ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
ענינים · סוגיה דשמא יעבירנה
ר"ה רפ"ד לש"ש תרל"ב:
מתני' יו"ט של ר"ה נ' דנקט יו"ט להורות דאין הטעם משום שמא יתקן כלי שיר ומשו"ה במקדש דע"כ לא גזרו דהרי קרא בהדי' כ' והרעותם בחצוצרות ונזכרתם להכי נקט יו"ט של ר"ה כלומר אף דכל ר"ה יו"ט ומ"מ לא גזרו וא"כ אין הטעם שמא יתקן כלי שיר וכמ"ש מ"א בשם מהרמ"פ מ"מ בשבת גזרו וע"כ הטעם משום שמא יעבירנו והיינו דק' לי' לרבה מאי נ"מ אי הטעם משום שמא יתקן או שמא יעבירנו ולהכי קאמר רבה וה"ט דלולב וה"ט דמגילה כלומר התנא בא להורות דטעם שופר שייך ג"כ בלולב ומגילה דהיינו שמא יעבירנו ואשמעי' מלתא אגב אורחא משא"כ אי הוה הטעם שמא יתקן עדן לא ידענא טעמא ללולב ומגילה:
רש"י במקדש היו תוקעין בגמ' מפ' טעמא ויל"ד הא בגמ' לא מפ' כ"א מ"ט לא במדינה ונ' דק' לי' לרש"י ל' מה"מ דקאמר הש"ס דמ' תרתי מבעי' לי' מ"ט במקדש תוקעים ומ"ט במדינה אין תוקעים ור' לוי לא תי' כ"א חדא ומק' לי' רבא אכתי במקדש היכי תוקעין ואמנם לרבה דטעמ' משום גזירה א"ש דאין שבות במקדש וזה כוונת רש"י לקמן שכ' אבל במקדש אין שבות במקדש ר"ל רבה תרוויי' קא משני ואף דבתר הכי תיקן ריב"ז תקנה אחרת אבל מעיקר גזירה לק"מ אמנם התינח אי מקדש דווקא משא"כ אי אמרת כפי' הרמב"ם דגם ירושלים בכלל מקדש א"כ גם רבה לא משני כ"א חדא קו' ומאי מנא הני מילי דקאמר הש"ס:
והנה גם בתוס' הסכימו עם רש"י דמקדש ר"ל מקדש דווקא אלא שנחלקו על רש"י במ"ש בסיפ' ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה פי' כמ"ש רש"א לאחר שישבו סנהדרין בחנות ותו' נחלקו וכ' דסיפ' לאחר חרבן וא"ל דחרבן לאו דוקא שהרי כ' שתיקן ריב"ז וריב"ז לאחר חרבן תיקן והק' רש"א הרי לאחר חורבן מיד היתה סנהדרין ביבנה וגם לאחר חורבן מאי רבותא דירושלים והנה קו' הראשונה לק"מ דנהי דסנהדרין היתה ביבנה מ"מ ב"ד של כ"ג הי' גם בירושלים ואנן לת"ק איירינן דריב"ז ב"ד תיקן אלא שקו' שני' ק' ונ' דק' להו לתוס' למאי דמשני הש"ס לקמן דמשו"ה קתני ועוד זאת דבירושלים הי' תוקעי' אפי' שלא בפני ב"ד ואהא תנן ועוד היכן רמוז זה במשנה אע"כ סיפא לאחר חורבן אמנם מאחרי שהי' תוקעי' בכ"מ שיש שם ב"ד ולא ביבנה בלבד לא רצו להוריד כבוד ירושלים כ"כ שתהא פחותה משאר עיירות ומשום חשיבותה הניחו בה רשות לתקוע אף שלא הי' שם ב"ד נמצא דביבנה שהי' שם ב"ד לא התירו אלא במקום ב"ד משא"כ בירושלי' כיון שבלא ב"ד התירו גם לקרובה ויכולה לבוא התירו נמצא דהא בהא תליא לולא שבירושלים הי' תוקעין שלא בפני ב"ד לא הי' מתירין גם לקרובה ויכולה לבא ואמנם התינח אי מתני' לאחר חורבן שכבר לא הי' ב"ד בירושלים אבל קודם החורבן שוב יק' למה אחר שישבו בחנות התירו יותר מבתחילה ומה"ט נאיד תו' מד' רש"י ואמנם גם לרש"י יש ליישב עד"ז מאחר דעיקר טעמ' דשופר להעלות זכרון ונהי דהב"ד לא הי' יושבים במקדש לא נאה לתקוע בב"ד ובמקדש מקום שאפרו של יצחק צבור לא יתקעו וע"כ התירו גם במקדש ומכיון שהתירו במקדש ממיל' התירו אף שלא בב"ד וממיל' מה"ט שוב התירו גם לעיר הקרובה ויכולה לבא וא"כ גם לרש"י הא בהא תליא דמשום שהתירו שלא בב"ד התירו גם לקרובה ויכולה לבא וחדא מכלל אידך אתמר:
ועדן יל"ד מה בעי בתוס' בהקדמה זאת קודם לקושייתם ונ' דגם תוס' מעיקר' שפיר ידעו לחלק בין שופר דלא ידעו בקביעא דירחא ולולב אבל התינח לפי' הרמב"ם דמקדש ל"ד כ"א כל ירושלים עם סביבותי' שכולם ידעו קביעות' דירח' בכלל משא"כ למ"ש תוס' כרש"י דמקדש דוקא ואפי' בירושלי' לא הי' תוקעין היינו דק' להו ומ"מ במסקנ' נחתי לחלק בהכי ונ' מדיוק לשונם דה"ט מאחר דחוץ לירושלים לא הי' ידיעי בקביעא דירחא ולא הי' תוקעין בכל א"י גם בירושלים לא הניחו לתקוע כ"א במקדש ונבא לענין זה עוד לפנינו בס"ד:
ד"א בכוונת ד' תוס' בנדקדק עוד בסו"ד שכ' ועי"ל וכ' רש"א דזה קאי אדלעיל אקו' קמייתא ולמה הניחו תוס' תי' זה עד לבסוף ונ' דמעיקרא לא רצו תוס' לתרץ כן דק' להו מ"ש לולב דלאחר חורבן אפי' בא"י לא דחי משום לא תתגודדו והכוונה דקודם החורבן הי' רוב ישראל בא"י ול"ש לא תתגודדו משא"כ לאחר חורבן שהיו הרוב בחו"ל שייך לא תתגודדו א"כ בשופר מ"ט במקדש הוה דחי הרי רוב ישראל לא הוה בקיאי והו"ל לאסור לגמרי משום לא תתגודדו ולהכי מיאנו לעיל בהאי תי' אבל לבתר דאסקי הכא דשופר שאני שהוא להעלות זכרונם לא רצו להשוות ללולב לבטלו לאחר החורבן א"כ גם קודם החורבן לא השוו אותם מה"ט ושפיר מתרצי ולהכי הניחו תי' זה עד לבסוף ואמנם כ"ז אי הוה ס"ל לתו' כרש"י וכדמ' מד' רש"י דגם קודם החורבן הי' תוקעין בירושלים וסביבותיו שפיר צריך לדחוק ע"ד שכ' ואמנם למה שבארנו דקודם החורבן לד' תוס' לעולם לא הי' תוקעין כ"א במקדש א"כ אין כאן ק' כלל דבמקדש דמעולם לא גזרו שבות לא שייך לא תתגודדו ומשו"ה הניחו תוס' פי' להקדמה וע"ז בנו לבסוף תי'. ולפנינו אי"ה נבאר עוד בד"א למה המתינו תו' עם תי' זה עד לבסוף:
והנה נניח עתה ד' תוס' ונבאר המשנה לד' הרמב"ם והנה ד' הרמב"ם דמקדש לאו דווקא כ"א כל ירושלים וגם כל מקום שיש בו ב"ד ר"ל ב"ד שקדשו החדש ולדבריו לכאו' אין חילוק בין קודם החורבן לאחר חורבן דהכל תלוי בידיעת קביעת ר"ח כ"א שקדשו בירושלים החדש תקעו בירושלים ואח"כ תקעו בשאר ב"ד שקדשו החדש ומ"מ צ"ל דהא דלא גזרו בשופר לא תתגודדו היינו משום שהוא להעלות זכרונם של ישראל:
והנה כ' הלח"מ לד' הרמב"ם יל"ד מ"ט ברישא קרי לי' מקדש ובסיפ' ירושלים ולכאורה עיקר הקו' על רישא אבל בסיפ' הוצרך לקרותו ירושלים דאי הוי נקט מקדש הו"א דקרובה ורואה ושומעת ג"כ אמקום מקדש קאי קמ"ל דלא בעי' כ"א קרובה לירושלים אבל ברישא ק' ולכאו' משום דבעי למתני משחרב ביהמ"ק נקט גם ברישא במקדש ואמנם י"ל דבזמן המקדש אחר שנתקלקלו הלוים בשיר לא קבלו עדים מן המנחה ולמעלה והך מנחה אחר שהקריבו תמיד של בין הערבים ואם באו עדים אח"כ לא הי' תוקעים עד למחר כי רק קדש הי' אותו יום נמצא תקיעה זו במקדש תלי' דאם הקריבו כבר תמיד של בין הערבים לא יתקעו ואם לאו יתקעו והיינו דתנן במקדש הי' תוקעין.
רש"י אבל לא במדינה לא בירושלים נ' דרש"י בא לסייע מזה דאס"ד במקדש היינו ירושלים בכלל ל"ל למתני עוד הפעם אבל לא במדינה א"ו משום דלא ניתי למטעי דגם ירושלים בכלל מקדש תנן אבל לא במדינה כלומר כל מדינה אפי' ירושלים כמו שמצינו בבגדי כהונה אם יצא בהם למדינ' ור"ל חוץ למקדש ולהרמב"ם י"ל אפכא דלא נימא מקדש דוקא להכי תנן במדינה כלומר חוץ לירושלי' כההוא דתנן שולחנות יושבין במדינה דר"ל ג"כ חוץ לירושלי':
אר"א לא התקין וכו' ויל"ד אטו במציאות דבר ההוה קמפלגי וכי בימי ר"א לא חל ר"ה בשבת וע"כ הי' תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד וי"ל דר"א לאו לדינא נחלק אלא דקאמר ריב"ז לא התקין אלא בב"ד של ע"א ולאחר שבטלה ב"ד של ע"א שוב התקינו לתקוע בכל מקום שיש ב"ד של כ"ג:
אמנם הרמב"ם בפי' המשנה כ' ואין הל' כר"א מ' דס"ל דלדינ' נחלק וזה וודאי יק' ומה גם דלהרמב"ם גם לת"ק בעי' ב"ד שקדשו החדש וא"כ לר"א לאחר שחרב יבנה לא תקעו בשופר כלל ואתמהה שיהא מחלוקת בדבר זה ולזה נ' דלהרמב"ם מחלוקת' ע"ד אחר וגם הרמב"ם מודה דיבנה ל"ד כ"א לת"ק סגי בב"ד של ג' רק שיקדשו החדש ולר"א בעי' דומי' דיבנה ואפשר דגם בכ"ג אחרי כי גם בסנהדרין אמרי' אל יחסר המזג דכ"ג הי' צריכין לישב שם תמיד גם ב"ד של כ"ג הו"ל דומיא דיבנה וכ"ת להרמב"ם אכתי לר"א דקאמר יבנה דווקא מאי תיקן ריב"ז י"ל ג"כ עד"ז דמעיקרא בירושלים הי' שרי בכל העיר וביבנה תיקן דווקא בפני ב"ד:
והנה יש להביא ראי' לד' רש"י דר"ה קאמר לקמן אאמרו לו בפני ב"ד וק' מ"ט לא סמך דבריו מיד את"ק אמנם לרש"י א"ש דבד' ת"ק הי' אפשר לפ' כפי' הרמב"ם דמיירי בב"ד שקדשו החדש והטעם משום דידעי בקביעי דירחא וא"צ כלל בפני ב"ד אמנם מד' אמרו לו מבואר דת"ק אפי' לב"ד דאקראי מתיר לתקוע ואס"ד ב"ד שקדשו החדש בעי' בהאי ב"ד מה לי אקראי או לא א"ו כל ב"ד קאמר וע"כ הטעם משום בפני ב"ד דווקא:
ואמנם הרמב"ם ליישב זה מפ' בהיפוך דאמרו לו הוא דס"ל אפי' ב"ד דאקראי וא"כ לאמרו לו באמת ל"ד ב"ד שקדשו החדש ושפיר דייק מהם ר"ה דבעי' בפני ב"ד דוקא ואמנם דנימא דת"ק פליג גם בהא עם א"ל אי בעי' בפני ב"ד לא מסתבר ואנן מיהת כת"ק צ"ל דבעי' ב"ד שקדשו החדש:
ויל"ד לד' רש"י כיון דבשאר ב"ד לא ידעי בקביעא דירחא והו"ל ספיקא ואמאי לא גזרו ומאי ענין האי ב"ד דקדשו לשאר ב"ד דלא ידעו ומ"ש מלולב דתלי' בידיעת קביעת החדש ותי' תוס' לענין זה ק' להלום ולהרמב"ם א"ש טפי וצ"ל דלולב שהוא לכל מסור גזרו בס' משא"כ שופר וכ"כ הריטב"א פ' לולב וערבה ויבואר עוד לפנינו בס"ד נמצא דר"ה מאמרו לו גופיי' דייק לדינא מדס"ל לאמרו לו דל"ד ב"ד שקדשו החדש וק' מ"ט התירו בס' אע"כ דלא התירו אלא בפני ב"ד דוקא ונתבארו דברינו לעיל מ"ש דר"ה מאמרו לו דייק בין לרש"י בין לרמב"ם:
רש"י ד"ה ועוד זאת בעודה בבנינה לכאו' לאפוקי מד' תוס' כ"כ דלד' תוס' קאי אאחר שחרב ביהמ"ק ומ"מ הי' תוקעין בירושלים כמ"ש וע"ז אמר ועוד זאת וד' רש"י אינו כן כ"א דווקא בעודה בבנינה וכמ"ש רש"א לאחר שישבו בחנות:
נבוא בס"ד לד' תוס' ויל"ד לשון שכ' כדמ' בלולב הגזול הרי בהדי' מסיק הש"ס שם פ' לולב וערבה בסוף הסוגי' דבזמן שביהמ"ק קיים הי' דוחה אפי' בגבולין ואפשר משום דהתם קאי למ"ד אקלע ולא דחי ואנן קיימ"ל דלא אקלע ערבה בשבת וכמ"ש תוס' והראשונים שם בשם הירושלמי וא"כ י"ל הך מתני' כולה לאחר חורבן שאז הי' מוליכין לביהכ"נ וכן שופר לאחר חורבן תוקעין בכל ב"ד וקודם החורבן גם לולב לא הי' ניטל כ"א בביה"מ ולזה כ' תוס' כדמ' כלומר דלא מסתבר לאוקמי מתני' לאחר חורבן דוקא כ"א מ' דגם בזמן הבית הי' כן:
ובענין קו' תוס' י"ל דיל"ד דהכא קאמר רבה הכל חייבין ואין הכל בקיאים ובלולב לא אמר כן א"ו רבה בעצמו בא ליישב מ"ט החמירו בשופר יותר מלולב דבשופר רוב ב"א אינם מבינים לתקוע משא"כ בלולב רוב ב"א יודעין ליטול לולב והיינו ואין הכל בקיאים דקאמר כלומר הכל החייבים אינם בקיאים ורובו ככלו נמצא הגזירה שכיחא טובא והחמירו בה משא"כ בלולב דלא הוי כ"א מיעוט דעלמא ולא גזרו במקום וודאי וכ"ת אמאי גזרו בשאר ימים במקדש התם הא גופא איכא למגזר דלמא יעבירנו ד"א בר"ה בהולכתו למקדש ורבה דקאמר שמא ילך אצל בקי ראשון בגבולין בא ליישב תדע דבמקדש כיון דבשאר ימים מיירי הרי הוא בקי כבר מאתמול אלא ש"מ דמשום גבולין נקט הכי ובמקדיש פשיטא דשייך שמא יעבירנו ומ"מ ביום ראשון בגבולין לא גזרו גם במקדש לא גזרו משא"כ בשאר ימים:
תוס' שאני לולב וכו' והנה מד' מג"א סי' תקפ"ז מבואר דמפ' די תוס' דבשופר החמירו משום דאי' בי' שמא יעבירנו וגם שבות דתקיעה עצמה וא"ש שכ' תוס' דבלולב איכ' תרתי לטיבות' דאין כאן כ"א טלטול וגם במקדש ביום א' הו"ל עוד מצוה יתירה מצות ולקחתם ומצות ושמחתם ומדאשתרי במקדש דאיכ' תרתי מצות אשתרי בגבולין ודקאמר הש"ס פ' לולב וערבה ראשון דאי' לי' עיקר מה"ת בגבולין הכוונה דמשום דגם בגבולין איכא מצוה ולעולם גבולין אגב מקדש אשתרי:
ויע"ל דל' מעשה חכמה שכ' תוס' ר"ל שיטעו לומר שדומה שבת וסברו ג"כ שהבאתו דוחה שבת וכר"א במילה דלא כ"ע ידעי דאין זה מלאכה משא"כ בלולב דלא הוה כ"א טלטול ול"ש למטעי וכ"ת הרי תוס' לא ס"ל טעם דאתי למטעי דא"כ מאי משני דלא נקט מוציא לרה"ר דאי' לי' היכירא מאי אהני לן היכירא הרי סבר דשרי לי' הוא התם הכי קאמרי דברה"ר שייך טפי שמא יעבירנו משום דלי' לי' היכירא וא"נ לא טעי בדינא אגב טרדא בהול ונבא אי"ה עוד לדבר בענין זה:
והנה לד' הרמב"ם ל"ק קו' זו של תוס' דשופר ולולב בזמן הבית חד דינא הוה להו תרווייהו הי' מותרים במקום שהי' בקיאים שהרי להרמב"ם סיפא ארישא קאי לפ' ענין המקדש:
באו"ד ומיהו קשיא יל"ד וכי בלא"ה ל"ק קו' שניי' זאת ולזה נ' דהנה הריטב"א תי' דמשו"ה החמירו לאחר חורבן בלולב יותר משופר משום דלולב לכל מסור ונ' דגם תוס' נחתו להך סברא ומשו"ה מעיקרא ל"ק להו הך קו' אמנם לבתר דאסקי דבשופר יש לגזור טפי שפיר הקשו א"כ ק' הך ובזה מיושב ג"כ למה כ' האי ועי"ל לבסוף דהשתא ס"ל לתוס' דקו' שניי' ל"ק משום דבלולב הוא דהחמירו משום דלכל מסור וכ"ת הרי שופר חמור מצד אחר שופר לא חמור כלל והא דבזמן הבית החמירו בו משום דלא הוי בקיאי כ"א בירושלים וכ"ת בירושלים גופא תשתרי התם משום דכיון דרוב ישראל לא תקעו גם בירושלים לא תקעו משום לא תתגודדו משא"כ אחר חורבן התירו בכ"מ ב"ד ואפי' בחו"ל ול"ש לא תתגודדו ל"ש למגזר:
מה"מ כ"כ לעיל דל' מנא ה"מ מ' כפירש"י במתני' דאתרתי מקשי לי' אתקיעה במקדש ואאין תוקעין במדינה ונבאר ביותר בס"ד דלכאו' בקיצור הו"ל לש"ס למפרך כיון דשבות הוא לידחי שבת וכי היכי דפריך בלולב טלטול בעלמא הוא ומדפריך הש"ס הכי מ' דפשיט' לי' דדאוריי' קאמר תנא ומהיכן פשיטא לי' ונ' דלכאו' לא מק' הש"ס מידי דלמא במקדש דהוה יו"ט וודאי לא העמידו דברי' ובמדינה דהוה ס' העמידו דברי' וגזרו משום שבות דתקיעת שופר עצמה אא"כ הרי בירושלים ג"כ הי' בקיאים ומ"מ לא תקעו ש"מ דאין הטעם משום שבות ושפיר פריך מה"מ אמנם כ"ז לרש"י דמפ' מקדש דוקא משא"כ להרמב"ם דמפ' סיפא לרישא הדרא קו' לדוכתא דלמא במקום ס' העמידו דברי' ובמקום ודאי לא העמידו ונ' דלהרמב"ם שוב ק' להש"ס אי הטעם משום דבודאי לא העמידו א"כ מאי התקין ריב"ז דתנן הלא לא התקין כלל דגם מעיקרא תקעו במקום שקדשו החדש דהוה וודאי א"ו דתנא דרישא דאוריי' קאמר וריב"ז מעצמו תיקן ומה"מ וכ"ת א"כ למאי דמסקי' משום שמא יעבירנו הדרא קו' לדוכתא מאי התקין לא היא בירושלים הי' מותר שלא בפני ב"ד וביבנה בפני ב"ד דווקא וא"ש דר"ה ממתני' דייק למלתי' דאס"ד יבנה וירושלי' חדא מלתא א"כ מאי התקין ריב"ז הרי גם מעיקרא הכי הוה והיינו דתנן ועוד זאת למימרא דאחרינא ממילא שמעי' אלא דרבא בעי למימר דזמן ב"ד איכא ביניי' ומ"מ ע"כ צ"ל דא"ב מידי ונמצא דלהרמב"ם א"ש דמלתא דר"ה ממתני' שמעי' וכמ"ש:
כ' א' אומר שבתון זכרון תרועה כך הגי' לפנינו ורש"י ל"ג לי' כ"א זכרון תרועה ובאמת יק' אד' רש"י אטו זכרון פסוקי' דאו' וכבר הק' זה הרמב"ן בחומש על רש"י ומ"מ בירושלמי מבואר כרש"י דאיתא יום מזכירין אבל לא תוקעין וצ"ל דר' לוי באמת ס"ל זכרון פסוקים דאו' ולית לי' הא דלקמן הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין:
אמנם לגי' דידן א"ש טפי וה"ק כ' א' אומר שבתון זכרון תרועה דמ' דהשבתון היו"ט הוא מזכיר התרועה כלומר היו"ט עקרו להזכיר כי עלה אלקים בתרועה וכ' א' אומר יום תרועה יהי' לכם דמ' שאנו צריכין לתקוע ש"מ כאן בשבת כאן בחול וא"ש למסקנ' האי קרא מאי עבדי' לי' אמנם באמת מבעי' לן דליהוי ר"ה עשה ול"ת ולא ליתי עשה דשופר וידחה עשה דיו"ט ואפי' שלא יהא לן כ"א זכרון תרועה כי לא נוכל לקיים מצות שופר לית לן בה:
ובזה נבין קו' שניי' של רבא דה"ק האי שבתון אעשה אצטריך ובשלמא אי תקיעת שופר מלאכה הוה שפיר ממעטינן לי' ג"כ מעשה דשבתון דלא דחי ומוקמי' לי' בחל בשבת משום אידך קרא דיום תרועה משא"כ השתא דלאו מלאכה הוא היכא נימא דמעשה דשבתון ממעטי' לי' ומיושב קו' תוס':
והנה בירושלמי השמיטו קו' שני' ולא הקשו אלא קו' ראשונה ואין לפ' דס"ל להירושלמי דתקיעת שופר מלאכה היא דא"כ היאך התיר ריב"ז לחלל שבת בגבולין למאי דמסיק הירושלמי דדוקא ירושלים ד"ת אמנם נ' דהירושלמי מפ' ד' ר' לוי דר"ל דהתורה לא חייבה לתקוע בשבת דלאו דמיעטה כ"א גלה קרא פעמי' שבתון בעצמו זכרון תרועה כלומר במקום תרועה ולהכי לא מק' כ"א כיון דבשבת אין כאן מצוה במקדש היכא תקעי' ובעי למילף מדרשא אחרינא דהיכא דידוע דבא' לחדש הוא דמיחייב לתקוע והדר דחי מעיירות הסמוכות ומסיק רשב"י דאין תקיעת שופר דאו' כ"א במקדש דכ' והקרבתם משא"כ בגבולין ולהכי במקדש העמידו על ד"ת ובגבולין גזרו כמו בכל שאר שבת וסמך הירושלמי בזה דמי לא ידע דתקיעת שופר מדרבנן מיהת אסור וע"ז סובב המאמר לקמן בירושלי' ד"ת מוהקרבתם ואין יבנה ד"ת עיי"ש פי' זה למדתי מד' הראב"ד בהשגות על הרז"ה אלא שהוא תימא שלא כ"כ בשם הירושלמי וגם יפלא מאחרי דהש"ס דידן מסיק טעמא אחרינא מהי"ת נימא דמודה לדרשא זו של הירושלמי:
תוס' ד"ה כל מלאכת עבודה פי' לדברי' דאין לומר דלהכי מייתי האי קרא דלאו מל' מלאכה ילפי' כ"א מל' עבודה דא"כ גבי שבת אכתי מנ"ל דשרי מה"ת אע"כ מל' מלאכה ילפי' והו"ל לאתויי קרא דשבת וי"ל דלעולם מל' עבודה ילפי' וכ"ת בשבת מנ"ל מאחר דהדר קרא דכ' גם גבי יו"ט בכמה מקומות פ' בא ופ' ראה ל' מלאכה סתם ש"מ דכל שאינו עבודה אינו מלאכה וממיל' גם בשבת שרי:
תוס' ד"ה רדיי' הפת כוונת ד' ר"ח דק' לי' אי תקיעת שופר מדרבנן אסור ל"ל שמא יעבירנו והוא קו' מהר"ם פאדווא במג"א תקפ"ב אלא ש"מ בתקיעת שופר לא גזרו שמא יתקן כלי שיר וא"כ ק' לי' רדיי' הפת ולזה הוצרך לחלק:
והנה מה שהקשו תו' מלא ירדה במרדה נ' דהתם להזכירו דלא אתא לכבויי כי היכי דלא התירו לו מה"ט כ"א מזון ג' סעודות ומה שהקשו מכיסוי הדם כבר תי' שם בחולין דמצי' למימר אגזירת שמא יעבירנו קאי דבטומטם דהיינו ספיקא אם היא אשה ל"ש צורך היום כלל ושייך שמא יעבירנו ונ' דעתם בזה דספיקא דוחה יו"ט דהתם י"ל דמותר לתקוע כל ספיקות כר' אבהו בקסרי וא"כ ל"ש שמא יעבירנו כיון דאיכא צורך היום עכ"פ:
מדאוריי' משרי שרי נ' כוונת רבא אף דכבר ביאר דמדאו' מותר ר"ל עוד הפעם בזה דמשום שמא יתקן כלי שיר ליכא למיגזר דא"כ גם ביו"ט יגזרו וביו"ט א"א דהרי מדאו' משרי שרי התורה התירה בפי' וכד' הטו"ז ורבנן הוא דגזור מטעם אחר דל"ש כ"א בשבת נמצא ד' מהר"ם מרומזי' בד' רבא:
כדרבה והק' מהרמ"פ ל"ל גזירה דרבה הרי תקיעת שופר בלא"ה אסור משום שבות וע' מג"א תקפ"ז תי' ומה שדחה מג"א ונ' דהנה ד' ר"ח דבתקי' שופר ל"ש גזירת שמא יתקן דזה שייך דווקא בכלי שיר ממש שיוכל בנקל לתקן בהם נימא וכיו"ב וד' החולקים דלא גרע מאין מטפחין ואין מרקדין אמנם א"כ כ"ע מודו דבשופר עצמו ל"ש שמא יתקן והנה במקום ב"ד לא גזרו בשופר ובשלמא שמא יעבירנו ל"ש בב"ד דזריזין הן משא"כ גזירת שמא יתקן דלא הוה בשופר כ"א אטו שאר כלי שיר וממ"נ אם העמידו דברי' בשבת במקום מצוה מה לי ב"ד או לאו ב"ד ושפיר איצטרך לשמא יעבירנו:
והנה כאן לא כ' רש"י מידי ולקמן ד"ה שמא יטלנו נתעורר רש"י וכ' ובמקדש לא גזיר ונ' לבאר בניישב תחלה ד' הרמב"ם הנה הרמב"ם שינה בה' שופר וכ' וילך אצל בקי לתקוע לו וצ"ל דס"ל דרבה דנקט ילך ללמוד משום לולב נקט הכי אבל בשופר א"צ לזה וק' אכתי מאי הכריחו לרמב"ם לשנות ל' הש"ס ונ' דק' לי' להרמב"ם מאחר דהטעם שמא ילך ללמוד א"כ מה לי ב"ד או לא אכתי קודם שילך לב"ד לתקוע ילך ללמוד ויעביר ד' אמות בר"ה א"ו באמת ללמוד ל"ש כ"א בלולב משום דברגע א' ילמוד נענועי' וברכות משא"כ תקיעת שופר שהיא מעשה חכמה מאן דלא ידע מאתמול נחוש היום ילך ללמוד א"ו רבה דנקט ללמוד משום לולב נקט ובשופר באמת הטעם שילך לתקוע והן הן ד' הרמב"ם:
והנה גם רש"י בא ליישב זה ומ' לי' דרבה בא ליישב מ"ט באמת מעיקרא לא התירו כ"א במקדש לד' רש"י במתני' ולא התירו מיד בכל ב"ד א"ו מעיקרא חששו גם לשמא ילמדו ומשו"ה במקדש דווקא אף דע"כ שייך שמא ילך ללמוד מ"מ אין שבות במקדש משא"כ בב"ד גזרו אמנם לאחר חורבן לא חששו באמת כ"א שילך לתקוע ולהכי התירו בב"ד משא"כ שילך ללמוד בר"ה לתקוע דהיא חששא רחוקה לא חששו ומשו"ה ציין רש"י אד' רבה דווקא:
והנה עלינו לבאר בשלמא לד' רש"י ג' גזירות היו בתחלה רק במקדש כ"ז שישבו ב"ד במקדש ומשישבה בחנות התירו כל ירושלים ולאחר חורבן כל מקום ב"ד והטעם מתחלה התירו הודאי ואסרו הס' ואח"כ התירו הס' ואסרו אפי' בודאי שלא במקום ב"ד:
אמנם להרמב"ם דמעיקרא בכל ירושלים התירו וירושלי' היתה יתירה על יבנה ומ"ט ליתר שאת זה ונ' דבאמת לא התירו במקום ב"ד אלא בפני ב"ד אף דלהרמב"ם בעי' ב"ד שקידשו החדש משום ד' הר"ן דיאמרו לשנה הבאה אשתקד מי לא תקענו ביום ל' לר"ח אלול ואמנם אם צריכין לתקוע בפני ב"ד דוקא ליכא חשש זה אמנם בזמן המקדש כ"כ לעיל אחרי דקבלת העדים מן המנחה במקדש הוה תלי' אם הקריבו תמיד של בין הערבים וכ"ז שלא תקעו במקדש אפי' בב"ד לא הי' תוקעין לא הי' מקום לחשש זה והתירו ברואה ושומעת ג"כ מה"ט:
הכל חייבין י"ל דרבה בא ליישב למה החמירו בשופר יותר מלולב ומה"ט דייק ואמר הנה בלולב הכל חייבים בלולב דבעי' לקיחה לכל א' וא"כ אם רוצה ללמוד א"צ רק לילך אצל חכם וילמדנו לנענע בלולב שלו משא"כ בשופר אין הכל חייבים כ"א בתקיעת שופר אבל לא בשופר דלא בעי' לכם והבקי א"צ להיות לו שופר ושמא ילך אצל בקי ויטלנו בידו:
א"נ דהנה בלולב לא קאמר רבה הכי רק בשופר ומגילה אמנם כוונתו ליישב בשלמא בלולב דבעי' לולב לכ"א וודאי יש לגזור משא"כ בשופר ומגילה דא' מוציא רבי' למה נגזור מאן דלא ידע יוציאנו הבקי וע"ז קאמר רבה אמנם מאחר דהכל חייבין ומצוה בו יותר מבשלוחו גזרו אפי' בשופר ומגילה ובזה נ' ליישב מ"ט רב יוסף במגילה נחלק על רבה ובשופר מודה דבשלמא בשופר שייך מצוה בו יותר מבשלוחו משא"כ במגילה דפרסומא ניסא עדיף ואדרבה של בית ר' מבטלין ת"ת לשמוע מגילה ברבים ל"מ לי' לר"י לגזור ואפשר דקו' זו בא הרי"ף במס' מגילה ליישב וכ' דמאחר דלאחר חורבן השוו בין א"י לחו"ל ובחו"ל מס' גזרי' אפי' גזירה כ"ד ושפיר קאמר רבה גם במגילה ה"ט:
א"נ י"ל דבאמת איכא תרתי גזירה חדא משום בהול וז"ש אפי' בדרבנן וחדא משום אומר מותר שיסבור מצוה זו דוחה שבת וזה ל"ש בדרבנן והנה בשופר ולולב שהם דאוריי' דשייך אומר מותר מודה ר"י משא"כ במגילה דל"ש כ"א בהול נחלק ר"י ולזה במגילה דווקא כ' רש"י ומתוך שהוא בהול וכו' לרמז הטעם שנחלק שם ר"י על רבה וכמ"ש:
שמא יעבירנו ד"א בר"ה הנה בכאן שתק רש"י להק' למה נקט בר"ה עד ר"פ לולב וערבה ונ' דהכא מ' לי' לרש"י דמלתא פסיקא נקט אפי' כי מונח בכרמלית דל"ש אי' הוצאה כלל משא"כ התם דיכניסנו למקדש וא"כ עכ"פ הכנסה קעביד וכיון דהוצאה ג"כ משכחת שפיר הוק' לרש"י:
וכ"ת א"כ שמא ילך אצל בקי דנקט רבה במקדש ל"ל כיון דבלא"ה שייך הכנסה מיהת נ' דבאמת ע"כ רבה דנקט ל' זה משום מסקנ' דראשון בגבולין נקט הכי אבל במקדש א"צ להאי טעמא דאלת"ה הרי תנא במקדש בשאר ימי' מיירי ומכיון שנטל ביום ראשון דנוטל אפי' בשבת היאך שייך בקי בשאר ימי' א"ו משום ראשון בגבולין למסקנ' נקט הכי ומ"מ ק' לי' לרש"י עכ"פ למנקט הוצאה וכמ"ש:
יטלנו בידו אמר תלמיד א' דר"ל שיטלנו כדרכו בידו דרך נטילה דאז חייב משא"כ בנוטלו דרך מרפיקו וכיו"ב דפטור ול"ש למגזר ונכון הוא:
ד"א ביישוב קו' למה לא הק' רש"י בסוגיין קו' למה לא נקט רבה הוצאה י"ל דלכאו' רבה רצה ליישב בדבריו למה לא נקט שמא יתקן כלי שיר וע"כ משום דגזירה זו שייכא גם ביו"ט והנה הוצאה דליכא בה צורך קצת הרי שייכא ג"כ ביו"ט והנה כבר עוררנו דרבה נקט ללמוד ולא לתקוע וי"ל דה"ט דבא לבאר דבריו למה נקט שמא יעבירנו ולא יוציאנו והיינו דהוצאה שייכא גם ביו"ט היכא דליכא צורך כלל כגון שהלך ללמוד ולא למד ובבקי דלא הוי בר חיובא שאינו יכול להוציאו נמצא דכל הוצאה היתה שלא לצורך ושוב שייכא גם ביו"ט אמנם ד' אמות בר"ה דלאו ממלאכת המשכן ילפי' כ"א הל' גמירי י"ל דבשבת הוא דגמירי אבל ביו"ט לא גמירי ושפיר גזרו בשבת דווקא וא"כ בשופר שפיר נקט רבה אמנם כ"ז בשופר שייך לומר הלך ללמוד ולא למד דמעשה חכמה הוה משא"כ בלולב נענוע וברכה מי לא למד וא"כ גם הוצאה אי' שלא לצורך ושפיר ק' לי' לרש"י:
אלא דק' הרי רבה ס"ל דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה פליגי וב"ה לית לי' הוצאה ביו"ט כלל ונ' דמ"מ היינו אומרים דבתר דמותיב לי' רב יוסף לרבה בביצה שם קבלה מני' ואמנם אנן לעצמינו י"ל דאדרבה דרבה בא ליישב טעמו גם לב"ש וב"ש ס"ל יש הוצאה ליו"ט ומ"ש שבת דגזרו ומ"ש יו"ט דלא ומ"ש משמא יתקן כלי שיר ולזה נקט רבה דבשבת איכא אי' אחרינא דהיינו העברת ד"א בר"ה וזה גם לב"ש ליתא ביו"ט וא"ש גם בלולב:
וכ' רש"י ר"פ לולב וערבה דלהכי לא נקט הוצאה משום דזמנין מונח בכרמלית כגון קרקף וגינה וצע"ג קרקף וגינה הזורק מתוכן חייב כמ"ש הרמב"ם בה' שבת והוא גמ' ערוכה פ"ק דשבת ולחומר' אי' להו דין כרמלית:
והנה לא ניחא לרש"י בתי' זה משום דמלתא דלא שכיחא שיהא השופר מונח בכרמלית ולכאו' אם גם אינו מונח בכרמלית מ"מ מאחר דלרבנן רפ"ק דשבת צדי ר"ה לאו ר"ה נינהו ומסתמא המוציא מרה"י מוציא דרך צדי ר"ה ועכ"פ פטור ושפיר אצטריך אלא דהתם בעי' עומד לפוש ובלא עומד לפוש חייב לרבנן ואמנם לבן עזאי דמהלך כעומד פטור וכ' תוס' שם בשבת דבש"ס דידן מ' דבד"א בר"ה מודה בן עזאי דמהלך לאו כעומד ומ' כן דא"כ לבן עזאי מ"ט דשופר ולולב הרי לא שייך אליבי' ד"א בר"ה והירושלמי דמוקי לבן עזאי בקופץ באמת לא הזכיר טעם שמא יעבירנו ומ"מ י"ל דרבה בכיון נקט שמא יעבירנו לאשמועי' דהתם בלא עמד לפוש לכ"ע חייב אפי' לבן עזאי ולאפוקי מהירושלמי משא"כ במוציא דסתמא מוציא דרך צידי ר"ה לבן עזאי פטור:
ואמנם בענין קו' תוס' על רש"י הרי גם במעביר בעי' עומד לפוש נ' כוונת רש"י דכיון שנוטל בבהילו הלולב והולך אצל בקי מהי"ת יהא בתוך ביתו עומד לפוש משא"כ בדרך ר"ה דיכול להיות רחוק כמה שכיח טובא שיהא עומד לפוש:
ואמנם במגילה השמיט רש"י תי' זה ולא כ' כ"א לן בשדה נ' כוונתו דבשלמא בלולב י"ל כשנטל הלולב הי' סבור שיודע לנענע וכשרואה שאינו יודע נמלך לילך אצל בקי אמנם במגילה אטו מקמי שנוטל המגילה בידו לא ידע אם יודע לקרות המגילה א"כ וודאי מיד נטלה לילך אצל בקי ותו דלולב דרך ליטול בידו שייך נמלך משא"כ מגילה אטו הדרך לנוטלה בידו בשעת קריאה הדרך לפושטה כאגרת וא"כ וודאי נטלה לילך אצל בקי לזאת השמיט רש"י תי' זה:
ואמנם בתוס' מגילה שם כ' תחלה התי' שכ' בסוכה ור"ה דברה"י יש היכר ואח"כ כ' תי' רש"י בנמלך ולא השיגו ע"ד רש"י מאומה נ' כוונתם לבתר דאתיי' להכי דברה"י איכא היכירא שפיר פירש"י דברה"י אם עומד לפוש שוב לא יוציא הואיל ואית לי' היכירא אמנם כ"ז שלא עמד לפוש לא מועיל לי' היכירא כיון שהוא בהול משא"כ ברה"ר אף שיעמוד לפוש מ"מ לית לי' היכירא ויבא להעביר ד"א ברה"ר:
והנה בסוכה כ' רש"י שהי' מונח בגינה וקרקיף ובמגילה כ' אפי' לן בשדה כוונת רש"י בשלמא לולב י"ל במקום שחתכו הניחו שם אבל מגילה אין דרך להניחה בשדה וכי משום כי האי דלא שכיחא גזרו רבנן לזה כ' רש"י דיוכל להיות שלן בשדה ומגילה עמו:
והנה כ' רש"י במגילה שם על הכל חייבין ומתוך שמחויב בדבר וכו' נ' דבא לפ' למה נקט רבה הא דהכל חייבין בשלמא בשופר אתא לאשמועי' כמ"ש לעיל דמצוה בו יותר מבשלוחו משא"כ במגילה כ"כ לעיל דאדרבה מצוה ברבים יותר מביחיד לזה רמז רש"י דרבה בא ליישב דלעיל קאמר ריב"ל דפורים שחל בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום דסד"א לגזור משום דרבה פי' דמי שאינו יודע לדרוש ולשאול לפחות יקרא המגלה ויבא לדרבה וק' למה באמת לא גזרו לזה אמר רבה הכל חייבים ופירש"י דכוונת רבה דדוקא כשהוא מחויב בדבר יש לחוש משא"כ עכשו שפטור מלקרות א"נ קא קרי מ"מ אין לגזור שמא יעבירנו:
והנה הרי"ף במגילה הביא שם סוגי' דלולב וערבה דבמקום ספיקא גזרו רבנן מספיקא לא דחינן שבתא וכ' ה"ט דשופר ה"ט דמגילה והרז"ה השיג עליו והרמב"ן והר"ן יישבו דבריו ומ"מ לא יישבו מה דחקו להרי"ף לבאר כזה כיון שהביא לדרבה דיו ולזה נ' דהרי"ף בא ליישב שלא יק' עליו מ"ט הביא במגילה טעמא דרבה הרי רב יוסף נקט טעמא אחרינא ותניא כוותי' וזה בא הרי"ף לבאר דלכאו' מ"ט נחלק ר"י על רבה במגילה כיון דע"כ בשופר ולולב מודה לי' ותי' תוס' ק' לכאו' ולזה ס"ל להרי"ף דק' לי' לר"י כיון דבודאי לא גזרו רבנן מ"ש דבלולב מעיקרא הי' מוליכין לביהכ"נ ובמגילה תנן חדא מתני' דחל להיות בשבת אינה נקראת והך מתני' ע"כ מעיקרא מתניי' דבי"א ובי"ב ג"כ מעיקרא תנן ואמאי במגילה מעיקרא לא הי' קורין וכ"ת הא דאוריי' הא דרבנן ל"מ לר"י לחלק והטעם דלכאורה מ"ש ס' מודאי דלא גזרו בי' א"ו הטעם דקיי"ל כר' יוסי דבטעה בדבר מצוה פטור וא"כ א"נ יטעה ויעביר ה"ל טעה בדבר מצוה וליכא חיוב חטאת וכ"ז בודאי וכ"ת הרי גם ר' יוסי לא פטר כשהוציאו כדרכו משום דמדאוריי' נפק בי' היינו אי ס"ל מצות אצ"כ אבל הרי"ף לטעמי' דס"ל מצ"כ וא"כ להל' שפיר ה"ט אמנם בספיקא אם הוא מחויב כלל ל"ש טעה בדבר מצוה דאטו אם יטעה בשאר ימות השנה יהא פטור אתמהה ואמנם בודאי ס"ל לר"י אין חילוק בין מצוה דאוריי' לדרבנן כיון שעכ"פ טעה בזמן חיובו בדבר מצוה ורבה אפשר דס"ל לחלק בזה והש"ס מייתי שפיר סייעתא לר"י אבל כ"ז כ"ז שהיו גם בקיאים בקביעא דירחא והי' ודאי משא"כ לאינם בקיאי' כמו בזמן הזה גם ר"י מודה דסגי בשמא יעבירנו ובריי' אמתני' דתנן מקודם מתניי' וזה כוונת הרי"ף שכ' וה"ט דמגילה כלומר בזמה"ז ואמנם מ"ש ג"כ ה"ט דשופר נ' דבא לאתוי ראי' לשטתו דס"ל דלא בעי' ב"ד סמוכין כמו שהביאו הפוסקים והטעם דכיון דקיי"ל כר"ה דבעי' בפני ב"ד דוקא שוב לא שייך שמא יעבירנו וע"ז הביא כיון דחזי' דבספיקא גזרו והיינו טעמא דמעיקרא לא הותר אלא במקדש וס"ל דגם ירושלים בכלל מקדש וכד' הרמב"ם ואמאי אח"כ התירו בכל ב"ד הרי איכא ספיקא כ"מ שלא קדשו החדש ול"מ לי' לפ' כהרמב"ם דבאמת בעי' קדשו החדש א"ו משום דבפני ב"ד ל"ש שמא יעבירנו וא"כ מה לי ב"ד סמוכין או לא ולחלק כמ"ש תוס' דשופר להעלות זכרון ל"מ להרי"ף:
עד"ז צ"ל לד' הרמב"ם דמפ' במתני' דר"ה דמקדש ל"ד וא"כ היכן מצינו בגזירה דשמא יעבירנו אין שבות במקדש אדרבא הרי לולב וערבה ששה ושבעה אלא דתוס' לטעמיי' דמפ' ונבאר אי"ה לפנינו דברי' אמנם להרמב"ם צ"ל דר"י פליג מטעם דס"ל דאף דמגילה דרבנן שייך לומר טעה בדבר מצוה וא"כ כ"ז שהי' בקיאים לא הי' להם לגזור כמו בלולב וכמ"ש לד' הרי"ף וי"ל דרבה ור"י פליגי במצ"כ דרבה ס"ל מאצ"כ וא"כ מדאגבהא נפק בי' ול"ש טעה בדבר מצוה רק אם הפכו או הוציאו בכלי ואטו משום דמתרמי הכי לא גזרו שמא יעבירנו א"ו הענין דכל ודאי דאו' לא העמידו דברי' וכל ספק העמידו דברי' וודאי דרבנן לא עדיף מס' דאוריי' אמנם ר"י ס"ל כדקיי"ל דמצ"כ וא"כ ההולך ללמוד עכ"פ לא יצא והו"ל טעה בדבר מצוה וא"כ שפיר י"ל דס' ה"ט דגזרו דלמא לא הו"ל טעה בדבר מצוה כלל משא"כ וודאי דרבנן וכמ"ש:
ועתה נבא לבאר ד' תוס' דפשיטא להו דאין שבות דשמא יעבירנו במקדש והיינו משופר ולטעמיי' אזלו דמפ' הכי במתני' דר"ה וק' מ"ש דילפי משופר הרי בלולב יש שבות במקדש ונ' דלכאו' באמת לד' תוס' יק' לולב אשופר מ"ש שופר דלא גזרו במקדש ולולב גזרו וצ"ל לולב לכל מסור משא"כ שופר כיון שלא תקעו כ"א במקדש הא ב"ד מתקיעים ולא אחר וכדמתרץ הש"ס גבי ערבה וה"ה מגילה:
והנה כ' תוס' במגילה שם מדוע לא גזרו במילה ויל"ד למה לא הקשו קו' זו בר"ה וסוכה ונ' דמשופר ל"ק להו דדלמא בשופר ה"ט דגזרו משום דבלא"ה יש בתקיעה מעשה חכמה דאסור מדרבנן ומלולב במקום ספיקא וודאי לא דמי למילה כ"א מלולב במקדש הוא דיש להק' אמנם התם כ"כ לעיל דבמקדש אין החשש שמא ילך אצל בקי דמיירי ביום ב' וממנו ואילך אלא משום א' בגבולין נקט רבה ובמקדש משום שישכח מלהביאו בע"ש ויעבירנו בשבת וא"כ ע"כ לא דמי למילה אמנם ממגילה הוא דק' לי' דמגילה לית בה כל הנך טעמי ואפ"ה גזרו ומאחר דאמרי' ה"ט דשופר ה"ט דלולב א"כ ע"כ אין הטעם במגילה משום שהיא דרבנן וק' להו ממילה:
ולא רצו לתרץ כד' הריטב"א סוכה שם דלעולם במקום וודאי לא גזרו רבנן ומילה וודאי הוה דתוס' לטעמיי' דמקדש דוקא וא"כ בירושלים אף דהוה ודאי גזרו ובאמת הריטב"א דחק שם ליישב זה ומ"מ התוס' מיאנו בזה:
וכ' משום י"ג בריתות ויל"ד א"כ אמאי אמר רבא בפסחים פ' מי שהי' ערל הבאה ואזמל העמידו דברי' במקום כרת ואמאי העמידו באזמל מ"ש משמא יעבירנו צ"ל דבשמא יעבירנו יצטרכו לגזור על כל מילה בשבת ולא רצו משום שנכרתו י"ג בריתות משא"כ אזמל מלתא פ"א אתרמי והעמידו דברי' ותי' זה שכ' צ"ל גם לד' הריטב"א סוכה שם שכ' דבמילה לא גזרו משום דהיא גופא דחיא שבת וק' ג"כ אמאי באזמל גזרו וכן למ"ש הטו"ז תקפ"ז באו"ח לתרץ משום דבהדי' כ' ביום אפי' בשבת ויק' ג"כ מאזמל וצריך לתרץ כמ"ש:
וצריך לבאר דלכאו' אמילה עצמה הוא דנכרתו י"ג בריתות אבל לא אמילה בזמנה אמנם הש"ס נקט זה פ' ר"א דמילה אהא גופא דלמא שאני מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות מ' דאמילה בזמנה ג"כ נכרתו:
וכ' עוד וגם אינו מל אלא בקי ויל"ד הרי גם בהזאה גזרו שמא יעבירנו והתם ל"ש בקיאות א"ו בקי ל"ד ונ' דבאמת מה"ט כ' תוס' וגם ולא כ' ועוד כלומר כי השני תי' אלו הנה על הראשון ק' להו דכלפי זה הוה שופר להעלות זכרון ישראל לאביהם שבשמי' וגזרו ועל השני ק' לפ' מהזאה ומעתה הקו' מהזאה ניתר' בתי' ראשון ומשופר דשייך בי' בקי בתי' שני יתורץ:
אמנם לולא ד' תוס' י"ל דבמילה אם אחר מל הרי אין המצוה מוטלת עליו ושוב אינו בהול לצאת ידי חובה כל' רש"י אלא אם האב מל וא"כ לא הי' להם לחכמים כ"א לגזור שהאב לא ימול וכזה לא רצו מאחר שמחזי כמלתא דתמיהא מי שהמצוה שלו לא ימול ואחר ימול מה"ט שוב לא גזרו:
וכ' תוס' אך ק' נ' דאף דבר"ה הי' מקום יותר להק' ק' זאת הניחוה הכא משום דיש סברא להיפוך דבמצוה דאוריי' שייך בהול וגזרו משא"כ בדרבנן לא בהיל כ"כ אמנם הרי גם מגילה דרבנן וגזרו ולהכי הק' כאן דוקא:
וכוונת קו' נ' מד' הטור סוף ה' יוה"כ דתרתי ק' להו אבל ל' התוס' הכי מ' דטפי איכא למיגזר בתקיעה דדומה למלאכה ויסברו כי מותר לעשות מלאכה ביוה"כ קודם הבדלה וי יעבירוהו ד"א ברה"ר ומ' להו דבמקום מצוה דרבנן גזרי' גם גזירה דרבנן דלא כרבי' שמואל וע"ז כ' תחלה דטפי ודאי ליכא למיחש דהכל יודעים דחכמה ואינה מלאכה וגם לעיקר חששא ליכא למיחש מאחר דאין תוקעים כ"א תקיעה הכל יודעים שאינו אלא לזכר יובל וא"צ להיות כתקנה וא"צ בקיאות משא"כ בר"ה דתוקעים שלשים קולות ויודעים שהוא דאוריי' וצריכה בקיאות איכא למיחש טפי:
והנה לכאו' י"ל בד' רבינו שמואל נחלקו במתני' דר"ה ת"ק ואמרו לו דלכאורה א"נ ב"ד דאקראי הוא מ"מ ב"ד זריזין וצ"ל דלמא לשנה הבאה לא יהי' שם ב"ד ומ"מ יתקעו וא"כ הו"ל גזירה לגזירה תקיעה משום שמא יעבירנו והשתא משום לשנה הבאה ות"ק כרבי' שמואל והכי קיי"ל דלא גזרי' ולא כאמרו לו:
אמנם י"ל דבדר"ה פליגי ת"ק בעיא בפני ב"ד דווקא וא"כ אם לשנה הבאה לא יהא ב"ד הרי גם היום לא תקעו כ"א בפני ב"ד משא"כ אמרו לו ל"ל דר"ה ואפי' שלא בפני ב"ד תוקעי' במקום ב"ד ושפיר גזרו משו' לשנה הבאה וא"כ ת"ק ל"ל דרבי' שמואל וא"ש דר"ה אסיפא קאי למלתי' ואשמועי' דת"ק הביא ראי' מהא דועוד זאת היתה ירושלים יתירה כלומר הרי דאיכ' עוד חדא והיינו דאין תוקעי' ביבנה כ"א בפני ב"ד ואפי' של אקראי נמי:
והא דאמרו בני בתירה נידון י"ל דהנה ערבה בז' דחיא שבת מתרי טעמי חדא לפרסמה שהיא מה"ת וזה ל"ש בשופר ועוד בשלוחי ב"ד מייתי לה וזה גם בשופר אם אין תוקעים אלא בפני ב"ד וע"ז הי' רוצה לידון עיקר טעמא דערבה מאי הוה ואמנם ר"י ב"ז ס"ל דעיקר טעמא דערבה משום שלוחי ב"ד ולהכי קאמר נתקע:
א"נ ס"ל גם שופר צריך פרסום דא"ל יום תרועה והקרבתם כ' ובגבולין אינו מה"ת כמ"ש לעיל באמת בשם הירושלמי אמנם הא דלא רצה רי"בז לידון ואמר נתקע ואח"כ נידון אפשר שבאו עדים לעת ערב והי' מתירא בעוד שנידונין יעבור זמן תקיעה:
פ' לולב וערבה:
יל"ד בד' רש"י במתני' מ"ט לא מפ' ושאר כל הימים כלומר של חג שחלו בשבת לולב ששה דאלו לפירש"י דקאי איו"ט ראשון הו"ל לתנא למתני בשאר כל הימים בב' וצ"ע:
טלטול בעלמא הוא יל"ד מ"ט לא פריך הש"ס תחלה מ"ש יום ראשון משאר ימים ולא עוד אלא דבתר דמשני רבה שמא יעבירנו פריך א"ה יום ראשון נמי מ' דבל"ז ניחא ונ' דמדק' לי' למק' מ"ש יום ראשון דייק לי' דטעמא משום טלטול ובהא יש לחלק בין יום ראשון דמצותו כל היום כדאמרי' נכנס להתפלל לולבו בידו לבקר החולה לולבו בידו וכזה ל"ש מוקצה כיון דכל שעה שתקן מקיים מ"ע ולקחתם אמנם בשאר ימים דאין מצותו אלא במקדש וודאי שייך בי' איסור טלטול וכמ"ש תוס' ולהכי לא פריך כ"א טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת:
ד"א י"ל דהנה בס"ד אכתי לא פשיטא לן דראשון בגבולין מדאוריי' וא"כ ע"כ ראשון ג"כ במקדש מיירי ושמחתם שבעת ימים לאו אלולב קאי אלא דרבנן תקנו בלולב ומ"מ שפיר יש חילוק בין ראשון לשאר ימים אלא דנהי דלאו בפי' מה"ת מ"מ כיון דלא הוה כ"א טלטול בעלמא ועכשו רבנן תקנו ושמחתם בלולב מה באו חכמים לגזור:
אלא שרש"י לא פי' כן כ"א דקו' הש"ס הי' מפני שהוא מה"ת ובכל זאת יש ליישב עד"ז ד' רש"י דלקמן בסוף שמעתין מק' רש"י וא"ת וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וכו' ואמאי לא הק' רש"י כן בריש סוגין אדרבה א"ו דבריש סוגיין עדן י"ל דז' במקדש דרבנן וכמ"ש משא"כ עכשו דאמרי' ליתא מה"ת בגבולין אבל במקדש איתא מה"ת שפיר מק' רש"י ואף דרש"י בריש סוגיין לא פי' כן היינו משום דבאמת אית לן תי' הש"ס ביבמות שהביא רש"י אבל להק' לא נוכל בס"ד וכמ"ש:
גזירה שמא ילך וכו' כ"כ לעיל דלכאו' במקדש מה צריך רבה לזה הלא בלא"ה יש לחוש שישאנו למקדש ולע"ע נ' דלא רצה רבה לתרץ דכל הגזירה הי' משום שישאנו למקדש דא"כ קודם שבאו לידי סכנה למה לא תקינו רבנן בביתו דיום ראשון גם בגבולין דאוריי' א"ו דגם בביתו עדן יש לחוש לשמא ילך אצל בקי נמצא רבה מתרץ חדא מגו תרתי ובהא מתיישבא לן כדמק' הש"ס לקמן תינח לאחר תקנה קודם תקנה מא"ל למה לא מק' ממתני' דלולב הגזול שהיו מוליכין לולבי' לביהכ"נ אלא דהש"ס בא לבאר ד' רבה דמשו"ה לא קאמר שמא ישאנו לביהמ"ק משום דק' לי' למה לא תקינו מקמי דאתי לידי סכנה בביתו:
ועד"ז יתבאר לן קו' הש"ס לקמן ערבה בז' מ"ט דחיא שבת וע' רש"י וק' בשלמא בלולב ילך ללמוד לנענע משא"כ בערבה מה טיבו אצל בקי אלא משום דהתם במקדש בלא"ה שייך שמא יעבירנו וע' לפנינו. אלא אכתי ק' הרי מתני' בשאר ימים והיאך שייך ילך אצל בקי הרי כבר הלך ביום ראשון ובשלמא לענין נענוע דאינו מנענע כ"א בהלל י"ל דביו"ט ראשון לא הי' לו לולב כ"א לברך במתנה ע"מ להחזיר אבל לא בשעת ההלל לנענע ובשאר ימים נזדמן לו אבל רש"י פי' לענין ברכה וא"כ צריך לדחוק דלמא לא הי' לו כלל לולב ביום א' ואטו משום מלתא דלא שכיחא גזרו רבנן ונ' דלד' רש"י הלולב במקדש נחלק לב' מצות ביום ראשון מצות ולקחתם ובשאר ימים מצות ושמחתם והנה לדידן אינו מברך זמן כ"א ביום ראשון אבל במקדש מי שלא היה במקדש ביום ראשון מחמת סיבה הקרובה לבא אף שבירך על הלולב בביתו יש לדמות זה למי שקידש בביתו בליל א' של סכות ואוכל בשאר ימים בסוכה דמברך זמן ואמנם יש לחלק בענין והיינו שילך אצל הבקי לשאול:
ואמנם מה דחקו לרש"י לפ' ללמוד הברכה ונ' דרש"י בכוונה כ"כ דהנה רש"י כ' כאן ב' פירושים מדוע נקט רבה שמא יעבירנו ולא נקט ויוציאנו חדא משום מונח בכרמלית ועוד משום נמלך דפטור והנה בהולך ללמוד נענועים שפיר י"ל דמיירי במונח בכרמלית ולעולם הוציאו בכוונה משא"כ אם הולך ללמוד הברכה א"כ לאיזו צורך נקט הלולב בידו א"ו באמת הוה רוצה לברך וכיון שלא ידע היטב הולך ללמוד וא"כ ממילא מיירי בנמלך נמצא דרש"י כ' כאן ב' פירושים כלפי הב' תירוצים שכ' לקמן אקו' דיעבירנו בר"ה:
עכ"פ האיר לנו רש"י דגם אברכה שייך ילך אצל בקי וא"כ ל"ק מערבה לקמן מאי הולך אצל בקי שייך הנה אנן לא מברכי' אערבה משום דמנהג נביאים הוא משא"כ במקדש דהוה דאוריי' וודאי הוו מברכי ושפיר שייך שוב ילך אצל בקי ואפשר מהתם דייק לי' רש"י וע' לפנינו בס"ד:
תוס' ד"ה הא תקינו לי' בביתו והרז"ה דחה קו' דבזמן המקדש לא הי' שום מצוה בשאר ימים בגבולין וד' תוס' תמוהים ונ' כוונתם דהשתא דביטלו חכמים לולב בשאר ימים כשחל בשבת יש לחוש שלא ידע א' בעיר מתק"ח זאת משא"כ אי תקינו לי' בביתו דבר זה הי' לו קול ולא הי' חשש מאומה וע"ז תי' תוס' דלא סמכו חכמים בביתו אלא בדאו' ולא בדרבנן:
רש"י ד"ה אי' לי' עיקר הנה רש"י האריך בזה למעניתו והרז"ה יל"ד בדברי' והיותר ק' מ"ש גזור רבנן אף במקדש הלא רק במקדש גזרו ונ' דרש"י בא לבאר כאן מדוע בשופר לא גזרו במקדש ובלולב בשאר ימים גזרו ובלולב ביום ראשון התירו אף בגבולין וע"ז ביאר רש"י דעיקר הטעם תלוי דבר שנוהג גם בגבולין א"כ חמירא לא רצו חכמי' לעקור מכל וכל ומה"ט לא גזרו בשופר מיהת במקדש משא"כ לולב בשאר ימים דאינו רק במקדש גזרו גם במקדש וקאי האי אף דנקט רש"י אשופר כלומר התם אין שבות במקדש והכא אף במקדש אסרו ואמנם מה ראו לחלק בין לולב לשופר הוה ג"כ מלתא בטעמא הנה לולב בשאר ימים מחג מה"ת רק במקדש ואם במקדש לבד יטלו לולב ביום א' שחל בשבת יאמרו כי גם ראשון רק במקדש מה"ת משו"ה התירו אף בגבולין משא"כ בשופר דלעולם אינו נוהג במקדש לבדו אם גם כדי לקיים יום תרועה יהי' לכם סמכו לומר דדי במקדש אבל טעות מהי"ת. וא"כ נדחים בד' רש"י אלו ד' תוס' במגילה שכ' דטעמא דרב יוסף משום אין שבות במקדש כלומר דמדמה מגילה לשופר וכמ"ש שם ולמ"ש בשופר עיקר טעמא משום דאיתא מן התורה בגבולין משא"כ במגילה:
והנה כ"כ לעיל ליישב למה לא מק' רש"י מיד הך קו' מאין ב"ד מתני' ויע"ל דבשלמא במקדש דלא הוה חובת גברא כמו"ש הריטב"א כאן ל"ל דל"ש אין ב"ד מתני' לא ליזל למקדש ולא ליחייב ולכך לא ק' לרש"י לעיל מידי אא"כ כדמק' הש"ס א"ה ראשון נמי הו"ל לשנויי שאני ראשון דהו"ל חובת גברא אלא ש"מ דאין לחלק בכך ולכך מק' רש"י כאן. ומה שלא הק' רש"י בר"ה קו' זו דלמא התם כיון דעכ"פ במקדש תוקעי' לא מקרי עקירה לגמרי דיום תרועה כ' אמנם הריטב"א פי' באמת דהיינו תי' הש"ס ואין ל' הש"ס מ' כו והנה מסוגיין יש להשיב על מ"ש הטו"ז תקפ"ז דהיכא דכ' קרא בהדיא לא גזרו רבנן והא הכא נמי כ' בהדי' ושמחתם שבעת ימים ואפ"ה עקרו רבנן וצ"ל כיון דעכ"פ אם הי' יום א' בשבת דחי שבת שוב לא מקרי עקירה וצ"ע:
תוס' ד"ה לא בקיאים לכאו' מכח דברי' יש להשיב ע"ד רבי' שמואל במגילה שם דלא גזרו בשמא יעבירנו גזירה לגזירה והרי הכא גזרו שמא יחזור דבר לקלקולו ואז שמא יעבירנו והו"ל גזירה לגזירה וצ"ל דהתם משום קלקולא גופא גזרו אם אתה אומר בראשון דחי לולב ולא בשני אף הם ידעו כי ראשון עיקר ושמא יחזור הדבר לקלקולו ולא ישמרו אלא ראשון בלבד:
שם ע"ב ערבה גזירה משום דרבה וק' טובא הרי כל השקלא וטריא ע"ז סובב דלגזור בערבה משום דרבה ומשני כדי לפרסם ומק' לולב נמי ומשני משום דרבה אטו לא ידע דיק' לו ערבה נמי משום דרבה ולזה נ' פשט הסוגי' עד"ז הנה עיקר קו' הש"ס מעיקרא לא הי' כ"א מאחר דנוטלי' הערבה במקדש לגזור שמא יעבירנו ד"א דרך הבאתו למקדש אבל משום בקיאות לא הק' דמאי בקיאות שייך בערבה ולזה משני לי' דלא גזרו כדי לפרסמה וע"ז מק' למה בלולב לא חששו לפרסמו ומשני משום דבלולב איכא עוד דרבה כלומר לולב צריך בקיאות ואיכא חששא טפי וע"ז מק' א"ה בערבה נמי שייך ילך אצל בקי ללמוד הברכות וע"ז משני לי' שלוחי ב"ד מייתי לה ולד' הריטב"א ר"ל אין לאדם ערבה בביתו כלל וילך ללמוד הברכה זולת הערבה ולד' רש"י כיון שהכהנים לבדם נוטלין אותה הכהנים בקיאים שפיר וא"ש דלא קאמר הש"ס אלא דהרי הש"ס לא בא אלא לפ' כוונת התי' לולב גזירה משום דרבה ומ"מ לד' רש"י א"ש טפי כיון דהעיקר דכהנים נוטלים אותה שפיר הוה משני לי' בקיצור לולב גזירה משום דרבה דהיינו שילך אצל בקי משא"כ בערבה דכהני' בקיאים וזה שאין נוטלים אותה רק הכהנים מובן לד' רש"י ממילא דהרי אין זר נכנס בין האולם ולמזבח משא"כ לד' הריטב"א עיקר התי' שלוחי ב"ד מייתי וכזה הו"ל לפרש כדמשני לי' לולב משום דרבה:
ויל"ד מ"ט לא פריך הש"ס מיד מ"ש שביעי ולכאו' משום דבז' איכא ז' הקפות וגם חיבוט בחרו בז' ולקמן דמק' ולוקמי על ראשון היינו משום דלא ליתי לזלזולי בלולב כשיחול ז' בשבת ויטלו ערבה ולא יטלו לולב אמנם הא ק' מאי מק' ולוקמי בחד מהנך מהי"ת לא נבחר בז' מטעם שכ' ונ' דאף דא"צ לטעם דכדי לפרסמה השתא מ"מ לא אוקמי בראשון מטעם זה דלא ידעו שערבה מה"ת והשתא מק' הש"ס א"כ כיון דבז' איכא חיבוט ונטילה יאמרו חיבוט הוא דהויא דאוריי' ולא נטילה ושפיר הוה אי תקנו בחד משאר יומי דלא בא כ"א נטילה וע"ז משני כיון דעכ"פ באו חכמים לחוש דלא ליתי לזלזולי בלולב אי לולב דחי בראשון וערבה באחרון יאמרו שני' שקולים אמנם אי יתקנו בחד מהנך ובאותו יום לולב לא יטלו שוב אתי לזלזולי בלולב וז"ש רש"י אוקמוה אשביעי יום מסוים ולא משום טעם אחר דאל"כ לא הוה מק' הש"ס מידי:
וכ' תוס' דפי' הקונטרס דוחק כוונתם דמ"ש רש"י אחר חורבן מי גזר הא דלא תקנו שיהא ז' דוחה שבת הוא תקנה דלא לדחי ותו הרי לא תקנו כלל בגבולין זכר לערבה שבמקדש וצ"ע ואמנם לולא ד' רש"י הייתי מפ' דקו' הש"ס הי' הא גופא דאכתי לא ידע מסוגי' דלקמן ומק' אמאי לא תקנו גם בערבה זכר למקדש וכ"ת משום דלא ידחה שבת ואכתי יאמרו דלאו דאוריי' הוא א"כ באמת לדחי מאחר דיכולין לתקן ששלוחי ב"ד יביאוה וע"ז משני לי' בקיאי' וע' רש"י וצ"ע כיון דעכ"פ משום זכר למקדש הויא א"כ לא בקיאי' מאי הוה הרי גם בששי שייך זכר למקדש ולולא ד' רש"י הייתי אומר דה"ק כיון דלולב לדידן ביו"ט ראשון לא דחי משום דהוה ספק ואי ערבה דחי אתי לזלזולי בלולב ומשני לא אקלע פי' וכיון דלעולם לא דחי שבת שוב לא יהי' פרסום שהוא מן התורה אלא דק' אדרבא למה יעברו השנה כי היכי דלא לדחי אדרבא יניחו לעבר השנה ותדחי ויהא פרסום:
מילי דאגדתא לסיומא דמס' ר"ה ש"ק ער"ח מרחשון תרל"ב
בו ביום זכני ה' י"ת לסיים תלמוד בבלי רוב הש"ס למדתי עם תלמידי' והשאר בפ"ע:
בשלהי מס' ר"ה בענין פלוגתת ר"ג ורבנן ור"מ דר"ג ס"ל ש"צ מוציא ידי תפלה כל השנה ורבנן פליגי ור"מ ס"ל כר"ג בר"ה וביוה"כ של יובל ובכל השנה כרבנן וקיימ"ל כר"מ י"ל ע"ד אגדה הנה המחקרים נחלקו בענין מהות התפלה מהם וז"נ ד' חו"ה ימאנו לקבל כי ע"י התפלה יש שינוי רצון אצל השי"ת ולכן יסברו כי מהות התפלה הוא חיזוק אמונה כי המתפלל יאמין באמונה שלימה אשר כל מחסוריו המה רק ביד ה' למלאות לא זולת אמנם פשט הכ' מי כה' בכל קראינו אליו לא מ' כן וצריך להסביר ענין השינוי מרצון אל רצון הענין כי השי"ת ירחם על ברואיו כרחם אב על בנים והנה יש לאדם ב' מיני שלימות יפה שעה א' קו"ר בעוה"ב מכל חיי העוה"ז וכלפי זה יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ומעתה בעת אשר האדם יטה עצמו מדרך הישר אזי השי"ת יגזור על האדם לטובתו הן ייסורין לפי מה שגזרה חכמתו או יודע בעל התאנה אימתי הגיע הזמן ללקט תאנותיו כמ' רז"ל אמנם בעת יעמוד האדם ויתפלל ממעמקי לבו לפניו ית' ויודה כי רפואתו רק בידו ית' וע"ז יקיים כי ממך הכל ומידך נתנו לך וא"כ שוב יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז וממילא יהפך גז"ד לטובתו ואין כאן שינוי מרצון אל רצון כ"א ע"ד שיעשה רופא חכם אשר לפי כובד החולי יצוה לעשות לחולה סמים שונים והנ"מ בין שתי דיעות אלו כי אם התפלה רק תכליתה להודות באמונתינו וכי אנחנו כחומר ביד היוצר א"כ די אם הש"צ מוציא רבים ידי חובתן ע"ד נימוסי מדינה ומדינה אשר אם ישלחו למלך כתב אמונה די אם אחד ימסור כתב זה בשם כלם אמנם לדעתינו העיקר תלוי לפי כוונת המתפלל א"כ כל א' צריך להתפלל בעד נפשו ואין ש"צ יכול להוציאו והנה המג"א בה' ר"ה הביא בשם ס"ח להק' מאחר דקייי"ל אדם נידון בכל יום א"כ מאי אולמא דר"ה מכל השנה ועיי"ש אמנם הענין נ' כך בר"ה העולם נידון אחר רובו וזה ענין אמרם כלם נסקרים בסקירה א' כלומר כי הרוב מכל זכיות או חטאת כל בני איש יחד יחשב ואמנם כ' אשר יפקד על כל איש ואיש לפי זכותו או חובתו מהגז"ד הכולל בר"ה ע"ז אדם נידון בכל יום וא"כ מאחר כי בר"ה עיקר הגז"ד על כל העולם דיו שוב בתפלת ש"צ בעד רבים וזה מ' ר"מ הל' כר"ג בר"ה וע"ד שכ' על פ' מ' דהע"ה שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו ר"ל מאחר שאנו מאמינים כי אין התפלה רק חק הודות האמונה כ"א שהשי"ת ישמע תפלתינו א"כ לא די בש"צ כ"א עדיך כל בשר יבאו וביאר דהע"ה כי אין כאן שינוי מרצון אל רצון כ"א דברי עונות גברו ממני וע"י התפלה פשעינו אתה תכפרם ואמנם באמת גם הודות האמונה הוא ממהות התפלה והחילוק כי הודות האמונה הוא בהגיון לבינו ושם העיקר והתפלה עצמה הוא מאמר פינו וז"ש דהע"ה יהיו לרצון אמרי פי ר"ל התפלה עצמה והגיון לבי חיזוק האמונה אשר אתה ה' צורי וגואלי כיה"ר א"ס:
בעז"ה