לבושי מרדכי (שוע) חלק ד· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר
ספר שאלות ותשובות לבושי מרדכי · סימן רכז
חידושים ופירושים במס' מנחות ר"פ התכלת
דף ל"ח בתוס' ד"ה התכלת באמצע הדיבור ס"ד לומר מכח קושי' דמס' סנהדרין דהך דלקמן (ד' מ"א ע"ב) בטלית בת ד' וכאן בטלית בת שמנה דאיירי שע"י כפלות הוה בת ד' ובת שמנה ואין כאן הוספת חוטין, והשיבו עד"ז בתשובה ב' דקתני בהך ברייתא טלית שכולה תכלת מביא תכלת וד"א ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר דמשמע דהך דקלא אילן איירי שתלה ד' ושמנה בלא כפלות ומהיכא משמע להו הכי הדבר פשוט אם הי' מקום לומר דאיירי בכפלות האיך מוכשר בד' בכפלות דאינו רק ב' חוטין ואין כאן גדילים דהא צריך ד' חוטין שתים משום לבן ושתים משום תכלת וצ"ל דכך אירע דלא הי' לו עוד מין ב' רק אכפת ועוד דעתו להוסיף כהלכה שיתכשר אבל מה שאמר כיצד יעשה דיביא תכלת וד"א ותולה בו וק"א לא יביא ואם הביא א"כ בהדי' קאמר דהטלית עם הציצית הם כהלכה דהא נותן עצה האיך יעשה ועכ"ח דתולה היינו בלא כפלות ועד"ז קאמר כאן בטלית בת ד' וכאן בטלית בת שמנה ע"כ איירי כולה בלא כפלות וז"פ.
ע"ב בגמ' אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עכובי מעכב בתוס' תימא דאיפכא הו"ל למימר דמצות לבן עבד אבל מצוה דתכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר ותי' דמשום מתניתן נקט הכי הלבן אינו מעכב התכלת פי' אינו מעכב כלל התכלת שקידם, והקשה בצאן קדשים דמ"מ נימא במתניתן הכי פירושא התכלת אינו מעכב כלומר בטלית לבן שקדם התכלת שלא כהלכתה וחיסר מצותה מ"מ אינו מעכב הלבן והלבן אינו מעכב בטלית שכולה תכלת שצריך להקדים התכלת א"כ חיסר מצוה דלבן דהוה סכ"ב מ"מ אינו מעכב התכלת, ולענ"ד הדברים כפשטן דהא לקמן שמואל ולוי ס"ל הכי בפירוש המשנה הלבן אינו מעכב בקדם התכלת והא לוי ושמואל היו בימי רבי עיי' במס' שבת (דף ק"ז ע"א ודף קנ"ו ע"א) ובמס' זבחים (דף ל' ע"ב) דבעי לוי מרבי ובירושלמי מ' יבמות ס"פ מצות חליצה דאמר רבי לבני חקלאי דשלח ב"נ כוותי' ושמואל ג"כ הי' בימי רבי כמ"ש במ' ב"מ (דף פ"ה ע"ב) דרצה רבי לסמכו ופשיטא דהי' בזמן סידור המשנה והי' בקיאי שפיר בכוונת המשנה בפירושו שסידר רבינו וכיון שכן פירשוהו כן ע"כ שפיר אמרו בתוס' משום מתניתן נקט הכי.
בתוס' ד"ה לרבי עכובי מעכב פירש"י ז"ל וכרבי בעי לאוקמה ודייקו בתוס' א"כ למסקנא ל"צ לתי' דר"י מ"ש דחיסר מצוה שלא עשה מצוה מן המובחר וזה לא מסתברא, וצ"ע מה זה למסקנא דהא רבא נמי תי' אליבא דרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כמ"ש לקמן ואפשר לומר במסקנא דאמרינן דריה"ג פליג ארבי ודייקו בתוס' לקמן דע"כ אין הלכה כרבי דריה"ג רבו הוה א"כ למה נדחק לאוקמי מתניתן דלא כהלכתא ורק בס"ד לא הוה ידע דריה"ג בר פלוגתי' ועוד דלקמן (דף מ' ע"א) במ"ש משום קלא אילן ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן פירש"י ז"ל שם לשון ריה"ג בברייתא אין לו תכלת מטיל לבן א"כ סתמא כרבנן וריה"ג, ועוד אמרו דלרבנן קשי' טפי כיון דלרבנן לא מעכבי אהדדי למה חיסר מצוה, וצ"ע למה לא נאמר כיון דלא עשה כהלכתא חיסר מצוה עכ"פ ומצות תכלת קיים וכמו דליתנהו, ונ"ל דהא טעמי' משום דהוה ב' מצוות כמ"ש בתוס' לקמן והא בתרי מצוות בתדיר ואינו תדיר או מקודש קיימ"ל בדיעבד יצא ולא מפסל הקרבן ולקמן בתוס' (דף מ"ט ונ') דהיכא דמצינו בקרבן שנפסל מפני הקדמה אינו אלא מדרבנן והיכא דלא אפשר לא העמידו דבריהם ועיי' בט"ז סי' תרפ"ד דהביא כמה ראייות דלא מעכבה הקדמה בדיעבד אפי' בתדיר ושאינו תדיר כש"כ הכא דרק ילפינן מהכנף מין כנף היינו לבן קודם לתכלת דלא שייך חוסר מצוה בדיעבד וק"ל.
בתוס' ד"ה לא נצרכא הקשו לי"מ דדוקא תכלת לא הוי מין דסדין משום דהוי כלאיה (וכה"ג בהפרשת תרומה עיי' בכורות ומ' תרומות) אבל תכלת וצמר הוי מינו, וק"ל מה פריך בגמ' תכלת דא"מ הלבן מה היא הא נמי משכחת לי' דהא צמר ותכלת הוה מין כלומר אם כן צריך להקדים התכלת אפי' לצמר לבן שהבגד נעשה ממנו כמו פשתן לפשתן דלא אזלינן בתר ציבעא אלא בתר האיכות דהיינו צמר בצמר ואינו מעכב הלבן של צמר ואפי' לבן של פשתן למאי דפשטינן לקמן דחוטי פשתן פוטרין אפי' בבגד של צמר לכך נראה פורש"י ז"ל דלהכי נקט סדין דפשיטא דהוה לבן כלומר סדין דהוה רק מפשתן וכמ"ש לקמן בברייתא סדין בציצית ב"ש פוטורין אלמא דסתמא של פשתן ופשתן כזה אין צריך לציבעא ובטבעו הוה לבן, ולשון התוס' ולבן של צמר הוה מצטרף וגירסת מהרש"א הוה מקדים לפשתן טפי ועכ"ז לשון התוס' אינו מובן לפנינו ובצ"ק מגיה דהוה כבן ותכלת אע"ג דשל צמר הוה מצוה להקדים לפשתן טפי וכצ"ל ופירושו דלשיטת רש"י ז"ל נמי קשה הא משכחת לי' אם הקדים פשתן לטלית של צמר דאין התכלת מעכב אע"ג דתכלת הוה מינו יותר כלומר באיכות עכ"ז מצוה להקדים לפשתן טפי דהוה מינו יותר משום דלבן הוא, ואם כי אינו כדאי לאמר דבר בדברי' הק' עכ"ז ק"ל למה להתוס' לחזור ולשנות הלא זה הדבר שהתחילו להקשות להי"מ דמשכחת לי' וממילא ידעינן דלשיטת וסברת רשיז"ל לק"מ. ע"כ לענ"ד דבריהם פשוסי' דהא דבריהם לומר דתלי' בציבעא וכמ"ש רבא לקמן א"כ שמואל דנקט סדין משום דפשיטא דלבן בזה ג"כ להורות דתלי' בציבעא ולא באיכות ואם צמר לבן ה"ה כמוהו ולהיפוך אם הפשתן אננו לבן לא מהני וא"כ למה יזכרו בלשונם פשתן לבן מנ"ל משום דציבעא גרם דילמא משום איכות הפשתן הוה מינו ע"כ כך הצעת דבריהם דאם אפי' הצמר לבן הוה מקדים ג"כ לפשתן כלומר לבגד פשתן דהוה סתמא לבן וגם כי רוב ציצית הם מצמר כמ"ש לקמן עשאוה מקוצים ונימי' דהא בלא"ה צריך לצמר משום תכלת ומניח ב' חוטין לבן כנלענ"ד, ועיין בבעל העיטור הל' ציצית ג"כ מוכח מיני' דסתם ציצית מצמר עיי"ש.
בתוס' ד"ה מידי ציבעא קא גרים כו' וצ"ל דסתם טליתות שלהם היו גם משאר מינים דרבא הוא דדריש לקמן מדכתיב הכנף מין כנף דשאר מינים במינם פוטרין כלומר כי היכי ספי' רש"י ז"ל דאפי' בטלית סל תכלת מצוה להקדים הלבן משום דרוב טליתות לבנות ואינו של תכלת ע"כ הוה מין כנף הה"ד שאר מינים מדדריש רבא דאתי' לשאר מינים ועי"כ קשי' להו אם היו רגילי' בטליתות של צמר מ"מ ניהו דלא הי' צבוע מ"מ הי' צבע אח' כי היכי דדרשינן כלך ושיראין דהם ודחי היו צבועים בלא לבן כדרך הני מינים א"כ גם טלית צמר דומי' דידהו א"כ הוה תכלת יותר מיניהם ומינא דצמר יותר מפשתים דפשתן לבן וצמר צבוע ותכלת ג"כ צמר וצבוע א"כ לישני דאם מקדים פשתן לתכלת לית לן בה, ועד"ז תי' כיון דתכלת כתיב מאוחר אלמא דלאו מינא חשוב אם כי דהוה מינא טפי מ"מ בכלל מינא דקרא.
שוב הקשו לפירש"י ז"ל (ד' מ"א ע"ב) מ"ש בטלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה כיון דמיני' דלבן ליכא לקיומי' בה ל"צ רק ב' מינים משמע דללבן צריך לבן ובברייתא שם קתני טלית אינו פוטר בה אלא מינו ופי' רש"י ז"ל אם אדומה אדומין מכל הנ"ל משמע דצריך הצבע של ציצית דומה לצבע של טלית וקשי' וכי צבעא גרים ולזה תי' דלתי' ראשון דכל צבעונים הוה מינו בר מתכלת א"כ שפיר הוה מינו דכל ציבעא הוה מינו ולא קגרים הציבעא וא"כ הפירוש דלא כרש"י ז"ל ולאו דוקא אדומין לאדומה אך לפי' שני דצביעה שאינו של מצוה לאו מידי היא וכיון דלאו מידי הא קחזינן דהוה מידי דהא קאמר אין פוטר אלא מינו יהא איזה של ציבעא אלמא דבכלל מצוה הוה לזה אמרו בתוס' שאינו רק מדרבנן ושוב יש לקיים גם פרש"י ז"ל כיון דאינו רק מדרבנן ושוב אמרו דיש לפרש פי' אחר כלומר לקמן חולקים על פרש"י ז"ל דלא איירי הכל במין האיכות בשאר מינים כלומר ציצית של משי למשי ושל שיראין לשיראין ולא איירי כלל במין הציבעא ולא קשה כלל וק"ל.
בתוס' ד"ה אלא לגרדומין משמע דאי אגרדום כולהו מיפסלי וכוונתן כמ"ש בהגהות שמ"ק דמשמע דמ"מ בעינן שישארו או תכלת או לבן שלמים ואין כולהו כלומר דאגרדומין גם מן התכלת או מן הלבן ועד"ז שפיר הביאו דברי ר"ת דאם נפסקו ג' ראשים של חיטי ציצית פסילים דדילמא מג' חוטין ולא נשאר ב' חוטין במקום תכלת או לבן שלמים ושוב קאמרי דכ"ז לרבי דס"ל מצוה אחת היא דמשלים זה לזה אבל לדברי חכמים דקיי"ל כוותייהו אפי' חוט א' יפסל דלא משלים זל"ז, ולכאורה איפכא מסתברא דלחכמים כיון דאין מעכבים זא"ז ואפי' ליכא לבן או תכלת ל"מ אלא דזה אינו דהשתא קיימינן לשיטת רש"י ז"ל דעכ"פ בעינן ד' חיטין לבן שיהי' במקום תכלת וכיון דליכא ד' חיטין שפיר דהוה כמו אגרדומי תכלת ומקצת לבן דלא קאי חד מיני' דהא נחסר מתרווייהו דהא לסברת רש"י ז"ל אפי' בזמן דהי' תכלת אם לא הטיל תכלת הי' צריך ד' חיטין להשלים במקומו ועד"ז קאמרי דישלימו השלמי' ע"ז קאמרי כיון דב' מצוות נינהו אינן משלימין ועד"ז תירצו דד' חוטין שהם במקום לבן ותכלת זה גופא ודאי לא חשוב רק מצוה אחת גם לחכמים דדוקא לבן ותכלת ממש חשוב שני מצוות אבל מ"ש במקומו הלבן חדא מצוה חשוב ואי לא בעי רק ב' חוטין כמ"ש התוס' בר"פ שוב ודאי נאמר כמ"ש דל"ה שום פסול באגרדומי' דהא אפי' ליתנהו כשרים וק"ל.
בתוס' ד"ה כדי לענבם מקשים ע"ד ר"ת דס"ל דהקשר היינו חוט הכריכה עם חוט א' מן הנכרכין האיך קאמר רבא מדאמרי בני ריח גרדומי תכלת כשרין כיון דאישתרי לי' עילאי אישתרי לי' כולה בשלמא אם קושר ד' עם ד' אם נפסק חד סותר הקשר כלומר דע"י שנפסק ויוצא לחוץ חסר מן הנכרכי' הקשה נעשה רפה אבל לפיר"ת אם לא נפסק חוט הכורך ורק א' משאר חוטין במה יסתר הקשר ותי' דמסתמא אם נסתר מהד' אכתי קיימא אבל א' לא קאי, וראיתי בצ"ק דכוונתן לתרץ הקושי' ע"ד ר"ת, ולא אוכל להבין האיך מתורץ בזה הקושי' על ר"ת, ואפשר דדיוקא דידהו רבא קאי אסתמא דבקשר על כל חולי' וחולי' ונשאר תלתא ודאי קאי אבל בקשר א' אינו סתמא דאם נפסק החוט הנקשר עם חוט הכורך עכ"ח נסתר הקשר, ועוד י"ל דקאי בשיטת הספרי שהוכיח מיני' דלא כפירש"י ז"ל דכדי לעונבן קאי על ענף לבד מקשר אלא דקאי על הגדיל ובזה אמרו מה דבנשאר תלתא דשם כבר הכריכה והאיך ימצא דחוטין הנכרכין שהם לפנים חוט הכורך שמסבב סביב סביב' שנפסק חוט א' מפנים ולא חוט הכורך שהוא מבחוץ אין זה סתמא אם ימצא ע"י איזה מעשה מכוון במזיד או בשוגג עכ"ז אינו מסתמא ושפיר מיושבי' דברי ר"ת כהנ"ל.
דף ל"ט בתוס' ד"ה קשר עליון מקשי' בתוס' ביבמות דפריך מתנא דבי ר"י דכל בגד צמר ופשתן ואמרה תורה פתיל תכלת ותכלת עמרא ולמה לי' לסמוכין ומופנה לדרוש דהא ממילא נדע דהותר' כלאים בציצית והיאך נילף ממילא מנ"ל דצריך קשר קיים דבפשתן ותכלת בלא ק"ק ליכא כלאי' ועכ"ח צריך צו"פ לאפנוי' לדרוש שעטנז לענין כלאי' בציצית ע"י ק"ק וסי' דהכא מגדיל נפקא וס"ל דצריך גדיל טוב כלומר בלא קשר ליכא גדיל טוב וס"ל כמ"ד דצריך גדיל דוקא ועוד אמרו די"ל דסוגי' דהתם ס"ל או גדיל או פתיל ובהגהות הגאון מהרוו"ב דצ"ל סוגי' דהכא כלומר דהכא ס"ל דגדיל ל"ד אלא או פתיל או גדיל וע"כ קאמר בלשון ש"מ קשר עליון דאורייתא דאל"כ למה אז צורך להתיר כלאים בציצית לשון זה משמע דצריך קרא מיוחד ולא ממילא והיינו משום דס"ל או גדיל או פתיל וליכא לימוד ממילא וסוגי' דהתם ס"ל גדיל דוקא ושמעינן ממילא ע"כ פריך שפיר לתנא דבי ר"י כיון דבגד צו"פ ותכלת עמרא ע"י גדיל טוב משא"כ הכא ס"ל או גדיל או פתיל ובפתיל אין כאן כלאים וי"ל סוף סוף כיון דיש לעשות או גדיל או פתיל דלא בחינם נכתב א"כ ג"כ מוכח ממילא היתר כלאים בציצית כיון דאי רוצה עושה גדיל ולומר דבצמר יכול לעשות גדיל בתכלת דליכא כלאים ובפשתן עושה פתיל זה נרא' כדוחק, ע"כ נ"ל דס"ל בשלמא אי גדיל דוקא צריך לעשות גדיל טוב דהיינו מקיסר אבל אם גדיל ל"צ דבפתיל ג"כ יוצא ל"ל דצריך גדיל טוב מהיכא תיתי אם אינו ק"ק דלא הוה גדיל דהא בפתיל ג"כ יוצא לא כהוה אלא בפתיל אלא ודאי דבגדיל שזור' איירי אפי' אינו בק"ק כנ"ל.
בתוס' ד"ה דאיגרדום מסקי בפירוש שיריו דאיפסיק מיני' דאיפסק' לגמרי איזה מן החוטין ואישתיירו שלמים אשר בזה אמרו בסיף דבריהם דמצינו שיריו כהגוו"נ באזוב דקאמר תחילתו שלשה וסופי שנים אלמא דשייך לשון שיריו בחוטין אחרים כלומר דקאי אכללא של דבר באזוב והה"ד כאן בציצית שנפסקו איזה חוטין לגמרי ונשתיירו שלמים דאיגרדומי היינו שנפסק מכול' רק שנשתייר מכול' שלא נפסקו לגמרי והיינו שיריו כל שהוא ולשון שיריו לחוד ואגרדמי' לחוד וק"ל
בתוס' ד"ה לא יפחות משבע כו' שיש שורש בגמ' מה שנוהגין בחמשה קשרים כיון דהוה שבע דהיינו שעושה קשר על ב' חוליות היינו לבן ותכלת, והנה לשון חולי' שייך בדבר שיש איזה פירוד בינו לחבירו כגון י"ח חוליות בשדרה או חוליות בגרגרת באלו טריפות אך הכא לא יקרא לבן ותכלת ב' חוליות וכי בזה א"כ ציבעא גרים, ונ"ל כיון בלבן כורך בחוט לבן שהוא מבחוץ והתכלת מבפנים בין הנכרכים ושוב כשהוא כורך התכלת עכ"ח מוציא חוט התכלת מן הנכרכים למען יהא כורך על ידו וחוט הלבן מכניס לפנים בין הנכרכי' הוה שפיר פירוד בין הלבן לתכלת לקרותו חולי' כנ"ל וק"ל.
ע"ב בתוס' ד"ה או גדיל או פתיל הקשו דהכא דרשינן מפתיל ולקמן (ד' מ"ב ע"א) דרשינן מציצית אין ציצית אלא ענף ותי' דאיצטרך ציצית לאתוי' דצריך לפרוד אחר עשייתן וקשי' דה"ה דברי אביי אבל לשון הברייתא משמע דדרשינן לענף ואפשר דאביי מפרש דהאי ענף היינו פרודה דכן דרך ענפים להיות הזירין של ענף נפרדים א' מחבירו, ועוד לפימ"ש בתוס' מ' סוכה (דף ל' ע"א) דדרשינן מכם משלכם בקרבן והקשו שם בתוס' דבמ' ב"ק ילפינן מקרבנכם ולפני ייאוש מאיש כ"י ביתו ועוד במ' חולין דרשינן מכם ולא כולכם ותי' כי כן דרך הדרשות לומר דאי לאו דרשה דביתו או קרבנכם הוה דרשינן מכם והשתא דאיכא ילפותא ממקראות אייתר מכם לדרוש ולא כולכם וכן מצינו לענין נגעים וגבי מילה דרשינן במ' יבמות ביום ולא בלילה ובמ' שבת (ד' קל"ב ע"א) דרשינן מביום אפי' בשבת ויום ולא בלילה דרשינן מקרא דבן שמונת ימים ג"כ הכין הוא דאי לאו שמונת ימים הוה דרשינן ביום, וא"כ ה"נ יש לומר דדרשינן מציצית ענף אי לאו דרשה דפתיל והשתא דדרשינן מפתיל אייתר לי' לדרוש מציצית פרודה, ושוב קשי' להו מדברי ספרי דמשמע להדי' דדריש מציצית דקאמר כיצד דגדיל מן הכנף וענף מהגדיל ע"כ ג"כ לקמן בתוס' ד"ה ופותליהו מתוכו שהוא הקש' דהא נפקא לן מציצית והא כבר תי' כאן דצריך לפרודה וכהנ"ל אלא דבמ' סבת שם פי' גבי מילה דנקט דרשה פשוטה יותר כלומר אי לאו דרשות אחרות ומעתה בברייתא דקתני אין ציצית אלא ענף ולא הזכיר פוהליהו מתוכו כמו גבי פתיל א"כ נראה שאינה פשוטה יותר וק"ל.
בתוס' ד"ה בגד אין לי כו' הקשו על פי' רשיז"ל דהאי או בגד בנגעים כתיב הא בנגעים או בבגד כתיב ותו דבפ' ב"מ דרשינן לי' למילתא אחריתי ופי' בצ"ק דצ"ל בפ' במה אשה (ד' ס"ג ע"ב) דשם דרשינן מאו בגד ארוג כ"ש ומקשי' התלמידים מאי קושי' התם בפ' ב"א באמת קאי על או בגד דבשרצים כתיב, ונ"ל דהאי ותו דקאמרי בתוס' היינו הך מ"ש בפ' ב"מ (ד' כ"ז ע"א) ד"ה תלמוד שהקשו שם דהכא ילפינן מאו בגד שלשה על שלשה הא בפ' במה אשה דרשינן מיני' לרבות ארוג כחש וקאמרי אפי' נגרוס שם או בבגד דכתיב גבי נגעים מ"מ לאביי דלא יליף שרצים מנגעים מנ"ל בשרצים לענ"ד גם הכא כוונתן ותו היינו דנגרס או בבגד מ"מ הא בפ' ב"א דרשינן מיני' מילתא אחריתי דהיינו ט' כ"ש ושם א"א ליגרס בבגד כהנ"ל וה"נ אם נגרס בבגד האיך נילף מיני' לאביי לרבות גם בשרצים, אי"ל דאם נגרס בבגד וכן שם בפ' ב"א כ"ש דקשה דהא דרשינן מילתא אחריתי כלומר דשם כתבו התוס' דג' על ג' ואריג כ"ש שקולי' הם אבל לרבות כל בגדים אפי' שאר מינים ודאי הוה מילתא אחריתי ולא שייך כלל דשקולי' הם, ועכ"ח דכול' סוגי' בפלוגת' אביי ותנא דבי ר"י ואידך תנא דבי ר"י כול' על או בגד דכתיב בשרצים קאי ומ"ש בתוס' לרבא דמרבה גם שאר בגדים לתנא דבי ר"י ואינו מפיק מדאידך תנא האיך ילפינן מיני' ופי' בצ"ק דקאי לר"נ התם דמפרש דלאתויי ציצית אתא ועוד מקשי' ממתני' דמ' נגעים פי"א דקתני בהד' דרק צו"פ מטמא בנגעים וכי נאמר דלא אתי' גם לאידך תנא דבי ר"י כן פי' בצ"ק ע"כ כול' סוגי' באו בגד דכתיב בשרצים קאי אבל בנגעים לכ"ע רק צו"פ וק"ל.
ובאמת ק"ל מהא דקאמר התם תרי מיעוטא כתיבי בבגד צמר או בבגד פשתים דבגד ב' מיותר או כפי הפי' דתרי זימני כתיב צו"פ בהאי פרשה ובגמ' דצריך תרי מיעוטא למעט שאר בגדים אפי' שלשה על שלשה וא"כ האיך אפשר לומר דאו בגד בא לרבות כשאר בגדים א"כ למה לי' תרי מיעוטא ולמאי נדרש הני מיעוטי' ואפשר דזה כוונת התוס' במ"ד למילתא אחריתי כלומר דהאי קרא אדרבה למיעוטי קאתי והתוס' קצרו בלשונם כידוע במסכת זו בפרט וק"ל.
דף מ' בגמ' ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין פירש"י ז"ל דלא נקט אוסרין משום כלאים משום דס"ל חובת טלית הוא כלומר אם אפי' לא לבשה דלית בי' איסור כלאים ומ"מ אית בי' משום ציצית ואח"כ פי' ואיסור והיתר נמי בהא תלי' כלומר אם בא ללבשה פעמים וכוונת רשיז"ל להוסיף טעם דנקט פיטרין משום דבזה תלוי האיסור דהא האיסור מפורש בגמ' דאנשי ירושלים היו מתמיהין כלומר דחושדן מתום לבישת כלאים אלא רש"י ז"ל מהדר מ"מ נקט לשון פיטרין כהנ"ל.
ברש"י ד"ה כדר"ל כלומר הרי לבן גמור כו' לפי ההגהות בשמ"ק ושאר הגהות כלומר הא אפי' לבן גמור דצמר לא יוכל להטיל בלא תכלת דהא אפשר נקיים בפשתן הלבן לבד אך אם מטיל גם תכלת דאי אפשר במינו ועכ"ח נדחה לאו דכלאים בסדין ודאי דאפי' צמר לבן רמינן כמ"ש לעיל הואיל ותכלת פוטר כמובן.
שם ד"ה לקיים את שניהם פר' כגון לבן דפשתן מקיים כלומר שניהם נעשה דציצית בלבן וגם ל"ת דכלאים כלומר שאינו עובר עליו.
שם ד"ה עשה דציצית וידחה לאו דכלאים דברים אלו אאם לאו קאי כלומר שאי אפשר לקיים את שניהם עשה דציצית ולאו דכלאים כגון שמטיל תכלת דעמרא הוא ואי אפשר בלא כלאים אז ידחה לאו דכלאים זה הפירוש בענין כלאים בציצית במ"ד ר"ל ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת כמובן.
בתוס' ד"ה סדין בציצית הקשו לפירש"י דב"ש לא דרשי סמוכין משו"ה פוטרין והא במ' יבמות אמרינן דאפי' מ"ד דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש ותי' דאיכא חד תנא דיליף עדל"ת מראשו דמצורע דע"י גילוח רחש עובר בלאו דלא תקיפו או מראשו דנזיר מצורע דעובר בלאו בכל סער משום דס"ל דצו"פ אתא לכדרבא כלומר צ"פ פוטרין בכל מינים ושאר מינים במינן פוטרין כלומר דכל טעמי' דדרשינן סמוכין במשנה תורה משום דהוה מופנה דצו"פ מיותר דלתנא דבי ר"י כל בגד צו"פ והכא אינו מיותר ואינו מופנה וא"כ מתורץ הקושי' דכלאים בציצית מותר ע"י דרשא דסמוכין אבל עכ"פ ילפינן מראשו דעדל"ת וזה שאמרו אע"ג דעדל"ת כלומר נילף עכ"פ מראשו לכלאי' בציצית ותי' דשאני הכא דאפשר לקיים שניהם ואי משום תכלת דעמרא יתקיים עיקרא דתכלת בבגד צמר וליכא למילף מראשו דבשום אופן א"א להתקיים אבל אי הוה דרשינן סמוכין א"כ כלאים בציצית בגופ' כתיב להתיר' ודאי הוה משמע מ"מ בין ציצית דצמר בבגד פשתן בין פשתן לבגד צמר כפשטא דכלאים צו"פ בזה מיירי התו"ס דב"ש פוטרין כלאים בציצית בסדין בפשתן עכ"פ, וכתבו תו אי נמי לאשמעינן קשר דלעיל (לפי הגהות צ"ק קשר עליון) דלא ידעינן אלא מדאישתרי כלאים בציצית, דברי תוס' קשה ההבנה ועיי' בצ"ק דב' חוטי פשטן וב' חיטי צמר מותר גם לב"ש ורק סדין בציצית אסיר מפני שאפשר ומהתירא דב' חוטין הנ"ל מוכח דקשר עליון דאורייתא, וקשה מ"ש זה מזה מפני מה סדין בציצית אפשר לקיים יותר שני חיטי' פשטן ושני חיטי' צמר ועיי' בהגהות הגאון מהר"ש טוביש ז"ל, ולענ"ד הפירוש פשוט דהא חזינן דרבא דריש עוד מהסמוכין דצמר ופשתן פוטרין בכל המינים והא צי"כפ לא כתיב גבי ציצית או גדילים רק בקרא דל"ת שעטנז צו"פ יחדיו ועכ"ח מסמוכין דריש לציצית ואין דרשא לסמוכין רק התיר כלאים בציצית, והנה בפ"ק דמ' יבמות (דף ה' ע"א) דריש דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור מיחדיו דכתיב בכלאים וע"כ אמרו אי נמי דגם ב"ש דרשי סמוכין ולאשמעינן דק"ע דאורייתא כלומר כי היכי דגבי כלאים התפירה בעינן ב' תכיפות היינו כמו קשר של קיימא דתכיפה א' לא מתקיים ה"נ בציצית עשייתה בבגד צריך ע"י קשר קיימא דהיינו ב' קשרים כידוע וב"ש לשיטתי' קאמרי דל"ד סמוכין להתיר כלאים בציצית וא"כ אינו מוכח דק"ע דאורייתא דהא לא ידעינן רק מדשרי כלאים בציצית משא"כ לב"ש כנ"ל ע"כ הסמוכין לזה אתי' דק"ע, ושוב אמרו דלא יתכן לפימ"ש לעיל דמגדיל דבעינן גדיל טיב א"כ אי"צ לילף מסמוכין כמובן ולענ"ד זה פשוט לאמתו וק"ל.
ושוב אמרו בתוס' ותו דבסדר רב עמרם פסק כב"ש בהא כמ"ש בתוס' מ' סוכה (דף ג' ע"א) ו' דברים דפסק רב עמרם כב"ש וזו בתיכן, ולפי' הקונט' פשיטא דקיי"ל כב"ה כדמוכח בכל דוכתי פי' בצ"ק דהא קי"ל בפשיטות דכלאים בציצית מותר כמ"ש לקמן צמר בפשטן ופשתן בצמר ולפיר"ת לעיל דהתנא דיליף מראשו ג"כ אגדילים סמיך דמראשו לא מצי מפיק דעדל"ת דשאני הקפת ראש שאינה שוה בכל ומראשו דנזיר משום דישנו בשאלה וא"כ הא בכל הש"ס בפשיטות הכלל דעדל"ת והיינו עכ"ח כב"ה.
ותו אמרו דלפירש"י ז"ל צ"ל דאין הלכה אלא כתנאי דבסמוך וכדמפרש טעמי' משום גזירה כלומר התנאי הם רבי ואנשי ירושלים המתמיהין דודאי הי' מן החכמים בזמן ר"א הם תנאים דס"ל לענין כלאים בציצית דלא כב"ש דאסור מדאורייתא דל"ד סמוכין ולא כב"ה דמחייבין משמע דרבנן לא גזרו כלל ודקיימ"ל כן הא קמן דר"ז שרא לסדינו א"כ עכ"ח ס"ל כתנא ג' וזה מצינו דהלכה כן כמו בריש מ' נדה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה וכן בתלמידי ריב"א במ' שבת (דף נ"ה ע"ב) ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה אך בעיקר הדרש בדרשת סמוכין לא פליגי תנאים הנ"ל, ולפי' הקונט' במינו לכ"ע שרי כלומר כיון דהך גזירה לא שייך אלא דהסדין בציצית יהי' שלא במקום מצוה, ועוד מדפריש בלשון ב"ש דקאמר פוטרין דהול"ל אוסרין ותי' משום דחובת טלית ואי במינו נמי פטור שפיר נקט פוטרין דבמינו לא שייך לשון אוסרין וכדפי' ר"ת לקמן וצ"ל דשרא ר"ז לסדיני' משום תכלת ומלאכא דאמר סדינא בקייטא דבטל היינו נמי משום תכלת משא"כ לפיר"ת ודעמי' לקמן כמובן וק"ל.
שם ועוד י"ל דב"ש אף במינן פטרי דס"ל כרבי דאמר התכלת מעכבת הלבן א"כ כיון דתכלת אסור להטיל גם הלבן בפשתן כאלו אינו א"כ הוה אי אפשר כלל דבשלמא אם רק תכלת אסור לב"ש שפיר מקרי אפשר לקיים את שניהם דיטיל רק לבן ד' חוטין במקום תכלת ולא יקיים העיקר תכלת רק בבגד של צמר וציצית נמי לא בטלי' דהא יש לקיים במינו דהא חזינן דרש זו לדוחק לפירש"י ז"ל במ"ד מלאכא לרב קטינא ציצית מה תהא עליה דהיינו בלא תכלת דמשמע להו דאין זה ביטול למצות ציצית ושפיר הוה אפשר לקיים את שניהם אבל לרבי דמעכב יתבטלו גם הלבן ושוב לא חשוב אפשר לקיים את שניהם והדרא קושי' לדוכתי' מ"ש לעיל דנילף מראשו דעדל"ת דליכא לתרוצי כלעיל לפירש"י ז"ל וזה"פ וק"ל.
שם ד"ה אמר ראב"צ לשון שני שפי' בקונט' כו' ורבי נמי קאי אב"ש וקאמר אם כן למה אסרוה ב"ש ומסיק משום גזירה והא זה כפי' ר"ת דב"ש ג"כ לא אסרוה רק משום גזירה והא רש"י ז"ל פי' בתחילת הברייתא דטעמי' דב"ש משום דל"ד סמוכין וא"כ דאורייתא הוא והי' יכול לפרש למה אסרוה העולם וטעמי' דנפשי' קאי ולא ק"ל כב"ש.
שם ד"ה והלכה י"ג דאי איכא ציצית של צמר ביום מיכסי בי' ופטור וכי שקעה חמה אי מלביש לי' חייב כלומר דמפרש דברי' להלכה דלא גזרינן ועד"ז קאמרי דלפי פיר"ת לקמן בע"ב בתוס' ד"ה תכלת דדייק ר"ת מדקאמר ואפילו אשמעינן דאפי' בלילה פטור דכלאים בציצית הותר ורק אם הכסות מיוחד ללילה חייב וגזרינן בכל סדין לפטור מציצית א"כ אי אפשר למגרס הכי דהא קאי גם לכסות יום כמ"ש דאי לביש ביום
שם ד"ה כיון דלעיל מסקינן דפשתן פוטרי' בשל צמר והא אפשר במינן ותי' משום דתכלת בפשתן עכ"ח כלאים ואמרינן מגו והא דפשיטא לי' טפי דצמר פוטר בשל פשתן היינו משום דבלא"ה איכא כלאים ע"י התכלת ומה לי ב' חיטין כלאים או ע"י ד' חוטין ואפי' למגו ל"צ כמובן וק"ל, ועוד אמרו דהא דקאמר דאפשר לקיים את שניהם היינו לאסור מדרבנן דמדאורייתא הותרה והא זהו החילוק בין הותרה להודחה דבהודחה אם אפשר בהתירא לא נדחה ובהותרה לא צריך להדר אהתירא כמ"ש במ' יומא לענין טומאה אי הודחה או הותרה בציבור דזהו החילוק שביניהם, ושוב ק"ל דכיון דמדרבנן אסור עכ"פ א"כ לא אמרינן שוב הסברא גבי צמר לפשטן מטעם מגו דתכלת פוטר ולמה אמרינן דצמר לבן פוטר בשל פשטן היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, אי נמי במסקנא לא קיימא הכי אפשר לומר דמ"ד משום קלא אילן משום דליכא תכלת ולא שייך מגו ואסור משום אפסר לקיים את שניהם במסקנא לא קיימא הכי דהא מסקינן משום גזירה דכסות לילה כדלקמן ולפרש דמסקנא לא קיימא הכי קאי לענין צמר בפשתן קשה לומר כן כע"ש לעיל דפשיטא בכל הש"ס דכלאים בציצית מותר וכמ"ש במ' סבה בעובדא דריב"א הנ"ל, ועוד לשון דקאמרי מסקנא לא קיימא הכי ולא קאמרי דלמסקנא או במסקנא משמע דקאי על מה דקיימינן הכא מיני' ובי' כמובן וק"ל.
בגמ' וליבדקוה ברש"י ז"ל ותוס' ב' לשונות ל"א דליבדקו כל היורות דלא להוה קלא אילן ול' ב' וליבדקו כדאיתא לקמן (ד' מ"ב ע"ב) דמייתי גילתא וסוסבילתא דאפשר בבדיקה, ויש לעיין מה בין לשון זה ללשון א' וכי בל"א אין הבדיקה כדלקמן, וצ"ל דלישנא קמא ס"ל דיהי' כל היורות צריכי' בדיקה וכיון שכן ע"כ צריכי' שלוחים נאמנים יעמדו שם מזמן עשיית תכלת ויראו שהם מחלזון ומ"ש ברש"י ז"ל בתי' משום טעימה דאם מצרכינן לכל הקונים לבדוק אין כוונתו דהקונים יבדקו דהאיך יבדקו כל היורות אלא כוונתו לקונים כלומר בשביל הקונים, אלא דלפ"ז י"ל מה זה ספי' במתרץ משום טעימה דאי מצרכינן כו' אתי לשפוך הנסיון בכל היורות ועכ"ח הך בדיקה כמו לל"ב אלא דלקמן קאי האי חששא לענין בדיקה אם נצבע התכלת יפה וצ"ל גם כן הכי דע"י בדיקה זו מסתמא יבדקו ג"כ אם נצבע יפה וע"י אודרא וביעתא ויבא עי"כ קלקלול לשאר יורות ולכ' ב' היינו כי לא לכל היורות הבדיקה אלא מי שקונה תכלת יבדוק אותו ע"י מגביא גילא ומיא דסבלילתא דזה ביד כל אדם באפשריות ועד"ז שפיר משני דאי אפסר ע"י כל אדם דמשום טעימה כזה אי אפשר לבדוק ולשון זה עיקר לסברת התוס' דלל"א גזירה רחוקה היא לבא לידי קלקול ע"י בדיקת שלוחי דרבנן אלא ודאי כולא האי אי אפשר לשמור משמרת בכל היורות ורק וליבדקי' הקונה לבד וע"כ שפיר משני כנ"ל.
ע"ב בתוס' ד"ה שמא הק' על פירש"י דילמא יתפור ויניח חוט התפירה והוה תולמה"ע היינו דכוונתי' כמ"ש לעיל דודאי יעשה כדרך כל עושי ציצית לתחוב בנקב כמ"ם בספרי שלא יהי' מן חוט אריגה ועיי' בס' שו"ת נחלת בנימין ובחיבורי לבושי מרדכי ח"א בס"ד ד אלא דחיישינן שיקצץ אח"כ החוטין והוה תעשה ולמה"ע דהחובה לנקב לא הוה עשיי' וקציצה לא חשיב לי' עשיי' כיון שכבר מחוברים ע"י תפירה ע"כ דקדקו בתוס' רק מדבריהם לקמן דקציצתן זו עשייתן, ושוב הביאו מחלוקת ר"מ ורבנן דלר"מ לא יתפור מה"ט גופא ואם כי כבר גזרו דלא יתפור משום תולמה"ע מ"מ חיישינן בסדין בציצית משום חומר דלבישת כלאים והוקשה להם א"כ הא כאן בגזירה דשמא יקרע וכן במחלוק' ר"מ ורבנן נקט נמי תוך ג' כלומר דשם יש לגזור משום דהוה מקום עשיית הציצית וא"כ קשי' טובא לר"ה דס"ל לקמן דבתוך ד' הוה מקום עשיית ציצית וכי פליג אברייתא ועל פשטות הגמ' כאן ועד"ז דמעידים ראשונים שהי' מטילין ציצית כיון שארגו ג' דהא מסקינן כיון שפצעו ג' כלומר ולפני הפציעה הי' מעט עקום לעשיית ציצית אך מהנ"ל קשה לכך פירשו דחיישינן דילמא יקרע תוך ג' ולא נשתייר ג' הוה כמאן דפסיק לגמרי וליכא כנף דפחות מג' אין סם בגד אפי' לעניים כמ"ש בכ"מ ובגמ' שבת (ד' כ"ו ע"א) עיי"ש, א"כ אין כאן שום קושי' לר"ה דמקום עשיית ציצית לחוד ופסיקת הכנף לחוד ואין פוגע זל"ז כלל דודאי בתוך ד' כלומר מלמעלה מג' אינו כנפסק לגמרי דנשאר ג' שיעור בגד או דאינו כלבוד ועל כל זה שפיר י"ל דמקום עשיית הציצית הוה בתוך ד' דנקרא שפיר כנף עכ"פ כמובן וק"ל.
שם ד"ה משום כסות לילה ואור"ת אע"ג דכסות יום חייב אפי' בלילה מ"מ מקרי שפיר מעשהז"ג שהיום גורם לחייב המלבוש ושוב הביאו דברי הירושלמי ותוספתא דאמרינן דהוה סאין הזמן גרמא שאם הי' כסות מיוחד ליום ולילה חייבת והניחו בצ"ע אם כי אינו דומה לכסות יום ולבשה פעמים בלילה ובירושלמי ותוספתא קאמרי רק אם מיוחד ליום ולילה, וצ"ל דכוונתן דאי נימא מטעם גורם א"כ ה"נ הא טעמא קאמרי דאם הי' מיוחד ליום ולילה משמע עכ"פ דבעי כסות ליום ג"כ אבל ללילה לבד פטור א"כ שוב היום גורם ועכ"ז קרי לי' אין הז"ג וזה מסיים בצ"ע אם הנושאי' שוין אם לאו וק"ל.
שם ד"ה בבל תוסיף ולא דמי לההוא דפ"ק דסוכה דלא אמרינן קציצתן זהו עשייתן וסיימו בצ"ע) ובצ"ק מתרץ דהכא הא רבא קאמר משום דר"ה ור"ה כרב ס"ל שם בסוכה דקציצתן זו עשייתן אלא דלפי"ז יהי' דברי רבא שלא אליבא דהלכתא דהא אנן קיי"ל דלא כרב וקציצתן לאו עשייתן לענין סוכה ובה' ציצית פסק' הרמ"א הך דרבא הכא דכשרות לאחר פסיקתן עיי"ש בט"ז ומג"א.
שם ד"ה תכלת בסוף דבריהם לאחר מסקנתן דבין בגדי כהונה בין ציצית כול' כלאים הותרה בהם והקשו ממ' יומא (דף ס"ט ע"א) ממ"ד שהכהנים הי' מציעין בגדיהם תחת ראשיהם הוא לאו דוקא דהא איכא משום כלאים וא"כ ק' דהא אמרינן דהותרה אפי' שלא בשעת עבודה היינו בהצעה דלא דמי' ללבישה דשריא רחמנא אבל גבי ציצית אין לחלק בין הוצעה ללבישה, ודבריהם סתומים דהכל טעמא מאי דה"נ לבישה כתיב ל"ת שעטנז גדילים ת"ל, וראיתי בצ"ק שדיבר בזה דבר גדול דה"ט בלבישת בגדי כהונה דהתירה רחמנא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכוונתו מבוארת עפ"י מ"ד במ' קידושין (ד' נ"ד ע"א) וכן במ' יומא וע' מעילה דבגדי' שלא בלו אין מועלין בהן כלומר דאי אפשר דכרגע כמימרא אחר עבודה יפשוט הבגדים מיד וא"כ נהנה מהם שלא במקום עבודה ועכ"ח משום דל"נ תורה למלאכי שרת והותר ע"כ המעילה לגמרי בבגדי כהונה וה"נ לענין כלאים הא ג"כ נימא הכי דא"א לפשוט מיד אחר עבודה וע"כ הותר לגמרי והיינו דוקא בלבישה דאי אפסר אבל לענין הוצעה מה אי אפשר שייך בי וגם אינו דומה ללבישה משא"כ לענין כלאים בציצית דלא משום אי אפשר שייך בי' דהא בכל עת ובכל זמן עליו הציצית וכל זמן וזמן מחובר למצוה וכש"כ אם חיבת בגד הוא ועכ"ח לאו משו אי אפשר ע"כ אי"צ להיות דומה ללבישה ואין חילוק בין הוצעה ללבישה וכמ"ש התוס' לעיל במקום ציצית אין בו משים כלאים דעכ"פ איכא שעתא דעביד מצוה וכמו טלית שאולה כיון דהוה במקום לגברא דידי' כהנ"ל וק"ל.
דף מ"א ע"ב ת"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן:
פירש"י ז"ל בל"א דמשו"ה אינו פיטר דאשני מראות קפדינן ואלו מראיהן שוין וקאמר דזה עיקר מפני מה עיקר דהוה קשי' לי' ללישנא קמא דאינו רק גזירה דילמא יקח מהם לטלית אחר לשם תכלת וכי מפני זה יהי' פסול אפי' דיעבד ע"כ לשון זה עיקר שישנו פסול בגוף הציצית שאין בו לבן, ותו פריך בגמ' מאם הביא כשר ותי' דאיירי שיש בו דבר אחר כלומר שתי מראות ממש, ולפי"ז י"ל במה שמקשים בתוס' ללשון זה מה פריך הש"ס מברייתא דאם הביא כשר דילמא רבנן הוא דס"ל לבן אי"מ את התכלת, ולהנ"ל דרש"י דייק לשון פוטרין משמע לענין דיעבד ובבריי' זו הא קתני טלית אין פוטר בה אלא מינה והא פירש"י ז"ל דהיינו לשום לבן ואם אדומה אדומה א"כ אפי' לענין פסול דיעבד מתני' בי' ועכ"ח כרבי אתי' דמעכב כנ"ל.
בתוס' ד"ה אין פיטר בפי' ב' דאיירי בשאר מינים כגון שיראין וכלך וסירקון דאין פוטר אלא במינה מדאורייתא כלומר מינה באיכות אם משי ציצית ג"כ משי ולא מין אחר ועד"ז מסקי דלאו דוקא דהא צו"פ פוטרין ג"כ אבל מ"מ אם אין צו"פ שאר מינים אינם פוטרין אלא במינה, ולפי"ז א"צ להגיה במקום לאו דוקא לא דק אלא כוונתן דלאו דוקא אין שום מין פיטר שלב"מ דהא צי"פ פוטרין אבל מ"מ שאר מינים אינם פוטרין רק במינן וק"ל.
שם ד"ה ב"ש אומרים ארבע מקשי' ממ' יומא דדריש פתיל שנים התם אשנים דכתיב ברישא מהדר כלומר דכתובי' שנאמרו לפני פתיל דהיינו שש משזר ושאר מינים מהדר דאיירי כול' בכפולים דשש משזר שזור שש ופתיל עלי' קאי דכמו שהם כפולים גם פתיל עכ"פ כפול שנים, ואח"כ מייתי דברי ספרי דב"ה ג"כ דרשי מגדילים וכמ"ש בהגהות עיי"ש.