לבושי מרדכי על חושן משפט· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר
לבושי מרדכי על חו"מ מה"ת · סימן כא
לזכרון תפארת מו"ר הרב הגאון המובהק מו"ה ישראל יצחק אהרן לאנדעסבערג ז"ל אבדק"ק גרסיוארדיין יצ"ו. אדפיס תשובה א' אשר נעתק מפנקס תשובותיו ובזאת יבא ג"כ השאלה. ר"ח תמוז תרל"ד
מי משלנו מלך ישראל שיכול להשמיע תהלת ונפלאות מתורתו כאש אוכלת. מה הלשון משביח שאין גלי חכמת אדם הגדול ואין הפה יכולה לדבר אלמלא כבדוה גבריה וכן הגודלת. מפיו לפידים והולכי זקוקים דנורא זקוק לבאר ואיתיה להבה קשורה כגחלות. ה"ה אדמו"ר הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת כמוה"רר ישראל איצק אהרן לאנדעסבערג נ"י יפתח ה' את אוצרו הטוב להריק לו ברכה שלא תנעול דלת:
הא גופא היא מהדרא למשקל עפרא מתותי דרכי נועם אבן הזוחלת, והנה שפתי צולין והדר צולין החלו עולין למען יאריך ימים ושנים כו"כ כיר"א. אות זה מדבר לפני מעכ"ת על ענין פסק דין של מני"ר אשר סמך על קונ' זכות יוסף לעת עתה על מכבש הדפוס עם כל ההסכמות מכל הגאונים הע"י ונעשה (כאן מטושטשים ב' שירות) ויאמר אני תמיד כעבד ישאף צל נכספה וגם חלתה נפשי בתורתו הסתופף בצל החכמה צילו נאה ויאה אני לדודי ועלי תשוקתו שצילתו מרובה בצל החכמה והן הככבים נראים בתוכה ככבי אור תורה שלימה הוא יקראני לאכול לחם לחמה של תורה ומעלה על שלחנו כשרה דתורה אוריתיה כשירה. ע"כ אילין דהוו' יקבל מעכ"ת עם הספר הנזכ' פס"ד אחד זה שמו עדות ביהוסף ע"ד צוואת בריא שחסר לה כל דרכי ההקנאה כדתוה"ק כאשר עיני צדיק תחזי מישרים בקונ' הנז' ומעתה לשאול הגיעו היורשים הע"י להיכן הדין נוטה כדין צוואת כדנא אשר אין בה קיום והעמדה כלל כי להם משפט הירושה דאוריתא. והם מוחזקים בירושתם כידוע כסיפ' דבי רב הלא בספרתם, והן בעין קמו איזה תופשי התו' יטו מדרך הישר לילך ארחות עקלקלות ולעקר נחלה דאוריתא ע"ז ודאי תורה חוגרת שק כמ"ש מרן ב"י סי' כ"ו משם הרשב"א ז"ל וכן התשב"ץ ז"ל ולולי ה' שהותיר לנו הני גאוני זמננו אשר מימהם אנו חיים היוצאים למלחמות מלחמות מצוה להעמיד הדת על תלה ולמסור נפשם הקדו' על קדושת שי"ת ועל כבוד תוה"ק ולהקים ולהרים דגל תוה"ק ולשבר מתלעות עול ולא תעשנה ידיהם תושיה ואם ח"ו העלם יעלימו או ואבוי מי ילכד לנו את קרית ספר מי יורה דעה מי יבין שמועה מי יגלה עפר מעינינו ומי יסיר לב האבן מבשרנו להגיד לאדם מה שיחו. ותלי"ת דפד"ז כמעט כל הגאונים קמו לעזרת ה' בגבורים ולא השאירו עוללת וביטלו הצוואה הנזכ' מכל וכל כי ע"כ אדמו"ר כבודו מלא עולם. כל רז ממנו לא נעלם. רוחב לבבו כפתחו של אולם. אם כשר הדבר ייינין מר בחרתא כדנא ולהשיבנו דבר מידיעתו הלא לפניו חנף לא יבא וכל חפצו ורצונו הק' להרמת קרן התורה ואומר חלופי היא פניו המאירות. אור יקרות. הן אומר המבשרות. אמרות טהורות. שבטו ומשענתו ישם בהרות, המה ינחמוני לפקוח ענים עורת, אענדם עטרות, והי' למאורות, ואני תפילה ליוצר המאורות. ליפוש חי סגי ומסגי בכל אות נפשו ורוחו כ' המאורות. נאם עבדו ותלמידו ומחבק ומנשק יו"ק עפרות, הצע"ה יהודא בן עטר ס"ט, ע"כ העתקת השאלה. וזה תשובותו: יהוד' ארי שבחבורה גלוי' לן רזין וטמירא. אלהה שמיא יהיב לן חסנא ויקירא. ידיד השם ה"ה הרב המופלא וכבוד ד' מלא. החכם הכולל צדקתו ותומת נפשו אין בידי למלל. אין גומרין עליו את ההלל. מו"ה יהודה בן עטר סי"ט זרע קודש מצבתו מהגאון הקדוש מו"ה חיים בן עטר בעל אור החיים יפישין לו חייא אריכא בטיבותא. עבהג"ל בב"א. ריש דעמא בק"ק טוניס באפריקי תע"א:
שלשה שבועות עברו וחלפו מאז שיקרת אור מכתבו האיר נגד עיני, וסיבת אחירת מועד התשובה הוא כי העתקת מכתבי בכתב רש"י נעשה ע"י אחרים. והסופר מהיר לא הי' פה עמנו ועתה זאת ליהודה לתירה ולתעודה. עוד רב פעמים בענותנותו עשר מעלות לשאול מני זעירא דמן חבריא להיות חבר לתלמידי חכמים ראשי אבות ב"ד בטוניס. שהמה מעבירים צוואת השר וגביר בישראל שמעון ששון ז"ל כאשר מים כבירים במורד. ומעמידים שלשה בני אחים חנוך פלוא וחצרון בחזקתייהו שהמה יורשי דאורייתא. ומסירים צפורה אשת משה מלהיות לה חלק ונחלה בנחלתם. ולוית תן חן קונטרסו כלוה עם יקרת מכתב מעכ"ת מעשי ידי אומן מופלא שבסנהדרין ריבץ וקיבץ והגביר חיילים מגדולי ראשונים ואחרונים. ומראה פנים לכל צד השוה בסברה ישרה ואמתו שוה ומשוה פשיטות שנראין כרחוקים. ומקרב אותן אחד אחד לאחדים בדעת והשכל להעביר צוואת השר שמעון בקנה ע"פ המים. ולדעתי אין להוסיף ואין לגרוע. ולפי ד"ת דנין את צפורה אשת משה בשלוח וגירושין מנחלת דודה שמעון השר. אדל להעביר גם הקרן קיימת צדקת פזרון השר בצוואתו יש לעיין. ואין דעתי ח"ו לעורר על הפסק כי אם להערה בעלמא הנה באתי. והנה הקונטרס עדות ביהוסף מביא במכמרתו מצודת חיות הקודש שהמה ברעש גדול מתנשאים לעומת הצוואה. ובשחק במאזנים תחשב בעיניהם. ומי שחלק ד' מעט להבין ולהשכיל הוא יודע כי אמת יהגה חכם ואין לזוז זיז כל שהוא מפסוקא דפסקי הרבנים הגדולים דק' טוניס, ואעבור ג"כ פרשתא דא ואתניי' בקיצר נמרץ למען ירוץ הקורא בו. והנה כלל זה בידינו:
ציואה שנכתב ונחתם מהמורישים עצמו. אלמי כח מתנה זו מעדים חתומים בו והוא מתוספ' גיטין דף ג' ע"ב ד"ה ג' גיטין פסולים שכתבו כיון שהבעל בעצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו ולדעתי כתב יד של שר שמעון. מעשי ידי אצבעותיו במסחר הגדול ידוע' וניכר בטביעת עין לכל. ובפרט לפי חוקי בתי משפט המסחר בכל ארצות. ולפ"ד תוספ' ביבמות דף פ"ה ד"ה אתא גברא. וניכר לכל בני העיר אלים ממאה ערים. וכן כתבו האחרונים אנן סהדא מהני מסברה. ועדים מגזרת הכתוב. ואלים יותר מעדים. ולפי"ז בכתב יד הנותן מהני אפילו בלא עדים. ועכ"ז הצוואה בטילה ואין בה ממש ופשוט כביעה בכותחא דלא מהני דהוי מתנה טמורכתא (א') הרי אפילו קשירה על יריכו אפי' בעדים ואפילו ביפוי כח ע"י קנין לא מהני ואינה כלום שאני אומר כתובים הי' ונמלך. והבל יפצה פי המבדין אומדנא דמוכיח שדעתו הי' בקיום הצוואה שבלילה קידם פטירתו נכנס לחדר בית גנזיו והזמין את הצוואה על השלחן. ודאי הי' דעתו לקיים אותה. גם אנו אומרים באותה שעה הי' דעתו לקיים אותה אבל בחזירתו למטה הי' נתחרט למטה ונמלך. וכי מחלקינן. אם ראינו שקשר הצוואה שעה קודם מיתתו. אמרינן אומדנא דמוכיח שדעתו הי' לקיום, זה לא מצינו ואין מחלקין בין זמן קצר לזמן ארוך, ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין כ"א הכלל היוצא כיון שלא גילה אותה אין רצונו מסכמת עליו ונמלך מלקיים:
ושוב לא נשאר בידינו כ"א להסיר כח הצוואה מטעם דינא דמלכותא וע"כ צ"ל שבצרפת הי' דינא דמלכותא שגם אם המצא תמצא מתנה טמורנתא כתובה לפי נוח הערכאות יקיים אותה דאיל"ה הלא בכל מקום לא מצינו כי אם שטרות העולים בערכאות וצ"ל בצרפת שהי' דינא דמלכותא בפירוש דגם אם אינו עולה בערכאות כיון שנכתבה לפי נוסח הערכי מהני אבל מבואר לכל השיטות דינא דמלכותא שהוא מתנגד לתקנות חכמז"ל לא מהני ולאו דינא הוא והראי' שהרי הטור סי' ס"ח בשם הרמב"ן כתב שאין דנין דין של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהן ולעשות סופר שלהן נאמן כמאה עדים שכני. אבל לענין דרכי הקנאה לא עדיפא ואף שהרא"ש כלל י"ח פרט ה' פליג. ופליאה הטור הביא שיטת הרמב"ן מבלי חולק. וגם הריב"ש ח"ב תק"ח מביא שיטות חלוקות על הרמב"ן אבל כל זה דנוסח שטר שלהן מהני כנוסח שטר שלנו מבלי קנין. אבל כעין זה שחכמי ישראל גזרו ואמרו באומדן דעת שבוודאי נמלך כעין זה אין ביד דין מלכות לבטל סברת חכמינו הבונים על אדני האמתי. וזה ברור לפענ"ד בלי שום חולק ויש ל' ביד' להביא תילי תלין ראיות אבל די לחכם כמוה ברמיזא ואף שבתי דיני ישראל היו מקיימין מתנה טמירתי' הוא משום שאין בני תורה. מכל זה פשוט בעיני שהצוואה נחשבה כחרס הנשבר. אבל מה שנוגע במתנות לאביונים ולעניים הלכה זו רופפת בידי ולברר דעתי הקלושה אגלה נופח. הנה ידוע לכל מעיין בהגות לך הא דעקרו חכמינו מטעם חששא שנמלך שידעינן שהיה דעתו בשעת הכתיבה אפי"ה מעקרינן מצד ספק הודאה. ואף להלכה אין ספק מוציא מידי ודאי. אבל הפשוט והוא שהיורשים המה נקראים המוחזקים. ואף שסמכו חכמז"ל מתנות שכ"מ מקרא דהעברתם את נחלתו. מזה משמע ברגע שהיורשים זכו החלק מהירושה בידו להעביר חלקם ביד אחר. וא"כ ספק על התחלת חזקה. ואין כאן חזקת יורשים כי על זה אנו דנין אם זכו או לא. אבל להענין זה היא כך שהמה ודאי היורשי' חלק בהירושה. ולגבי אחר היה ספק דילמא נמלך ואין ספק מוציא ודאי כעין ספק ויבום יבמות ד' ל"ח. ועוד ראי' בב"ב ד' קל"ה (ב') אמר רבא זאת אומרת מכה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, קשה הלא הפטור הוה מטעם חזקת ממון המכריע וכאן הרי הספק בהתחלת החזקה דילמא אח הוא ולא הי' מוחזקין מעולם בחלק ירושתו. דמשמים מזכין לזה שהוא ספק אח וודאי ואמאי מהני הברי' מכל שכן לסברה דכל ממונ' הוה ספק איסור גם כן אבל לפי"ה מיושב. שהמה ודאי יורשין, והוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי יורשין ואין לדון על חלק הירושה כי אם על שם חדש:
ועוד נראה לחזק. הא דדינ' דמלכותא דינא הוא רק קנין דרבנן דמן התורה אין ביד כח למלך להפקיע חזקת ממון ישראל ולא עדיף מהפקר ב"ד הפקר דאית מאן דסבר דאינו אלא קנין דרבנן אף למאן דסובר כיון שהקנה לו מדרבנן שוב הוי דידי' מדאורייתא אבל זה דוקא מה שבידו ממש זוכה. אבל לענין זכי' דהיינו מעמיד ג' כיון שאינו ביד הזוכה אין כח ביד חכמים לעשות שאינו זוכה כזוכה. ואינו אלא מדרבנן כמבואר בראשונים ואחרונים. והבאתי ראי' ברורה מש"ס שבועות דף מ"א. איכא בינייהו וכו' מיחת לנכסי' מאי איכא בין דאורייתא מדרבנן. ומאי פריך דילמא דוקא במציאות קטן[נחתינן לנכסי' כיון דתקינו חכמים זכיה לקטן ושוב שלו מדאורייתא. משא"כ שבועות היסת שלא תקנו אלא שבוע' ולא שייך לאמור באם לא נשבע שיהי' החיוב מדאורייתא כיון שלא תיקנו אלא משבוע' אעכ"ח כדאמרן כיון לקטן אין לו זכיה מה"ת לא שייך לאמור מצד תקנות חכמים נעשה קנין דאורייתא דחכם אינו אלא להפקיר משום מה שבידו ממש זכה בו ונעשה דאורייתא. ומש"ה צוואת שכ"מ שהוא מזכה לשאינו זוכה מה"ת אין ביד זוכה שמזכה בו מדאורייתא כיון שעדיין אינו בידו. והזכות אינו אלא זכיה מדרבנן. וכיון דספק בזכיה דרבנן נגד זכות דאורייתא היינו זכות יורשי דאורייתא אין זכיה לקטן (ג'):
ולפי"ז נראה לי בזה דוקא לענין מתנות שכ"מ שאינו אלא מדרבנן אבל מתנה לעניים אית מאן דסברו כתב ידו ממש היה הגדה וככתובין ומסורין דמי הוה הגדה בכתב. א"כ יש לומר הא דעקרו חכמינו הצוואה מטעם דחיישינן שנמלך. אע"ג דמתחילה הי' דעתו שלמה במתנה זו הול"ל אין ספק מוציא מ"ו. בשלומא במתנה סתם חיישינן שנמלך. משום שכל זמן שלא זוכה על ידי אחר אין כאן אלא זכי' מדרבנן. ומבטלין מטעם חששא בעלמא אבל לגבי מתנות עניים דאפילו בדיבור במעשה הכתיבה נעשה כקנין דאורייתא מטעם חששא דנמלך לא מעקרינן המתנה שידוע בשעת כתובה הי' בדעתו בהסכמת דעת לזכות לעניים. ומהני מדאורייתא ואין כאן חשש נמלך. וראי' אמתי' דלא חיישינן חששא דנמלך במסכות עניים דאיבעי בגמרא קמ"ח ע"ב חילק כל נכסיו לעניים אי אמרינן צדקה ודאי מגמר גמור ומקני' או דילמא כל לגבי' נפשי' לא גמיר ומקני' תיקו. והמחבר הסכים להלכה בעמד חוזר. ויש חולקין יעוין בסמ"ע סי' ר"ן ומהלכה זו אין למדין דלא חיישינן שנמלך שהרי במקנה כל נכסיו וודאי אומדנא דמוכיח שאין דעת של אדם לחזור על הפתחים וליתן את כל אשר לו עכ"ז איבעי בגמרא די"ל אלים אומדנא שאינו תוהה על הצדקה יותר אומדנא שאין דעת אדם לחזור על הפתחים. ואיך נאמר שהחשש נמלך יבטל הצוואה לענין מתנות לעניים כיון שאומדנא אין אדם תוהה על הצדקה אלים כל כך לבטל אומדנא הצדקה ואיך נאמר שחשש נמלך בעלמא יבטל אומדנא שאינו תוהה על דהוי אומדנא דמוכח טפי. ומעתה כיון דחשש נמלך אין כאן שוב דינא דמלכותא דינא וצדקתו יעמוד לעד. דדוקא לענין המתנות לצפורה אשה י"ל חששא דנמלך ואינו בכח דינא דמלכותא לבטל כדאמרן דחכמים ירדו לדעת בני אדם כיון שלא גילה דעתו חיישינן לנמלך. משא"כ לענין הצדקה באין כאן חשש נמלך. דינא דמלכותא בתקפו עומד. ועל כגון דא נאמר עני ורש הצדיקו ונותר בזה להסיר האומדנא אם באמת נמלך הי' לו לקרוע. די"ל בדעתו היה שיקיים לענין מתנה לעניים אבל בעיבורא אחסנתא שהוא נגד זכוי' דאורייתא לא הי' דעתו שלם עמו ונעו וכדו מחשבותיו הנה והנה ונמלך ואין להתעקש לעורר דלפי זה יש לתלות בסברות פלגינן דיבורו שטר הי' כגוף אחד ולא פלגינן כשיטת הרי"ף והיא שיטת הירושלמי בגיטין פ"ג ה"א. ולשיטת רש"י ותוספ' נתקיים כל השטר ולשיטת הראב"ד נתבטל כמבואר בסנהדרין דף יו"ד ובמכות דף כ"א. דזה שיבוש פלוגתא דלא פלגינן בגוף אחד. הוא דוקא אם אינו נאמנים מטעם גזרת הכתוב אמרינן דלא פלגינן כהאי גונא מסלקינן הגזה"כ אבל בנידון שלפנינו דאמרינן שנמלך. ולענין מתנות לעניים לא נמלך ושוב נתקיים משום דינא דמלכותא דינא. לא שייך לבטל ירושה דאורייתא מטעם כיון דלא נמלך על המתנה לעניים לא נמלך על מתנת צפורה. דנהפוך הוא על מתנת צפורה נמלך כיון שמצוה שלא לעבור אחסנתא. ושלא להרבות בהוצאת שכר לסופר קצרתי במקום שראוי' להאריך וד' שנותינו יאריך וגם נפשי שורקה הכירהו פנים אל פנים להשתעשע עמו פה אל פה בנעימים ועדי יבואו אלה הזמנים נעלה יחדיו לציון ברננים. ידידו מכבדו. פה ווארדיין ב' כח תרל"ד לפ"ק ישראל איצק אהרן לאנדעסבערג:
והנה אם כי אחזינו רעדה לעייל רישא בדוכתא דנפקי' זקוקין מפ"ק מ"ו הגאון המובהק זצ"ל אך ורק ידעתי כי במקום גדולתו שם ענותנותו ע"כ קיצור באמרים וסמך על המעיין שיודע וגלוי לפניו כמו שעיניו הטהורים על אפיקי שו"פ ובאמת צריכי' לבאר ופירושא רבה:
א' עיין במס' בב"ב דף מ' דהיינו שם ב' לישני דר"י חד לישנא דאמר לעדים טמור' וכתבו וא"ד דלא אמר לה כתבו בגלוי' בשווקי' לעיני' כל עיי"ש דמתנה זו אינ' כלום ושם ברשב"ם בטעמי' דילמא משום דכבר נתן לאחר או דהוה מודע' על מתנה שלאחריה וכן פסקי' בח"מ סי' רמ"ב דמתנה טמירת' אינו כלום ורק בסעיף ה' מביא המחבר דברי התוס' דבזה"ז אם נכתב סתמא לא חיישי' כיון דבכל שטרי מתנות כתבינן נוסח זה מסתמא על מתנה גלוי' נתכוון. והנה בנדון זה לא אדע מ"מ הוה כמתנה טמירת' בכת"י. ומיד הביא מ"ו הגאון ז"ל מדיוק שמקושרת על יריכו והוא בב"ב דף קנ"ה ושם טעמי' אחרינ' משום דלמא נמלך כמ"ש בח"מ סי' ר"כ וצ"ל דתרתי קאמר משום מתנה טמירת' ובארצות הנ"ל קבלו עליהם לפסוק בכ"מ כשיטת הרמב"ם וס"ל דלא כשיטת התוס' דה"ה הי"א במחבר סי' רמ"ב סעי' ה' ושוב ביאר הדברים דאיכא נמי חשש' דנמלך. וידוע כי דרכו בקודש לקצר וסמך על המעיין. או אפשר דמקרי בשם מתנה טמירת' בדרך שאלה וכ"כ מדבריו לקמן:
ב' רבא קאי אמ"ד במתני' זה אחי אינ' נאמן. ופריך בגמ' ואידך אחים מה אמרו ומסיק בגמ' דאמרו לא ידענו ודייק רבא מינה דמנה לי בידך וזה אמר אינו יודע פטור:
ג והנה ידוע שנתכוון רבינו ז"ל במ"ש אחרונים בנתיבות סי' קצ"ח ס"ק י"ג ובשם הגט פשוט סי' ק"כ דהפקר ב"ד הפקר אמרי' ולא זכיי' דב"ד זכיי' ועיין בת' בית אפרים ח' ח"מ סי' ח' וסי' ס"א שהביא' ועיין באבני מלואים סי' כ"ח ובת' מרן חת"ס חיו"ד סי' שי"ד באר היטב עפ"י פי' הר"ן במחלוק' רש"י ותוס' פ' התקבל ד' ס"ז בסוגי' דקטן זוכ' דלשיטת רשיז"ל מהני קנין דרבנן לדאורייתא דאינו רק הפקר אלא קנין ממש ולשיטת התוס' רק הפקר ב"ד וכדאתי לידי אז זוכה מן ההפקר ועיין בסי' רצ"ה בזה. מ"מ מ"ש מ"ו הגאון לענין מעמ"ש דאינ' קנין עד דאתי ליד זוכה יש לעיין שהוא היפך דברי ב"י באה"ע סי' כ"ח דבקדושי' ע"י מע"ש ס"ל דהוה קדושי תורה ופליג אדברי רי"ו ובקדש' בגזל לאח' יאוש דהוה ג"כ רק קנין דרבנן דעתו דאינ' רק קדושי' דרבנן וכמ"ש בב"ש שם. ולדעת מ"ו הגאון ז"ל ביאוש דהוה ברשות זוכה להוה מה"ת וצ"ל כס' ב"ש והסביר היטב היטב בחת"ס סי' שי"ד הנ"ל דבשלמ' גבי יאוש דלא תקנו רק משום תקנות השבי' ואם משיב דבר הגזול עצמ' ודאי זכור לטוב א"כ גם רצון חכמים שיקיים השבת הגזלה שלא כתקנתן משא"כ קנין מעמ"ש אדרבה רוצים שיתקיים הקנין מפני תקנות השוק ואם חוזר בו מפני שחשש דלא הוה קנין מה"ת הוה כמו מפקפק בתקנות חכז"ל ומ"מ הא בד"מ דעתו כדעת הרי"ו שאין קדושי' רק מדרבנן זה כוונת מ"ו הגאון ז"ל אבל במקום שאין שייך כהנ"ל כמו קנין משיכה לר"י הוה קנין מה"ת ודבר מל"מ ידועי'. ע"כ הארכתי לפרש כוונת מ"ו הגאון זלה"ה אשר ידעתי כי בדברים מועטי' מחזיקי' מרובי'