אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות שטרות › סימן עג

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות שטרות · סימן עג

סימן עב

כמה זמן סתם הלואה וכמה פרטי דיני' הלואה ובו כ' סעיפים:

א שיערו חכמים ז"ל לפי חכמתם וראותם בהנהגת משא ומתן שבין הבריות שהמלוה לחבירו סתם דעתו שילוה לו לשלשים יום שכיון שמלוה להוצאה ניתנה ודאי צריך הוא להוציא אלו המעות ובתוך שלשים ישתדל להחזירם לו לפיכך אמרו חז"ל המלוה לחבירו סתם ולא קבע לו זמן יש לו זמן ל' יום שאינו יכול לתובעו קודם בין במלוה בשטר בין במלוה על פה בין במשכון בין בלא משכון ואסמכוה אקרא דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנא' קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה אלא מה ת"ל שנת השמטה לומר לך יש שמטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום ואע"ג דמלוה במשכון אין שמטה משמטת כאן לא חלקו שאינה אלא אסמכתא ושיעור שלשי' דוקא אינו אלא מסברא כמ"ש לפיכך במקום שיש מנהג או שהתנה עמו שיתבע כל זמן שירצה הולכין אחריו שכל תנאי שבממון קיים ויכול לתובעו אפילו ביומו ואם הלוה סתם ורוצה המלוה שיכתוב לו שטר צריך לכותבו ואם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה והוא מבקש ממנו צריך להחזיר לו מעותיו מיד דמסתמא לא הלוה לו אלא כדי שיכתוב לו שטר אע"פי שלא התנה דלא רמי איניש זוזי בכדי בלא עדים שמא יפול דבר שכחה או מחלוקת בדבר ויהיה השטר לראיה וכיון שזה אינו רוצה ליתן יחזי' לו מעותיו מיד וכל זה במלוה אבל שאלה סתם זמנה לאלתר ויכול לתובעו מיד.

ב המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פי שלא קנו מידו כל תנאי שבממון קיים ואינו יכול לתובעו קודם הזמן בין במלוה על פה בין במלוה בשטר בין במשכון בין שלא במשכון בין שמת מלוה בין שמת לוה והוא שיהיו היורשים אמודים כמוהו שאם אינם אמודים יכול לומר לאביכם האמנתי ולכם לא אאמין, טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עוד עשרה ימים יש לי שקבעת לי נשבע הלוה היסת ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה כשאר הטענות.

ג זה אומר ה' ימים נשאר מהזמן וזה אומר י' ימים אומרים למלוה שימתין עד סוף ה' שהרי אפי' לפי דבריו עדיין לא גיע זמנו לתובעו וכשיגיע זמנו לתובעו הרי הוא כופר בכל מה שתובעו דהיינו כל הה' ימים ואז ישבע הלוה היסת שנשארו עוד ה' וימתין לו גם הת' ימים.

ד בד"א במלוה על פה בלא משכון אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף הזמן שקבע לו ישבע המלוה היסת שהוא כמו מוחזק ויגבה חובו מיד.

ה ראובן נשבע שלא למכור משלו כלום לפרוע חובותיו ואחר כך נשבע לשמעון לפורעו בזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור כלום משלי לפרוע חובו שתי שבועות הללו מכחישין זו את זו שהרי בשנשבע שנית שיפרע לשמעון לזמן פלוני היה בכלל שאם לא יהיו לו מעות לאותו הזמן שימכור משלו כדי לפרוע לו והוא נשבע כבר שלא למכור לפיכך אם לא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה נמצא השנייה שבועת שוא ומכין אותו עליה מכות מרדות ואם יתחרט מתוך המלקות וימצא פתח לשבועה הראשונה יתירוה לו וימכור ויקיים שבועה שנייה בד"א שקדמה שבועה הראשונה לחובו של שמעון והוא נשבע סתם שלא למכור בישלו בשביל שום חוב שיתחייב אבל אם קדם חובו של שמעון לשבועתו של ראובן לא חלה השבועה השנייה כלל דה"ל נשבע לבטל המצוה דמושבע ועומד הוא בהר סיני לפרוע חוב שלו ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע.

ו ראובן נתחייב לשמעון מנה לזמן פלוני ונשבע לפורעו קודם שיעבור הזמן שקצב לו ושמעון לא תבעו בתוך הזמן עד שעבר וטען ראובן אמת שאני חייב לך אבל לא מכח השבועה שכבר בטלה ביון שלא תבעת אותי בזמני מחלת לי עליה אין טענתו טענה כי עדיין השבועה במקומה עומדת כי מסתמא הזמן לא נעשה אלא לזרזו שימהר לפורעו לא על דעת זה שכשיעבור הזמן שתהיה השבוע' נמחלת כי עיקר השבועה היתה על הפרעון ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם אומר שכח ולא עלתה על דעתו או באמת המלוה מוותרלו להאריך הזמן מ"מ חומר השבועה עדיין מוזהר עליה ועומד בשבועתו לפרוע לו כשיתבע לו מידי דהוה אמלוה לזמן אם לא פרעו לו באותו הזמן לא נפסל זה מחובו בהעברת הזמן ה"נ לענין השבוע' וע"ל בלבוש ע"ז סימן רכ"ה סעיף מ"א וסי' רל"ב סעיף י"ב.

ז הנשבע לחבירו לפרוע לו ביום כך וכך בחדש פלוני ואירע שבא אותו היום ביום השבת וטוען הנשבע כיון שנשבע ליתן ליום פלוני ונאנס שאינו יכול לפורעו בו ביום מחמת שהוא שבת נפטר מן השבועה והתובע טוען לא היתה הכוונ' שיפרע דוקא באותו יום אפילו יהיה שבת וה"ל נשבע לבטל המצוה שהשבועה לא חלה אלא הכוונה היתה שלא יאחר הפרעון מאותו היום וכיון שאותו יום בא בשבת יפרע לו קודם שבת ואז יפטר משבועתו הדין עמו וצריך לפורעו קודם שבת ואם לא פרעו קודם שבת צריך ליתן לו משכון ביום השבת ששוה כנגד חובו ויכולין לשומו ביום השבת וליתננו לו בפרעון חובו לקיום שבועתו אע"פי שנשבע לפורעו מעות דשוה הכסף ככסף וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו הנביא אמר גבי שבת ממצא חפציך חפציך אסורין ולא חפצי שמים והנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן ובתוך כך הגיעה השמיטה או שמחל לו החוב פטור גם משבועתו שלא היתה השבועה אלא לקיים פרעון החוב שחייב לו בעוד שהוא חייב לו אבל כשיפטר מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה.

ח הנשבע לחבירו לפורעו ביום פלוני והגיע הזמן והמלוה איננו בעיר פטור הוא עד שיבא המלוה או שלוחו דשלוחו של אדם במותו ויטול את שלו וליתן אותם ליד אשתו ובניו אינו צריך שהרי אפילו נתנם בידם אינו נפטר בכך שאין זה פרעון שהרי הוא חייב באחריותן ולהוליכן אחריו למדי אינו חייב שלא אמרו כן אלא גבי גזל וכפר ונשבע לו משום שנאמר והשיב את הגזילה וגו' אבל נשבע לשלם לא והוו המעות בתורת פקדון גבי' עד דאתי מריהו ושקיל להו דה"ל כאלו אמר ליה המלוה ליהוי פקדון בידך עד דאתינא מ"מ צריך שיהיו המעות מוכנים בידו באותו יום שקבע לו ואינו רשאי להוציאם כדי שיהיו מעותיו מצויין בידו מיד כשיבא לפרוע לו והא דאמרינן שנפטר הלזה משבועתו כשאין המלוה בעיר היינו דוקא שלא היה המלוה בעירו במקום שהיה דר תחלה כשנשבע הלוה בין שיצא משם לדור במקום אחר בין שיצא לצרכיו בעסקיו אבל אם הוא בעיר שהיה דר תחלה כשנשבע הלוה והלוה הוא במקום אחר צריך להוליכו אחריו דאדעת' דהכי נשבע תחלה להביאנו למקום שהמלוה עכשיו שם בשעה שנשבע וי"א שאפי' אם עקר דירתו ממקום למקום אם אותו המקום אינו רחוק מן הלוה יותר מתחלה וגם אין סכנת הדרכים יותר צריך להוליכו אחריו. מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנון ובתוך זה הרגיל קטטה עם בתו ויש לחוש אם יתן לו הנדוניא שירגיל יותר קטטה א"צ ליתן לו דמסתמא אדעתא דהכי לא נשבע לו מי שנשבע לחבירו לשלם לו אע"ג דמדינא לא היה יכול לכופו כגון בטענת אין לו וכה"ג חייב לשלם לו מכח שבועתו וע"ל סי' צ"ז סעיף ט' וסעיף ל'.

ט הנשבע לחבירו לפרוע לו בר"ח פלוני ואותו הר"ח הוא שני ימים חייב לשלם לו ביום החדש הראשון דבשבועה הולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם ר"ח הבא הוא אע"ג שהוא יום אחרון מחדש שעבר ולא דמי למי שנשבע לפרוע בר"ח שהוא יום אחד שאי אתה מחייבו לפורעו בתחלת היום דשאני הכא שהימים מוחלקים ושני ימים הם והעולם קורין לו ר"ח בפני עצמו לכך יש לחוש ולהחמי' בספק שבועה דאורייתא.

י אעפ״י שאמרנו סעיף ב' המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אינו יכול לתובעו קודם הזמן מי שיש לו שטר על חבירו לזמן ובא לב"ד בתוך הזמן ואמר הלוה שלי מבזבז נכסיו וכה"ג כגון שרוצה לילך למדינת הים באופן שיש לחוש כשיגיע הזמן לא יוכל להפרע ממנו ואומר המלוה מצאתי מנכסי בעל חובי ביד אחרי' וחוששני שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי תקנת חכמים הוא משום שלא ינעלו דלת בפני לווין שאם רואה הדיין שום אמת לא לדבריו שאמת הוא שלא יוכל זה לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה על הדיין לעכב הממון ביד האחרים עד שיגיע זמן השטר או שיעמוד לו ערבות מספיק וה"ה בכל מקום שנראה לב"ד לעכב מעות הנתבע יכולין לעכבו לפי ראות עיניהם ובזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פי שאין בו צורך כולי האי ואם הנתבע הוא מעיר אחרת ויש לו מעות בכאן ונרא' לב"ד שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע בכאן מעכבין אותן המעו' בכאן וצריך הנתבע לבא לכאן לדון עם התובע בעירו להוציא מעותיו וע"ל סי' י"ד אבל אם נראה לב"ד שהנתבע ציית לו דינא בעירו ולא גברא אלמא הוא לא יעכבו לו מעותיו אע"פי שהם בעיר התובע אלא ילד התובע אחר הנתבע וכשנרא' לב"ד לעכב המעות צריכין להודיע לנתבע כדלקמן סי ק"ו. ולוה שהיה דר עם המלוה בעיר שיצא משם והניח ממונו בעירו שיצא משם אפי' אינו גברא אלמא יכול התובע לעכב ממונו שיביא וידין עמו בעירו שלא יהא כל א' לוה והולך למדינ' הים ויאמר התובע ילך אחרי לדין כדין התובע הולך אחר הנתבע וינעלו דלת בפני לווין לכך מעכבין אותו שיבא לכאן וב"ד מודיעין לו ג' ג"כ תחלה שאם לא יבא יעכבו לו ממונו וע"ל סי' ק"ו.

יא הקונה שדה מחבירו ויצאו עליה עסיקין ובא לבית דין וטוען הקונה חושש אני שמא תצא השדה מידי ואתה תאבד ממונך ולא אמצא לך כלום שאגבה מעות מקחי ממנו קנה לך באותו ממון קרקע שאוכל לטרוף אותו שומעין לו ודוקא לקונה עם המוכר דנין כן דמסתמא אמרינן שאם היה יודע שיצאו עליה עסיקין לא היה קונה אותה ולא היה מניח ממונו על קרן הצבי שזה יוציאנו ולא ימצא ממה לגבות אבל בלוה ומלוה או שאר טענות שבא התובע לומר חושש אני שמא יבזבז ויאבד מעותיו בלי שום אמתלא יקנה בהם קרקע כו' אין שומעין לו כל זמן שלא הגיע זמנו ליפרע דכיון שהאמינו כבר ואותן המעות לאו לאנוחי בתיבה האמינו רק להתעסק בהן יאמין לו עוד עד שיגיע זמן הפרעון אם אין לו שום אמתלא ניכרת שמאבד מעותיו.

יב ולאחר שעבר הזמן שקבע לו או שעברו ל' יום במלוה בסתם אם הלוה על המשכון יכול למוכרו ע"פ ב"ד ואם הלוה בעיר יודיעוהו ב"ד שאם לא יפרע לו יתנו רשות למכור המשכון ואם אינו בעיר אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבא הלוה ויטעון שהרי הו' יודע שכלה הזמן ולמה לא בא ויפדהו.

יג ואם המשכון כלה והולך יכול למוכרו בב"ד אפי' תוך ל' יום בין שהי' בעליו שם בין שלא היו שם.

יד יש מי שאומר שאע"פי שעבר הזמן שקבע לו בהלואה צריך להמתין מלמכור המשכון עוד ל' יום אחר התביעה ואין צריך להביאו לב"ד ולהתרות בו שיפדנו או שימכרנו אלא אם התרה בו בינו לבינו והלוה מודה בכך סגי ואם התרה בו בינו לבינו והוא דוחהו מיום ליום וירא אחר כך שלא יודה לו יתבענו בפני עדים שיפרענו ויפדנו ואח"כ יעכבוהו ל' יום וימכרנו כתב מורי מהרמא"י ז"ל י"א דבמקום שהמנהג שהמלוה לגוים לא יוכל למוכרו בפחות משנה דנין כן ג"כ בישראל שהמלוה לחבירו על המשכון דאזלינן בזה אחר המנהג עכ"ל ונ"ל דמיירי בשיש המנהג כשמלוה לגוים בלא ריבית א"ג בריבית והלוה לישראל ג"כ בריבית כגון שתלה משכונו בגוי ואמר לו שלוה לצורך גוי אבל כשיש המנהג כן במלוה לגוי' על המשכון בריבית שלא יוכל למוכרו בפחות משנה כשמלוה לישראל בלא ריבית למה נכוף אותו שימתין לו שנה וחז"ל לא נתני זמן אלא ל' יום מה שייך לתלות בהלוואת הגוים וזה דוחק לומר כשמלוה ישראל בלא ריבית משום שכר המצוה דהמלו' על המשכון שקבלו עליו כאילו הלוה לגוי בריבית שאין סברא לומר כן נ"ל. מי שנתן משכון לצדקה בעד מה שחייב הגבאי יכול למוכרו בדין ההדיוט שמלוה על המשכון.

טו וכשיגיע זמן שיכול למכור משכון שבידו לא ימכרנו אלא בב"ד ר"ל ב"ד של ג' הדיוטות שישומו אותו כמה היה שוה למוכרו בשוק וימכרנו באותו שומא שיתנו לו רשות הבקיאים בשומא למוכרו ומשיאין לו עצה למוכרו בעדים בדו שלא יאמר הלזה שמכרו ביותר מה שמוא דכיון שמכרו על פי ג' הדיוטות ולא על פי בית דין מומחין אע"פי שהמכר מכר ה"מ בשמכרו לאחרים אבל לא יוכל לומר אקחנו לעצמי באלו המעות ששמוהו כמ"ש בסעיף שאחר זה ואם מכרו לאחרים ביותר צריך להחזיר המותר ללוה ואם מכרו שלא בשומא של ג' שמאים בקיאים לא עשה כלום והמכר בטל אע"פי שלא טעה וצריך הלוקח להחזירו שהלוה ראוי במשכונו יותר מאחרים ואם הוא בענין שאי איפשר להחזיר המכר כיון שמכרו שלא בשומת ג' בקיאים אע"פי שהודיע ללוה שיפדנו או ימכרנו אינו מכר וחייב לפרוע ללוה כמו שהיה שוה בשעת המכירה אם יש עדים שיודעים כמה היה שוה באותה שעה ואם יאמרו שהיה שוה יותר מחובו יפרע לו המותר ואם אין עדים והמלוה אומר שהיה שוה כך וכך יותר מחובו ישבע שהוא בדבריו ויפרע לו ואם אינו יודע כמה היה שוה או אינו רוצה לישבע ישבע הלוה כמה היה שוה ויפרע לו המלוה מה שהי' שוה יותר על חובו וכן הדין אם המלו' אומר שהלוה ציוהו למוכרו והלו' כופר נשבע המלוה.

טז המוכר משכון שבידו על פי ג' הדיוטות הבקיאין בשומא אע"פי שהמכירה מכירה אינו רשאי ללוקחו לעצמו משום השד בדין גבאי צדקה שאינן פורעין לעצמם אבל כשמוכרו ע"פ ב"ד מומחין יש מי שאומר שרשאי ללוקחו לעצמו שהב"ד הם המוכרים ואינם נחשדים.

יז המלו' את חבירו על המשכון ע"מ שאם לא יפדנו לזמן פלוני שיגב כדו חובו מהמשכון והמותר יהיה מתנה מעכשיו אין זה אלא אסמכתא ודין אסמכתא יש לו"שיתבאר דינא בע"ה בסי' ר"ז וה"נ ל"מ כיון שהזכיר מותר הוה כמו אם אוביר ולא איעבד אשלם אלפא זוזי שזו היא אסמכת' גמורה אלא אפי' אם לא הזכיר לשון מותר אלא אמר סתם אם לא אפדנו לזמן פלו' יהא המשכון מוחלט בידך הוי נמי לשון אסמכת' דכל דאי אסמכתא היא כמ"ש בע"ה אבל אם אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני יש מי שאומר דלא הוי אסמכת' כיון שאמר קנה מעכשיו בתחל' בלא דאי ואם הלוה טוען לא יצא מפי מעולם קנה מעכשיו נאמן המלו' בשבוע' במגו' דלקוח הוא בידי מי שיש בידו משכון מחבירו וכשהגיע הזמן אמר לו הלוה צא ומכרו והלך ומכרו ואח"כ בא הלוה לבטל המכר ואומר שלא כיון אלא לדחותו כל זמן שלא הקנתי כך בקניין אין בדבריו כלו' והמכר קיים שלא הוזכר קנין אלא לקיים מכר או מתנה או שכירות אבל מה שאדם מצוה לחבירו לעשות דבר זה וזה הולך ועושה צוויו שלוחו הוא וא"צ קנין מיהו כל זמן שלא עשה שליחותו שלא מכרו יכול לחזור בו ולומר שלא ימכרנו.

יח כשנגמר שיש למלו' למוכרו אם אמר לו המלו' ללו' אין נותנין בו אלא ך' זהובים ואמר לו הלוה תנהו ונזדמן לו דרך למדי והוליכו עמו ומכרו שם בל' זהובים הכל ללוה שכל זמן שלא נמכר הוא ברשות הלוה ואעפ״י שאמר לו שיתנהו בך' לא מכרו לו בזה גם המלו' לא כיון לקנותו אלא שאמר לו תנהו כך למי שרוצה לקנותו הילכך כולם של לוה הם ואין חלוק בזה אם מכרו כאן או מכרו במדי אלא אם הוציא הוצאות ושכר חמור להוליכו בו למקום היוקר יפרע לו הלוה שכר הוצאותיו אבל שכר טרחו אין צריך לשלם לו דמצו' קעביד כיון דבלאו הכי אית ליה אורחא להתם.

יט ראובן שבא לפדות משכונו שביד שמעון ואמר שמעון כבר מחלתו לי אין בדבריו כלום דלשון מחילה אינו נופל כאן דלא שייך לשון מחילה אלא כשאדם חייב לחבירו מנה וזה מוחל לו עליו דהוי המחיל' במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו ואומר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא אלא צריך שיאמר לו נותנו אני לך במתנה.

ראובן תבע משמעון משכונו ושמעון משיב הלויתך לזמן פלוני וכשהגיע הזמן הזהרתיך לפדותו ואמרת לי לך ומשכנו ומשכנתיו על פיך בריבית כי הבנתי מתוך דבריך אילו שאמשכן אותו בריבית וכן עשיתי תפרע הקרן והריבי' ויחזירו לך משכונך אין בלשון הזה במשמע שימשכננו בריבית ושיפרע הוא הריבית אלא שיבקש מי שילוה לו המעות בחנם על המשכון ומה שהוא ומר שהבין מדבריו שימשכננו בריבית דברים שבלב אינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו עד שיפרש לו שיפרע הריבית וכיון שלא פירש אינו מחויב לו רק הקרן וזה יחזיר לו משכונו.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה