לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שטרות
סימן לט
כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועל איזה כותבין ובו י"ז סעיפים:
א דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים דקי"ל שיעבודא דאורייתא כלו' מיד שמלוה המלוה מעות לחבירו משועבדים כל נכסיו למלוה מן התורה בעד הלואה זו דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצוא אליך את העבוט החוצה ונושה בין בשטר בין בעל פה משמע ואמר' תורה יוציא אליך את העבוט ש"מ שכל מטלטליו משועבדים לו וה"ה אקרקעות דכ"ש הוא שדרך המלוין לסמוך עליהן יותר אבל חז"ל תקנו דמלוה על פה לא יגבה ממשועבדי' אלא מבני חורי כמ"ש טעמא בע"ה ואיזהו הם משועבדים כגון שמכר הלוה קרקעותיו לאחרים אחר שלוה מזה ונקראו משועבדים לפי שאע"פי שהם ברשות הקונה הם משועבדים לב"ח של המוכר מעת שהלוה ונכסי' בני חורין הם נכסי הלוה וקרקעותיו שלא מכרם ומה טעם אמרו דמלוה ע"פ אינו גובה אלא מנכסי' בני חורין ולא ממשועבדי' משום פסידא דלקוחות שלא ידעו שזה המוכר חייב כלום ואם היו יודעי' לא היה קונים מיראתם שמא יטרפו מהם אבל כשהיא מלוה בשטר כיון דאיכא תרתי שטר ועדי' מפקי לקלא ולקוחות אפסידו אנפשייהו כיון שידעו שזה היה חייב והם הלכו וקנו ממנו ואיזה נקרא מלוה ע"פ המלה את חבירו בעדים ולא נתן לו שטר או שהודה לו בפני עדים שחיי' לו זהו נקרא מלוה ע"פ ואינו גובה מהמשועבדים אלא מבני חורין והמלוה את חבירו בעדים ובשטר אפי' לא כתב לו אחריות נכסים פי' שלא כתב בשטר שמשעבד לו קרקעותיו אפ"ה גובה מן המשעובדי' עובדי' דקי"ל אחריות טעות סופר הוא פי' שאנו אומרים אע"פי שלא כתב כן בשטר הסופר היא שטעה שלא כתבו אבל המלוה ודאי לא הלוה מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי איניש זוזיה בכדי וע"ל דיש סי' רכ"ח. ואם יש עדים שקנו מידו אפי' לא נכתב השטר כלל גובה ממשעבדי דסתם קנין לכתיבה עומד ויש לו זל וע"ל סי' ס"א סעיף ב' וי' איזהו נקרא שטר.
ב המלוה את חבירו בפני עדים אעפ״י אע"פי שאמר להם אתם עדי לא יכתבו עדותן ויתנו למלוה דשמא אין הלוה רוצה שיהא לה שטר עליו עד שיאמר להם בפי' כתבו שטר וחתמו לו. וי"א שאע"פ שאמר להן כן כתובו וחתמו ותנו לו והם עשו חתמוהו לא יתנו לו השטר מיד דשמא רוצה לחזור בו אלא צריכין לחזור ולהמלך בלוה ואח"כ נותנים אותו למלוה וי"א שאין צריכין להמלך בו וכן נוהגין. בד"א כשלא קנו מידו אלא היה הבל בהודאת דברים בעלמא אבל אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה אע"פי שלא ראו ההלואה אלא הודה כן בקנין הרי אלו כותבין ונותנין אעפ״י שלא אמר להם כתבו שסתם קנין לכתיב' עומד דכיון שהקנהו אין לך יפוי כח גדול מזה ומסתמא רוצה שיכתבו לו ואפי' אם נשתהה זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו ואין צריכין לדוש שמא פרע דודאי כיון שידע דעדים כתבי ליה שטרא כל זמן שירצה המלוה לא היה נותן לו מעותיו עד שזה היה מזי' לו שטרו או לקח ממנו שובר ואם פרעו ונתן לו שובר עליו אין מפסידין אותו כלום בכתיבה שאם יוציא זה שטרו יוציא זה שוברו ואם לא לקח שובר איהו דאפסיד אנפשיה לפיכך כשיכתבו לו השטר יכתבו בו זמן הקנין שאם יכתביהו מהיו' יפסידוהו שיאמרו שטר זה מחוב אחר הוא ואין השובר על חוב זה שהרי השובר קודם לש"ח ואם אין זוכרין זמן הקנין יכתבו שטרא דנא אחרונוהו וכתבנהו ואז ידעו הכל שהשובר קאי על זה השטר ואפי' מת הלוה קודם כתיבת השטר ואפי' קבע לו זמן ועבר הזמן יכולין לכותבו אחר מותו וכן אם מת המלוה ובאו היורשין לעדים שיכתבו להם השטר כותבין להם שאין מפסדי' ללוה כלום כמו שבתבנו טעמא ויש חולקין ואומרים דאי משך מילתא טפי משלשים יום אין כותבין דסתם הלואה פורעין לשלשים יום וחיישינן שמא פרע והאמין לזה שאמר לו שאין לו שמר ולא לקח שובר ואם קבע זמן לפרעון אין כותבין אחד אותו זמן דשמא פרע בזמנו והאמין לו שאין לו שטר.
ד ואפילו בקנו מידו אם יבא הלוה לעדים קודם שכתבוהו ומוחה בהם שלא יכתבו השטר אין כותבין לו אע"פי שלקח קנין וסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ כשלא מיחה דלא בעי לאמלוכי ביה אבל אם מיחה שלא לכותכו לא יכתבו חובתו בעל כרחו וטעמא משום דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא ליה דליפשו שטרא עלויה משום דזיילי נכסיה אבל מ"מ מעשה הקנין צריך לאיים וע"ל סימן רמ"ג מ"מ אם יאמר המלוה כיון שאינך רוצה שיכתבו לי השטר תחזיר לי מעותי שומעין לו כי ודאי לא הלוה לו בקנין אלא אדעתא שיהא לו השמר בידו לראייה לטרוף ממשעבדי וכל זמן שאינו מחזיר לו מעותיו אם עדיו רוצים לילך למדינת הים יש מי שאומר שהולך לפני ב"ד ומעידין והב"ד כותבין לו אלא שהעדים אינם דשאין ליכתוב כיון שמיחה בהן ולב"ד אינו יכול למחות דאלים כחייהו ויש מי שאומר שאפי' עומד וצווח לעדים אל תכתבו לו השטר כותבין על כרחו אע"פ שאין עדיו רוצים לילך למדינת הים דשמא יבא הדבר לידי שכחה. י"א דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא שקנו ממנו בפני המלוה דכיון דייפה כחו בפניו ודאי על דעת לכותבו לו קנה אבל אם קנו ממנו שלא בפני המלוה אין כותבין ובעו לאימלוכי ביה ויש חולקין בזה.
ה אין העדים צריכין להימין להיות מזומנים לשם העדות אלא כל שראו יכולין להעיד אבל מ"מ כשהזמין אחרים בקניינן אין אלו יכולין לכתוב לו דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ה"מ דמייחדי ועשאן שלוחין ואפי' אלו דמיחדי אם כתבו אינם יכולין לכתוב פעם שנייה כי העדים שעשאו שליחותן אינם חוזדים ועושין שליחות אחרת וכ"ש האחרים שראו הקנין ולא נעשו שלוחים בכתיבת השטר והדין נותן כן שא"כ אם היו שם הרבה בני אדם כל שנים יכתבו לו שטד וגובה וחוזר וגובה אלא לעולם אין כותבין אלא המזומני שעשאן שלוחים אבל אם אלו האחרים מעידין בע"פ מקבלין אותן ועדותם עדות שאם כפר זה בעיקר הדבר הוחזק כפרן ע"פ עדות אלו אבל באומר פרעתי נאמן ואף ע"פ שראו שקנו ממנו בפני האחרים דשמא אותן האחרים כתבו שטר וזה פרע והחזיר לו שטרו ולא עוד אפי' תוך זמנו נאמן לומר פרעתי ובשבועת היסת משום דריע טענתו של מלוה שהיה לו להיות שטר בידו ואין לו חוששין שמא נתפרע והחזירו אע"פי שאם אין שם לא קנין ולא שטר והעידו שהוא תוך זמנו גובה ע"פ עדים אלו ואינו נאמן לומר פרעתי שאני התם דמעלייא טענות התובע דחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו.
ו בכ"מ שאמרנו שלא היה לעדים לכתוב ולחתום והם עברו וכתבו וחתמו ונתנו למלוה אינו נחשב כשטר אלא כפנקס של זכרון דברים בעלמא ואם טוען פרעתי נאמן בשבועת היסת דשמא פרע ולא בקש שיחזיר לו השטר או שיתן לו שובר שהוא לא ידע שיש עליו שטר שסמך שהעדי' לא יכתבוהו כיון שבדין אין כותבין מיהו י"א שאם נתקיים השטר בב"ד דנין על פיו דודאי ידע מן הקיום דאית ליה קלא וע"ל סימ' מ"ו סעיף י' ובמקום שצריכין לומר כתבו וחתמו היינו כשמחייב עצמו בדבר מה אבל כשמוחל דבר לחבירו או פטרו דבר אין צריך לומר כתבו וחתמו וע"ל סימ' ע"א.
ז כל שלא קנו מידו אפי' הודה בפני ב"ד של ג' אם לא היו דיינין קבועי' ולא שלחו לו אפילו קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם ואמר הוו עלי דיינים אם בא אח"כ התובע ובקש שיכתבו לו הודאתו אין כותבי' דכל שלא שלחו אחריו לדונו ואינם קבושי' לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דאמרינן דילמא אי לא היו אלא תרי הוו ג"כ מודי ליה קמייהו ולא הוי מהדרי אחר ב"ד לפיכך אפי' הם ג' אין כתובין דשמא זה יפרע לו ולא ידע שיש עליו שטר ונמצא זה יתבע אותו אח"כ בשטר ויוציא ממנו פעם שנית אבל אם היו ב"ד של ג' יושבים מעצמם במקו' הקבוע להם ובא התובע וקבל בפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבין הודאתו ונותנין לבעל דינו אפי' לא אמר אתם עדים דב"ד גמור הוא וכל שנעשה בפני ב"ד גמור לא שייך למטען עליו כלום לא טענת משטה אני בך שאין משטין בפני ב"ד ולא טענת שלא להשביע את עצמו ולא שום טענה בעולם הואיל ועומד בדין בפני דיינים הודא' גמורה היא וכלפני עדים שהזמינו לכך הוא. והוא שיכירו הב"ד את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר וזה הוא לשון הרמב"ם מביאו הטור בסימן זה והכי פירושו הלוה פשיטא שצריכין להכירו על כל פנים בשמו דשמא מעלה שמו כשם אחר ומחייב את איש אחר אלא צריכין שיכירו גם את שם המלוה שאם לא יכירו שם המלו' אלא את שם הלוה לבדו יש לחוש דשניהם יבאו לפנינו בערמ' לחייב איש אחר כיצד שמא זה שהוא לפנינו ואמר שהוא המלו' יעלה שמו בשם אחר ויתן השטר לאותו שהעל' שמו על שמו ואותו האחר יתבע בו את איש אחר ששמו כשם זה הלוה א"נ האיש הזה מעצמו שעוש' עצמו למלו' יקח הרשא' מאותו איש שהעל' שמו על שמו ויתבע בו את איש אחר ששמו כשם זה הלוה שהוא לפנינו אבל כשמכירין שניהם בשמותם ליכא למיחש למידי דלמאי ניחוש שמא יש עוד איש אחר ששמו כשם זה הלוה ויערימו שניהם לתת השטר לאותו האיש ששמו כשם זה המלו' שיתבע בו אותו ששמו כשם זה הלו' פשיטא דכולי האי לא חיישינן דלחד שיזדמן שמא כשמא חיישינן לתרי לא חיישי' מאי איכא למיחש שמא יעשו קנוניא שהמלו' הזה בעצמו יתבע בשטר זה שהוא בידו את איש אחר ששמו כשם לוה זה כיון שאנו מכירין את שניהם לבא למיחש ליה שע"י שמכירין שם שניהם מתפרסם הדבר שלוה זה נתחייב לפלוני זה משא"כ כשאין מכירין שם זה האיש הבא לפנינו עם הלוה ועושה עצמו למלוה שקש' לברר כשיצא השטר מיד אחר והא דאמרינן לקמן סעיף י"ג כותבין שטר ללוה אע"פי שאין מלוה עמו והוא משנה שלימה ומשמע אע"פי שאין מכירין את המלו' הרמב"ם אינו מפרש' כן אלא ס"ל פירושה דמכירין גם את המלו' אע"פ שאינו לפנינו ואתא לאשמעינן דכותבין אע"פ שאין עמו בפנינו ולא חיישינן שמא לא ימסור לו השטר מיד אלא לאחר זמן ויבא לטרוף לקוחו' שלא כדין דמיירי בשטר הקנא' וכיון דשטר הקנא' היא ליכא למיחש ליה דאע"פ שלא ימסרנו לו מיד אינו טורף לקוחות שלא כדין ביון שהוא שטר הקנא' הנכסים קנויין לו מעכשיו אע"פי שלא בא השטר לידו אבל בשטר דלאו הקנא' אין כותבין כשאינו עמו שאין הנכסים נקנין לו עד שיבא השטר לידו ואיכא למיחש לזה כמ"ש בסעיף י"ג וה"ה כשהו' עמו ואינו רוצה למוסרו לו בפנינו מיד ג"כ אין כותבין והא דנקט כשאינו עמו משום דמסתמא כשהוא עמו מוסרו לו מיד זהו' דעת הרמב"ם והוא סובר דלעולם צריכין הב"ד או העדי' שכותבין השטרו' להכיר שם שניהם אפי' בשטרי הקנא' ולא סגי כשיכירו שם הלוה לבדו מטעמ' שכתבנו אלא שלדברי רבינו בעל ש"ע שכתב כאן והוא שיהיו ב"ד מכירין את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר עכ"ל ולקמן בסי' מ"ט סעיף ב' כתב צריך שיכירו העדי' ששם הלוה פב"פ כו' ומשמע שם דבשטר הקנא' א"צ שיכירו שם המלו' וכן כתבתי אני אחריו ומשמע לי שהוא סמך על דפרי הטור שכתב בסימן זה כותבין שטר ללוה אע"פי שאין מלוה עמו ובלבד שיכירו שם הלוה ולא הזכיר המ' וכתב עליו הרב ב"י וז"ל נרא' שהוא סובר כדברי הרב המגיד כו' עכ"ל. אבל לי נרא' שאין מכאן ראיי' דסבירא ליה לטור כרב המגיד שהרי סיים דבריו בכאן ואמר בדאיתא לקמן סימן מ"ט ולקמן כתב בפירוש הלו' והמלו' ופשיטא שר"ל גם בכאן הלוה והמלו' אלא שקצר כאן דבריו וסמך על מה שכתב לקמן סימן מ"ט נ"ל אבל מ"מ על רבינו בעל הש"ע תישאר הקושיא שדבריו סותרין אלו את אלו. ואפשר לי לומר שהוא מחלק בין ב"ד לעדים דבב"ד שכיחי רבים כמו שיש כן בפירוש בגמרא פ"ק דב"מ גבי נפילת השטר משא"כ בפני עדים דלא שכיח רבים לפיכך הכא דמיירי בב"ד דשכיחי רבים חשש לחשש הרמב"ם שצריך להביא שניהם כדי שלא יערימו לחייב איש אחר אם אין מכירין שניהם דכיון דשכיחי רבי' חוששין לתרי יוסף בן שמעון ולקמן בסימן מ"ט מיירי בעדים דלא שכיחי רבים קמייהו וסגי בהכרת הלוה שלא יערים שאפי' בהכרתו לבדו לא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון כיון דלא שכיחי רבים ולפי התירוץ הזה כתבתי גם אני כאן דמיירי בב"ד כמו שכתב השולחן ערוך וצריך שיכירו בית דין את שניהם כו' ולקמן בסימן מ"ט דמיירי בעדים כתבתי גם כן כמו שכתב השולחן ערוך שאין העדים צריכין שיכירו שניהם רק הלו' לבדו ואף כי מדבריו שבפנים בב"י אין נרא' שהוא מחלק כן נ"ל ועוד דהודא' בפני ב"ד אלימא היא כמ"ש לקמן סימן פ"א סעיף כ"ב לכך צריכין ליזהר בה יותר ולחשוש מה שאין חוששין כן כהודא' בפני עדים נ"ל.
ח והא דאמרינן שאין כותבין ההודא' כל זמן שלא קנו מידו ה"מ שהוד' במטלטלין אפילו הם בעין ואפי' הם שלפקדון דשמא יחזירם וזה יוציא עליו אח"כ שטר אבל אם הודה לו בקרקעו' כגון קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו אפי' בפני ב' אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו וזה יחזור ויתבענו פעם שנייה שהרי הקרקע היא בפנינו.
ט הא דאמרן שכשהוד' בב"ד הוי כמלו' הכתוב' בשטר ולפיכ' כותבין ונותנין לבעל דינו ה"מ כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו הב"ד אחריו והביאהו כמ"ש אבל שני' שבאו לדין ותבע א' מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן בין שאמרו הדייני' חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו ואע"ג דאמרינן לעיל דעדות בב"ד או הודא' בב"ד כמלו' הכתוב' בשטר דמיא ה"מ היכא דלא ציית דינא עד שישלחו אחריו ויביאוהו לדין א"נ ציית לדינא ונתברר דלא פרע אבל היכ' דציית לדינא כגון הכא שבאו מעצמם לדין ונפוק מביא דינא אדעתי' דקבלי' עלויה לדינא ובא ואמר פרעתי נאמן לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו דשמא פרעו ואפי' למ"ד שנאמן לומ' פרעתי נגד פסק דין הכתוב וחתום כמ"ש בסמוך אפ"ה אין כותבין לו דשמא כבר פרעו ואטרוחי לבי דינא חנם למה לן זלזולא דבי דינא הוא.
י י"א אם יש פסק דין כתוב וחתום ביד התובע אין הלו' נאמן לומ' פרעתי דהוה ליה ליקח הפסק דין ממנו ולקרעו ואם זה איחר כמה ימי' עם הפסק דין שבידו ולא תבעו סברא הוא מדשתק כולי האי שפרעו והדייני' יש להם לומר לנתבע שנתנו הפסק דין לתוב' ואם לא אמרו לו נאמן לומר פרעתי שלא ידעתי שהיה לו פסק דין עלי ואם שכחו הב"ד אם אמרו לו או לא חזקה שאמרו לו דבודאי עשו כמו שהוא הדין. ויש חולקין ואומרים דבכל ענין נאמן הנתבע בשבועה היסת לומר פרעתי אפי' נגד פסק דין כתוב וחתום מב"ד דלאו אדעתיה למשקלי' מיניה כשפרעו וכן נוהגון.
יא שטר הודא' שיצא לפני ב"ד וחתמו בו שנים ולא פרשו בו שאמר להם המודה כתבו וחתמו לו כשר דמסתמא לא היו כותבין אלא א"כ צוה וי"א ה"מ בימיהם שהיו הסופרין בקיאין וידעו שאם לא אמר כן כתבו וחתמו שלא היה רשאין לכתוב ולחתום אבל סופרים שבזמן הזה שאינן בקיאין בדיני דשטרא חיישינן שמא הם כתבו וחתמו אע"פי שלא אמר להם המודה ולא חשבינן ליה לשטרא מעליא לטרוף בו לקוחות אפל לגבו' מיני' שטרא מעליא הוא ולא יכול לכפור דשיקרא ודאי לא כתבו וחתמו.
יב בד"א שהיה כתוב בלשון שמוכיח שלא היה ב"ד כגון זכרון עדות כו' שהוא לשון עדים אבל אם כתב בלשון ב"ד כגון זכרון דברים שהיה בפנינו או בפנינו ב"ד הודה ואין חתומים בו אלא שנים ואין כתוב בו וחד ליתוהי פסול דשמא טעו לומר שנים חשובים ב"ד אא"כ מוכח מתוכו שהיו ג' כגון שכתוב בו שנעשה בפני מומחה אע"פי שהוא לא ישב עמהם אלא כתוב בו הוא אמר לנו שנכתב ונחתום שהוא לא היה טועה לומר כ"ד בשנים א"נ הוא היה עמהם בישיבה ולא היה לו פנאי לחתום ואמר לנו שנכתוב ונחתום אנחנו הרי מוכח שהיו שלשה.
יג כותבין שטר ללוה להיו' מזומן בידו לתתו למלוה בשילוה לו מעות אע"פי שאין מלוה עמו דליכא למיחש שיבא מזה הפסד ללקוחות שכיון שהוא בעצמו מצוה לכתוב שטר חוב על עצמו הרי הוא מזכה לו נכסיו מעכשיו כמ"ש ובלבד שיכירו הב"ד את הלוה שהוא הוא המצוה לכתוב השטר על עצמו ואינו מחייב איש אחר כיצד אמר לעדים קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו השטר ותנו אותו בידי הרי אלו כותבין ונותנין אותו לידו של הלוה ולא יזכה בו המלוה שיהיו נכסיו משועבדים לו עד שיצא מתחת יד הלוה שימסרו הלוה מעצמו או שלוחו לידו של מלוה אבל אינם רשאין ליתנו למלוה בלי רשות של הלוה דשמא כתבו ללות בו וזה עדיין לא הלוהו ויוציא ממנו שלא כדין אבל כשיצוה שיתנוהו למלוה נותנין לו דאפי' את"ל שמא עדיין לא הלוהו ויבא לטרוף בו מלקוחות שלקחו קודם שילוה כיון שבא השטר לידו לא הוי שלא כדין שכבר נשתעבדו לו נכסי הלוה משעת הקנין כיון שהלוה צוה לכותבו ולתנו לו וקבל עליו קנין הרי הקנה לו נכסיו מעכשיו מיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה מפני שאינו רוצה שיצא עליו קול שהוא משופע בנכסים א"נ כדי שלא יתבע אותו הלוה בו כמ"ש בסעיף י"ז אע"פי שלא יתחייב מ"מ אינו רוצה לבא לדין עמו אין כותבין בע"כ ואין כותבין שטר למלוה עד שיהא לוה עמו ואפי' אם אומר המלוה לעדים כתבו השטר וחתמוהו ויהיה בידכם ואם יבא הלוה ללות ממני היום תתנוהו לי כי לא יהיה שטר מוקדם כיון שהיו' יתחיל השעבוד ואם לאו תקרעוהו אין שומעין לו וטעמא חדא דהא ודאי לא ניחא ליה ללוה שיצא עליו קול שהוא צריך ללות מעות דזיילי נכסיה וגם מזיק לו במשאו ובמתנו שלא ישאו ויתנו עמו הבריות בהקפה וזה ברור ועוד משום דאיכא למיחש שמא יתאחר הלוה ולא יבא היום אלא ליום אחר ויצא קלקול מתחת ידם שיבא לטרוף לקוחות שלא כדין דהא כיון שאין הלוה עמו לא יקנה נכסיו מעכשיו דמי יקנה אותם לו וכשיבא אח"כ השטר לידו ע"פ הלוה שילוה לו אח"כ לא יהיו הנכסים קנויים לו רק משעת הלואה והוא יטרוף מן הלקוחות מעכשיו מזמן הכתוב בשטר שהב"ד לא ידעו שנכתב קודם הלואה והרי מעכשיו יטרוף הנכסים ויפסיד הלקוחות שלא כדין בד"א שכותבין שטר ללוה אע"פי שאין מלוה עמו בשטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו למלוה אע"פי שלא ימסרנו לידו עד לאחר זמן והשתא כי טרף כדין טרף או שכתוב בשטר בהדיא שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו אע"פי שלא קנו מידו כיון שהקנו לו בשטר בפירוש זכה בהן מיד אבל שטר שאין בו קנין אפי' מסר מעות ללוה בפנינו אין כותבין אפי' ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפניהם דאז הנכסי' קנוין למלוה מעת שימסר לו השטר אבל אם לא ימסרנו לו בפניהם חוששין שמא יכתוב עתה ללות בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי או לא ימסור לו השטר עד תשרי ונמצא המלוה טורף בשטר זה בניסן שלא כדין שהרי לא הגיע לידו עד תשרי ואם אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו לו השטר או אפילו אמר קנו ממני לפלוני סתם הרי אלו כותבין ונותנין למלוה ולא ללוה דסתם קנין לכתיבה וליתנו ליד המלוה עומד אם לא שיאמר הלוה קנו ממני וכתבו ותנוהו לידי אז לא יתנוהו למלוה.
יד חייב עצמו לשנים בקנין ואמר לעדים שיכתבו השטר ויתנו לידו וכן עשו ומסר החייב את השטר לאחד מהם אע"פי שלא ידע האחר מזו המסירה ואפי' מת ולא ידע ממסירה זו לעולם מכיון שזכה בו האחד בשטר שמסרו לו זכה גם השני בחלקו ויגבו בו יתומים חלקם.
טו עדים שראו קטן שקנו מידו לא יכתבו עליו שטר שאין בקנין קטן כלום וע"ל סימן צ"ו.
טז עדים שראו דבר לזכותו של ראובן ואין זכותו נגמר בזה עד שיביא עוד עדים אחרים שראו עוד דבר אחר המסייע לזכות זה אם אלו העדים כותבין ונותנין מה שראו עיין לקמן בסימן ר"ה.
יז לוה שבא לב"ד בשטר חוב שבידו על עצמו ואומ' שהמלוה אמר לו שיביא לו שטר כזה ואז ילוה לו מנה עד זמן פלוני וטוען הלוה שיכופו את המלוה שיקיים הבטחתו וילוה לו עד הזמן שקבע לו אפי' המלוה מודה שכן הוא שהבטיחו כך אלא שעתה חוזר בו ואינו רוצה להלוות לו יכול לחזור בו ואינו יכול לכופו שילוה לו ונ"ל שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדינא דגרמי דכיון שמודה לדבריו נ"ל אבל אם אמ' שיביא לו משכון וילוונו על המשכון וזה הביא לו המשכון והמלוה נטלו והחזיק בו לא יוכל לחזור בו וצריך לו להלוות לו דבמשיכתו במשכון קנה זה הדמים שנדר להלוותו בכל מקום שהם שם המשכון. בכל השטרות קי"ל שהלוה נותן שכר הסופר דהא הנאה שלו היא שזה מלוה לו ואפי' בשטר עיסקא שהוא מלוה למחצית שכר ויש ג"כ הנאה למלוה אפ"ה נותן הלוה שכר הסופר דעיקר הנאה היא שלו. ואם המלוה אבד השטר וצריך לשטר אחר הוא נותן השכר.
סימן מ
דין המחייב עצמו לחבירו ובו ב' סעיפים.
א המחייב עצמו בממון לחבירו בלא תנאי אף על פי שלא היה חייב כלום הרי זה חייב כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פי שאין שם עדים אלא שהוא כתב ידו ומסר לו או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פי שלא אמר אתם עדיי הואיל ואמר בשטר הרי זה כמו שאמר הוו עלי עדים דמי וחייב לשלם אע"פי ששניהם מודים וגם העדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום חייב שהרי חייב עצמו ונשתעבד כמו שנשתעבד הערב. וכ"ש כשכות' לאחד קבלתו ממך כך וכך על החוב שיש לי ביד' דהוי מחילה א ע"ג דידעינן שלא קבל כלום.
ב לוה שכתב בכתב ידו שחייב לפלוני מנה והחתים בו עדים ה"ז שטר כשר וכן אם כתב שטר כתב ידו אע"פ שאין בו עדים אלא שנתנו למלוה בפני עדים ה"ז מלוה בשטר והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף שאם יכול להזדייף יש לחוש שמא זייפו המלוה ואינו גובה בו מלקוחות וגם צריך שיקראו אותו עדים כשנתנו לו בפניהם שידעו שזה השטר הוא ומה כתוב בו שע"י זה מפקי לקלא בשטר מעליא לטרוף בו מלקוחות. ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו עליו וגם העידו שנמסר בפניכם.
סימן מא
דין מי שנמחק או אבד שטר חוב ובוד"ס:
א מי שבלה שטר חובו והוא הולך להמחק אבל רישומו עדיין ניכר וירא שמא ימחק לגמרי עד שלבסוף לא יוכלו לקרותו כלל מעמיד עליו עדים שמכירין החתימו' ובא לב"ד והם עושים לו קיום כמ"ש בסמוך וי"א אפי' נמחק לגמרי שנטשטש או שנפל עליו מים מעמיד עליו עדים היודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו ועדות זו שמעידין על השטר אינה צריכ' להיות בפני בעל דבר שאינו אלא כמו שאר קיום שטרו' דעלמא שאין צריכה להיות לפניו כמ"ש לעיל סימן כ"ח ובאין לב"ד ומעידין שראו ביד פלוני שטר מחוק שהיה כתוב בו כך וכך והב"ד עושין לו קיום אבל עדי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אחר אע"פ שנמחק בפניה' מפני שהם כבר עשו שליחותם אלא באין לב"ד והב"ד עושין לו קיום. כיצד הוא הקיום הב"ד מצוים לכתוב שטר אחר וכותבין לבעל השטר הזה אנו ב"ד פלו' ופלו' ופלו' הוציא פב"פ שטר מחוק לפנינו שהיה כתוב בו כך וכך וזמנו היה ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדי השטר ופלוני ופלוני העידו עליו שנמחק ואם כתכו והוזקקנו לעדותם ונמצא עדותם מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו מזמן ראשון וא"צ קיום אחר ואם לא כתבו כן צריך להביא ראייה על עדים הראשונים עד שתתקיים עדותם ואם אינו מקיימי' הוי דינו כמי שמוציא שטר שאינו מקויי' שית בא' עוד לפנינו בע"ה יש מי שאומ' שצרי' לכתו' בקיום שקרעי שטר הראשון דאל"כ פסול הוא דשמא ילך לב״ד אחר ויעשו לו קיום אחר ויגבה ויחזור ויגבה ודוק' בשאר שטרו' אבל בשטר מתנה שנמחק כותבין לו אחר אע"פי שלא נקרע הראשון דלא נסיק מיניה חורבה שאינו אלא להעמיד מתנה בידו אבל אם היה במתנה אחריות וכן בשטרי מקח וממכר צריך לקרוע הראשון או לכתוב בפי' בשטר השני זה השטר לא נכתב לגבות בו לא ממשעבדין ולא מבני חורי אלא כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל מתנה או הלוקח שלא יוציאנו ממנו הנותן או המוכר וכשכותבין לו שטר אחר כותבין בו זמנו הראשון ולא זמנו דהאידנא דיש לחוש שמא חזר ומכרה למוכר ויוציא אח"כ שטר זה עליה שכתבו לו שכתבוהו כדי להעמידה בידו ויאמר השתא הוא דזבינתא מינך והדר טרף שלא כדין.
ב והא דאמרינן שעושין לו קיום כשנמחק דוקא שיש עדים שנמחק באונס אבל אם מחקו מלוה מדעת או שהניחו במקום שאינו משתמר ונמחק אין עושין לו קיום דכיון שהניח במקום שראוי למחו' ודאי פרעיה ורוצה שיעשו לו קיום כדי שיגבה בו פעם שנית.
ג מי שהיה לו שטר ואבד ובא לב"ד שיכתבו לו שטר אחד אין כותבין לו אפי' אם הביא עדי השטר הראשון ומעידים שהם כתבו ונתנו לו הראשון דאיכא למיחש שמא פרע אם הוא שטר חוב או שמא חזר ומכרו לו אם הוא שטר מקח וכה"ג על כן אין לב"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא יראו שיש בו צורך כי ההיא דנמחק שטר חובו דלעיל ואם כתבו לא' טופס שטר א' ובא לפני ב"ד אין ב"ד נזקקין לו עד שיוציא גוף השטר אם לא כתבו בו טעה למה עשו שטר אחר כי ההיא דנמחק שטר חובו וכיוצא כו כגון שידוע לעדים שאבד ולא נפרע אבל אם אין ידוע לעדים לא יכתבו לו ולאו דוקא בנאבד ממנו שכותבין דאפילו בנאבד ממנו בעדים ג"כ אין כותבין לו דשמא ימצאנו ויחזור ויגבה בו אלא ר"ל נאבד מן העולם כגון שמעידין שנשרף או נפל לים ואינו בעולם שא"א להמצא ודוקא בשטרי הלוא' אבל שטרי מקח ומתנ' בלא אחריות כותבין לו אפי' אחר שנאבד דליכ' למיח' למידי שהרי אפי' ימצאנו לא יגבה בו כלום ומיהו אם היה השטר ביד אחר ונאבד ממנו כותבין לו אחר אפי' בשטר הלואה דליכא למיחש כ"כ שמא ימצאנו הוא דלמה ניחוש שמא ימצאנו הוא יותר מהלוה בעצמו דבשלמ' כשנאבד ממנו שמא הוא מכיר ונזכר באיזה מקו' נאבד ממנו ויכול לחזור אחריו עד שימצאנו ויגבה בו שנית אבל כשנפל לו מיד אחר למה ניחוש שימצאנו הוא. ואם הלוה במקום אחר והמלוה חושש להוליך שטרו בידו שמא יאבד ממנו בדרך בא לב"ד שבעירו וכותבין לו אחר והוא מניח שטרו ביד בית דין שבעירו והם מודיעין לבית דין שבמקום הלוה שגוף השטר מונח בידם והולך וגובה חובו מן הלוה וב"ד שבמקו' הלוה שם יודיעו לב"ד שבמקו' המלוה שהוא נפרע מחובו וקורעין השטר הראשון שבידם ואם נאבד שטר המוטפס בהליכתו לבעל חוב ויודע זה בעדים הולך לפני בית דין שבעירו ויעידו לפניהם שנאבד מן העולם ויחזירו לו שטר שבידם ועל דרך אחר אין מטפיסין שטר חוב וכל שטר שמטפיסין ומעתיקין אותו אות באות משטר הראשון וכותבין בו שהוא העתק אין צריכין ב"ד להעתק' אותו שטר אפילו שנים יכולין להעתיקו שטר צואה שכתיב בו מתנות לרבים ובא א' לב"ד שיכתבו לו לבדו חלקו של המתנה כותבין לו דהא לאו לגוביינא קאי שהרי לאו שטרא הוא והיתומי' או אפטרופסים יכולין לומר פרענו.
ד מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השט' אפי' העדים קיימין וקנו מידו אם טוען הלוה שפרע ה"ז נשבע הים ונפטר ואפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע הזמן להפרע אפ"ה נאמן אע"ג דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו הכא טענת התובע גריע טפי הואיל והיה לו שטר ואינו בידו אנו חוששין לומר שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו לפיכך נאמן לומר פרעתי אפי' תוך זמנו ואפי' אם היה השטר יוצא מתחת יד אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פי שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה שנפל ממנו ולא שמרו אין שם חזקה דקיימא לן שאין אדם פורע תוך זמנו דנתגרע כוחו של שטר בנפילה שמא פרוע הוא ולכך לא שמרו אבל אם הפקידו המלו' אצל אחד והוא יוצא מתחת ידי הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי ואתה מצאתו שהרי לא פשע בו המלוה ושמרו כראוי ביד הנפקד לפיכך לא נגרע כח השטר ואע"פי שלא הפקידו אצלו בעדים נאמן הנפקד לומר שהמלו' הפקידו אצלו במגו שהיה מחזירו לו בינו לבינו. מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוהו כרכום וידוע שהיו לו שטרות של כך וכך מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוח' אין משגיחין בו.
סימן מב
שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין המטבע מפורש בו ובו ט"ו סעיפים:
א אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר אע"ג דאיכא למימר כיין שבא לגבו' בו מיד אם היה בו שום זיוף היו העדים נזכרים לדבר אפ"ה פסול מגזירת הכתוב דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ש"מ דבעינן בשטרות דבר הראוי לעמוד ימים רבים ואם יכולין לזייפו אין זה יכול לעמוד ימי' רבים לפיכך לא מכשרינן אפי' לאלתר ודוק' ש"ח וכיוצא בו שטר העומד לראייה שנעש' מתחלה לעמוד ימים רבים אבל שטר אקניית' כשר שלא נעשה אלא להקנות בו וע"ל סי' מ"ד סעיף א'.
ב ונכתב בכל לשון וכל כתב ובלבד שידקדק הסופר בכתב ההוא, שלא יהא בו שום שינוי.
ג תיקון שטרות הוא שצריך להתבונן בווי"ן וזיינ"ין שלא יהיו דחוקים בין התיבות שמא זייף והוסיף וי"ו או זיי"ן ולא יהיו מרוחקים שמא מחק אות אחת כגון ה' או חי"ת והניח רגלה א' במקום ו' וכל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב לכן צדיך הסופר להזהר בכתוב' השטר שהיו אותיותיו דומות זו זו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי ואל ידחוק הכתב יותר מדאי ואל ידחוק במקום א' וירחיק במקום אח' לפיכך אין העדים רשאין לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמו' אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב וכל דבר שנוכל לתלות במחק תלינן. ואם צריך לכוף את בעל השטר ולהכותו כדי שיודה יעשה כדי שיוצי' הדין לאמתו ויש מי שאומר דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות דקי"ל טוענין ליורש ענין ללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ונותן גופייהו ולא טעין נתבע בההיא ריעות' דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה דודאי לא זייף דאי זייף הוה טעין הנתבע וי"א דאעפ"כ שלא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון ולדקדק להוציא הדין לאמתו דשמא הנתבע בעצמו שכח.
ד צריך הסופר ליזהר שלא לכתוב בסוף השטה משלש עד עשר שמא יעשה משלש שלשים ומארבע ארבעי' וכן עד עשר יעשה עשרי' ואם נזדמן לו בסוף שטה מחזיר הדבר פעמי' רבות עד שיביא בתוך השטה ואם כתב שלש' או עשר' שפיר מי דליכא למיח' לזייף וכן אם כתב בכוף השט' שלשים או ארבעים או חמשים השטר כשר ולא אמרינן שמא היה כתוב שלש או ארבע וחמש וזייף דחזק' על העדי' שעושין כהוגן ואם היה כתוב שלש או ארבע לא היה חותמין. ויזהר הסופר שלא יכתוב החשבון באותיות כגון ב' או ה' שלא יעשה כ"ף או רי"ש וכן בשאר אותיות ואם לא עשה כן הוי שטר שאפשר לזייף ופסול אבל אי כתב גימטריאות או ראשי תיבות כגון י"ב י"ג כשר שאי אפשר לזייף דליכא למיחש שמא היה כתוב ב' או ג' והוסיף היוד מטעמא דאמרינן חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין.
ה היה כתוב בו למעלה דבר א' ולמטה דבר א' ואיפשר לתקן ולקיים שניהם אפי' הם לשונות מרוחקים זה מזה מקיימי אותם ולא פסלינן לשטרא דלאו אורח' הוא לסתור דבריו תוך כדי דבור ובוודאי רצה בו ענין אחד אבל אם הם סותרים זה את זה כגון שכת' למעלה מנה ולמטה מאתי' או איפכא הולכים אחר התחתון דאיכא למימר חזר בו מן העליון והוא שלא יהיה התחתון בשטה אחרונה ולא כתב בו והכל שריר וקים שאין למדין משטה אחרונ' אם לא כתוב בו והכל שריר וקים דחיישינן שמא אחר שנתם נכתב וזייף הוא כמ"ש עוד בכימן מ"ד בע"ה ודוקא לגבות בו אין למדין משטה אחרונה אבל לאפוקי מבעל השטר עצמו למדין אפי' משטה אחרונה דודאי לא כתב וזייף חובתו כמ"ש בסימן מ"ד ואם נמחק סכום של מטה הכל פסול דשמא לא היה כתוב בו למטה רק דינר אחד. יש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך ולמטה היה כותב סך הכל וכך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון של הסך הכל ואחר הפרט אנו הולכים והא דאמרינן שהולכים אחר התחתון ה"מ כשאין הא' תלוי בחבירו דאיכא למימר חזר בו מן העליון אבל אם היה כתו' מאה שהם מאתים או מאתי' שהם מאה אין שייך כאן לומר שחזר בו אלא טעות הוא ואינו גובה אלא מאה שהוא הפחו' שבשניהם דיד בעל השטר על התחתונה שהמוציא מחבירו עליו הראייה.
ו אם נמחק מהתחתון אות אחת שאיפש' להבין עניינו מהעליון למדין ממנו כגון שכתוב למעלה שחייב לחנני ולמטה כתב שחיי' לחנן ואנו רואין מחק אצלו והשט' הוא ביד שליש והשליש אינו יודע למי יתננו ילמד תחתון מעליון ואמרינן היוד היא שנמחקת וינתן השטר לחנני אבל אם נמחקו שני אותיות כגון למעלה כתוב חנני ולמטה חן ויש מחק אצלו אין למדין מן העליון שכיון שחברו ב' אותיות משם של מעלה חיישינן שמא לא נמחק אלא אות א' ולכך החזיר מתחילה הסופר דבריו כדי לשנותה שם ושם אחר היה ואם לא היה נמחק היינו צריכין לילך אחר התחתון כמ"ש בסעיף הקודם ואפי' אם יש כתיבה העליונ' ו' אותיו' ולא נמחק בתחתון אלא ב' ורובה דשמא עדיין קיים אפ"ה אין למדין ממנו מן הטעם שכתבתי וכיון שאין למדין ויודעים שנמח' הרי אין אנו יודעין למי ינתן והשטר פסול ואין גובין בו כלום אבל אות אחת למדין אפי' אין בעליון אלא ב' אותיות וצריכין אנו ללמוד חצי התיבה מן העליון אפ"ה למדין ואם היה החסרון בלא מחק אלא שהסופר כתבו כן מתחלה אם לא חסר אלא אות א' כגון שכת' למעלה חנני ולמטה דינן אמרינן הסופר, הוא שטעה ושכח לכתוב היוד למטה וילמד תחתון מעליון וינתן לחנני אבל אם כתב למעלה חנני ולמטה חן לא תלינן בטעות הסופר דבשתי אותיות לאו אורח דספרי למטעי אלא חזרה הוא שחזר בו ואיכא למימר שהתחיל הלו' לכתוב השטר על שם חנני מפני שהיה בדעתו ללות ממנו וחזר בו ולא הלוהו והלוה מן וגמר השטר על שם חן ולא נזכר למחוק או לתק' שם חנני הכתוב למעלה לפיכך ינתן לחן א"נ אם איש א' הוציא ש"ח וכתוב בו למעלה חנני ומלמטה חנן גובה מחנני ולא מחנן ואם כתוב למטה חן יגבה מהן ולא מחנני דאמרי' אחר שהתחיל לכתוב השט' להלוות לחנני חזר בו ולא הלוהו והלוה לחן וגמר השטר ולא נזכר מחנני הכתוב למעל' לתקנו.
ז ואם יש לתלות המחק בזבוב כגון שלמעלה כתו' קפל ולמטה ספל י"מ דספל וקפל ב' כלים הם וקפל הוא הפחות וי"א דקיצור לשונות בנוטריקון הם וקפל הוא קב ופלגא וספל הוא פאה ופלגא וה"ל ג"כ קפל הוא הפחות ואיכא למימר שמא זבוב מחק דגל הקיף של קפל ונעשה כמו ס' והרי הוא ספל תולין לומר שהיה קפל ואינו גובה בו אלא קפל שהוא הפחות וכן כל כיוצא בזה דיד בעל השטר על התחתונה.
ח בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונה אי תפיש מטלטלין ידו על העליונה ולא מפקינן מיניה וכ"ש שאומרים בשובר יד בעל השובר על העליונה הואיל והוא ומוחזק. ט לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כה"ג דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה דא"כ למאי נכתב כגון שטר שכתוב בו פלוני חייב מנה לפלו' לפורעו לפסח אינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח הבא אחרון דא"כ היה שטר בטל לגמרי ולמאי כתבוהו אלא צריך לפורעו לפסח הבא ראשון וי"א דהיינו דוק' בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאיפשר שטעה בו הנותן כגון שאמר לשון דלא מהני במתנה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה אע"פ שיתבטל השטר והמתנה בטלה דליכא למימר א"כ למאי נכתב שהוא היה סבור שיועיל לשון זה וכתבו בטעות ואין כאן מתנה.
יא הרבה מהמפרשי' כתבו דעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא אלים כוחו דשטרא טפי ובכל לשון מסופק שיש בו אמרינן יד בעל השטר על העליונה וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמו משמע כך לפי דעת השומעי' דנין אותו כך אפי' ליפוי כח בעל השטר.
יא היה כתוב בשטר פלו' חייב לפלו' מטבע פלוני דאינון כך וכך ונמחק אותו הסכום עד שאינו ניכר אין לו אלא שנים מאותו מטבע דלשון דאינון לשון רבים הוא וע"כ יותר מאחד הם ומיעוט רוב שנים שאם יאמר המלוה יותר היו צריך להביא ראיה דהמ"ע.
ב אם כתוב בשטר פלו' חייב לפלו' סלעין מלוה אומר ה' ולוה אומר שתים נותן לו ב' ונשבע היסת על השאר ואע"ג דקי"ל שאם נתחייב בדין במקצת הטענה הוה ליה כמודה מקצת ומחייבינן ליה שבועה דאורייתא שאני הכא דלא מחייבינן ליה השתים על ידי טענותיו או משום הודאתו אלא משום שכן הוא משמעות השטר וא"כ באה לו השבועה ע"י השטר ושטר הוי שיעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין מן התורה על כפירת קרקעות כדילפינן מקראי לקמן בהלכות שבועה כך הודאותן אינה מביאה לידי שבועה לפיכך אינו נשבע שבועה דאורייתא ושבועת היסת מיהא בעי מדרבנן ואי תפיש מיניה המלוה שלא בעדים בעד אותן השלש לא מפקינן מיניה דנשבע המלוה היסת ונפטר במגו דאי בעי אמר לא תפשתי כלום ואי תפיש בעדים דליכא הכא מגו מפקינן מיניה.
יג כבר ידעת דבכל הלשונות שבשטר הולכין אחר הפחות שבמשמעות לשון השטר דיד בעל השטר על התחתונה המוצי' מחבירו עליו הראיה לפיכך אמרו אם היה כתוב בשטר פלו' לוה מפלוני כסף נותן לו חתיכ' של כסף דהוא פחות שבמשקלות שכן הוא משמועתיה כתוב בו מטבע של כסף אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום נותן לו פרוטה של כסף היוצאות שם ואם אין פרוטות של כסף יוצאות שם נותן לו מטבע של כסף הקטן שיצ' שם ואם כתוב בו דינרין כסף או כסף דינרין נותן לו ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה ב' דינרין של זהב היה לשונם בימיהם שרצו לומר של כסף היו אומרים דינרין עם נ' אחרונה וכשרצו לומר של זהב היו אומרים דינרי בלא נו"ן אחרונה ואם כתוב בו כסף בדינרין נותן לו שברי כסף ששוה ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה של זהב פחות שבמשקלות ואם כתוב בו מטבע של זהב נותן לו מטבע הקטן היוצא של זהב כתוב בו זהב דינרי או דינרי זהב נותן לו שני דינדי זהב ואם כתוב בו זהב בדינרין נותן לו זהב שוה שני דינרין של כסף טעם כל אלו שכן היה לשונם בימיהם ועכשיו בזמן הזה אין חלוק בין דינרי לדינרין ולעולם נותן לו הפחות שבמשמעות הלשון לפי הלשון הנהוג בינינו.
יד ואם אין שום מטבע מפורש בשטר הולכים אחר המטבע של אותו המקום שנכתב בו אם נכתב בבבל נותן לו מטבע של בבל ואם נכתב בארץ ישראל נותן לו מטבע של ארץ ישראל דסתמא מטבע של המקום שנכתב בו הלוהו ואם אין מפורש בו באיזה מקום נכתב נותן לו מהמטבע הקטן היוצא באותו מקום שמוציא אותו השטר. ואם טוען הלוה המעות שאני חייב לו הן פחותין מזו המטבע הואיל ומוציא השטר במקום זה וגם הלוה הוא בכאן ישבע המלוה ויטול דאמרינן כאן דרו ונשאו ונתנו מעולם וכאן נכתב השטר מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחלה במקום שהמטבע פחותה מזו נותן לו הפחות.
טו היה כתו' בו חשבון סתם הולכין אחר המנהג שרגילין לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דהוה כתיבביה שית מאה וזוזא דאיכא לספוקי בשית מאה איסתירא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתיר' שהוא הפחות אבל אין לספק בו בשית מאה פרוטות לפי שאין עושין סכום חשבון מפרוטות וכל כיוצא בזה כל לשון שרגילין לכתוב בשטרות אפי' אינו מתיקון חכמים ז"ל אלא לשון שנהגו בו ההדיוטות במקו' ההוא הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב והוא הדין תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג בעיר הולכין אחריו מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו שטר פלו' בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי מזוייף וכשר הוא הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך.
סימן מג
שצריך לכתוב זמן בשטר וכל דיני האיחור והקדימה בפרטות ובו ב"ט סעיפים:
א כותבין בשטר זמן ההלוא' כדי שנדע מאיזה לקוחות יטרוף שהלקוחות שקנו קודם זמן הלואותו אינו יכול לטרוף מהם מ"מ אפי' לא כתב בו זמן השטר כשר לגבות בו מן הבעל החוב עצמו מבני חורי אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות שיכולין לומר קניינינו קדמה להלואתך. יש מי שאומר שאם קנו אחר שראו עדים את השטר כתוב וחתום הוי כאלו נכתב אותו הזמן שראוהו העדים בשטר שהם מפקין ליה לקלא וטורף מן אותן הלקוחות שקנו אח"כ. שובר שאין בו זמן כשר ויד בעל השובר על העליונה הואיל והוא מוחזק.
ב אם כתב הסופר שנת חמשת אלפים ושלש מאות וארבע וחמשים ולא כתב לבריאת עולם או אפי' השמיט גם האלפים כגון שכתוב שנת שלש מאות וחמשים וארבע או אפי' השמיט גם המאות ולא כתב אלא הפרט קטן כגון שכתב שנת חמישים וארבע או שהשמיט גם העשרות וכתב שנת ארבע בכל אלו כשר השטר מפני שהכל יודעין שאנו מונין לבריאת עולם וגם יודעין מנין השנים שהם מבריאת עולם עד עכשיו וידעו שהסופר קצר ולא רצה לכתוב האלפים והמאות או העשרות מפני שהוא מפורסם לכל אבל אם כתב האלפים וגם הפרט קטן ודילג המאות או העשרות כגון שכתב חמשת אלפים וארבע וחמשים או חמשת אלפים ושלש מאות וארבע או חמשת אלפי' וארבע או חמשת אלפים ושלש מאות וחמשים בכל אלו שטר מוקדם ופסול כמ"ש טעמא שפוסלין שטר מוקדם.
ג ואם כתב אלפים ושלש מאות וארבע וחמשים ולא הזכיר חמשת השטר כשר שהכל יודעין דמספר אלפים שכתב חמשת הן.
ד אם כתב בדביעי עשרים יום לחודש שבט ודלג בשבת שהיה לו לכתוב ברביעי בשבת כשר דאע"ג דלא נכתב בשבת הלשון מוכח דמלת ברביעי אימי השבת קאי דאם לא כן ברביעי עשרים יום כו' מה פירושו ועל כרחך ר"ל ברביעי בשבת וכשר שהכל יודעין זה.
ה מעשה שטעה הסופר וכתב ברביעי בשבת בשנים ועשרים יום לחודש תשרי ואותו השנה היה ראש השנה ביום ב' נמצא שרביעי בשבת היה בכ"ד לחדש ועוד שכת' בשני' ועשרים יום לחודש ושנים ועשרים יום לחדש הוא שמיני עצרת שאין ישראל כותבין בו ואפי' הכא הכשירוהו וטעמא אי משום דשנים ועשרים יום הוא יום ש"ע הא תנן שטר שנכתב בשבת או בעשר' בתשרי כשר דאמרינן אחרוהו ושטר מאוחר הוא כשר כמ"ש ואי משום שרביעי בשבת לא היינו שנים ועשרים בחדש אלא ארבע ועשרים בהכי נמי לא פסלינן ליה די"ל הסופר טעה לפי שלא היה בקי בעיבורו של חדש ובקיבועו והיה סבור דמעברין לאלול וקבעו ר"ה ביום שלישי ורביעי וטעה נמי בזה שידע דקי"ל ב' ימים של ר"ה קדושה אחת הן וכיומ' אריכתא דמיין והיה סובר הסופ' דהוא הדין נמי לענין מספר ימי החודש מנינן הכי ומנה שלישי ורביעי ליום אחד ומנה משם ואילך ונמצא יום רביעי בשבת הוא כ"ב בחדש ואמרו דכל בכה"ג בדיני ממונות תלינן לקולא בטעותא דסופר כדי להכשירו.
ו שטר של כתב ידו א"צ לכתוב בו זמן דהא לא טריף בו ממשעבדי אפי' יש בו זמן ואם כן הזמן אינו מעלה ואינו
ז שטרי חובות המוקדמין קודם שהלוהו פסולין אע"ג שנחתמו ביום שנכתב בו הזמן לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכגון שאמר לא ישתעבדו לו נכסי עד שילוה לי לפיכך פסולין מפני שיבא לטרוף בהן לקוחות שלא בדין פי' דבעי למטרף לקוחות מזמן הכתוב בו ועדיין לא הלוהו ושטרי הלקוחות קדמו למלוה וזה מוציא שטרו שהוא קודם והוא שקר ולפיכך קנסו אותו חכמים שלא יגבה בו בשטר מוקדם אפי' מלקוחות שקנו אחריו גזירה שמא יטרוף בו מזמן שהקדימו דאיכא דלא מסיק אדעתיה לדקדק כ"כ בזמן הלואה לומר למלו' שטרך מוקדם ומקחי קודם להלואתך מיהו לא פסול השטר לגמרי וגובה בו מבני חורין ואם טעון הלוה פרעתי דינו כטוען כן בשאר שטרות דא"ל שטרך בידי מאי בעי ונשבע מלוה ונוטל ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה ואם טוען הלוה להד"ם הוחזק כפרן ע"י שטר זה וי"א שפסלו השטר לגמרי ועשאוהו כחרם הנשבר שאינו נחשב לכלום ותביעתו אינו אלא כתביעת החוב שבע"פ.
ח וגם למ"ד שגובה מבני חורין בד"א בשלא הקדימו עדים זמנו בכונה אבל אם הקדימוהו בכוונה כגון שכתבוהו בניסן וכתבו בו שכתבוהו בתשרי הקודם לו ודאי אפי' מבני חורין אין גובין שהרי העדים פסולים שחתמו שקר וי"א דהעדי' נאמנים בזה לומר שלא בכוונה עשינו אע"פ שכת' ידן יוצא ממקו' אחר וה"ה בכל טעות שהעדים מצויין לטעות בו נאמנים העדים לומר שטעו והחולקים ס"ל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ט מעשה בשטר מתנה שהיה לו לכתוב בשנת נ"ח וכת' בשנת נ"ז ומוכח מתוכו שהוא טעות סופר שכתוב בו ותנו לפלו' חתני ובשנת נ"ז עדיין לא היה חתנו וחתום בשטר גברא רבה בתורה ובחסידות ואמרו שאין כל זה מציל מלפסול השטר שהוא מוקדם ומ"מ אם העדי' קיימין ואין כת' ידן יוצא ממקום אחר ואינו יכול לקיים חתימתן מגו דאי בעי אמרו אין זה כתב ידינו יכולין ג"כ לחתום שטר אחר מזמן שני ואם כתב ידם יוצא ממקו' אחר שיוכל השטר זה להתקיים בלא הם ואין להם מגו אין נאמנים לחתום שטר אחר ואם יש עדים אחרים כשרים שראו כשקנו מידו בשנת נ"ח הם יכולים לכתוב לו שטר המתנ' משנת נ"ח דעדי המתנה אין צריכין שיהיו מזומנים ומיוחדים לעדות כמ"ש לעיל סימן ל"ט סעיף ה' א"נ יעידו בפני ב"ד והם יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדי' אלו א"נ הכי יש לו תקנה למקבל המתנה אם אין כתב ידן יוצא ממקו' אחר הוא בעצמו יודה ויאמר ששטר זה טעות הוא והשתא יהא נאמן במגו דאי אמר ודאי שטר' מעליא הוא ובשנת נ"ז קנו מידו ואע"פ שהעדים בעצמן אומרים עכשיו שלא קנו מידו אלא בשנת נ"ח אינם נאמני' דכיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים ואפי' יש עדים שמעידים בפניה' חתמו שטר זה בשנ' נ"ח דעכשיו אין למקבל המתנה מגו דאי בעי אמר בשנת נ"ז חתמו מ"מ עדיין יש לו מגו לומר בשנת נ"ז קנו מידו ובשנת נ"ח חתמו.
י שטר מוקדם שחתמוהו בניסן וכתיב בו שקנו ממנו בתשרי הקודם לו וכתוב ביה מקמי חתימת סהדי שטרא דנן אכתבן ביום פלן ולא איחתים עד יום פלן כשר.
יא אפי' ראו עדים שהלוה לו ואמר הלוה כתבו וחתמו השטר ותנו ביד המלוה והם לא כתבוהו בו ביום אלא אחרו מלכותבו אם היה שם קנין כותבין היום שנעשה בו הקנין דמשעת הקנין נשתעבדו למלוה נכסיו ואם לא היה שם קנין אין הנכסים משתעבדין לטרוף מן הלקוחות מעת ההלואה אלא מעת שימסר לו השטר לפיכך יכתבו בשטר יום שנמסר בו ולא יום שהלוה לו דהלואת המעות אין לו קול אלא מסירת השטר מפיק לקלא.
יב שטרי חוב המאוחרים כשרים דטבא עביד ללקוחות שהרי הורע כוחו של בעל השטר עצמו שאינו טורף מלקוחות אלא מזמן הכתוב בשטר ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר ה"ז כשר בד"א שכתוב דאקני אבל אם לא כתוב בו דאקני פסולים אלא א"כ מפורש וכתוב בו ושטרא דנן אחרנוהו וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנ' קרקע באייר ואיחרו וכתבו הזמן מסיון ואח"כ חזר ומכר אותו הקרקע שקנה באייר ונמצא אלו היה כותבי' הזמן מניסן לא היה טורף הקרקע שקנה באייר כיון שלא כתב לו דאיקני ובשביל האיחו' שכתבו מסיון גובה גם אותה שהרי קנאה קוד' הזמן הנכתב בשטר והשיעבוד שבשטר קאי ג"כ על זו הקרקע דקאי על כל מה שהיה לו בעת שנכתב השטר והרי טורפה שלא כדין שזו הקרקע אינה משועבדת לו אבל כשכתב שטרא דנן איחרנוהו ידעו שלא יגבה בו ממשועבדים מזמן הכתוב בו דשמא קנה אחר ההלוא' ומכרה קודם שנכתב מיהו לכתחלה לא יאחרו שום שטר דמחזי כשיקרא.
יג הא דשטרות המאוחרים וכתב בהם דאקני כשרים ואע"פ שלא כתבו שהוא מאוחר דוק' בשטרי ההלוואה וכדכתי' בהם דאיקני בדכתבנו אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרי' פסולי' אם לא נכתב בהן שהן מאחורין דשמ' הלוקח יחזור וימכור אותה למוכר עצמו ויכתוב לו שטר על מכירתו ואח"כ יוציא שטר זה ויאמ' שחזר ולקחו ממנו לפיכך כל שטר מאוחר פסול בשטרי. מקח וממכר אא"כ כתוב בו בפירוש שאיחרוהו שאז לא יוצי' בו שנית אפי' ממוכר עצמו כשיהיה לו שטר מכר ממנו.
יד שטר שכתו' בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי שהוא י"ב מוקמינן העדים על חזקתם ותלינן לומר שאיחרוהו כלומר שכתבוהו בימים שלפניו וכתבו זה הזמן ושטר מאוחר הוא וכשר וגובה בו מזמן הכתו' בו ואין חוששין לומר שמא מוקדם הוא וכאחד בשב' שאחר שבת זה נכתב או בי"א בתשרי נכתב אלא מעמידין השטר על חזק' כשרותו שהדבר ידוע שסתם בני ישראל אין כותבין בשבת ולא ביום הכפורים ולפיכך ודאי איחרוהו ויש מי שאומר דאי אמר האי אישתבע לי חייב לישבע ודוקא בשטר מקויים אוקמינן ליה אחזקתי' ואי אמר אישתבע לי נשבע ונוטל אבל אם אינו מקויים על בעל השטר להביא ראייה דאמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא ואע"ג דליכא מערער אנו טענינן ליה. טו כל שטר הבא לבנינו אנו תולין שנמסר בזמן הכתו' בו חוץ מהיכא דאיתרע כגון שנפל ומצאו אחר דכיון דאיתיילד בו ריעותא דנפילה אמרינן אם האי שטר שטרא מעליא הוי היה שומרו שלא יפול ממנו ומדלא שמרו שטר גרוע הוא ואינו גובה בו עד שיביא ראייה שבא לידו מזמן הכתו' בו אם אין בו קנין אבל אם יש בו קנין גובין בו דהא הנכסים משועבדי' לו משעת הקנין אע"פ שלא בא השטר לידו בו ביום.
טז אם נכתב בלילה ונחתם ביום שלאחריו כשר שהיו' הולך אחר הלילה וחד יומא הוא אבל אם נכת' ביום ונחתם בלילה פסול דמוקדם הוא בד"א כשאין עסוקין באותו ענין אבל אם עסיקין באותו ענין כש' דכיון דעסוקי' באותו ענין ה"ל כאלו חתמו מיד שבכל פעם היו מזומני' לחתום ודוק' שלא לקח מיד בקנין אבל אם לקח מיד בקנין אפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר שהשעבוד מתחיל משעת הקנין ואין השטר אלא לראיי' לפיכך עדים שראו הקנין ואיחדו לכותבו עד אחר זמן אם זוכרים לזמן הקנין יכתבו הזמן מאותו היום שקנו בו ואם לאו יכתבוהו מיום הכתיבה.
יז יש מי שאומר דהא דאמרינן דעסוקין באותו ענין כשר היינו דווקא בשטרי הלואה דזוזי משעבדי ליה הנכסים וכיון שהם מזומנים לחתום איכא קלא אבל בשטר חיוב שהוא מתחייב בקנין או בשטר לא מכשרינן ליה אפי' עסוקין באותו ענין דבמאי מתחייב ביום ואע"ג דאיכא קלא במילי דעלמא לא משתעבד בלי שום מעשה.
יח כשזוכרין זמן הקנין שכותבין יו' שקנו בו כמ"ש בסעי' ט"ז סומכין יום הכתיב' לאותו יום וכותבין קנינו מפלו' ביום פלו' וכתבנו וחתמנו ומסרנו ליד פלוני כו' וכשכותבין יו' שעומדי' בו שהוא יום הכתיבה פומכין הכתיבה לאותו יום שחותמין וכותבין קנינו מפלו' וכתבנו ביו' פלו' וחתמנו ומסרנו לפלו' ואי לא כתבי הכי מחזי כשיקרא מיהו אם כתבו סתמא קנינו מפלוני במקום פלוני לא מחזי כשיקרא.
יט אם העדים אינן זוכרים ליום הקנין לא יאמרו ברור לנו שקנינו, ממנו בתשרי ואין אנו יודעין בכמה בו ולפיכך נכתב מתחלת חשון שזה מיחזי כשקר' דהא ידעי שלא נעשה הקנין בחשון ואיך יכתבו שקנו ממנו בחשון יש מי שאומר שאם זוכרים שקנו ממנו בתחלת תשרי או בסופו או באמצעו וכתבו בשליש הראשון של חדש פלו' או בשליש האמצעי או בשליש האחרון דהשתא כיון שהזכיר שם החדש שקנו בו ושם החלק מהחדש שקנו בו אע"ג דלא ידעי אותו היום ממש לא מחזי כשיקרא.
כ עדים שנמסר להם העדות במדינה אח' וכתבו במדינ' אחרת אין כותבין בשטר מקום שנמסר בו העדו' דמחזי כשיקרא אלא יכתבו מקום שכתבו בו חתימת ידם ודוקא כשאין זוכרין זמן קנין שדינא הוא שכותבין זמן הכתיבה כמ"ש אבל אם זוכרין זמן הקנין וכותבין אותו אז יכתבו המקו' שנעש' בו הקנין אע"פ שעומדין בזמן הכתיבה במקום אחר שאם יכתבו מקום הכתיבה נמצא משקרין שהרי לא נעשה שם הקנין ופסול כשכותבין מקום הכתיבה יכתבו כך אמר לנו פלו' וקנינו מיניה וכתבנו במקום פלו' אבל כשכותבין מקום שנמסרו שם הדברים כותבין אמר לנו פלוני וקנינו מיני' במקום פלו' וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלוני כו' דלעולם קאי במקום פלו' אהא דלעיל מיניה ומה שכתוב אחריו מלתא באנפי נפשיה הוא.
כא והא דאמרינן שכותבין מקום הכתיבה אע"פ שקנו במקום אחר דוק' כשאין המטבע משתנ' ממקום הקנין למקום הכתיבה או אפי' משתנ' ובלבד שכתו' בשטר שהלוה לו המטבע שיוצא במקום פלוני אבל אם המשבע משתנה ממקום מסירת העדות למקום הכתיבה ואין כתוב בשטר המטבע שנתחייב לו לא יכתבו אלא שם המקום שנמסר להם העדות שם שמטבע אותו המקום נשתעבד לו ואם יכתו' מקום אחר היה משתעבד במטבע היוצא במקום כתיבת השטר וזה שקר. כב שטר שלא נכתב בו מקום שנכתב בו אע"פ שנעש' הקנין והכתיבה והחתימה ומסירת השטר הכל בו ביום ובאותו המקום כשר אע"פ שעדו' שאי אתה יכול להזימ' הוא שאין יכולין לומר להם עמנו הייתם כשר לדיני ממונות וע"ל סי' ל'.
כג ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי בשל ראובן כתו' בה' ניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה אחד שאין בה כדי חובות שניהם נותנין אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון היה אחר ה' בניסן וה"ל גבי האי שדה ראובן ודאי ושמעון ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו מלוי מאייר ואילך שיאמרו לו זמנך היה קודם ה' בניסן והשדה שנטל ראובן בחובו היה משועבד לך וא"כ הנחנו לך מקום לגבות חובך וראובן שלא כדין גבה שאתה מוקדם לי ואין לך עלינו כלום לפיכך אם יכתבו ראובן ושמעון הרשאה זה לזה וידונו עם הלקוחות שמאייר ואילך לא יוכלו לדחות את המורשה שהוא יבא עליהם בטענת ממ"נ שאם ראובן כדין גבה הרי השדו' שלקחתם הם משועבדים לשמעון ואם ראובן שלא כדין גבה אלא אותו השדה הוא של שמעון בדין הרי שדותיכם משועבדים לראובן לפי' גובה ממ"נ מלקוחות שקנו מאייר ואילך.
כד לוה שיש לו שובר אע"פ שאין כתוב בשובר לא עדי השטר ולא זמן כיון שסכום המעות של השטר ושל השובר שוים ממילא אמרינן שהשובר נכת' על אותו השטר.
כה לוה שיש עליו שטר חוב וכתב בו בניסן סתם והוציא הלוה שטר מחילה שמחל לו המלוה בי"ה בניסן יש כח במחילה זו לבטל החוב הואיל והוא מוחזק וקי"ל דיד בעל השטר על התחתונה אנו אומרי' שהשטר היה קודם י"ח בניסן והמחיל' היתה אחר כך על זה השטר.
כו ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שזמנו כתוב בו ביום כך וכך ושמעון הוציא שובר על ראובן שמחל לו כל תביעת ממון שהיה לו עליו והשוב' כתוב ג"כ ביום שנכתב השטר חוב וטוען ראובן שהמחילה נעשית לדברים אחרים שהיו ביניהם ורוצה לחזק טענתו באמרו אין הדעת סובלת שמיד שנשתעבד לו מחל לו הדין עם שמעון אע"ג דמילתא דלא שכיחא הוא ששטר חוב והפטור נעשה ביום אח' מ"מ אינו נמנע להיות כן כי מקרי בני אדם רבים הם וברגע יקרה מקרה אחד והוא הפך מה שהיה קודם רגע זה ושטר מחיל' הכוללת הכל הוא יגיד שקרה אותו מקרה וחיישינן למחילה בת יומא ויד בעל השטר על התחתונ'.
כז ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שכתוב בו ה' בניסן ושמעון הוציא שובר על ראובן שכתו' ג"כ ה' בניסן וכתו' בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות שהיה לו עליו ועד היום הזה ראובן גובה שטרו דכיון שכתוב בשובר שמחל לו כל תביעותיו עד אותו היום אין אותו היום בכלל המחילה דבלשון העולם עד ולא עד בכלל אבל אם היה כתוב בשובר שמחל לו כל תביעותיו שיש לו עליו עד עכשיו אז מספקא לן באיזה שעה היה ביום אם כן לא ידענא איזה מהם היה קודם ומספיקא לא מפקינן ממונא.
כח ב' שטרות שנעשה בשנה מעוברת בא' כתו' בו אדר סתם ובאחד כתו' בו אדר השני ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנים למי שכתוב בו אדר סתם דסתם אדר הוא הראשון ואם כתוב בשניהם אדר סתם או אפי' בא' כתו' אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון הוי כמי שנכת' בשניהם אדר ראשון ונותנין למי שזמנו קודם במספר ימי החודש וע"ל בלבוש החור סימן שכ"ח ובלבוש הבוץ והארגמן סי' קנ"ו כל זמן הכתו' בשטר כגון עד הפסח עד הקציר דנין אותו כמו בנדרים וע"ל בלבוש עטרת זהב סימן ר"ך.
כט אם כתו' בשטר עד אחר הפסח פירושו עד שיעברו רוב הימי' שבין פסח לעצרת דכיון דפסח ועצרת שייכי להדדי שסופרין ספירה מפסח עד עצרת הם כולם נחשבים כמו שבוע אחד וכמו שבשבוע עד יום ג' קורין אחר השבת ומשם ואילך קורין קודם השבת השני ה"נ בפסח ועצרת ג' שבועות אחר הפסח שייכין לפסח ונקראו אחר הפסח ומשם ואילך נקרא קודם שבועות.
סימן מד
דין חזרת השטר בשיטה אחרונה וכיצד מקיימין המהק והתלויו' ובו י"א סעיפים:
א תקנו חכמים שלא ילמדו כלום משטה אחרונה שב שטר והטעם מפני שהכל כשרים לעדות ואין הכל בקיאין ומומחין לאמן ידיהם בחתימתן ולכתו' כתב מיושר כמו כתב הסופר שכתב השטר ומתוך כך אין כל אדם יכול לצמצם שיחתום סמוך לכתב הסופר ויש לחוש שמא העדים לא היו בקיאין בכתיבה והניחו חלק כדי שטה בין השטר לחתימתם וכתב המזייף שם מה שרצה וע"כ אמרו שלא ילמד משטה אחרונה שבכל השטרות ואפי' יש בה אויר כדי שטה בין הכת' לעדי' שאז ודאי לא הוסיף בו דבר אפ"ה אין למדין משטה אחרונ' גזירה אטו שאין אויר בינ' לעדי' ומפני שראו שלפעמים תיפוק חורב' מתקנה זו דשמ' יתרמו עדים בקיאין בחתימ' ידיהם ויחתמו סמוך לכתב הסופר בכתב מיושר כמו כתב הסופר או אפילו יניחו אויר כדי שטה וכבר אמרו שאין למדין משטה אחרונה וא"כ יפסידו אלו העדים את בעל השטר מכל מה שכתו' בשטה אחרונה לכך אמרו חז"ל שיחזיר הסופר בשטה אחרונה מעניינו של שטר כלומר יחזור ויכתוב בשטה אחרונה דבר מה שכתו' כבר למעלה בשטר דהשתא הכל מתוקן שאם יהיו העדים בקיאין ומומחין בכתיבה ויחתמו בכתב מיושר סמוך לכתיבת הסופר לא יפסידו בעל השטר כלום שהרי כל מה שכתוב בשטה אחרונה כתו' ג"כ כבר למעל' בתוך השטר ואם לא ילמדו משט' אחרונה ילמדו אותו דבר ממה שכתוב למעל' ואם לא יהיה העדי' בקיאין ומומחין בחתימת' וירחיקו חתימתן כדי שטה מכתיב' הסופר לא יוכל בעל דשטר לזייפו לכתוב כלום באותו שטה שלא תועיל לו שהרי כבר אמרו שאין למדין משטה אחרונה ומשטה אחרונ' של עכשיו שהי' כתב הסופר אין צריכין ללמוד ממנה כלום שהרי החזיר בה מה שכתו' כבר למעל' מ"מ אם לא החזיר אין השט' נפסל בכך אלא שאין למדי' משטה אחרונה של עכשיו והא דאין למדין משטה אחרונה היינו במקום שיש לחוש שמא זייף בעל השטר דבר שהוא חובה על נותן השטר שהרי השטר היה בידו אבל אם כתיב בשטה אחרונה דבר שהוא לחובת בעל השטר למדין ממנה דודאי הוא לא זייף דבר שהוא חובתו ואם הוא חובתו ודאי אמת הוא שהשטר היה בידו.
ב אם השטר כולו הוא מכתב ידו של מי שנתחיי' בו למדין בו משטה אחרונה בין מה שהו' חיבות נותן השטר בין מה שהו' חובת בעל השטר מה שהוא חובת בעל השטר למדין דהא השט' היה בידו וסבר לקבלו ומה שהוא חובת נותן השטר דהא הוא כתב הכל ולא יוכל לומ' שזה זייפו אבל אם היה השט' כתב יד אחר והחייב חתום למטה גם בזה אין למדין משטה אחרונה דשמ' הוא לא היה יכול לאמן ידו והניח חלק וזה זייף.
ג אם חתמו העדים באמצע שטה ונמצאו כתוב דבר באותה חצי השטר שלפני חתימת העדים או בשטה שעליה אין למדין מכל מה שכתב בחצי השטר שלפני החתימה ומכל מה שכתוב בשטה השלימה שעליה כמו שיתבאר טעמא בסימ' שאחר זה ודוקא שחתמו העדים זה תחת זה אבל אם חתמו בשטה אחת זה אחר זה כל השטר פסול כדלקמן בסי' שאחר זה בסעי' י'.
ד היכא דכתיב בשטר שריר וקים באחרונה למדין מכל מה שנכתב קודם שריר וקים אפי' היא שטה אחרונה ואין צריך לחזור בשטה אחרונה מעניינו של שטר והוא שיש עכשיו אויר חלק שטה בין העדים כמ"ש טעמ' בסעי' ח' ונהגו כן משום שלפעמים צריכין למחוק ולתלות אחר שנגמר כל השטר וכבר כתבו וקנינא ומקיימין המחקי' והתליות בסוף השטר שאינם רוצים לחזור ולכותבו כולו וכותבין שריר וקים.
ה אם יש מחקי' בשטר או תלויות או תיבות שהעביר עליהם הקולמוס צריך לקיים קודם והכל שריר וקים ואין צריך לכתוב ודין קיומיהן שאינו אלא שופרא דשטרא ואם לא קיימם אינן פוסלין השטר אלא שאין למדין מהם וי"א דבמחקים ולא נתקיימו פסול כל השטר דשמא היה כתוב בו חובה לבעל השטר ונמחק אא"כ מוכח מתוך השטר מה היה המחק אז לא נפסל כל השטר ואם היו המחקות או התלויותאו העברת הקולמוס בגופו של שטר דהיינו בשם הלוה והמלוה והמעות נפסל כל השטר אם לא קיימם ואם היו בזמן ולא קיימם הוה כשטר שאין בו זמן שטר שיש בו גרר מאחריו או ביני שטה אפילו במקום שנתנו לכתוב הפרעון מאחריו או ביני שטה כשר אלא שיש לאיים על בעל השטר ויש פוסלי' אותו לגמרי דשמא היה בו פרעון ונמחק.
יש מי שאומר שאין לקיים המחקים אלא בכתב שהוא ככתב השטר ולא בכתיבה דקה יותר מכתב שבשטר שיש בזה חשש זיוף שמא מחק השטה או תיבה מכת' השטר וכת' במקומו שתי תיבות דקות או שטות דקות.
ח אם היה המחק בשטה אחת סמוך לשטה אחרונה והוא כשיעור שריר וקים או יותר אע"פ שחזר וקיימו למטה בשטה אחרונה פסול דחיישינן שמא במקום המחק היה כתוב שריר וקים והעדי' חתמו והניחו שטה חלק והו' מחק את השריר וקיים וכת' במקומו דבר זיוף וחזר וקים שהיה בין הכת' והעדים וכת' בו שריר וקיים אחר וה"מ כשאין עכשיו אויר שטה בין עדים לשטר דאיכא למיחש שמא הוסיף באותו האויר שהניחו העדים אבל אם יש עכשיו אויר שטה כשר ולא חיישינן שמא הניחו מתחלה אויר שני שטין והוסיף זה וזייף מה שרצה בשמה אחת ונשאר עוד שטה אויר דחזקה על העדים שעושין כל דבריהם כהוגן ומסתמא לא הניחו שני שטין וכיון דהשת' איכא שטה דיו לא חיישינן למידי וה"מ כשהעדים מוחזקים שהם יודעים הא לאו הכי חיישנן.
ט י"א שצריכין לכתו' קיום המחקים והתלוים קודם שיכתוב וקנינא לפני שטה אחרונה דאל"כ אין למדין מהן דה"ל כל הקיומים בשטה אחרונה והאידנא אנו נוהגין לכתוב קיום מחקים ותליות אחר וקנינא וטעמא דידן לפי שהורגלנו עתה לכתוב בכל השטרות שריר וקים דאי אפשר לזייף ולמדין משטה אחרונה וא"צ להחזיר מענינו של שטר משום הכי שטר שאין בו שריר וקים לא יחתמוהו העדים אא"כ כתוב בו שריר וקים שאם יחתמו בלא שריר וקים ימחוק למעלה חובתו ויכתוב על המחק מה שירצה ויקיימנו בשטה אחרונה בשריר וקים וילמדו ממנה וע"ל סעיף ז' וח'. מ"מ אם כתוב בו תרי שריר וקים כשר דאין לחוש שמא לא היה השטר ראשונה אלא עד שריר וקים הראשון והרחיקו העדים וחתמו וזה הוסיף אח"כ עד שריר וקים השני דכולי האי אין חושדין העדים שירחיקו כ"כ מ"מ לכתחלה לא לא יעשו כן דמחזי כזיופא.
י שטר שנמצא כתוב בקיומו נ"ו דעל הגרר ובדקו וחפשו השטר אות באות ולא נמצא מקום אותן שתי אותיות וגררין השטר כשר דלמאי ניחוש ליה כיון שנתקיים בחותמיו כבר העידו העדים על כל מה שכתוב בו שהוא כן ואולי שנגררו כ"כ בדקות עד שלא ניכר עכשיו מקומו.
יא שטר שיש בו מחקים ושכחו העדים ולא קיימום בסוף השטר וכתכו שריר וקים וחתם העד האחד וקוד' שיחתו' השני מצאו שלא קיימו המחקים תקנתו של שטר זה שיכתבו אנן סהדי לבתר דחתים חד מינן עד שלא קיימנו כך וכך מחקים דאית ביה קיימנום כדקא חזי והכל שריר וקים ויחזרו ויחתמו שניהם וכל שכן אם כתוב איזה דבר למטה מחתימת העדים וחזרו וחתמו דכשר.
סימן מה
שהעדים צריכין לקרות השטר מקודם שיחתמו ודין שטר הבא על הנייר ועידיו על המחק ובו כ"ג סעיפים:
א אע"ג שאמרה התורה על פי שנים עדים וגומר ודרשו בו מפיהם ולא מפי כתבם היינו העדות שצריכין להעיד בפני ב"ד בתורת הגדה אבל עדות שמייחדים לכתוב שטר לראייה כבר גלה הכתוב שהוא עדות גמור דכתיב ואקח את ספר המקנ' שפירושו שטר שחתום בעדים ואמרו חכמים ז"ל שאות' העדים חותמין בשטר למטה תחת הכתב ולא מן הצדדין ולא מלמעלה וטעם כל זה צריך פירוש ארוך ולא אאריך בכאן כי כב הארכתי בו בלבוש הבוץ וארגמן סי' ק"ל בדיני חתימת הגט וה"ה בשאר שטרות וע"ש.
וצריך שהעדים היודעים את הענין הנעשה בפניה' יקראו את השטר קודם שיחתמוהו שידעו בודאי שיש בשטר נכתב המעשה כמו שראו ולא יסמכו על אחרים שיקראוהו לפניהם אפי' הם שנים שמא ישקרו לפניהם ואין כתוב בשטר מה שקראו בד"א בסתם בני אדם אבל ראש ב"ד שהיה יודע ענין השטר וקראו לפניו הסופר שלו הואיל והוא מאמין אותו בכל דבריו וגם אימתו מוטל עליו וירא מפניו שלא ישנה ממה שכתוב לפניו הרי זה חותם השטר אע"פ שלא קרא הוא בעצמו דודאי מתוך יראתו לא שנה אבל איניש דעלמא וסופר של ראש כ"ד או הראש ב"ד וסופר אחר אין כאן אימה על הקורא לפיכך אין לסמו' עליו וגם בראש ב"ד וסופר שלו דוקא שהראש ב"ד יודע הענין מקודם והרי הוא עצמו העד ואינו סומך על סופר רק במה שכך כתוב בשטר כמו שקרא לפניו אבל אם אינו יודע הראש ב"ד את הענין רק ע"י שיקרא איתו הסופר לפניו מתוך הכתב הר זה אסור לחתום עד מפני עד שהתורה פסלתו וי"א דאם העדים יודעין את הענין הנעשה בפניהם והקוראי' לפניהם את השטר הם שנים יכולין לסמוך עליהם שכן כתוב בשטר ולחתום ואפי' אם אינם מבינים לשון השטר ושנים הקוראין מתגרמין להם לשון השכר והם חותמין כשר וכת' מהדמא״י כל וכן נ״ל עיקר י"א כל מה שקורין לפני הצבור חותמין עליו אע"פ שלא קראוהו שיראים לשקר לפני הציבור.
ג הוראה בחותם ידו והשטר נעשה בגופן של גוים והדבר ברור שהדתו' אינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנו' אחרים ודאי גמר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר אותו שהאמין על עצמו.
ד ואם אין העדים יכולין לחתום אין מקרעין נייר חלק כדי שהם ימלאו הקרעים דיו שאין זה עדות מעליא מפני שאין זה אלא חתימה של אחרים ופי' מקרעים יש מפרשים שאחרים מסרטין להם שריטות על הנייר כעין אותיות והם משימין על השריטות דין וא"כ עיקר החתימה היא של המסרטין והם לא עשו כלום אל מלוי הדיו בעלמא מפני שהשריטה לא היתה מתקיימת זמן ארוך ולא היו יכולין לראות אבל עכשיו הוי חתימ' המתקיימת וזה היו אחרים ג"כ יכולין לעשות ואין נכר שהוא חתימת ידם ויש מפרשים שלוקחים נייר אח' ומקרעין בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימין אותו על הנייר שהשטר כתוב בו ובאין העדי' וממלאין את הקרעים דיו וניכרת הכתיבה מאליה אבל גם זה אינה חתימה מעליא שכל אדם יכול לעשות זה ואינו ניכר שהם עשו משא"כ כשה' עצמן חותמין שאימון עקימת ידיהם בקולמוס ניכר שיש הבדל בינו לשאר הבדל עקימות ואע"ג שדברים אלו היתירו בגט היינו משום עיגונא אבל בשאר שטרות לא רצו חכמים להתירו לפיכך אמרו אם עברו עדי' ועשו כן מכין אותו מכות מדדות על שעבר על דברי חכמים וגם השטר פסול ואין גובין בווי"א אע"פ שמכין אותו מכות מרדות מ"מ עדות הוא והשטר כשר.
ה מקו' שנהגו שהסופ' חותם ע"פ העד שכות' פלו' בר פלוני חתם במסירת קולמוס מפב"פ או שכותב פב"פ צוהו לחתום אם קבלו בני העיר עליהם לעשות עדותו בעדות העד כשר דלא גרע' מנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כו' דמכשרינן כהלכות עדות ע"ש ואם לא קבלו עליהם אינו כלום דהוה ליה כעד מפי עד שאינו עדות. כל שטר הבא לפנינו שעדים מעידים על חתימת העדים מקיימין אותו ואין חוששין לריעותא שמא נעשה בו שחזקה שאין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו ויודעי לחתום ואי איתינהו לסהדי קמי וקים לן בהו דלא ידעי למקרי אע"ג דאסהידו אחתימת ידייהו דייקינן בסהדותייהו ע"פ אי אמרי' אקרי' למאן דידע למקרי סמכינן עלייהו ואי לא אמרי הכי דייקינן בסהדותייהו על פה אי מכווני למה שכתוב בשטרא מקיימינן להו.
ו ידקדקו העדים שלא ירחיקו מהכתב רחב ב' שטין דאיכא למיחש שמא יגוז כל מה שכתוב למעלה ויכתוב בכ' השטין שטר אחר לפיכך אם הרחיקו שני שטין פסול אפי' כתוב שריר וקים ואפי' ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר פסול דכיון שלא נעשה מתחלה כתקנת חכמים נפסל ושוב לא יוכשר דכל שלא נעשה כתיקון חכמים אינו שטר והא דאמרינן לעיל סי' מ"ד סעיף א' אע"ג שצריך להחזיר מעניינו של שטר בשטה אחרונה אם לא החזיר כשר אלא שאין למדין ממנו משו' דהתם אינם צריכים העדים להכשירו שהרי שטר עצמו ודאי כשר דהא ליכא למיחש ביה לדלמא זייף אלא שאין למדין משטה אחרונ' אבל הכא השטר עצמו נעש' בפיסול וצריכין עדי' שיבואו ויעידו עליו שלא נזדייף בו כלום כדי להכשירו לפיכ' אע"פ שבאו עדים והעידו עליו לא יוכשר הואיל ולא נעשה כתיקון חכמים שיוכלו להכשירו מתוכו בלא עדים ואפי' טייטוהו בדיו על אותו אויר של ב' השטין פסול שיכולין לומר העדים על היטוטא חתמו ולא על עיקר השטר כלומר העדים מעידים שבפניה' נעשית הטיוט על נייר החלק ולא יחשדו בעל השטר שמחק תחת הטיוטא איזה דבר חיוב שהיה כתוב בו עליו אבל על העיקר מה שכתוב למעל' בשטר אין מעידין ואפי' לא היה אלא מלא נקודות והלבן נרא' בין נקודה לנקוד' חיישינן שמא מעידין כד הלכך פסול לעולם.
ז והא דאמרינן שאם הרחיקו שני שטין פסול היינו למגבי ממשעבדי א"נ מבני חורי אם הלוה אמר פרעתי דלאו שטרא הוא כדי שיוכל המלוה לומר שטרך בידי מאי בעי אבל לא היה דברים מעול' אינו יכול לטעון נגד שטר זה כיון שנתנה עדותיו להכשיר אילו מלאוהו בקרובים והוי כמו המלוה לחבירו בעדים בלא שטר שיוכל לטעון פרעתי ואינו יכול לומר לא היו דברים מעולם.
ח הרחיקו פחות מב' שטין כשר דהא ליכא למיחש אלא לזיוף של שטה אחת דלשני שטין שיכתוב בדוחק לא חיישנן שנוכל להרגיש ובחדא שטה ליכא למיחש לזיופא דהא אין למדין משטה אחרונה ושני שטין אלו משערינן בכתיבת ידי עדים שהיא גסה ולא בכתיבת יד הסופר שכל המזייף אינו הולך אצל הסופר.
ט וב' שטין הרחקה שהשטר נפסל בהן אינו נפסל אלא א"כ הרחיק ב' שטין וג' אוירין כגון ל' וד' בשטה עליוני' וך' בשטה התחתונה תחת הך' העליוני' זהו ב' שטין וג' אוירין.
י יש מי שאומר שאם סיים השטר באמצע השטה והניחו אותה השטה ועוד אחרת והתחילו לחתום בשטה שלישית הוא פסול מפני שיוכל לכתוב באותה חצי שטה מה שירצה ויחזור מעניינו של שטר בשט' אחרונה כדי שלא נלמד ממנה כדיג' וממילא נתכש' מה שכתב בחצי השטה שלפני' וכן אם מסיים בסוף השטה והרחיקו העדים שטה שלימה והתחילו לחתום באמצע שטה שנייה פסול אם יחתום זה האחר באותה חצי השטה מפני שיכול לכתוב בחצי השטה החלק שלפני חתימתו פלוני לוה קפלו' מנה ויהא שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת שהוא כשר ויחתוך כל הכתוב העליון אבל אם חתמו זה תחת זה כשר דלמאי ניחוש שמא יכתוב בחצי השטות שלפני חתימת ב' העדים בכל חצי שטה פלו' לוה מפלו' מנ' ויחתוך אותה לשנים ויהיו שני שטרות מב' עדים על איש א' בכל אחד עד אחד ונצרפם יחד לגבות בו הא קי"ל ב' עדים בשני שטרות אין מצטרפין וכ"ש כשהם מחוברין יחד בחתיכה א' שאינו נחשב לשטר כלל ולשמא יכתוב דבר זיוף בשטה השלימה שעליהם ובחצי השטה שלפניהם יחזרו מעניינו של שטר כדי שתיחשב לשטה אחרונה שאין למדין ממנה וירצה ללמוד משטה השלימה שעליה לזה לא חיישינן דדינא לאו הכי הוא דכל כה"ג אין למדין מחצי שטה אחרונה וגם השטה שלימה שעליה כמ"ש לעיל סימן מ"ד סעיף ג' לפיכך אין לחוש לזיוף כלל וכשר ואין לומר דניפסליה משום שיוכל לכתוב לפני חתימת כל עד אני החתום חייב לפלו' מנה דלא פסלינן שום שטר אלא כשיכול לזייף ולעשות ממנו שטר ש"ש לו ב' עדים להוציא ממון מאחרים אבל משום שיכול לעשות שטר שהעד עצמו חייב לו לא פסלינן ליה לשטר' דאיהו דאפסיד אנפשיה שחתם במקום שיכולין לעשות שטר עליו מכל מה שכתבנו יצא לנו ג"כ שאם סיים השטר באמצע השטה שיכולין העדים לחתום לכתחלה באותה חצי השטה הנשארת זה אצל זה ואז למדין אפי' מחצי שלפניהם וכ"ש משטה שעליה' ואפי' אין כתוב בשטר שריר וקים דאין לחוש לשום דבר דלמאי ניחוש שמא הניחו העדים חלק שטה שלימה שעליהם וחצי שלפניהם או החצי שלפניהם לבדה והוא כתב מה שרצה אין חוששין לזה דחזק' שאין העדים חותמין זה אצל זה באמצע השט' ומניחין חלק לפניהם שהרי יודעי' שיפסלוהו כמ"ש אבל זה תחת זה לא יחתמו באמצע השטה סמוך לסיום השטר כשיסיים השטר באמצע השטה דהא אם עשו כן והניחו חלק לפניהם מכשרינן ליה כמ"ש וא"כ יש לחוש שמא עשו כן והניחו חלק וחתמו באמצע השטה כיון שידעו שלא יפסלוהו השטר וזה הוסיף מה שרצה.
יא וכן צריכין ליזהר כשחותמין ויש חלק לפני חתימתן שלא יחתמו זה אחר זה בשטה אחת דשמא יכתוב בחלק שלפני חתימתן מה שירצה ויחתוך העליון ויהיה שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת וכיצד יעשה יטייטטנו בדיו ולא אמרינן דאטיוטא חתימו אלא היכא שהטיוטא עומד בין השטר לעדים אבל לא חתמו אטיוטא שבאותה שורה שלפניהם ואם התחילו לחתום באמצע השטה וחתכו החלק שלפני חתימתן פסול דשמא היה כתוב שם חובתו או שום תנאי וזה חתכו. ומיהו אם כתוב למעלה בסוף השטה שריר וקים כשר ובלבד שיהיו העדים חתומים זה תחת זה אבל אם חתומים זה אחר זה בשטה אחת פסול דשמא היה זה החתוך שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת וחרבו והיה כל הגייר חלק למעלה וכתב עליו כל השטר הזה.
יב שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיו בהם ב' קרובים זה לזה והרי אין עדים קיימים כדי לשאול אותם מאיזה טעם חתמו אם כדי להעיד או מטעם אחר אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו בתחלה לחתום ה"ז ודאי נתכוונו להעיד וה"ל כעדים רבים שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול דקי"ל שהעדות כולו בטלה כדכתבינא לעיל סימן ל"ו סעיף א' ואם לא נתבר' שישבו כולם בתחלה לחתו' תתקיים העדות בשאר שהרי איפשר לומר שחתמו הכשרים והניחו מקו' לדקשיש מינייהו ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם אע"פ שהעד הראשון החתום בשטר הוא הפסול וכיון שהוא חתום בתחלה הדברים נראין שהוא עיקר העדות אפי' הכי השטר כשר מטעם דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מיניה ובא זה והתם מיהו לכתחלה לא יחתום שום קרוב או פסול על השטה דאיכא למיחש שמא יאמר הרואה לשם עדות חתמו ויבא להכשי' קרוב או פסול בעלמא וי"א שאין להכשיר שטר שחותמין בו פסולין אא"כ שנים אחרונים הם כשרי' דתלינן לומר הכשרים אע"פ שחותמין הן באחרונה חתמו בתחלה ורווח' שביקי למאן דקשיש מינייהו ואתו הפסולין אח"כ ומלאוהו כדי להכשיר השט' כמ"ש בסעי' י"ד בסמוך ולא לשם עדות חתמו אבל אם ב' האחרונים קרובים או פסולין השטר פסול דודאי לשם עדות חתמו דאי לאו לשם עדו' חתמו למאי חתמו וה"ל עדות שבטל מקצתה בטלה כולה
יג ואם נפסל השטר ע"י חתימת פסולין אם הכשרים זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולין להעיד בעל פה וב"ד יכתבו העדו' כמו שכתו' בשטר הראשון קודם שחתמו הפסולים ושטר מעליא הוא דמשום חתימת הפסולים לא פסלינן אלא השטר אבל עדות הכשרים לא נפסל ע"י עדות חתימת הפסולין אע"ג דגבי העידו רבים ונמצא אחד מהן קרו' או פסול פסלינן כל העדות גבי חתימה בשטר הקילו ותולין לומר כשחתמו חתמו הם לבדם ונגמר עדותם ואח"כ באו הכלולים לחתו' לפיכך אע"פ שפוסלין השטר אינן פוסלין עדותן א"נ התם כיון שהגידו בפני ב"ד ונפסל עדותן שוב אינן חוזרין ומגידין כדילפינן מקרא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל החתימה אע"ג דחשיבה הגדה לענין שלא יוכלו אח"כ להעיד דבר מה שהוא מכחיש חתימתן מ"מ לא חשיבה כהגדה ממש לענין שמשנפסל ע"י עדים אחרים שלא יוכלו להגיד פעם אחרת דהא עדיין לא הגידו אלא חתמו לפיכך יוכלו הם להגיד פעם אחרת להחזיק עדות הראשונה נ"ל וע"ל סימן ל"ו סעיף א'.