ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
ענינים · מס' שבועות ריש פרק ג'
רש"י ד"ה מדבר ומביא קרבן כבר כ' לבאר כוונת רש"י במק"א וכעת נ' פי' ד' רש"י עד"ז דחכמים ג"כ ס"ל דנשבע שלא אוכל עכ"פ אסור ח"ש וכמ"ש לעיל דע"כ לא השיבו רבנן כי אם היכן מצינו אוכל כ"ש שהוא חייב אבל אסור הרי מצינו כיון דח"ש אסור מה"ת ומעתה כיון דהקרבן על ביטול דבורו הוא בא הרי גם לדבריכם ביטל דבורו ולמה לא יתחייב קרבן וכ"ת התינח לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת שפיר קאמר ר"ע כמ"ש אלא לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת מא"ל לא היא כיון דעכ"פ מודה ר"ל דח"ש אסור וכיון דאיהו בשבועתו בא לאסור ההיתר כאיסור מה אכפת לי' אם האי' אסור מדרבנן או מדאוריי' ובודאי עכ"פ נתכוין לאסור גם ח"ש אמנם יק' למאי דבעי' למימר ביומא דאפי' מדרבנן מתיר ר"ל עדן ק' היאך יפרש ד' ר"ע בזה י"ל להאי ס"ד פשיטא לי' לר"ל דר"ע סתם כמפרש קאמר וכמו שנבאר בס"ד לפנינו אמנם בכל זאת תוס' לא ניחא להו בפי' רש"י דמ' להו דאיהו שלא אוכל קאמר וחצי שיעור לא אסר עלי' ואנן הוא דאסרי' עלי' משום דחזי לאצטרופי אבל ביטול דבורו אין כאן ולזה כ' לפרש בדרך אחר ונבאר בע"ה:
תוס' ד"ה היכן מצינו כ"כ למה לא ניחא להו בפי' רש"י ואמנם ביאור ד' תוס' עד"ז היכי נימא דפחות מכזית לא אסר על עצמו אמנם היאך יאכל פחות מכזית דלמא כזית יאכל ובשלמא אי פטרה תורה שוגג מקרבן הוא יאכל פחות מכזית וא"נ יהא כזית כיון שלא נתכוין לכך לאו מידי עביד לפי דעתו אבל מאחרי דחייבתו תורה קרבן אשוגג וא"כ אפי' בשוגג צריך ליזהר ע"כ גם מפחות מכזית השביע עצמו וכיון דזית לאו דוקא א"כ ה"ה כ"ש בכלל:
רש"י ד"ה איבעיא להו ר"ע דאמר במתני' כ"כ לפ' ד' רש"י אלו במק"א וכעת נ' דרש"י בא ליישב מה עלה ע"ד הש"ס לפ' דר"ע כר"ש ס"ל כיון דאיכא לפרושי דבסתם כמפ' פליגי ולזה כ' רש"י דק' לי' לש"ס אי עיקר טעמא דר"ע משום סתם כמפ' הכי הו"ל למתני במתני' שבועה שלא אוכל כ"ש ואכל חייב שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש ר"ע מחייב והוה ידענא דטעמא דר"ע משום סתם כמפ' אבל מדלא תנן במתני' כ"א דסתם אכילה דשבועה בכ"ש מ' להש"ס דטעמא דס"ל בכל התורה כולה כ"ש למכות:
ומ"ש רש"י בכל התורה כ"כ במק"א דר"ל דבמ"ע מודה ר"ש דבעי' כזית ויל"ד מנ"ל לר"ש הא כיון דאיהו ס"ל דאכילה דכל התורה בכ"ש ומהתימא על המ"ל בה' חמץ ומצה שהק' קו' זו על המזרחי ותק' לי' לר"ש אטו ר"ש ס"ל דיוצא בפסח בכ"ש א"כ מאי איש לפי אכלו תכוסו ונ' לבאר דהך פלוגתא דר"י ור"ל אי ח"ש אסור מן התורה או מותר לפי פי' המזרחי תליא בפלוגתיי' פ' גי"ה דר"י דס"ל באי' הנאת גרונו אסרה תורה והנאת גרונו ודאי שייך אפי' בכ"ש ונהי דהל"מ דלא מיחייב כ"א בנהנה בגרונו כזית מ"מ אכילה דכ' רחמנא אפי' כ"ש משא"כ ר"ל דס"ל אכילת מעי' אסרה תורה ואכילת מעי' ודאי לא הוה פחות מכזית והיינו דקאמר לר"י אכילה אמר רחמנא וליכא כלומר אכילת מעיו ומיושב קו' המ"ל מד' ר"ל אלו על המזרחי דר"ל לטעמי' שפיר קאמר אכילה כ' בי' והנה ע"כ פליג ר"י על ר"ל באי' דבהנאת גרונו תלתה תורה לא כן באכילת מצוה דכ"ע ס"ל דבעי' אכילת מעיו ובאכילת מעיו הכל מודים דהוה כזית ולא תק' מהא דקיי"ל ע"פ כרכן בסיב ובלען לא יצא דמ' הנאת גרונו בעי' התם כבר יישב הרשב"ם דלא הוה דרך אכילה בכך וכזורק אבן לחמת דמי ומעתה הא דס"ל לר"ל אכילת מעיו אסרה תורה היינו דווקא לרבנן דקיי"ל כוותי' דאכילה דקרא כזית אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות גם ר"ל מודה דלר"ש בהנאת גרונו תליא וס"ל דהיינו פלוגתיי' דר"ש ורבנן ובדברינו יתיישב עוד קו' על המזרחי דהרא"ש כ' פ' ע"פ דאף דלא נתבאר בש"ס בהדי' דבעי שיאכל כזית מרור מ"מ מדמברכים על אכילת מרור בעי' כזית דאין אכילה פחות מכזית וק' לד' מזרחי דס"ל ל' אכילה כ"ש מ' ולמ"ש א"ש דבאכילת מצוה דבעי' הנאת מעיו לית מאן דפליג דבעי כזית וע' עוד לפנינו בד' מזרחי:
וכ' עוד רש"י ר"ש אומר בכל האיסורין נ' כוונת רש"י דהך בריי' באה לפ' לד' מתני' במכות דתנן האוכל טבל כ"ש חייב מפני שחטה א' כברייתה ומ' הא דנבילות וטריפות דל"ש כברייתה מודה ר"ש דכ"ש פטור ותנא תנא דידן דלא היא כ"א בכל האי' ס"ל לר"ש כ"ש למכות וכ' עוד רש"י למכות בהתראה כוונת דבריו דלכאו' מאחר שרמז רש"י לעיל דבאי' הוא דקאמר ר"ש אבל במצות מודה דבעי' כזית וק' היאך נוכל ללקות לר"ש לאוכל אי' בכ"ש דלמא איהו הוה סבר כי היכי דבמצות בעי' כזית ה"ה באי' בעי' כזית וע"ז כ' רש"י דהרי אינו חייב מלקות כ"א בהתראה וא"כ כבר הודיעו לו שילקה בכ"ש וקיבל עליו:
וכ' רש"י עוד ולא אמרו כזית האריך רש"י בזה ותורף דבריו בא לפ' היאך ס"ד דר"ע כר"ש ס"ל אדרבא הרי לר"ש הל"מ דאין קרבן על פחות מכזית ור"ע מחייב קרבן אכ"ש וע"ז כ' רש"י דבאמת הטעם דבחלב אין קרבן פחות מזית משום דאין כרת פחות מזית וכמ"ש תוס' ודנקט ר"ש קרבן דאי לאו קרבן הל"מ ל"ל על איזו שיעור חייב כרת קמי שמיא גליא וע"כ משום קרבן אתיא הל"מ והתינח בחלב וכיו"ב דקרבן אכרת אתא משא"כ בשבועה דקרבן אביטול דבורו אתא וכיון דחייב מלקות אכ"ש גם קרבן חייב אכ"ש דתרוויי' משום ביטול דבורו אתיין:
רש"י ד"ה סתם נמי חייב לפ' ד' רש"י אלו דפשיטא לן אכילה של תורה לא הוה כ"א כזית ולפי"ז אם אומר שלא אוכל כ"ש בתר דבורו מכל וכל דאכ"ש לא שייך שלא אוכל ומדמחייב במפ' כ"ש ש"מ דבשבועות אזלי' אחר ל' בני אדם ולא אחר ל' תורה ובל' בני אדם הרי גם כ"ש בכלל אכילה ולמה לא יהא סתם נמי חייב:
קמ"ל דפטרי פי' ד' רש"י דס"ל לרבנן גם בל' בני אדם אינו מוסכם דאכילה כ"ש בכלל אלא דמ"מ אם בפי' גילה דעתו דר"ל כ"ש לא הוה סותר דבורו דיש בני אדם קורין לכ"ש ג"כ אכילה אבל בסתם לא אמרי' דעתו אכ"ש זה תו"ד רש"י ומד' רש"י אלו מבואר בהדי' נגד המזרחי כ"א דבל' תורה לכ"ע אכילה כזית וצריך ליישב לד' המזרחי ענין סתם כמפ' עכ"פ ונ' דלד' המזרחי הכי מק' ר"ע כיון דלענין אי' אתם מודים שהוא אסור ולמה לא יתחייב קרבן על ביטול דבורו בשלמא אי לא מצינו קרבן שבועה בפחות מכזית שפיר אבל מאחר דבמפ' כ"ש אתם מודים דחייב קרבן ומ"ש סתם וקמ"ל רבנן דלא היא כ"א אמרי' הנשבע השוה ההיתר שנשבע עליו לכל אי' שבתורה דהיינו לענין אי' לכ"ש ולענין חיוב בכזית:
רש"י ד"ה או דלמא כוונת רש"י ע"ד שכ' למעלה דלא רצה הש"ס לפ' דטעמא דר"ע משום סתם כמפ' דק' דהו"ל לאקדומי תחלה דבמפ' חייב ואמנם להאי לשנא דפליגי בסתם כמפ' צ"ל דכיון דאמר ר"ע דחייב בכ"ש ע"כ צ"ל דהו"ל כאלו פירש שלא אוכל כ"ש וממילא ידעי' דמפ' וודאי חייב:
תוס' ד"ה כר"ש ס"ל מ' להו דמדאסר ר"י ח"ש מקרא דכל חלב והאי' הוא עכ"פ סיפא דקרא לא תאכלו וא"כ לר"י אכילה כ"ש וכר"ש ס"ל וע"ז כ' דלא היא ולכאורה בהא פליגי ר"ש ס"ל דהל"מ לא אתיא אלא לקרבן ור"י אליבא דרבנן ס"ל דהל"מ גם למלקות אתיא וא"כ הוה מ' דד' תוס' כד' המזרחי דגם לרבנן אכילה כ"ש אבל בפסחי' בסוגי' דהיתר מצטרף כ' תוס' דר"י רק רבוי כל דריש וס"ל דבהא פליגי ר"א ורבנן בתערובות חמץ ר"א ס"ל דאף דמכל מרבי' תערובת לוקין עליו ורבנן ס"ל דמאי דמרבי' מרבוי כל אין לוקין עליו וא"כ שפיר י"ל דלאחר שבאה הל"מ ל' אכילה לא שייך כ"א בכזית והכא כל לחוד דרשי' ותו לא:
ת"ש דא"ל לר"ע וכו' מה דלא אסיק המק' אדעתי' דר"ע לדברי' דרבנן קאמר נלמוד מד' רש"י שהאריך לבאר במסקנא היאך מבואר כזאת בד' ר"ע וזה הוא שלא השיג המק' ואמנם התרצן מ' לי' דה"ק ר"ע הנה אף דפליגיתו עלי ולית לכו כ"ש למכות ה"ט משום דגמירי לכו דהל"מ גם למכות אתיא אבל בל' אכילה דהוא כ"ש לא פליגיתו עלי וא"כ בשבועה דמפ' כ"ש חייב ואם כן אין כאן הל"מ ואמאי לא יהא סתם נמי חייב וע"ז קאמר הש"ס וא"ל רבנן לא כלומר מה דשתקי רבנן היינו דר"ע לטעמי' דפשיטא לי' דכ"ש אכילה מקרי ומ' לי' דגם רבנן ס"ל דכי אתיא הל' אפקי' לאכילה מכל וכל אכזית וליתא לסברת ר"ע:
רש"י ד"ה ויש בו כדי לצרף בין פת ויין משום דבפסחים דחי הש"ס אהך מתני' דלמא מיין לחודא קאמר ומ' לרש"י דאי הש"ס דהכא ג"כ הכי מפ' לא מק' מודי דדלמא בעין הוא דס"ל לר"ע כ"ש למכות ולא ע"י תערובת שהרי ע"כ אתה צריך לחלק בין בעין לתערובת דאל"כ ק' מאי למימרא ואמנם הר"י מג"ש מס' להיפך דהש"ס דהכא מפ' בכזית יין לחוד ונ' טעמו משום דק' לי' קו' תוס' דלמא שאני נזיר דגלי קרא אמנם התינח אי מטעם היתר מצטרף לאי' קאמר ר"ע וע"כ מקרא יליף אבל אי מיירי מיין לחוד להא לא אצטריך קרא ואפשר באמת מה"ט מייתי הש"ס ראי' אחרת משום דאיכא לפרושי בהיתר מצטרף לאי' וליכא ראי' מכאן וכמו שהק' תוס':
תוס' ד"ה ואי כר"ש אולי י"ל נהי דאי ס"ל לר"ע כ"ש למכות וא"כ בנזיר דבעי' חצי זית היתר וחצי זית אי' קולא הוא דהיקל רחמנא בנזיר וליכא למימר לכל אי' שבתורה משום דנזיר קיל דאין אי' אי' עולם ולא אי' הנאה ויש היתר לאי' כדאמרי' בפסחי' שם מ"מ בשבועה דמתני' מיהת דאי' בה ג"כ הני תלת למה לא ילפי' מנזיר דנבעי לפחות חצי זית היתר וחצי זית אי' ולמה יחייב אכ"ש:
באו"ד וי"ל נ' לפ' דבאמת מצי לאוקמי משרת אטכ"ע אלא שהי' נזיר וגיעולי נכרי' שני כתובי' הבאים כא' וניחא לי' לר"ע לאוקמי להיתר מצטרף לאי' דחידוש ונזיר וחטאת שני כתובים הבאים כא' ואמנם אי ס"ד דבכל התורה ס"ל לר"ע כ"ש למכות ובנזיר גילה הכ' דבעי' חצי זית היתר וח"ז אי' נח לנו טפי לומר נזיר וגיעולי נכרי' שני כתובי' הבאים כא' ולא נימא טכ"ע מדנימא בכל התורה כ"ש למכות לבד מנזיר ויש לכוין קצת דברי' אלו בד' רש"י שכ' דיליף לה ממשרת וכל משרת כלומר דהאי קרא ה"ה לטכ"ע יוכל למדרשי' אי ס"ל בכל התורה כ"ש למכות:
רש"י ד"ה חייב קרבן שבועה נ' כוונתו דאי ממלקות הוה מיירי מתני' ליכא קו' אמאי חייב דלמא מיירי שאכל כזית מנבילות וטריפות שקצים ורמשים וכלן ביחד כזית ומכ"א כ"ש ושפיר חייב רק משום שבועה ולא משום נבילות וכו' אבל אי לענין קרבן מיירי ק' הרי לא חיילה שבועה כלל אנבילה וכיו"ב:
ור"ל אמר יל"ד וכי מדר"ל נוכל לפשוט דלמא ר"ל פשיטא לי' דפליגי בסתם כמפ' ור"י ורב ושמואל לא ס"ל הכי ונ' דמאי דוחקי' דר"ל לפ' כלל מתני' כר"ע ולמה לא נימא מתני' רבנן אלא דק' לי' דהו"ל לתנא למתני בפי' שלא אוכל כ"ש א"ו משום דבעי למתני אליבא דד"ה בין לר"ע בין לרבנן נקט סתמא ואנא ידענא דתלי' בפלוגתא דמתני' א"כ ע"כ תנא ס"ל דפליגי בסתם כמפ' דאל"ה ע"כ מתני' דלא כר"ע ולמה לא תנא בהדי' שלא אוכל כ"ש ומעתה ע"כ בעיקר מלתא דר"ל ליכא פלוגתא ורב ושמואל ור"י מטעם אחר אסקוה באוקמתא אחריתי ושפיר פשט הש"ס והנה הביא הר"ן ד' הפוסקים דס"ל דבשבועה שלא אוכל לרבנן ח"ש אפי' מדרבנן מותר ודברי' אלו ק' להולמן דליכא למימר משום דעיקר ילפותא מכל חלב לא נוכל ללמוד שבועה שהוא אי' הבא מאליו ממנו א"כ במ' שבת פ' כלל גדול דפשיטא להש"ס דבמלאכת שבת חצי שיעור אסור ומק' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י והא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת ומה ענין מלאכת שבת מכל חלב וע"כ צ"ל דעיקר טעמא הוה חזי לאצטרופי וכמ"ש הר"ן ונ' דהני פוסקים הוה מפ' ד' ר"ע דא"ל לרבנן סתם נמי כמפ' דמי ע"ד שכ' לעיל דהרי אתם מודים לי דחצי שיעור אסור וא"כ כשאסר עצמו בכזית אפי' בכחצי שיעור אסר עצמו יהא דאוריי' או דרבנן וא"כ הרי ביטל דבורו וע"ז פליגי רבנן וע"כ ס"ל דבשבועה באמת ח"ש מותר ואמנם לד' הרמב"ם י"ל דרבנן ג"כ מודו דח"ש אסור מה"ת בשבועה אבל קרבן לא חייבה תורה אלא על מה שאסר על עצמו בפי' ולא על מה שנאסר עליו מטעם אחר ומ"מ צ"ע לד' החולקים מ"ט דרבנן דלא נימא בשבועה חזי לאצטרופי ויש עוד להביא ראי' לד' הפוסקים האלו מקו' המ"ל הנ"ל דאי ס"ד דבשבועה ח"ש אסור מה"ת למה יחול שבועה שלא אוכל על שבועה שלא אוכלנה ולא ס"ל לחלק כד' הטור שכ' לעיל ולא ס"ל כד' הרמב"ם דחלה שבועה על ח"ש אם אסור מן התורה ומ"מ קו' הר"ן צ"ע:
גמ' והרי נמלה מבואר מד' רש"י דגם המק' לא הק' כ"א ממתני' דמכות ושם תנן בהדי' מפני שהיא כברייתה ומ"מ לא מ' לי' דלענין שיחשב מה"ט אכילה מאי מעליות' דבריה:
ומשני לי' בריה שאני הכוונה כי כל ברי' נבראה להגיד על עוצם גבורת וחכמת הבורא יתעלה וכ' החו"ה כי בנמלה ניכר יותר מחכמת וגבורת הבורא ית' מדפיל והדבר מובן מאליו והיינו חשיבותא דבריה:
והרי הקדש אף דבהקדש משום מעילה הוא דמחייב ולא משום אכילה מ"מ מביא קרבן על פחות מכזית ומשני דהתם החשיבות משום דשוה פרוטה:
והרי מפ' כלומר כיון דעכ"פ מצינו דמודו רבנן דמביא קרבן על פחות מכזית ומשני התם כברי' הוה וא"כ אחשבי' עלי' ועוררנו א' מן התלמידים דלכאורה קו' תוס' במתני' ד"ה היכן מצינו היא קו' הש"ס כאן אבל באמת אינו כן כ"א תוס' מקשי' דעכ"פ צ"ל בל' בני אדם שייך אכילה על כ"ש וא"כ נימא דבל' בני אדם נשתבע וע"ז תי' תוס' דאמרי רבנן הנשבע דעתו על אכילות של תורה:
והרי עפר נ' דהמק' לא הבין אבעי' דרבא ולהכי מק' ואמנם התרצן פשיט לי' דרבא הכי קמבעיא לי' באי' קיי"ל הנאת גרונו בעי' ובעי' הנאת גרונו בכזית ואמנם אם בשבועה ג"כ הנאת גרונו מקרי אכילה בעפר ל"ש הנאת גרונו והו"ל כאזרוק צרור לים ולא בעי' כזית אבל אם בשבועה אכילה היינו אכילת מעיו וזה שייך אפי' בעפר א"כ גם בעפר בעי' כזית ומעתה ליכא למפשט מהכא מידי דבמידי דבר אכילה בין להנאת גרונו בין להנאת מעיו בעי' כזית ורבא במידי דלאו בר אכילה קמבעי' לי':
אמר רבא הכל מודים במפ' נ' דלא תימא בהא גופא פליגי דר"ע ס"ל מפ' חייב אכ"ש ומשו"ה ס"ל סתם כמפ' ורבנן גם במפ' פליגי ולהכי פליגי בסתם קמ"ל רבא דלא היא כ"א במפ' מודו רבנן:
כיון דמתאכיל ע"י תערובת פירש"י עם הענבים דאי ס"ד ע"י תערובת ממש הא שייך גם בעפר:
רש"י ד"ה דעתי' אמשהו את"ל עפר במשהו ולמה לא כ' רש"י כן מיד וע"ד שכ' באידך בעיא ונ' בנבאר תחלה דבשלמא לגי' הר"י מג"ש שבועה שאוכל ואכל עפר פטור קמ"ל או כסברת הר"י דכיון דאכל ודאי הוה דעתי' בשבועתו אעפר ואי כסברת הר"ן דבשאוכל הכל בכלל ופי' דבריו נ' דלמה לי' לאשבועי שאוכל פשיטא שיאכל א"ו כוונתו הי' אפי' אמידי דלאו בר אכילה וכאילו אמר שאוכל מ"מ אבל גי' שלא אוכל פטור ק' מאי קמ"ל רבא מתני' היא שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור ונ' דס"ד משום דל' אוכלין מ' דמדבר הראוי לאכילה מיירי ועפר וכיו"ב לאו אוכלין ומתני' באוכלין המזיקין דאין אכילתן אכילה כדאמרי' השותה שמן של תרומה פטור כי יאכל כו' פרט למזיק אבל עפר לאו אכילה מקריא כלל קמ"ל ומעתה דלמא חרצן מאוכלין המזיקין הוה ולא דמי לעפר וא"נ עפר בכזית דלמא בחרצן לא בעי ואמנם מדקאמ' דעתי' אמשהו ש"מ דאי עפר במשהו דוקא הוא דקמבעי' לי':
תוס' ד"ה נזיר לכאורה י"ל משקצים ורמשים קפשיט לי' דדמי לחרצן ותוס' מ"מ לא נ' להו כן משום דלמ' שקצים דומיא דנבילות שראוי לאכילה ואמנם כ"כ לעיל די"ל דדוקא בנזיר קמבעי' לי' דמשכחת לה בלאו והן משום דאיתא בשאלה אבל לא בשאר אי' וקמבעי' לי' לענין קרבן ג"כ ומנבילה פשיט לי' שפיר דאעפי"כ אמרי' דדעתי' אכזית אף דלר"ל איתא בלאו והן:
רש"י ד"ה נזיר ויודע הוא שאין שבועה חלה כוונת רש"י דאי תימא הוא אינו יודע אבל מהי"ת נימא שבא לאסור עליו האסור כבר אא"כ הלא גם חצי שיעור אסור עלי' מכבר אע"כ משום דבכזית יודע דאין שבועה חלה עליו:
רש"י ד"ה אהיתרא קמשתבע שלא הי' מושבע נ' כוונת רש"י דאמרי' בעלמא שיעורין הל"מ א"כ מסיני אדרבא כזית נאמר ולאחר מ"ת כ' תורה כל לחצי שיעור ולא מקרי מושבע מהר סיני. אמנם ד' תוס' מדלא לקי עלי' ש"מ דאינו מושבע עליו דהא דלקי על שאר אי' היינו ג"כ משום שבועת הר סיני והיינו שפלפלו תוס' עד"ז לקמן ד"ה דמוקי לה כדברי הכל והק' מאי' עשה דג"כ אינו לוקה ומסקי דלעולם עשה מקרי מושבע ועומד והא מדלא לקי עלה ע"כ ה"ט דלאו מושבע ועומד דהרי בלאו קאי ויש להביא ראי' דעשה מקרי מושבע ועומד מדאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו:
ומ"מ מה שהביאו תוס' לקמן מצדקה ע' תוס' ב"ב פ' השותפין ד"ה. רבא אכפיי' דלחד תי' צדקה אי' לאו עיי"ש. ואמנם הא דלא דחו תוס' כאן כמו שדחו לקמן דהרי בעי' לאו והן היינו משום דשמעתין דלמא לענין מלקות מיירי דלא בעי' לאו והן אבל לקמן לענין קרבן קאי שפיר הקשו ומ"מ מה שלא כ' כ"א והפי' הזה נ' יותר היינו משום דאיכא למימר דהש"ס קאמר תי' זה לס"ד דלא נחתי' עדן להא דבעי' לאו והן אך שזה דוחק ומשו"ה כ' והפי' הזה נ' יותר.
וכ' תוס' דמסתמא כר' יוחנן ס"ל והו"מ לאתויי מס' כל הבשר גבי פלגא דזיתא דתרבא דקאמר רב אשי בהדי' האמר ר' יוחנן אלא משום דלא קאמר מיד הכי כ"א לאו אמינא לך לא פשיטא להו מהתם דרב אשי כר' יוחנן ס"ל:
אי אתה מוצא נ' הא דדחיק ר"ל לאוקמי ג"כ כר"ע משום דק' מאי אכפת לי' לתנא דלא תנא בהדי' שלא אוכל חצי זית א"ו להכי סתים ותנא כי היכי דלייתי מתני' גם לר"ע. ואי ס"ד בנבילה וכיו"ב סתם אכילה ח"ש ל"ק מידי והיינו עיקר ראי' הש"ס מדדחיק ר"ל כולי האי ש"מ פשיטא לי' דאין חילוק בין נבילה לשאר אכילות:
ואכל אוכלין שאינן ראוין ושתה משקין שאינן ראוי' הנה לרב אשי תנא תנא הכי למידק מזה דשתיי' בכלל אכילה אבל למאי דדחה הש"ס י"ל דס"ד דבמשקין משכחת לה דחייב כגון ששתאן לצמאו ואף דלא נהנה גרונו צמאה אין כאן קמ"ל דזה לא מקרי הנאה ואולי באמת משום הכי פשיטא להש"ס דמתני' גם בנבילות מיירי דתנא תנא תרתי אינן ראוין חדא אינן ראוין ממש וחדא משום איסורא ועד"ז נבא ליישב דמאי ס"ד דש"ס דאינן ראויין היינו נבילות א"כ ביוה"כ דתנן ג"כ כה"ג דפטור נימא מתני' ר"ש דאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור א"ו הכא דוקא דמייתר הוא דמ' לי' הכי משא"כ התם תנן ושתה ציר או מורייס ור"ל אף דע"י טיבול נאכלין אם שתאן פטור ומשו"ה תנא ג"כ שאר משקין ומשו"ה לא תנן כמו ציר ומורייס משום דאידך באינן ראויין ממש מיירי אפי' ע"י טיבול ויע"ל דכיון דפרט תנא גבי משקין ציר או מורייס אנן ידעי' דמאינן ראויין ממש קמיירי:
רש"י ד"ה ואכל נבילות פי' זה למסקנא לקמן דבפי' נבילות מיירי תנא:
ד"ה אשתו אסורה כוונת דבריו דהך סיפא לח"ש הוא דאצטריך לא זולת:
תוס' ד"ה רישא בסתם לכאורה מ' דס"ל דרישא רק בנבילה מיירי ולא כן כ' רש"י אמנם כוונת ד' תוס' דאדרבא לתני תנא בהדי' ברישא נבילה ואי בנבילה פטור בשאר אי' לא כ"ש וזה תמיהתם. וי"ל דאי גם ברישא נקט נבילה הו"א בעפר אפי' מס' פטור דל"ש בי' אכילה קמ"ל דסתם הוא דפטור הא במפ' חייב וממיל' ידענא דהא דבסיפא לא נקט כ"א נבילה משום דר"ש רק בנבילה פוטר ולא בעפר:
תוס' דמוקי לה וא"ת ר"ל בשלמא אי תי' הש"ס הוה תי' מרווח ל"ק דבעי לשנוי גם לרב ושמואל משא"כ השתא דק' הא גם כולל ליתא לד"ה ק' לישני ר"י לטעמי' ואי משום רב ושמואל הו"ל להש"ס למזכר לדרב ושמואל ולא לינקט לדר"י לחוד. ואמנם אי באוכל ח"ש ביוה"כ סמוך לביה"ש לר"י אינו דאוריי' משום דל"ש חזי לאצטרופי הו"מ ר"י לאוקמי למתני' בנשבע שלא יאכל היום דחלה השבועה בח"ש ומשום דסמוך לבה"ש מותר מן התורה ושפיר מוקי לה בגווני אחרינא ובשאר ד' התוס' כבר בארנו לעיל:
באו"ד ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן ע' רש"א ונ' להסביר הנה אמר אביי בפ' כל שעה דבכלאי כרם הואיל ולא כ' בי' אכילה לוקה שלא כדרך הנאתן אבל לא אמרי' משו"ה כ"ש למכות דשיעורין הל"מ ש"מ דשלא כדרך הנאתן חמיר מכל שהו ואם ר"ש ס"ל כ"ש מקרי אכילה מכ"ש דשלא כדרך הנאתן מקרי אכילה וכן אי לר"ע בכלל שלא אוכל כ"ש ק"ו שלא כדרך הנאתן אמנם לר' יוחנן כיון דלא לקי אחצי שיעור ע"כ משום דלא מקרי אכילה ואמנם לפי"ז מבואר בתי' זה של תוס' דלא כד' הרא"מ דס"ל אפי' לדידן אכילה כ"ש וא"כ מהי"ת נימא דשלא כדרך הנאתן חמיר ואפשר דהני ב' תי' בתוס' נחלקו בב' סברות אלו של הרא"מ ושל מהרלנ"ח אי כ"ש מקרי אכילה או לא:
תוס' ד"ה אלא הן ור"י מפ' כבר פי' במק"א דהכוונה דבכולל חיילי ב' השבועות שבועתו ושבועת הר סיני וצריך לילך אחר השב וא"ת וממילא במצה אינו רשאי לאכול ובנבילה אינו רשאי לאכול:
ד"ה אלא כדרבא וא"ת כיון וכו' יל"ד דלמא משום שקצי' ורמשי' דאפי' אפרוחים אסרה תורה משו"ה הוצרך ר"י לומר בכולל ונ' כוונת תוס' דמ"מ דברים המותרים לא הוצרך לומר דדי אם כולל עם שקצים וכיון דנבילה מקרי כולל די א"ו מדנקט דברי' המותרי' ש"מ דנבילה לא מקרי כולל:
באו"ד הק' רש"א דלמה לא מייתי משקצים ורמשים דרישא כי היכי דמייתי מרבא ונ' דבאמת י"ל משקצים אין ראי' דרחמנא כ' בהדי' בהם ל' אכילה ופרט בהם הסרוחים הולך על גחון מרבה רגלי' משא"כ בנבילה דהתירה תורה סרוחה בהדיא וגם על רב מרי היה יכול הש"ס לדחות כן אלא דדחי שפיר טפי ולהכי מייתי מדרבא:
שם באו"ד הק' עוד רש"א לר"ל מהך בריי' דמצה ותי' לחלק לר"ל בין כולל סתם לכולל מפורש וזה דוחק כיון דר"ל ס"ל דבאי' הבא מעצמו לא מהני כולל מה לי סתם מה לי מפורש אבל נ' דקו' מעיקרא ליתא דלענין אי' חל על אי' דילפי' מומתו בו כי יחללוהו ס"ל לר"ל דלא מהני כלל כ"א באי' הבא מאליו ולא לעשות כולל ע"י עצמו משא"כ במצה דהתורה אמרה אין שבועה חלה לבטל המצוה שפיר מודה ר"ל דע"י כולל חלה:
והנה מה דק' על הר"ימג"ש מהירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה ד' כל הראשונים לחלק בין שב וא"ת דמהני כולל לקום ועשה ונ' להביא ראי' לד' מדאמרי' ריש נזיר נזיר להזיר לאסור יין מצוה כיון הרשות מאי ניהו כדרבא דאמר רבא אמר שבועה שאשתה ואמר הריני נזיר נזירותו דוחה שבועתו אלמא משום דנזירות כולל גם חרצנים וזגי' ותגלחת וטומאות דוחה בשב ואל תעשה לשבועה שאשתה וזה כסברת הראשונים בזה והיא סברת התוס' לד' ריצב"א:
וראיתי שם ברש"י נזיר דבר תמוה שהביא ראי' מדאמרי' שבועה שאוכלנה והדר אמר שבועה שלא אוכלנה הראשונה חייב משום בטוי והשניי' חייב משום שבועת שוא הרי דחייב עכ"פ והוא דבר תמוה דשבועת שוא הוא בכל ביטול מצוה כגון שלא אניח תפלין ובין הניח בין לא הניח לוקה משום שבועת שוא. והוא תימא רבתי גם שטת רש"י שם דקידוש על היין דאוריי' סותר למ"ש בסוכה נ"ו ע"א דיכול לקדש על הפת:
והנה בתוס' נדחקו ליישב ד' רש"י ממה דאמרי' לקמן וחזר ואמר שלא אוכל תאני' וענבי' דהל' ל"ד כ"א שלא אמר כ"א שלא אוכל וכן צ"ל בתמרי' וחלב והתם ק' ביותר הל' הזכיר תמרי' כלל וסבור הייתי לומר דמודה רש"י דלרבא לקמן באמת חל כולל כה"ג וסגי בזה דיקיים הן בשחוטות אף דלא יקיים בנבילות והוו מיושבים בזה קו' התוס' לקמן אמאי לא מק' גם על ר"י ותו מאי אשמעי' רבא והשתא אשמעי' טובא אלא שא"א לומר כן מדמק' הש"ס אדרבא פשיטא ואי כמ"ש לאו פשיטא היא שהרי ר"י פליג ובאמת גם לפי פי' ד' תוס' ברש"י הל' פשיטא ק' דאפכא הו"ל להש"ס להק' הא ליתא בלאו והן וצ"ל דסמיך אסוגיין דלעיל דבעי' לאו והן וא"כ ע"כ רבא ל"ד נקט והיינו דפריך פשיטא יע"ש דאדר"י לא היה ק' קו' הש"ס היינו דהוה מוקמא מתני' דכריתות כר"ע דשבועה שלא אוכל חייב אכ"ש וא"כ כבר נתחייב קרבן שבועה קודם שנתחייב אשאר אי' ולא מקרי אכילה וזה נ' מד' התוס' תשובת חכמים לר"מ אינו מן השם שהרי אהוצאה נתחייב קודם שבלע וע"ז כ' תוס' ר"מ סבר דלא מיחייב אהוצאה ג"כ עד דבלע ובזה יתיישב לנו דגם אר"ל הו"ל להש"ס להק' מהך מתני' דאם נשבע שלא לאכול ח"ש דחלה השבועה ומיחייב ה' חטאות ולמ"ש א"ש דלא מקרי אכילה אחת:
ובענין מה שפסק הרמב"ם דנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן פטור עד דאכל כזית והק' הר"ן הרי גם באינו נזיר הס' במקומו עומד וכמו שפסק הרמב"ם והאיבעי' הוה ע"ד את"ל וד' הכ"מ ק' להולמן ונ' ד' הרמב"ם דאי ס"ד אף לפי פשיטותא דרב אשי האבעי' במקומה עומדת למאי הל' פשיט רב אשי ומאי נ"מ לה מני' וע' בתוס' דליכא למימר משום דבנזיר איכא תרתי דא"כ לא פשיט מחלב א"ו שאני נזיר בחרצן כיון דאמר רחמנא מחרצני' ועד זג לא יאכל הרי קרי רחמנא חרצני' אכילה לגבי נזיר והו"ל כשקצים סרוחים שכ' לעיל דהיכא דכ' רחמנא אכילה בהדיא שאני וה"נ וא"כ שפיר היינו נבילות ואפשטא בעיין לגמרי ולא קאי האבעיא כלל דרך את"ל: