ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
ענינים · בענין חציו עבד וחציו בן חורין
חגיגה לסיומא חגיגה
יום מאמ"ו ע"ה ליל א' דחנוכה:
רש"י במתני' חייבין בראי' פנים בעזרה וע' תוס' והנה ממה שתי' לקמן דחיגר שנתפשט אתא לרבויי ודחה משום דתשלומין דראשון מבואר ג"כ דלענין קרבן מיירי מתני' דלענין ראיי' פנים ל"ש תשלומין וא"כ ע"כ גם רישא דהכל חייבין ג"כ מיירי לענין קרבן ומאי דוחקא לרש"י לפ' דלענין ראיי' פני' מיירי ונ' דרש"י הוכרח לפ' כן לפי שטתו שפי' לקמן דרישא דהכל דמסקי' דמרבה ח"ע וחב"ח אתי' כמשנה אחרונה והק' בתוס' האיך מצי' לפ' כן הרי מיד תנן חוץ מעבדי' שאינם משוחררים והיינו חציו עבד וחציו ב"ח ותי' תוס' ק' להולמו דהשתא לא דייק האי דיוק' הרי למסקנ' ג"כ הכי מפרשא למתני':
ואמנם הנה הלח"מ הק' ע"ד רש"י ב' קושיות הא' בשלמא לרמב"ם דרישא כמשנה ראשונה וסיפא כאחרונה שייך לומר משנה לא זזה ממקומה אבל לרש"י דמשנה ראשונה היינו סיפא מאי לא זזה ממקומה שייך ותו האיך יתכן כי חכמים חייבו קרבן מדבריה' והו"ל מדאו' חולין בעזרה ואמנם היינו דדחקו לרש"י לפ' דמתני' דמרבה בהכל ח"ע לענין ראיי' פנים בעזרה הוא מרבה ולא לקרבן וסיפא דממעט מקרבן הוא דממעט ואפי' למשנה אחרונה אלא דא"כ לא הו"ל לתנא למכלל ח"ע בהדי הני דפטירי אפי' מראיי' פני' כגון נשים ואינך ואהא הוא דאמרי' משנה לא זזה ממקומה משום דלמשנה ראשונה גם מראיי' פני' הי' פטור:
ואמנם מה ראו חכמים לחייבו בראיי' פנים הי' אפשר לומר דכיון דקיימ"ל כולן תשלומין דראשון ואי אמרת דהראשון פטור גם מראיי' פני' בעזרה ולמחר כשישחררו האדון נימא ג"כ דפטור הואיל בראשון פטור הי' ובאמת כיון דהאדון ציית דינא ושחררו כבר הוא בראשון כמשוחרר ועומד ובודאי כ"ז שלא שחררו ויוכל להיות שלא יבא לעולם לידי שחרור שימות העבד או האדון ויהא בידו יתומים קטנים אינו חייב כלל ומכ"ש שלא יתחייב קרבן אבל לאחר ששחררו חזי' שהי' כמשוחרר ועומד למפרע ול"ש כאן תשלומין דראשון ומשו"ה חייבוהו חכמים בראיי' מיהת בראשון מיושב קו' תוס' מקנס דמס' גיטין דה"נ אין חיוב קרבן עד שבא לכלל שחרור והנה לשטתו כאן שפי' משנה אחרונה לחיובא ה"נ פי' בפסחים ר"פ האשה דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו ודבריו מבוארים בד' תוס' שם דכל ח"ע וחב"ח הו"ל כעבד של שני שותפין ובשני שותפין בקפיד' תלי' מלתא וה"נ בח"ע וחב"ח למשנה ראשונה בקפיד' תלי' אבל למשנה אחרונה כיון דהב"ד מפקיעין אותו מידו למה יקפיד עליו אם יאכל משל עצמו אמנם להרמב"ם שמפ' למשנה ראשונה אוכל משל עצמו ומוקי למתני' דפ' האשה ראשונה וודאי ק' מ"ש מעבד של שני שותפין בקפדי אהדדי דמיירי בהו מתני' ונ' דמה"ט נאיד הר"ב בפסחים מפי' הרמב"ם ומפ' שם כרש"י משום דק' לי' קו' למשנה ראשונה היאך אוכל משל עצמו בקפדו ואמנם הרמב"ם יישב זה שהוא פי' קפדי שלא יגנבו זה מזה ר"ל כפי' הכ"מ ע"ד ויגנוב את לב לבן כלומר שחבירו ימשכנו אצלו וזה לא שייך בח"ע וחב"ח ואמנם הר"ב ב"ס הי' מפ' כפירש"י ותוס' והתימ' דסתם למתני' דעבד של שני שותפין ולא פי' דבקפדו מיירי והתוי"ט לא העיר ע"ז ואמנם כוונת ד' הרמב"ם במ"ש שלא יניח אותו להקריב ק"פ שימהר אדונו לשחררו נ' לפ' דרוב פעמים עבד יש לו בנים ע"י שמסר לי' רבו שפחה וכבר קיים שבת וע"ז לא יקפיד האדון לשחרר לזה מנעו ממנו גם מצות ק"פ כדי שיראה האדון מה טוב הוא מונע ממנו וימהר לשחררו וה"ז דומה למ"ש מוטב לחלל שבת א' לקיים שבתות הרבה אמנם הא צריך ביאור לשטת הרמב"ם בשלמא בפסח דע"ע הי' אוכל ק"פ משל רבו ועכשו אינו נמצא האדון מפסידו וימהר לתקן משא"כ בראיי' דע"ע שהי' עבד הי' ג"כ פטור מן הראיי' ומאי יחוש האדון לכך ונ' דלד' הרמב"ם הענין הוא כך מאחר דהאדון רואה דבכל מ"ע שהז"ג שהי' פטור ע"ע כעת שחציו ב"ח הוא חייב ממיל' יודע כי גם בראיי' חייב אלא דמ"מ מפאת סרבנותו אנו פוטרין אותו ומסמכי' זה אקרא דלפני האדון שיש לו עדן אדון וגם הוא יפרוק החטא זה מעל צווארו ומ"מ קרא אסמכתא בעלמא הוא דהרי למשנה ראשונה הי' חייב בראיי' לזה השמיט הרמב"ם הך דרשא לגמרי:
ומתוך ענין זה יש לדרוש סמוכין משלהי מכלתין לריש מכלתין ובנבאר תחלה המאמרים בשלהי מכלתין אמר ר' אבהו אמר ר"א ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן והכונה דאש של גיהנם תכליתו לצרף הנשמה אשר ע"י חיבורה עם הגוף במשך ימי חיי' נהפכה לבשר ואש זה צריך למי שגופו נדבק בתאות בהמיות משא"כ צדיק שאוכל לשובע נפשו ואינו נהנה מהעו"ה רק להוסיף מחול על הקדש לשעבד גופו לעבודתו ית' נמצא כי גופו נזדכך בעוה"ז אבל נשמתו לא נשחתה וא"צ צירוף וז"ש הנה הסלמנדרי' מתהווה ע"י שביערו במקום א' שבע שנים אש מכ"ש גוף הת"ח שדר עם נשמתה כמה שביעיות שנים עאכ"ו שמתהפך לאש ואיזו צירוף תהא הנשמה צריכה והיינו דאין אור גיהנם שולטת בהם ואמנם ריש לקיש אמר דאפי' פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון אין אור גיהנם שולטת בהם והענין דאנו אומרים רצונינו לעשות רצונך אלא שאור שבעיסה מעכב ומאן מפיס הענין הוא כך האיש אשר יחפוץ לעשות רצון בוראו ומאמין בהש"י ובתורתו אמנם יצרו יתגבר עליו נהי שאין יכול לעמוד נגד יצרו מלעבור עבירה אבל בכל זאת ישמח אם יבא מצוה לידו ומבזבז ממון על מצות ה' והנה זה המופת כי עדן רוח ה' בו אלא שלא זכה לקשט עצמו חילוקא דרבנן ע"י שהי' מזכך גופו ובשעה שנשמתו יוצאה מגופו למה הוא דומה לרמון הנתון בקליפתו ודומה לעץ גמור ובתוכו מלא עסיס וז"ש ר"ל פושעי ישראל כ"ז שמלאי' מצות ה' דומין לרמון מראהו כעץ מבחוץ ומלא עסיס מבפנים כן פושעי ישראל גופן מבחוץ כבהמה ונשמתם מבפנים נשמת שדי ואין גיהנם שולטת בה ומייתי ראי' ממזבח הזהב שא"א שהעובי דינר זהב הי' מגין מול האש ברבות השנים אמנם הרצון הטהור שהי' למתנדבי' תרומת' הוא שהיתה מגינה וכן אמר הכ' ויקחו לי תרומה פירש"י לי לשמי אמנם המתנדב לשם ולתפארת יתנדב ברוב חדוה יען ישיג עי"ז מלבושי כבוד אשר זה מגמתו אבל הנותן תרומתו לש"ש רע לפעמים לבבו בתתו וע"ז הזהיר ואמר כל איש אשר ידור לשמו אשר ידבנו לבו רצונו הטוב הוא תרומתו וזה שהגין על מזבח הזהב כל השנים האלו וכ"ש רצון פושעי ישראל המלאים מצות כרמון שמגין עליו והנה כבר אמרתי מאז כי ב' הלשונות בפי' ד' חכמים נחלקו בפלוגתת ר"ח ור"ל דהתוס' הביאו תנחומ' דממזבח הזהב אין ראי' דאש של מעלה אינה אוכלת והכי ס"ל לר"א ומאחרי דאין הציפוי מגין על העץ כי אש של מעלה אינה אוכלת שפיר אמרי' דמבטל בטיל ציפויין לגביי' אמנם לר"ל דהעובי דינר זהב הי' מגין ל"ש מבטל בטיל וע"כ כלי"ק דה"ק רבנן דאין מטמאין מפני שמצופין והנה ארז"ל ואל תהא רשע בפ"ע פי' המפ' אפי' אם חטא האדם הרבה אל ירשיע את עצמו לאמור אין תקוה לפניו כי זה הי' גורל דורו של יחזקאל ע"ה שאמרו עונותינו אתנו ונשבע להם השי"ת שלא יחפוץ במות המת והנה בבא כל ישראל לראות את פני ה' וראו שמה מזבח הזהב שהי' האש של מעלה רובץ עליו ואיננו נאכל וחקרו אחרי סבת הדבר והוגד להם כי העובי דינר זהב מגין הבינו מעצמן הק"ו דלר"ל כי פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם ועי"ז לא נתיאשו מן התשובה והנה מסיק הש"ס כי הכל חייבין בא לרבויי ח"ע וחציו ב"ח הרמז בזה לפושעי ישראל אשר לפי רצונו הטוב הוא בן חורין אבל גופו עבד נמכר ליצרו וגם זה חייב בראיי' זה תכלית לראות כמה כח עובי דינר זהב להגין וידע כי עוד לו תקוה לאחריתו וז"ש וחכ"א מפני שהן מצופין אינן מקבלים טומאה כי הציפוי עיקר ומה"ט הכל חייבין בראי' אפי' ח"ע וחציו ב"ח:
בע"זה בענין שינוי במלאכת מחובר מועד קטן י"ב ע"ב
ליום מאמ"ו ע"ה א' דחנוכה:
הנה הכ"מ פ"ז מה' יו"ט הק' על הרמב"ם ג' קושיות חד מנ"ל להרמב"ם דאפי' מוצא לקנות אם אין לו משלו מותר לעשות מלאכה בחוה"מ שנית הא למסקנ' אין הטעם שלא ידוש בפרות משום שינוי ותו למה לא הביא הרמב"ם הא דאדם חשוב שאני:
ונבא בע"ה א' לא' ותחלה עלינו לבאר ד' הבריי' טוחנין קמח לצורך ושלא לצורך אסור וק' פשיטא ונ' דרוב ראשונים הסכימו הא דטחינה אסורה ביו"ט אף דהוה מלאכת או"נ משום שהוא מלאכה הנעשית לימים הרבה ולא מתחזי שעושה לצורך יו"ט וא"כ גם בחוה"מ הי' לנו לאסור מה"ט וקמ"ל תנא דבחוה"מ לא גזרו כ"א לצורך יותר ושלא לצורך אסור ותו יל"ד ל"ל לתנא לאשמעי' דדבר שאינו אבוד אסור פשיטא דאי גם שאינו אבוד מותר התרת כל מלאכת המועד ואמנם תנא דידן ר' יוסי כדמסיק הש"ס ומיירי במלאכה שמקצתה אבודה ומקצתה אינה אבודה וס"ד מדקאמר ר' יוסי זולף וגומר ה"נ כיון שהותר מקצתו הותר כלו קמ"ל דאבוד מותר שאינו אבוד אסור וגם אין לו מה יאכל קוצר וכו' ויל"ד מדחדא מלאכה שרא למה לי' לאשמעי' שאר מלאכות ונ' דהתנא מיירי שמוצא לקנות וקמ"ל אף דלקנות רק חדא אי' וכאן צריך למעבד מלאכות כולי האי אפ"ה התירו לו ומהכא דייק הרמב"ם דאפי' מוצא לקנות שרי:
ובלבד שלא ידוש בפרות ויל"ד למה דווקא בדישה הצריכו רבנן שינוי ולא בקצירה וטחינה וכולהו בשלמא למסקנ' דהטעם משום אוושא מלתא שפיר אבל לס"ד ק' וצ"ל דהטעם משום דהדש בפרות על הרוב הוא דש לימים הרבה והדש לצורך שעה דרכו לדוש במקלות והיינו דבדישה הקפידו חכמים שיאמרו כי שלא לצורך המועד דש משא"כ בקצירה וכולהו הלא יראו מה שקצר וכן אינך ולא אתי למחשדי' משא"כ בדישה בפרות וכ"ת א"כ מאי מק' הש"ס הענין הוא דטעמ' דר"י דלא בעי שינוי בדבר האבד נ' דמ' לי' אדרבא בשלמא אם אתה מתיר לי' בלא שינוי ע"כ ידעו דמשום דבר האבד התרת לו משא"כ אם אתה הצריכו שינוי אף הוא סבר דכל מלאכת מועד שרי ע"י שינוי נמצא חומרא זו בא לידי קולא ומעתה ה"נ אם אתה מתיר לו לדוש כלא שינוי אף הוא יודע דמשום דאין לו מה יאכל הוא משא"כ אם אתה מצריכו שינוי יש לחוש שיסבור כי מלאכה ע"י שינוי מותר במועד והיינו דמק' הש"ס מדבר האבוד אאין לו מה יאכל ומשני הש"ס שינוי אחרת ודאי לא הי' מצריך ר' יוסי וטעמ' דאמרן שיבא לידי קולא משא"כ שינוי פרות כיון דכל יומא נמי לאו ע"י פרות דיישי והאיך יעלה על דעתו דמשום שאינו דש בפרות מותר דישה בחוה"מ שפיר הצריכוהו שינוי וא"ש ד' הרמב"ם ואמנם במה שלא הביא הרמב"ם הא דאדם חשוב שאני היינו דהרמב"ם לא הי' מפ' משום שהי' רב ת"ח וכיו"ב כ"א דרב הי' חשוב בעיני מכירים ולא עלה על דעתם שאין לו מה יאכל ויאמרו מותר לקצור במועד נמצא דהעיקר משום דגברא דאמיד הי' ובאמת משיזדמן כי גברא דאמיד וחשוב שילמדו הימנו לא יהא לו מה יאכל כמעט א"א כ"א ע"י אונס מה שאירע לרב ומה"ט לא הביא הרמב"ם מזה מאומה:
ולסיי' המס' במילי דאגדתא הנה סיים תנא דמתני' מכלתין אבל לעתיד הוא אומר בלע המות לנצח וגו' וכ' תוס' דהיינו כדי לסיים בדבר טוב ויע"ל בנפ' תחילה פי' הכתוב הנ"ל דהנה בעוה"ז מפאת שנגזר על האדם בזעת אפך תאכל לחם וכל היום יחרוש החורש עי"ז ישכח אחריתו וכל פניותיו רק לעניני עוה"ז אבל במות אנוש קרוביו יסתפקו אם קנה עולמו בימי חייו וזה ענין אבילות הקרובים ואמנם לע"ל שיתקיים יהי פסת בר בארץ ותהי פרנסתו של אדם מזומנת לו כל א' וא' ישתדל לטובת נפשו והנה הדמעה מעל פני' י"ל דר"ל הזעת אפיים ויש הוכחה לדבר דבקללת אדם כ' ה' אלקים וכאן כ' ה' אלקים וז"ש אם גם לע"ל יקרה מקרה מות כדכ' כי הנער בן ק' שנה ימות מ"מ לנצח לא ימות כי כ"א וא' ישתדל כבר לעולמו וז"ש בלע המות לנצח כלומר המיתה לעוה"ב לא תאונה עוד וזה ע"י ומחה ד' דמעה מעל כל פני' כלומר לא יתקיים עוד בזעת אפך וכמ"ש והנה הרמב"ם כ' כל מה שאו"ה מחרפין אותנו הוא רק משנאת הקנאה דאינהו לא חזי' מזלי' חזי ורואים כי נפשם יורדת לבאר שחת ונפש הישראלי יקרב בכל יום יותר על השלימות אמנם לע"ל שיתקיים אשפוך רוחי על כל בשר יתקיים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ והנה אם נסתכל נמצא כי השוי"ט המה דוגמת העוה"ב אבל החוה"מ הוא דוגמת העוה"ז כי הדרך הישר לבני אדם לקבוע עצמם לתורה ועבודה ולגופם לא יעמולו כ"א בדבר האבוד ובאין לו מה יאכל דומיא דחוה"מ אמנם בעוה"ר אין איש שם על לב ולא יו"ט ולא חוה"מ יעשו רושם בנו לטובה ואם יעשו יעשו אצל מי שמנעוריו נתגדל בקדושה וצמא לשמוע דבר ה' ואמנם לע"ל כלם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם וז"ש בבא הזמן כי יבלע המות אזי יעשו המועדות רושם לטובה כ"כ עד שאפי' בית השלחין ארץ עיפה של הר משקין אותה במועד המקווה ב"ב ואפי' לא הי' לה מעין כלל מתחלה והנה ר' לוי יעץ לן על איזו דרך ישיג אדם תכליתו בעוה"ז וע"ז אמר כי תכלית תפלתו תהי' שיזכה לעסוק בתוה"ק בביהמ"ד ותכלית לימוד תוה"ק יהא שיזכר לעבוד' ה' בתענוגים שיצא מביהכ"נ לביהמ"ד כלומר לצורך המדרש ותכלית ביהמ"ד לצורך ביה"נ כלומר שידע לעבוד ה' ואמר רב אשי ת"ח אפי' לעוה"ב אין להם מנוחה הכוונה כי למשל ע"פ ובשר בשדה טריפה יש לנו כמה משניות ועל כל משנה כמה סוגיות בתלמוד ועל כל סוגי' כמה דעות בפוסקים וזה הכל מטעם שלבן של ראשוני' כפחחו של אולם ושל אחרונים כשל היכל וכיו"ב נמצא דד' הת"ח מתבארים בכל יום לכמה אופנים וע"ז יגדיל תורה ויאדיר כי לא לבד כוונו בזה אל מה שכוונו כ"א עוד ילמדו מדברים לדברים אחרים והשכר אומרו והיינו אפי' לעוה"ב אין להם מנוחה כי מדי יום יקנו שלימות חדשה וכמ"ש אמן כיה"ר:
בעז"ה