' טעמו דבעי' קבע לו זמן דפלוגת' דאביי ורבא לכאורה בהא מלתא הוה אביי ס"ל דכל שיעבוד מכירה על תנאי דהיינו אם לא אפרע לך עד יום פלוני ורבא ס"ל דלא הוה כ"א שעבוד בעלמא חם לא שאמר מעכשו ובזה יתיישב דלכאו' מלתא דאביי אי אמרי' אגלאי מלתא תלי' בהא אי אמרי' יש ברירה או אין ברירה וא"כ מאחר דבדאוריית' קיי"ל אין ברירה למה לאביי ניחא מתני' דמותר בהנאה אף די"ל מתני' כמ"ד יש ברירה מ"מ הוה לי' להש"ס להזכיר מזה אמנם למ"ש אין שייך כאן ברירה דהו"ל לאביי כמו מעכשיו לרבא. אמנם באמת במעכשיו גופא לא ברירא מלתא אי לא תלי' בברירה ואולי באמת הרמב"ם מטעם זה מצריך הגיע זמן קודם הפסח דבהגיע זמן לאחר הפסח ס"ל תלי' בברירה והגמ' שתיק מברירה דסתם מתני' ר"מ דאית לי' ברירה:
רש"י ד"ה אקדיש לוה נכסיו נ' דרש"י בא להורות אף דלקמן מייתי דאביי גם אחמץ דהיינו מטלטלין מ"מ כאן ע"כ לאו במטלטלין מיירי וזה מתרי טעמי חדא דבמטלטלין הו"מ למימר דפליגי אביי ורבא באקדיש לוה קדושת הגוף דלאביי אינו מפקיע מידי שעבוד ולרבא מפקיע ותו דנקט אקדיש וזבין בהדי הדדי ובמטלטלי' הקדישו אינו מוקדש רק משום דר' אבהו:
וכ' עוד רש"י תוך הזמן נ' כוונתו דרש"י כ' לקמן דלרבא משעה שגובה הרי הוא שלו כ' מד' רש"י אפי' הגיע הזמן כ"ז שלא גבאו אינו שלו לרבא והטעם דלאביי זוכה המלוה בנכסי הלוה מיד בשעת הלואה וכמ"ש לעיל דהו"ל מכירה על תנאי אבל לרבא כיון דבשעת מתן מעות לא זכה ע"כ לא יזכה עד זמן גוביינא וא"כ י"ל דה"נ אחר ז"פ מיירי דאז אמרי' דאקדיש לוה לא מהני לזה כ' רש"י דלא היא כ"א אפי' תוך הזמן ג"כ לא הוה הקדש אפי' לרבא. וכ' רש"י זבין לוה מוכרן לאחרי' נ' כוונתו דלכאו' למאי הל' מייתי הש"ס הא מלתא דזבין דאי תימא דלרבא זבין לוה מהני למאי הל' מהני למלוה שעבודא ולזה רמז רש"י דמדיוקא בא הש"ס לומר דזבין הוא דלא אהני דמוכרן לאחרים אבל אם בא ב"ח מאוחר וקדם וגבה מה שגבה גבה כדאמרי' ריש מי שהי' נשוי אלא שהתם נחלקו רשב"ם ור"ת אי דווקא במטלטלי או ה"ה במקרקעי ולכאו' תלי' בפלוגת' דאביי ורבא דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה א"כ הו"ל לגבי ב"ח ראשון במקרקעי כמו שגבה משא"כ לרבא י"ל כמ"ש רשב"ם משום נעילת דלת נגעו בה:
ויל"ד כיון דעכ"פ במטלטלין לאביי מכרו מכור אמאי קאמר לקמן דבהלוה לישראל על חמצו אפי' לא הרהינו לאביי ניחא והרי אם מכרו ישראל מכור וצ"ל כיון דעכ"פ אסור למכרו והרי לא מכרו שוב שייך לומר דברשות נכרי הוה. וכ' רש"י דטעמ' דאין הקדישו הקדש משום דאינו ברשותו ובזה יתישב למה לא סיים הש"ס במה דפתח פתח אקדיש או זבין וסיים תחלה אתא מלוה וטרף דקאי אזבין ואמנם אי לאו דאתא מלוה וטרף שפיר הוה מקרי ברשותו לענין הקדש נמצא דמשום דאתי' מלוה וטריף משו"ה אתא מלוה ופריק:
וכ' רש"י וטריף בחנם כלומר דלהכי פלגינהו הש"ס ולא קאמר בקיצור אין הקדישו הקדש ואין ממכרו ממכר משום דבממכר טריף בחנם ובהקדש מוסיף מיהת דינר. וכ' עוד רש"י ופריק מן ההקדש כ"כ לאפוקי מד' הרמב"ם דס"ל דמן ההקדש לא שקיל מלוה מידי כ"א מיד הפודה וא"כ ל"ש למימר פריק כ"א טריף א"ו מן ההקדש גופא פריק:
וכ' רש"י לחלק בין קדושת הגוף וכ' תוס' בגיטין הטעם משום דקדושת הגוף כיון שעה אשה א' שוב אינו יוצא מידי קדושה ומה"ט כ' שם דרבא לטעמי' אבל לאביי אין הקדש חמץ ושחרור מפקיע משעבוד וכן מבואר לקמן דקאמר לאביי ניחא ואמנם נתקשה שם לאביי האיך מפ' מתני' דגיטין ולולא דברי' נ' דטעמ' אחרינ' איכא בקדושת הגוף וכן שאר אי' הנאה הו"ל כאוסר דבר חבירו ואפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש מודה דבאי' לי' שותפות בגוי' אוסר וא"כ ל"מ לרבא ודאי מקרי הלוה שותף שהרי מכאן ולהבא גובה אפי' לאביי י"ל כיון דבידו לפדותו לא גרע להא מילתא משותף ויכול לאסור גם חלק חבירו והתינח בהקדש ושיחרור משא"כ בחמץ דאיסור הבא ממילא שפיר נ"מ בין אביי לרבא אי מקרי שלו או לא וא"ש למאי הל' מייתי רש"י כאן הך דקונמות ואצטלא:
רש"י ד"ה ראובן שמכר האריך רש"י ליישב למה לא ביאר הש"ס דמיירי שאין למוכר ממה לשלם וע"ז כ' רש"י כאן דכל האחריו' הוא שלא יבא ב"ח ויגבה מהלוקח ומאחר דאין נפרעי' ממשועבדים במקום שיש ב"ח ממיל' ע"כ מיירי דאין למוכר נכסים אחרים:
ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדו ע' רש"י דבריו צריכין ביאור דאטו במעות לחוד אמרי דיתמי לא משתעבדי הרי בכל מטלטלי כן הוה ונ' כוונת רש"י דבשלמא בשאר מטלטלי הטעם דלא סמכי' דעתי' דמלוה עליה שהלוה יכול להעלימם משא"כ בהני מעות דל"ש זה ולזה כ' רש"י דהכא ה"ט כ"ז שהן אצלו אינו בעין ולא חל שעבוד עלי' ואח"כ שוב אין כאן לוה:
וכ' יבא בע"ח אחר כוונת רש"י דלכאו' מל' חוזר וגובה מ' דמיירי ג"כ כה"ג דמיירי רבא כי הב"ח לאחר שגבה חוזר וגובה:
ואמנם עיקר כוונת רש"י מבואר מדברי' דעיקר קושי' הש"ס ס"ל לרש"י הוה מדר"נ ולא מרבא גופא דברבא גופא י"ל התם מודה רבא דלמפרע הוא גובה דשמעון מעיקרא גמר בדעתי' שלא לפרוע כ"א קרקע כדי שיוכל לגבות חובו ואמנם מדמייתי רבא דר"נ ש"מ דתרוויי' חד טעמא אי' להו ובדר"נ ל"ש למימר דמעיקרא ידע וא"כ ש"מ כדאביי דלמפרע הוא גובה וזה שהביאו לרש"י להגי' בתי' הש"ס דמשתעבדו ולא כגי' דידן וגי' תוס' דגרסי' משתעבדנא דמ' דקאי ארבא ומפ' רש"י דקאי אר"נ וממיל' מתרץ רש"י בסו"ד גם ד' רבא בתי' זה מאחר דרבא בר"נ תלי למלתי' אבל מ"מ בא רש"י להורות לן בעיקר קו' הש"ס מר"נ ולא מרבא דאי גם מרבא ק' למה מייתי הש"ס דר"נ כלל:
ובענין קו' רש"א למה בס"ד א"ש דבמטלטלי לא אמרי' למפרע ובתי' מחמץ נתקשה בהגהו' קרני ראם דמ"מ למה ניזל לקולא אמנם באמת הענין דא"נ אמרי' למפרע הוא גובה ל"מ כ"א דכגבו מחיי' דאבוהון דמי ומ"מ בשעת מיתה הוה מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח משא"כ בחמץ כיון דלמפרע הוא גובה הו"ל מקמי פסחא חמצו של נכרי אבל כ"ז לאביי אבל בשעבודא דר"נ דהו"ל כאלו הוציאו מזה ונתנו לזה שפיר ק' להו לתוס' למה לא נימא ג"כ הכי במטלטלי:
רש"י קס"ד שלא מסרו לו ומאי דקס"ד הכי י"ל דק' לי' דא"כ הו"ל למתני ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי כדקתני בבריי' לקמן ובמסקנ' י"ל דנקט הכי לאשמעי' דדוקא בהרהינו בשעת הלואה הוא דמהני לא זולת דאז דומה למכירה אלא דבס"ד דס"ל דטעם ההיתר משום דנכרי מישראל קני משכון א"כ שלא בשעת הלואה עדיף והו"ל להש"ס להקשות למה לא תנן ישראל שהרהין וצ"ל דעדיפ' מינה מק' מבריי' דמייתי דמוכח דגוי מישראל לא קני משכון. ואמנם י"ל עוד דמסיפא דייק הש"ס דישראל שהלוה לנכרי דאי בהרהינו אצלו א"כ מסתמא באחריות קאי ומאי ארי' הלוה אפי' לא הלוה נמי אלא ש"מ בלא הרהינו ומדסיפא בלא הרהינו רישא נמי בלא הרהינו ומתרץ לעולם בהרהינו וסיפא ג"כ בהרהינו ומיירי ביחד לו בית דאחריות אינו מזיק ורק משום דהלוה ובע"ח קונה משכון התם דאסור וכן במסקנא דמיירי במעכשיו ג"כ מיירי בייחד לו בית אבל לד' רש"י דבאחריות ל"מ ייחד לו ביתו ק' סיפא אי מיירי בהרהינו וצ"ל דבא לאשמעי' דאם בא הגוי לפדות אחר הפסח אסור ליתנו לו משום שמא יחזור וימכרנו וכמו"ש המג"א ת"מ ואף דגם במפקיד אית' להאי דינא מ"מ אגב אורחי' אשמעי' בס"ד דישראל מגוי קונה משכון אף דהוא כ"ש מנכרי קונה מישראל ובמסקנ' אשמעי' אפכא דדוקא במעכשיו אסור אבל ישראל מנכרי לא קנה משכון ומיירי שלא קיבל אחריו' וכמו"ש תוס' לקמן:
אלא דאכתי ק' למאי שכ' הרא"ש פי' ד' המכלת' בנכרי שהלוה לישראל על חמצו א"כ גם לרבא ניחא דממעיט מבתיכם וצ"ל דלכ"ע מדרבנן מיהת אסור וכמו שהוכיח הר"ן וכבר רמזנו זה בענין נכרי שכבשתו במקום אחר וד' מג"א סי' ת"מ דמ' מדבריו דאפי' מדרבנן שרי צ"ע:
אא"ב יל"ד דמ"מ בלא הרהינו אצלו אמאי שרי לאביי כיון דברשות ישראל הוה וצ"ל כיון דא"ל בא לביתי וגבה מחמץ זה לא מקרי תו מחוסר גוביינא וגם הישראל שלא ביער חמץ זה קודם פסחא ש"מ דעתו הי' לשקוע ומהני למפרע הוא גובה:
ואמנם לד' הרמב"ם דאפי' במעכשיו בעי' הגיע זמן קודם הפסח א"ש טפי דלאביי כיון דהגיע זמן קודם הפסח בהגיע הזמן ולא פרע הישראל הרי היא למפרע ביד הנכרי משא"כ לרבא מאי מהני הגיע זמן כיון דלא גבאו הגוי קודם הפסח וא"ש דלא הזכיר הש"ס הא דבעי' הגיע זמן קודם הפסח דגם לאביי בהכי דוקא מיירי:
ועד"ז יש ליישב הבריי' דפלוגת' דר"מ ורבנן דהתם מיירי בהגיע זמן אחר הפסח ושפיר תלי' בבע"ח קונה משכון:
רש"י ד"ה ישראל שהלוה קודם הפסח לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה כוונת רש"י נ' דלכאו' יל"פ דה"ק דקבע לו זמן לפרוע אחר הפסח ועובר ואינו עובר היינו בפסח לזה כ' רש"י דאין הפי' כך כ"א כפשוטו לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה אמנם מנ"ל לרש"י הא דלמא באמת ה"פ ונ' דוודאי בס"ד דפליגי בלמפרע ולהבא ומיירי בלא הרהינו שפיר יל"פ כן דס"ד אפי' בהגיע זמן קודם הפסח ג"כ אינו עובר משום דמחסרא גוביינא משא"כ למסקנ' דמיירי בהרהינו בהגיע זמן קודם הפסח צריכא למימר אא"כ יק' קו' רש"ל למה באמת נקט תנא אחר הפסח ובשלמא בס"ד דמיירי בלא הרהינו א"כ באמת בפסח אינו עובר דהרי עדן אינו שלו והרי הוא ברשות נכרי ואפשר באמת מה"ט מ' להש"ס דבריי' בלא הרהינו מיירי מדנקט אחר הפסח וכמו"ש אבל למסקנ' דמיירי בהרהינו ק' למה נקט אחר הפסח ונ' דהנה תוס' כ' לקמן דכולא שמעתין מיירי בלא קיבל הישראל אחריות וזה ק' לפ' דאטו אם יגנב בבית ישראל ישלם לו הגוי אמנם י"ל לעולם שקיבל עליו אחריות אלא דלענין אחריות סגי לר"ת בייחד לו בית ולרש"י נהי דבבית ישראל לא מהני ייחד לו בית מ"מ הרי כ' המג"א ת"מ דאם נתנו לגמרי לבית גוי אחר והגוי אחר מקבל עליו אחריות אינו עובר ונמצא דהך בריי' מיירי בגוונא דמשום אחריות לחוד אינו עובר אמנם אי ב"ח קונה משכון הו"ל חמץ של ישראל ולא מהני ייחד לו בית ולא בית גוי אחר לכה"פ מדרבנן וכמ"ש הר"ן בענין נכרי שכבשתו אד' המכלתא והבאתיו באותו ענין ואמנם התינח לאחר הפסח כשבא לידי גוביינא ולא פרע הגוי משא"כ בפסח ואמנם ברייתא לקמן מיירי בפסח עצמו ושפיר קתני דאינו עובר כיון דבאמת בשעת הלואה לא אמרי' ב"ח קונה משכון אלא דמהני בשעת הלואה ג"כ דלא ליהוי מחוסר גוביינא התינח לאחר הפסח אם הגיע הזמן ולא פרע משא"כ בפסח עצמו ל"ש לומר דעובר ואכתי יל"ד דילמא עובר ר"ל עובר מן העולם ונ' דא"כ בנכרי שהלוה את ישראל מאי עובר שייך:
תוס' ד"ה הב"ע וא"ת לאביי כבר רמזנו לעיל בקיצור דלד' הרמב"ם יש ליישב שפיר לאביי ועתה נבוא בס"ד לבאר מאחר דאמרי' הואיל ובידו לפדותו ע"כ גם לאביי בעי' אם יהא מותר בהנאה לאחר הפסח הגיע זמן קודם הפסח ובהכי מוקי אביי מתני' דתנן מותר בהנאה אמנם דבריי' מיירי בהגיע זמן אחר הפסח ובישראל שהלוה לנכרי למ"ד למפרע הוא גובה עובר אף דשייך הואיל ובידו לפדותו לקולא לא אמרי' הואיל דהואיל מדרבנן לא מהני ואפשר דאפי' כתנאי לא הוה אביי דמ"ד אינו עובר ס"ל ג"כ למפרע הוא גובה אלא דס"ל כיון דמדאו' אמרי' הואיל ומדרבנן הוא דעבר לא קנסי' לי' ור"מ אפשר דכר"י ס"ל דחמץ לאחר הפסח דאוריי' אבל בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לכ"ע עובר דהואיל ובידו לפדותו. והנה מרן זי"ע בס' כתב סופר דקדק אכתי ולמה לא תנא תנא דברייתא אחר הפסח אסור בהנאה או מותר ולמה תנא עובר או אינו עובר ונ' ליישב דאי תנא אסור בהנאה אכתי לא ידעי' דאם בא הגוי לפדותו דאינו רשאי לתנו לו דאומרי' באי' הנאה הרי שלך לפניך להכי תנא עובר ואינו עובר למימר דאינו רשאי לתנו לנכרי אחר הפסח ובהכי יש להבין ד' תוס' שכ' דאביי מוקי לה כשפדאו ואמאי לא ביאר הש"ס ענין זה אמנם מאחר דל' עובר מ' דקאי אם הגוי בא לפדותו והנה באמת גם בס"ד הו"מ הש"ס להק' מאי עובר ואינו עובר אלא דעדיפא מיני' מק' אמנם הל' וודאי מוכח דמיירי בבא לפדותו וכמו"ש:
תוס' בד"ה הב"ע מבואר מדברי' דאפי' אם פדאו הישראל מהנכרי לאחר הפסח אי בע"ח קונה משכון לא עבר עלי' ישראל ומנ"ל הא ונ' דאל"כ מאי מק' הגמ' ממתני' אבריי' דלמ' מתני' מיירי כשלא פדאו ישראל ולהכי מהני בע"ח קונה משכון משא"כ בריי' מיירי שפדאו ולהכי לא מהני אלא ש"מ דאי בע"ח קונה משכון אין חילוק בין פדאו ללא פדאו או י"ל דהרי מאן דס"ל ישראל מנכרי לא קנה כ"ש נכרי מישראל דלא קנה וא"כ עכ"פ לת"ק שוב תק' מתני'. אלא דצ"ע באמת טעמא מאי למה מהני בע"ח קונה משכון אפי' בפדאו בשלמא לד' המכלתא דאמרי' נכרי שהלוה לישראל על חמצו לא מקרי בבתיכם אלא דמדרבנן מיהת אסור ואי בע"ח קונה משכון אפי' רבנן לא גזרו ואמנם מאחר דהתוס' לא הביאו בשום מקום להך מכלתא ק'. ונראה דקו' זו הביאו לרש"י לפ' דבע"ח קונה משכון היינו אפי' להתחייב באונסין דהשתא הו"ל לפי שעה קנין גמור וא"ש דאפי' פדאו לבסוף אינו עובר ומה שהק' בתוס' מפ' האומנין נ' ד' רש"י דהתם ה"ק הרי במתני' המלוה על המשכון שומר שכר תנן ואי מדר' יצחק הרי גם באונסין חייב אע"כ דמחלקת בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה וא"כ מנ"ל כלל דבשעת הלואה שייך דר"י ומיושב בזה ל' ותסברא דקאמר הש"ס התם דר"ל וליטעמך ע"כ מחלקת בין בשעת הלואה:
ומיושב לפי"ז לד' רש"י קו' תוס' ד"ה ר"י דהכא לא מחלק בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה והתם מחלק דלמ"ש לק"מ דהתם וליטעמיך קאמר והנה כ"כ במקום אחר די"ל דהך פלוגתא אי ישראל מנכרי קנה או לא קנה תלי' בהא גופא אי יש חילוק בין בשעת הלואה או לא דמאן דמחלק ס"ל דטעמא דר"י דבע"ח קונה משכון כי היכי דליהוי לי' צדקה וזה ל"ש כ"א היכא דמצוה על השבת העבוט והיינו שלא בשעת הלואה וממיל' ישראל לנכרי דג"כ לא מצוה ל"ש בע"ח קונה משכון ואמנם מאן דס"ל ישראל מנכרי קנה הכי מפ' לקרא בעלמא דליכ' השבה וודאי בע"ח קונה משכון ואמנם שלא בשעת הלואה דאיכא מצות השבה סד"א דלא קנה קמ"ל קרא דולך תהי' צדקה וא"כ ממיל' ישראל בשעת הלואה ג"כ קנה וסוגי' דב"מ אזלא לת"ק דבריי' דס"ל ישראל מנכרי לא קנה דבעי' ולך תהי' צדקה וה"ה בשעת הלואה. ואמנם מסמיכו' ד' תוס' לד' רש"י מ' דהתוס' ס"ל דרש"י ק' לי' הרי א"נ אין בע"ח קונה משכון מ"מ הא קביל ישראל אחריות ואמאי אינו עובר א"ו דבעי' בחמץ אחריות אונסין ואי בע"ח קונה משכון איכא אחריות אונסין ואי לא לא ולזה כ' תוס' דלמ"ש מסוגי' דב"מ דבע"ח קונה משכון לא הוה כ"א שו"ש צ"ל דמיירי כאן בלא קיבל אחריות וע' רש"א וכ"כ במקום אחר דלד' הרא"ש דכוונת המכלתא רק לנכרי שהלוה לישראל א"כ שוב הדרא קו' רש"א לדוכתא אמנם לכאו' נ' דד' רש"א הי' דד' המכלתא אפי' מדרבנן מהני ולהכי ק' לי' ואמנם למ"ש הר"ן בסוגי' דנכרי שכבשתו ד' המכלת' רק מדאוריי' אבל מדרבנן ל"מ א"כ אין כאן קו' כלל בין לד' הר"ן ובין לד' הרא"ש והנה כוונת ד' תוס' במ"ש דכיון דשלא בשעת הלואה קני אהני לי' בשעת הלואה דליהוי מצוי יש ללמוד מד' הרז"ה בס' המאור כוונתם דהחילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה הוא דשלא בשעת הלואה נקיט לי' לגוביינא ומשו"ה קני משא"כ בשעת הלואה הו"ל עד ז"פ פקדון בעלמא ואמנם עכ"פ כשיבא ז"פ ולא ישלם מאז ולהלאה יהא לגוביינא נמצא דשפיר מקרי מצוי לו אמנם אכתי ק' דבס"ד דס"ל נכרי מישראל ג"כ קני ומאי אהני נן אכתי אמאי אין הישראל עובר קודם ז"פ וכ' תוס' פ' השולח דה"ט דהו"ל כייחד לו בית ונ' דתי' זה לא ניחא לי' להרז"ה ולזה כ' דאי בע"ח קונה משכון אי אקדיש מלוה וזבין מלוה הוה הקדש וזבינא והרמב"ן במלחמות הודה לו בזה בסו"ד ורק במעכשיו נחלק על הרז"ה והביא ראי' לדעתו מד' הרי"ף שכ' קני מעכשיו וע"ז כ' קיצורו של הרי"ף ולא אריכתו של הרז"ה ואמנם מ"ש הרמב"ן לחלק לאביי בין מטלטלי למקרקעי ויישב בזה קו' התוס' מברייתא דהגעתיך צ"ע דנהי דיש לחלק במטלטלי ביד לוה מ"מ הך ברייתא דהגעתיך מיירי בהרהין אצל ישראל וביד מלוה מה לי מטלטלי או מקרקעי וצ"ע:
והנה הרמב"ן בסיום דבריו כ' דהרי"ף סמך עצמו אמאי דאיתא לענין פי שנים דיתומי' שגבו קרקע אין הבכור נוטל בהם פי שנים ש"מ מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ יק' על אביי מהתם ואמאי לא מק' הש"ס ונ' דראי' הרמב"ן היינו לומר דקיי"ל שעבוד' דאוריי' אמנם אי שעבוד' לאו דאוריית' ואי זבין לוה מדאוריי' לא גבה מלוה מלקוחות א"כ שפיר לא מקרי ימצא לו ואף דרבנן תקנו משום נעילת דלת דלגבו אבל רק משום נעילת דלת אבל גבי חלק בכורה אוקמוה אדאוריי':
והנה תמה הרא"ש על בעה"ע שכ' דמשו' דנכרי מישראל לא קני משכון אסור לישראל ללות ברבית על משכונו של ישראל לגוי והרא"ש תמה עליו ונ' ד' בעה"ע דאי נכרי קנה לי' למשכון הו"ל משכונו של נכרי והלוה נכרי משא"כ אי לא קנה והמשכון רק ערבון אצלו הו"ל כאילו ישראל ערב לישראל חבירו בעד רבית של נכרי ומה"ט אסר לי' בע"הע. והנה ד' הרז"ה דמעכשיו ר"ל מעכשיו משועבד לך והרמב"ן הק' עליו הרי עכ"פ שייך סברת רבא אי בעי מסלק לי' בזוזי וק' הרי גם בקנה לך מעכשיו שייך זה וצ"ל דהתם עכ"פ הוה מכירה ע"ת ונ' ד' הרז"ה כיון דמיירי בהרהינו א"כ ממיל' הוא מוחזק בו משעה ראשונה ולמאי הל' א"ל מעכשיו אע"כ עיקר כוונתו שיוכל מעכשיו למכרו ולהקדישו ונ' להביא ראי' לד' הרז"ה דבשלמא אי מעכשו ר"ל משעבד לך שפיר דל"ק הש"ס כ"א הא דא"ל מעכשו כלומר תרווייהו בחדא מחתא כיון שהרהינו אצלו אלא מתני' שאמר בריי' שלא אמר משא"כ אי מעכשו קנה א"כ הכי הו"ל להש"ס למימר מתני' בדאמר לי' מעכשיו דהרי מכירה ע"ת מאן דכר שמה. ותו יש להביא ראי' לד' הרז"ה דבשלמא אי מעכשו ר"ל משעבד וק' קו' הרמב"ן הרי עכ"פ שייך מסליק לי' בזוזי שפיר מק' הש"ס מנא תימרא משא"כ אי ר"ל מעכשיו קנה מאי מק' מנא תימרא הרי מכירה גמורה ע"ת הוא ולד' הרי"ף ורש"י צ"ל משום קו' רבי' אפרים קאמר הכי דאכתי שייך הואיל ובידו לפדותו ולא חיישי' לזה משו"ה קאמר מנא תימרא אא"כ יק' אד' הרמב"ם דמפ' דבעי' הגיע זמן קודם הפסח וס"ל מעכשיו קנה קאמר ומאי קמק' ומנא תימרא וכי מה יש עוד לתקן ונ' דלד' הרמב"ם הא דבעי' מעכשו היינו משום דבלא מעכשו אמרי' ישראל לגוי וגוי לישראל הוה אסמכתא וא"כ הק' הש"ס ומנא תימרא דשני בין היכא דלא אמר להיכא דאמר דאמ' גם דלא אמר לא הוה אסמכת' וכד' הראב"ד דאין לגוי אסמכת' ומייתי מבריי' דהגעתיך ומעתה מיושב קו' תוס' לאביי היאך מפ' הך בריי' דע"כ קאמר אביי למפרע הוא גובה ישראל לישראל דנא הוי אסמכת' אבל ישראל לגוי וגוי לישראל דמדין אסמכת' נגעו בה ולא מהני לרבא הגיע הזמן קודם הפסח לא עדיף למפרע הוא גובה ולרבא בהגיע הזמן וגם לאביי בעי' מעכשו דלא ליהוי אסמכת' וזה ראי' מעולה לד' הרמב"ם:
רש"י ד"ה מנא תימרא מבואר מדבריו דל"מ לי' דקו' הש"ס הי' מנא תימרא דמעכשו מהני דלמה לא הרי הו"ל מכירה גמורה ואף שכ' הב"י תמ"ח בשם ה"ה דתנאי לא מהני לד' דהכא על הישראל לקיים התנאי ועי"ז יבטל המכירה וכיון שהגיע הפסח אנן סהדי דלא מקיים התנאי דלא ניחא לי' לעבור בבל יראה משא"כ התם אדרב' על הגוי לקיים תנאי שיתקיים המכירה התם וודאי לא הוה כ"א מכירה תלויי' ועכ"פ פשיטא לרש"י דמעכשו מהני אלא דקו' הש"ס מנא תימרא דבלא מעכשו וכ"ת הרי מסתירת הבריי' ומתני' מוכרח דבמתני' קתני מותר בהנאה ובבריי' קתני עובר עליו י"ל דלמא מתני' כשהרהינו ואמרי' למפרע הוא גובה אף שהוא מטלטלי שהרי הגוי מוחזק בהם ובריי' כשלא הרהינו ואפ"ת למפרע הוא גובה כיון שהוא באחריות ישראל עבר עלי' ורישא ג"כ בלא הרהינו וס"ל לת"ק כיון דלא הרהינו לא אמרי' למפרע הוא גובה ור"מ ס"ל כמו בס"ד דאף בלא הרהינו אמרי' למפרע הוא גובה ומנ"ל לרבא לומר מכאן ולהבא הוא גובה אפי' בהרהינו והכל תלוי במעכשיו זה פי' קו' הש"ס לד' רש"י:
רש"י ד"ה פת פורני והנה יישב רש"י למה נקט פורני אבל פת גופא למה נקט תנא לינקט חמצו כמו במתני' ואידך בריי' ונ' דהאי תנא ס"ל דעל תערובת חמץ אינו עובר בבל יראה ודייק למינקט פת דוקא למימר דבחמץ גמור הוא דעובר בבל יראה. רש"י ד"ה הגעתיך מעכשו מ' מל' רש"י דל' הגעתיך היינו מעכשו ולקמן דמק' מ"ש רישא כ' רש"י אי הגעתיך לאו מעכשו ונ' דודאי ל' הגעתיך היינו מעכשו אלא די"ל מעכשו תגבה כד' בעה"מ או מעכשו קנה כד' רש"י והנה רש"י מפ' הא דמק' הש"ס מנא תימרא דשני בין היכא דאמר מעכשו דר"ל מנא תימר' דאם א"ל מעכשו הי' כוונתו מעכשו קלה דלמא תגבה וא"כ שוב ל"ש למפרע גובה וכמו"ש הרמב"ן הואיל אי בעי מסלק לי בזוזי וע"ז מייתי מהגעתיך דהיינו מעכשו וקאמר אא"ב דמעכשו קנה קאמר היינו דאהני משא"כ אי מעכשו תגבה הרי בלא"ה כיון דהרהינו אצלו והגיע זמן ולא פרעו ממיל' יגבה:
וכ' הרמב"ן דלמסקנ' באמת הו"מ תנא למנקט אפכא נכרי שהלוה לישראל אסור בהנאה אי לא אמר מעכשו וכה"ג ישראל שהלוה לנכרי מותר בהנאה והי' נ' ראי' לזה שלא כד' הרמב"ם דהשתא אשמעי' תנא דאף בהגיע זמן אחר הפסח מ"מ מותר בהנאה ולא אמרי' הואיל ובידו לפדותו משא"כ לד' הרמב"ם ק' מאי קמ"ל תנא דבהגיע זמן קודם הפסח ואמר מעכשו דמותר בהנאה וצ"ל דסיפא אתא לי' לאשמעי' דכה"ג בישראל הוא דאסור בהנאה הא אי לא אמר מעכשיו אף שהי' בביתו של ישראל מ"מ מותר בהנאה ולא אמרי' ישראל מנכרי קנה משכון ולא אמרי' למפרע הוא גובה:
תוס' ד"ה הגעתיך מבואר מד' דלאביי לא בעי' מעכשו וא"כ ל"ק על הרי"ף למה לא הביא פלוגתא דאביי ורבא כיון דבעי' מעכשו ש"מ דמכאן ולהבא הוא גובה וכן דייק הרא"ש וכ' ואוקימנ' לרבא כלומר ממיל' ידעי' דלא קיימ"ל כאביי ואמנם לד' רש"י דהגעתיך פי' מעכשו וכמ"ש לעיל א"כ ליתא לתי' התוס' וצ"ל דכ"כ תוס' דהך דנכרי שהרהין אצל ישראל ע"כ מיירי בלא קיבל עליו ישראל האחריות ולאביי דאמר למפרע הוא גובה א"כ ע"כ מיירי שפטר עצמו מן האחריות בפי' וצ"ל דבאמת כיון דפטר עצמו מאחריות ל"ש למפרע הוא גובה ואמנם אם בפי' התנה אף שפוטר עצמו מן האחריות יגבה מעכשו אזי עובר עלי' וא"ש גם לאביי:
ואמנם לד' הרמב"ם הסוגי' פשוטה דגם לרב' למפרע הוא גובה ה"ד אי לא הויא אסמכת' ואסמכת' תלי' בבע"ח קונה משכון ומעתה בס"ד דס"ל נכרי מישראל קנה משכון אין כאן אסמכת' שפיר אמרי' דלמ"ד למפרע הוא גובה ניחא משא"כ למסקנ' דנכרי לא קנה משכון ואיכ' אסמכת' גם לאביי בעי מעכשו:
והנה הרא"ש הביא ראי' דלא מיירי בהגיע זמן קודם הפסח מדאמרי' בס"ד לאביי ניחא ויש לד' דלמא גם בס"ד מיד מוקמי' למתני' בהגיע זמן קודם הפסח ונ' כוונת הרא"ש דהא דלא סגי בהגיע זמן לחוד להרמב"ם היינו מטעם אסמכת' והיינו משום דנכרי לא קנה משכון ואמנם בע"ח דס"ל דקני א"כ ליכ' אסמכת' לגוי ואי מוקמי' לאביי בהגיע זמן קודם הפסח ח"כ בס"ד גם לרבא ניחא דהרי אסמכת' ליכ' ומכאן ולהבא הוא גובה והרי כבר הגיע ז"פ לפני פסח אע"כ גם לאביי לא מוקמי' בהגיע זמן קודם הפסח ואמאי הרי בידו לפדותו זה תו"ד הרא"ש. ועד"ז הי' נ"ל לפ' ד' הראב"ד שהביא הרא"ש שכ' דבהגיע זמן לא בעי' מעכשו דק' לי' אמאי אצטרך לאוקמי מתני' במעכשו לוקמי בהגיע זמן קודם הפסח אלא ש"מ דבהגיע זמן אפי' הרהינו לא בעי' ואנן כבר אוקימנ' מתני' בהרהינו אלא שיל"ד לוקמא בלא הרהינו ובהגיע זמן ויש ליישב:
ואמנם ד' הרמב"ם דלאביי מהני הגיע הזמן כיון דלא הוי אסמכתא א"כ הרי קנה המשכון במעות הלואה שהלוה לישראל אבל לרבא כיון דמעות אינן קונות א"כ בעי' הרהינו אצלו דלא תהא מחוסר גוביינא דאל"כ במאי קנה לה ישראל לא במעות ולא במשיכה:
והנה דחק הרא"ש עצמו ליישב התוספת' שנסתייע ממנה הרמב"ם וסייעתו ולמה לא תירצה כמו"ש הר"ן דהך תוספתא מיירי בשלא אמר מעכשיו ונ' דק' לי' להרא"ש ל' מכירה דנקטא התוספת' בשלמא אי מעכשיו קאמר בעי' ל' מכירה משא"כ אי בלא מעכשו ומטעם הגיע זמן קודם הפסח למה לי ל' מכירה א"ו במעכשו מיירי וקודם הפסח אא"ל קאי:
והק' הק"נ ע"ד הר"ן שכ' להוכיח דבריי' דבמשכון ליכא אסמכת' ודייק למלתא משום דב"ח קונה משכון וא"כ אין ראי' מישראל לישראל לישראל לגוי ויש לדחוק דכוונת הר"ן כיון דעכ"פ בישראל לישראל אין שום סברא לומר אסמכת' כיון דקנה משכון מנ"ל למימר דבנכרי אמרי' דהוה אסמכת' ודחקי' לפ' מתני' בקני מעכשו לימא דגם בגוי ל"ש אסמכת' וצ"ע:
והנה ה"ה הק' אד' הראב"ד למה לא מוקי הש"ס מתני' בהגיע זמן קודם הפסח ונ' ד' הראב"ד דבהגיע זמן קודם פסח פשיטא דמותר כיון דאין אסמכת' לגוי בשלמא במעכשו קמ"ל דלא אמרי' הואיל ובידו לפדותו. ותי' ה"ה משום דמתני' סתמא מתני' וע' לח"מ פי' ד' ה"ה ולי נ' כוונתו דהאי לאחר הפסח דתנן יל"פ ג"כ שהגיע זמן פרעון אחר הפסח ולהכי לא רצה הש"ס להכריע ומוקי לה במעכשו:
והק' ע"ד ה"ה לד' הראב"ד אמאי סתים תנא אחר הפסח מותר הרי בעי' הגיע זמן פרעון ואני לא אבין מנ"ל לה"ה הא הכא כיון דמיירי באומר מעכשיו מכור לך ולא אמרי' הואיל ובידו לפדותו ואי אקדיש או זבין מלוה מכירתו מכירה אם לא שיבא אח"כ הלוה לפדות א"כ אדרבא מיד לאחר הפסח מותר בהנאה אם לא שיבוא הישראל ויפדנו. ועי' לח"מ שמק' לד' הרמב"ם בס"ד דס"ל עכו"ם מישראל קני משכון וא"כ אין אסמכת' לגוי לוקמי מתני' וכן פלוגתא דתנאי בהגיע זמן קודם הפסח ולי דברי' תמוהי' דבמשכון הוא דאין אסמכת' לרמב"ם משום דבע"ח קונה משכון אבל בלא הרהינו אין כאן משכון ול"ש בע"ח קונה וע"כ מוקמי לה בהרהינו וכולא סוגי' א"ש בשלמא להראב"ד דס"ל אף דאין גוי קנה משכון אין אסמכת' לגוי שפיר הק' ה"ה ל"ל הרהינו אבל לד' הרמב"ם לא ידענא מאי ק' לי' להלח"מ:
וכבר עוררנו למעלה דתי' ה"ה אמה שהשמיט הרמב"ם סיפא דמתני' ק' מאוד להולמו חדא כמו"ש הלח"מ דאדרבא מ' סיפא דומיא דרישא דבעי' מעכשו וכמו"ש רש"י ועוד היכן מצינו הא גופא דהרמב"ם ס"ל דישראל מגוי קונה משכון ולי אפשר ד' הרמב"ם דמתני' גופא אין בה שום רבותא דאם מהני מעכשו ברישא לקולא כ"ש בסיפא לחומרא ועיקר רבותא דדוקא דומי' דריש' אסור בהנאה דהיינו במעכשו וכבריי' דהגעתיך ועיקר הרבותא דס"ד דנהי דאי לא א"ל מעכשו ולא קיבל אחריות מצ"ע אינו עובר הישראל אבל מ"מ כיון שהגוי אמר לו אם לא אפרע לך עד יום פלוני יהא שלך ואם יאבד החמץ הגוי לא יפרע לו הו"ל מיהת דבר הגורם לממון ונימא כר"ש דכממון דמי ויהא עובר קמ"ל מתני' דלא כר"ש והרמב"ם דפסק בפלוגת' דר"ש ורבנן בקדשים קלים כרבנן שוב לא איצטרך לי' לאתויי סיפא דמתני' כלל:
בע"ה בעניני המשכיר בית לחבירו פ"ק דפסחים לשה"ג
וימי הפסח תרל"ד
המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק בתרתי בעיא קמיית' מפ' הש"ס בי"ד וכאן לא פי' והי' נ' לדקדק לכאו' דבי"ג איירי מדמסיק אביי דלא הוה מקח טעות דניחא לי' לאינש לקיומ' מצוה וכו' ובשלמא אי בי"ג איירי שפיר שייך לקיומי מצוה דהיינו בליל בדיקת חמץ משא"כ אי בי"ד דזמן בדיקה כבר עברה אף דצריך לבדוק שלא יכשול בגלוסקא יפה מ"מ ל"ש לקיומי מצוה אא"כ למה הוצרכו בתוס' לדיוקי דבי"ג איירי דאי בי"ד על המשכיר לבדוק הרי בלא"ה מוכח וכמו"ש ונ' דאדרבא היינו דק' להו לתוס' מאי פשוט הש"ס מאביי הרי אביי ע"כ מיירי בי"ג ואכתי בי"ד לא נפשטא איבעין וע"ז כ' תוס' דאיבעין ג"כ ע"כ בי"ג איירי דאי בי"ד על המשכיר לבדוק ופי' מהרנ"ש בחי' א"ש דכוונת תוס' דהא דניחא לי' לקיומי מצוה בממוני' היינו דוקא במצוה דרמי' עלי' אבל מצוה דלא רמי' עלי' לא אמרי' ובזה מתרץ קו' הגמיי' ומרדכי מס"ת בב"מ ואי בי"ד וא"כ חל המצוה על המשכיר ולא הוה מצוה דידי' זה כוונת תי' אנ"ש אבל דעתן כי גם הר"ן מפ' כן ד' התוס' ול' הר"ן ל"מ כן ולמ"ש דעיקר קו' תוס' מנ"ל להש"ס ליפשט מאביי איבעי' דידן דאכתי לא נפשוט והר"ן מפ' ד' תוס' דאי האיבעי בי"ד הרי קיימ"ל חזקתו בדוק ולמה לי' למימר בחזקת בדוק ודחה הר"ן דברי' עיי"ש:
אשר ע"כ נ' דפשיט' להו לתוס' דאם המשכיר צריך לשלם אגר בדיקה ל"ש שוב מקח טעות כלל אלא לאו ש"מ דמ' לן דאגר בדיקה לא מקבל ובשלמא אי בי"ג איירי דהמצוה על השוכר רמי אלא שהתנה לפוטרו מ"מ א"צ לחזור לו משא"כ אי בי"ד דהמצוה על המשכיר ומב"ד כייפי לי' וא"נ ליתא קמן למה לא ישכור השוכר בודק וינכה לו מן שכירותו אלא ש"מ בי"ג איירי וקו' זו הרגיש בה הרמב"ן וכ' לתרץ עפ"י מה שביאר ה"ה פ"ב מחמץ דבריו דודאי אי האיבעי' בלא תנאי מיירי וכד' תוס' והר"ן וודאי הדין עם תוס' דאפי' אגר בדיקה לא משלם לי' אמנם האיבעי' בתנאי מיירי שהשוכר התנה בהדי' שיהי' בחזקת בדוק ואגר בדיקה וודאי שקל מיני' והאבעי' רק אי יכול לומר מאחר שאין התנאי קיים גם השכירו' בטל או דילמא אמרי' דייך שתקבל שכר בדיקה שהוצאת וע"ז פשט אביי דאמרי' ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' ודיו שיקבל לחזרה שכר הבדיקה לא זולת וכן מורין ד' רש"י כהרמב"ן שכ' שבא שוכר לחזור ע"י עלילותיו ולמה לרש"י לפ' כן א"ו דד' רש"י ג"כ דשכר בדיקה ידע הבעל אבעי' דמחזיר לו המשכיר וא"כ ע"כ עלילה מבקש ומ"מ איבעי' לן אי ע"י תנאו יכול לחזור בו ובמ"ש נתבארו לנו בע"ה ד' הד"מ סי' תל"ז שכ' דבה' ציצית יש ראי' לד' הרמב"ן וכוונתו מדלא שרי' בטלית כ"א היכא דמקפלה וק' מה ענין ד' הרמב"ן לה' ציצית הרמב"ן מטעם תנאי אתא עלה ואמנם למ"ש א"ש דלכאו' לד' הרמב"ן מה פשיט לי' מאביי מאחר דע"כ התנאי מועיל דצריך להחזיר לו אגר בדיקה הרי חזי' דלא אמרי' ניחא לי' לקיומא מצוה בממוני' אמנם מאחר שחלקנו בה' ציצית בין הפסד מרובה להפסד מועט שפיר פשטי' כיון דמחזיר לו אגר בדיקה שוב הו"ל הפסד מועט ושפיר אמרי' ניחא לי' למיעבד מצוה:
ועכ"פ למ"ש א"ש דהש"ס בס"ד כדאבעי' לן לא נחית אכתי לסברת אביי דא"כ הו"ל לפרושי מי אמרי' ניחא לי' למעבד מצוה או לא אלא האבעי' הוה מי מהני התנאי לבטל המקח או לא אבל למ"ש דד' תוס' ור"ן דהאבעי' הוה בלא התנה אי הוה מקח טעות ק' קו' מג"א מהי"ת ליהוי מקח טעות הא אין הטעות בגוף המקח וצ"ע כיון דהמשכיר עלה על דעתו לפ' לו כי הבית בחזקת בדוק ומאי מעליותי' וע"כ בנין הבית בחורין וסדקין הרבה עד שיש טרחא מרובה לבדוק וע"כ אמר לו שהוא בדוק ואמנם כן י"ל דהוה טעות בגוף המקח או לא מקרי משו"ה טעות בגוף המקח ופשיט דיהבי אגרא וא"כ ה"ט משום דבאתרא ההוא הבתים בנוי' עד"ז שהם קשים לבדוק ומשו"ה שוכרי' בודקי' ומ"מ אמרי' ניחא לאינש למעבד מצוה וממילא לא הוי מקח טעות:
והנה בהגמיי' פ"ב מה' חמץ ובמרדכי פ' אלו מציאות מק' אסוגי' דידן והתם דאמרי' גבי ס"ת דאינו רשאי להשאיל שלא מדעת דלא אמרי' ניחא לי' לאינש ותי' הגמיי' דהתם שלא מדעתו והכא מדעתו:
ומרן ז"ל בח"ס חא"ח הביא רק ד' המרדכי ולא ד' הגמיי' ונתקשה בדברי' ונדחק ליישב עם מ"ש המרדכי שם אח"כ בשם עצמו וד' מרן צריכין ביאור כי מ"ש מאחר דלבדיקה שעבד עצמו ממילא נתן המעות מדעתו ק' הרי בס"ד מ' לכאו' דאפי' הא לא פשיטא לן דלבדיקת גופא שעבד עצמו דהרי איצטריך אביי לאשמעי' ואביי תרתי קמ"ל ומנ"ל קמא דליפשט לן בתרא ועכ"פ מד' הגמיי' הנ"ל מבואר דתי' קמא תי' בפ"ע הוא וכן מורין ד' המרדכי וצריך ביאור ונ' כוונת דברי' דעיקר שכר המצוה הוא על רצון העושה שמתכוין לעשות נחת רוח ליוצרו וזה ל"ש כ"א מדעתו אף שעושה המצוה בע"כ היינו מחמת שיצרו תקפו וכמ"ש הרמב"ם במ' ערכין גבי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משא"כ מצוה הנעשת שלא מדעת אינה נחשבת בעיני' לכלום ולא אמרי' לי' ניחא לי' להפסיד ממונו משום מצוה כזו ועד"ז ההגמיי' והמרדכי מסכימין לד' הנ"י שהביא הד"מ בה' ציצית דפליג אהא דטלית לעיל:
ואמנם תי' המרדכי עצמו נ' לפ' עד"ז מאחר דפשיטא לן דניחא לי' לקיומא מצוה בגופי' שוב בדיקת חמץ עלי' רמי' ול"ש מקח טעות ואף כי יהיב אח"ז אגר בדיקה היינו משום דניחא לי' יותר בהפסד ממון מבטרחת גופו ודווקא כה"ג דשייך לומר דניחא לי' בהפסד ממון מאחר דטרחא עלי' רמי' אבל היכא דלא רמי' עלי' בהפסד ממון לא ניחא לי' דמ"ש:
דמוחזק לן וכו' לא רצה הש"ס לפ' בקיצור דנאמנין בבתים שלהם משום דל' נאמני' מ' על אחרים ורנב"י מפ' לה לחומרא והש"ס מסיק לה לקולא דאפי' על אחרי' נאמנין:
וכ' הרא"ש דאיבעי' לא אפשטא ויבטל והו"ל ס' דרבנן ולקולא מ"מ היכא דיכול לשאלו שהוא בעיר מ' מד' ר"י וכו' נ' לבאר דמאחר דמסיק הרא"ש דס' דרבנן לקולא א"כ מעיקרא מאי איבעי' לן אי הוה רוב ואמרי' סמוך מיעוטא מ"מ הו"ל ס' דרבנן אלא ש"מ דהש"ס מבעי' לי' אם שכר לאחר זמן אי' דע"כ הוה דאוריי' דל"ש ביטול וא"כ י"ל דדוקא בדאוריי' הוא דאמרי' לישיילי' אבל לאחר ביטול דלא הוה כ"א דרבנן א"צ לברורי וע"ז מייתי מד' ר"י שכ' בתי' קמא לחלק בין חמץ לטבל א"כ מבואר דאפי' חזקתו בדוק דמהני אף לדאוריי' מ"מ צריך לברר ומ"מ לא כ' הרא"ש כ"א מ' מד' ר"י משום דלתי' בתרא אין הכרח דלמא משו"ה נאיד הר"י מתי' קמא משום דמ' לי' דאי חזקתו בדוק א"צ לברורי וי"ל ג"כ כמ"ש לעיל דתי' שני להחמיר בא דאם הוא בעיר לא סמכי' אנשים לזה כ' ומ' ואמנם מהררי"צ גיאת הביא הרא"ש ראי' ברורה:
אמנם הר"ן כ' דלאחר ביטול קיי"ל כרנב"י דחזקתו בדוק וק' מאי בעי בזה הרי לאחר ביטול בלא"ה ס' דרבנן לקולא ונ' ד' הר"ן דאי אמרת כה"ג ס' דרבנן לקולא מעיקרא מאי איבעי' לן ודנימא דלאחר זמן אי' איבעי' לן ל"מ לי' לר"ן א"ו דש"ה דאיכא לבית חזקת חמץ וכה"ג לא אמרי' ס' דרבנן לקולא ולכך הוצרך הר"ן לפ' דמה"ט קיי"ל כד' המיקל דהיינו רנב"י משום דלאחר ביטול ה"ל של סופרי' ובשל סופרים הלך אחר המיקל וא"כ עכ"פ מבואר דאף אי אזלי' להקל מ"מ היכי דמצי לברורי מבררי' דהרי גם לעיל אדרבנן קמבעי' לן ואעפי"כ פשיטא דצריך לברורי:
ואמנם מד' הרי"צ גיאת ומד' הרמב"ם מ' דס"ל כרנב"י אפי' בדאו' דהיינו אם שכר לאחר זמן אי' ונ' טעמיי' דמ' להו דע"כ פי' דבריי' הכל נאמנים כדרנב"י דמשום דחזקתו בדוק דאין לומר דאמרי אנחנו בדקנו דא"כ ע"כ גם קטן נאמן והרי קיי"ל גבי תחומין דאינו נאמן ונהי דהש"ס לא קאמר וליטעמיך משום דאיכא לתרץ כמ"ש התוס' לחלק בין היכא דבידו לפי האמת ל"מ להו לחלק בכך א"ו כרנב"י. ואמנם הרי"ף מאחר דמס' לי' בפי' דהך בריי' אי הל' היא ותפשוט מנה חזקתו בדוק או לאו הל' היא ואין לפשוט שבקא לדרנב"י ושבקא להך בריי':
וכ' רש"י הימנינהו רבנן כיון דחיובא וכו' וסיים עוד וכח בידם להאמינם נ' כוונתו דבשלמא אי לאו מתורת עדות אתא עלה שפיר י"ל דדי במעשה שלהם משא"כ השתא דבתורת עדות אתי' עלה והתורה אמרה דלאו בני עדות נינהו וע"ז דייק רש"י כיון דכולא מילתא דרבנן יש כח ביד חכמים לומר דבמלתא דידן נאמנין:
תוס' ד"ה הימנינהו נ' הא דכיילי עבדי' בהדי נשים ול"מ לכאור' למימר דבעבדי' שייך מעשי' בכל יום וכן ק' לומר אשחיטת נשים מעשי' בכל יום אמנם סידור דברים הכי דממתני' דזבחים ידעי' דנשים ועבדי' כשרי' לשחוט לכתחלה וכמ"ש תוס' בריש חולין אלא די"ל התם במקדש אוקמוה אדאוריי' ומ"מ מדרבנן לא סמכא עליי' וע"ז הביאו ממעשי' בכל יום דסמכי' אניקור ומה לי ניקור ומה לי שחיטה ומה לי נשי' ומה לי עבדי' ואח"ז הביאו ראי' ברורה ממאכילתו שאינו מעושר וביאר הר"ן מדאמרי' לסמוך עלה ונ' דהתוס' השמיטו זה דהתם אמרי' דיוצאת שלא בכתובה ואי אינו רשאי לסמוך עלי' הרי הוא פושע בדבר:
ומ"מ לד' תוס' דווקא היכא דליכא טרחא סמכי' עליי' וניקור היינו ניקור חלב אבל ניקור גי"ה דהוה טרחא לא סמכי' ולד' הסמ"ג שהובא בהג"ה אשרי דבעי' תרתי טרחא ולא הוחזק אי' אפי' בניקור הגיד סמכי' וזה כוונת הר"ן ריש חולין שכ' שם כד' הסמ"ג והביא ראי' דניקור אף דאיכא טרחא סמכי' עליי' כוונתו ג"כ ניקור הגיד אלא דק' הר"ן דידי' אדידי' דבשמעתין לא כ' כ"א ד' תוס' ובחולין הוסיף כד' הסמ"ג ונ' דהתם בא לדחות ד' הה' א"י ולד' תוס' אדרבא ד' ה' א"י מיושבים דעכ"פ אם גם שחיטה אינו טרחא אבל ללמוד ה' שחיטה הוה טרחא וא"כ אמאי נסמוך אנשי' וי"ל דבאמת לא סמכי' עליי' אם לא שבדקו אותן וא"כ ה"ק הה' א"י נשים לא ישחטו למען לא יהי' בכלל רוב מצויי' אצל שחיטה דאם ישחטו יסמכו עלי' אפי' בלא בדיקה וזה דחה שם הר"ן דאפי' דהלימוד הוה טרחא מ"מ כיון דידעה בעצמה שלא למדה לא תסמוך על עצמה לשחוט דדווקא במקום ס' חיישי' לטורח:
והנה תוס' רמזו לד' הירושלמי ולא ביארו מה דעתם בפי' ד' הירושלמי והר"ן פי' ד' הירושלמי ע"ד שפי' המפ' בירושלמי שם ואמנם מד' הרא"ש מ' דמפ' דנשים אינן נאמנות והק' בתפא"ש למה גריעי מקטני' והק"נ נדחק בזה ועדן ק' מעבדי' וע' ב"י שהק' אהטור שהשמיט ד' הירושלמי מבואר מדברי' דמפ' כתפארת שמואל ואי משום קו' התפארת שמואל י"ל קטנים ועבדי' דלאו בני עדות הימנונהו רבנן בדרבנן משא"כ נשים דעצלנות הן אנן סהדי דבודקות כל שהן:
והנה בענין קו' מקטן תי' בעירובין ל"א דקטן אינו נאמן אלא בביתו וק' מסוגיין דמבואר דבבית אחרי' ג"כ והיותר תימא על המג"א דמפ' לד' תוס' דעירובין גם אנשים ותוס' לא כ"כ אקטן מכח קו' דק' להו וצ"ע. ומחמת טרדא קצרתי תוס' ד"ה מדאוריי' לכאור' קו' מר"ע י"ל לתרץ דביו"ט לאחר זמן אי' ל"ש ביטול אלא דא"כ ט"כ ר"ע ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה דלריה"ג דאמר מותר בהנאה שייך גם לאחר זמן אי' ביטול והו"ל להש"ס למימר ש"מ מדר"ע ד' דחמץ אסור בהנאה ומ"מ ל"ק כ"כ לרש"י דכל הני ש"מ דקאמר הש"ס אית בהו רבותא אבל הך דחמץ אסור בהנאה אין זו רבותא ואמנם ק' קו' שניי' של תוס' וקו' שניי' יש ג"כ לתרץ דיכול לבטל קודם שנתחמץ אא"כ הדרא קו' ראשונה לדוכתא ואמנם עפ"י ד' הר"ן הכל א"ש דבאמת תשביתו כולל הכל בין הבערה בין ביטול ואין הבערה בכלל כ"א ביטול וביטול היינו קודם שנתחמץ וא"כ לא קאי תשביתו אחמץ שיש לו כבר בביתו וזה אי אפשר אע"כ אהבערה קאי וראשון מעי"ט:
ומסקי בתו' שמתורת הפקר נגעו בה והביאו ראי' מאחרים ומגבוה ולכאו' התם יש בעלי' לחמץ אבל כאן בהפקר אין לו בעלי' מנ"ל דאינו עובר ונ' דסמכו תוס' אמתני' דהואיל פ' אלו עוברין דקאמר ר' יושע לא זו חמץ שמוזהרין עלי' פי' דאינו עובר על אחרי' וגבוה והתם עדן אין לו בעלי'. ויל"ד למ"ש תוס' בסוגי' דנכרי שכבשתו דאחרי' ילפי, מפסוק אחר וגבוה מפסוק אחר א"כ עדן קרא להפקר מנ"ל וצ"ע:
רש"י ד"ה דחמירא דידי' הוא שהחמץ שבבית שלו כוונתו דאין הש"ס מיירי דווקא בגוונא שהוא הי' דר באותו בית תחלה ולהכי קאמר דחמירא דידי' הוא דא"כ המשכיר ביתו הו"ל להש"ס למימר אלא אפי' בבית שדר בו ע"ע יהי' מי אבל מאחר שהשוכר יצא משם והניח החמץ לבעל הבית ממילא חמירא דידי' וז"ש רש"י שהחמץ שבבית שלו ה"ל של בעה"ב:
דאיסורא ברשותיי' כ' רש"י שעתה הבית שלו ר"ל בימי הפסח בשעה שנקרא חמץ אי' אז יהי' הבית של שוכר:
תוס' ד"ה דחמירא אין לפ' וכו' ויל"ד דלמא נקט בי"ד להשמיענו דאפ"ה י"ל על השוכר לבדוק וזה לא הוה ידעי' אי הוה נקט בי"ג ונ' כוונת תוס' דדחיקא להו שמעתא לפ' המשכיר בארבעה עשר שכבר הגיע י"ד בשעת שכירות דא"ה למה לא יהא חיוב הבדיקה על המשכיר ולזה מסתבר יותר לפ' כפי' הר"ן דלצורך י"ד קאמר ודקאמר חמירא דידי' היינו כמו"ש תוס' משום דעלי' לבטל וא"כ עכ"פ באמת השכיר בי"ג ושפיר הקשו בתוס' לימא בהדי' המשכיר בי"ג ומ"מ י"ל על המשכיר לבדוק משום דחמירא דידי' א"ו חמירא דידי' היינו דבתחלת זמן הבדיקה עדן הי' ברשותו ובי"ד ממש קאמר שהשכירו. וכ"ת א"כ ק' קו' תוס' על הר"ן למה לא נקט בי"ג י"ל דאי הוה נקט המשכיר בי"ג הייתי אומר דגם נכנס לתוכו בי"ג ולהכי נקט בי"ד ר"ל לצורך י"ד וידעי' מיהת דעד י"ד לא נכנס בו:
ואמנם באיזה סברא תלי' איבעי' זו י"ל לד' תוס' הכי קמיבעי לי' מי נימא כיון שחל שעה א' החיוב על המשכיר שוב לא פקע מיני' ומצי השוכר לשכור בודק וינכה למשכיר מן שכירותו או דלמא כיון דעכ"פ עכשו שלא בדק המשכיר החיוב על השוכר שלא יכשל באי' חמץ א"כ המשכיר הוא לגרמי' הפסיד שלא עשה מצוה והשוכר לא מצי להפקיע מני' שכר בדיקה וזה מורה ל' תוס' שכ' ומייתי ראי' ממזוזה דלפי ד' המק' דבא לפשוט ממזוזה הי' ג"כ המשכיר חייב במזוזה ואמנם מאחרי דעכשו השוכר חייב לא מצי להפקיע מני' דהמשכיר וז"נ ג"כ כוונת רש"י שכ' אלמא כל מילי דמצוה עלי' רמי' ר"ל כיון דמילי דמצוה היא ועלי' עכשו רמי' שאינו רשאי לדור בלא מזוזה ולא לדור בבית שלא נבדק עלי' לחודא רמי' ולא מצי להפקיע ממשכיר מידי. וכ"ת א"כ בס"ד דתוס' מאי בעי למפשט ממזוזה י"ל ג"כ דהכי קמיבעי לי' מאחר דהבודק צריך שיבטל א"כ פשיטא דעל המשכיר לבדוק וכיון דלא בדק השוכר בודק ומנכה לו מן שכירותו או דלמא כיון דעכ"פ עכשו על השוכר לבדוק אינו מנכה לו ושפיר שוב פשיט ממזוזה ולד' הר"ן הכי קמיבעי לי' מי נימא כיון דבשעה שחל חיוב הבדיקה עדן לא נכנס השוכר וחמירא של המשכיר וא"כ חל החיוב על המשכיר ויוכל השוכר לנכות לו או נימא כיון דעכ"פ כבר שכר ואי' ברשותי' קאי החיוב על השוכר ופשיט לי' ממזוזה דאפי' אם החיוב על המשכיר מ"מ אין השוכר יכול לנכות לו:
ומ"מ עפ"י דברינו יתבאר פלוגתת הר"ן עם תוס' שעמד עלי' רש"א דלהר"ן מהני מסירת מפתח דווקא אחר קנין ולתוס' בלא קנין דהר"ן לטעמי' אזיל דסוגיין מיירי ששכר כבר רק לצורך י"ד וכה"ג הוא דמחלק הש"ס בין מסר מעתה ללא מסר משא"כ לד' תוס' אדרבא איבעין מיירי בלא השכיר כלל קודם י"ד ובלא קנין וכה"ג הוא דמחלק הש"ס בין מסר מפתח ללא מסר אבל אם כבר קנה השוכר אפי' המפתח ביד משכיר הו"ל כאילו הוא ביד אחר והר"ן יישב זה עיי"ש:
וכ' הכ"מ דפשט הסוגי' מ' כתוס' כוונתו מדלא הזכיר הש"ס מקנין מידי מ' דבלא קנין מיירי והנה הרי"ף והרמב"ם הביאו הגי' המשכיר בית והשמיטו תיבת בי"ד ושפיר נוכל לפ' כפי' הר"ן שמששכר השוכר קודם י"ד בקנין גמור והמפתח קיבל בי"ד ואמנם הרא"ש והטור גרסו המשכיר בי"ד וא"כ ע"כ מיירי בלא קנין דאי בקנין א"כ מסר לו מפתח קודם י"ד הוה ג"כ בקנין וא"כ לא השכירו בי"ד אלא ש"מ דד' הרא"ש והטור כתוס' ואולי אי מפ' כפי' הר"ן דבי"ד היינו לצורך י"ד י"ל שפיר דבקנין מיירי ומ"מ אף שמסר לו המפתח קודם י"ד השכירות הי' לצורך י"ד ואפשר זה כוונת הב"י שהביא ע"ד הטור פי' הר"ן דבי"ד היינו לצורך י"ד והנה רש"י לא ניחא לי' בפי' הר"ן דאחר קנין מיירי דמ' לי' דכה"ג הוה כהפקיד מפתח ביד אחר וכד' תוס' וגם בד' תוס' לא ניחא לרש"י דבלא קנין כלל ליהני מסירת מפתח כיון דהשוכר יכול עדן לחזור בו הו"ל שוב כהפקיד מפתח ביד אחר ולזה פי' רש"י דמסירת מפתח גופא הוה קנין וקנין כי האי הוא דמהני לא זולת ומשום קו' תוס' י"ל דאילו קאמר הש"ס אין שכירות נקנה אלא במה שהקרקע נקנה וע"כ קו' תוס' כיון דשכירות עדיף מקנין הרי מסירת מפתח מהני בשכירות ולא מהני בקנין ומכ"ש דכסף שטר וחזקה דמהני בקנין דמהני בשכירות ומאי אשמעי' הש"ס כך י"ל דק' להו לתוס' ואי משום הא לא ארי' דהא דמהני בשכירות מסירת מפתח משום דלא קנה מני' כ"א אוירא בעלמא אבל בקנין שקונה מתהום עד רום למה יהני מסירת מפתח וא"כ אכתי לא ידעי' דקניני' דמועילי' בקנין שיועילו בשכירות:
ועתה נבא לבאר ד' רש"י התמוהי' שכ' אחר שביאר דמזוזה חובת הדר אבל הכא ומאי בעי רש"י עכשו בזה ועוד אי איבעי' הש"ס הי' על מי מוטל טורח זה מאי קפשיט לי' ממזוזה ולזה נ' דגם רש"י מודה דמאן דפשיט לי' ממזוזה הי' דעתו דהאיבעי' הוה ע"ד שכ' תוס' וכמו שבארנו לעיל ושפיר פשיט לי' ממזוזה והש"ס דחה וק' לי' לרש"י מאחר דבמזוזה אצטריך חובת הדר לחיובי לשוכר והכא דעל המשכיר וודאי איכא חיוב בדיקה מאחר דחמירא דידי' א"כ למה יהי' על השוכר לבדוק ולזה כ' רש"י דאנן עכשו מטעם אחר קמבעי' לן דהא דחמירא דידי' הרי לענין זה בביטול סגי ובדיקה תק"ח היא ועל מי תקנו זה אם על המחויב מדאוריי' לבטל או על מי שמתירא שלא יכשל באי' חמץ וזה שאמר הש"ס הכא מאי כלומר הא גופא מס' לן על מי מוטל טורח זה:
וכ' רש"י אם עד שלא מסר וכו' מבואר מדברי' מאחר דבכניסת הלילה הי' חובת הבדיקה על המשכיר שוב לא פקע מני' וק' לפי"ז מ"ש בסוף דברי' ואעפ"י שמסר לו המפתח ביום מאי ארי' ביום הרי לריש ד' רש"י אפי' מסר לו בלילה ג"כ דינא הכי והו"ל לרש"י למכתב בקיצור ואפי' מסר לו אח"כ ונ' כוונת רש"י דהך סיפא דבריי' למאי אצטריכא הרי מדיוקא דרישא ידעי' אע"כ דאי מרישא ס"ד דדווקא מסר לו מפתח ביום לא מהני אבל אכתי בזמן חיוב דהיינו בלילה מהני מסירת מפתח שאח"כ לכך איצטריך סיפא לאשמעי' דכיון דבתחלת כניסת הלילה הי' החיוב על המשכיר שוב לא פקע מני':
וכ' עוד רש"י חובת הדר שמשמרתו וכו' בביתך בביאתך נ' כוונת רש"י דתרוויי' אצטריך דמשום סברא דמשמרתו לא הוי מפקי' קרא דביתך ממשמעותו דמ' שהבית שלו אלא דד' ביתך ביאתך ואמנם ביתך ביאתך אצטריך דמזוזה בימין דרך ביאתך ומנ"ל לאפוקי שוב ביתך ממשמעותי' לכך אצטריך הך סברא דמשמרתו ג"כ:
חזקתו בדוק נ' ל' אבית ולא קאמר חזקה בדק משום דעיקר איבעין עד"ז הא וודאי פשיטא לן דרוב בני אדם בודקין ליל י"ד אלא דמול רוב זה יש לבית חזקת חמץ ואמרי' סמוך מיעוט' ואתרע רובא ואמנם אם אמרי' הכל חברי' אצל בדיקת חמץ שוב לא הוי מיעוטא ושפיר סמכי' וא"כ עיקר איבעין משום דהבית יש לו חזקת חמץ והיינו דדקדק ומפ' חזקתו של בית זה שהי' בחזקת אינו בדוק בדוק או לא רמאי נ"מ לשיילי' הק' הטו"ז וכי זה לא הוה נ"מ אי צריך לשאלו ונ' דמאחר דמסקי' לעיל דהמשכיר בי"ד ממש שחל י"ד קודם שמסר המפתח על המשכיר לבדוק וכ"כ לעיל והוכחנו כן מד' תוס' לקמן דמצי לאגורי בודק עלי' ומנכה לו מן שכירותו וא"כ מדינא צריך לשאלו אולי יאמר שאינו בדוק וישכרו בודק משכירתו:
ואולי לזה כיון רש"י שכ' לשאלו להאי אם בדק אם לאו ומלבד שכל ד' רש"י מיותרי' כאן יל"ד לאיזו ענין כ' אם לאו אמנם הכוונה דעיקר השאלה יהא באם לאו דאם הוא בעצמו מודה שלא בדק יש רשות לשוכר לשכור בודק. ועד"ז נבין ג"כ ד' תוס' לקמן שפלפלו לחלק בין טבל לבדיקת חמץ ומה ענין זה דווקא לאחר תירוצם מיד כדקאמר הש"ס לישיילי הו"ל לתוס' להק' ולמ"ש אין מקו' זה קשיא כלל ודווקא אתי' תוס' היא דקשיא להו שפיר לא זולת:
והנה הר"ן מ"מ פשיטא לי' למסקנא דצריך לשאלו אף דפסיק איבעין לקולא והביא ראי' מרוב מצויין ואמנם הרא"ש לא כ' דצריך לשאלו כ"א משום דאיבעין לא אפשטא ומ' דאי הוה קיי"ל חזקתו בדוק א"צ לשאלו נ' דס"ל מרוב מצויין אין ראי' דלא מקרי כ"א רוב ואיכא מיעוטא בהדי רובא ולכך צריך לברר משא"כ הכא דאי חזקתו בדוק אמרי' הכל חברי' ואפי' מיעוטא ליכא לעולם א"צ לשאלו וכ"ת אי רוב מצויין רוב ממש הוה ק' לימא סמוך מיעוט' לחזקת אי' ואתרע לי' רובא קו' זו כבר יישב הרשב"א בשער השחיטה במ"ה עיי"ש א"נ י"ל גם הרא"ש ס"ל כתוס' בכורות ורא"ה בבד"ה דרוב מצויין הוה ג"כ הכל ומ"מ אין ללמוד מרוב מצויין לשמעתין דשאני התם דאיכא תרי חזקה נגד רו"מ מלבד חזקת אי' דבהמה חזקת שלא למד מעיקרא:
לאטרוחי להאי מאי יל"ד לפמ"ש הרא"ש אף דלא אפשטא בעין יבטל דלא יהא אלא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא א"כ הרי גם מעיקרא כיון דהבודק צריך שיבטל יבטל ולא יטריח מס' אפי' לא הוה הכל חברי' וי"ל דאיבעי' קאי אם לא בא לשאול עד לאחר זמן אי' דל"ש שוב ביטול א"נ י"ל דבאמת במקום דאיכא חזקת אי' לא אמרי' ספק דרבנן לקולא וכ"מ מד' הר"ן שכ' דלאחר שביטל אמרי' חזקתו בדוק ומאי נ"מ אי אמרי' חזקתו הרי בלא"ה ספק דרבנן לקולא א"ו ד' הר"ן דס' דרבנן להקל ל"ש במקום דאיכא חזקת אי' ואמנם ד' הרא"ש דנהי דחד ספק לא מהני אבל ס"ס מהני והיינו ס' אי לא קיי"ל חזקתו בדוק וא"נ אין חזקתו בדוק מ"מ ס' הוה ובס"ס מהני אפי' במקום חזקת אי' משא"כ באיבעי' שפיר איבעי' לן ולא מהני לן ביטול:
הכל נאמנים ע' רש"י נ' כוונתו דראי' רנב"י הי' ע"ד הירושלמי דקאמר על הך בריי' לא תתני נשים ר"ל כי ל' נאמנים מ' דווקא על אחרים נאמני' אבל לא על עצמן והכי נמי דייק רנב"י ומ"ש על אחרים אלא לאו משום דעל אחרי' שייך הכל חברי' ולהכי במסקנא לא קאמר הש"ס דמיירי בביתם משום דל' נאמני' להעיד מ' בשל אחרי' וז"ש רש"י להעיד שבדקו בעלי' אמש כלומר על אחרים הוא דנאמנים ודייק רש"י להעיד בי"ד שבדקו בעלי' אמש ר"ל מאחר דהטעם דנאמנים משום דהכל חברי' זה לא שייך כ"א בי"ד לאחר זמן מצות בדיקה שהוא שיעידו שבדקו בעלים אמש בזמן הבדיקה לכל ישראל לא זולת:
ואמנם ל"ק לי' לרנב"י דלימא כל הבתי' בדוקי' דהתנא אדרבא בא לאשמעי' דדוקא על אחרי' דשייך הכל חברי' הוא דנאמני' אבל על עצמן אינן נאמני' והש"ס דמק' לקמן מ"מ כל הבתי' בדוקי' מבעי' לי' כוונתו דמל' כל הבתי' בדוקי' נדע דהכל חברי' לענין בדיקת חמץ ובוודאי לא יעלה על הדעת דנשי' בכלל חברי':
וכ"ת אכתי אמירה דהני ל"ל כל מה דאיכא לברורי מבררי' ומ"מ לא מ' להרא"ש לדייק מכאן דצריך לשואלו דלמא הכא אחר זמן אי' דל"ש ביטול מיירי ואדאוריי' דנינן ולעולם אחר ביטול דלא הוה כ"א דרבנן א"צ לברר ולזה הוצרך להביא ראי' מד' תוס' ומד' רי"צ גיאות:
תוס' ד"ה הכל נאמנים הנה לד' ר"י בתי' קמא עיקר רבותא אשמעי' בריי' דאם חקר אצל נשים וכו' קיים בזה כל דאיכא לברורי ולהמק' לקמן פשיטא לי' הא מלתא ואכתי יל"ד דלמא להכי תני הכל נאמנים לאשמעי' הא גופא דצריך לברורי ותו ק' אי תני כל הבתים בחזקת בדוקים ס"ד דגם בתי נשים וכו' בכלל והא ליתא ונ' דחדא קו' מתרצת חברתה כיון דגם נשים בכלל ע"כ צריך לברורי דאם יאמרו הם בדקו הרי פשיטא לן דאין נאמני' וכיון דבעי' לברורי אם יאמרו אחרי' בדקו להם נסמוך הא לאו לא נסמוך וממילא נדע דאף דהכל חברי' מ"מ צריך לברורי דאל"ה לא הוה תני נשים בחדא מחתא עם שאר בתים:
ואמנם בתי' בתרא מ' לי' לר"י דכיון דצריך לברורי כה"ג לא הוי בירור כיון שהוא בעיר א"ו מיירי דנאמנות במגו דאי בעי שתקי וכ"ת א"כ פשיטא לא היא ס"ד דמגו זה לא מהני דדומה להחזיקה היא מלחמה בעולם דלא מהני מגו דאמרה בדדמי וה"נ לפי דעתה בדקה שפיר וקמ"ל דמ"מ מהני מגו והמק' דפריך כל הבתי' בחזקת בדוקי' הכי מק' כיון דפשיטא לך לפ' נאמנים דבריי' ר"ל היכא דבלא אמירה דידה הוה סמכי' והכל חברי' א"כ לשמעי' בהדי' הכל חברי' ודאשה נאמנת במגו פשיטא. רש"י ד"ה וממאי כוונת דברי' דודאי אין סברא לומר דאשה נאמנת אבל ג"כ אין סברא דנימא דע"ה חבר אצל בדיקה ומאי חזית דאזלת בתר הך סברא זיל בתר אידך סברא כיון דתרוויי' שוין:
בע"ה סוגי' דהואיל לפסח תרל"ו
רש"י ד"ה כיצד עיסה שנטמאת כוונתו וכ"כ הצל"ח לד' הירושלמי דדוקא אם אירע טומאה לאחר חיוב חלה אבל קודם חיוב חלה תעשנה קבין ותפטור מן החלה לכ"ע וכמ"ש הר"ן וכן מורה ג"כ ל' כיצד מפרישין בטומאה דמ' בשעת הפרשה אירע טומאה:
תוס' ד"ה לא תקרא בסו"ד לאחר שקרא אבל קודם שקרא למאי אצטריך הואיל וכו' נ' ליישב דאנן הכא בפסח קיימים ובפסח אין בעיסה א' למלאות התנור ומאי אמרת תלוש עוד עיסה אחרת ממ"נ תלוש כדי חיוב חלה אי אתה רשאי להורות לה כך שלא תגרום טומאה לחלה מאי אמרת תלוש פחות מכשיעור הרי ס"ל לר"א הסל מצרף לחלה ושוב תגרום טומאה לחלה מאי אמרת תלוש עיסה בטהרה ע"י עצמה אם טהורה היא או ע"י אחרים טהורים אי כשיעור אתי לאפרושי מטהור על הטמא מאחר דלא קרי' לה השתא שם חלה עד לאחר אפיי' מאי אמרת ילוש ויאפה פחות משיעור כיון דהסל מצרף לחלה שוב יתחייב בחלה ואתי לאפרושי מן הטהור על הטמא וא"כ עכ"פ ממלאת תנור פת אי אפשר וע"כ ע"י הואיל אמנם כ"ז משום דס"ל לר"א הסל מצרף אבל לת"ק דר"א במשנה שם דס"ל דבעי' עד שישוכו וזה אי אפשר בפסח דנגיעה בתנור מחמץ א"צ להואיל וכ"א יכולה למלאות התנור פחות מכשיעור ויהא פטור מן החלה ובזה נבין לפ"ד דס"ל טעמא דר"א משום טובת הנאה ממון אבל הואיל לית לי' א"כ אפיי' עכ"פ בלא הואיל היכי שרי אמנם באמת בס"ד לא סלקא אדעתין הך דר"א דסל מצרף לחלה ושפיר יכולה לאפות בלא הואיל וע"ד שכ' ודווקא למסקנא דס"ל לר"א הסל מצרף אצטריך לדידי' הואיל ובזה נבין ד' הרי"ף שכ' דהך דר"א שייכא באידך דר"א דאמר הסל מצרפן כוונתו דהא דמסקי' טעמא דר"א משום הואיל היינו דכיון דס"ל לר"א הסל מצרפן ע"כ בלא הואיל לא אפי וכמו"ש אלא דאכתי אינו מבואר מאי ראי' מייתי דהל' כר"א דלעולם אנן דס"ל כר"א בסל ובחלה כבן בתירא ונ' דהנה כבר כ' הרי"ף דקי"ל הל' כר' מחבירו וממילא הל' כר"א אלא דק' לי' להרי"ף קו' הר"ן הרי דווקא מחבירו הל' כר' אבל לא מחביריו והכא הרי ר' יצחק ור' ישוע ובן בתירא נחלקו על רבי ע"ז קאמר הרי"ף התינח אי הוו פליגו ר"א וב"ב בטובת הנאה ג"כ אבל השתא אדרבא ע"כ בין ר"א בין ר"י ס"ל טו"ה אינו ממון ובן בתירא טעמיה משום דס"ל טוב"ה ממון דמאחר דלית לי' הואיל מדקאמר יטול בצונן ומ"מ צונן איצטריך ש"מ דעבר עלי' בב"י וע"כ משום טו"ה א"כ אדרבא בטעמא דבן בתירא גם ר"י נחלק עלי' ושפיר הל' כר' מחבירו והצעת ד' הרי"ף דמאחר דר"א ס"ל הסל מצרף א"כ בלא הואיל א"א שיהא טו"ה וכמ"ש וע"כ מדפליגו בהואיל ל"פ בטו"ה ובן בתירא לחוד פליג והל' כר' והשתא סיים הרי"ף למילתי' דהא דמוקמי' טעמא דר"א בהואיל ולא בטו"ה היינו משום דק' לן אפי' וא"כ ע"כ ר"א לקולא אי' לי' הואיל ואדרבא מהואיל לקולא אתי' להואיל אי בעי מתשל ושפיר מוכח דהל' כרבה:
ומיושב קו' הרז"ה דמנ"ל להרי"ף דר"א כרבה דלמא כר"ח והרי לחומרא גם ר"ח מודה כדאי' פ' תמיד נשחט ולמ"ש א"ש דאדרבא עיקר הוכחא מהואיל לקולא לר"א אלא שתלמיד א' הק' מנ"ל דטעמא דבן בתירא משום טו"ה דלמא משום הואיל ובן בתירא לחומרא אי' לי' ולא לקולא ואמרתי ליישב דע"כ האי תטיל לצונן דקאמר בן בתירא לא סגי בצונן א' מערב עד ערב דאי אפשר שלא יהא פושרין וע' מג"א בזה ולהוסיף צונן בכל עת הנה הוא ממחה החלה לגמרי א"ו בכל שיעור מיל מתיר בן בתירא להטיל החלה בצונן אחר וק' מאן שרי לן אי' טלטול מוקצה ביו"ט וע' בצלח שכוונתו בזה וצ"ל דמוטב לעבור על אי' מוקצה מלעבור על בל יראה פי' בדבר טלטול חמץ להשליכו לים או לביה"כ לא התירו ביו"ט כמ"ש המג"א תמ"ו דאינו עובר כלל על בל יראה אחר דמשהה ע"מ לבערו ויקיים מ"ע תשביתו וינתק הלאו אבל כאן שצריך לתת החלה לכהן ואין עליו מצות תשביתו ועל בל יראה עבר משום הואיל שפיר שרי' לי' טלטול מדיעבור על בל יראה אמנם כן אי ס"ד טעמא דבן בתירא רק משום דס"ל הואיל לחומרא וכ' תוס' פ' תמיד נשחט דהיינו מדרבנן ולמה נתיר לו טלטול מוקצה לקולא אע"כ טעמא דבן בתירא משום טו"ה וכמ"ש וממילא הל' כרבי מחבירו:
ובמ"ש נבין ד' ר"ת בתוס' ד"ה בן בתירא שכ' דלדידן דקיימ"ל כר"א אם אירע שקראה שם תטיל בצונן ומאי רבותא אשמעי' מהיות טוב אל תקרי רע אמנם ס"ד משום אי' טלטול לתסר קמ"ל דלדידן דאי' לן מדאוריי' הואיל מוטב לטלטל מוקצה מלעבור על בל יראה היכא דל"ש מ"ע דתשביתו וכמ"ש לעיל:
אלא דאכתי צריך ליישב ע"ד הרי"ף מנ"ל עדן דר"א כרבה ס"ל דלמא כדר"פ דר"א שני לי' בין הואיל להואיל ונ' דאי לא אמרי' הואיל דרבה ע"כ צ"ל צרכי שבת נעשים ביו"ט דאל"כ ק' קו' רבה היאך אופין מיו"ט לשבת וק' הרי קיי"ל כרבה בהכנה הרי דאין צרכי שבת נעשים ביו"ט וצריך אתה לכנס בסברא לחלק בין הכנה דרבה לשאר צרכי שבת ומעתה בשלמא ר"ח לית לי' הואיל כלל לקולא ולית לי' ג"כ הכנה דרבה שפיר קאמר צרכי שבת נעשי' ביו"ט אבל אנן דקיימ"ל כר"א מהי"ת נחלוק בין הואיל להואיל ותק' לן עדן מהכנה דרבה על צרכי שבת ושוב נצטרך לדחוק לחלק לפסוק לגמרי כרבה ונימא צרכי שבת אין נעשין ביו"ט ומ"ש תוס' קו' זו דווקא לבתר שכ' במתני' בא"י משום דבחו"ל דחלה אין לה שיעור כלל וודאי לא קשיא קו' תוס' שיהא שייך גבה כדי שיהא הפת נאפה יאפה אבל בא"י שהוא א' ומ"ח בחלה טמאה הוא דק' להו ומ"ש תוס' דמתני' באופה תחת גחלים אין הפי' ע"ג גחלים חדא דהו"לל ע"ג גחלים ולא תחת גחלים ועוד דזה דוחק דמתני' באופה מצות ע"ג גחלים מיירי ונ' דר"ל בתנור כדידן דמקרי בגמ' פורני ובתנור כזה אופין תחת גחלים לאחר שהסירו הגחלים נותנים שם הפת וס"ל לתוס' דבתנור כזה ל"ש האי מלתא דדווקא בתנור שמדביקין הפת שייך זה לא זולת:
וכ' רש"י לא תקרא לה שם חלה כוונתו אף דחלה נקרא אפי' מה שלא נותן לכהן מ"מ כיון שרגילות לקרוא לחלת כהן חלה לא תקרא לה חלה:
וכ' רש"י דאי בעי בצע מכל חדא מ' דרש"י בא ליישב בס"ד דלא נחתי' להואיל מהי"ת יהא שרי לאפות לר"א וכ' רש"י ע"י שתוכל לבצוע ומ' דכה"ג לא חשיב הואיל לרש"י ובשלהי שמעתין כ' רש"י דגם זה מקרי הואיל וע"כ ד' רש"י דבס"ד לא חשבי' זה להואיל ובמסקנא דק' לן במ"פ ר"א ור"י ע"כ ס"ל דגם לזה אצטרך הואיל ואמנם באיזו סברא אפליגו בס"ד ומסקנא היינו דבאמת הק' תוס' עכ"פ היאך שרי לאפות הלא אפשר למפלגא בלישא אלא דבאמת פליגו לד' רש"י ביצה שם בהא אי אמרי' אפשר למפלגא בלישא או לא ר"ח ור"ה בביצה שם וס"ל בס"ד כר"ה דלא אמרי' אפשר למפלגא בלישא אמנם התינח כ"ז בלא ידעי' מפלוגת' דר"ח ורבה בהואיל אבל בתר דמסקי' להך פלוגתא אפושי פלוגתא למה לן אמרי' ר"ח לטעמי' דלית לי' הואיל ס"ל כיון דאפשר למפלגא בלישא אסור לאפות ור"ה כרבה דאי' לי' הואיל ומשו"ה שרי הואיל וכל חדא חזיא לי' וא"כ גם להא גופא דבצע מכל חדא לא שרי' במסקנא כ"א מטעם הואיל דלית לי' אפשר למפלגא בלישא:
ד"א י"ל בד' רש"י בניישב ג"כ קו' תוס' דמ' מד' רש"י דאפי' בכשיעור בעי' צירוף סל וזה א"א אמנם י"ל כוונת רש"י ע"ד שכ' בד' הרי"ף לעיל מאחר דבפסח מצמצמים בשיעור עיסה בנקל יכול לבא לאפרושי מן הפטור על החיוב ומעתה כוונת רש"י דבס"ד דלא ידעי' מצירוף סל ע"כ לר"א בצע מכל חדא וא"כ ל"ש הואיל ולא אצטריך הואיל אבל למסקנא דצירוף סל מהני לאחיובי אפי' הפחות מכשיעור אי ס"ד דר"א ר"ל דבצע מכל חדא א"כ העיקר בדברי' חסר מן הספר אע"כ דמפריש מחדא על כלהו והואיל ואי בצע שרי ש"מ דאית לי' לר"א הואיל:
במתני' בב"י וב"י ר"ל אף דבבל ימצא לא כ' לך מ"מ הרי שדי' חד לך אבל ימצא וס' רש"י דמשום פקדון ליכא ובגמ' חזר רש"י וכ"כ והיה נ' לכאורה דכוונת רש"י בגמ' דלאו דאטו"ה דהאי חלה דני' דמה טו"ה שייך בהך חלה כ"א מאחר דמוכ' בטו"ה כל מתנותיו גם הך חלה בכלל וס"ל לר"א דמשו"ה שייך גם גבי חלה זו טו"ה ממון ור"י ס"ל אינה ממון וכ"ת עכ"פ הרי צריך ליתן חלה זו לכהן שקיבל מאבי אמו טו"ה וליהוי פקדון לר"י ע"ז כ' רש"י דמ"מ לא מקרי פקדון ואמנם באמת ל' רש"י מוכיח בהדי' דגם לגבי חלה זו שייך טו"ה ונ' דרש"י בזה לטעמי' דס"ל מאכילין חלה טמאה לבהמת כהן ושפיר יש בה טו"ה פרוטה אבל לד' תוס' דדוקא בשריפה ל"מ דשייך בה טו"ה דלמאי חזי' וכי בזה שיסיקה תחת תבשילו יתן לו אב אם הכהן ממון וצ"ל לד' תוס' ע"ד שכ' ולד' רש"י שכפל עוד הפעם לומר דלא הוה פקדון נ' דלר"א דטו"ה ממון ודאי אין בה דין פקדון דממאן דיקבל ממון לו יתן החלה אבל לר"י דטו"ה אינו ממון כלומר דאין דרך להמתין עם מת"כ עד שיבא אחד ויתן לו בעד נכדו מתנה וודאי למכירי כהונה יהיב לי' א"כ ליהוי פקדון וע"ז כ' רש"י דמ"מ לא הוה פקדון:
ודע דמל' מנחתה עיר הערב מ' דבערב מותר לבער חלה טמאה ורש"י לקמן כמסופק בזה שכ' בסוף משתחשך או עד הבקר והיינו משום דאין שורפין קדשים בלילה ומל' עד הערב דקאמר ר"י מ' דמותר לבערה בערב ש"מ דתרומה אינה בכלל קדשי' וכמ"ש תוס' וע"כ רק גזירה גזרו רבנן תרומה אטו קדשים וביו"ט גזרו משום חומרא דיו"ט אבל לא בלילה:
הואיל ואי בעי מתשל עלה יל"ד דלרבה דס"ל בפ' תמיד נשחט דבמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל א"כ היאך יתרץ ד' ר"א בשמעתין ובשלמא לרש"י במסקנא לא גרסי' הואיל ואי בעי מתשל אבל הרי"ף והרא"ש גם במסקנא הכי גרסי וודאי ק' אלא דלמ"ש הרמב"ן במלחמות דהך דר"ח ורבה בתמיד נשחט מלתא אחריתי א"ש אבל לתוס' בתמיד נשחט שם ולהרז"ה בס' המאור צ"ע. וצ"ל כמו"ש תוס' פ' תמיד נשחט שם דרבה ע"כ לא קאמר כ"א מעשה רבא כמילה דשם לא זולת אמנם אי ק' לד' הרז"ה הא קשיא קו' הרמב"ן אטו הואיל ואי בעי מתשל עדיף מהגרלה דע"כ ל"ק הרז"ה אלא דלר"ח החילוק בגופו לא אמרי' הואיל וה"נ בגופו הוא ואמאי אמרי' הואיל לר"ח וצ"ל דלענין בל יראה שאני דבאמת כל חמץ אינו לך אלא שעשאו הכ' ברשותו ופטר של אחרים ואמנם בקבלת אחריות אף דעדן לא ניגנב מ"מ הואיל ואי מגנב חייב מקרי לך ה"נ מקרי לך הואיל ואי בעי מתשל אלא אי ק' אד' הרז"ה קו' תוס' מפתיחת דלתות ההיכל דלא הוה בגופו ומדמה לה רבינא ביומא אליבא דר"ח להגרלה אלא ש"מ כמו"ש התוס' דמדאוריי' אין שום הואיל לר"ח ורק מדרבנן הוא דקאמר ר"ח דלחומרא אמרי' הואיל ואי ס"ד דהש"ס אליבא דר"ח קאי כמ"ש הרז"ה כיון דליכא בל יראה דאוריי' אמאי שרי ר"א אפיי' ביו"ט ולא ניחא להטיל בצונן כיון דעכ"פ ליכא בל יראה דאוריי' אלא ש"מ כד' הרי"ף ר"א כרבה ס"ל:
ועד"ז נבא לד' רש"י דק' לי' ג"כ אי כוונת הש"ס דר"א כרבה אמאי לא יקרא לה שם הרי גם אחר קריאת שם שייך הואיל א"ו כד' הרז"ה דלחומרא ס"ל לר"א הואיל ואמנם אי לחומר' א"כ מדרבנן קאמר ולא הוה פליג אבן בתירא א"ו ר"א כרבה אבל אי קרא לה שם ואתה מתיר לו לאפות אתה מתיר לו אי' דרבנן לכתחילה דמדרבנן לא אמרי' הואיל ואם אופה בלא קריאת שם עכ"פ אופה בלא הואיל אלא דלבסוף דאפ"ה חדא דלא חזיא צריך אתה להואיל ועכ"פ שפיר יאה למעבד בלא הואיל כלל וכ"ת עכ"פ ר"ח היאך יתרץ פלוגתת ר"א ור"י וצ"ל דר"א ס"ל טו"ה ממון וא"כ עובר בב"י ולאפות כ"ז שלא קרא שם מותר דר"א ס"ל הואיל כהאי אף דלית לי' הואיל דרבה וכמימרא דר"פ לקמן ור"י אפי' הואיל כהאי לית לי' וכן לדידן פי' רש"י דלר"י אסור לאפות ומבואר כן בבריי' לקמן דקאמר לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה וגם ממתני' יש לדחוק כן מדאצטריך רש"י לפרושי הכא דאי הוה שרי לר"י לאפות למה יגרום הפסד לחלה טמאה ומפקיע לבעלים ממצות נתינה דשייך גם בחלה טמאה כדאמרי' נתתי לך תרומותי א' טהורה וא' טמאה ולך להסקה תחת תבשילך א"ו דאסור לאפות לר"י וז"נ כוונת ד' רש"י אליבא דר"י:
ועתה נבא בע"ה לד' תוס' מדלא הקשו תוס' ד' רש"י אהדדי דתחילה מ' מדבריו דגם בלא קריאת שם הוה הואיל ובסו"ד ס' דשפיר בלא שום הואיל א"ו גם תוס' פי' ד' רש"י דכוונתו בשעת אפיי' עכ"פ עדן אין כאן הואיל:
ואמנם מה שהקשו מהטלה לצונן י"ל ע"ד שכ' למעלה דהטלה לצונן א"א בלא טלטול כמה פעמים ביום ואדנשרי לי' טלטול מוקצה כמה פעמים נתיר לי' הואיל דהוא ג"כ רק אי' דרבנן פ"א:
ואמנם מ"ש תוס' לדמות אי בעי מתשיל לאי בעי פריק היינו להאי תי' לקמן דבחמץ ל"ש פריק דמי יפדנו אבל לאידך תי' לא אמרי' פריק כלל דהוה כקונה אמנם מ"מ ק' דלחה"פ ושתי לחם האיך יפרוק הלא צריך להם ונ' כוונתם דכי היכי דשרי' הכא לאפות מטעם הואיל ואי בעי מתשיל ומקרי לכם עי"ז ה"נ התם כיון שאין כאן קדושת הגוף נימא דמקרי לכם:
אמנם ע"ד הרשב"א יל"ד כיון דבהואיל ובעי מתשיל הו"ל תרי הואיל מנ"ל לרש"י דכה"ג שרי ר"א ונ' דמסוגי' דגיטין וב"מ גבי מי שליקט הפאה דקאמר ר"א זכה לו ומסקי' דר"א אפי' מעשיר לעני קאמר דס"ל אמרי' תרי מגו והתם נמי הך מגו היינו הואיל ואי בעי מפקר נכסי':
ואמנם מה שהק' תוס' ע"ד רשב"א מחצי' של נכרי צריך ביאור מה ענין קו' זו לד' רשב"א ותקשו להו אר"א דמתני' דמתיר לאפות ונ' דבאמת מאן אמר התם אפשר למפלגא בלישא ר"ח הא ר"ח לית לי' הואיל ואמנם א"כ עכ"פ למאן דלית לי' הואיל אפי' בצע לי' מהני וא"כ גם בלא קריאת שם הו"ל תרי הואי:
תוס' ד"ה הואיל בתרא ביאור קו' דמנ"ל להש"ס דלר"מ דס"ל מ"ש ממון גבוה אין יוצאין במצות מע"ש דלמא לעולם יוצאים מטעם הואיל דלמא ר"מ כר"א ס"ל. וילה"ק אי מתשיל עלי' הו"ל טבל וכ"ת דמפריש ממק"א הא אסור להפריש ביו"ט ואמנם התם אקרא קאי ומדאוריי' הרי מותר להפריש ואכתי ק' אטו בירושלים י"ל תבואתו דלפריש על מע"ש זה מיד וכ"ת שאומר שאני עתיד למוד כההיא דר"ג במס' מע"ש התם הוה מוקף אבל הכא לא הוה מוקף וצ"ל דיכול לקנות טבל בירושלים ולהפריש עליו ממק"א ואכתי מנ"ל לאסור לר"מ והנה במ"ש תוס' לחלק בין מתשיל ופריק הוא היפך ד' רש"י לקמן בשמעתין וגם סברא שניי' שכ' תוס' הוה שלא כד' רש"י:
האופה מיו"ט לחול ע' רש"י כוונתו דלכאורה היאך לוקה לר"ח דלמא מ"מ יאכל ממנו עוד היום ולזה כ' רש"י דמיירי אחר שאכל וגמר סעודתו ואי אפשר לו עוד לאכול היום ומה"ט נ' דנקט ג"כ אופה דסתם אפיי' בפת ופת אין אדם יוכל לאוכלו על השובע משא"כ בתבשילין דרווחא לבסומי שכיחא אפשר דמודה ר"ח דאינו לוקה וכ"כ רש"י על הואיל ומקלעי אורחים שיאכלו פת זה דייק רש"י דמשום פת אצטריך לאורחא דווקא אמנם כ"ז לענין מלקות אבל אם לבשל מיו"ט לחול ג"כ עבד אי' דאוריי' לר"ח אלא שאינו לוקה דלמא יאכל מיד ממנו וכמ"ש:
לוקה כ' רש"י משום לא תעשה כל מלאכה והוגה לקמן בשם גאונים בתראי דצ"ל כל מלאכה לא יעשה בפ' בא ולי אפשר דצ"ל לא תעשה מלאכה הכ' בפ' ראה בז' של פסח אמנם כוונת רש"י נ' דמשום מלאכת עבודה לא תעשו אין לחייב באוכל נפש דאדרבה מלאכת עבודה אין אוכל נפש כלל ותדע דלא חזר הכ' בשאר מועדי' בפ' אמור להתיר או"נ דסמיך על מלאכת עבודה ואמנם בפ' בא או ראה סתמא כ' כל מלאכה והוה גם או"נ בכלל אלא שהתיר הכ' לצורך יו"ט והשאר בלאו קאי:
לא אמרי' הואיל יל"ד תחילה הו"ל להש"ס לאסוקי דרבה אי' לי' הואיל ואהא שייך ר"ח לית לי' הואיל אבל הש"ס פתח לא אמרי' הואיל וכו' ונ"ל משום דבאמת ר"ח פליג לקמן פ' תמיד נשחט ארבה וס"ל אפי' במחוסר מעשה אמרי' הואיל בא הש"ס למימר כאן דמ"מ לא אמרי' הואיל ומקלעי אורחים והיינו כדאמרי' לקמן דר"ח לחומרא דווקא אמר ומדרבנן כמ"ש תוס' ול"ק קו' הרמב"ן עכ"פ האיך לוקה הא כ' ושפטו והצילו כיון דמדאו' לא אמרי' הואיל ל"ש ושפטו והצילו ועדן אינו מיושב ל' לא אמרי' הואיל ואי מקלעי לא אמרי' הואיל הו"ל ונ' דהש"ס אדלעיל קאי דמסקי' דר"א אי' לי' הואיל וקאמר הש"ס דהואיל ואי בעי מתשל היא דאי' לי' לר"א אבל הואיל ומקלעי לא וכדר"פ לקמן:
ורבה סבר אמרי' הואיל הנה צריך ביאור מנ"ל לרבה למימר הכי אמנם מד' תוס' ביצה ב' ע"ב מבואר דמאחר דרבה תני בריי' דהכנה וא"כ מבואר מהך בריי' דצרכי שבת אינן נעשין ביו"ט וק' האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת אלא ש"מ ע"י הואיל וזה שביאר רבה מיד באמרו לר"ח לדידך וכו':
ובזה נבין דלמה כ' תוס' בביצה שם דלר"ח הוא דאצטריך הכנה לביצה דממילא עיי"ש ולמה לא כ"כ גם לרבה דאדרבה מ' להו דמהכנה בא רבה להואיל וכמבואר בשמעתין. ואמנם למאי הל' כ' תוס' שם הכנה דממילא הרי הי' להם לומר בהך ביצה שנגמרה ביו"ט במעי התרנגולת הרי לא היתה ראוי' לאכילה ביו"ט כלל ונ' דכוונתם בזה למ"ש דף ד' בתי' רש"י דאמרי' טעמא דרב דנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דרבה והתם הרי הוא בעולם ומאי הכנה שייך וכ' שם לחד תי' דלידה חשוב הכנה ולזה כוונו גם בדף ב' אלא שתי' זה ק' להולמו כיון דמדאוריי' שרי באכילה ביו"ט האיך יהא אסור בשבת משום שנולד ביו"ט ולא אדע פשר דבר כ"א בבדק ביו"ט קנה של תרנגולת ובבקר בשבת מצא בה ביצה דוודאי ביו"ט הטילה ביצה זו דתשמישו ביום נולד ביום ומאחר דלא ידע לא חל עליו שם מוכן ומה"ט אסור בשבת ודוחק. ותי' אחר דף ד' שם מרווח אלא דמבואר דאתרוג כה"ג אסור בט' משום הכנה:
תוס' ד"ה הואיל ואי מקלעי קו' תוס' מבוארת בשבת צ"ה שם דעיקר קו' דמלאכת או"נ לצורך יו"ט שרי מדאוריי' אמנם למ"ש תוס' ביצה ג' ע"א ד"ה גזירה בסו"ד בשם הירושלמי דקצירה מדאוריי' אסורה ביו"ט לק"מ וכן מבואר בתוס' שבת שם דפשיטא להו דכל מלאכת או"נ לא מתסר כ"א מדרבנן אבל אי דאוריי' הרי ר"א מטעם קצירה מחייב והו"מ תוס' לתרץ שרדה חלות ריקים שאין בהם דבש כלל אלא דזה בכלל דבש שהדביש ומ"ש דלא חזי אפי' לאורחים ר"ל דבדבש שלא הדביש לא איצטריך אורחים דרווחא לבסומי שכיחא משא"כ בהדביש אפי' אורחים רובא דאכלו פת האי דבש לא אכלו. ומ"ש סמוך לשקיעת החמה ר"ל ועד שירדה הדבש מהחלות יהא לילה וכ"נ כוונתם באופה סמוך לשקיעת החמה דקודם שיצטנן הפת ויהא ראוי לאכילה יהא לילה ולכאו' הו"מ תוס' לשנויי ארבה דהכא בבא בספינה ואופה מיו"ט לשבת דל"ש אורחי'. ויע"ל במבשל נבילה לצורך חולה שיש בו סכנה דאורחים לא שייך דאסורים בנבילה ואסור לבשל מיו"ט לשבת אף דבשבת יעשה אי' סקילה שבת הותרה אצל פי"נ ומיו"ט לשבת אסור לבשל היכא דליכא הואיל אלא מאחר שהוצרכו בתוס' לתי' סמוך לשקיעת החמה משום הך דרודה חלת תי' גם קו' זו בזה:
ויש ליישב בזה סמיכות ד' תוס' שהקשו בתר הכי מחולה שיב"ס א"כ בטלת כל מלאכת שבת ומה ענין קו' זו לדבור זה ולמ"ש כ"כ דלא תימא מדלא תי' תוס' במבשל נבילה לחולה שיב"ס דל"ש הואיל ש"מ דגם כה"ג שייך הואיל וע"ז כ' דע"כ אין כאן הואיל ואי מקלע חולה שיש בו סכנה דא"כ בטלת כל מלאכת שבת:
אמר רמי ב"ח הא דר"ח ורבה דר"א ור"י הוא ע' רש"י כוונתו דלא בעי רב"ח למימר דר"ח ס"ל לגמרי כר"י ולית לי' אפי' הואיל ואי בעי מתשל עלה דא"כ ר"ח דלא כר' דפסק כר"א ודלא כר"י דפסק כבן בתירא אלא לא רצה רב"ח למימר כ"א דר"ח בהא ס"ל כר"י דלא אמרי' הואיל לקולא אבל לחומרא אמרי' וס"ל כבן בתירא דמעבר עבר עלה ומשו"ה תטול בצונן וכ"ת א"כ לימא דר"א ובן בתירא ולא ר"י נ' דה"ט דאטו מוכח דבן בתירה לית לי' הואיל דלמא לעולם אית לי' אבל כיון דמדרבנן לא מהני הואיל זולת מיו"ט לשבת משו"ה אמר תטול בצונן: