ליקוטי חבר בן חיים ב· רבי חזקי' פייבל פלויט
ענינים · בסוגיה דחצי שיעור
יומא ר"פ יוה"כ רש"י במתני' דכולהו מקרי עינוי יל"ד למאי הל' גלי לן רש"י במתני' כל זה ונ' דרש"י בא ליישב דקדוק עצום בל' משנתינו דהכי הו"ל לתנא למתני אכילה ושתיי' רחיצה סיכה וכו' אסורים ביוה"כ ולא יוה"כ אסור באכילה דאטו יוה"כ גברא הוא א"ו דתנא אקרא קאי דכ' יום הכפורים הוא ועניתם ומפ' לן יוה"כ ועניתם דכ' הפי' אסור בחמשה ענויי' וז"ש רש"י דכולא מתני' לפ' עניתם דקרא ודתנן חמשה משום דה' עינוים כתבי וקמ"ל רש"י דל' דמתני' דייקא כאיבע"א דשמעתין דילפי' כולהו מקרא:
אסור ענוש כרת הוא כבר כתבנו במק"א דעיקר קו' המק' משום דפשיטא לי' דשאר עינוים דרבנן ואמנם מאין פשיטא לי' דאי מדיוקן של הראשונים ממלך וכלה וכיו"ב א"כ הו"ל להש"ס לשנויי זה באיבע"א ונ' דדייק לי' למק' דע"כ אין בל' ועניתם כ"א אכילה ושתיי' דכ' וכל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וקמ"ל אין כרת כ"א על אכילה ושתיי' וש"מ דועניתם אין פי' כ"א אכילה ושתייה וע"ז מסיק הש"ס בואבע"א דלעולם כולהו דאוריי' ובאמת לא ילפי' להו מועניתם כ"א משבת שבתון עיי' רש"י לקמן:
לא נצרכא אלא לחצי שיעור כבר כ' במק"א דיל"ד מ"ש דאשמעי' ביוה"כ דווקא דח"ש אסור מן התורה ובשלמא לד' הר"א מזרחי הובא במשנה למלך ה' שבועות דאף דהל' מ' דאין חיוב אלא על כזית מ"מ ל' אכילה עדן פירושו כל שהו א"כ התינח היכא דכ' אכילה ביוה"כ דלא כ' אכילה עדן לא שמענו דח"ש חייב ואצטריך תנא לאשמעי' אבל להחולקי' על הר"א מזרחי וס"ל דבאמת ל' אכילה כזית מ' כפשטא דל' דר"ל לקמן אכילה כתיבא והא דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי א"כ מ"ש יוה"כ דאצטריך תנא לאשמעי' ונ' דרש"י בא ליישב ק' זאת ולזה כ' ד"ה לח"ש כגון פחות מכותבת וכ' ר"ל בזה דס"ד אמינא כיון דבאמת עיקר ילפותא דר' יוחנן מכל חלב אלא דסברא דחזי לאצטרופי אצטריך שלא תחלוק בין שאר אי' לחלב וא"כ סד"א דווקא אי' דשוו בשיעוריי' עכ"פ לחלב הוא דילפי' משא"כ יוה"כ דאכזית ליכא חיובא עד ככותבת שהוא פחות מעט מכביצה קרוב לב' זתים דכי היכא דבחיובא לא דמי לחלב ה"נ לענין אי' ח"ש קמ"ל תנא דלא שנא גם ביוה"כ ח"ש אסור וא"ש בזה מה הכריח לרש"י לפ' דח"ש אסור לקמן ילפי' לה מכל חלב אלא דאל"כ כ"א דהשתא מסברא דחזי לאצטרופי אסר ר' יוחנן תק' מ"ש יוה"כ דאכפל תנא לאשמועי':
ומ"מ י"ל דאס"ד דגם בס"ד ידעי' טעמא דר' יוחנן מכל חלב והיינו מקו' דמק' לר"ל ואהא משני ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא א"כ ממילא ידעי' דר"ל מודה דמדרבנן אסור ולפימ"ש במק"א דבאמת המק' ידע דמודה ר"ל דמדרבנן אסור ועיקר קו' היה א"ה לא ליחייב עלי' קרבן אלא שהתרצן לא הבין קו' לא ק' כ"כ ומ"מ ק' היאך עלה ע"ד התרצן דהמק' מטעי טעי כיון דידעי' גם השתא מכל חלב ונ' דבאמת בעלמא שפיר ידע המק' דמודה ר"ל והיינו משום אסמכתא דכל חלב ותינח באי' דדמי לחלב אבל ביוה"כ מהי"ת דיאסור ר"ל מדרבנן כיון דלית לי' סברא דחזי לאצטרופי וע"ז משני לא תימא דר"ל לית לי' סברא דחזי לאצטרופי כ"א לסברא דאוריי' הוא דלית לי' אבל מודה דמדרבנן חששו להך סברא וא"כ אפי' ביוה"כ לא שנא:
ומיושב בזה דלר"ל עדן ק' למה אכפל תנא לאשמעי' ביוה"כ אי' זה דווקא לר"י כבר יישבנו לעיל אבל לר"ל ק' ולמ"ש א"ש דאשמעי' דלאו משום אסמכתא אסרו רבנן דא"כ ביוה"כ לא הוי גזרו כ"א מטעם חזי לאצטרופי ומשו"ה גם ביוה"כ גזרו:
אמנם מד' רש"י שכ' ומתני' נמי מדרבנן קאמר נ' שבא ג"כ ליישב לר"ל קו' זאת וקאמר דממתני' יליף ר"ל דח"ש לאו דאוריי' מדתנן לה בהדי שאר עינויי' דפשיטא לן בתי' קמא שהם רק דרבנן ש"מ גם ח"ש רק מדרבנן:
כ' רש"י ח"ש כלומר פחות מכשיעור נ' כוונת דברי' דלא תימא כיון דעיקר טעמא דר"י משום חזי לאצטרופי בעי' לפחות שיאכל חצי שיעור כמו בהיתר מצטרף לאי' דבעי' ג"כ חצי זית שאור וכיו"ב לזה כ' רש"י דלא היא כ"א הש"ס נקט ל' חצי שיעור דלשתמע לתרי אנפי לר"י אפי' כל שהו ולר"ל אפי' מעט פחות ג"כ מותר מן התורה:
הניחא לר"י אלא לר"ל כ"כ ליישב במק"א כוונת המק' בזה וכעת אפשר דהמק' הוה סבר דר"י ור"ל אזדו לטעמיי' דבפ' גי"ה אפליגי ר"י ור"ל ר"י סבר הנאת גרונו בעי' ולכך אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב ור"ל סבר הנאת מעי' בעי' ואם הקיאו וחזר ואכלו פטור ודכ"ע לא אמרי' חזי לאצטרופי בהדי אחרינא ליהוי סברא דאוריי' אלא דלר"י דכל חצי זית ראוי לעבור עליו ע"י שני אכילות ח"ש אסור מה"ת דחזי לאצטרופי לאכילה שניי' וביוה"כ דל"ש זה באמת רק מדרבנן אסור לר"י אבל לר"ל דל"מ חזר והקיאו צירוף בעלמא לא אמרי' ונהי דקאמר ר"ל ל' מותר מה"ת ע"כ גם מדרבנן מותר מאחר דהאי צירוף דאיירי בי' ר"י ל"ש לר"ל ומשאר צירוף לא קמיירי והיינו דקאמר הניחא אימתי שייך לומר ח"ש אסור מה"ת לר"י דס"ל הנאת גרונו אבל לר"ל דס"ל הנאת מעי' מא"ל מאי צירוף שייך ומשני הש"ס לא היא חזי' לאצטרופי היינו צירוף דעלמא ואף ר"ל מודה שאסור מדרבנן:
רש"י ד"ה א"ה לא חייב עלי' בסוה"ד דתנן נשבע לקיים ולא קיים לבטל ולא ביטל פטור יל"ד תחלה מאי בעי רש"י בזה הרי הש"ס מק' בהדי' מושבע ועומד הוא ותו למאי הל' כ' רש"י הא דנשבע לבטל ונ' דלכאורה יל"ד כ"ז דלא מייתי המק' ראי' משבועת העדות דגם אדרבנן ליכא חיוב קרבן מאין עלה על דעתו בפשיטות לומר כן ול' המק' מ' דאי לא נימא וכ"ת פשיטא לי' דבדרבנן ליכא חיוב קרבן ומנ"ל לזה כ' רש"י דבמתני' בשבועות מדמי לקיים ולבטל להדדי ולבטל ע"כ גם בדרבנן אין לו רשות לבטל ונשבע לבטל פטור וה"ה לקיים וזה הי' סברת המק' וע"ז קאמר וכ"ת דאין לקיים דומיא דלבטל:
רש"י ד"ה ור"ש פוטר מקרבן שבועה נ' כוונת רש"י דע"כ הקו' משום דפשיטא למק' דהאי חייב דקאמר ת"ק חייב קרבן דהכי ק' לי' משבועת העדות ומנ"ל הא דלמא לענין מלקות קאמר דלוקה ג"כ משום שבועה לזה כ' רש"י דע"כ ר"ש פוטר גם מקרבן קאמר דאל"כ הו"ל לפ' פוטר ממאי ואי ת"ק בקרבן ג"כ פוטר לא הוה ת"ק דומיא דר"ש:
בכולל כ' רש"י שלא אוכל נבילות ושחוטות מ' לרש"י דסוגיין ע"כ לס"ד דהתם בשבועות לפי' רשי' שם קאי דאי למסקנא ומיירי בסתם א"כ גם לר"ל בסתם מיירי דאל"כ לא הוה הן דומיא דלאו ומאי מק' משבועת העדות הא התם לא הוה סתם דבפי' מיירי רק משבועת העדות א"ו השתא לא דייק הש"ס הא דהן דומיא דלאו ולמסקנא באמת גם לר"ל מיירי בסתם דשייך הן דומיא דלאו:
וסיים רש"י מגו ר"ל הא דמדמי הש"ס האי כולל לכולל דעלמא לאו דווקא כ"א מטעם מגו הוא דקשיא לי' ור"ש גם מגו לית לי':
ופירש"י מושבע ועומד והו"ל נשבע לקיים את המצוה כוונת רש"י דלאו משום אין אי' חל על איסור קמק' דשבועה אי' חמור ודלמא האי תנא ס"ל חמור על קל אי' חל על אי' כ"א מנשבע לקיים את המצוה קמק':
רש"י אי אתה מוצא שיהא חייב קרבן דמשום דעיקר קו' המק' לא ליחייב עלי' קרבן דייק רש"י דל' אי אתה מוצא דקאמר ר"ל ג"כ לענין קרבן וטעמי' כמ"ש לעיל דמדר"ש נשמע לת"ק:
רש"י ד"ה או בסתם מבואר מדבריו דפשיטא דדוקא אם לא אכל כ"א חצי שיעור הוא דחייב קרבן שבועה אבל אם אכל כשיעור לא וצ"ע כיון דעכ"פ חיילא שבועתו על חצי שיעור למה פטור אם אכל יותר ונ' דעת רש"י דאם אכל שיעור שלם בב"א ואתה בא לחייבו משום שבועה צריך אתה לומר מיגו דחיילא שבועה אחצי שיעור חיילא נמי אשיעור וכיון דר"ל לית לי' אי' כולל באי' הבא מאליו כדאמר בשבועות ושם אי אתה יכול לומר כן וצ"ע:
גמ' והא משחק בקוביא יל"ד גברא אגברא קרמית מרב אחא ב"י אר"ל ונ' דקו' הש"ס אר"א ב"י קאי דכיון דיש לפ' למעוטי מלך מנ"ל לרבויי גם משחק בקוביא וע"כ פשיטא לי' דבדרבנן ל"ש קרבן שבועה והרי ר"ל דייק ממתני' דבדרבנן שייך קרבן שבועה:
גמ' וכל היכא ע' רש"י דמפ' הקו' על המק' דמעיקרא וכבר הערותי בזה במק"א ויש לעורר א"כ מדוע לא הק' הש"ס הקו' עד כאן ולזה נ' דאתי' הש"ס מק' וכי מה הביאך לחלק בין עדות לבטוי משום דפשיטא לך דמודה ר"ל דאסור מדרבנן דאל"כ מתני' דידן היכי מתרץ לה אנא אימא לך ר"ל מפ' מתני' כבריי' ואשיעור שלם ומשני לא היא גם ברייתא לא תפ' כך. וע"ז משני הש"ס וקאמר ואיבע"א מתני' אתי' לאשמועי' דכל ה' עינויי' דאוריי' וכלל להו בחדא מחתא וכדתנו רבה ורב יוסף:
והנה הרמב"ם פסק כהך דרבה ורב יוסף ואף שכ' מפי השמועה מ"מ מדיליף להו מקרא ש"מ דחשוב להו דאו' וכן פי' דבריו הר"ן במתני' דידן ועפי"ז מיושב לנו קו' אלימתא דהנה בה' חמץ ומצה יליף הרמב' מקרא דלא יאכל דח"ש אסור בחמץ וכ' המ"ל בשם מהרלנ"ח דטעמו משום דחמץ מחלב ליכא למילף דחמץ הי' לו שעת הכושר וק' א"כ גם ביוה"כ אצטריך קרא אמנם מאחר דילפי' משבתון כל העינויי' והיינו מדכ' שבות אפי' לא הוה עינוי גמור ממילא גם חצי שיעור בכלל ועוררני א' מן התלמידי' דעפי"ז מבואר ג"כ מנ"ל שמלאכת שבת דח"ש אסור מן התורה ה"ט ג"כ דילפי' להו משבתון וע' עוד לפנינו בס"ד אלא דלפי"ז יק' למה פסק הרמב' בה' שבועות באם נשבע שלא אוכל בכל זאת חצי שיעור אסור מן התורה מנ"ל הרי מחלב ליכא למילף ואמנם נ' דר"ע הא ס"ל דחייב והק' רבנן עליו היכן מצינו באוכל כ"ש שהוא חייב והתינח לענין חיובא אבל לענין אי' הרי באמת מצינו בכל אי' שבתורה וע"כ מודו רבנן דאסור דכל הנשבע כוונתו לעשות היתר זה כאי' שבתורה דהיינו לענין חיוב בכזית ולענין אי' בכ"ש:
אלא שהכ"מ הק' עוד ע"ד הרמב"ם הנ"ל היכא יליף מלא יאכל ח"ש ונ' דהנה חזקי' בגמ' יליף מזה אי' הנאה ואמנם הרמב"ם דפסק בה' מ"א כר"א אייתר לי' האי לא יאכל ומעתה כשם דלחזקי' הכי דרשי' יאכל הנאה המביאה לידי אכילה ה"נ לדידן אכילה המביאה לידי אכילה וכדר"י כיון דחזי לאצטרופי אי' קאכיל:
תוס' ד"ה כיון דחזי יש ליישב קו' תוס' על ב' דרכים הדרך הא' להכי לא קאמר ר"י מכל חלב דאכתי ק' רישא דקרא לסיפא דמאחר דקיימ"ל הל"מ דאכילה בכזית וא"כ לא תאכלו אכזית קאי ואיך אתה יכול לרבות מכל חלב פחות מכזית וע"ז אצטריך ר"י לפ' דה"ק לא תאכל כ"ש שלא תבא לידי אכילה דהרי חזי לאצטרופי:
דרך אחר בפלוגתא דר"י ור"ל בפי' דפלוגתא דר"ש ורבנן במכות שם ר"ל ס"ל דר"ש סבר אכילה מצ"ע כ"ש מ' וממילא דחי' להל"מ אקרבן ואמרי' לענין מלקות אכילה כדקאי קאי ורבנן ס"ל דהל"מ אתיא לאורויי לן דאכילה כזית ולולי הל"מ ג"כ לא הוה כ"ש אכילה אלא דלא הוה ידעי' כמה ואתאי הל"מ וביארה ממילא אי אתה יכול לפ' דכל מרבי לן כ"ש דהרי קאי אלא תאכלו ור"י ס"ל דבאמת שייך ל' אכילה אפי' אכ"ש דכיון דחזי לאצטרופי לאכילה הרי היא בכלל אי' אלא דאתאי הל"מ לר"ש לענין קרבן והכי גמר לה מרבי' ולרבנן לענין חיוב והכי גמירי להו דבעי' כזית ומ"מ ח"ש באי' קאי משום דחזי לאצטרופי לאכילה והנה בביה"מ נשאל על ח"ש שהיה מקובל שהוא אסור וקאמר ר"ל דאינו מן התורה דבתורה אכילה כתיבא ואצטריך ר"י לייתובי קו' דכיון דחזי לאצטרופי הוא בכלל אכילה ובתר הכי אותיב לי' מכל חלב והש"ס דמייתי לר"י תחלה משום דהוא רבי' דר"ל ולעולם דר"ל נשנה תחלה ור"י על קו' ר"ל השיב מה שהשיב:
ועד"ז נבוא ליישב מה שהקשתי במק"א למה מעביר פחות מד' אמות ברה"ר מותר מה"ת דהנה גם במלאכת שבת לולא הל"מ היה חייב בכל המלאכה אכ"ש ואתיא הל"מ לענין חיוב ואי' כדקאי קאי משום חזי לאצטרופי משו"ה פשיטא להש"ס פ' כלל גדול להק' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכבר עוררנו במק"א דאפשר גם לר"ל מק' ואמנם כ"ז היכא דאי' לן קרא והל' משא"כ במעביר ד' אמות דלית לן קרא כלל כ"א הל' אין לך בו אלא חידושו ופחות מד' אמות מותר מה"ת:
שם בתוס' באו"ד וי"ל יש לדקדק א"כ מאי קאמר ר"ל ה"נ מסתברא דלמא השתא דאמר ר"י דחזי לאצטרופי אפכא אמרי' ח"ש עיקר וכוי אסמכתא ונ' דתי' תוס' א"כ קאי למסקנא דכוי בריה בפ"ע אבל לר"ל דפשיטא לי' דכוי ספיקא מעולם לא עלה על ד' ר"י לפ' דכוי עיקר ושפיר קאמר לי' ר"ל כי היכי דמודית לי' דכוי אסמכתא ה"נ ח"ש אסמכתא:
איתיבי' ר"י לר"ל הנה ד' תוס' עפ"י קו' לעיל דמהכא יליף ר"י דח"ש אסור מה"ת ודלא נימא מחלב ליכא למילף שאר אי' קאמר ר"י חזי לאצטרופי כלומר קרא לא הוה כ"א גילוי מלתא בעלמא דסברא היא וא"כ ל"ש אבל לולי ד' תוס' נ' דקו' ר"י היה לאתויי' ראי' לסברתו דלעיל דמטעם חזי לאצטרופי ח"ש אסור מן התורה והכי מק' לי' הנה ל' הבריי' יק' מאוד דקאמר אין לי וכו' מ' דווקא משום דהקיש הכ' עונש לאזהרה הא לאו היקש זה היה פשיטא לן דח"ש אסור מה"ת ומהיכא א"ו משום דח"ש סברא היא דהואיל וחזי לאצטרופי אלא דס"ד בחלב הקיש הכ' אי' לעונש קמ"ל בריי' וק' לר"ל וא"ש דלא מצי ר"ל לשנויי בחלב מודינא לך דגלי קרא משום דאדרבא מבריי' זו מבואר דבכל התורה פשיטא דח"ש אסור. ונ' דבח"ש הוא דנסתפקו תוס' בשבועות שם שכ' לחד תי' דח"ש לא מקרי מפורש מן התורה ושבועה חלה עליו ולאידך תי' מ' להו דמקרי מפורש מן התורה דלמ"ש דכל חלב לא אתא כ"א לאפוקי מהיקישא אבל הא דח"ש בכל התורה אסור רק מחזי לאצטרופי ילפי' וכה"ג לא מקרי מפו' בהתורה ובתי' בתרא ס"ל כד' בשמעתין דמכל חלב הוא דילפי ח"ש ושפיר מקרי מפו' בתורה. והנה אם גם נימא כמ"ש דכל חלב רק אחלב קאי וכל התורה מסברא ידעי' אבל בחלב מיהת מקרי מפו' והתם בשבועות דדייק תנא למנקט נבילות וטריפות ולא חלב לא מצי הש"ס לשנויי ר"י לא אמר כר"ל דס"ל ח"ש אסור מה"ת דבנבילות וטריפות לא מקרי מפו' ומה"ט הרמב"ם דס"ל שבועה חלה על נבילות וטריפות בין לקיים בין לבטל דלא מקרי מפורש בתורה דייק בכולהו למנקט נבילות וטריפות בפי' ולא כ' סתם דברים האסורים דלא ליהוי חלב בכלל דחלב הוה מפו' ואין שבועה חלה על ח"ש חלב ועד"ז יש להבין ג"כ למאי נ"מ יליף ח"ש בחמץ מקרא היינו ג"כ ע"ד שכ' לעיל דמאחר דלא קיי"ל כחזקי' דלא יאכל קאי אאי' הנאה משום דקיימ"ל כר' אבהו שדינו לי' אח"ש דליהוי מפו' בתורה ולא יהא שבועה חלה עליו והי' אפשר לומר דמשום דחלב וחמץ הוו ב' כתובים הבאים כא' ולא ילפי' מנייהו משו"ה לא מקרי שאר אי' מפו' בתורה ואין בהם אלא סברא אלא במהרלנ"ח שדי בי' נרגא דחמץ יש לו שעת הכושר משא"כ חלב ולא הוו שוב ב' כתובים הבאים כא':
מדרבנן וקרא אסמכתא יל"פ בב' פנים או דקאמר דבכ"מ הוה דרבנן אלא דהכא ס"ד דאפי' דרבנן אין כאן וע"ד שכ' הטו"ז דמה שהתורה התירה בפי' אין כח לחכמים לאסור וה"נ מאחר דהקיש הכ' אזהרה לעונש היכי דאין עונש אין אזהרה ולכך אצטריך אסמכתא וזה ד' התרצן לעיל דמודה ר"ל דבכל התורה אסור מדרבנן אבל המק' לעיל מפ' בחלב מודינא לך משום אסמכת' דאסור מדרבנן אבל בכל התורה אפי' דרבנן ליכא ואמנם ע"ד הראשון יבואר ה"נ מסתברא דקאמר ר"ל דלכאו' מאי קאמר כוי ספיקא הוא וכו' וא"כ דספיקא הוא וס' דאוריי' מה"ת לחומרא היאך קאמר ר"ל דתנא מדרבנן קאמר אמנם למ"ש ע"ד ראשון הק' הש"ס האי אסמכתא ה"ק תנא מפני מה תאמר דהכא לא היה כח ביד חכמים לאסור משום דההיקש גלי בהדי' דח"ש מותר אם תאמר כן אף אני אלוף מהיקש זה דכוי כיון שאינו בעונש חלבו מותר ומי מצית אמרת כן דבהיקש נתיר ספיקא דאוריי' אלא מאי אית לך למימר כיון דבאזהרה כ' כל חלב אף כוי במ' אף אני אומר לך כל חלב לרבות ח"ש ולעולם אסמכתא בעלמא היא ודרך שקלא וטריא בעלמא תני תנא. ועפ"י דברינו מתיישב גי' שלפנינו בגמ' אצטריך קרא לרבויי ספיקא כלומר דבלא"ה אסור אמנם רש"י גריס אתא קרא לרבויי ספיקא ומפ' כפי' תוס' דליכא ספיקא קמי שמיא נ' דמ' לרש"י דאילו הוה ס' קמי שמיא ל"ק אצטריך קרא דלמא באמת ההיקש להכי אתא לומר לך כל שפסול להקרבה אפי' מטעם ספק חלבו מותר וצ"ע:
כוי ברי' בפ"מ ולפי"ז לכאורה חייב מלקות על חלבו ועל ח"ש א"כ ליכא מלקות והיכא ילפי' להו מחד קרא וצ"ל דהא דאין לוקין על ח"ש משום דאכילה כ' והל"מ דאין אכילה פחות מכזית אבל על כוי שפיר לוקה ובזה יתיישב לן דמאי ל' אזהרה דנקט תנא דבריי' אטו אזהרה יש בח"ש ואמנם למסקנא משום כוי נקט ל' אזהרה ור"ל הו"מ למדחי מ"ש אזהרה דהך בריי' ר"ש דס"ל כ"ש למכות אלא דדרשא דכוי ע"כ לאו בדר"ש תליא ולהכי לא מפ' שוב בריי' לר"ש:
תוס' ד"ה יוה"כ אסור ואעפ"י שכולן מה"ת וגם אין אסור מן התורה אלא רחיצת כל גופו וסיכת כל גופו הלכך מדרבנן לא גזור באלו ויל"ד אי דאוריי' נינהו היאך יוכל לומר דמקצת גופו דרבנן הרי שייך חזי לאצטרופי ונ' בניישב תחלה קו' המ"ל בה' חמץ ומצה על הטוי"ד שפסק דעל ח"ש נבילות וכיו"ב לא חל שבועה שלא כד' הרמב"ם ומ"מ הביא הגמ' דאם אמר שבועה שלא אוכלנה אף דאסור אפי' במקצת מ"מ אם נשבע שלא אוכל חלה שבועה על כזית ואמאי מ"ש מחצי שיעור ונ' ד' הטור דהא דאמרי' באם אמר שבועה שלא אוכל גם בחצי שיעור אסור מן התורה היינו כמ"ש לעיל דע"כ פליגי רבנן אדר"ע אלא משום דלא מצינו אוכל כל שהוא חייב אבל לענין אי' דמצינו וודאי נתכוין לאסור על עצמו אפי' חצי שיעור אלא שלא להתחייב כ"א בכשיעור ואמנם אם אמר בפי' שלא אוכלנה לככר זו כלה הרי אמר בפי' דכולה הוא דאסר על עצמו ולא מקצתה ואמנם משום חזי לאצטרופי מיהת אסור מדרבנן אבל שבועה שפיר חל על מקצתה ונ' להביא ראי' לד' הטור דלמה הוצרך הש"ס לאשמועי' הך דינא בשבועה שלא אוכלנה לשמעי' בשלא אוכל וחזר ונשבע שלא אוכל כ"ש לרבנן דקיימ"ל כותיי' דשלא אוכל כזית בשבועה שניי' חלה על כ"ש אלא ש"מ דהתם כיון דכ"ש מדאוריי' אסור באמת לא חלה שניי' משא"כ בשלא אוכלנה דח"ש רק מדרבנן אסור התם הוא דחלה שבועה שניי' ומעתה נ' גם ד' תו' כד' הטור ומ' להו דכיון דאמרה תורה דווקא רחיצת וסיכת כל גופו אין זה דומה לאכילה באכילה שפיר קאמר ר"י חזי לאצטרופי וכמ"ש במק"א דמאחר דאם יאכל עוד חצי שיעור בכא"פ חייב היאך קאמר דחצי שיעור מותר משא"כ כאן כ"ז דלא רחץ כל גופו מדאוריי' ליכא אי' אלא דשמא יבא לרחוץ כל גופו אסרו רבנן והן ד' התוס'. ומ"ש עוד דלאו משבתון ילפא היינו דאי משבתון פשיטא לתו"י דלא הוה דאוריי' דהרי גם שבות שבח לאו דאוריי':
ד"ה ור"ל אמר אי אתה מוצא קו' האחרונה מחרצן היא ג"כ דתוס' שבועות שם אלא שלא עמדו על מה שהק' בתו"י הרי עכ"פ הו"מ למימר ר"י לא אמר כר"ל דעכ"פ לר"י ליתא בלאו והן ופשיטא לתו"י דשבועה שאוכל ח"ש לא מצי משתבע לר"י והרמב"ם פסק בהדי' דגם שאוכל מצי משתבע וניקום ונחזי מאין פשיטא לי' להרמב"ם הא דאין לומר מקו' תו"י מדלא קאמר הש"ס ר"י לא אמר כר"ל דח"ש אסור מה"ת וליתא בלאו והן דלמא משום רב ושמואל דלא פשיטא לן דס"ל כר"י בח"ש קאמר הש"ס תי' אחרינא ואי מדקרי לה בחרצן היתירא ואכתי ליתא בלאו והיאך מצי אשתבועי בנזירות שפיר שייך לאו והן או לאחר שיכלה הנזירו' מצי למיכל חרצן או משום דאיתא בשאלה אמנם נ' דנפקא לי' להרמב"ם מדאמרי' דשבועה שלא אוכל חל על שלא אוכלנה ואמאי הרי ליתא בלאו והן דכיון דח"ש אסור מן התורה הרי לא יכול לשבע שבועה שאוכל אלא ש"מ דגם שאוכל מצי לישבע בח"ש ואמנם למ"ש בשטת הטור דח"ש בשלא אוכלנה באמת לאו דאוריי' אין ראי' משם דמסתברא דבהן ליתא ושפיר פסק הטור דגם בלאו ליתא וכד' התו"י. אא"כ ק' מנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן למה יחול השבועה כלל כיון דאמרי' דאח"ש לא חיילא שבועה כלל ותי' תוס' בשבועות צריך ביאור ונ' דהנה למ"ש פי' חזי לאצטרופי היינו משום דאי אכיל שוב חצי שיעור בכא"פ הרי חייב עלי' והנה אכילת פרס ילפי' מוהאוכל בבית וילפי' שוב מארץ חטה דבעי' פת חטין אלמא דשיערה התורה במאכל הראוי לאכילה ואף אנן נימא דדוקא בדבר הראוי לאכילה שייך צירוף כא"פ אבל חרצן דמדמי לי' הש"ס לעפר כשהוא בעינא לא שייך בי' אכילה והתורה הוא דאסרה על נזיר אבל צירוף לא אמרי' בי' כי אם אמרי' אם אכל כזית בב"א חייב לא זולת:
ד"ה ר"י אמר בסו"ד ואולי בפסחים וכו' ולמ"ש לעיל דהא דאמרה בריי' ל' ישנו באזהרה היינו משום דכוי דבריה בפ"ע היא מכרת אמעטה ולא ממלקות דשייך שפיר על כוי לאו דלא תאכלו משא"כ חצי שיעור כיון דאכילה בעי' למלקות ל"ש למלקי על ח"ש וא"כ התם בנוקשה ותערובות דשייך לא תאכלו למה לא ילקה ול"ק קו' תוס':