לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות עדות
סימן כח
כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובו כ"ז סעיפים:
א כל מי שיודע עדות לחברו והוא כשר להעיד לו ויש לחברו תועלת בעדותו חייב מן התור' להעיד לו דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא וגו' ש"מ שהוא חייב להעיד' ואם כבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם כלומ' שאין מחייבין אותו לשלם אפי' למאן דדאין דינא דגרמי שלא חייבה התורה להעיד אלא ממדת גמילות חסדים כמו השבת אבדה לפיכך אין בו חיוב תשלומין בדיני אדם אבל חייב הוא בדיני שמים וכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואין חלוק בין אם הוא לבדו יודע בעדותו בין אם יש אחר עמו שכשם ששני עדי' מחייבין אותו כך האחד מחייבו שבועה ודילמ' לא הוי משתבע לשיקרא ומשלם ונמצא מרויח זה בעדותו לפיכך יבא ויגיד ואם לא יגיד ונשא עונו מיהו אינו חייב להגיד עד שיתבענו בפני ב"ד שיעיד לו ואז אם אינו מעיד חייב בדיני שמים דכיון שתבעו ואמרו לו ב"ד שיעיד ע"פ תביעתו והוא אומר שאינו יודע להעיד דשוב אינו יכול לחזור ולהעיד משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמ"ש לפנינו והרי עבר על ואם לא יגיד לפיכך ונשא עונו אבל אם תבעו חוץ לב"ד שיעיד לו והו' אומר איני יודע להעיד אין לחוש שהרי יכול לחזור ולהגיד בב"ד דקרא הכי משמע אם לא יגיד במקום שאם היה מגיד היה מחייבו ממון או שבועה אז ונשא עונו לאפוקי אם כבש עדותו חוץ לב"ד דאפי' אם היה מגיד לא היה מחייבו לא ממון ולא שבועה אין בו נשיאות עון ובב"ד מיד ששואלין אותו שיעיד מה שיודע ואומר איני יודע עדות זה חייב בדיני שמים אפי' לא השביעוהו אע"ג דגבי אם לא יגיד כתי' ושמעה קול אלה ושמע' קול אלה לא קאי אלא אקרבן שבועה וה"ק קרא כשעובר על שבועת קול אלה בדבר שאם לא יגיד הוא נושא עון אז יביא קרבן שבוע' אבל נשיאות עון איכא אפי בלא שבועה ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון דאע"ג דאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה וכן כדי להפריש א' מאיסורא יכול להעיד אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד יחידי שהרי אין עונשין אותו על פי א' ולא הוי אלא כמוצי' שם רע על זה שמעיד עליו. ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע בעצמו אע"פ ששמעו מפי אדם נאמן בעיניו שאינו משקר לא יעיד דשמא עכשיו שקר לו לפיכ' אמרה תורה וראה או ידע ולא ששמעו מפי אחרים ואפי' אמר לו א' בא ועמוד עם עד א' שיש לי ולא תעיד רק כדי שיפחד בעל חובי שיסבור שיש לי שני עדים ויודה לי לא ישמע לו שזה הוא בכלל מדבר שקר תרחק להוצי' ממון על פי עד אחד שלא בדין תורה.
ב תקנת חכמי' הוא שרשאי כל אדם להחרים בב"ה על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד אבל לא יוכל להשביע שום עד מן התורה אלא שואלין אותו בואם לא יגיד ונשא עונו מ"מ אם נראה לב"ד שיש צורך שעה להשביען שיגידו הרשות בידם וע"ל סימן י"ו סעיף ג' ולקמן סימן ע"א סעיף ז' וח' שי"א כשנותנין חרם בעדות שאף הקרובים יבאו ויעידו שאף אם לא נוציא ממון על פיהם מ"מ מחמיצין את הדין על פיהם ואפי' הבעל דבר בעצמו צריך להעיד ויש חולקין וכת' מורי מהרמא"י ז"ל שכן עיקר שאין הקרובי' בכלל החרם שאין החרם חל עליה' ולא על הבעל הדבר ובלבוש ע"ז סי' רל"ב כתבתי מלך שצוה לתת חרם בעדות מה אנן ביה ע"ש. בעל דבר שבקש מן בית דין שיחרימו בב"ה אם שום אדם יודע שמתנגדו זה עבר על השבוע' ופסול לישבע וכיוצא בזה ע"ל סימן צ"ב סעיף ו'. :
ג גוי התובע לישראל ויש עד אחד ישראל שיודע עדות לגוי נגד הישראל ואין עד אלא הוא אם הוא במקו' שדיני הגוי' הוא לחייב ממון ע"פ עד א' אע"פ שהגוי תובעו להעיד אסו' להעיד לו להוציא ממון על פיו שכיון שהוא נגד תורתינו ואם העיד משמתין אותו על חציפתו אבל אין מחייבין אותו לשלם שיכול לומר אמת העדתי אבל אם יכול זה לברר ששקר העיד חייב לשלם משום דינא דגרמי ואם הבעל דבר מודה שאמת העיד אין משמתין אותו שהרי הודאתו מחייבו אפי' בדינינו בד"א שלא יחדו הגוי מתחלה לזה שיעיד לו אבל אם יחדו הגוי מתחלה להיו' עד בדבר איכא חלול השם אם לא יעיד לו לפיכך יעיד לו אפי' יחידי ולחייבו ממון על פיו.
ד ואם הישראל תובע לגוי והגוי כופר ויש לגוי עד אחד מותר להעיד לו אם יתבענו אע"פ שלא יחדו לעד שאינו מפסידו שלא כדין שהרי גם בדינינו העד המסייעו פוטר וכ"ש ששנים עדים שיודעים עדות לגוי אפי' להוציא ממון שיכולין להעיד אפי' לא יחדם שהרי גם בדינינו יתחייב על פי שנים עדי' וכן במקום שגם הם אין מוציאין ממון ע"פ עד או יכול להעיד. ושני קרובים הוו כעד א' ולא יעידו במקו' שמוציאין הגוי' ממון על פיהם כיון שבדיננו אין מוציאין.
ה ת"ח שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני ב"ד שקטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לזלזל בכבוד תורתו לילך להעיד בפני ב"ד הקטן ממנו אלא שולחין אליו ומעיד אבל אם בעדותו צד אפרושי מאיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ות"ח זה יודע שבעלה חי חייב לילך ולהעיד כדי שלא תבא האשה לידי איסור שאין חכמה חשובה לנגד ה' דכתיב אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה' כלומר במקום שיש לחוש לחילול השם אין חולקין כבוד לרב. מדין התורה כל מי שיש לו ראייה בעדים מטפל בהם להביאם לב"ד דהמע"ה מ"מ אמרו חז"ל אם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם וטוען התובע העדים מתייראין ממנו מלבא להעיד כופין את הבעל דין שהוא יביא את העדים ויעידו מה שידעו ואם יאמרו שלא ידעו כלו' יפטרו האלם וליכא למימר השתא נמי כיון דמתייראין מפניו מלבא יבאו ויעידו שקר מפני יראתו של האלם דתרתי לא עבדי חדא שישתוקו ולא יבואו מתחלה מפני יראתו ויעברו על ואם לא יגיד וגו' ועוד לכשיביאם הוא שיעידו עדות שקר מפני יראתו או שיאמרו אין אנו יודעין אע"פ שיודעין כולי האי לא חיישינן וכן כל כיוצא בזה דיינינן לאלם ודוקא שיש הוכחה שהעדים יודעים עדות בזה ומתייראים מלבא כגון שאומרים מה לנו ולצרה שנכניס עצמינו על זה או דברים כיוצ' באלו אבל אם אין רגלים לדבר לא דאל"כ כל מי שיש לו דין עם אלם יאמר יש לי עדים ואינם רוצים לבא כדי שנתחייב האלם להבי' העדים וא"כ לא שבקת חיי לכל מי שיאמרו עליו שהוא אלם.
ו כתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וקבלו רז"ל בגזירה שוה דשני שני בעדים הכתוב מדבר כתיב הכא שני וכתיב התם על פי שנים עדים וגו'. מה התם בעדים אף כאן בעדים לפיכ' אמרו שצריכין העדים להעיד מעומד דהא כתיב ועמדו סמוך לשני משמע דעליה קאי מ"מ כיון דעיקר משמעות דקרא בבעלי דינים קא משתעי אמרו דדוק' לכתחל' צריכין להעיד מעומד אבל בדיעבד אם העידו במיושב עדותן עדות ועוד דלא כתיב ועמדו אלא לפני ה' דהיינו מומחין ועכשיו אין מומחין לפיכך בדיעבד כשר בישיבה ואם העד הוא ת"ח מושיבין אותו לכתחלה דהאי עשה שיעמדו העדים דכתיב ועמדו והאי עשה לכבד הת"ח דכתי' את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח ועשה דכבוד תורה עדיף והדיינין לכתחלה צריכין להיות יושבים בשעת קבלת העדות דלפני ה' הם הדיינין דכתיב ועמדו שני האנשים וגומר לפני המשמע העדים יעמדו והדייני' ישבו מיהו ה"נ משמע דוקא לכתחלה ובדעבד שקבלו עדות בעמידה כשר ונ"ל טעמא מדלא כתיב בהדיא ישיבה גבי הדיינים משמע להו לחכמים ז"ל דדוקא לכתחלה משמע ולא לעכב בדעבד נ"ל ומדכתיב על פי שנים עדים וגו' משמע על פיהם ממש ולא מפי המתורגמן לפיכך אמרו שצריך שיבינו הדיינים לשון העדים ולא ישמעו מפי המתורגמן כלומ' שלא יעמידו מליץ ביניהם מיהו אם הדיינים מבינים מה שהעדים אומרי' אפי' אינם בקיאים באותו לשון כ"כ עד שיוכלו להשיב להם די בזה ומות' להעמיד תורגמן ביניהם להשיב להם מה שהוא רוצה לחקור מהם וע"ל סי' י"ז סעיף ה'.
ז ומאיימין על העדים בפני הכל שיגידו האמת ומודיעין אותם כח עדות שקר שעונשו מרובה ובשת המעיד בו בעול' הזה ובע"ה ושהוא בזוי בעיני השוכרו עצמו שכן כתיב הושיבו ב' אנשים בני בליעל וגומר הרי שיועצי המלך אחאב שהיו יועצים לשוכרם על נבות היו עצמם קורין להם בני בליעל כדאמרי אינשי סהדי שיקרא אאגרייהו זולי.
ח ואחר כך מוציאין את כל אדם לחוץ כדי לחקור העדים לבדן שחקירה כזו עדיפא וכן בודקין את העדים כל אחד לבדו שלא ישמע מה שחברו אומר וילמוד ממנו לשקר לפיכך מוציאין גם העדים לחוץ ומשיירים את הגדול שבעדים לבדו ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו אינו כלום דעביד איניש ואומר פלוני נשה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר וכן אם אמר העד איש פלוני שהוא עד כשר ונאמן בעיני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום דגבי עד או ראה או ידע כתיב ואין זו לא ראיה ולא ידיעה ודאית דשמא חברו שקר ואינו עדות עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו או שיאמר בפני הודה לו שהוא חייב לו וזה אמר אתם עידי כאשר יתבאר בע"ה.
ט ומכניסין אחר כך העד השני ובודקין אותו ג"כ אם העיד כמו חברו נושאים ונותנין בדבר וגומרין הדין י
י אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון אחד ממש יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כוונו לשונם וצריך לחקור ולדרוש אותם וכן אם העד האחד אומר עדותו והשני אמר אף אני כמוהו ידעתי לא מהני דשמ' אם יאמר עדותו יוכלו להכחישו אלא אם כן צריך לילך למדינת הים ואי אפשר לו להעיד בפי' מחמת שהוא בהול ונחוץ לדרכו.
יא העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדות לדון על פי דכתיב על פי שנים עדים על פיהם דוקא ולא מפי כתבם ויש מכשירין בסתם עדים דכיון שראויין להגיד מפיה' גם עדותן בכתב עדות דהא קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ה"ה נמי הכא ולא מיעטה התורה מפיהם ולא מפי כתבם אלא אלם שיכול לכתוב שכיון שאינו יכול להגיד בפיו גם עדותו בכתב אינו עדות שאין כאן הראוי לבילה כו' ונוהגין כסברא ראשונה.
יב מיהו תקנת חכמים הוא שחותכין דיני ממונות בעדות חתומים בשטר אף ע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולקמן סימן ס"א סעיף ב' וסי' מ"ו סעיף י' יתבאר בע"ה איזה דבר מיקרי שטר.
יג כל זמן שזוכר האדם עדותו יכול להגידו לעולם ואין לו לחוש שמא מתוך שנתיישן הדבר אינו זוכרו על בוריו אלא כיון דעדיין רמי על נפשיה ומדכר יכול להעיד ואפי' אינו נזכר לעדות מעצמו אלא מתוך שכתב לו בפנקסו כשמסרו לו העדות לזכרון דברים בעלמא פלוני העיד אותי על ענין זה ביום פלוני כך וכך ושכח הדבר מחוץ ואינו נזכר אלא מתוך הכת' יכול להעיד והוא שיהא זוכרו ע"י הכתב אבל לא יסמוך על הכתב לבדו כשאינו זוכרו מבחוץ דרחמנא אמרה מפיהם ולא מפי כתבם ואפי' לפי היש מכשירי' בסתם עדים דלעיל הכא מודו דכה"ג דמיא לאלם שאינו ראוי להגיד ביו' שאינו זוכרו כלל אפילו אחר שרואה הכתב. וע"ל סימ' מ"ו סעיף י'.
יד וכן אם נזכר הדבר על ידי אחר שמזכירו לו יכול להעיד אפי' היה המזכיר העד השני דכיו' שהוא עצמו זוכרו ע"י שזה מזכירו קרי' ביה שפיר או ידע וגו' אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו אע"פ שנזכר לא יקבלו עדות' דשמא הבעל דין הטעהו בפיו בדבר מה שלא ירגיש וזה סומך עליו אבל אם העד הוא ת"ח אע"פ שבעל דין הוא בעצמו מזכירו שפיר דמי דאמרינן כיו' דת"ח הוא יודע שלא יסמוך על דברי הבעל דבר אם לא היה נזכר היטב לא היה מעיד על פי דבריו אלה שמזכירו
טו אמרה תורה והועד בבעליו ופירשוהו יבא בעל השור ויעמוד על שורו פירש כשמעידין עליו מכאן אמרו חז"ל שלא יקבלו עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלוהו שלא בפניו אין דנין על פיו וטעמא דמסתברא הוא מפני שבפניו לא יוכל להעיז וישים על לבו אמתת הדברים להגיד האמת מש"כ כשמעיד שלא בפניו ואם העידו שלא בפניו חוזרין ומגידין בפניו. ואם כיונו עדותן עם הראשונה עדותן קיימת ולא אמרינן נוגעין בעדותן הן כיון שנשבעו בעדות ראשונה דלא מחזקי נפשייהו ברשיעי ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו אע"פ שהגידו בראשונה על פי החרם דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי ולא דקדקו בו וחוזרין ומגידין בפניו דחזקה מה שיגידו בפניו מדקדקין ומגידין האמת ויש חולקים ואומרים דמדרבנן הוא והטעם כמ"ש וקרא אסמכתא בעלמא הוא לפיכך כתבו ואמרו הואיל ומדרבנן הוא שאין מקבלין שלא בפניו מקילינן בה ואמרינן לא אמרו אלא לכתחלה אבל אם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדעבד ולכן אם הבעל דין אלם והעדים יראים להגיד לפניו מקבלין העדות שלא בפניו ודנין על פיו ומיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סימן זה סעיף ה' עדיף טפי י"א דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין היינו בדיני ממונות אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדי' וגם יתקוטטו זה עם זה בשעת גביית העדות בפני הב"ד תקנו הגאוני' שמקבלי' העדות שלא בפניהם גם לא יגלו לבעלי דינים מי הם העדים וכתב מורי מהרמא"י ז"ל על זה וז"ל ול"נ דוק' כשאין הב"ד רוצין לדון אחד מהם ע"פ הדי' ולענוש ואין כוונתם רק להשקיט הקטט' ולהודות כפי צורך המריבה והשעה אבל כשרוצים לענוש ולדון א' מהם כפי הדין אין לקבל העדות אלא בפניו עכ"ל וע"ל בלבוש הבוץ וארגמן סי' י"א סעיף ד'.
טז היה הבעל דין חולה וירא שמא ימות ומבקש שיקבלו העדות בחייו כי הוא יזכיר לעדים לכוי' את העדות יותר או שהיו עדים חולי' ומסוכני' שמא ימותו מקבלי' העדות מיד שלא בפני בעל דין ואין צריכי להמתי' אפילו עד שישלחו אחריו שאי' אנו שליטי' ברוח וחוששי' שמא בין כך שישלחו אחריו ימותו ואם העדים מבקשין לילך למדינת הים הרי יש שהות לשלוח אחריו לפיכ' אין גובין מיד עד שישלחו אחריו ואם שלחו אחריו ולא בא מיד גובין שלא בפניו וכן אם לא הודיעוהו ויש לחוש שהעדים לא ימתינו עד שיודיעהו אין ממתינין וגובין מיד שלא בפניו ואם היה הנתבע חולה ואמר התוב' שיקבלו עדותיו בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתב' בחייו מפני שחושש שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדילו היתומים כי לא ישמעו העדות בעודם קטנים כמו שיתבאר בסימן ק"י אין שומעין לו לקבל העדות שלא בפניו לחוב ליתומים שלא כדין כי מזל רע שלו גרם שחל' הנתבע ואין מקבלין העדות שלא בפניו ויש אומרים דהוא הדין נמי כשפתחו ליה בדינא ושלחו אחריו ולא בא אפילו אין העדים מבקשין ללכת למדינת הים כיון ששלחו אחריו ולא בא פושע הוא ומקבלין שלא בפניו והוא דפתחו ליה בדינ' פירש שכבר טענו לפני הדיינין והביא התובע את עדיו ושלחו ב"ד לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא או אפילו לא פתחו ליה בדינא וצריך לדון בפני אותם דיינים כדרך שנתבאר בסימן י"ד ושלחו אחריו ולא בא גובין שלא בפניו וע"ל סי' ק' מסעיף י'.
יז ראובן שתובע את שמעון ועדיו במקום אחר ואמרו הבית דין לשמעון אם ירצה לילך למקום העדים שיעידו שם בפניו ילך ואם לא ירצה יקבלו הב"ד שבמקום העדים העדות שלא בפניו ויודיעו לב"ד שבמקום הבעלי דינין וידונו על פי אותה קבלה וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו או שלא ימצא העדות אח"כ גובין אותו הב"ד שלא בפני בעל דין ודנין על פי עדות ההוא וכן אם העדים אינם במקום א' אלא זה במקום אחד וזה במקום אחר וצריך לצרף עדותן וה"ה כל שבעל דין אינו מצוי כאן מקבלין שלא בפניו שלא אמרו אין מקבלין שלא בפניו אלא שהבעל דין מצוי כאן ובכל מקום שמצא אדם עדיו בעיר אחרת ואין בעל דינו שם הרי זה מביא דעדים בפני חכמי העיר ומקבלין עדותן וכותבין שכך העידו פלוני ופלוני ושפיר דמי וכן נוהגין אע"פ שיש חולקין וס"ל דאפי' במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו אותו שלא בפניו אין מקבלין אא"כ שלחו לו תחלה אין נוהגין בן במדינות אלו אלא כמ"ש.
יח לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלין.
יט אין מקבלין עדות על הקטן אפי' בפניו דכיון דקטן הו אפילו בפניו כשלא בפניו דמי שהרי אינו מבין מאי קאמרי ויתבארו פרטי דין זה בסימן ק"י.
כ שנים אפי' הם מומחים אינם ראויים לקבל עדות דקבלת עדות צריך ב"ד ושנים אינם נקראים בית דין ואם קבלו לא עשו כלום דלא הוו אלא עדים והוה עדותן על העדות שקבלו כעד מפי עד שאינו עדות כמ"ש בע"ה.
כא קבלת עדות צריכה שלשה מומחין יודעין הלכות עדות איזה כשר ואיזה פסול וזהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד בדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר ואינו ראוי לדון על פי אותו שטר אלא חוזרין ושואלין העדים וסומכין על העדים עצמן.
כב נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הם העדים שידעו הכל שהם כשרים מיהו בדיעבד שלא כתבו מי הם אלא כתבו סתם לא הפסידו וסומכין על בית דין המקבלים שודאי חקרו שמכשרים קבלו עדותם.
כג צבור שתקנו שהשני סופרים יקבלו העדיות ויגבו אותם לדון על פיהם וכן אם הסכימו ורצו שאם יפטר העד שהוזמן להעיד עם הסופר שבעיר שתעלה חתימ' הסופר כשני עדים תקנתם קיימת שכל דברים כאלה רשות לצבור לתקן בעירם הטוב בעיניהם לצורך הקהל שבעירם.
כד מי שטוען בפני ב"ד שיש לו שתי בתי עדים והביא הכת אחת ואמרו שהם אינם יודעים כלום לא הפסיד בזה זכותו שלא הוחזק בזה למיהדר אחר עדות שקר שהוא היה סובר שהם יודעים לו עדות ומביא אחר כך הכת השנייה.
אין מקבלין עדות אלא ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו שאין פירושו ביום צואתו להנחיל דשמא יתקיף ליה עלמא בלילה ויצוה בלילה וכל שכן שאין לפרש ביום הנחילו את בניו ביום מותו שינחיל את בניו דשמא ימות בלילה אלא ודאי פירושו ע"י עדים שיעידו בב"ד שכן צוה להנחיל וכתי' ביום דדוקא יהא ביום ולא בלילה לפיכך אם קבלוהו בלילה אפילו אם היו העדים הדופין לילך למדינת הים אין דנין ע"פ אותה קבלה וע"ל סימן ה' סעיף ג' ואע"ג דמסקינן לעיל באותו סעיף דאפי' דנו תחלת דין וגמרוהו בלילה דיניהם דין היינו שדנו דין וגמרוהו ע"פ טענותיהם ולא היו צריכין לעדים ודוקא דין משום דושפטו בכל עת כתיב אבל בקבלת עדות דבהדיא ביום הנחילו כתיב אפילו קבלוהו בלילה בדיעבד אינו עדות וחוזרין ומגידין ביום ואפילו שינו עדותן לא היה חוזר ומגי' דעדות של לילה אינו כלום דכהעידו חוץ לב"ד דמי מיהו אם ד דבעלי דינין קבלו עליהם לקבל עדותן בלילה מקבלין אפילו לכתחלה דלא גרע מנאמן עלי אבא ואביך דמכשרינן.
כו אין מקבלין עדים קודם שישיב הנתבע לתביע' התובע לפי שאולי יודה הנתבע ולא יהיו צריכין לעדים ואטרוחי בי דינא בכדי לא טרחינן י
כז כבר כתבנו בסעיף ו' שהדיינים צריכין להיות יושבין בדין בשעת קבלת העדות ודוקא לכתחלה אבל אם קבלוהו מעומד מה שעשו עשוי ואם היו נסמכין על העמוד מותר לקבל אפילו לכתחלה דסמיכה כישיבה וכבר נתבאר בסימן י"ז שעכשיו נהגו להושיב העדים.
סימן כט
שלא יוכלו העדים לחזור ובו ג' סעיפים:
א כתיב אם לא יגיד ונשא עונו משמע דאהגדה המחייב' אותו שהעיד עליו קפיד קרא כלומר שאם היה מעיד מחייבין אותו על פיו דהיינו בפני ב"ד אבל חוץ לב"ד לא מקרי הגדה דמי יחייבנו שם ומשמע נמי דלא קפיד קרא אלא אהגדה קמייתא אבל אחר שהגיד פעם אחת שוב אינו חוזר ומגיד מכאן אמרו חז"ל אח' שהעיד העד בב"ד והוא לאחר כדי דבור שוב אינו יכול לחזור בו ולומר דבר שסותר עדותו אבל אם הג"ר חוץ לב"ד יכול לחזור בו וכן אם העיד בפני ב"ד וחזר בו תוך כדי דבור לגמור עדותו יכול לחזור בו דתוך כדי דבור כדבור דמי ואחר כדי דבור אין שומעין לו כיצד אם אמר אחר כדי דבור מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין דדבר כן או לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי שכיון שכבר נחקרה עדותן וגמרו דבריהם ובתנאי זה שאומרים מתבטל עדותן כל זמן שלא נתקיים התנאי ה"ל חוזרין ומגידין ולא מהימני וי"א שיכול להוסיף תנאי בעדותו דס"ל דמה שהוסיף תנאי אינו סותר בזה עדותו הראשונה אלא מפרש דבריו ולא מקרי חוזר ומגיד וע"ל סימן פ"ב סעיף י"ב ואם חזר ואמר דבר שמוכח שטעה כגון שהזקיקוהו ב"ד להביא עדים שאינו רמאי והלך והביאם ואמר להם הב"ד יודעי' אתם בו שהוא רמאי ואמרו העדים הן ואמר להם הבע"ד וכי רמאי אני ואמרו לו לא אמרנו אלא שאינך רמאי שומעין לדבריהם האחרונים משום דמסתמא אין אדם מביא עד להביא חובתו ובודאי טעו בדבריהם ואין זה חוזר ומגיד וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שהדברים סתומים וסובלי' ביאור אחד משני ענייני' משמעות א' קרוב ואחד רחוק כל שאנו יכולין לפרש הדברים לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת ויש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראי' מכחישים זה את זה כדי שתהא עדותם מכוונת ה"נ הכא מתרצינן בדיבוריה וכשנותנים חרם בב"ה על כל מי שיודע עדות שיבא ויגיד קודם שיצאו מב"ה ויצאו קצת מהם ולא הגידו ולאחר שיצאו באו קצת ואומרים לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה אנו זוכרין יכולין לחזור ולהעיד דהואיל ומתחלה שתקו ויצאו ולא אמרו אין אנו יודעין אין זה נקרא חוזר ומגיד מחמת ששתק שהרי לא הגיד ולא עוד אלא אפילו אמרו כבר בב"ה אין אנו יודעין ומתנין אמתלא לדבריהם למה אמרו כך חוזרין ומגידין הואיל ולא אמרו כבר בהיפך ממה שאומרי' באחרונ' אלא אמרו אין אנו יודעין זה לא מקרי הגדה שהרי לא הגיד כלום אע"ג דנוש' עון דואם לא יגיד לא עשה מעשה של עביר' אלא שב ואל תעש' איכ' הכא והא נותן אמתל' לדבריו מה שאין כן כשהגיד כבר ואח"כ סותר עדותו אע"ג דנתן אמתלא לדבריו אינו חוזר ומגיד דמשוי נפשיה רשיעא שהעיד שקר.
ב עדים שאמרו שקר העדנו אע"פ שאינם נאמני' לגבי הבעל דין נאמנים הם בהודאתם על עצמם וחייבין לשלם כל מה שגרמו זה להפסיד בעדותם מדינא דגרמי.
ג אע"ג דאמרינן בכ"מ לא ראיתי אינה ראייה היינו היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכא רתרוייהו כי הדדי נינהו כי אמר אחד לא ראיתי ה"ל כאומר לחבירו לא ראית והוה ליה הכחשה וה"מ ששניהם הודו שהיו ביחד באותו זמן שמעידין עליו אבל אם אמר העד הא' שפלוני היה עמו ואותו הפלוני אומר שלא היה עמו אין זה הכחשה דאין כל אדם מדקדק מי היה עמו בשעת ראייתו דבר עדות.
סימן ל
אין עידי ממונות צריכין דרישה וחקירה וצריך להיות עדות שלם ובו י"ג סעיפים:
א מן התור' כל העדי' צריכין דריש' וחקיר' דכתי' גבי דיני נפשות ודרשת וחקרת היטב וגומר וילפינן דיני ממונות מינייהו שצריך ג"כ דריש' וחקיר' דכתיב משפט אחד יהיה לכם וגו' הן דיני ממונות הן דיני נפשות משפט אחד יהיה לכם בכל דבר אבל כשראו חז"ל שהיה זה גורם נעילת דלת בפני לוין שהיו נמנעים מלהלוות שמא יתכחשו העדים ע"י הדרישות והחקירות וכן בשאר עיסקי ממונות היה זה סבה להרבות עושי עול שהי' עושין עולה זה לזה והיו סומכים שלא יתחייבו על העול אשר הם עושים מפני שהעדי' לא יכוונו עדותם מתוך הדריש' והחקיר' לפיכך תקנו ז"ל שבכל דיני ממונות בכלל הן עידי הודאות והלוואות הן עדי ירושות ומכירות מתנות וגזילות וכיוצא בהן לא יהיו העדים צריכין דריש' וחקיר' כדי לנעול דלת בפני לוין עושי עול ודוקא באלו תקנו מפני שהם שכיחי' ומצויין ויש בהם משום תקון העולם אבל חבלות דלא שכיחי אוקי אדאורייתא שצריכין דרישה וחקירה ולא תקנו בה כלום ומפני שאין דיני נפשות נוהגין עכשיו וכן חבלות לא שכיחי לא עבדינן שליחותייהו כמ"ש לעיל סי' א' לפיכך לא אאריך לפרש איזה דברים נקראים דרישות וחקירות רק אכתוב כללם שאם לפעמי' יתכחשו העדים בא' מהם דקי"ל גם עכשיו אין עדותן עדות כמ"ש בסעיף ב' שתדע איזה נקרא הכחש'. רבותינו ז"ל למדו מקראי דרישות וחקירות הן ז' ואלו הן באיז' שבוע באיז' שנה באיזה חדש בכמ' בחדש באיז' יום באיזו שעה באיזו מקו' פי' כגון שאחד אומ' באחד בחדש ואחד אומ' בג' בחדש או אחד אומ' בשעה אחת ביו' ואחד אומ' בג' הרי אלו מוכחשין ועדותן בטל' אבל אוזר אומ' בשע' אחת או' אומר בשתי' עדותן קיימ' דעבידי אנשי דטעו בהכי וכן אחד אומ' בשני בחדש וא' אומר בג' עדותן קיימ' שזה יודע בעיבורו של חדש וזה לא ידע והו' שכיוונו היום מימי השבת וזהו עד חצו' החוד' אבל אחר חצו' החוד' כגון זה אומ' בי"ו וזה אומר בי"ז אע"פ שכיוונו שניה' יו' אחד מימי השב' עדותן בטל' שכיון שבאח' חצות החודש א"א שלא ידעו העול' אימתי היה יום ר"ח. ואם עד א' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמ' עדותן בטל' אע"פ שהוא שעה אחת שהדבר ניכר לכל אם הנץ החמ' אם לא הנץ וכן הדין אם נחלקו בשקיעת' כל אלו שהזכרנו נקראים דרישות וחקירות ואין נוהגין בדיני ממונו' כיצד אמרו העדים בפנינו הלו' פלוני מנה לפלוני בשנה פלוני אע"פ שלא כוונו החדש שהלו' בו ולא המקו' שהלו' בו ולא המנ' שהלוהו אם היו ממטבע פלוני' או פלו' עדותן קיימת מיהו אם נראה לדיין שהדין מרומ' צריך דריש' וחקיר' להוצי' הדין לאמתו וע"ל סי' מ"ו ועדים המעידים על דבר איסור דלא שייכי טעמא דלעיל עיין בלבוש הבוץ והארגמן סי' י"ז סעיף כ"א וסי' מ"ב סעי' ד' וסי' י"א סעי' ד' אם צריכין דריש' וחקיר'.
ב אע"פ שאין עידי דיני ממונות צריכין דריש' וחקיר' אם היה נראה לדיין שהדין מרומ' והוצרך לבא לידי דריש' וחקיר' להוציא הדין לאמתו כמ"ש בסעי' הקודם ודרש וחקר והכחישו זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטלה ודוקא בהכחישו זה את זה הכחש' גמור' עדותן בטל' אבל אם אמר אחד באיז' יום באיז' שעה כו' והשני אומר איני יודע אין זה הכחש' גמור' ואע"ג דבדיני נפשות כה"ג עדותן בטלה כדילפינן מקראי בגמרא בדיני ממונות אפי' בדין מרומ' לא החמירו כ"כ משום נעילות דלתות שאמרנו לעיל ואין עדותן בטל. ושבע דרישות וחקירות שאמרנו כולם הם בגוף העדים ויכולין העדים לבא על ידיהן לידי הזמה שיאמרו להם עמנו הייתם כו' אבל יש עוד דרישות אוזרות בעדות שאינם יכולי' לבא על ידיהם לידי הזמה קראום בדיקות וילפוה מקראי דכתיב גבי עדות אם אמת נכון הדבר וגו' שיהא מכוון ולא מוכחש בבדיקות כמ"ש לפנינו אגב דברנו בע"ה באותן בדיקות אע"ג דבדיני נפשות בכולן עדותן בטלה אם הוכחשו בהן בדיני ממונות אפי' הוכחשו בהן אין עדותן בטלה בכולן כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר לוה הימנו או שאמר האחד בירושלים והשני אמר לא כי אלא בלוד עדותן בטלה שאין זה נקרא עדות נכון שהרי הכחישו זה את זה ובעדות אמת נבון הדבר כתיב כלו' שיהא עדות מכוון ועדות כזה א"א לכוונו כי מוכחש הוא וכן אם אמר האחד חביות של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה א"א לכוונו ובטלה אפי' אם תבעו שניה' ואפי' שבועה אין מחייבין שנאמר הרי יש לו עד אחד על כל חבית שהרי העדים מכחישין זה את זה ואחד מהם חשוד שאין דרך לטעות בהכי אבל אם אמר האחד מנה שחור שהמעות שהלוה הושחרו מחמת יושנן היו והשני אומר מנה לבן היה בין תבע התובע אחד מהם בין תבע שניהם ערותן קיימת ומשלם מנה שאינן כאן הכחשה לעד מן התובע דטעו' אינשי בהכי ועל חד מנה הם מעידים אלא שעד א' טועה בין שחור ללבן וכן אם זה אומר בדיוטא העליונה היה כשהלוהו והשני אמר בדיוטא התחתונה היו אם המקומות קרובים שאיפשר לראות מזה לזה עדותן קיימת דטעו אינשי בהכי ועל חדא הלואה הם מעידין ואפי' אמר הא' מנה הלוהו והשני אמר מאתים והוא תובע' מאתים דאלו אינו תובעו אלא מנה העד המעיד מאתים הוא מוכחש מן התובע עצמו שהרי הוא מודה שאין זה חיי' לו אלא מנה והודאת בעל דין כמאה עדים ועדות המאתים אין נחשב לכלום ואין כאן אלא עד אחד על מנה ומחייבו שבועה כמ"ש בסעיף ז' אבל אם תבעו מאתים וא' מעיד על מנה וא' על מאתי' אין כאן הכחשה לא מן התובע ולא מן העד השני שיכול להיות שניהם אמת וחייב לשלם מנה מכלל המאתים דהא שניהם מעידים שראו שהלוה מנה לפחות דבכלל מאתי' מנה ועל המנה יש לו ב' עדים ומשלם וכן אם אומר האחד דמי חבית של יין יש לו בידו והשני אומר דמי חביות של שמן והוא תובעו שניהם משלם בפחות שבדמים וכן כל כיוצא בזה כללא דמילת' כ"מ שנוכל לישב ולכוין דברי העדי' שאין מכחישין זה את זה וגם לא את התובע מיישבין דבריה' ועדותן קיימת וכמ"ש בסי' כ"ט ולקמן סעיף ז'.
ג ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהובים ומביא ה' עדים א' אומר ראיתי שהלוה לו ק' ואחד מעיד על ר' ואחד מעיד על ש' ואחד על ת' ואחד על ת"ק אם העיד כל א' מהם בעדות מיוחדת כגון שאמר הראשון באחד בניסן בשנ' ראשונה הלוה לו והשני אמר בזמן אחר וכן כלם ומעידין באופן שאינ' מכחישין זה את זה מצטרפין כל העדיות באופן שמעלין את העדות על היות' שאיפשר לתועלת התובע ולהזקיקו ג"כ שבועה דאורייתא באופן שנוכל לגלגל עליו ג"כ השבוע' על המות' כל הסך שלא נוכל לצרף עליו עדות כיצד נצרף ער של הת' עם עד של הת"ק ויתחייב על פיהם ת' ואח"כ נצרף הק' שנשא' מן הת"ק עם ק' של העד המעיד על ש' ויתחייב בק' משני עדים הרי עדות גמור על ת"ק ואח"כ נצרף הר' של העד השני עם הר' שנשארו מעד הש' ויהיו בין הכל עדות גמור על ת"ש והעד הראשון של הק' נשאר יחידי מעיד על ק' וזוקק לשבועת התורה על הק' ויגלגלו עליו שבועה על הת"ש הנותרי' אבל אם העידו כלם על יום א' בהכחשה שזה אמר ת"ק וזה אמר לא כי אלא ת' הלוהו וכן כלם העידו כן אינו משלם אלא ר' שהרי יש כאן שני עדים שאין הלואה זו יותר על ר' והם עד שמעיד שלא הלוה אלא ר' וכל מה שמעידי' אח"כ שהלוה יותר אפי' היה ק' כולם מוכחשים מאלו השנים ועדותן בטלה ואין צריך לשלם יותר מר' וה"ה אם העידו סתם על יום אחד בלא לא כי דנין הדבר כמכחישין להקל על הנתבע שהמע"ה.
ד עד שמעיד ראיתי דבר זה ופלוני היה עמדי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא היתי עמך אין זו הכחשה דלא רמיא עליה דסהדא למדכר מי היה עמו בעדות דאע"פ שזה זוכר זה אינו זוכר וע"ל סי' כ"ט סעיף ג'.
ה מי שתבע את חברו שיש לו בידו בפקדון ר' זהובים להשב לו והלה כופר בכל ועד א' מעיר שהיה בידו חמשים ועד א' מעיד ששמע מפיו שהי' לו ק"ן זהובים אע"פ שמכחישין זה את זה בסך המעות מ"מ לדברי שניהם יש לו לזה אצלו והוא כפר בכל והרי הוחזק כפרן לאותו ממון דליכא למימר הכא לאשתמוטי קמיכוון עד דבחיש ואשכ' לי שהרי לא חפץ מבורר תובעו אלא מעות או שוה כסף הוא תובעו והרי זה מן הדין חייב שבועה דאורייתא דהא לדברי שניהם יש לו בידו חמשי' וה"ל כמודה במקצת כמו שיתבאר לקמן בהלכו' שבועה בע"ה וה"ל זה מחוייב שבועה מן דתורה ואינו יכול לישבע הואיל והוחזק כפרן לאותו ממון הלכך משלם ר' זהובים.
ו עוד יש קולא בד"מ מבדיני נפשות דבדיני נפשות אין עדותן עדות עד שיראו שני העדים המעשר בא' וילפינן לה מקראי ובדיני ממונות אע"פ שלא ראו ב' העדים המעשה כא' עדותן מצטרפת כיצד אמר הא' בפני הלוה ביום פלוני או בפני הודה לו ביום פלו' ואמ' השני בפני הלוהו ביום אחד או בפני הוד' לו ביום אח' הרי אלו מצטרפין וכן אם אמר הא' בפני הלוהו והשני אמר בפני הודה לו או שאמר הראשון בפני הודה לו שחייב לו כבר וה שניאומר לאחר זמן הלוהו בפני הרי אלו מצטרפין דאע"ג דאמנ' דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי מ"מ תרווייהו מסהדי שזה חייב לזה מנה ורבתה רחמנא דכתבה גבי קרבן שבועת העדות והוא עד או ראה או ידע דהאי או ראה או ידע יתר הוא דבכלל והוא עד הוא דע"י הראייה והידיעה נעשה עד אלא בא לרבות כל גווני ראייה או ידיעה דשני עדים שמצטרפים אפי' בכה"ג דאסהידו תרי סהדי אתרי מנה כל א' על מנה בפני עצמו דלא נאמר כיון שאין לו על כל מנה אלא עד א' נחייביה שבועה כדין עד א' במקום אחר אלא מצרפין העדי' לחייבו לשלם מנה א' מתוך השנים ובעדות דדבר איסור אי מדמינן ליה לעדו' דדיני נפשות או לעדים דדיני ממונות עיין בלבוש הבוץ והארגמן סימן י"א וסימן קמ"ג סעיף י'.
ז והא דאמרינן דעידי הלואה אחר הלואה מצטרפין אע"פי שהן ודאי ב' הלואות וחד סהדא מסהיד אהך הלואה וחד מסהיד אשנייה אפ"ה אמרינן דרבתה התורה לחייבו לשלם מנה א' מתוך השנים ה"מ היכא דלא מכחיש המלוה לחד מינייהו כגון שתבע מיניה שנים מנים אח' שהלוה לו בניסן והמנה השני בתשרי והביא ב' עדים א' על הראשון וא' על השני דאע"ג דאמנה דמסהיר האי לא מסהיד האי מצטרפין לחייב הלוה מנה אחד מתוך השני' אבל אם המלוה מודה דלית ליה גבי אלא חד מנה ואתו תרי סהדי חד אסהיד דאית ליה גביה חד מנה וחד אסהיד דאית ליה גבי חד מנה חזינן אי איכא למימר דטעי חד מנייהו בזימנא דהלואה כגון שאמר הא' בשני בחודש ואח' אמר בשלישי בחודש וכן כשמכחישין זה את זה ביום אחד עד חצות החודש כדאמרי' לעיל דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורה דירחא מצטרפי דאימור אחד מנה מסהדי אבל אי הוברר הדבר דבתרי מנה מסהדי הא ודאי חד מנייהו שקרא קא מסהיד דהא מלוה מודה דלית ליה גביה אלא חד מנה והו' נאמן על עצמו ובהדי סהדא שקרא למה לן ואין כאן אלא עד אח' אמת וליכא למימר דעדותן בטלה דהא יש כאן הכחשה כיון שאין העדים מכחישין זה את זה דמצד העדים יכול להיות דשניהם אמת רק התובע מכחיש אחד מהם והשני אומר אמת הלכך משתבע ליה שבועה דאורייתא א על פי העד אח' ומפטר וכל זה לא מיירי אלא בהלואה אחר הלואה וכדאמרן אבל בהודאה אחר הודאה אע"ג דאשני ימים רחוקים זה מזה מסהדי ואשתי הודאות מסהדי והמלוה אינו תובע אלא מנה א' מצטרפין שאין כאן הכחשה מן המלוה לאחד מן העדים דאיכא למימר הואיל ולאו על עיקר ההלואה הם מעידים איפשר לומ' שזה לא הלוהו אלא מנה ואותם המנה הודה לו בפני זה וחז' והודה לו בפני זה וקושט' מסהדי דליכא הכחש' וכן הדין בהודאה אחר הלואה שכבר אפשר שאותו מנה שהלוה בפני זה הוא שהודה לו בפני זה וליכא הכחשה ואפילו בהלואה אחר הודאה אפשר לומר שהיה מחזי' ללות ממנו והודה לו בפני זה קודם שלוה לו ולא נזדמן ללות לו בו ביום ואחר יום או יותר הלוה לו בפני אחר אותה מנה שהודה לו בפני זה וליכא הכחשה ומצטרפי. עד אחד מעיד שראובן נתן קרקע לשמעון בקנין ועד אחר מעיד ששמעון החזיק בקרקע זו כראוי מצטרפין שהרי שניהם מעידי' על קרקע זו שהיא של שמעון וה"ל כהודאה אחר הלואה דמצטרפי.
ח וכן הדין לענין פרעון כגון שתובעו ר' בשטר ואמר לו פרעתיך ומבי' שני עדים אחד אומר בניסן פרעו מנה והשני אומר בתשרי מצטרפין שאם נעשה השטר קודם ניסן נחזיקנו שהוא פרוע ממנה שהרי שניהם מעידים שפרעו מנה אחר שהלוה לו זה החוב הכתוב בשטר ואין זה יכול לומר סטראי נינהו ממלוה על פה שהיה חייב לי בלא זה השטר או משטר אחר שהיה לי עליו שהחזרתיו לו כיון שיש לזה ב' עדים שפרעו הם המרעין כחו של שטר זה וטענות סטראי אינה אלא טענה על פה ודוקא שמעידין שניהם על פרעון שנעשה אח' הזמן הכתוב בשטר כמ"ש אבל אם נעשה השטר אחר ניסן זה שמעי' שבניסן פרעו מנה ודאי לאו אהאי שטרא מסהיד דהא אכתי שטרא לא הוה בעולם ולא הורע השטר אלא בעד אח' שיתבאר דינו בע"ה וכן אם הודה בפני א' שפרעו מנה בניסן והוד' בפני השני שפרעו מנה בתשרי או אחד מעיד שפרעו מנה בפניו והשני מעיד בפני הודה שפרעו מנה בכל ענין מצטרפין ולא יוכל המלוה לומר סטראי ננהו.
ט עוד יש קולא בדיני ממונות מבדיני נפשות דבדיני נפשות אין עדותן עדות עד שיעידו שניה' כאחד בתוך כדי דבור כמו שלמדו מקראי ובדיני ממונות א"צ שיעידו ב' עדים כא' בב"ד אלא יבא אחד בפני ב"ד ושומעין דבריו היו וכשיבא העד השני לאחר הזמן שומעין דבריו ומצטרפין זה לזה ומוציאן. בהם הממון אע"ג דבדיני נפשות אינם מצטרפין היינו משום חומרא דנפשות אבל בדיני ממונות אי בעית אימא קרא אב"א סברא דמצטרפין אב"א סברא דהא כי קא מסהדי נמי בהדי הדדי לאו בחד פומא קא מסהדי אלא מצטרפינן להו א"כ מ"ש בזה אחר זה ממש או בזה אחר זה לאחר זמן אב"א קרא דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו והוקשה הגדה לראייה מה ראייה אפי' בזה אחר זה ולאחר הזמן מצטרפים כדילפי' לעיל מיתור' דקרא אף הגדה אפי' לאחר זמן מצטרפין.
י וכן אם היה עד אחד בכתב אפי' בקנין ועד אחד בעל פה מצטרפין להיות מלוה ע"פ שאינו יכול לומר להד"ם אבל יכול לטעון פרעתי וגם אם מודה אינו גובה אלא מבני חרי ולא ממשעבדי דאע"ג דעד אחד חתום בשטר לית ליה קלא דנימא הוה ליה ללוקח לממנע מליק' דלא עדיף קלא דעד אחד מקלא דכת' ידו דאינו גובה אלא מבני חרי ולא ממשעבדי משום דלא ידע ולא שמע האי לוקח דלי' ליה קלא ה"נ בחתימת עד א' לית ליה קלא כיון שעד אח' הוא בע"פ מיהו אם העד חזה שלא כתב עדותו אומר גם אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה הזה ולא שאל ממני לחתום לו שניהם מצטרפי לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי דכיון שזה הלוה יודע שהקנה לו בפני שנים ודאי לא פרעו דאם פרעו היה מבקש השטר ממנו דסתם קנין לכתיבה עומד כמ"ש בע"ה ולפיכך אע"פ שאין חתום בו אלא עד אחד אמרינן שטרך בידי מאי בעי לענין שחייב לשלם אבל למיגבי ממשעבדי יש להסתפק דשמא גם בכה"ג לית ליה קלא כיון שאין שניהם חתומים בשטר לפיכך אין גובין כו' לא מן היורשין ולא מן הלקוחות דהמ"עה ע"ל סימן נ"א.
יא העיד אחד בבית דין זה והשני העיד בבית דין אחר יבאו ב"ד אצל ב"ד ויצרפו עדותן אבל אחרי' ששמעו זה הענין בשני בתי הדינין ובאו לב"ד שלישי והעידו על דבר זה ששמעו באלו השני בתי דינין אין מצטרפין העדיות ואין דנין על פיהם דהוה ליה עד מפי עד.
יב ואם העידו ב' עדים בב"ד והלכו להם ולא דנו עליו ואח"כ חזרו אלו העדים והעידו עוד פעם שנית בב"ד אחר וגם הם הלכו להם ולא דנו עליו ואח"כ חזרו העדים והעידו בב"ד שלישי והלכו גם הם ולא דנו עליו יכולין לבא אחד מכל ב"ד ויצרפו יחד לעשות ב"ד חדש וידונו על מה ששמעו כשישבו כל א' בב"ד שלו דהא כל א' שמע העדות מפי העדים בעצמו בב"ד ודן עליו אבל דיין שהעידו שנים לפניו בהיותו בב"ד אינו מצטרף עם א' מן העדים שהעידו לפניו שאין הדין מהם שוה זה דן על מה שראה או ששמע מפי הבעל דין בעצמם והדיין אינו דן אלא על פי מה שהעידו העדים בפניו והיאך יצטרפו.
יג צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר דבר שלם משמע אבל אם העידו על חצי דבר אינו כלום כיצד שני עדים שבאו להעיד על אדם א' שהוא גדול והעיד א' שראה לו שער א' בימינו והשני העיד שראה לו שער בשמאלו אינו כלום וזה נקרא חצי עדות וחצי דבר ופשיט' שאין מצטרפין ואינו כלום שהרי כל א' לא העיד אלא על מקצת סימנים אלא אפי' העידו שנים בשער א' ושנים בשני אינו כלום שהרי כל כת לא העידה אלא על חצי דבר אבל אם העיד עד א' שראה שתי שערות בימינו ועד א' העיד שראה שתי שערות בשמאלו הרי כל א' מעיד על דבר שלם שהרי שתי שערות הם סי' גדלות אע"ג דאשערות דמסהי' האי לא קא מסהיד האי מצטרפין והוי עדות מעליא וכן כל כיוצא בזה מצטרפין.
יד עדות בידיעה שלא בראייה יתבאר דינו בסי' צ'. ובדיני ממונות אין חלוק בין מילת' דעביד' לגלויי ללא עביד' לגלויי.
סימן לא
דין הרבה כתי עדים ובו ד' סעיפים
א שתי כתי עדים שכחישות זו את זו כגון אחת אומרת פלו' לוה מפלוני מנה ביום פלוני והאחרת אומרת לא לוה כי לא זזה ידו מתוך ידינו כל אותו היום וידענו שלא לוה באותו יום הרי על כרחך אחת מהן משקרת ואין אנו יודעין איזה מהן לפיכך דברי שתיהן בטלים לעדות זו דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל לעדות אחרת כל אחת באה בפני עצמה ומעידה ומקבלין עדותה דכשהיא בפני עצמ' בפנינו על כל אחת אמרינן היא בחזקת כשרות והשניה הוא ששקר' כבר אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו שהעידו אחר כך בעדות אחת אינו כלום שהרי ודאי אחד מהם הוא שקרן לפיכך שני מלוים ושני שטרות אפילו על לוה אחד וא' מאלו הכתות חתומים על שטרו של זה והשנייה על שטרו של זה שניהם כשרים דכל שטר בפני עצמו מכשרינן ליה.
ב
מלוה א' שיש לו על לוה אח' ב' שטרות מאלו השתי כתות אחת התימה בשטר זה והשני' חתומ' בשטר שני אחד של מנה ואחד של מאתים וכבר הלוה בשני השטרות אם הוציאן המלוה כאחד בפני הב"ד יד בעל השטרות על התחתונה שהרי ודאי אחזי מהן הוא פסול הילכך אינו גובה אלא שטר הקטן שבה' דהיינו מנה דממ"נ מנה הוא חייב לו לכ"ע דבכלל מאתים מנה והשטר של מאתים מוציאין אותו מידו וקורעין או שורפין אותו דשמא הוא דפסול ומספיק' אין מוציאין ממון שהמ"עה מיהו הלוה צריך לישבע על השטר בנקיבת חפץ כדין מודה מקצת שהרי יש עדים במקצת הממון ולפיכך ישבע שאינו חייב לו אלא מנה ויבטר ואם המלוה פקח הוא יוציא שטר א' בלבד בב"ד א' תחלה ויגבה אותו ויוציא אחר כך שטר השני בב"ד ד אדר ויגבה אותו ג"כ שהרי כבר אמרנו שכל אחת בא' בפני עצמה ומעיד' ומקבלין עדות' אבל בב"ד אחד לא יוציא שניה' אפילו בזה אח' זה ולא משום שב"ד אחד יקרעו או ישרפו לו שטר אחד דהא אמרינן לקמן סעיף ג' דבזה אחר זה אפי' בב"ד א' גובה שניהם אלא נ"ל דעצה טובה קמ"ל דאי פקח הוא לא יוציא שניהם בב"ד א' אפילו בזה אחר זה חדא דכיון שב"ד אחד ידינו ידעו שיגבה זה שניהם אע"ג דמדינא צריכין לפסוק לו כן כיוון שכל אחת מן הכתות היא לבדה בפנינו מ"מ יאמרו למלוה אע"ג שבדין זכית בשניהם אנו יודעין שאינך יוצא ידי שמים דהא מ"מ חד ממונא דאיסור' אית גבך ממלו' זה ובדין שמי' יש לך להחזיר לו אח' מהם או הראשון או האחרון ואם לא יחזיר אחד יחזיקוהו לגברא רשיעא שאינו רוצה לצאת ידי שמי' משא"כ בשני בתי דינין שלא ידעו שגבה שני שטרי חובות מאלו הכתות לכך טוב לו דרך עצה טובה שלא יוציאם בב"ד אחד אפי' בזה אחר זה אע"פ שהוא יודע בעצמו שהאמת אתו הב"ד לא יאמינו לו ויחזיקוהו לגבר' רשיע' נ"ל ועו' נ"ל טובות' אחרינא למלוה בשני בתי דינין מבב"ד אחד ועצה טובה היא לו דלכתחלה לא יוציא שניהם בב"ד א' אפי' בזה אחר זה מפני שבב"ד אחד קרוב הדבר יותר שיתברר ויתגלה ויתלבן בפניהם איזה מן השטרו' הוא פסול ויקרעוהו לו מפני שב"ד א' יחקרו היטב היטב שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן שהרי על כרחם יוציאו בודאי ממון אחד מלוה א' למלוה א' שלא כדין והרי הם מחזיקין ידו בעבירה ודאית דהא ממ"נ אחד מן השטרות פסול הוא לכך יחקרו היטב היטב כדי לברר וללבן דבריהם ושמא מתוך כך יתגלה ויתן אמתת הדברי' על איזה מן השטרו' שהוא פסול ויבא לידי שלא יגבנו משא"כ בשני בתי דינין שכל א' יכול לתלות הדבר בב"ד האחר לומר אנו דין אמת פסקנו ולא יחקרו כ"כ ויגבה שני השטרות בלי פקפוק לכך טוב לו שלא יבא בפני ב"ד א' כיון שהוא יודע שהאמת אתו נ"ל. מיהו כשבא לגבות הגדול אפי' אם יוציאנו בתחלה לבדו אי הלוה פקח הוא לטעון יכול להשביעו אם אין בידו שטר אחר שאחד מאלו הכתות חתומין עליו וכדכתבנו לעיל סי' ט"ז סעיף ד' מי שיש לו זכות של נתבע בידו כו' וזה ג"כ בכלל זכות הוא לפיכך י"א שטוב לו לתובע שישרוף שטר הקטן תחלה ואח' כך יתבע הגדול שאם ישביעהו הלוה על זה אם יש לו עוד שטר א' מאלו השתי כתות יוכל לישבע בקושטא שאין לו בידו שטר אחר מכת השנייה אבל גם בזה יש לפקפק שמא ישביעהו הלוה או יחרים עליו סתם אם לא היה בידו שטר כזה והוא שרפהו כדי לגבות הגדול וכן הקשה רבי' בעל הבית יוסף ז"ל והניחו בתימה ול"נ שאין כאן תימה כל כך דודאי כשהשני שטרות הם בפנינו או אפי' אינם בפנינו אלא שעודם בעול' תחת ידי התובע אז יש עכשיו ריעותא בשטר שבפנינו שיכול להתברר והואיל והורע אותו השטר שהוא בפנינו ע"י שטר אח' שהוא בעולם ועומד לברר הדבר יכול הלו' להישביעו כדי שלא ישלם אלא הקטן שבהם ולא עוד אלא אפי' אינו בעולם אם התובע הזה כבר גבה מזה הלו' בא' מן השטרות הללו בב"ד אחר או בב"ד זה ואינם זוכרים ממנו איפשר שיכול הלו' להשביעו ג"כ שלא גבה כבר ממנו באחד מן הכתות הללו והרי מן הדין לא היה הוא חייב לשלם לו אלא הקטן שבשניה' לפיכך לא יגב' הגדול אפי' בשבוע' דכיון שיש ריעותא לפנינו או הוא מוד' שכב' הוציא ממנו ממון ע"י א' מאלו הכתו' מז' הלו' אין סברא לומר שישל' לו גם זה השטר דהא ממ"נ יהי' לו ממונו של לוה זה בידו שלא כדין או הראשון או האחרון אבל כשישרוף הקטן תחל' ולא יגבה בו כלום אפי' אם יחרים עליו הלו' אם לא שרף שטר בזה יכול הוא לומר לו מה היה לי לעשות האמת הוא שאת' חייב לי שניהם ע"י עדות אלו העדים כי לא ידעתי מפסולות העדים מתי' ולא שרפתיו אלא מפני שהייתי חושש שמ' תשביעני ואצטרך להוציא שניה' ויפסלו לי שטר זה שהוא הגדול שעודנו בידי ויקרעוהו והאמ' הוא שאת' חייב לי שניהם ונשבע על שטר זה שכן הוא האמת שחייב לו וגוב' בו אפי' הוא גדול דנאמן הוא בשבועת במגו שהיה יכול לומר לא שרפתי שטר אחר מעולם שהיה לי מאלו הכתות עליך ואין זה מיגו להוציא כיון דמ"מ יש שטר בידו אע"פ שהוא גרוע ואפי' אם כתוב בו נאמנות בשט' זה יכול להשביעו על זה כיון שהורע חזקת כשרותם של אלו העדים וכמו שנכתוב בסמוך גבי שני מלוי' כו' נ"ל. שני מלוים שהוציאו כל א' שטר על לוה א' שאלו הכתות חתומין בו כל אחד נשבע ונוטל ואפי' אם טוען לכל א' אין לך בידי כלום כ"ש אם טוען אחד מכם יש לו בידי ואיני יודע איז' מכם שכל א' נשבע ונוטל ואפילו אם יש נאמנות בשטר צריכין לישע ואינ' נוטלין בלא שבוע' כיון שהורע כח השטרו' ואין חלוק בזה בין באו לגבות כא בין באו לגבות זה אחר זה לעולם אינ' נוטלין בלא שבועה כיון שהורע כח חזקת שטרו.
ג מלוה א' שהוציאן על ב' לווין אם הוציאן כאחד הרי ידעינן בודאי שא' מן הלוין פטור שהרי שטר א' פסול הוא והוה ליה התובע המוציא מחבירו ועליו הראיה לברר איזה שחייב לו לפיכך ישבע כל אחד היסת ויפטר ואי מודה חד מנייהו שהו החייב אינו גובה ממנו אלא מבני חורי ולא ממשעבדי דלאו כל מיני' לחי' הלקוחות בהודאתו ואם הוציאם המלוה בזה אחר זה מגבין לו שניהם שהדי כבר אמרנו שכל אחת מעידה בפני עצמ' י"א שאין שייך לחלק בין לוה א' לשני לווין שהרי גם בלוה אחד בשעה שהוציא הראשון לבדו ואין הלוה פקח לטעון שישביעוהו אם יש לו עוד שטר אח' מאלו הכתות צריכין הב"ד קבל עדות הכת החתומה באותו שטר בפני עצמה ולהגבות לו חובו ואחר כך כשמוציא השני צריכין ג"כ לקבל עדות השנייה וגובה שניהם.
ד מי שהביא עדים על תביעתו והוכחשו מתו' עדותן ואח"כ הביא עדים אחרים על אותה התביעה והוכחשו גם הם וכן אפי' עד מאה כתות ואח"כ הביא עדים אחרים ונמצאת עדות מכוונת דנין על פיהם ולא אמרי' כבר הוחזק התובע הזה להביא עדים שקרנים על תביע' זו ולא נאמן גם לאלו דאטו משום דהוחזק הוא לחזור אחר עידי שקר כל ישראל הוחזקו לשמוע לו להעיד שקר לא אמרינן הכי אלא אמרינן סתם ישראל בחזקת כשרים הם ועדים אלו שלא הוכחשו ודאי קושט' קאמרי אבל תביע' שבא לפנינו בשטר ובאו ב' עדים ואומרים ממנו שאל בעל השטר הזה לזייף לו שטר זה אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו דאמרינן הואיל וטרח לזייף שטר זה טרח וזייף כתיבת ידי אלו העדים ואע"פ שקיים חתימת' חיישינן שמא זייף עד שלא הרגישו עדי הקיום אלא צריך שיבאו בפנינו עדי השטר בעצמם ויעידו הם בעצמם על כתב ידם ואז גובין לו בו.
סימן לב
המודה בפני עדים ואמר משטה אני בך ובו ב' סעיפים:
א ראובן שאמר לשמעון בפני עדים חייב אני לך מנה לא יעידו העדים בפני ב"ד סתם שמענו ממנו שהוד' בפניהם שהוא חייב לשמעון מנ' אלא יאמרו הדברים כהוייתן לפי שאפשר לו בדברים בהוייתן להפטר בטענ' משט' הייתי בו או בטענת שלא להשביע את עצמו נתכוונתי על הדרך שיתבאר בסימן פ"א והבית דין יבחינו הדברים אם הם בענין שיועילו טענות אלו או לא.
ב השוכר עידי שקר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים פי' אין הכוונ' ששוכר עדי שקר שיעידו לעצמו להוציא ממון מחבירו שזה אם הוציא ודאי חייב להחזיר דגזילה הוא בידו אלא מיירי שראובן שוכר עדי שקר לשמעון להוציא לו ממון מלוי והעידו שקר והוציא שמעון ממון מלוי אז אם יש שמעון בכאן ויש לו לשלם אם יודה חייב להחזיר את הגזילה וראובן עבר על מדבר שקר תרחק אבל אם אין לשמעון לשל' או שהלך למדינת הים או שאינו מודה פטור ראובן בדיני אדם שאין זה אלא גרמא אבל בדיני שמים חייב לשלם ללוי והוא שהאמת הוא שלוי לא היה חייב לשמעון אבל אם האמת הוא שלוי היה חייב לשמעון אלא ששמעון היה מתייר' שיכפר לו והלך ראובן ושכר עידים שקרים שיעידו ויאמרו שהם יודעים שחייב לו והם אינן יודעין אע"פ שבזה ג"כ עבר ראובן על מדבר שקר תרחק מ"מ פטור הוא אפי' בדיני שמים שהרי לא הזיקו כלום שהאמת היה שחייב לו וכן הדין אם לא שכרן אלא פתה אותם בדברים שיעידו שקר וכל זה שאין העדים מודים אבל אם העדים מודים שהעידו שקר אע"פ שראובן ושמעון יאמרו שבדין הוציאו העדים חייב לשלם מדינא דגרי כדלעיל סי' כב סעיף ב' ולקמן סימ' ל"ד.
סימן לג
פסולי עדות מחמת קורבה ועבד ובו י"ח ס'
א כל הפסולים לדון פסולין להעיד חוץ מאוהב ושונא אע"פ שפסולין לדון כמו שנתבאר טעמא לעיל סימן ז' סעיף ז' וח' כשרים הם להעיד שלא נחשדו ישראל להעיד שקר מתוך אהבה או מתוך שנאה.
ב ואלו הם הפסולים בין לדין בין לעדות מהן מחמת קורבה מהן מחמת עבירה ומה, מחמת שאינן מתנהגין בדרך ישוב העולם ומהן מחמת קטנות ומהם מחמ' ריעותא שבגופם ומה' מחמת שיש להן צד הנאה בדבר עדותן. ואלו הן הפסולין מחמת קורב' התורה פסלה כל הקרובים בין לדין בין לעדות בין לזכות בן לחוב דכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבו' והקשו חכמינו ז"ל מה ת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו ותרצו אלא מאי לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים כלומר לא יומתו האבות כשיעידו עליהם בניהם וכן ובנים לא יומתו על אבות לא יומתו הבנים כשיעידו עליהם האבו' ומדכתיב אבות ובנים לשון רבים ולא כתיב לשון יחיד לא יומת האב על הבן ובן לא יומת על האב דרשו עוד ואמרו אבות באחין משתעי קרא ובנים בבני אחים משתעי והכי קאמר קרא לא יומתו אחד מן האחין שהם האבות כגון ראובן ושמעון בעדות בניהם פירש ראובן לא יומת בעדות בן שמעון וכן שמעון לא יומת בעדות בן ראובן ואח"כ הקשו ואמרו אשכחן בנים לאבות פירש בן שמעון פסול לראובן שזה פי' לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים וכן אבות על בנים פי' ראובן פסול לבן שמע פי' ובנים לא יומתו על אבו' וכ"ש שלא ימות ראובן בעדות בנו של עצמו וכן שמעון וכ"ש נמי שהאחין עצמן לא יומתו א' בעדות אחיו דהא הבנים מכח דידהו קאתי ופסלן הכתוב כל אחד לאחי אביו כ"ש האחין שפסולין זה לזה בנים לבנים מנלן כלומר בן שמעון מנלן שפסול לבן ראובן או איפכא ותירצו א"כ ליכתוב קרא לא יומתו אבות על בן פירש דהא אמרנו אבות שני אחים משמע וע״כ היה משמע בנו של כל אחד ואחד הוי פסול לשניהם מאי בנים אלא לומר דאפילו בנים פירש בני אחים להדדי נמי היו פסולין ואח"כ הקשו עוד אשכחן בנים להדדי שפסולין בנים לעלמא מנלן פי' שיהיו שני קרובים פסולים להעיד על אדם אחד מן השוק מנלן ותירצו א"כ ליכתוב קרא ובן על אבות אי נמי הם על אבות מאי ובנים אלא לרבות אילו בנים לעלמא שיהיו פסולין עוד הקשו אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן ותרצו אמר קרא אבות אבות תרי זמנא ולא אמר ובנים לא יומתו עליהם אבות שני ל"ל אם אינו ענין לקרובי האב תניהו ענין לקרובי האם אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זמנא ולא אמר ובנים לא על אבות יומתו שני ל"ל אם אינו ענין לחובה תניהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנלן אמר קרא משפט אחד יהיה לכם כלומר המשפט יהיה שוה לכם בכל דבר בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות עוד אמרו ז"ל הבעל כאשתו כלומר בכ"מ שהאשה היתה פסולה להעיד אם היתה היא זכר גם בעלה פסול לאותו עדות וכן האשה כבעלה בכ"מ שהוא פסול לאיש פסול גם לאשתו וילפוה מקרא דכתיב בעריות ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא והקשו והלא אשת דודו היא וקראה הכתוב דודתך אלא ש"מ האשה כבעלה לענין עריות וה"ה בעל כאשתו ואשה כבעלה לענין עדות מכלל מה שאמרנו תוכל ללמד איזה הם הקרובים והפסולים זה לזה והם אלו האחים בין מן האב בין מן האם פסולים הם והם נקראו ראשון בראשון וכן בני האחים גם כן פסולים זה לזה והם נקראו שני בשני ובני בניהם נקראו שלישי בשלישי זה עם זה והתורה לא פסלה קרובים אלא עד שני בשני אבל שלישי בראשון כשר ואצ"ל שלישי בשני שהוא כשר אבל שני בשני פסולי' ואצ"ל שני בראשון שהוא פסול כיצד האב עם בנו ראשון בראשון ועם בן בנו ג"כ פסול שזה נקרא ג"כ שני בראשון שהאב עם בנו נקרא ראשון בראשון כמו ב' אחים שנקראו ראשון בראשון וה"ל בן בנו שני בראשון כמו בן ראובן לשמעון אבל עם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלישי בראשון וכן הדרך בנקבו' כיצד ב' אחיו' או אח ואחותו בין מן האב בין מן האם נקראו ראשון בראשון ובניהם בין זכרים בין נקבות נקראו שני בשני ובני בנות בניהם או בני בנות בנותיהן נקראו שלישי בשלישי וי"א דשלישי בראשון פסול אלא שנחלקו בפסולו. י"א שהוא מן התורה ויליף לה מדכתיב ובנים לא יומתו וגו' בוי"ו ולא כתי' בנים לא יומתו אלא בא לרבות שלישי בראשון וי"א דאסמכתא הוא שאין וי"ו זו מיותר דלישנא דקרא הכי הוא ואין שלישי בראשון פסול אלא מדרבנן וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל וכן ראוי להורות שאינו פסול אלא מדרבנן אע"ג דשאר קרובים פסולים מדאודייתא ונ"מ לענין עידי קידושין כמ"ש בלבוש הבוץ וארגמן סי' מ"ב. וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולי' אלא מדרבנן דס"ל שכל מה שאנו דורשין בפירוש הכתוב הוא מדאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין שפש' הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ולא דרשוהו אלא לאסמכתא בעלמא ואע"ג דבין לחובה בין לזכות נמי מדרש מאם אינו ענין מ"מ כיון דפשט הכתוב מיירי בחובה וש"מ שפסלה התורה עדות קרובים לחובה סברא הוא דכ"ש דלזכות לא מהימני וה"ל האי אם אינו עניין כאילו כתוב בפירוש בתורה.
ג כבר אמרנו דילפינן מקראי דאשה כבעלה ובעל כאשתו לפיכך כל אשה שאתה פסול לה אתה פסול לבעל' שהבעל כאשתו וכן כל בעל שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו אם יש לה דין עם אחד מן השוק מחמת נכסי מלוג שלה אע"פ שאין לבעלה הנאה מהם ולדעת הפוסלים שלישי בראשון אינן פוסלין אלא לו אבל לאשתו מכשירין מפני שהוא מופלג בדרא ולא מקרבא דעתיה אבל אם דנין על ממון שיש לבעלה הנאה ממנו פסול להעיד לה דמה שקנתה אשה קנה בעלה והוה כמעיד לבעלה שהוא פסול לו.
ד אע"ג דעיקר קרא דילפינן מיניה דהוי בעל כאשתו בשני בראשון הוא דכתיב דהא באשת דודו כתיב שהוא שני בראשון ומשמע דדוקא חד בעל כאשתו אמרינן כי הכא מ"מ סבירא להו לקצת רבוותא לעניין עדו' דה"ה לתרי בעל כאשתו ואמרו כשם שאדם פסול להעיד לבן אחות אשתו משום בעל כאשתו גם הוא פסול להעיד לבעל בת אחות אשתו דהוי תרי בעל כאשתו ומה שלא אסרה התורה אלא חד בעל כאשתו נ"ל טעמיה דהיינו לענין עדות דלא שייך התם תרי בעל כאשתו כיון שהתירה התורה לענין עריות דשאר בשר אפילו בת אחיו לא שייך לאסור אשת אחי אבי אשתו דהוי אשתו בת אחיו ומותרת היא עצמה לאחי אביה והיאך יאסר הוא באשת אחי אבי אשתו משום שאר בשר דאשתו אבל לענין עדות שאדם פסול לבן אחיו ובתו פסלינן ליה ג"כ לבעל אחות אבי אשתו דה"ל תרי בעל כאשתו נ"ל וכ"ש דבראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה וכן בעלי שתי אחיות אמרינן תרי בעל כאשתו ופסולין זה לזה ובשני בשני כגון בן ראובן לנשוי בת שמעון פסולים ג"כ זה לזה דהוה ליה חד בעל באשתו אבל שני בשני ותרי בעל כאשתו כגון בעלייתו בנות אחים או אחיות מעידין זה לזה דתרי בעל כאשתו בשני בשניהם רחוקים זה מזה ולא מקרבי דעתייהו כ"כ וכתב מורי מהרמא"י ז"ל מ"מ לכתחילה לא יחתמו על שטר אחד רק כשנעשה הענין בפניהם ואין כאן עדים אחרים עדותן עדות. וי"א דאפילו בראשון בשני לא אמרינן תרי בעל כאשתו וכשר אדם להעיד לבעל בת אחות או אחי אשתו וכתב מורי מהרמא"י ז"ל שכן נ"ל להורות ונ"ל דטעמא דמסתברא הוא דכיון דלא כתבה התורה דבעל כאשתו אלא בדודתו שהיא אשת אחי אביו ש"מ בכה"ג דוקא הוא ולא בע"א לפיכך מעיד אדם לבעל בת אחות או אחי אשתו וכן מעיד הוא לבן בעל אחות אשתו שיש לו מאשה אחרת אע"ג שאינו מעיד לבן אחות אשתו משום קורבת אחות אשתו ואחות אשתו היא ג"כ פסולה לזה מפני שהוא חורגה שהוא כמו בנה הוא מעיד לו מפני שאין לו עמו קורבה כלל.
ה וכן כל איש שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך כגון חתנך ובעל אחותך או בעל אחות אביך או אחות אמך וחתניהם אתה מעיד לשאר קרוביו כגון אחיו או בנו מאשה אחרת וכן כל אשה שאין אתה מעיד לה מפני שהיא אשת קרובך הרי אתה מעיד לשאר קרוביה שאין לך עמהם שום קורבה.
ו אבי חתן ואבי כלה אין להם שום קורבה וקירוב הדעת לענין עדות מחמת בניהם ומעידים זה לזה וי"א אע"ג דלעדות אין להם דין קרובים מחמת חתונים אבל לענין דין פסלום חז"ל מפני שיש להו קרוב הדעת ופסולין לדון זה לזה כמ"ש לעיל סימן ז' סעיף ט' ואם דנו דיניהם דין.
ז אחי האח כגון ראובן שהיה לו בן מרחל שמו נמואל ומתה ונשא אח"כ לאה וגם לאה היה לה בן שמו ימין מאיש אחר ואח"כ ילדה לאה בן לראובן שמו אוהד נמואל וימין כשרים זה לזה אע"ג דאוהד הוא אח לשניהם לזה מן האב ולזה מן האם וגם שניהם פסולין לראובן וללאה מחמת שהם חורגיהם אינו מקרבן לפסול עדות שהרי אין ביניהם קורבה כלל.
ח כבר אמרנו דילפינן מקרא דבעל כאשתו ואשה כבעלה לענין עדות לפי' אין אדם מעיד לחורגו שהוא בן אשתו מאיש אחר ולא לאשת בנה משום האש' כבעל ולא לבתה ולא לבעל בתה משו' דבעל כאשתו ולא לאביה שהוא חמיו ולא לאמה שהיא חמותו ולא לבעל אמה דה"ל הוא בעל חורגתו וכן לא לאשת אביה אבל מעיד הוא לבן חורגו או חורגתו וק"ל הא כי אמרינן בעל כאשתו ע"כ משום דחשבינן לה כגופו דמטעם זה פסלינן לעיל בן אחות או אחי אשתו משום דחשבינן איש ואשתו כחד גופא וה"ל בן אדות או אחי אשתו ראשון בשני ופסול לכ"ע דאי תימא איש ואשתו חשובים ראשון בראשון ה"ל אחות אשתו שני בראשון ובן אחות אשתו ראשון בשלישי ואנן כבר אמרנו דקי"ל שלישי בראשון כשר ודלא כי"א וא"כ ה"נ ובי חורגו למה מכשירים בן חורגה הא הוה ליה ראשון בשני כמו בן אחו' אשתו ויש לומר דלגבי אחות אשתו או אחי אשתו שהוא כחד דרא עם אשתו חשבינן איש ואשתו כחד גופא דמקרבי דעתייהו טפי אבל גבי חורגו דהוה לי' תרי דרא עם אשתו כיון דאתפליג דרא לא מקרבי דעתייהו כל כך ולכך מכשרינן בן חורגו מ"מ צריכי' אנו לומר דעדיין קרובים טפי מראשון בראשון דאי ראשון בראשון חשבית להו אמאי פסלינן אשת חורגו או בעל חורגתו הא ה"ל חורגו ראשון בשני עמו ואנן כבר אמרנו דקי"ל דבראשון בשני לא אמרינן תרי בעל כאשתו ובעל חורגתו ואש' חורגו ה"ל תרי בעל כאשתי אלא ע"כ עדיפין טפי מראשון בראשון.
ט הארוס פסול להעיד לארוסתו דכיון דקדשה לא גרעה מקרובתו שפסולה לו מ"מ אינה ממש כאשתי ואי' כקרוב' ראשון בראשון אינה נחשבת ולכך אינו פסול אלא לען לה אבל לקרוביה כגון לבנה ולבתה ולבעל אחותה אינו פסול עד שישאנה מיהו גם בעודה ארוסה לא מכשרינן קרוביה אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא יקבלום לעדות ודוקא ארוסה ממש שנתקדשה אבל ע"י שידוכין בעלמא כשרים ומיהו אם יעיד בממון שתזכה בו ה"ל נוגע בעדות ופסול דהא תכניסנו לו.
י מה שפסלה התורה עדות קרובים לא מחמת אהבה שביניהם פסלתם להיותם נחשדים להעיד שקר לקרוביהם וכן בכל הקרובים שאמרנו בחם שהם כשרים משום דמרחקי דעתייהו או שהם פסולים משום מקרבי דעתייהו לא משום דמחמת קרובם חשדינן להו להעיד שקר אמרנו כן אלא שאלו חשובין רחוקים מה"ת וכשרים להעיד ואלו חשובים קרובים ופסולים להעיד מגזירת הכתוב דאי משום חשד הרי פסלתם התור' בין לזכות בין לחובה ואפי' משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה לזה מפני גז"ה לפיכך האוהב והשונא כשרים להעיד כמ"ש בסעיף א'.
יא הגרי' שנתגיירו אין להם קורבה אפי' שני אחים תאומים דטפה אחת היא ונחלקה לשני' וליכא למיחש שמא אמם זינתה ואינן אחים מאב אפ"ה כשנתגיירו מעידין זה לזה דגר שנתגייר אחר הוא ובקמן שנולד דמי וה"ל כל אחד כמו שנולד ביום מילתו מאין אמו ואין כאן אחוה כלל.
יב כל מי שאין אתה מעיד לו משום שהוא בעל קרובותך אם מתה האשה בטלה הקורבה כגון אם היה חתנו ומת' בתו אע"פ שיש לו בנים ממנה כשר לו.
יג כתיב גבי עדות והוא עד או ראה וגו' משמע שצריך שיהא כשר וראוי להעיד בשעת ראייה ובשעת הגדה אע"ג שהי' פסול בנתים כיצד היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול לו שהרי פסול הוא בשעת הגדה וכן אם ראה העדות כשהיה חתנו ומתה בתו פסול ג"כ שהרי היה פסיל בשעת ראייה אבל אם ראה העדות קודם שהיה חתנו ונעשה דתנו ומתה בתו כשר אח"כ להעיד לו על מה שראה קודם שנעשה חתנו כיון שהיה תחלתו וסופו בכשרות דהיינו בשעת ראייה ובשעת הגדה אע"פ שנפסל בנתים ואם תבע זה בעל דינו בעוד שזה היה התנו היתה לה התביעה בלא עד כיון שזה היה פסול לו באותו פעם ונפסק לו דינו בתביעת בע"פ או שהיה עד א' אחר חוץ מזה ונגמר דינו ע"פ עד א' ועכשיו כשמתה בתו רוצה לחזור בו מפני שתהיה לו עכשיו תביעתו בשני עדים כשרים אינו יכול לחזור בו הואיל וכבר יצא דינו.
יד ש"מ שצוה בפני עדי' הקרובים ורחוקים מבניו כגון שהם עמו שני בשני וה"ל גבי בניו ג' בשני אפ"ה אין הצואה כלו' שכיון שהיו קרובים בשעה שנמסר להם העדות פסולין ויש מכשירין וצ"ל טעמא דכיון שעיקר העדות לא נמסר להם שיעידו על הש"מ שהם פסולי' לו אלא על הבנים אחר מותו אם יפול מחלוקת ביניהם ולבנים גם עכשיו הם כשרים והוו להו כשרים אפי' בשעת ראייה וכ"ש בשעת הגדה נ"ל.
טו והא דבעינן תחלתו וסופו בכשרו' דוקא בפסול קורב' שהוא מ פסול גוף וכן משמע לישנא דהוא עד או ראה ונו' דפסול התלוי בגוף קמיירי אבל בפסול הבא מחמת ממון כגון שנוגע בעדות מחמת הנאת ממון לא בעינן ביה תחלתו וסופו רכשרו' אלא דיו שאינו נוגע בדבר בשעת הגדה לפיכך אם היה נוגע בדבר בשעת ראיית העדו' מפני שהיה לו הנאה בדבר יכול להסתלק בענין שלא יהא לו עור הנאה בדבר ויעיד.
טז עדים הקרובים לערר פסולי' ללוה דהערב חשוב כמו לוה עצמו דהא אי ליתי ללוה אזיל בתר ערבא ל"ש אם הלוה בא לפטור בטענת כפירה והם מעידי' עליו שלוה או אם טען שפרע והם מעידים עליו שיודעים שלא פרע כגון שהודה בפניהם הודאה גמורה שלא פרע. קרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח שהרגו דפלגינן דיבורא שמעידין שיודעים שהרג אדם ואין צריכין לומר את מי הרג וגם אינן נוגעין מחמת שיגיע הנאה לנרצח קרוביהם שאין הנאה מגיע לקרוביהם הנרצח במה שיהרגו גם הרוצח וכן קרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לקונסו ולגורשו מבית הכנסת או שאר עונשין הדומה לזה שאין מגיע תועלת לקרובי המוכה.
יז העדים שקרובי' זה לזה או שקרובים לדיינים פסוליו דהא נגמר הדין על פי עדות קרובות והתורה אמרה לא ימותו אבות בעדות בנים משמע באיזה אופן שיהיה שיגרו' עדות אבות עונש או חיוב לבנים לא יעשה בו דין.
יח קהל שמינו עליהם עדות ותקנו שלא ישוה שום עדו בעיר זולתי כשרים להעיד אפי' לקרובים כיון שחללו עליהם אבל אם מינו עדים סתם בעיר אין כוונתה שיעידו לפסולים וכן דיינים הממונים בעיר סתם לא ידונו לקרוביהם וכן נוהגין.
סימן לד
עדים הפסולים מחמת עבירה ובו ל"ה סעי'
א רשע פסול להעיד שנ' אל תשת ידך עם רשע להיות עד ועיקר משמעות פשוטו של זה הכתוב נ"ל דהכי משמעו שתצוה התורה לעד כשר שיודע בחברו שהי' רשע ואין הדיינין מכירין רשעו שזה הכשר לא ישית ידו עמו להיות עד כלומר לא יעיד עמו אע"פ שהוא יודע שהעדות שהוא מעיד הוא אמת שנעש' כן בפני שניה' אפ"ה אסור מפני שהוא גורם שהדיינים יפסקו הדין על פיו ועל פי הרשע שעמו וזהו מה שסיים הכתוב ואמר חמס פי' אם אתה עושה כן שתעיד עמו גורם אתה חמס כלו' שיפסקו הדייני' על פיו ועל פיך להוציא ממון מזה לזה וזה יהיה חמס שיוציאו ממון שלא כיוון כיון שהעד פסול הוא אף ע"פ שהענין אמת וה"ה כל דבר שיפסקו הדיינים ויעשו על פי העד הפסול ואפי' אינו דבר של ממון נקרא חמס כיון שנעשה שלא כדין זהו נ"ל פירוש של מקרא זה לפי מה דקי"ל כל רשע פסול לעדות אפי' אינו רשע דחמס שפירושו רשע דממון כמו שיתבאר לפנינו בע"ה וא"כ ה"ו כשהדייני' בעצמם יודעי' שעד אחד הוא רשע שלא יקבלו עדותו ולא ידונו עליו כלל. וכיון שעיקר משמעו' פשוטו של מקרא זה הוא שתצוה התורה לעד כשר שלא יעיד עמו אפי' הוא עדות אמת אצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו ויודע שהעד השני שמעיד עמו הוא מעיד שקר כלומר שהוא יודע שהעד השני לא היה אצל הענין ואינו יודע כלו' מהדבד שמעיד ומיד והרי אע"פ שהעדות אמת מ"מ זה הוא מעיד שקר שאסוד לו להעיד עמו מפני שגורם לפסוק הדין בעל פי שנים ואין כאן אלא עד אחר שהפסול הוא כמו שאינו ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק.
ב ואיזהו רשע כל שהוא עבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול שהרי התירה קראה למחוייב מלקות רשע שנ' והיה אם בן הכות הרשע ואצ"ל מחוי' אחת ממיתת ב"ד שהו' פסול שנ' אשר הוא רשע למות וחייבי כריתות מכלל חייבי מלקות הם ל"ש אם עובר העבירו' לתיאבון ל"ש להכעיס בכולן נקרא רשע הרי בכולן חייב מלקו' אימית' אם דיתרו בו ולענין פסול לעדות פסול אפי' לא התרו בו דמכל מקום רשע הוא.
ג ואם עבר עבירה שאין בה מלקות אע"פי שהוא איסור דאוריית' אינו פסול אלא מדרבנן ונ"מ ע"ל סי' ל"ג סעיף כ' וכ"ש שאם העבירה שעבר עליה אינו אלא מדרבנן שאינו פסול אלא מדרבנן כיצר אכל בשר בהמה בחלב או חילל י"ט ראשון פסול מן דתורה אכל בשר עוף בחלב או שחילל י"ט שני פסול מדרבנן וי"א דבדבר שהוא דרבנן אינו פסול אא"כ עבר עליה משום חימוד ממון שיש לחושדו כיון שעבר עבירה זו משום חימוד ממון יעיד ג"כ שקר משום חימוד ממון אבל בלאו הכי אע"פ שעבר עבירה אחרת לא חשדינן ליה שיעיד נ"כ שקר.
ד אע"פ שמחלל י"ט ראשון פסול מה"ת קוברי המת אפילו בי"ט ראשון כשרי' ואפילו מדרבנן לא פסלום ואפילו נידו אותם והם חזרו ושנו באולתם אפ"ה כשרים מפני שהם סוברים דמצו' קעבדי ואע"פ שיודעים שכבר נידו אותם מחמת זה הם חושבים שלא נידו אותם אלא להיות להם כפרה על עבירה שהם עוברים בחילול י"ט אבל הם סוברים דמצו' הקבור' אפילו בי"ט ראשון עדייפא וכן ה"ה בשאר דברי איסור שנוכל ליישבן לומר שהם עוברי' מכח טעות שמודים התר לעצמ' וע"ל סעי' ב"ד. המגבי' ידו על חברו להכותו נקרא רשע דכתיב רשע למה תכה רעך ופי' שלא הכהו עדיין אלא הגבי' ידו עליו וקראו מש' רשע לפיכך פסלוהו רבנן ג"כ לעדות.
ה העובר על השבוע' אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון וביטוי רשע הוא ופסול לעדות ואפילו עובר על החרם שהחרימו הקהל ובשבועת ביטוי דלהבא יש בה מחלוקת בין הפוסקים אימת הוא פסול לעדות משום דתרי גווני יש בשבועות ביטוי דלהבא כיצד אם נשבע שלא לאכול ועבר עליה ואכל הרי זה נקרא שבועת ביטוי וה"ה אם נשבע לאכול היום ועבר עלי' ולא אכל הוי ג"כ שבוע' ביטוי אלא שכשנשבע שלא לאכול ואכל הרי עבר עלי' במעש' וחייב מלקות וכשנשב' לאכול היום ועובר עליה ואינו אוכל הרי עובר עלי' בשב ואל תעש' ואינו חייב מלקות על לאו שאין בו מעשה והנה סבירא להו למקצת רבוות' הואיל ואשכחן בשבועה זו מלקות בכל אופן שעבר עלי' רשע הוא ופסול לעדות וי"א שאינו פסול לעדות אלא במקום שחייב עליה מלקות כגון בלהב' שנשב' שלא לאכול ואכל וה"ה לשעבר בין נשב' אכלתי ולא אכל בין נשבע לא אכלתי ואכל דבשעה שמוצי' השבוע' מפיו לשיקרא משתב' אבל בלהבא שנשבע לאכול ולא אכל שאין בה מלקות וגם בשעה שהוציא השבוע' מפיו איכ' למימר דבקושטא משתבע שמא יקיימנה אינו נקרא רשע ואינו פסול לעדו' בשביל זה מיהו אפילו לדעת הי"א. י"א העובר על החרם של הקהל שמחרימים בלהבא כגון שהחרימו על כל מי שיוד' דבר זה יבא ויגיד ועבר א' עליו ולא בא ולא הגיד הרי זה נפסל לכל שאר חרמות שמחרימין בלהבא בכיוצא בזה ואפילו אמר אשבע בלשעבר לא שבקינן ליה ופסול וכיון דפסלינן ליה לזה פסלינן לי' לכל דבר מי שבאו עליו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג הייתי או אנוס הייתי כדי להכשיר את עצמו שא"כ אין לך שום חשוד מן התורה אפילו בשבועת העדות שכל אחד יכול לומר שכחתי וסבור הייתי שכן היה וכן עדים זוממי' למה חייב' התור' לשלם הם יאמרו סבורי' היינו שכן היה ושוגגים היינו אלא ש"מ לא מהימן להכשיר עצמו.
ו הבא על הערוה או על הזכר פסול לכל עדות אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרץ בהם כשר לעדות אחר ופסול לעדות אשה בין להכניסה לבעלה בין להוציא' מבעל דכיון דחשוד על העריות אם מעיד להכניס' לבעל' כלומר שמעיד עליה שהיא מקודשת לזה אין מחזיקין אותה למקודשת על פיו ומה שהוא מעיד שהיא מקודשת חיישי' מתוך שיצרו תוקפו לבא על ערוה וסתם ערוה לא שכיחא ליה ועושה בסתר לפי' כל אשה שצריך לבא עליה בסתר היא לו מים גנובים וימתקו לו ולכך מעיד על זו ג"כ שהוא מקודשת אע"פ שאינה מקודשת כדי שלא תהא שכיחא לו שהרי תהא תחת בעלה ויצטרך לזנות עמה בסתר ומים גנובי' ימתקו לו וכשמעי' עליה להוציאה מבעל' כלומר שמעיד שבעל' גרש' חיישינן שמא שקר הוא מעיד ועדיין לא נתגרשה ומתוך שיצרו תקפו לבא על ערוה ממש הוא מעיד עליה כדי שתהא שכיח' לו ויזנה עמה והיא אשת איש. טבח שיצתה נבילה או טרפה מתחת ידו פסול לעדות דרשע הוא שמאכיל איסורים לישראל ואינו חושש ללאו דלפני עוד וגומר וע"ל בלבוש ע"ז סימן קי"ט.
ז גנב גזלן אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמ' פסולין דכיון דחשידי אממונא מסהידי ג"כ בשיקרא ומתחיל פסלותו מעת שגנב או גזל וכן בחזר' שג' כי יקום עד חמס באיש וגו' אע"פ שהחזירו לא נתכשרו בכך דהא מ"מ עברו על הלאו ואינם כשרים עד שיעשו תשובה ודוקא הגנב או הגזלן עצמו פסולין אבל המקבל ממנו או אפי' החולק עמו אינו נפסל שהוא לא עשה חמס וע"ל סי' כ"ט ולקמן סי' צ"ב הכופר בפקדון אימת נפסל.
ח עד זומם פסול למפרע משעה שהעיד אותו עדות כגון אם העיד בניסן והוזם בתשרי על אותו עדות כל מה שהעיד מניסן ואילך פסול דבעידנא דאסהיד רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ופסול הכל ואע"פ ששל' עכשיו מה שהוזם לא נתכשר למעלה אלא משעה שישלם ויעשה תשובה. ואם הוא עדו' בשטר והוזם עליו פסול מיום שחתם בשטר והני מילי שנתבדר בעדים מתי חתם אבל אי לא ידעינן מתי התם לא פסלינן ליה מזימנא דשטר דכיון דזייף איכא מימר השתא הוא דחתם על זה ולא מפסדינן לשטרי דאינשי שהוא חתים עלייהו מספק ואם הוחזק שטר זה שמזימין אותו בו בב"ד נפסל משעה שהוחזק השטר בב"ד ואפילו אם הם עצמם אמרי בב"ד שטר זה כתבנוהו ולא אחרונהו והוזמו אם יש עדים שיודעים שחתמו על זה השטר בו ביום או שיש עדים שראו זה השטר וחתימת ידם בו ביום ביד פלוני כיון שהוזמו נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר שעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד בעת החתימה דמי אבל אם אין עדים שראו עדותן ולא ראו ג"כ השטר מקודם אע"פ שהם עצמם אמרו שחתמוהו בזמנו ולא איחרוהו אינ' נפסלים אלא מעת שהעידו בב"ד שזה כתב ידו דאמרו בזמנו כתבנוהו שאפשר שמיום זה שהעידו בב"ד בו ביום חתמו על שטר זה שזמנו מכמה שנים והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנהו אבל אם לא אמרו כן אע"פי שזמנו של שטר בא' בניסן בירושלים ובאו עדים והעידו שעדי השטר היו עמהם בבבל בא' בניסן השטר כשר והעדי' כשרי' שאפשר שכתבוהו ואיחרוהו וכשהיו בירושלם באחד באדר כתבו שטר זה ואחרו זמנו וכתבו בא' בניסן ועדים שחתמו עצמן על שטר מוקד' במזיד השטר פסול כמו שיתבאר לקמן סי' מ"ג וגם העדים פסולי' לעדות דהוי כאלו העידו שקר כיון דמעת החתימ' כמו שנחקר עדותן בב"ד דמי והרי עדותן שקר.
י המלוה ברבית פסול א' המלוה וא' הלוה שגם הלוה עובר בלאו דלא תשיך אם ברבית קצוצה פסולין מה"ת ואם ברבית דרבנן מדבריהם והערב והעדים והסופר אע"ג שגם הם עוברים על לאו דלא תשימון עליו נשך אינם נפסלי' אפילו ברבית דאורייתא דשוגגין הן ולאו דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו ולא בערב ועדים וסופ' וגם הם אינם נהנין כלום דנימ' משום חימוד ממון עבדי וה"ל עדי חמס והוא שלא נטלו שכר על חתימתן וערבותן נ"ל וי"א דבאבק רבית גם הלוה אינן נפסל דס"ל דבאבק רבית ליכא איסור אלא למאן דשקיל ליה לא למאן דיהיב ליה וע"ל בע"ז סי' ק"ס.
יא אפוטרופוס המלוה מעות יתומים אפי' ברבי' קצוצ' לא נפסל בכך דאע"ג דאיהו ודאי קעבד על לאו דלא תשימון דהא איהו קעביד שימה מ"מ כיון דהוא אינו נהנה ואדרבה איהו סבר מצוה קעבדינא להרויח נכסי יתומים לא כסלי' ליה.
יב עד החתו' בשטר ומת והעידו עליו שהלוה לישראל בריבי' קצוצה אם הוא מפורסם שהיה אפוטרופוס או סנטר של גוי תולין דשל גוי הלוה בריבית וכן אם היה אפוטרופוס לאומים תולין דשל יתומים הלוה ברבית והיה מורה היתר לעצמו דמצוה קעבד אבל אם אינו מפורס' בכך אין תולין שבהיתר עשה ופסלינ' ליה עד שיתברר שבהיתר עשה מה שעשה ואם העידו על האדם שהוא מפורס' בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולין לומר בדרך שאין בו איסור הלוה או שהיה טועה וסובר שאין איסור בדרך ההוא שהוא עושה.
יג העובר על גזל של דבריהם כגון שגזל מציא' חש"ו או החמסן והוא שלוקח קרקע או מטלטלי' שלא ברצון הבעלים אע"פ שנותן הדמי' פסול מדרבנן ולא מן התור' דלא תחמוד בלא דמים משמע וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה וא' רועי בהמה גסה של עצמן סתמן הרי הם פסולים שחזקתן פושטין ידיהם בגזל שמניחין לרעות בהמתן בשדות ובפרדסי' של אחרים אפי' לא ראינו שעשו כן אבל רועים בהמות של אחרים אינם פסולין עד שראינו שמרעין בשדות של אחרים ומסתמא חזקת' אינן מרעין בשל אחרים שאין אדם חוטא ולא לו.