אור ברסלב
לבושי מרדכי על חושן משפט לבושי מרדכי על חו"מ מה"ת

לבושי מרדכי על חושן משפט· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר

לבושי מרדכי על חו"מ מה"ת

שו"ת לבוש מרדכי על חושן משפט

סימן א

ב"ה יום ד' לסדר דברים תער"ב לפ"ק מאד יצ"ו

שוכ"ט לכבוד הרבני המופלג בתוי"ש מו"ה זאב וואלף צוקערמאנן נ"י בק"ק טשענושאוויטץ יע"א

עתה באתי ע"ד שני בע"ד א' תובע לחברו לד"ת והשיב לו כי במקומו המנהג לדון בזבל"א וזבל"א והרא' לו בפ"ת בשם הגה' רע"א בשם מגן גבורים בשם הרש"ך בא' שתובע לד"ת והשיב לו לדין כפי מנהג הסוחרי' וכו'. הדין עמו יען במקום שנעשה העסק כך המנהג והיינו זבל"א וזבל"א וחבירו טוען שהפשט אינו כן רק לדון כפי מנהג הסוחרים למשל בענין קניני' דלד"ת משיכה קינה ומנהג הסוחרים שאפי' דברים בעלמא קנה. והנה לפני הש"ע החדשים ישנם בצד' הגהו' רע"א ולשונו שרצה להתדיין בפני אחרים וכו' שהדין עמו והביא ראיי' מאסטומת' דקונה להכי מנהג מבטל הלכה. והנה להתדיין לפני אחרים משמע תרתי קאמר דהאחרים ידונו לפני מנהג הסוחרי' ולא לפי ד"ת. והנה אם הי' הפירוש רח לענין הקנין והא בד"ת ג"כ קנה באסטומת' וכל מה שנוהגי' במנהג הסוחרים לענין קניני' כמ"ש בח"מ סי' ר"א. אלא צ"ל שיש עוד דברים בענין הטענות לענין שמירות אם דינו כשומר שכר או שומר חכם או אפי' שואל ועוד הרבה דברים לענין חיובי' בזה קאמר וכגון אשר בזה"ז דנין אצל בארזענעריכט כידוע, ואינו דווקא זבל"א. וגם אפשר שיש מנהג פשוט שידוכי בזה העסק אצל הסוחרים ומנהגם כנלע"ד. ויען כי אין הספר מ"ג ולא ספר הרש"ך לפני אין לומר ברור כ"כ. אך לפענ"ד כך הפירוש:

ובעיקר הענין כבר נשאל שאלה זו בת' הב"ח סי' נ"ט ומסקנתו אם החכם העיר מצרף עוד בו דיינא יכול לכוף בפניה' ואין בידו לסרב ולומר לדון בזבל"א ובזבליא. וכש"כ אם בעיר ההוא ב"ד קבוע שקבלו בני העיר והומח' ע"כ אין כולי' לדון בב"ד א' בין גדול ובין קטן. ובת' שבו"י ח"ב סי' קמ"ג הביא ג"כ בפ"ת סי' י"ג שם בתשוב' על ק"ק מיץ מנהג תמיד לדון בזבל"א וזבל"א והאב"ד הוא השליש אם יש לבטל המנהג. והשיב כי הוא מנהג וותיק' ואין לבטל אות'. ומעתה נראה דאם הרב מרא דאתר' הוא השליש כן הוא המנהג וותיקי' אבל אם כולי' הדיוני' אפשר גם השבו"י יודה שאין זה מנהג יפה לדון לפני הדיוטת כולן כנראה גם מדברי הב"ח בהדיוט' לגבי חכם העיר הוה כמאן דליתנהו. והנה כבר הודעתי כי בדברי הגה' רע"א אין בירי לומר דבר ברור אם קאי אזבל"א או פשוט ב"ד של מקום הסוחרי'. וגם מעכ"ת אין מודע לי אם הוא מנהג קבוע או רק לכך מתפשרי' הצדדים. כי אם אין מנהג קבוע וודאי צריך עכ"פ חכם העיר או הדיין בתוך הב"ד ומפני כבודו להיות השליש כנלע"ד. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ב

ב"ה עש"ק וישב תער"ב לפ"ק מאד יכיו לכבוד הרבני החו"ב מו"ה יצחק אייזיק לעפקאוויטש נ"י בק"ק מארגערעטן יצ"ו

יק"מ כ"ת בא לידי בדבר אשר גם אני הייתי באו' ספיקא וגם מיצר על תהליכות העולם בעוה"ר שאין חשין להביא דברי' לפני עש"ג ובשאלה להם על מה ככה עשו אומרים התנצלות ואמתלאות שאין די השב, והנה הביא מעכ"ת עובדא ראובן יש לו חנות ומוכר בהקפה כן עשה עם שמעון וקבע לו זמן הפרעון בפירוש ואח"כ הלך הסוחר בערכאות ועלה ע"י כמה הוצאות כידוע ועתה תבע שמעון ההוצאות אשר הוטל עליו כמשפטיה' וראובן השיב כי ידוע היטב זמן הפרעון וגם לזאת הי' ידעו מהאינזאלווענט. שהי' גם שאר בע"ח באים עליו. והשאלה היא אם חייב לו ראובן להחזיר לו ההוצאות כמ"ש בח"מ סי' כ"ו כידוע. והנה מעכ"ת הביא מקור הדברים מת' הרשב"א סי' תתק"מ שצריך לשלם ההוצאות אבל בת' הרא"ש כלל ע"ג וכן הוא בכלל ק"ז דעל הלוה לשלם ההוצאות ובב"י סי' י"ד מסתבר ליה סברת הרא"ש. והנה מחלוקת הרשב"א והרא"ש אינ' לענין אם התובע לערכאות צריך להחזיר ההוצאה ללוה רק בפשיטות הי' השאלה אם לא הי' הנתבע או הלוה מסרב לעמוד בב"ד ש"י והמלוה הכריח' על התשלומין בערכאות ועי"כ הוציא כמה הוצאות אם הנתבע חייב לשלם ההוצאות הנ"ל, ועד"ז השיב דאין הנתבע צריך לשלם לו כי אינ' רק על הפתיח' צריך לשלם כמ"ש במ' ב"ק קי"ד ואדרבה התובע לא טוב עשה שהביא הדברים לפני הערכאות ואפי' אם סירב הנתבע מלעמוד לד"ת מ"מ פטור לשלם ההוצאות דאינ' רק גורם הגרמ', והרא"ש חולק עליו בזה דאם סירב הנתבע לעמוד בד"ת והכריח' ע"י ערכאות צריך הנתבע לשלם ההוצאות אבל אם הוא להיפך שהערכא' הטילו הוצאות על הנתבע מי שמתחייב כדרך משפט שלהם מזה לא איירי הרשב"א דהיינו אם התובע צריך להחזיר ההוצאות הנ"ל ואדרבה משמע מדבריו דפטור דהא זה כגרמא. והא דקיי"ל בסי' כ"ו דצריך התובע להחזיר לנתבע ההוצאות שחייבוה יותר מזה. שם איירי שלא הי' מסרב לעמוד לד"ת והוה כמסור דחייב בגרמי כמ"ש בסי' שפ"ח אבל במסרב עמוד לד"ת אם כי הי' צריך התובע ליטול רשות מב"ד מ"מ אם לא עשה כן אינו כמסור במציל את שלו כמ"ש בת' דברי חיים ח"ב סי' מ"ו וכן הוא בכסף קדשים הנדפס אצל שיע החדשי' ואפי' באומדנא עפ"י ג' אנשים, ועתה בנתבע שמסרב לעמוד בד"ת לפי"ז אי"צ להחזיר לו ההוצא' בדיעבד:

ומעתה נבא במ"ש דדי אם התרה בו בב' עדים לעמוד עמו בד"ת כמ"ש בשם ת' נאות דשא ות' ד"ח ח"ב סי' מ"ו. ומזה הביא מעכ"ת ראייות נכונים דאי"צ לשלם לו ההוצאות רק על הקובלנ' ראשונים לא האחרוני' שהביא לידי הכרחה וכן הוא בבעל התרומות שער סב. והנה גם אני שמעתי בכמה בת' דינין בקהלות גדולות שאין מחייבין רק הוצאת ראשונים ולא אחרונים והי' תמי' בעיני במ"ש בת' תשורת ש"י ות' הרי בשמים ומעכ"ת קאמר דהביא עד"ז ראייות נכונים למנהגי קהלות הנ"ל ולא אדע איך הם הראיות משום דדי בהתרא'. דהא הם איירי במסרב לעמוד לד"ת ע"י התרא' והחדוש דגם שלא נטל רשות מב"ד אבל היאך דלא התרה ולא הי' מסרב כי לא תבעי' לב"ד מנ"ל דל"צ לשלם כל ההוצאות. ומדברי בעה"ת ג"כ אינה ראי' כלל דהא היא איירי באיש אלים דלא דייני' דינ' של ישראל וביד מתייראים לכתוב עליו אדרכת' אלא שגם בזה חשש משים דערכאות ענשו אותו כדרכם בשליש החוב למלכות מ"מ אם הערכאות צוו דישלם ולא שלם ועומד במרדו הוא דאפסיד אנפשי' וכמ"ש שם שיכול להציל את נפשו לומר כי אין בידו לשלם וישלם מנכסים אחרים אבל מי שאין בו כל הנ"ל כלומר שציית לדינא ולא התרו בו כמ"ש בת' דברי חיים מנ"ל דל"צ לשלם לו כל ההוצאות מה שחייב' יותר כיון דאז דינ' כמסור ואין לנו מנוס רק מ"ש בש"ע ברמ"א שפ"ח בשם המרדכי שיט' ר"א מטילא בבא להציל את שלו אין דינו כמסור ובמרדכי לפי"ז הביא דברי הרמב"ב שחולק על ר"א מטולא והש"ך שהכריע כדברי המהר"ם רק כשאין מקום להציל את שלו בד"י והיינו שלא ציית דינ' מיקל לסמוך על ר"א מטילא כמ"ש שם. והנה בת' תשורת שי הנ"ל הביא דברי ת' הרי בשמים סי' רל"ז דגם דעתו כן כלומר לא כהנשמע ממנהג קהלות הנ"ל. והנה עיינתי בת' הרי בשמים הנ"ל וראיתי שמחלקו לשני פנים ושם הי' עובדא שראובן התובע בערכאות זכה בדינו על תביעו' ומכר עפ"י האורטהייל ביתו של שמעון ואח"כ תובע שמעון שיעמוד אתו לד"ת ועד"ז כתב השואל כי שמע שנוהגים שאחרי טערמין הראשון אבד הנתבע כל זכיותיו דהו"ל לתבוע ד"ת ועד"ז השיב כי ישתקע הדבר ומביא ע"ז ראיות נכונים שע"י שלא תבעי' לב"ד לא איבד זכייותו דילמא אנוס הוה ולא הי' ב"ד מזומן אבל לענין לשלם לו יציאות דלזה מהני טעמי' דהי' לו לתבוע לד"ת. והנה מחלק דלענין לעמוד לד"ת לא בטלו זכיות' דדילמא בד"י יזכה הנתבע ע"י טענתי' או לפי ד"י אתו המשפט אבל לענין תשלומין יציאות' אי"צ לשלם רק מ"ש עד נוערמין הראשון. וחדוש בעיני כי בת' תשורת שי לא הביא כל דבריו שהם שני חלוקי' בדינם וכמ"ש. והנה מאן דסמיך את' הרי בשמים לא הפסיד בפרט בזמה"ז אין דרך השופטים לבוא בעלילות ועונשים רק שופטים בד"מ. ואינו דומה כמ"ש בגמ' דהוה כתוא' מכמר ח"ו להיות מסור במציל את שלו. וכ"פ בא לפני כמשפט הנ"ל ואמרתי לבע"ד שהוא דרך פשרה לצאת לכל הדעות:

ובעיקר דינא נלע"ד שצריך חקיר' על מה כן עושין בערכאות שיטילו כל ההוצאות על מי שנתחייב אם הוא דרך דינ' ומשפט או הוא לתקנת המדינה כלומר מפני הרמאין שילוו ויטל בהקפה ויזלזלו במכירת הסחור' ויטילו לכיס ואח"כ יעמדו על הקאנקאר כדרך הרמאים בעוה"ר ע"כ הטילו דבר זה על הנתבע שלא יקילו בעיניהם וא"כ הו"ל לתקנת המדינה, והא ידוע מה דקיי"ל בחו"מ סי' שס"ט דלתקנת המדינ' אמרינן דינא דמלכותא דינא והיאך דאיכא משום דינא דמלכותא לית ביה משום מסור האיך שאינ' נגד ד"ס הכתוב בתוה"ק להדי' כמ"ש בחת"ס חו"מ סי' מ"ד עיי"ש והלא בב"י סי' שפ"ח הניא ת' הרא"ש ורשב"א דהיאך הוא מהורמנ' דמלכא לית ביה משום מסור כמ"ש ראי' מעובדא דראבר"ש בב"מ דף פ"ד ועיין בת' מהר"מ שיק חי"מ סי' כ' כיו"ב. והנה י"ל בנד"ז בענין היציאה מפני מה הוא וכנ"ל וכבר הזכרתי דברי הרי בשמים בזה. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ג

בעהי"ת אול"י ה' פ' פקודי תרע"ג לפ"ק מאד יצ"ו שוכ"ט על ראש ידידי ה"ה כבוד הרבני החריף ובקי בנש"ק חכם וסופר מו"ה מנחם ישעי' כ"ץ שווארטץ נ"י אבן יקר ק"ק נאסאד יצ"ו

אחרי מבא דרך ברכה וכו' אשר שאל ממני בדבר הלכה באיש א' ממונה להשגיח על כשרות הבשר והרע בדבר המשפט שהעיד ונשבע לשקר לפני הערכאות ומתנצל עצמו כי הי' אונס עפ"י פקודת הראה"ק וגם כי נשבע לדעתו ולא לדעת השופט אם נשאר בהימנתי' או איתרע בחזקתו עכ"ד בקיצור והנה ידוע כי בח"מ סי' ל"ד מבואר בסעי' ה' דנשבע לשקר לכ"ע פסול ואינו נאמן לומר אנוס הי' ועיין בש"ך שם. והנה כ"ז לענין מה דבעי עדות ממש כמו בממון ועונשין עפ"י שני' עדים, אבל לענין אסורי' הנ"ל מבואר ביו"ד סי' קי"ט. וברמ"א סי' קכ"ז כתב בפי' דפסולי עדות כשרים להעיד באסורי דדוקא חשוד לאותו דבר אי"נ וכמ"ש הש"ך ראי' בס"ק י"ב ממומר לערלות דכשר לשחיטה. וכלל גדול הוא במ'. בכורות דחשוד לדבר זה אינ' חשוד לדבר אחר דלא קיימ"ל כר"מ חשוד לד"א חשוד לכה"ת. אלא דהא מבואר בסעי' ה' שם דחשוד לדבר חמיר חשוד לדבר קל. ושם בש"ך פלפול רב אם הוא החמור בעונשין או החמור בעיני הבריות והשתא בנ"ז לענין שבוע' שקר ודאי דחמור כמ"ש בסו' יומא דאם כי אינו בכרת מ"מ הוא בין החמורות של חייבי כריתות לענין כפרה דכל העולם נתרזעו ומסתמא חמור בעיני הבריות והא ראי' דבסי' ב' וסי' קי"ט קמש"ל רבותא דמי שהוא חשיד על הדבר אינ' נאמן אפי' בשבוע' ופי' בטו"ז וש"ך משום דגם על האסורים הכי הוא מושבע ועומד והוה חשוד לאותו דבר ומזה למד הפרמ"ג דעל חצי שיעור חשוד מהימן בשבוע' דעל ח"ש אינו מושבע ועומד כמ"ש התוס' והר"ן מ' שבועות. וכן באסורי דרבנן בש"ך סי' קי"ט ס"ק כ"ב מביא דעות בזה אלא שסיים דחמ"ל העמידו דבריהם. אבל עכ"פ חזינן דשבועה הוי חמורה מכולם ואי לאו דכל איסורים הוה מושבע ועומד הי' נאמן בשבוע' אפי' באיסורא דאורייתא. ועוד דכל איסורים הוי מושבע ועומד. א"כ בעובר על שבועת שקר הוי כמו חשוד על אות' דבר כן נלע"ד פשטות ההלכה:

אלא שלאיש הנ"ל יש התנצלות שהי' מוכרח עפ"י פקודת הראה"ק וגם נשבע לדעתו ולא לדעת השופט. והנה אם כוונתו למה דקיימ"ל בסי' רל"ב סעי' י"ד גבי אונס דיבטל בלבו בדברים שאינ' סותרים מה שמוציא בפיו כמ"ש ברמ"א והש"ך ועיי' בדגו"מ והנה אם כן עשה דבטל בלבו באיזה תנאי שלא יסתור מה שאומר בפיו ועיי' בט"ז שתמה על הלכה זו מה תנאי ובטול שייך בשבוע' שקר ועיין בהגה' מהרב"ף שהביא מדברי מהרמר"ב דשייך בדרך ערעומות בזה והנה צריך לפרש מה ובאופן מה הי' לדעתו, אלא בנדון זה לא אדע מה אונס שייך בזה הא ההכרח לא הי' רק ע"י רה"ק והא הראה"ק לא הי' בידו ליטול משלו רק להסירו ממעמדו ובזה מה אונס שייך. ורק ביסרו ביסורין מביא המחבר סעי' ט"ו דהוה אונס ע"י חבירו וגם כי חסרון פרנסה לא מקרי אנוס ואפשר כי שגג בדעתו שזה אונס וגם שגג בשבועתו האיך לבטל וזהו לפי ראות עיני המורה. ואם לפי ראות עיניו היא יר"ש ואיש כשר ביודעין ומכירין אותו דאז יש לחשבו לשוגג אם כי לענין עדות ל"מ מ"מ לענין עדות אסורין אפשר קיל מיני' כמו טבח שהוציא טרפהמתחת ידו בסי' ב' וסי' קי"ט דג"כ קיימ"ל לפי ראות עין עליו. וע"כ צריך לאיזה עונש להעבירו על איזה זמן ולקבל דברי חבירות ותשובה מעלי' וכבר אמרתי בזה לפי ראות עיני המורה ביודעין ומכירין:

ידידו ש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ד

ב"ה י' ו' עש"ק פ' תצוה תריסר תרנ"ב לפ"ק ברעזאווע יע"א להגאון אב"ד ק"ק פאקש נ"י

מאשר האיר מול פנינו ע"ד כי קושי' הדר"ג ע"ד דברי הרה"מ כי גם חזקת ממון על עבדו עומד נגד חזקת כשרות ולדעת הריב"ש דמחשיב חזק' חי' ותא"א לב' חזקות הה"ד חזקת עבד דמשום אסור וחזקת ממון דמחשבי' לב' חזקות. והנה יש לעיין בממון דלי' אשר הבע"ד מודה בו שאינ' שלו אפי' בלית' כאן משום הוד' בע"ד מ"מ מה חזקת ממון או הוצאות ממון שייך במי שעצמ' מודה שאינ' שלו ועיין בשימ"ק כתובות בסוגי' דמומין דכל עצמת של חזקת ממון הוא שאין לנו להוציא בב"ד מידו בלא ראיי' ברורה ושוא"ת עדיף וכאן אינ' משום זה ועיין בנתיבות סי' פ"ח דסבור' לי' מדנפשי' רק דסיים מ"מ אית ביה חזקת מרא קמא והיא כשאר חזק' דמעיקר' גבי אסורין ומזה ועל זה תסתעיי' שמעתת'. וליישב דברי רהמ"ג דודאי אית לי' דמגו דבידו מהני אפי' עד חזקה כמ"ש במכתבי א' דהיא סברתי בה' יבום וכס"ן הר"ן והרשב"א בקידושין דף ס"ד גבי יש לי בנים דנאמן מה"ט. אלא דיש עוד חזקה כמ"ש פרי"מ והיא חזקת מרא קמא לכן התחכם לומר דאיכ' נמי כנגדו והיא חזקת כשרות דידי' ולא נשאר רק חזקה א' ולזה מהני המגו שבידו אבל בלאו האי חזקה לא הוה מהני המגו אפי' שבידו דמגו אינ' אלא כאומדנא ורובא כמ"ש האחרונים לענין למפטר משבוע' לכן לא מהני כמ"ש בשערי תורה מ"מ אמר' תורה דמדרבנן איכ' לברורי והדברים עתיקי':

ומ"ש הדר"ג לתרץ הקושי' מגיטין ד' מ' באומר פלוני עבדי עשיתי בן חורין דנאמן משום הודאת בע"ד וא"כ ה"כ ול"ל טעמ' דמגו ולמה דמגו בהדיוט דעת הרמב"ם דאינ' נאמן. וע"ז תירוץ דהכ' רק על בן השפח' קאמר ולמפריע ואינו נאמן רק התם בגיטין משים דבידו לשחרר. ולענ"ד תלי' בסבר' מהריב"ל דס"ל דכל הודא' בע"ד משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל הא ידוע דברי קצוה"ח סי' ל"ד שהוכיח דלאו מטעם זה דאל"כ במקום עדים ממש לא מהני המגו אפי' בידו והא הודא' אפי' נגד ק' עדים אלא מחוורת' כשיטת רש"י ז"ל בקדושין ד' ס"ה דכל הודא' בע"ד משום עדות ממש ומהנ' אפי' גבי כל הפסולי' דגזה"כ הוא דילפינן מכי הוא זה דהאמינ' תורה על הודאת' וחייב' שבוע' כמ"ש במ' בבק"מ ובב"מ ופשיטא דאז אין חילוק בין למפריע להבא. ומ"ש הדר"ג מס' קצוה"ח סי' פ"ח שהוא נגד דעת הטו"ז דבספיק' לא מקרי עבד מוחזק דע"ז אנו דנין דאם הוא עבד אינ' מוחזק דידו כיד רבו. והנה הבאתי דברי התוס' מ' גיטין ד' י"ז בסוגי' דשמא יחפה ושם באר היטב דגם בספיק' מקרי העבד מוחזק דמשו"ה תקנו זמן בבנו שחרור דפעמים אדון מכרו והדר כותב לו שטר שחרור בלא זמן ויאמר העבד דכבר הוא משוחרר ויהא נאמן משום מוחזק בעצמ' והא אם הוא מאוחר לזמן מכירה אין כאן מוחזק ובכל זאת ס"ל דמקרי מוחזק. וחדוש כי הקצוה"ח לא הביא דברי תוס' הנ"ל. ומ"ש הקצוה"ח הראיי' מהרמב"ם פ"ח מה' עבדים ותירץ בזה קושי' לח"מ דנקט האבעי' דלא אפשטא גיטין ד' מ"ד מכרו לנכרי לל' יום ולישראל מומר דהוה ספיק' ואמאי לא פסק דיצא לחירות משום מוחזק. משם ג"כ ראיי' להיפך דהא פסק דאם תפס העבד מרבו ראשון לפי דמיו דאין מוציאי' מידו והא גם בתפיס' זו איכא ספיקא דמה שקנה עבד ק"ר גבי מוכרו לנכרי ואם דפשיטא דלא פקע קנין רבו הראשון ממנו וא"כ הא קנה רבו ראשון. אלא ע"כ דתפיס' מילת' אחריתא דזה עצמ' מה שתופס בין קנה ובין לא קנה דיינינן לי' למוחזק והא דלא נקט הרמב"ם דמספיק' יצא לחרות דמוחזק בעצמ' י"ל דודאי לענין שיעבוד לרבו ראשון דינא הכא אבל לרבו שני שצריך ליתן די דמיו פשיטא דגם רבו ראשון מקרי מוחזק שלא להוציא ממון מחזקתו. וזה פשוט לענ"ד: מענינא דיומא ענותנות' הרבני מטבות' דמר ניהו רבה על דברי הרמב"ם פ"ג מה' שקלים דנותן שקלו מעיר הנדחת לא עשה ולא כלום ובכ"מ מ"ש עה"נ משאר אסורי הנאה דלא נקט. ופרי"מ ירד לחלק עפ"י שיטת הריטב"א בסוכה דאסה"נ מקרי שלו וע"ז מחלק דאסורי עהנ"ד במצוה על הב"ד לאבד ולשרוף. ומעתה בשלמא בשאר אסה"נ דהוה שלו ומקרי שקלו וההקדש נמי אינ' מפסיד דמדאורייתא בטלה ברובא, ועיין בשעה"מ מה' שקלים כהגו"נ לענין שקלי נשים וקטנים. והנה בתוס' חולין ד' ק"מ במ"ש דצ"ע בבהמת עיהנ"ד אם הקריב' אם עולה לכפרתו. ובתשובת מרן חת"ס סי' ק"פ עמדו עליו מהגאון מהר"ח דאת"ל וע"ז נמי קאמר בחת"ס עפ"י דעת ושיטת' דהטעם בתוס' כמוהם דאה"נ מקרי שלו וא"כ דעתו בתוס' אפי' באסורי עהנ"ד כמ"כ ושם דרק בחמץ בפסח דעובר בב"י וב"י הוא דאינו שלי כמ"ש בגמ' אינ' ברשות' של אדם. ובאמת קשה הלשון בגמ' דעל אסור ב"י קאמר אינ' ברשות' של אדם ומשמע דגם בלא לאו דב"י אינ' שלו ולענין אסור ב"י עשאהו כאלו הוה שלו:

והנה בקרבן אם צריך להיות ממש שלו בקנין כמו ולקחתם לכם. ראיתי כי עמד ע"ז ג"כ באות' תשוב' וס"ל מדנפשי' דאין צריך בקנין רק דלא יהי' של חברו. והנה לא זכיתי להבין מ"ט לא הביא גמר' אריכ' במ' ערכין דף כ"א גבי עולה שהפריש שלא מדעת דלעולא יצא ושמואל ג"כ לא פליג רק דצריך דעת דילמ' לא ניח' להכפר רק בממון שלו אבל לכ"ע א"צ א"צ שיהא שלו דמדעולא נשמע לשמואל. ועיין נדרים ד' ל"ה ול"ו דפריך שם לר"י דס"ל דאדם מביא על מחוסרי כפורים שלא מדעת' דכן מביא על אשתו שוט' ובני' הקטנים, ופריך מהפריש חטאת חלב על חבירו דלא עשה נל"כ ומאי פריך שאני חטאת דבעינן שלו אלא ודאי אי"צ וכש"כ לענין שקל דודאי לא בעינן שלו דהא כמה משניות מ' שקלים השוקל ע"י כהן ואשה והשוקל ע"י עני ושכנו, ואין לומר דאיירי בזונ' להון ע"י אחר דהא בנדרים ד' ל"ג גבי המודר הנאה מחבירו דשוקל את שקלו דאינ' אלא מבריח ארי כמו פורע את חובו ואי מזכה לי' פשיטא דאסור גבי המודר הנאה דהוה הנאה מיד ליד דאסור כמ"ש הר"ן גבי הי' מהלכין בדרך דנותן ע"ג סלע דוקא ולא מיד ליד דאפי' במקום מצוה אסור. לכן נלע"ד פשוט דגם רבו ראשון מקרי מוחזק שלא להוציא ממון דכל קרבנות וכש"כ שקלים אינ' אלא כחוב דמלע' שמחייב לפרוע להקדש ולגבוה וכי היכא דפוטר אדם את חבירו מחיבו בממון שלו הה"ד הכ' וברמב"ם הכ' ג"כ מוכח כן דנקט הגונב שקלו של חבירו דהוה להקדש והוא פורע לחבירו ודו"ק. ולעיקר קושי' הכ"מ נלע"ד דהא לא משכחת לה כסף שקלים דאה"נ אלא גבי ע"ז, והא ע"ז תופס דמים א"כ הבהמה הנקחת ממנה יהא נתפס בדמי אסור ע"ז ויהא פסול לקרבן בלא"ה משום מן המשקה לישראל וא"כ בל"ז אין שקלו כלום ובלא"ה אין לו חלק בקרבנות וגם אסירי' אית בי' דפסול להקרבה והכ' לא איירי הרמב"ם ורק משקלי אם יצא לכן נקט עה"נ דאינ' תופס דמים ולא יצא רק משום דאינ' שוה כסף ולא נתן כלום כמו גבי קדושי אשה ומשום בטול לא איירי הרמב"ם ועיין בשוקל שקל הקדש דמועל בשעת שחיט' קרבן וע"כ דאינ' בטול ודו"ק. ואם יאמר האומר במ"ש לעיל דבע"ז יהא נתפס הדמים והקרבן פסול משום מן המשקה ישראל הא הית' לו שעת הכושר ובתוס' חולין ד' ק"מ מדין זה רוצי' להכשיר בהמה עהנ"ד לקרבן. כבר עמדו ע"ז בהגה' רע"א מנחות ד' ו' שסותרי' עצמ' דשם מסקי דבתר דאית לן ג' כתובי' גבי טריפה לאסור אפי' בנטרפ' אחרי כן תו לא מחלקין לענין ילפות' דמן המשקה לישראל ובה"מ פסול. והיטב אשר פירש מרן חת"ס שם באות' ת' ב' דגם דברי תוס' אינ' אמורין לפי האמת רק דצריך קרא לאסור צפורי מצורע בהכי דס"ד דהית' לה שעת הכושר לא יפסל קמשמ"ל אבל לפי האמת אין חלוק עיי"ש. ואם נאמר דהרמב"ם איירי בשקל עיר הנדחת לאח' שהודח' ונאסרו מיושב בפשיטות דהא פסק בפ"ד ה' עכו' דקדשו בדה"ב צריך פדיי' כדי לשרפו ולא כפירש"י ז"ל בפ' החלק והיא כס' הדר"ג הנ"ל. ואם יאמר דמשכחת אסה"נ בשקל כגון שמודר הנאה ממנו והנה אז פשיט' דיצא לפי דברינו הנ"ל דל"צ שיהא שלו וההקדש פשיט' דאינ' מפסיד דלגבי אינ' אסור ורק הוא עביד אסור' דפטר נפשי' באסה"נ וק"ל:

וראיתי בתשוב' חותנו הגאון ז"ל תשוב' ריב"א סי' ב' אשר שם כבוד הדר"ג הקשה קשה כברזל מ"ד חת"ס באות' ת' אשר דעתו בהך דבב"ק דף מ"ה בשיר שלא נגמר דינ' הקדיש' מוקדש ופירש"י ז"ל דנ"מ לענין מעילה והוא ז"ל דאם בדיעבד הקריב לקרבנו ג"כ יצא ידי חובתו דאפי' נגמר דינ' אח"כ אינ' נאסר למפרע. ופלא דהא נגמר דינו פסול לקרבן כמ"כ רובע ונרבע דדרשינן בפ' כל אסורין מן הבקר ומן הצאן ובלא אסור הנא' פוסל כמ"ש במתני' זבחים פ' התערוב' שהמית עפ"י עד א' ועפ"י בעלים דאינ' נסקל ואינו אסור בהנא' ומ"מ פסול ואפי' אם עלה ירד ולמען דלא נשווה ח"ו כטעות מפורסם ורגלי חסידיו ישמור כמ"ש עצמ' בתשו' דצריך למשכונו ולתרץ אפי' לא כוון המחבר ע"ז. לכן נרא' לענ"ד דאם בעל שור חייב קרבן להקריבו וסתמ' עומד וצוח נגד העדים ששורו לא המית ולא נעשה בו עביר' דאטו בשופטני עסקינן. ועיין בכריתות ד' כ"ד בשור שהוזמ' עדיו. וא"כ כי היכא דפסקינן בכריתות ר"פ אמרו כחכמים דפליגי אדר' מאיר וס"ל דאדם נאמן על עצמ' יותר ממאה איש לכן בעדים שא"ל אכלת חלב והוא אימר לא אכלתי פטור וא"כ ה"נ דניהו לאחר שנגמר דינ' לסקל לית דין ולית דיין דמאן משגח בבעלים נגד העדים ודאי השור אסור בהנאה וממילא פסול לקרבן מן הקרא דמן המשקה ישראל דהא לכל ישראל אסור בהנא' אבל הקריב' הבעלים לשם חובתם באמרם במודע לנפשם כי כבר יצא ידי חובתם ואינ' מקריבי' קרבן א' כי תהא חולין בעזרה כי קרבנן כשר הי' למזבח פשיט' דיצאו ידי חובתם כמו נגד עדים שא"ל אכלת חלב וא"כ שפיר קאמר בחת"ס ואם בדיעבד הקריב' קידם גמר דין אפי' אם אחרי כן נגמר דינ' לא נאסר למפרע ואינו פסול משום מן המשקה לישראל רק פסול נוגח ונעשה בו עבירה משום זה נאמן על עצמ' אפי' נגד עדים. ודי לנו ליישב בזה דברי רבינו מרן חת"ס ז"ל. וד' יראינו נפלאות משגיאות ויגל עינינו בתורתו אכי"ר:

ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ה

בהי"ת יום ה' לסדר פנחס תער"ב לפ"ק מאד יצ"ו לכבוד הרב הגאון בנש"ק מו"ה מנחם שיק נ"י אב"ד ק"ק סיקס יצ"ו

יק"מ כת"ה בא לידי ע"ד העובדא כי א' מהפירמא הגדול' שיש לו שליח תמיר (רייזענדער) למכור יין לכל מי שימצא לו כידוע ובא למ"כ ובא לסוחר א' וכאשר אמר לו השער דמי היין השיב לו כי הוא ביוקר גדול וכי שהוא מוכר לו יין כזה עד שיעור וואבאן בפחות מזה והשליח אמר שיתקיים המקח ויצחקו אבל נתן לו ק' כתרים אנגאבע וקבל הסוחר רק שדעתו היה לשחוק ואחרי שעות רצה להחזיר לו האנגאבע ולא רצה לקבל וכמעט שנשתקע הדבר'. ופתאום הביא הפירמא לדבר משפט הערכאות והעוכ' רצה לשבע שלא מכר מעולם וכאשר שמע כת"ה מהדבר

התאמץ והשתדל בכל עוז שלא לבא לידי כך ואח"כ הביא לידי עמק שוה והוציא הסוחר ב' מאות כתרים. והפירמא כתב לכת"ה מכתב עד"ז. ועתה אחרי זמן רוצה לחדש הפראצעס אצל הערכאות. וע"כ הוכי' במכתב מגילה הנשמע כזאת והשיב אם עפ"י דיתוה"ק אינ' מגיע' לו הדיפערענצען ינוח ממשפטו עכ"ד:

והנה כת"ה בא על העיון מכמה טעמים שאין זה מכירה כלום משום דלא הי' קנין המועיל בהאנגאבע ומשום אונאה וגם נראה שהשלים דעתו בב' מאות כתרים ועוד שהלך בערכאות בלא רשות ב"ד, והנה משום חסרון קנין כלו' דלא הי' רק כסף בלא משיכה יש לעיין כפי מה דפסקינן בח"מ סי' ר"א דכל דבר הנהוג בין הסוחרי' כגון אסנותת' ונתינ' פרוט' והאנדשלאק וכמ"ש במ' ב"מ ד' ע"ד וכמ"ש המג"א סי' תמ"ח לענין מכירת חמץ בשם מ"ב דקנה. וא"כ ה"נ לכאורה כיון שהדבר זה נוהג בין הסוחרים דבנתינ' מעות הוה קנין איני יכול לחזור בו. אלא שמרן חת"ס יו"ד סי' שי"א מחלק בזה שהוא דווקא אם הפסיקת דמים הי' כראוי' לקנות בו אבל אם הפסוק' דמים הי' בפחות שגלוי לכל שאין זה די מחירו אין זה קנין כלל וא"כ הכא נמי שהי' המקח בזול יותר יותר שאינ' מצוי אין קנין כזה קנין ואדרבה על כיו"ב באי' לדין ודייני' כמ"ש החת"ס חו"מ סי' ס"ו עיי"ש. ועוד כנראה לא הי' היין מסוים כלומר לא ייחד לו החבית רק שם וואגאן ויכול ליתן לו יין מאיז' מקום שירצה או שיקנה ממק"א ויתן לו והוה כמו שלוס הנהוג בין סוחרים וזה דרך חיוב יעד"ז צריך לחיוב כמ"ש בח"מ סי' ר"ט ועיין בסמ"ע סי' ר"ו ס"ק ה' וגם דווקא צריך לומר לעדים ראו שאני מתחייב כך יכך וגם דווקא אם קנו מידו בקנין סדור כמ"ש בסי' ס' סעי' ו' אבל בלא"ה אינו כלום רק שמשטה אני בך. ועיין בתשוב' מהר"מ שיק או"ח סי' רכ"ה דכל שאינו הדבר מסיים ליתן לו לית בו קניין וצריך שטר או חיוב כנ"ל. ועיין בסי' ר"ט דאם נותן מעות ע"ד שאינו ברשות' רק על שער שבשוק הוה קנין לענין מי שפרע אבל יכול לחזור בו אם רוצה לקבל עליו מי שפרע ואם אינו כשער שבשוק כיין דיש בו אסור ריבית לדעת הרמ"א אפי' מיש לישא. וא"כ בנדון זה לא פרש כת"ה אם הי' היין ברשות' של מוכר מזומן ומסוים ואי ליכא כל הני א"כ אין כאן קנין כלל ואפי' מ"ש ליכא כיון שאין השער בשוק ומשום אונאה אפשר אפי' מ"ש ליכא. וגם לא הי' בדרך חיוב וגם לא הי' לפני עדים ולא קנו מידו בקנין סודר: ועתה נביא לטעם הב' דיש בו שיעור אונא' ואפשר יותר משתות דהיה בטול מקח ובשתות צריך לתן לו שיעור אונאה. והנה בנדון צריך לחקור דוודאי לדעת הרמ"א בסי' רכ"ז דאפי' ידוע ללוקח שאינו שוה כ"כ וקנה ושתק מ"מ יכול אח"כ לתבוע האונא' ובב"ח חולק בזה ובקצוה"ח שם בטעמ' של רמ"א מכריע אם שניהם יודעין ומכירין זב"ז כלו' שהמוכר יודע שהלוקח שידוע לו שיעור שווין וכן הלוקח במוכר א"כ שניהם מתרצים ע"ד מחילה ומתנה והוה כאיל' התנה שע"מ שאין לו אונאה. ובנתיבו' חולק על הקצוה"ח בזה ובפ"ת מביא בשם גלי' מסכת' להכריע כדעת הקצוה"ח כלו' היאך שגלוי' וברורה שהוא ע"ד מחילה ידע ומחיל. רק במקום שי"ל איז' אמתלא כגון להשביח מקחו אומר כן שם יש מקום שלא כקצוה"ח. וא"כ ה"נ כיון שדרך הסוחרים כן לומר ולהשיב שהוא במחיר היותר מדי ואני מוכר לך בפחות י"ל אדרבה להיפך שרצה לקנות בזול כדרך הסוחרים והוה שפיר אמתלא וגם כי חזר בו לאחר שעה דיש לו קצת מגו דאי בעי למימר לא ידעתי השער ומחיר יין ואח"כ נתוודע לו השער נאמן כמי לומר שאמר בדרך היתול. בפרט שידוע כי לא אמר הדברים דרך מחילה רק אדרבה לגזום ולקנות בזול כדרך הסוחרים וכמ"ש במ' נדרים ד' כ"א לענין נדרי זרוזין עיי"ש בר"ן ואפי' אם שהה יותר משיעור להתוודע אצל הסוחרי', מ"מ הא בפ"ת מביא להקת ת' אחרונים היאך שהוא מוחזק אפי' לאח"ז יכול לתבוע האונאה וגם כי הוה רק נתינת כסף ולא קנין גמור ואיתא בתי' רע"א דבכגון זה יכול לומר שסמך לחזור בו ואפי' מ"ש ליכא. כנלע"ד דהקנין אינו כלום: ושלישית מ"ש כת"ה שנתרצה ע"ד ב' מאות בתרי' נראי' הדברים ובזה אין לדון אלא מה שעיניו רואת תוכן הכתב. והמכתב ששלח לכת"ה שנראה מדבריו שקבל סך הנ"ל על הדיפערענצען ועל דבר אשר הלך בערכאות וודאי היה מחיוב לשלם ההוצאות שהלך בלא רשות ב"ד אבל אין זה מגיע לקנין. אלא שאי"צ לכ"ז כי עפ"י ד"ת בלא"ה אין כאן קנין משום חסרון קנין מועיל ומשום אונאה כדי שעור בטול מקרי כמ"ש (והנה אף לענין ד"ע אין להשיב לב"ד א' עכ"ז לכת"ה אב"ד) ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ו

ב"ה אול"י ועש"ק פ' בא תרע"א לפ"ק מאד יצ"ו לכבוד הרב הגדול החריף ובקי מו"ה עקיבא בלוי נ"י אבן יקר בק"ק קראסנא יצ"ו

ראיתי מה דשדר לן חורפא בפלפול' חדת' בסוגי' דמכירת שטרות ואם כי קשה עלי להשיב בדרך פלפול' מפני חולשת גופי ורק למען חביבות דמר נהו רבה באתי בזה. במ"ש כת"ה לתרץ קושי' הרא"ש ע"ד הראב"ד דס"ל דאם כתב בשטר משעבדנ' לך לכל דאתי מחמתך א"י למחול והקשה הרא"ש א"כ מאי קאמר בב"מ ד' כ' בסוגיה דמצא שובר דלא חיישינן דילמא מכרי כתובת' בינ' ובינ' דש"מ אית' לדשמואל דמחול מחיל ולשיטת הראב"ד הא הררי קושי' לדוכתי' דילמא כתיב בכתוב' לכל מאן דא"מ. ובזה כתב מעכ"ת דבר חרוץ די"ל דס"ל להראב"ד בטעמי' דמחלו מחול משים דמכיר' שטרות דרבנן מטעמי' שאין בידו להקנות דהוה דבר שאינ' ברשות' אלא דהא על הנייר חל שפיר הקנין ונימא כאות' דעה מגו דחל על הנייר חל נמי על החוב כמ"ש המרדכי אלא דבאמת קשי' לומר איפכא מגו דלא חל על החוב לא חל גם על הנייר ולזה כתב דכיון דמהני תפיס' לקנין דבשלב"ל אפי' למ"ד שאינ' קונה והא הנייר תפיס לי' בידו ול"ל מגו דלא חל אלא שכל זה היאך דכתב כל מאן דאתי מחמתי' דהוה חד קנין ושייך בי' מגו משא"כ בדלא כתבו כנ"ל ועיין ברמ"א בסי' ס"ו ס"א ובכתוב' הא לא מהני תפיס' כמ"ש התוס' מ' כתיבות ד' פ"ד שוב שפיר י"ל בדשמואל, זה ת"ד:

ולענ"ד אם כי דבר חריף היא מ"מ צ"ט דהא דקיימ"ל בב"מ פ' א"נ דמהני תפיס' בדבשלב"ל היינ' מטעם מחילה לשיטת רש"י ז"ל ולדעת ר"ת בתוס' משום דניח' ל' דליקי' בהימנתי' ועיין ש"ך סי' ר"ט אבל לא מטעם קנין באמת א"כ מה תיר הוא זה לומר דעל הנייר ל"ל מגו דלא קנה החוב ל"ק הנייר דעכ"פ תפיס בנייר וכי איז' מחיל' שייך בזה דהא לא מסר בידו רק למען הקנות ומנ"ל דמחלי' דבשלמ' בפירות דקל שפיר י"ל כן כיון דשמיט ואכיל ולא מחה בידו ש"מ דמחיל אבל בזה הנייר מה הוכח שייך בזה דמחול ואפי' לשיטת ר"ת ז"ל דס"ל דניחא לי' דליקם בהמנות' עכ"ז ס"ל להרא"ש דבעי דידע המוכר בתפיס' וכן במוכר שט"ח בתפס הלוקח צריך שידע המוכר דלהוה מחילה. ובס' מים חיים להפר"ח הקש' באמ' לשיטת ר"ת למה לן ידיעת המוכר נימא מסתמא ניח' לי' דליקם בהמנות'. ובקצוה"ח בסי' ר"מ תירץ כיון דלא ידע התפיס' הוה כמו יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש ולא מחילה עיי"ש בדברי' הנחמדי' מטעם מחיל' נגעי בי' ובנייר לא שייך זה כנ"ל. ועוד נלע"ד דבנייר אפ' דליקום בהמנית' ליכא כמ"ש הראשונים לענין מי שפרע בב"מ ד' מ"ח דהיאך דמפסיד הכל לא הוה משום מי שפרע וכש"כ דלא שייך משום מחוסרי אמנה. ועיין בבעה"מ שם דאפי' בתרי תרבי לא שייך משום מחוסרי אמנה כש"כ האיך דמפסיד את הכל וה"נ אם זה יקנה הנייר של החוב ויצוה בו פי צלוחתי' פשיט' דיפסיד עי"כ הכתב ויפסד תחוב א"כ לכ"ע לא הוה בי' מחילה ול"מ תפיסה. ושוב ראיתי בקצוה"ח בשם מהר"מ אלשיך דס"ל באמת בפירות דקל אינ' מטעם מחיל' רק התפיס' מהני משום דהוה ספיקא וכשאר תפיסה מספק א"כ ה"נ נימא בנדון זה. אלא שכבר ביאר דבריו מ"ט הוה ספיקא משום דילמא מכר לו מקום צמוח של הפירות דהוה בא לעולם. ובנדון הא בחוב איירי ומשום דבר שאינ' ברשות' ודאי לא שייך ספיקא א"כ לדידי' ודאי לא מהני תפיסה. ועכ"פ לענין מגו ודאי לא שייך לענין תפיסה כיון דאינ' מטעם קנין רק מטעם מחילה אבל לעולם לא קנה מעיקר' רק אח"כ שמחל ומה מנו שייך בזה דרק על גוף הקנין שייך מגו אבל לא לענין מחיל'. א"כ שוב הדר' ק"ל נימא איפכא מדל"ק החוב גם הנייר לא קנה ואי דתפיס היינו רק בתורת מחיל' ולא מטעם קנין בעצם כמובן ומ"ש מעכ"ת דלענין כתובה לא מהני תפיסה כמ"ש התוס' מ' כתובות ד' פ"ד. והנה עיקר הדברים בד' צ"ו ושם פלוגת' דרבינא ומרבר"א בתפס' מטלטלי' ומשום דכתוב' אינ' נגבית רק מקרקע אבל בגרושה פסק הרמב"ם פ' ט"ז מה' אישות דנגבות גם ממטלטלי' והראב"ד לא השיג עלי' ועיי' במ"מ שם א"כ פשיטא דמהני תפיס' וא"כ הא שם בב"מ הא יש לחוש בגרוש' עכ"פ וא"כ קושי' הרא"ש לדוכת':

ואגב אציע לפניו מ"ש בימי חרפי דלס' התוס' דהיינו טעמי' דמוכר שט"ח יכול למחול דאין בידו להקנות דבר שאינ' ברשותו וא"כ לר"מ דס"ל אדם מקנ' דשלב"ל א"כ כן מקני דבר שא"ב. ומעתה במ' קדושין בסוגיא דהמקדש במלוה היאך קאמר בפלוגת' דר"מ וחכמים בקדשה בשט"ח דאחרים דס"ל לר"מ דמקודשת ומסקנא שם דלכ"ע אית' לי' דשמואל ובאשה סמכי דעתי' קמופלג'. והא ר"מ ל"ל דשמואל, ועיין בכו"פ סי' פ"ד ס"ק ב' דס"ל להדי' דלר"מ מכירת שטרות דאורייתא מה"ט. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ז

בהי"ת יום ה' שמיני תער"ג לפ"ק מאד יצ"ו שוכ"ט על ראש תלמיד חביב הבחו' החו"ב וכו' כ"ה יושיע ווייס נ"י מבעטלאן יצ"ו

ע"ד בעלי עגלות ששוכרי' מבעלי היער ישראל להוליך עצים. ועד"ז מקבלי' פתקאות כי כך וכך באו בשכרם ומשתלמי' מחדש לחדש. ובע"ג עניים וצריכי' למוצא כסף האם מיתר לקבל מאיש אח' פחות משוויי' את' פערעצנט ובעלי עגלות אין עליהם שום ערבות. ואתה ברצונך לדמות במה דאמרינן בב"מ ד' ס"ג וכן קיימ"ל ביו"ד סי' ק"ס שרי לי' לאינש למימר טול דינר והלוה לפלוני דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה וה"נ כמ"כ. והנה אינ' דומי' מכמה טעמים ועיקר דהכא לאו הלואה היא כיון דעל בעלי עגלות אין שום אחריות והוה כשאר מכיר'. אלא זה דומ' במ"ש דהוה כמו מכירת שטרי חובות דמבואר בסי' קע"ג סעיף ד' אם אין על המוכר האחריות של הלוה כלומר אם יעני הלוה וכיו"ב שאין הלוקח יכול לתבוע למוכר, וא"כ ה"כ הבע"ג הוא בעל השטר כלומר המלוה ומוכר פתקאו' הנ"ל ואם הלוה הוא בעל היער לא יהי' בידו לשלם ללוקח אינ' חוזר הקונה על בע"ג אלא אפסיד אנפשי' א"כ הוא מותר ובלבד שיעשה כמ"ש בש"ך ס"ק ח' בשם הגה"א לכתוב על הפתק' קני' לך איהו וכל שיעבודי' כמו בשאר מכירת שטרות בח"מ סי' ס"ו עיי"ש. ולא דמי למה שנאמר בחת"ס יו"ד סי' קל"ד לענין באנקנאטען שאין עליהם דין שטרות דהוה גופ' ממון דשאני התם כמו שמחלק שם דשם גזירת המלך לקבלם כשאר ממון משא"כ הכא דאין חיוב לקבל הפתקי' במקום מעות ואפשר דאין נו"נ בהם כמעות בעלמא. ואתה אשר ידעת ט"ב הענין עליך לעיין לדמות זה לזה כמובן:

וראיתי מ"ש במה דחקרו בנוב"י ואו"ח דקדושין ע"י שליח הוה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. וק"ל במ"ש בשימ"ק בשם הרמב"ן לענין מציאה דלא הוה במקום שחב לאחרים שאינ' חייב לשום אדם וה"נ בקדושי'. והנה הלא מחלוקת האמוראי' שם בב"מ ר"ח ר"נ ור"י וקשי' להו למ"ד דס"ל המגביה מציא' לחבירו ל"ק משום דהוה תולבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דהי' אופן לזכות ביד אחרים וכי ל"ל דקדושי' מקדש ע"י שליח כנ"ל: במ"ש ע"ד הרא"ש דמחלק בין שליח לקבלה בקדושין דבא לאסור ל"צ עדים למנוי שליחות בין שליח לקבלה דגט דבא להתיר. וק"ל דאיפכא מסתבר' דטב למיתב טן דו ובכל דהו ניחא לה ואם בקדושי' נאמנ' כש"כ בגט. נזכרתי מ"ש לך בעתו וזמנו דעדים על מנוי השליחות אינ' מטעם נאמנות רק לקיום הדבר כמ"ש הרשב"א בעידי קדושי' דלא מהני אפי' הוא והיא מודים משום דעכ"פ צריך מעשה הקדושין להיות לפני העדים למען קיום הדבר דכן גזה"כ היא ועיין היטב:

אוה"נ דוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ח

ב"ה יום ב' פ' נשא מ"ח למב"י תער"ב לפ"ק מאד יצ"ו לכבוד הרב המאוה"ג מו"ה יואב אדלער כ"י אבדק"ק דאברא יצ"ו

ע"ד איש א' אשר מסחרו ירד מטה מטה ורבו עליו הבע"ח ועי"כ עשה שטר מברחת שמכר לרעהו ביתו בשטר מועיל בדיניהם וגם השכיר' בעד ס' זהו"כ והלוקח שילם עבורו בתוך הזמן שאר חובותיהם ועתה תובע רווחים מהנ"ל שהיו מעותיו בטלים וגם שכירות הבית האם יש כאן משום רבית, ומעכ"ת הביא דברי הרמ"א ח"מ סי' ק"צ במכר שנעשה מפני עלילות שאין כאן מכר כלל וצריך להחזיר הפירות שאכל ועפימ"ש בנתיבות שהחזיר לו דמי המקח וכן הי' בנ"ז. והנה לפי"ז הוה כאן הלואה ואין שום היתר על הרווחים או שכירות הבית, ולא אדע מ"ט הביא הלכה הנ"ל ממרחק, והא בנ"ז אין כאן עלילה רק חובות שמחויב לשלם והי' לו להביא מ"ש בח"מ סי' צ"ט דשם איירי כמו בנ"ז והיינו שטר מברחת שהובא בגמ' מ' כתובות ד' ע"ט והנה גם בזה קיימ"ל שם דהמכירה בטלה כמבואר שם וראיתי בהגה' רע"א שם סי' ק"צ דצ"ע בשטר מברחת בזה"ז יצוה לעיין בסי' צ"ט הנ"ל. ולא אדע במה הצ"ע ואפשר דכוונתו דכיון בזה"ז כך דינ' דמלכות' דאפי' ישני אומדנות המוכיחות דהכל נעשה בערמה עכ"ז נתקיימת הדברים אפשר דגם בזה אמרינן דינא דמלכותא דינא ולא דמי לעלילות דאם הי' הוכח' עד"ז לא הי' המקח קיים והלא מעשים בכ"י שהלוה נותן ח"כ ומוכר במה שיש לו בנכסים והדברים ידועים וזה הצ"ע. וגם צ"ע לענ"ד בנדון זה שהלוקח שילם עבורו חובותיו של המוכר על מה סומך שיבוא לידי גביי' באיש שנכסיו מתמוטטים עכ"ח על שהמקחו בידו וכן אפשר כי המוכר על דא סמוך א"כ ודאי צ"ע ומפני שצ"ע לא נעשה מעשה להתיר ספק רבית' וגם כי לא אדע כוונת רבינו רעק"א במה דצ"ע:

וע"ד ההיתר שהעמיד מעכ"ת אין בידי להבין מפני כמה תיבות שאיני יודע פתרון דבריו. אך ראיתי בברכ"י בדרכו שם בא' שלקח בית ומשכירו למוכר עבור חמשים גרושי' ששוה חמשה גרושי' ואחר שנגמר המכר עמד הלוקח מדעתו כשיהי' לו מעות יחזיר' לו התנאים קיימי' רק לא יגלו לעמי הארץ כי הם יתנו מתחילה ויערימו ויאחרו מלכסב' אחר יום או יומיים עיי"ש. ואח"כ כתב בזה"ל והן עתה פשוט המנהג לעשות מכר ואח"כ שכירות ואח"כ הטבה (כלומר להחזיר למוכר) כשלוקחים הפרנסים לצורך ההוצאות הכולל ומתחילה נתנו אדעת' דהכי וכשלוקחים לכוללית יש איזה טעמים אחרים כידוע אך זה חלי שנתפשט המנהג אף בין איש לרעהו, ועכ"פ לבא לכלל היתר צריך שיקבע זמן שלא יפדה הקרקע וא"כ צריך לעשות כדבריו. ועיין בסי' קס"ג בט"ז היאך האופן שלא יהי' הערמת רבית וחכם עיניו בראשו וכו':

ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ט

בעהי"ת אול"י ב' תצוה תער"ג לפ"ק מאד יצ"ו שוכ"ט לכבוד הרב הגדול מו"ה ברוך בענדיט הכהן נ"י מורה הוראה בק"ק פראג יצ"ו

הנני באתי במ"ש ע"ד הגה"א מ' בב"ק ד' ל"ג במ"ש הרא"ש מחלוקת ר"י ור"ע ר"י ס"ל יושם השור בב"ד וחוב אית לי' גבי' ור"ע ס"ל שותפי נינהו ומסיק דא"ב הקדשו ומכרו ניזק לר"ע מ"מ והקדש' הקדש ועוד שם בברייתא דרב תחליפ' מכרו אינו מכור הקדשו מוקדש ופריך בזה בגמרא דתבר' מכר' אי"ב כר"י הקדש מוקדש כר"ע ומסיק דאיירי במכרו מזיק דגם לר"ע קדוש כדר"א דהיינו לפדות' ופסק הרא"ש כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו והקדש' ניזק קדוש ועד"ז ציין הג"ה אפי' קודם גביי' מכרו הקדש מקודש ולא לגמרי רק לפדות' כדי שוויי' וכו' שלא יאמר' הקדש יוצא בל"פ וכדר"א. וע"ז קשי' לי' טובא דבהקדיש' ניזק פשיטא דקדוש לגמרי לר"ע. וזה באמת מרפסי' איגרי. ומעכ"ת אמר פלפלי חריפת' עפ"י פסק הרמב"ם ודברי קצוה"ח סי' ת"ז, וגיסו הרב אבד"ק לאנדאן יצ"ו כתב לו שהוא עכ"ח ט"ס וקשה בעיניו לאמור ט"ס בכל ספרי גמרא. והנה ט"ס אי"כ אבל חסרון סופר יש כאן וגם טעות הציוני' כי הגה' זו מקורה מדברי א"ז כמ"ש בסוף הג"ה. ועיינתי בא"ז מ' בב"ק באות קס"ח וכ"כ אתמר נמי אר"י וכן הלכה כר"ע מחבירו הילכך לא מצי לסלק לי' בזוזי אלא נוטל את השור ואם הקדיש ניזק הוה קדוש אפי' קודם גביי']בזה התחיל ההגה'[ואח"כ מציין דיוטין פונקטין ומתחיל בזה"ל וה"ה אם הקדשו מזיק הוה קדוש אפי' לר"ע דתני ר"ת קמי דר"א מכרו אינה מכור הקדשו מוקדש ואוקמינן דמכרו מזיק והקדישו מזיק קאמר וד"ה מכור אפי' לר"י דהא משועבד לי' לניזק הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר"א ולאו קדוש ממש לפדותו בשוויי' ורק לתן דבר מועט בפדיונו כדאמר ר"א במ' ערכין וכו' וא"כ בדברי' חסר מדברי הא"ז מ"ש אפי' קודם גביי' זה קאי שפיר אהקדיש ניזק וזה ודאי קדוש לגמרי וכאן הי' צריך להתחיל דבר חדש היינו מ"ש הרא"ש גבין הקדיש מזיק אפי' לר"ע הקדש' הקדש ומשום מה דתני ר"ת קמי דר"א. ומ"ש בהגה' מכרו להקדישו מוקדש צ"ל מכרו אינה מכור הקדש מוקדש תה לשון הברייתא והיינו כדאוקמי' בגמ' במזיק כתרווייה' דגם לר"ע וכדסיים הא"ז ולא קדוש לגמרי לפדיון בשו'. זה הוא סוף דברי הא"ז והכל איירי במזיק, וזה שחסר מדברי הג"ה לפרש דאיירי במזיק וכדאוקימת' דברייתא וכמ"ש הרא"ש אח"כ. וזהו פי' דברי הגה"א במלאות דברי הנ"ל בל"ס:

ובענין מ"ש מעכ"ת בדבר העגלים הנשחטי' שאין בודקי' אותם בבית המטבחיים רק בבית הקצבי' שמוליכי' אותן על עגלות לשם והש"וב מומחה תמה עד"ז דיש לחוש דע"י נענועי' ינתקו' הסרכות כי הקצבי' זורקי' אותן בגסות כוחן. ונפשו בשאלתו אם יש לחוש לזה. והנה דברי השו"ב כנים ודאי יש לחוש לזה הרבה הלא כתוב בפרי תבואה ורא"פ מהגאון מהר"ז דיש לבדוק הבהמה בשוכב' ע"ג קרקע ולא לתלות' ע"ג שראגין ולבדקה אחר התליי' כי ע"י ההגבה' ותליי' מנענועי' גוף הבהמה ויש לחוש לנתוק הסרכ' ומדבוק' נעשה תלוי' או נאבד' לגמרי ע"י ניתק כידוע סרכ' כחוט דק וכיו"ב נאבדי' לגמרי ע"י הנענועי'. וידוע מ"ש התבו"ש כי אין אנו בקיאי' מהו הנענוע במקום מועו"מ להכשיר חלילה כמ"ש בדברי ראשונים כי אין אנו ידעינן עד כמה יגיעו הנענועי' אם נענוע קלה או חזקה וכש"כ הוא אם ע"י תליית הבהמה חשש הגאון לנתק הסרכות כש"כ וק"ו אם זורקי' אותם על העגלות ומוליכי' אותן למקולי' עלי דרך כמה נענועי' עברו עליהם. ע"כ יתאמץ בכל כחו לבטל מנהג זה כי חשש' רבה כנ"ל ורק יבדק' במקומן בלא נענוע ממקום למקום כהנ"ל ותמהני הלא השו"ב יודע היאך נהג' במקום שהי' שם בל"ס במדינת אומרן או גאליציען כן ינהג גם עתה במקומ'. ועיין בדרכי תשובה סי' ל"ט ס"ק כ"א שהביא דברי הפר"ת והרא"פ הנ"ל. ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן י

בעהי"ת אול"י ב' פ' משפטים תרע"ג לפ"ק מאד יצ"ו שוכ"ט על ראש ידי"נ ה"ה כבוד הרב הגאון המובהק מו"ה אליעזר צוקקער שליט"א רב"ד ק"ק בערעגסאז סאז יצ"ו

אחדש"ה הנני ע"ד אשר ענותנות' הציע לפני קונטרוס' הגדול בענין הטו"מ ע"ד קבלת הרבנות בק"ק ספרדי' בא' אשר מפני חולש' כחי לא הי' בידי להעריך ולהאריך ואינ' בדין להניף המקצר על המאריך וכבוד הדר"ג האריך והעמיק בנפלאות ודברי אמת באין השב לענ"ד ולא באתי אך ורק באיזה ראשי פרקים משנלע"ד להעיר בצדק. מ"ש בענין משפטי תנאי' ואונס. והא כתבו התוס' בכתובו' ד' צ"ז דבדבר דרגילות כגון למכור קרקעות בסליק למקום אח' כגון הא דמ' קדושין דף כ' דזבין נכסים אדעתי' דלסליק לא"י ל"צ למשפטי תנאי' דכך הוא הדרך מה לו לקרקע בנוסע ומעתיק דירתו למ"א וכך פסקינן בח"מ סי' ר"ז סעיף ג'. וא"כ הכא בנ"ז הוה דרך יותר רגילות בקבלת הרב שבא יבא עד חצי שנה או יתר מזה לשנה אבל מי שמע כזאת לאח' ביאתו זמן רב, וא"כ התנאי בג' שנים שאמרו בפראטאקאל (הינצוגעפינט) אינ' אלא דרך מחילה שמוחלי' ב' שנים או יותר מזה. וכי יעלה על דעתינו לקבל רב ולהתקשר במניעות רב אח' אפי' לא יבא לגבול הקהילה וכי קבלת הרב להיות הקהילה סוגרת ומסוגרת, ועיין בהר"ן במ' קדושין שם ועיין בחדושי הרשב"א בשם הח"מ במה שביאר בטעמי' דהאי דזבין נכסי' ע"ד למיסק לא"י דל"צ כפיל' דאפי' עלה קרוב לאסמכתא דאל"כ כל אסמכת' בדלא כפלי' קני'. ויש ללמוד מדבר' הלכתא רבת' דכל תנאי שמובן מעצמו שכן ראוי' להיות לא שיי' דיני תנאי' דוקא בתנאי' שיש בו איז' חדוש כמו תנאי ב"ג וב"ר דמנא ס"ד דאם לא יעברו שלא ירשו בארץ גלעד אפי' עפ"י גורל וברצון כל ישראל או מנ"ל דאם יעברו דינתן להם ארץ גלעד להם לבדם אבל בתנאי שצד א' ראוי' להיות כמ"ש מה זה למשפטי תנאי' למשל האסמכת' שבפ' א"ר אם לא תתן לי עד ג' שנים השדה שלי וכי צריך להתנות אם תתן לי השדה נשאר לך כדקודם. זה אינ' בכלל משפטי תנאי' דזה אין שום ה"א וכך ראוי' להיות. (עיין לעיל אהע"ז סי' ע"ו). וכן בנ"ז וכי שייך כפילות תנאי דאם יבא יהי' רב ואם לא יבא לא יהי' קבלה פשיטא דכל צדדי' כן הוא דהא כל רב שנתקבל צריך להיות במקומו להוראה ותופס ישיבה ולדרשה וכיו"ב. ע"כ פשיטא ופשיטא דג' שנים אינ' רק דרך הנחה ומחילה כלומר שאי"צ לבא עד ג' שנים וממילא אין קבלתו קבלה. ובכ"ז עוד יותר החיוב וכמו שאר פועלי' שכירי' וכי צריכי' להתנות עמהם אם יעשו מלאכה יתן להם שכרם ואם לאו לא יתן. או בדיני' שומרי' מתנה ש"ש להיות כשואל תנן במ' בב"מ פ' השואל שהוא דבר חדש. אבל הש"ש אי"צ לתנאי שישמור כראוי' וכהלכתו עליה ולענ"ד אין דן צריך בושש:

ומ"ש לענין אסמכת' וכבוד הדר"ג לא פירוש על איז' דבר קאי וכדומ' לי שכוונתו על קבלת הרב מוה' נ' ז"ל, לענ"ד דלא גרע מאמר ליתן מנה לעני דקיימ"ל בסי' רנ"ח דבצדקה לא שייך אסמכתא וגם כי הוה לדבר מצוה דכיון דודאי הקהילה צריכי' להרב והי' ראוי' לאות' איצטלא. ובאין בא הרב מוה' ב' נ"י ודאי מצוה רבה לקבלת הרב כמ"ש באו"ח סי' נ"ג א"כ לכ"ע ליכא משום אסמכת' עיין בנקה"כ סי' רנ"ח ובמג"א סי' תקס"ב דבזה ליכא מאן דפליג דליכא משום אסמכתא. וכש"כ לענין ירושה ואפי' למ"ד דאין תורת ירושה ברבנות מ"מ ודאי מצוה קעביד כמ"ש בת' חת"ס בעצמ' שם בסי' י"ב בסופו כידוע:

ומ"ש לענין טענת אונס, והנה כבוד הדר"ג הרבה להשיב על טענותם ברב בקיאותו כדרכו בקודש. וכ"נ דבזה ליכא משום טענת אונס ומאי שנא מהא דאמרו בתוס' מ' קדושין ד' י"ז דבמלמד ליכא טענת אונס דרק בעבד עברי משום דגופ' קנוי' אמרינן חלה ג' שנים אי"צ להשלים ובהריטב"א מפורש באר היטב דוק' בע"ע דגופ' קנוי' אמרינן נסתחפ' שדהו משא"כ בשכירי' וקבלנות ומלמדים אפי' אונס מה שהוא אין להם רק מה שהרוויח' וכן פסקינן בח"מ סי' של"ג וברמ"א שם מביא דעה אח' דאם כבר שלם לו שכרו אי"מ ממנו. אבל בש"ך וקצוה"ח האריכ' להוכיח כדעת סבר' א' וכמ"ש הריטב"א וסיים בש"ך דבזה"ז דליכא ע"ע לא שייך שום טענת אונס ועיי"ש מ"ש בפר' הריטב"א. וברב שהושכר רק למלאכ' מיוחדת פשיטא דליכא משום ע"ע דאין כאן גוף קנוי' ולא נאמר בו נסתחפ' שדהו וז"פ. וזה טעם מספיק ג"כ שלא הי' צריכי' לתבעו כמובן:

ובענין תורת ירושה אין להאריך הלא ידועים דברי הרמ"א בסי' רמ"ה וסי' קנ"ג דבזה הולכי' אחר המנהג וידוע כי במדינת אונגארן מעולם לא נהגו תורת ירושה בזה דאם לא תאמר כן לא הנחת רב במקום קהילה הלא כן נעשה בק"י פעכט בק"ק טאקאי בק"ק נייטרא הי' נכד הגאון מהר"יב זצ"ל ובטאפלאשאן נשאר ממו"ר הגה"ק מהר"וו תרצית זצ"ל בנו וחתנו שהי' מרי דכולי גמר' בקיאי' בש"ס ופוסקי' ולא בקש מבני הקהילה אך ורק א' מבני' או חתני' יהי' לו איז' התמנות דומ"צ וכמעט רוב הקהילות ישנם באופן זה, והרב הגאבד"ק האדהאז נ"י אמר לי אם באו לדון עפי"ד הרמב"ם ה' כלי מקדש וה"מ דכל הקודם לירושה קודם למלאות מקומ' הוא יורש הרבנות דק"ק גראסווארדיין כי זקנו הגז"ל הי' רב ראשון דק"ק הנ"ל. ורק באיז' קהילות עושי' כן כמ"ש שהוא דרך סלסול בעלמ' ורק מאיז' שנים אשר באו בדו"ד וכבר אמרתי דודאי ראוי' וראוי' לעשות כן בפרט בגדולי' תורה ולא תהי' כהנת כפונדקי' ולא ימנעו מלעשות זכות ועטרי לרבותיה' אבל הכי אפשר לכיף בדו"ד נגד המנהג:

ע"ד שנעשה נגד השטאטווטען, כבר דברתי פא"פ הדר"ג כי בת' פרשת מרדכי סי' ו' האריך בזה בנפלאות ומסקנתו דנגד ההסכמות והתקנות אין דבר נעשה ואפי' ברוב נגד המועט אין כופין המועט לעשות כרצון הרוב ורק בהסכמות כול' מהני לבטל התקנה אם אינ' למגדר מילתא, ואפשר דבנ"ז הוה למגדר מילתא דחששו שמא בזמן מן הזמנים יבאו אקרו"ט דל"מ ויעש' בקבלת הרב שלכ"ד כמובן. והא אנחנו רואי' מה נעשה עי"כ הקהיל' בלא רועה ומתאמצי' להיות סוגרת ומסוגרת אפי' נגד מי שראוי' לירושה. ודברי מנחת ש"י בענין זה ידועי' דכגון זה אין קפיד' בפרט אם הוא גדול בתורה ומעשים טובים:

והנה בנ"ז כתב לי הגאב"ד ק"ק סערענטש נ"י כי לדעתו גם לפי"ד הבד"צ הרב הגאון מוה' ד' נ"י מוחזק בשלו ובקש ממני להשמיע דעתי ולהסכים. ויען כי שמעתי כי נסעו לפעסט ע"כ אמרתי להמתין אולי יותר טוב כי יחזיק' בידו עלי דרך זה וד"ל, והנני לסיים בכל חתמי ברכות ויזכה להרים קרן אור תוה"ק בקרב הימים ויתקיים ויתקבל תפילת ע"י במ"ש ואשיב' שופטיך כבראשונה בבי"א כא"נ הטהורה ונפש ידידוש"ת:

ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ

סימן יא

בעהי"ת יום ב' לסדר פנחס תער"ב לפ"ק מאד יצ"ו לחכם א'

הנני במודע כי יקימ כת"ה בא לידי ומלפני' ראיתי הצורך להצדיק נפשי פני מר חמיו הגאב"ד נ"י ע"ד אשר לא השבתי על מכתבו הקדום. יאמין לי ידידי כי רבות שבעה לה נפשי ממכתב כנ"ל והתשוב' אשר כתבתי לישוב אפשע (הנד' בחיבורי חאו"ח סי' י"א) כמו ג' פעמים הפצירו בעדי כאשר ידוע כי על דבר כיו"ב חושבין דזה כדן שלב"פ ומתרעמי' ומשיבי' במכתבי חדודי' ע"כ צריך מתינות ואמרתי כמ"כ להמתין פן ואולי ישתקע הדבר ואין לפרט ולהעלות על המכתב מכל הנ"ל. ע"כ במטו מניה ברחמי' נפישי שלא מפני איזה דבר שאיני חושש לכבודו אלא כהנ"ל:

ועתה באתי ע"ד מ"ש מעכ"ת ע"ד ת' דברי חיים דס"ל דבישוב בגליל לא שייכי' דברי הש"ך לפי סברת'. גם אני הייתי מרגיש בד"ז בעת כתבי כל הנ"ל ע"כ דקדקתי בלשוני בישוב אפשע ששייך לכל ענינים לדגל הגאב"ד ק"ק סוגעט. כי בת' דברי חיים אינו מחלק בין ישוב בגליל לאותו מקום אך אם הישוב בגליל ברצונם להפריד בכולי או במקצתו לענין איזה דברים אבל אם נשאר כמו מקודם כי הרב רבן מקדם וגם מקדמת דנא הי' להם מור' היראה ברשות הרב אב"ד וכן גם עתה נשארו כמו כן לכל ענינים ואין כאן מחלוקת רק מי שיהי' מורה הוראה פשיטא דגם בזה דעת הגאב"ד במקומ' עומד' ושאין רשאי להיות מור' שלא ברצונו כמו במקומ' ומ"ש יום מיומים:

וראיתי מ"ש ע"ד חיבורי (יו"ד סי' ל"ה) בספק דרוסה לעשות תקנות הרדב"ז דנכבשינה' ולניידו וכמ"ש בת' מרן חת"ס סי' כ"ז. ותמה מעכ"ת במ"ש בפ"ת ע"ד מרן חת"ס דשם דחשש דדריס עד חצי' מה מהני לאסור שתיים האחרונים. והנה בנד"ז דחסרו ומתו כמעט עד חציי' דיש לתלות דהכל ממעשה הדורס לא שייך חששא זו ולמה נחוש עוד יותר, ובלא"ה אם נתפוס להיתר' דככבשנה' ולניידו אין מקום להחמי' בשניי' האחרונים כמ"ש הב"ח בסי' ק"י ובש"ך ס"ק ל"ז שם נראה דלא שייך חומרא זו אלא אם חזרו לקביעתן. עיי"ש בפרמ"ג וגם בפר"ח מתמ' על איסור' של האחרונים ועוד לענין חומר' בעלמ' וודאי די"ל להתיר בס"ס דילמא לא דרס יותר רק מה שחסרו ומתו ואת"ל דילמא דרס יותר דילמא לא דרס רק חדא א"כ הוה ס"ס שאינ' מתהפך. ידועים דברי הש"ך דבכהאי גוונא דצריך עכ"ח להתחיל מהיכן מתחיל הריעותא אי"צ להתהפך דהיאך נתחיל דילמא לא דרס רק חדא הא אכתי לא ידעינן אם דרס כלל ביותר. ובלא"ה י"ל דדברי הטור בסי' נ"ז איירי בוודאי דרוסה. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יב

בעה"י י' ג' פ' בשלח תרע"ג לפ"ק מאד יצ"ו לכבוד הרב הגדול חריף עצום ובקי נפלא וכו' מו"ה מרדכי בריסק נ"י דומ"ץ ק"ק מארגערעטען יצ"ו ראיתי במכתב כת"ה אשר נשאל מעמדי בעובדא ד"מ אם כי קשה להשיב שמוע' טו"מ עכ"ז מבל"ס אשר כבר כשמעו דבריהם לפני חמי' הגאב"ד נ"י ולפני כת"ה ומסתם לן סתים. בעובדא בני יישוב שלא הי' להם מקוה טהרה לבנ"י ובא שו"ב ביניהם ובנה מקוה משלו וגבה התשלומין כנהוג ורק בזאת אשר העלה שער היוקר גם לבנות עניות אשר עי"כ עברו זמן טבילתן וגם בתוך הזמן באו קלקולים בתוך מקוה הנ"ל וקמו אנשי היישוב ובנו מקוה חדשה משלהם ועתה טוען כי ישלמו לו ההוצא' אשר הוציא או יתנו לו מקוה החדשה ויקבל התשלומין כקדמת דנא ואנשי יישוב אומרים כי א"א להם לוותר על הנ"ל. כי ההוצאות מרובים על בנין המקוה. וע"ד כי מטעמי' חמורים אין ברצון כת"ה לגלות דעתו ע"כ בקשתי לומר דעתי, הנה מתחילה הייתי משתאה מנ"ל לטעון טענת היזיקא ודאי מעיקרא הי' יכול לטעון ולמחות שלא לעשות המקוה חדשה ולבטל מקוה שלו ממ"ד בר' גיטין דף נ"ט מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ובגמ' הטעם מפני חשדא וכן קיימ"ל באו"ח סי' שס"ו ועד"ז יליף במהרי"ק שורש קי"ג על עובדא דר"נ סבא לפניו בקובלנ' שהי' לו חזקה להיות ביהכנ"ס של צבור בביתו ועתה רוצה לבטלו והשיב כי המשפט לטענת ר"נ מהגמ' הנ"ל וכן קיימ"ל באו"ח סי' קנ"ג סעיף י"ב ובח"מ סי' קמ"ט בסופ' ברמ"א, זה הי' מקים לטענת השו"ב אבל בדיעבד לומר לשלם לו היזיק' מנ"ל. אלא שראיתי בפ"ת סי' קמ"ט הנ"ל שהביא דברי ת' ש"י בעובדא דיליה ג"כ בענין ביהכנ"ס שראובן השתדל אצל השררה להיות ביהכנ"ס בביתו וכן נתרצה בזה ואח"ז השתדלו גם הם אצל השררה בס"ך כסף והי' טו"מ ביניהם והשיב עד"ז כיון דלא הי' רשאים לבטל ביהכנ"ס של ראובן מטעמי' דמהרי"ק הנ"ל ע"כ הם מחוייבי' לשלם למען אשר הזיק' בגרמי לראובן והביא שם דברי הלבוש שחילק בסברא דדוקא לבית יחיד אסיר לשנות אבל ביהכנ"ס של רבים פשיט' לי' דמותר דל"ש משום דרכי שלום אבל הש"י חולק עליו בזה דמדברי מהרי"ק משמע דאין חלוק אך ורק אם לא יבטלו ביהכנ"ס הראשון רק מי שירצה יכול ליכנס לביהכנ"ס הנ"ל אז יכולים להעמיד להם ביהכנ"ס לעצמן ג"כ וכמ"ש ג"כ במג"א. ומעתה בנדון דידן ג"כ אם ברצונם לבטל המקוה של השו"ב לגמרי הי' מקום לתשלומין וכדברי הש"י אבל אם הם העמידו להם המקו' לעצמן וגם מעתה והלאה מי שברצונה לטבול במקוה של השו"ב אין מוחין בידו אין כאן מקום לטענת השו"ב על תשלומי היזק ע"י הגרמי הנ"ל אלא שבלא"ה אין אני רואה חובה לצבור לשלם הזיקו דהא כתב המג"א בסי' שס"ו דבערוב גופ' דאינם רשאים לשנותם דוקא אם מניחים שם העירוב בחנם אבל בשכר יכולים לשנות לבית אחרת ג"כ בתשלומין וא"כ מאחר כי המקוה של השו"ב הי' ע"י תשלומין ביוקר ק"ו דרשאים לשנות בשלהם. ועוד איתא שם במג"א דאם כי אין לשנות אפי' בטענה קצת כמ"ש במהרי"ק אבל בטענה רבה יכולים לשנותם. והנה בנד"ז יש טענה רבה שע"י יוקר התשלומין עברו זמן טביל' וידוע בגמ' עירובין פ' הדר כמה עון לבטל מצות עונה ופו"ר ועיין בתוס' מ' מגילה דף ג' ועיין בת' בית שלמה סי' כ"ה בענין זה שם בסוף התשובה. ועוד ראיתי בת' כנסת יחזקאל סי' ט' ג"כ בענין ביהכנ"ס לבטל ביהכנ"ס הישינות ולקבץ בתוך ביהכנ"ס הגדול ופלפל שם ג"כ בדברי מהרי"ק ומסקנתו דעדיף בפוך שלו ויען כי ביהכנ"ס הישנים הי' שכורים מיד בית גוים והא אנו רואים דכמה מצות הקפיד' תורה שיהי' משלו כגון ד' מינים וכיו"ב והה"ד ביהכנ"ס עכ"פ עדיף ורק משום לבטל תפילת ביהכנ"ס משום דברי ת' הריב"ש שהביא המג"א סי' קנ"ג הניח לתקן לקיים את שניהם וידוע כי טעם הריב"ש לא שייך במקוה, ע"כ אין בידי לחייב הקהל תשלומי הוצאות של השו"ב על המקוה אשר בנה:

והנה עד כאן דברנו מענין טעם שנוי המקום אלא שיש עוד לדון משום יורד לאומנתו של חבירו כיון דהי' לו לספוק פרנסתי ועי"כ יחוסר פרנסה הנ"ל והוה לכה"פ כמו מעירופי' שהובא בחו"מ סי' קנ"ו והוא מגמ' דמ' ב"ב דף כ"א וידוע דאיבעי' שם אי בר מבוא אבר מבוא אחרינ' יכול למחות ונשאר בתיקו ופסקו לקול' בפוסקים ראשונים ואחרונים. אלא שבת' מרן חת"ס סי' ס"א וסי' ע"ט בחו"מ הביא דברי אביאסף ומרדכי דהיכא דפסק' חיות' לגמרי דהיינו במבוא שיש בו ג' רוחית וא' סתום יבא א' ועשה לו חנות בהקדם מקום לחנות הישן דאז ברי היזיק' לכ"ע יכול למחות דודאי מי פתי יסור הנה לטרוח וילך למרחוק לקנות אם יבא בידו בפסיעות מועטים עיי"ש שהביא דברי ת' רמ"א בענין טענות של מהרמ"פ בענין דפוס ספרי הרמב"ם דמוכח דענין שהביא המרדכי לאו דווקא במבא סתים כי גם אם האומנות או המסחר כך הוא שרק א' יעמוד על המתכונת ובבא עוד שני שוב א"א לקיים הראשון ג"כ דינ' הכי עייש"ה, וא"כ בנד"ז ג"כ הכין הוה דאם הקהל יעמידו להם מקוה מי הוא אשר בא יבא לטבול במקוה הישינה א"כ הי' מקום לטענת השו"ב, אלא דכ"ז בדבר הרשות אבל בדבר מצוה הא מסקנת הגמ' דמקרי דדרדקי לכ"ע אין מוחין וכן קיימ"ל בחו"מ סי' כ"ו וביו"ד סי' רמ"ה ובת' מרן חת"ס נראה דכן הלכה בכל דבר מצוה עיי"ש בסי' ע"ט והא אית' בח"מ סי' קס"ג דכופין בני העיר זא"ז לעשות מקוה, ועיין בת' חת"ס או"ח סי' קצ"ג ובשבילי דוד סי' ק"ן וקנ"ג נראה דעתו דבזה"ז קידם מלפאר ביהכנ"ס וכן שמעתי מפי צדיק הג' מהר"ש אבדק"ק דאראג זצ"ל דלענין תפיל' כל בי עשרה שכינת' שריא וגם ודאי מצוה רבה לפאר מקדש מעט אבל מ"מ בלא מקוה א"א וכיון שכופין זא"ז ושם בחו"מ דאפי' מי שאי"צ למקוה צריך לסייע וא"כ אפשר בכלל זה ג"כ מי שיש לו מקוה לעצמ' מ"מ הצבור אינ' רוצים להיות תלוי בדעת אחרים דילמא יסגור דלתיים ובריח או כנדון דידן העצום השער עד בלי יכולים שאת א"כ כיון דאיתא עכ"פ מצוה לית ביה משום קפוח פרנסה בפרט בשו"ב לא ע"ד כן נחית בענין פרנסתו רק שהי' צורך לשעתו. ועוד הא כתב בת' הב"ח סי' ס' בענין חזקת הארענדא היה בכלל השגת הגבול מי שהחזיק בו אסור להעביר' ע"י העלות השער לשררה מ"מ אם הצבור רוצים לשכור הארענדא פשיט' ליה דלצורך רבים עדיף לפרנסת עניים וכיו"ב וגם כי הוה ע"י טובי העיר דיכולין לתקן אפי' ברווח' להאי ופסיד' להאי היכ' דהוה לצורך הצבור. ועיין בת' דברי חיים ח"ב חו"מ סי, כ"ד שהביא בקצרה ועיי"ש גם בסי' כ"ח כיו"ב: והנה עכ"ז שאינ' רואה לטענת השו"ב מ"מ עכ"פ הלא טוב עשה בעמו. ע"כ לענ"ד הא בני היישוב ודאי יתקנו תקנות ויקבעו שער התשלומין ולחלק בין עשירים לעניים יאה ונאה שלא למנוע ע"י היוקר מטביל' בזמנה ופשיט' דיתנו ליד איש א' או בשכירות או בתשלומי עבודת' והם יגבו התשלומין ועכ"פ יהי' איזה הכנסה לאיש א' ממקוה הנ"ל יהי' המוקדם השו"ב דלא גרע מבר מצרא אך ורק ישמע לקול מורים ולקול אקרו"ט ולא יבא לידי קלקול' ח"ו בענין טבילת בנ"י העניים כאשר עשה ע"ע חלילה. ואם לא יעשה כן אז כבוד חמי' הגאבדק"ק נ"י בצרוף כת"ה יעשו כהלכה וכדת להעמיד הכל על נכון כנלענ"ד. או"נ דוש"ת:

ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יג

בהי"ת י' ג' י' ניסן עת"ר לפ"ק פה מאד יצ"ו את חג המצות, יחוג בדיצות, כבוד הרב המאוה"ג חויב מה"ו יודא צבי בלוהם נ"י אב"ד ק"ק האנשאוויטץ יצ"ו

ע"ד אשר הרבני ע"ד איש א' עני שיש לו מסחר נסרים. ועתה ברצון עשיר א' להעמיר מסחר כזה ועי"כ יפסקו הקונים לגמרי מהסוחר המוחזק והוה לי' כפסקי' חיותי'. והנה בש"ע סי' קנ"ו פסקו דלא כריה בב"ב דף כ"א אלא כר"ה בבי' דר"א דלא מצי מעכב אבל בפ' רמ"א סי' י' פסק לעיקר כשיטת המרדכי בשם אביאסף שחדש דבמבוי סתום מרוח שלישית ולו חנות בסוף או באמצע מבוי מעכב על בי מבוי אחרינא לפתוח חנות בראש המבוי באופן כי הקונים בבואם לקנות יפגיע בחנות חדש תחילה בזה היה פסיק חיותי' לגמרי בזה קיימ"ל שפיר כר"ה וגם ר"ה בר"י דר"א י"ל דמוד' לקצת מפרשי'. ומובן מתוך ת' רמ"א הנ"ל דלאו דוקא באופן המרדכי כמו שאמר במבוי סתום דכל דברי היזק' לכ"ע מעכב עליו דהא הרמ"א שם דן על דברי הגאון מהרמ"פ שהחזיק במ"ש חלקי הרמב"ם בדפוס עם השותף ולאח"ז השותף עשור רוצה לעשות המסחר לבדו מדפוס אח' ומכריז ומודיע שמיזיל גבי' ועי"כ יופסק לגמרי הקונים מדפוס הגאון זה דינו של המרדכי בשם אביאסף. וכן בת' מרן חת"ס ח"מ סי' ס"א ע"ט וסי' קי"ח דעתו כדעת המרדכי לעיקר וג"כ נראה דלאו דוקא במבוי נאמר' דינ' של המרדכי, וא"כ בנדון זה מאשר ידוע פני כת"ה שאם הסוחר חדש יעמיד מסחרו ישאר הסוחר המוחזק ערום מבלי כל למה לא יעכב עליו ועוד דמחר כראה כאומנתו בכך בקביעו' ואינ' דומה לחנות דעלמא שמוכרים במידי דאכילה ושתיי' שנאכל וכלה וצריכי' לכך כל יום ויום משא"כ מסחר זה וכמ"ש בתוס' מ' גיטין ד' ס' ע"ב ד"ה מצודת חיות וכו' והביא' מרן חת"ס סי' ע"ט הנ"ל ואם כי בחות יאיר סי' מ"ב ס"ל דאומנתי בכך לבד לא מהני. אלא כוונת התוס' למ"ש בב"ב ד' כ"א שאני דגים דיהבי סהריי' ורבה בזה הפירושים. והנה לפימ"ש בר"י מג"ש בפירוש' היינו נמי יהבי' סחיר' כלומר שעי"כ פסקי' חיותי'. וה"נ כן הוא ואפשר דמסחר הנסרים תלי' באומנת ממש ג"כ דפעמי' מנסרים ומחלקים ברהיטנ' להיות ראוי' לקורת הבית ולעשות מהם כלים כידוע כנלע"ד. ולפי ראות הדר"כ טוב לפשר ביניהם שיהי' לעני זה איזה שותפות בגווי' ולפי חלקו וטורח' יחולק לו הריוח למען פרנסת חיותי'. ומפני הטרדות לקצר אני צריך:

ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יד

ב"ה אול"י ג' פ' וארא תרע"ג לפ"ק מאד יצ"ו שוכ"ט לכבוד הרבני החרוץ וכו' מו"ה יעקב צבי הכהן נ"י בק"ק סאבאסלוי יצ"ו

יח"מ בא לידי ע"ד העובדא כי שדכן א' מלאדאני הציע ג' שדוכי' פני בחיר א' במ"כ ובתוך כך כתב איש א' מסיגעט לדבר ג"כ מנכבדית א' משידוכי' הנ"ל ועי"כ בא אב של הבת לראות בחור הנ"ל כדרך העולם אבל אח"כ נשתקע הדבר והבחור ואבותיו ג"כ נתייאשו משדוך זה ואח' ג' חדשים נתחדש הדבר ע"י השדכן מלאדאני ובא ע"י לידי גמר בכי טוב ועתה טוען האיש מסיגעט שגם לו יאתה חלק משדכנות הנ"ל כי בלעדו לא הכירו זה את זה והגומר טוען לולי טרחת שטרח והשתדלות לא הי' בא לידי גמר. ושאלתו אם יש ממש בטענת האיש מסיגעט וגם לרבות שאלתו יען כי במקום הכלה מקום יוקר השדכנות ובמקום החתן מקום הזול באיז' מנהג ינהגו. ועוד נוסף במקום החתן אי"נ שכר שדכנות עד אחר הנשואי' ובמחוז מאראמארש אחר כתיב' התנאים היאך לנהוג בזה:

והנה כ"ת הביא דברי הנוב"י מהדו"ת ח"מ סי' ל"ו אשר סובבי' ע"ד ת' הרא"ש כלל ק"ה שהביא הרמ"א סי' קפ"ה בענין סרסור ומסקנתו היאך דליכא רמאות אין להמתחיל כלום רק תערומות ובעט"צ כתב שעפ"י תקנת ד' ארצות יחלוק' המתחיל עם הגומר ועד"ז דעת כ"ת בטעמי' דעכ"פ בא המתחיל בשכרו כי הוא הממציא עכ"פ ולפי"ז אם הגומר ג"כ המציא וכיון להשידך הנ"ל שוב אין להמתחיל כלום לכל הדעות וכ"כ בת' שב יעקב והנה גם בערך ש"י על הח"מ סי' קפ"ה דעתו כן והביא ג"כ דברי ש"י להלכה ולמעשה והביא ראיו' ממלאכת שבת בזה יכול זה אינ' יכול הוה לי' כמסייע שאין בו ממש וכן הלכה לענין זוז"ג כידוע. והנה ראיות הנ"ל יש קצת תמי' וכי נלמוד דיני ממונות ושכירות מדיני שבת שהם גזה"כ כדילפינן מקרא בעשותו אח' העושה את כולו עיי' מ' שבת ד' ג' וד' צ"ב ואם כי במ' שבת ד' צ"ג בזה יכול וזה אינ' יכול דהיכול חייב וזה שא"י הוי כסייע שאין בו ממש ולזה ל"א קרא מ"מ בנדון זה בהמתחיל וגו' הוה כמו זה עוקר וזה מניח כמובן ולזה דריש לי' מקרא בד' ג' וד' צ"ג עיי"ש, וכן לענין אסור' דזוז"ג כבר כתב הרא"ש במ' חולין גבי סכי' של ע"ז דמן הדין לא נאסר בהמ' מסוכנת אעפ"י ששחטו והציל בהמתו דעבר על איסור לא ידבק בידך וגו' אבל מ"מ הבשר מותר דלא עדיף מחליפי אסוה"נ שאינ' תופסי' דמיהן דמותר אע"ג דבא על ידו והא דנאסר פת שאפו ע"י אסוה"נ היינו משום דנגמר דבר חדש ע"י משא"כ בשר בהמה הי' ג"כ מקודם ששחטו עייש"ה והיינו טעמי' בזוז"ג דמותר שלא נגמר הדבר חדש ע"י אסוה"נ לבד משא"כ אם בא' כדי להחמיץ ובא' אינ' נגמר הדבר חדש ע"י שיש בו כדי להחמיץ וכ"ז שם, משא"כ לענין שכירות איזה פעולת שעשה מה שהתנה צריך לשלם אפי' בלא עשה כלום כמו דקיימ"ל בח"מ סי' רס"ד מי שהתנה עם חבירו לתן לו כו"כ להציל חמורו מטביע' המים וירד להציל החמור עלה מאיליו עכ"ז צריך לשלם לו מה שהתנה וכן מי שהציל חבירו מהתפיס' והוציא הוצאות עד"ז אם הניצל טוען שבלא"ה הי' השר מוציא' מן התפיס' כי ידו תקפה עלי' עכ"ז אם המציל השתדל צריך לשלם לו אם כי האמת כדברי הניצל כמ"ש ברמ"א והוא מגמ' מ' בב"ק ד' קט"ו. ועיין בת' הרי בשמים סי' קי"ג שדעתו כמ"כ לענין סרסור דמה שנעשה בלא טרחתו כיון דעכ"פ עשה איזה פעולה צריכי' לשלם לו כפי שהתנ' וסתם שדכן וסרסר ודאי הוי כהתנ' ובפרט בשדכנות כהתנה דמי דכבר נקבעו מכהני' בזה ועיין בת' חוט השני סי' ב' די"א דאפי' התנה עמו להיות משתדל בחינם דמ"מ בידו לחזור דיבא בשכרו והוא חולק עליה' אבל בסתמא פשיטא דכהתנה דמי לבא בתשלימי', כ"ז כתבתי לדחות הראיות מ"ש הערך ש"י אבל מ"מ מי ירים ראש לחלק על ת' שב יעקב שהוא רבש"י ומ"מ ראיתי בס' חכמת שלמה מהגאון מהרש"ק בח"מ נדפסו מחדש שהביא דברי הנוב"י הנ"ל וכתב עליו דבזה אינ' מסכי' שלא יהי' שום שכר להמתחיל ואפי' אם הגומר ג"כ המציא וכיון לשידוך הנ"ל עכ"ז מ"מ סיוע מסייע הוה כידוע בענין שדוכי, שצריך השתדלות ודבורים רבים עוד שיתקרב' הלבבות ואפשר שע"י שהוא ג"כ המתחיל בדבורו וטרחתו של שדכן אח' המתחיל נגמר ע"כ דעתי שעכ"פ יותן לו דבר מה לא המחצה ולא השליש אלא לפי ראות עיני ב"ד יותן לו דבר מה:

אלא בנ"ז יש עוד לעיין יען כי כבר נשתקע הדבר ופנים חדשים באו ע"י השדכן מלאדאני אח' ג' חדשים והנה כיו"ב מצינו ג"כ בת' הרי בשמים סי' פ"ד והביא בשם ספר יהושע בעובדא כזו שנשתקע הדבר וגם עשה קשר שדוכי' עם אחר' ואח"כ נתבטל קשר השני ונעשה שוב הגמר עם שדוך הראשון מ"מ פסק לשלם להמתחיל, ועפי"ז השיב ג"כ בעובדא דילי' שהיה ב' שדכנים ושדכן א' שידך בנו צעיר של הרב עם בת של רב א' ושוב בא שדכן אח' ושידך הבן ובת של הרבני' עם האחרת ואח"כ שוב בא גם השדכן א' לתבוע ג"כ דעכ"פ התחיל לקרב הלבבו' של המחותנים והשיב עפי"ז לבצוע ולפשר בין השדכנים וראיתי כי גם בזה חולק הערך ש"י מאשר כבר נתבטל הענין והופסק המעשה הוה כלא דבר של כלום והביא ראיות עד"ז מסי' רס"ח עיי"ש. והנה בנד"ז אשר כמה זמנים שנשתקע ונתייאש הוה ג"כ כהפסק ויש ב' לריעות' על צד שדכן מסיגעט מ"מ נלע"ד כיון שע"י בא האב של הבת לראות ולדרוש פני הבחור החתן אפשר כי בזה עשה פעולה רבה. ויען כי ענין שדכנות אינ' מקור הגמ' ורק עפ"י התקנות א"א להמצה ההלכות כ"כ ע"כ לפי ראות עיני הב"ד במקום החתן שהוה הנתבע ועיקר או לפי אשר יבחרו זבל"א יותן לו דבר מה וכמ"ש לא המחצה ולא השליש ואפשר שם לא שישית החלק רק לפי ראות עיני הב"ד במקום החתן או אשר יבחרו ועפ"י פשר' שיתרצו שניהם. ומ"מ לענין מנהג הפערצענט כמ"ש בת' פמ"א כיון שעיקר השדכנות במר השדכן של ק"ק לאדאני גרירו דלהשדכן מסינעט אינ' רק מהיות טיב דרך פשרה כמ"ש כנלע"ד ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן טו

בעהי"ת לחכם א'

הנני להשיב לענ"ד ע"ד השדכן אשר ידוע לו במומי של הכלה בעין אם מחויב להודיע להחתן ואם עי"כ יתבטלו השידוכים אם צריך להחזיר מה שקיבל בשעת התנאים. לענ"ד דין השדכן כדין הכלה ביש עליה' מומין או נדרים שהפסיד' גם תוספת כתובה ובחייבי לאוין לא הפסיד' תו"כ ופי' הר"ן בטעמי' לחלק דבמומין ונדרים חזקה שאין אדם מתפייס והיא שיודעת ממומין ונדרי' הי' לה להודיע לו וע"כ אדידה סמיך אבל בח"ל א"כ דהוה באיסור' חשבה בדעתה דילמא ערב לו מקחו אפי' באיסור' ובאיילונית אינ' יודעת משו"ה לא הפסיד'. ועיין בב"ש סי' ט"ל ס"ק ג' וס"ק ה' שהביא דברי הר"ן ומ"כ בדבריו והנה מעכ"ת לא פי' מהו המום זה ובסי' ט"ל מפורש דכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים והם מבוארים ברמב"ם פ"ז ופ"ח מה' ביאת מקדש ועוד הוסיפו מומין בנשים ועיין בסי' קי"ז וכיון דמומין אלו בסתמא עכ"פ עושים ספק קידושין פשיטא דצריך להודיע והשדכן שדינו כסרסור כמ"ש בחו"מ סי' קפ"ה כל שנוי מדעת משלח' בטל השליחות ודברי מל"מ פ"ב מה אישות לענין שליחות לקדש אשה והשליח קדש סי' חידושין ידועים דסברתו מי שעשה שליח לקדש לו אשה קדשה ספק קדושי' אינ' מקודשת כלל דדעתו הי' לקדש קדושי ודאי שלא יתפסו בה קדושי' של אחרים וה"נ י"ל דהעמיד שדכן לשדך ודאי קדושי' ועיין בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"ח ברמ"א והוא מגמ' ב"מ דף מ"ג עיי"ש בפירש"י ז"ל ותוס' דמשמע בפשיטו' דצריך להודיע וכמ"ש מדברי הרמ"א הנ"ל ועיין בחות יאיר סי' ר"כ ובנוב"י מהדו"ת סי' נ' וסי' נ"ג וא"כ במומין שאינם פוסלים בכהנים וגם אינם בכלל שהוסיפו בנשים אי"צ להודיע דמסתמא מתפייס ומוחל וכן מומין שבגלוי דקיי"ל דראה ונתפייס. ולענין החזרת השכר שדכנות עיין בחו"מ סי' קפ"ה די"א במדינתינו שאין גובין עד לאחר הנשואין דצריך להחזיר וכש"כ הכא דמעיקרא הי' מקחו מקח טעות דהי' לו להודיע ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד:

סימן טז

ב"ה אור ליום ה' פ' בא עת"ר לפ"ק מאד יצ"ו שוכ"ט על ראש ידי"נ ה"ה כבוד הרב הגאון המפורסם כקש"ת מו"ה יחזקאל פאנעט שליט"א אבדק"ק דעש יצ"ו

ענותנו' הרבני להיות נועץ אתי ומפני טרדות רבות לא באתי עד הלום להשיב דבר. ועתה באתי ע"ד ראובן אמר לשמעון כי באות' מקום ישנו יין במרתף לקנות עבור י"א או י"ב ההעקטא, ור' הלך לשם אם ימצא מינ' הצריך לו וגם לקח אתו לוי לראות במיני' של יין ואח"כ הלך שמעון מעצמו בלא ידיעת שניהם ולקח היין ע"י השתדלות עצמו וראובן תובע שכר הסרסורי' ושמעון טוען כי הוא הי' שותף במרתף ולא דבר אתו להיות נחית בתורת סרסור

וראובן השיב כי כבר הסתלק משותפות הנ"ל ועד"ז דמם כבוד הדר"ג כיון דלא פי' הסרסורי' בשכר אי"צ ליתן לו והביא דברי הנוב"י סי' ל"ו במ"ש ע"ד הרא"ש בתשוב' דאם הסרסור השתדל למכור הסחור' של מוכר ללוי ולא פעל ואח"כ מכר ללוי ע"י אחר שצריך לשלם לסרסור א' דנראה כמרוח דמתחיל' אמר שאינה מוכר לו מפני ששונאו וע"ז דעת הנוב"י דהעובד' הי' שמכר ע"י עצמ' דנראה להדי' דהוא ערמה משא"כ בלא"ה שמכר' ע"י סרסור. א' לכ"ע פטור דלא פעל סרסור א' מאומה. וא"כ בנדון שלא פעל הסרסור מאומה בהשוואת המקח אין לו עליו כלום ואי משום שכר טרחו כמ"ש בסי' רס"ד ברמ"א דאדם שעשה פעולת טובה לחבר' אין לומר דעשה בחנם ע"ז הביא דברי תשורת ש"י סי' קנ"ו ע"ש בדברי הר"ן פ' שני דייני דס"ל דגם בדר בחצרו צריך להעלות לו שכר אבל הרמ"א שפסק בסי' שס"ג דפטור ה"נ כן הוא ומיישב הסתיר' דשם דבר אתו בעצמו והי' לו לפרש ולהתנות השכר משו"ה מסתמא פטור משא"כ בסי' רס"ד מיירי שלב"פ. והנה באמת ע"ד הנוב"י נמצא דפליגי עליו בעלי תשובות דבת' שב יעקב הביא בפתחי תשובה ס"ק ג' גבי שדכן א' דאם המתחיל א' המציא שדוך הנ"ל ואפי' לא גמרה אלא שדכן אחר מ"מ מגיע לראשון שכר המצאה וא"כ ניהו דלא פעל מאומה בהשואת המקח עכ"פ מגיע לו שכר על ההמצא' שמצא יין לקנות שצריך למינו. וכן ראיתי בס' חכמת שלמה מהגאון מהרש"ק בש"ע החדשים שפליג בזה ע"ד הנוב"י בעובדא כמו בזו ולא הביא דברי ש"י והא דין שדכן וסרסור שוין כמ"ש ברמ"א

ולענין אי סתמא ג"כ חייב לשלם דנראה מדברי ת' תשורת ש"י שהביא הדר"ג דהוה ספיק' דדינא נראה מדברי ת' חוט השני סי' ב' להיפך דשם קאמר דמה שרגילין העולם לומר דלשדכן אפי' אומר שבחינם משתדל מ"מ חייבים לשלם לו דאינ' כן דשדכן וסרסור שוין א"כ משמע דדווקא אם אומר בהדי' בחנם אבל בסתמא לכ"ע בא בשכרו, ובס' כסף קדשים מבהמ"ח דעת קדשים ראיתי שבא לדון על ענין זה להדי' ומסקנת' דבסתמא חייבי' לשלם לו אפי' שם בעובדא דיליה שהי' הסרסור אוהבו של מוכר ואדעתי' דחנם נחית עכ"ז אם רוצה לתבוע שכרו צריך לשלם לו והביא ג"כ דברי רמ"א סי' רס"ד דמסתמא אין עושין פעילה טובה בחנם. ומ"ש הרמ"א בסי' קפ"ה סעיף ו' דדווקא בשולח דורן לשליח הוה ש"ש התם איירי דאינם עושים שום פעולה רק שמירה משא"כ בעשה פעולה. וא"כ לפי"ז מתיישבים ג"כ דברי רמ"א מסי' שס"ג דשם באמר דר בחצרי שאינה עושה פעולה ורק בשוא"ת ע"כ פטור משא"כ בפעולה וא"כ אינ' מוכרח לחלוקו של ת' תשורת שי. ובלא"ה קשי' דברי בעל ת' תשורת שי לענין שכר טירחא ודאי אין חלוק בין הי' עמו יחדיו או שלא בפניו דהא כמה שהשיב שם בסי' רס"ד דנראה להדי' דהי' יחדיו שדברו זה עם זה ועכ"ז חייב לשלם שכר טירחא עכ"פ עיי"ש. וא"כ בנדון שראובן הלך למרתף ולכסות היין אין לך פעולה גדול' מזו וגם המציא מקח של יין במינו הצריך לו א"כ לדעת הש"י וחכמת שלמה מגיע לו חלק מה מן הסרסרות. ולענ"ד לפי שומת הב"ד לפי ראות עיני הדיינים שכר המצאת שכר הטירחא ואפשר כמו בשדכנות דנותנים לו חצי כמדומה לי וללוי שהלך אתו לא אדע מה חיוב יש על הקונה שלא דיבר כלום עם הקונה וגם לא המציא שום דבר מה לו אצל הקונה יותר י"ל דזה הדבר שייך לסרסור הראשון. ועיין בת' חוט השני סי' ג'. ועכ"פ טוב הדבר להביא לידי פשרה:

ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יז

ב"ה אול"י ג' ל"ז למב"י עת"ר לפ"ק מאד יצ"ו לכבוד הרב המאוה"ג מו"ה אברהם משה שטיין נ"י דומ"ץ ק"ק קלויזענבורג יצ"ו

הנני ע"ד בעובדא ברו"ש אשר ראוב הי' לו שלוס עם בעלי הרחיים על כמה מנ"צ קמח כי השער הולך אחורנית וירא לנפשו כי עוד יוסף כהנה וכהנה מכר השלוס לשמעון וכן הוה כי הוזיל מאוד. ועתה רוצה שמעין לחזור בו עי"כ בא מעכ"ת לדון כי אין בידו לחזור מפני ד' טעמים א) כי זה מנהג מדינה לקנות במסחר ע"י שלוס אפי' דשלבל"ע והוה כמו אסתומטא דס"ל לרוב אחרונים דמהני גם בדבר שלבל"ע והנה כן מסקנת החת"ס בתשובות הנדפסים אצל הרימג"ש לבעל המחבר ת' אמרי אש וכן דעת מהר"מ שיק בח' חו"מ אבל שם בתשובה ההוא מסיק מרן חת"ס היכ' דאיכ' אסמכת' לא קנה אפי' באסתומט' וא"כ בהני שלוס שעיקר המסחר לשלם הדיפערענצען דהיינו היוקרא וזולא אפשר דשייך ביה דין אסמכת' עיין בחו"מ סי' ר"ז. וראיתי בת' נהרי אפרסמון ח"מ סי' ו' אשר דעתו שאין בזה משום אסמכת'. ועיין בזה במהר"משיק או"ח סי' רכ"ה דמשמע דלא ברירין ליה וכתב לעיין בסי' ר"ז ואם יש בו משום אסמכת' אז גם שטר התחייבות לא מהני' במ"ש מעכ"ת בטעם ב' דהא מבואר בסי' רי"ז סעיף כ' דמחייב עצמ' בשטר לא מהני רק בלא גנאי אבל דרך תנאי הוה אסמכת' וה"נ עיקר הקנין והמסחר בתנאי אם יוקר אם יוזל מפסיד זה או זה. וכעת ראיתי בת' שואל ומשיב סי' ח"י דבאסתומט' קונה גם באסמכת' ולבד מזה הביא דברי מהרש"ל דבקאנטראקט מהני משום דינ' דמלכות' דינא וזה ברור לדעתו של הגאון ושכן נוהגין. ומ"ש מעכ"ת לחייבו משום דינא דגרמי לענ"ד כיון דלא ברי הזיקו לא שייך דינ' דגרמי וכמ"ש בסי' שפ"ו וגם לא נתכוין להזיק' כמ"ש ג"כ בתשובו' שו"מ שם דאל"כ בכל מקום שיכול א' לחזור בו נימא שישלם משום דינא דגרמי אלא אם ההיזק בא מיד וזה אינו בנדון זה. והנה יש לעיין בנדון זה בחלוקי דינים שהביא בת' פנים מאירות סי' ח' ח"ב דאם נתן מקצת דמים יש בו משום אבק ריבית ויכול לחזור בו וגם דעתו שאם יש שיעור אונאה דהיינו שתות ממחיר המקח שכל כך ירד השער אי"צ לשלם הדיפערענצען רק ליקח המקח כשער של עכשיו כן מסקנת ס' פנים מאירות שהובא גם כן בפ"ת סי' ר"ט עיי"ש. ועיין בת' נהרי אפרסמון סי' ו' הנ"ל:

מ"ש מעכ"ת במה דתנן במ' בכורות דף מ"ד בנולד לאחר ל' יום דנשתעבדו הנכסים ובגמ' כמה אוקומת' בפלוגתת' וק"ל דהאיך איירי דאי במטלטלי הא לא משתעבדו לבע"ח ואי במקרקעי הא אין פודין בקרקעות א"כ לימא ליה לכהן כמ"ד במ' כתובות דף צ"ב זביני מידי דלא חזי לך. והנה במה דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדו אפי' במלוה הכתוב' בתורה. עיין ברמב"ן מ' פסחים סוגי' דהרהינו וכן הרשב"א במ' קידושין דמה"ת אין חלוק בין מקרקעי ובין מטלטלי ובכולן גובין מן היורשין ורק בבע"ח משום דילמא צררי אתפסי' לא משעבדת. ועיין בתוס' קידושין דף י"ג דמלוה הכתוב' בתורה אוקמ' אדאוריית' וגם בלא"ה אין דמיונו עולה יפה דשם בידו לגבות משמעון דזבין בינוני או אפי' שאר קרקעות. עכ"פ יש מקום לגבות. אבל הכא לפ"ד דאינ' גובין ממטלטלין עכ"ח גובין מקרקעות ופשיטא דמוכרין הב"ד עפ"י שומא והכרזה ודמי הקונה הקרקע הוא דמי הפדיון. ועיין בהריטב"א מ' קידושין ד' כ"ו בפלוגת' דר"י וחכמים בהוא לפדות ובנו לפדות דמוקי לה בה' סלעים בני חורין וה' משועבדים ופליגי במלוה הכתובה בתורה אי ככתוב' בשטר דמי' או לא ופי' הריטב"א אם כי אין פודין בקרקעות מ"מ משועבדים הם למכרו בדמים ולפדות ע"י. ועיין במקנה מ' קידושין דהקשו בגוונא זו שם דהאיך שייך אפותיקו בפדיון הבן דקרקע אינ' ראוי' ולכל אין פרעון אלא מזה עיי"ש. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ

תוכן העניינים

לבושי מרדכי על חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה