לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות דיינים
סימן א
מינוי השופטים בארץ ובחוצה לאר' ובו ו' סעיפים:
א גודל שכר מצות הדיינים העוסקי' במשפט כבר ידוע ומפורסם ואינני צריך להאריך בו דלא לדרש' קאתינא אך אגיד לך את הרשום בכתב אמת מקום מקור מוצא הדיני' וטעמם וסברת' להגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט וכבר ארז"ל אין העולם מתקיים אלא על הדין ועל האמת ועל השלום ודרשוהו מכמה פסוקי' מפורסמי' אין צורך להביא' אך דבר א' יראה לי לחדש ע"ד צחות הדרש שאפשר לומר שזהו מה שרמזה התורה ג"כ בתחלת בריאת העולם התחתון מיד אחר הגלות הארץ שהיתה ראויה לישוב הב"ח והאדם אמר ה' יתב' תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו והאי דשא מיותר הוא שהיה לו לומר תדשא האר' עשבים מזריעי זרע למיניהם דכיון שכתוב למיניהם לא היה צריך לכתוב מלת דשא ליכנס בדוחקו של רש"י שפי' על דשא עשב לא דשא לשון עשב כו' כמו שהוא בפירושו, אלא יראה לי שרמזה לנו התורה כשתדשא הארץ דש"א שהוא ר"ת די"ן שלום אמת הוא העשב המזריע לנו זרע השלום למינו הגפן יתן פריו והאר' תתן יבולה וגו'. והוא מה שסיים וחזר לכתוב פעם שנית וירא אלהים כי טוב אע"פ שכבר נאמר ביום הזה כי טוב פעם אחת ייחד לזה שנית כי טוב בפני עצמו לומר כי הוא הטוב הגמו' שהעולם קיים עליו נ"ל. ואע"פ שאין עיקר מצות הדיינים אלא בזמן שהיו מומחין דאלהים כתיב בפ' משפטים גבי דיינים ואין אלהים אלא מומחין כענין שנ' והייתם כאלהים יודעי טוב ורע וגומר ש"מ שהיודעים נקראו אלהים סתם ואנן הדיוטו' אנן כדילפינן בכמה מקומות בגמ' מקראי דהאידנא ליכא סמיכה מ"מ נהגו קדמונינו ואנו אחריהם בזמן הזה לדון כל הדינים שיתבארו בע"ה בתורת שליחותייהו דקמאי משים תקין העולם:
כדי שלא ילך כל אחד בשרירות לבו ויעשה הישר בעיניו לומר מ אדון ידין אותו ולא יוכל העולם להתקיים אבל מ"מ כל דיין המתעסק בהם שכרו אתו ופעלתו לפניו אפי' בזמן הזה כמו שנתבאר לפי' כל הקודם לדון ולשכר מלתעות רשעים להוציא בלעו וגזילתו. מפיו הרי זה זריז ונשכר כדי לנעול דלת בפני עושי עולה ולפי דלא עבדינן שליחותיהו אלא משום תקון העולם לא עבדינן שליחותיהו אלא בדברים המצויין תמיד ויש בהם ג"כ חסרון כיס אבל דברים שאינם מצויין תמיד אע"פ שיש בהם חסרון כיס או דברים שאין בהם חסרון כיס אע"פ שהן מצויין תמיד אין לנו עסק עמהם ואין דנין אותם אם לא לצורך גדול ומגדר מילתא כפי ראות עיני חכמי הדור כמו שיתבאר בע"ה. וע"פ הכללים הללו דנין בזמן הזה הודאות והלואות כגון שתובע אותו בעדי הלואה שהלוה לו בפניהם או שהודה לו בפניהם וכן כתובת אשה וירושות מתנות ומזיק או גוזל ממון חבירו וכן אדם שהזיק בהמת חבירו הוא מצוי ודנין אותו וכן מי שגנב מגבין ממנו הקרן שכל אלו הם מצויין תדיד וגם יש בהן חסרון כיס שגם מתנות בכלל חסרון כיס יחשבו דאי לא הוה לה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה
ב אבל אדם שהזיק אדם נזק בגופו עד שנפחת בממונו אם היה רוצה למכור את עצמו בעבד עברי הוא דבר שאינו מצוי אע"פ שיש בו חסרון כיס אין דנין אותו נזק וכל שכן צער ובשת שאין דנין דהא לית בהו חסרון כיס וכן פגם וכופר אין דנין דלא שכיח אבל ריפוי ושבת דנין שיש בהן חסרון כיס ומצויין שהרבה פעמים אדם מכה את חבירו מכת פצע וכה"ג בלי נזק אלא שנופל למשכב ושובת ממלאכתו וצריך ריפוי לכן דנין אותו אפילו במקום שיש נזק שאינו מצוי.
ג וכן שור שהזיק אדם אינו מצוי ואין דנין אותו אבל אדם שהזיק שור וכן שור שהזיק שור או שאר ממון של חבירו מצוי הוא ודנין אותו בד"א שהזיק בשן ורגל ותולדותיהן הן בין שור שהזיק לבהמה כגון שנתחכך בה בין שהזיק אוכלין שחייב עליהם נזק שלם כגון שאכל פירות שדרכו לאכול וכיוצא באלו מצוי הו' ודנין אותו אבל אם הזיק בקרן ותולדותיו אין דנין אותו שאם תם הוא ק"ל פלגא נזקא קנכא ואין דנין דיני קנסות כמו שיתב' בסמוך ואם מועד אין מועד בזמן הזה שאינו נעשה מ עד אלא בפני מומחין וסמוכין דאלהות כתיב בתורה ועוד כיון דמגניחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא משום שאין דנין דיני קנסות היכי יבא לידי מועד. כל קנס אין דנין אותו בזמן הזה שאין קנס אלא ע"י מומחין וסמוכין בין מה שקנסה התורה כגון המשלם יותר ממה שהזיק או המשלם פחות ממה שהזיק כגון חצי נזק אין גובין אותו חו' מחצי בזק דצרורות דהלכה גמירי לה דממון הוא וגובין אותו לפיכך מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן ולא הכפל והחומש בין קנם שקנסו חכמים בתוקע לחבירו וסוטר לחבירו וכיוצא בהן אין גובין אותו בזמן הזה.
ד דיני גרמ' אינן כקנסו' כגון עדים שהעידו שקר והוציאו ממון עם פיה' והוזמו ואי א פשר להחזיר אע"ג שלא עשאוהו בידי' ממש חייבים לשלם וגובין אותו בזמן הזה:
וכן דין המסור אף ע"פ שלא עשה מעשה בידים אלא בפיו ודמיא קצת לקנסות מ"מ גובין אותו משום תיקון העולם:
ה וכל אלו שאמרנו שאין דנין אותו בזמן הזה אם תפש הניזק דבר מה שהוא של מזיק כשיעור מה שראוי לו ליטול אפילו תפש בעדים לא מפקינן מיניה ואם תפש יותר מכדי נזקו שמין לו ב"ד כדי נזקו ומוציאין ממנו המותר ואין זה דנין דיני קנסות שכבר נפרע מנזקו כתקנת רז"ל שאמרו אי תפש לא מפקי' מיניה ואין דנין אלא להחזיר המותר:
מיהו אם בא הניזק לב"ד קודם שתפש ואמר תשומו לי הנזק מיד כדי שאדע כמה יש לי לתפוש אם אוכל אין נזקקין לו כלל שזה הוא דיני קנסו' ממש ששמין כדי לגבות אבל אם תפש שמין ואומרי' לו כך וכך תחזיר אם תפש יותר ולא קוד' שתפש דהוי כמי ששמין לו מה שיתן לו ואם בא הניזק לב"ד ואמר לא תשומו לי כלום אלא קבלו עדותי שאם אתפוש משלו היום או למח' שלא יוציאנו מידי אין ב"ד נזקקין לו לקבל עדותו דכיון דאין דנין דיני קנסו' בבבל אין נזקקין גם כן לקבל עדותו כלל אעפ"י שאין בו עתה הוצאת ממון מ"מ הא לבסוף אם יתפוס יבא לידי כך אבל אם תפש הניזק ותבעו המזיק לב"ד אומרים לניזק שיבי' עדים אם יראה לבי' דין שבדין תפש אומרים למזיק אין אנו דנין לך קנס אלא אם תרצה לפדות מה שתפש מש"כ תן לו כך וכך ממון אם תפש יותר אומרים לניזק החזר המותר ואם לא הביא עדים שראוי לזכו' בהם בדין אומרים לו להחזיר לו כל מה שתפש ויפה כח הניזק בזמן הזה ממה שהיה בזמן המומחין וסמוכין שבזמן שהיו מומחין אם בא המזיק לב"ד והודה על חיוב קנסו היו פוטרין אותו דמודה בקנס פטור דכתיב אשר ירשיעון אלקים ולא שהודה מעצמו ובזמן הזה אם יבא ויודה אין פוטרין אותו דלא מהני הודאה לפטור אותו אלא כשיוד' בפני ב"ד מומחין וסמוכין והם הנקראים אלהים בתורה ובזמן הזה דליכא מומחין וסמוכין אין הודאתו בפניהם הודאה וה"ל במודה חוץ לב"ד בזמן ב"ד שלא נפטר בכך דהודא' דומי' דהרשעה בעינן דהיינו בפני ב"ד דאשר ירשיעון אלהים כתיב דהיינו בפני ב"ד בין הודה קודם תפישה בין הודה אחר תפישה.
ואע"פ שאין נזקקין לניזק לא לשום הנזק ולא לקבל עדותו כמו שאמרנו מ"מ נהגו קדמונינו וראשי ישיבות כי ראו היזק וחורבה גדולה יוצאת במה שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות המזיק ער שיפייס בעל דינו אבל אין מדקדקין עליו לומר כך וכך קצבנו עליך לתת לו וגם לזה קצבנו ליטול כך וכך כי זה היה דיני קנסות ממש אלא משערין בלבם שיעור קרוב ואין מגלין אותו ומנדין המזי' עד שיפייס לניזק ורואין עד כמה מגיע מה שרוצה ליתן לו אם הוא קרוב לאשר בלבם והניז' אינו ר צה לקבל אומרים לו אין בנו כח לנדותו יותר מכן מתירין לו את נידויו ואם הוא רחוק ממה ששיערו בלב' אין מתירין אותו עד שיקרב לאותו שיעור:
וכשמשערין צריכין לו עד כל מה שמגיע לו מדין תורה כגון כפל בגנב וד' וה' בטובה ומוכר וכה"ג הכל צריכין לשער כמו שיתב' לקמן סימן שמ"ט בע"ה וכן המבייש את חבירו בדברים אע"פ שאין דנין אותו כמו שנתבאר לעיל סעיף ב' ועוד דהא ק"ל שהוא פטור ממלקות מפני שהוא לאו שאין בו מעשה כמו שיתבאר בסמוך מ"מ מנדין את המבייש עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו דיותר הוא בשת דברי' מבשת של חבל' שאין דבר גדול מלשון הרע ודבר שאדם מוציא על חבירו וקונסין אותו ומכין אותו מכת מרדות שעבר על לאו דלא תונו איש את עמיתו אע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו מ"מ תקנו חז"ל להכותו מכת מרדות או שיפדה עצמו בממון לפי ראות עיניה והכל לפי הענין לפי המבייש והמתבייש וכבר הסכימו האחרונים הגדולים שבדורנו למגדר מלתא שפדיון המלקות היא בעד ל"ט זהובים ולאו מדי אלא לפי אורד שעה ולפי ראות הדיינים אם הוציא שם רע על חבירו מחויב שיתן סך ממון כמנין המכות שנתחייב יתר על כל העונשין והפיוסים שצריך לעשות למתבייש והמבייש ת"ח דינו מבואר בלבוש עטרת זהב סימן רמ"ג סעיף ז':
סימן ב
ב״ד מכין ועונשין לצורך שעה ובו סעיף אחד
א אע"פ שאמרנו שאין דנין בזמן הזה דיני נפשות ולא דיני מכות ולא דיני קנסות אם רואין הב"ד שצורך שעה הוא שהעם פרוצים בעבירות קבלו רבותינו ז"ל דמשום תיקון וישוב העולם או לעשות חזיק לקיום התורה דנין בין מיתה בין ממון בין כל מיני עונשין ולמדו' מקראי דעזרא דכתיב הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין וגומר ואם הוא אלם חובטין אותו ע"י ע"א ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ובלבד שיהיו כל מעשיהם לשם שמים ולא לכל הדיינים ניתן הרשות הזה אלא דוקא לגדול שבדורו או טובי העיר שהמחום רבים עליהם ואפילו אין בדבר עדות גמורה שהיה מתחייב על פיהם בדין בזמן שהיו דנין דיני נפשות אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק ואומדנא דמוכח שנראה להם שיש צורך שעה בכך לדונו בכך אפילו על פי עדים קרובים או עד מפי עד וכה"ג הרשות בידם כדי לעשות סייג לתורה שכיוון שרואין שפרצו העם בדבר יש להם לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה ולא שיקבעו הלכה לדורות וכן יש להם להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים אחריו שהוא עובר על העריות דכתיב גבי בני עלי אל בני כי לא טובה השמועה וכיון דכתיב אל בני לאו יש כאן מדברי הקבלה ומלקין אותו עליו כי לא טובה השמועה והוא שיהיה קול שאינו פוסק ולא יהיו לו אויבים שמוציאין עליו דבה רעה וכן מבזין את מי ששמועתו רעה ומבזין את יולדיו בפניו כדי שיוכיחוהו וכן יש להם רשות להפקי' ממון שיש לו בעלי' ולא בדו כדנתי' וכל רכושו יחרם והכל כפי מה שרואין לגדור פרצת הדור ולקנוס אלם ולנדות' ולהחרימו ולקללו ולהכותו ולתלו' שערו ולאוסרו בבית האסור. ולהשביעו בשם על כרחו שלא יעש' ושלא עשה כל אלו הדברים כפי מה שירא' לדיין שזה צריך לכך והשע' צריכ' לכך ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ולא להוסיף כבודו אלא להוסיף כבוד המקום וגם לא יהא כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה לא תעשה אפי' של תורה בשב ואל תעשה כדילפינן מולאחותו לענין טומאה כגון אם היה לבוש כלאי' דדבריהם בשוק אין כופין אותו להוציאו בשוק אע"פ שעובר בלאו דלא תסור כגון שהלך ונפסק ציצית טליתו בשב' דשוב אינו נקר' מלבוש וה"ל כמשא בכרמלית שאסור לצאת בו אפ"ה לא הצריכוהו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום משום כבודו וע"ל בלבוש תכל' סי' י"ג סעיף ג' ובע"ז סי' ש"ג ועיין בגמ' פ' מי שמתו בברכו' וכ"ש כיון שהם בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקי' בתורת אמת שיהי' זהיר הדיין שלא להרו' כבוד' אם לא להוסיף כבוד המקום בלבד וכדי שלא יטעו לומר שדנין דינין הללו בזמן הזה אין דנין המתחיי' ממש כפי מה שחייבתו התורה אלא עונש אח' כגון הורג נפש במזיד שנתחייב מיתה מן התורה עכשיו אין ממיתין אותו אלא מכהין את עיניו וכה"ג כיוצא בו לקטוע לו אבר אפי' בלא התרא' ולא לחייבו לגמרי כדין תורה ומעש' באלמנה שנתעבר' מע"א והיה הענין מפורס' והסכים הרא"ש לחתוך חוטמה כדי לשחת תואר פניה ושתתגנה על מנאפיה ודבר זה יעשו לה פתאו' כדי שלא תצא לתרבו' רעה להציל עצמ' וגם טוב לקונס' עוד בממונ' לפי עושר' לאדוני העיר ולעניי העיר וכה"ג רשאין ב"ד שבכל עיר ועיר לרדות ולייסר בכל מיני דדויין תדויין המסרב על תקנת' ואם הוא אלם ופריץ חובטין אותו ע"י ע"א שאומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ואם הוא עני ואינם יכולין לעונשו בממון רשאין לעונשו במלקות ובכל מיני הרדפו' עד שיהא ציית לדינא ולתקנתם לפי צורך שעה למיגדר מלתא. ומעשה בא' שהיה חיי' לחבירו מנה והקנה נכסיו לקטן כדי להבריח' מבעל חובו ואמרו שאין הקנאתו הקנאה ורשאין הצבור לעשות כן לגדור גדר בפני בעלי פרצי' כדי שלא ירגילו לעשות כן דהפקר ב"ד הפקר וכן צבור שתקנו שכל מי שלא יביא זכיותיו תוך ימי ההכרזה שיאב' זכותו שור' הדין שכל מי שלא היה בעי' ולא שמע ההכרזה אינו דין שיפסיד ואם הסכימו הקהל בפי' שכל מי שלא יבא תוך הזמן בין שמע בין לא שמע בין יורש בין אח' ותקנו כן לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק תרעומת מבעלי ערמות כל מה שתקנו והסכימו והנהיגו בהסכמת כולם או רובם מה שעשו עשו בין כדין בין שלא כדין רשאי' הם והפקר' הפקר וע"ל בלבוש עטרת זהב סי' של"ד.
סימן ג
בכמה דיינים דנין ובו ד' סעיפים.
א מן התורה אין נקרא ב"ד אלא ג' מומחין דג"פ כתיב אלקים בפ' משפטי' ואין אלהים אלא דיין מומחה כמו שכתבנו אבל משום תקון העולם אחז"ל שכל ג' יקראו בית דין וכשרי' לדיני ממונו ואפי' ג' הדיוטו' ואלו הג' דנין לאדם בעל כרחו. בד"א כשהנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו ורוח' אותו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאין חפץ באלו הג' שיברור התובע אז זה בורר לו אח' וזה בורר לו אחד כו' כמו שיתבאר בע"ה סי' י"ג ודוקא בדיינים שאינם קבועים אבל אם ישנן דיינים קבועין בעיר לא יוכל לומר לא אדון בפניהם אלא בפני זה בורר לו אחד כו' דאל"כ כל א' ידחה חברו וימשיכנו כדי לישמט מדינו.
ב וכיון דמקראי ילפינן שצריכין להיות ג' מדכתיב ג' פעמים אלהים בפרשה לפיכך פחות מג' אין דיניהם דין אם לא קבלום עליהם ואפי' הם סמוכין בא"י ואפי' אם לא טעו וההודאה שמודים בפניהם הוי כמי שמודה חוץ לב"ד בפני שאר עדים דעלמא שאינה הודאה אלא א"כ שיאמר אתם עדים כמו שיתבאר בע"ה סימן ל"ב וסימן פ"א ויכולין להחליף טענותיהן שטענו בפניהם וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן משא"כ כשהם ג' שאע"פ שאינם סמוכים ההודאה בפניהם הוי הודאה בב"ד וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שיתבאר בע"ה סי' פ'.
ג וכמו שתקנו חז"ל שג' הדיוטות יכולין לדון האדם בעל כרחו כן תקנו שיחיד מומחה לרבות יכול ג"כ לכוף את האדם לדין בפניו בעל כרחו מיהו אע"ג שמותר לו ליחיד מומחה לדון יחידי מ"מ אפי' קבלוהו עליהם מצות חז"ל הוא שיושי' עמו אחרים שאין דן יחידי אלא אח' ב"ה.
ד וכן אפילו הם שלשה שהוא ב"ד שלם כ"ז שהם רבים הרי זה משוב' ומוטב שיחתך הדין בי"א מב"י וטוב שיהיו כל היושבים בב"ד ת"ח וראוי' ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע מן שישב עמו שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים ונמצא הוא בכלל קשר בוגדים ולא בכלל ב"ד דכתיב לא יסור שבט מיהוד' ומחוקק מבין רגליו וגו' ולא יסו' משמע לעולם אפי' בזמן הגלות שאין מלכי יהודה לישראל מ"מ יהיה לאותו שבט שררה וממשלה על ישראל לפיכך אמרו לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליו' שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבי' ובני בניו של הלל הם נשיאי אר' ישראל ואלו ואלו הם מזרע דוד אלא שאלו שבבבל הם מן הזכרים מבניו של דוד ואלו שבא"י הם מן הנקבות בנות דוד ולכך דרשו מלת שבט שהוא לשון שררה יותר על אותם שבבבל ואמרו שאלו שבבבל הם חשובים בשררותם יותר מאלו שבא"י ונקראים ראשי הגולה אע"פ שאלו שבא"י גדולי' בתור' יותר אבל מ"מ בזמן הגלות אין שררתם וממשלתם שהיתה להם אלא ע"י כח ורשות שהיה להם ממלכי האומות כמו ממלכי פרס אשר היו תחת ממשלתם ולמדו רז"ל מפסוק זה שע"י אותו הכח יש להם כח ורשות לאותו ראש הגולה שבבבל ולנשיא שבא"י לדון את ישראל ולהשתרר עליהם בכל מיני ממשלה וגם יש להם כח להושיב דיינים עליהם כפי רצונם אפילו אינם מומחים והגונים כ"כ ודוקא אלו שהם מזרע דוד שיש להם להשתרר ע"י רשות שיש להם ממלכי האומות שהתורה התירה להם מן הפסוק הזה אבל לשאר בני אדם אסור להם לדון ע"י רשות המלך אם לא שקבלו אותם הקהל ברצונ' ע"פ כתב המלך ואפי' הם מומחים אבל המתמנה ע"פ ראש הגולה או ע"פ הנשיא מותר לו לדון אפי' אינו מזרע דוד ואפי' אינו מומחה כל כך מ"מ צריך להיות מומחה קצת כגון דגמי' ולא סביר אבל אם אינם מומחים כלל ולא קבלום עליהם בעלי הדינים הרי הם בעלי זרוע ולא ב"ד ואין דיניהם דין אפי' נתמנה מפי ראש הגולה ואפילו אם לא טעו וכל אחד מבעלי דינין אם ירצה חוזר ודן בפני ב"ד אחר דלאו כל כמינייהו דראשי גולה להכשירם לדיינים והתורה פסלתם שהמקדש בעל מום למזבח אין קדושת הגוף חלה עליו.
סימן ד
כיצד אדם עושה דין לעצמו ובו סעיף אחד:
א אחז"ל יכול אדם לעשות דין לעצמו כיצד כגון אם רואה את שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו ואם הא' עומד כנגדו למחות בו יכול להכותו עד שיניחנו ליקח את שלו מידו לא מבעיא אם הוא דבר שאם לא יקחנו עתה מידו עד שילך לב"ד יהיה לו הפסד כגון שהאחר יוציא אותו ושוב לא יוכל הוא להוציא מידו דפשיטא שעושה דין לעצמו ופטור על מה שמכהו ואפי' חבל בו ולקחו ממנו ע"י ע"א פטור אם לא היה יכול להוציאו באופן אחר אלא אפי' אם הוא דבר שלא יפסיד אם ימתין עד שיעמידנו בדין אלא שאינו רוצה לטרוח להעמידו בדין אפ"ה כיון שברור לו שהדין עמו ושיכול להוציאו מידו בדיינים יש לו רשות להציל את שלו אפילו על ידי הכאה אם אינו יכול להוציאו בענין אחר ואם בעל דינו יתרעם עליו אח"כ בב"ד ומצאו שעשה זה כהלכה אין סותרין את דינו ופוטרין אותו אבל אם אינו יכול לברר שכדין עשה מוציאין אותו ממנו ומחייבין איתו על ההכאה דלאו כל כמונו' לומר שלי הוא ולהציל את שלי אני רוצה בד"א שיש עדים שלקח מידו בכח דליכא מגו אבל אם אין עדים בדבר נאמן במגו דלהד"ם כמו שיתבאר בע"ה ודוקא שרוצה להציל את שלו שגזלו כבר כדפירש' וכ"ש שבא לגוזלו עכשיו והוא עמד עליו והכהו להציל את שלו וה"ה נמי אם יש לו פקדון או משכון של חבירו וחבירו חייב לו ממון שהלוהו יכול הוא לעכבו עד שישלם לו אבל אם היה חבירו חייב לו ממון ואין לו משכון או פקדון ממנו אין לו רשות למשכנו בשביל חובו דהא לא התירה התורה לעביט עבוטו אפי' בשוק אלא לשליח ב"ד כמו שיתבאר בע"ה סי' צ"ז סעיף ו' ואפילו אם היה לו פקדון או משכון בידו ועככם או שתפש דבר משלו ועכבו אין העכבה מועל' לו שיהא נחלט לו לחלוטין עד שישימוהו לו ב"ד ויחליטוהו לו בד"א ביחיד שיש לו דין עם יחיד חבירו אבל יחיד המדיין עם הרכים כגון בעסקי המס או בענין כיוצא בו שיש ליחיד תביעה על הקהל ורוצה להחזיק במה שביד של הקהל הקהל עושין דינא לעצמו וגובין ממנו את חובו אם יודעין שהדין עמהם ואפילו אינם יכולין לברר הדבר בפני הדיינים כי אינם יכולים להעיד שכולם נוגעין בדבר תקנת חכמים הוא שהקהל יקראו מוחזקים לגבי היחיד וצריך לתת להם משכון קודם שירדו לדין אם יש לו תביעה אחרת על הקהל זולת מסים ובענין מיסים יכולין לכוף אותו אפי' ע"י גוים להפסידו אם אינם יכולין להוציאה ממנו בענין אחר ואח"כ יתבע היחיד מהם את תביעתו שאם לא כן יבאו הקהל לידי הפסד שמתוך שהם רבים יתעצלו לתובעו שכל אחד ישמיט את עצמו וע"ד שאחז"ל קדיר' דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא כולו ולכך חשו חכמים להפסד רבים ואמרו שלעולם יהיו הרבים הם המוחזקים והתופסין נתבעין ולא תובעין כי ודאי היחיד לא יתעצל בתביעתו ויוציא לאור משפטו וכל זה בשאין אותו היחיד ת"ח אבל אם הוא ת"ח שתורתו אומנתו ויש לו דין כזה אפי' מחמת מסים א"צ לתת להם משכון וגס אינם נקראים מוחזקין כנגדו כדי שלא יבא לידי ביטול תורתו ע"י שיצטרך הוא להעמידם בדין.
סימן ה
באיזה יום דנין ובאיזה זמן ביום וכו ה' סעיפים:
א דבר תורה כל הימים ראינו לדון בהם ובמקום הצורך מצוה היא על הדיינין לדון בכל יום אם חילקה התורה בימנו יומי דדינא אכל מ"מ אסרו חכמם לדון בשבת ויום טוב משים גזירה שמא יכתבו טענות ותשובות ופסקי דינין וכה"ג ואם עבר ודן בהם בין שוגג בין מזיד דיניהם דין.
ב אין קובעין זמן לדון בע"ש ועי"ט מפני שהעם טרודין להכין צרכי שבת וי"ט ואפילו אם הזמינו לבעל דין לבא לב"ד אין צריך לבא בד"א לשלוח אחריו אבל אם באו מאליהן מותר לדיינים לקבל טענותיהם ואם הזמינו לבעל דין בע"ש וי"ט לבא לדין אחר השבת וי"ט ולא בא אין קונסין אותו דאמרינן אגב טרדת הזמנת צרכי שבת וי"ט שכח ולא זכר שהזמינוהו וכן אין קובעין זמן לבא לדין בניסן ותשרי מפני טרדת המועדות מיהו אינו דומה טרדות דמועדות שיש להם זמן להכין כל ימות החדש במו טרדת הכנת ע"ש לפיכך אם הזמינוהו לדין בניסן ותשרי לבא אחריהם ולא בא קונסין אותו אבל בסיון מזמינן ודנין אע"פ שיש בו ג"כ מועד העצרת כיון שאינו אלא יום אחד לבני א"י ושני ימים אפילו לבני הגולה אין טרדתו כל כך טרדה וגם בניסן ותשרי לא אמרן שאין קובעי אלא להזמין לבא מעיר לעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין לו זמן ודנין אותו וגם מעיר לעיר אם נראה לדיינין שיש בו חשש דחייה ורמאות קובעין ודנין ובזמן הזה נוהגין שדנין אפי בע"ש ועי"ט אם רואין שיש בו קצת צורך משום ביטול מלמדים וכה"ג. וכתב מורי הרמא"י ז"ל ודוקא לענין ממון יש להקל דהפקר ב"ד הפקר אבל בדבר איסור כגון לסדר גט או חליצה בע"ש משום ביטול מלמדים אין להקל ודוקא באקראי בעלמא אבל לקבוע זמן ב"ד ביום זה אין להקל.
דבר תורה אין דנין אפילו דיני ממונות אלא ביום ולא בלילה ודוקא תחלת דין אבל גמר דין דנין אפילו בלילה וילפינן לה מקראי דרמינן אהדר דכתיב ושפטו את העם בכל עת אפילו בלילה משמע וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו שכוונתו לומר כל דיני נחלות ובנחלות משפט כתיב והיינו דיני ממונות וש"מ דיני ממונות יהיה כיום הא כיצד יום להתחלת דין ולילה לגמר דין ואיפכא ליכא למימר דתחילת דין עיקר ועוד דביום הנחילו את בניו על כרחיך ד"ל ע"י עדים שיקבלו העדות שכן צוה וקבלת עדות הוא בתחלת דין ואם כן ושפטו את העם בכל עת אפילו בלילה רוצה לומר לגמר דין וכיון שאין תחילת דין בלילה אין מקבלין ג"כ עדות בלילה דקבלת עדות תחלת דין הוא ואם קבלוהו בלילה י"א שאין דנין עליו והוי כאילו לא קבלוהו בב"ד וי"א דאפי' אם עברו ודנו בלילה אפי' תחלת דין וגמרוהו דינהם דין דהא בבל עת כתב מ"מ לקמן סימן כ"ח סעיף ב"ה כתבתי באיזה דין אמרו שהוא דין אבל קבלת עדות אפי' אם קבלוהו בלילה אינו עדות ע"ש. הדיינין אינן צריכין לישב בדין כל היום כולו מהבוקר עד הערב אלא מקצת היום שכן אמרו רז"ל גבי ויעמוד העם על משה מהבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן בל היום כולו תורתו אימת נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב באלו נעשה שותף להקב"ה במעש' בראשית כתיב הבא ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ופירושו ע"ל ס"ח סוף סעיף ב' ואותו מקצת צריך להיות בבוקר קודם שאבלו ושתו שעדיין אינו עת שכרות שכן אמר שלמה ע"ה אי לך ארץ שמלבך נער ושריך בבוקר יאבלו אשרך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאבלו בגבורה ולא בשתי בגדורה של תורה ולא בשתייה של יין ואין מלכך אלא דיינין שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ עד כן אמרו חז"ל שזמן ישיבת הדיינין מהבוקר עד הסעוד' שהיא תחרת שעה שישי' של היום ומכאן ואילך אין צריכין לישב
ד אבל אם ירצו לישב זמנו כל היום דהא בכל עת כתיב מ"ט אמרו חז"ל שלא ישבו לדין סמוך למנחה גדולה דהיינו מתחלת שעה שביעית ולמעלה ואפי' לגמר דין לא ישבו סמוך למנחה גדולה דק שיתפללו קידם לבן דשמא ימשיך הדין ויעבור זמן תפלת המנחה ואם התחילו סמוך למנחה גדולה אפילו תחלת דין אין מפסיקין ואפי' לכשהגיע זמן מנח' קטנה ובלבד שיהיה להם שהות להתפלל אחר שיגמור הדין אבל אם התחילו סמיך למנחה קטנה אפי' גמר דין מפסיקין מיד ומתפללין
ה ומאמתי הוי התחלת הדין שאמרנו שאין צריכין לה סיק כשהתחילו סמוך למנחה גדולה משיתחילו בעלי הדינין לטענן או משיתעטפו הדיינין ויתיישבו לתת דעתם על דינהם עיין בלבווש התכלת סי' ל"ב.
סימן ו
על כמה דנין ובו סעיף א'.
אין הדיינים צריכין לישב בדין על תביעה פחות משוה פרוטה דקי"ל לגבי גזל דפחות משוה פרוטה אינו נקרא גזל וילפינן לה מקראי דכתיב גבי גוזל הקדש ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואמרינן ואת רבוי הוא דבל אתין וגמין רבויין הן ואתא לרבות פחות משוה פרוט' בהישבון ומדאיצטרכא התורה לרבות גבי הקדש פחות משוה פרוטה להשבון ש"מ גבי הדיוט אינו צריך השבון וטעמא דסתם בני אדם מוחלין זה לזה על פחות משוה פרוטה ואין תביעתו תביעה ואף כי זה התובע אינו רוצה למחול בטלה דעתו אצל כל אדם ואין משגיחין בו ובצעקתו ואפי' הוזקקו בבר לישב על שוה פרוטה אין גומרין אותו על פחות משוה פרוטה וי"א שאם התחילו בפרוטה צריכין לגומרו בפחות משוה פרוטה וה"ד כגון אם חוזר הנתבע ותבע מן התובע פחות משוה פרוטה נזקקים לו דאי לתובע אתר ה"ל תחלת דין לגבי דידיה ואע"פ שישבו כבר בדינים אחרים אין נזקקים לזה כלל שתובע פחות מש"פ אבל לנתבע שאינו אלא משיב על טענת התובע ומשיב זה בכללן לומר אדרבה הוא חייב לי וכה"ג נזקקין לו.
סימן ז
מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה וקורבה ובו י"ב סעיפים :
א כל ישראל כשדים לדון ואפילו ממזר ואפילו כל שלשתן שיושבין בדין הם ממזרים כשרים.
ב אבל גר פסול לדון שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחיך תשים ריבה הכתוב משימות הרבה לומר לך בל משימות שאתה משים עליך אפי' דיין בעלמא לא יהא אלא מקרב אחיך וממזר מקרב אחיך מקרי ולא גר ואפי' בדיני ממונות משמע שפסול בד"א שהוא עצמו גד שנתגייר או שהוא מזרע גרים משני צדדין מאביו ואמו אבל אם הוא מזרע ישראל מצד אחד כשר דמקרב ישראל הוא לא מ בעיא אם אביו מישראל כשר דהא כגון זה כשר הוא אפי' לכהונה אלא אפילו אינו מזרע ישראל אלא מצד אמו כשר לדון דמקרב אחיך קרינן ביה כיון שאמו מישראל ואפילו שלשתם גרים שאמותיהם מישראל כשדים וגר משני צדדיו דאמרינן דפסול לא אמרן גמי אלא לדון את ישראל אבל לדון את ור חבירו כשר דדרשינן עליך דהיינו על ישראל הוא שצריך להיום מקרב ישראל אבל על הגר יכול להיות דיין אפילו גר גמור שאינו בלל מישראל לא מאביו ולא מאמו.
ג קטן פסול לדון כיון שאינו בן מצות ואם הגיע לי"ג שנה אפי' לא הביא שתי שערות אם הוא מפולפל ובקי בחדרי תורה ראוי לדין בין להושיב אותו עם אחרים בין ביחיד מומחה וי"א אפילו הביא שתי שערות אינו ראוי לדון עד שיהיה בן י"ח שנה שאו הוא יודע בטיב משא ומתן שבין הבריות שכן מצינו ביאשיה מלך יהודה שכל דין שדן מבן שמונה שנעשה מלך עד שהגיע לכן י"ח החזיר שקודם לכן לא החשיב דיניו להיות דין. סומא בשתי עיניו פס"ל לדון דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע הקישה התורה ריבות לנגעים מה נגעים שלא בסומא דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבות שלא בסומא מיהו אע"ג דלנגעים אפילו סומא באחד מעיניו פסול דלכל מראה עיני משמע עד דאיכא כולה מראה מ"מ לדון סומא באחד מעיניו בכשר דלא גרע ראיית סומא בא' מעיניו ביום מראיית כל האנשים בלילה דאמרינן לעיל דהתירה התורה גמר דין בלילה הלכך סומא באחד מעיניו שאי אפשר לו לראות בענין אחר כשר אפי' ביום ואפי' לתחלת דין ואפי' לכתחלה דאל"כ אלא לגמר דין כיצד יבא לגמר דין בלא תחלת דין.
ד י"א דשתו יין מותר לדון דיני ממונות שלא אסרה התורה שתוי יין אלא להוראת איסור והיתר שכן כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול וגו' ולהורות את בני ישראל את החקים וגו' ואילו משפטים לא כתיב וכ"ש בזמן הזה דיינות שלנו אינם חזקים כל כך דאם שתה מהם ולא הגיע לשכרות הרבה שמותר לדון. ה אשה פסולה לדון אע"ג דהוקשה אשה לאיש לכל התורה לדין פסולה משום דהקפידה התורה גבי עסקי דינים על אנשים דוקא דכתי' ועמדו שני האנשים וגו' א"נ מדכתיב וישארו שני אנשים במחנה ואנשים דהכא מיותר הוא למעוטי נשים וחתם גבי ע״י זקנים שבירר משה להיות דיינים על ישראל כתוב וכ"ת הרי דבורה דכתיב והיא שופטה את ישראל ע"פ הדיבור ולכבוד השכינה ששרתה עליה שאני א"נ היא לא דנה בעצמה אלא היתה מלמדת שופטי ישראל. דבר תורה אין עד נעשה דיין אפי' ראה הערות בשעה שהיה ראוי להיות דיין שנאמר ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו הבעלי דינין לפני ה' אלו הדינין ש"מ דעדים לחוד ודיינין לחוד וצריכין העדים לעמוד לפני הדיינין בעת שיעידו. ועוד שכל עדות שאי אתה יכול להזימו אינו עדות גמור ומאויי' ואם נעשה עד לדיין עדות שאי אתה יכול להזימו הוא שלא יקבל הזמה על עצמו לפיכך אין מכניסין העד במניין הדיינים בד"א בעד שמעיד בהגד' כגון שהעיד אחד או שנים מן הדיינים בפני חבירו על מעשה שראה אע"פ שראה אותו המעשה ביום בזמן שהיה ראוי להיות דיין שוב אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעש' שאז אם היו מזמין את העד הוא לא יכנס עמהם במניין לקבל הזמה אבל אם אין שום אחד מעיד בפניהם כגון ששלשה הדיינין ראו בעצמן המעשה אפי' אם כוונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום שהוא זמן שהי' ראויים לדון נעשים דיינים ודנין הן עצמן על אותו מעשה שראו אפילו ביום אח' ואימתי שירצו שכיון שראוהו בעת שהיו ראויין להיות דיינים חשבינן אותה ראייה כאלו באותו פעם ישבו בדין ושמעוהו מפי עדים בתורת עדות שאין שמיעת העדות גדולה מראיית עינים ועדות שנתקבל בב"ד יכולין לדון עליו אימתי שירצו ה"נ יכולין לדין על ראייתן שהוא קבלת עדותן בכל עת שירצו והטעם שהיא עדותן שאי אתה יכול להזימו אין לפוסלו וכיון שכל הדיינים יודעין בבירור שזה העדות א"א להיות מוזם שכלם יודעים שכולם ראו לא שייך לחוש לזה משא"כ כשאחד או שנים מהם הם עדים והשלישי אינו יודע בבירור כמוהם נ"ל אבל אם ראוהו בלילה בזמן שלא היה ראוין לדון באותו פעם אע"ג שאין שייך כאן טעם העדות שאי אתה יכול להזימו אפ"ה אין דנין על מעשה זה ע"פ עצמן מפני שאי אפשר לקיים כאן ועמדו שני האנשים לפני ה' שכשישבו למחר לדין זה על כרחך יצטרכו לחזור להגיד עדותן בעת הדין שאין שייך כאן שלא תהא שמיעה גדולה מראיי' שאין ראייתן בלילה חשובה כקבלת עדות בפני דיינים ע"י שמועה דאפי' בדיעבד אינו עדות בלילה שעדות תחלת דין הוא כמ"ש למעלה ויתבאר עוד לקמן סי' כ"ח סעיף כ"ה ע"ש לפיכך צריכין דיינים אחרים שיעידו הם בפניהם על זה המעשה וידונו הדיינין עליו ואם היו שם גם כן אחרים שראו המעשה בלילה אע"פ שגם הם ראוהו יכולין הם לדון על פי עדות ראיית האחרי' שיעידו בפניהם בד"א שלא הוזמנו הם בשעת מעשה להעיד אבל אם הוזמנו הם ג"כ להעיד אף בעדות האחרים לא ידונו שכיון שהם העדים שהוזמנו הוי להו עדים ואין עד נעשה דיין משום ועמדו וגו'. וי"א שאפי' הוזמנו להעיד יכולין לדון בעדות האחרים דהא מ"מ עדות שאתה יכול להזימ' הוא וגם ועמדו שני האנשים לפני ה' יש כאן. בד"א שאין עד נעש' דיין בדיני דאורייתא אבל בדבר שהו' דרבנן עד נעש' דיין.
ו מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שהוא קטן ממנו הדעת נותן שאין הדיין יכול לכופו לילך לפניו שיש בזה חילול כבודו אלא שמכנפין מאן דאיכא התם מחכימי ומעיין בדיני'.
ז אסור לאד' לדון לכתחלה למי שהו' אוהבו אפי' אינו שושבינו ורעו אשר כנפשו לא ידונו שמתוך אהבתו אינו רואה לו ח"בו וכן לא ידון למי שהו' שונא אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו שמתוך שנאתו אינו רואה לו זכות ולא משום חשד רשע ופשע אסרו לדון אוהב ושונא אלא דקי' להו לחכמים שעניין הזכות והחובה מבצבצ' באדם בלא כיון רשע אלא מתוך אהבה מועטת הלב נוטה לזכות ומתוך שנאה מועטת הלב נוטה לחובה אבל מ"מ אם דנו דיניהם דין ואפי' לכתחלה אין אחד מבעלי הדינין יכול לפוסלו אלא שאמרו חכמים משום מדת חסידות לא ידונו לפי שצריך שיהיו השני בעלי דינין שוין בעיני הדיינים ובלבם ואם לא היה הדיין מכיר את שום אחד מהם ואת מעשיו אין לך דין צדק כמוהו אבל אם הוא שונא גמור פסול הוא מן התורה ויכול הבעל דין לפוסלו ואפי' בדיעבד אין דיניו דין שנא' והוא לא אויב לו וגו' ואמרו חז"ל דהאי והיא לא אויב לו על כרחך לאו ארוצח קאי דהא כבר כתיב והוא לא שונא לו וקראי אחריני טובא גבי רוצח כתיבי אלא אדיין קאי והכי קאמר והוא לא אויב לו פי' הדיין אז ידוננו הא אויב לו פסול הוא מן התורה ויכול הבעל דין לפסלו ולא ידוננו וכיון שהתורה פסלה שונא גמור סבר' הוא דה"ה אוהב גמור שהוא שושבינו ורעו גם כן הוא פסול מן התורה ואין דיניו דין ואיזהו שונא שאינו יכול לדונו כל שלא דבר עמו שלשה שנים מחמת איבה. ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו ואין הדיין מודה לו אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו אלא אם כן יביא עדים שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה.
ח ב' ת"ח השונאים זה את זה אסורין לישב יחד בדין שמתוך ששונאים זה את זה דעת כל א' מהם לסתור דברי חבירו ומתוך כך כל אח' מטה את חבירו מדרך האמת ויצא מביניהם משפט מעוקל ואסמכוה ג"כ אקרא דכתיב והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו למה לי אלא לשני דייני' שלא מבקש רעה זה לזה ידונו אבל כשמבקשי' רעה זה לזה דהיינו שונאי' לא ידונו. כל הפסולים להעיד מחמת קורבה כמו שיתבאר לקמן בהלכות עדות סי' ל"ב סעיף ב' בס"ד פסולין גם כן לדון דכמו דדרשינן לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים כו' כך דרשינן ליה לא יומתו בדין בנים. וכן לא יהיו הדיינים קרובים זה לזה כמו בעדים דמ"ש. וכן י"א שאפי' הדיינים והעדים לא יהיו קרובים זה לזה מטעם זה דמ"ש כיון שהדין נחתך על פי הדיין והעד יחד הרי עיקר הדין נחתך על פי קרובי' והתורה פוסלתו. ועוד דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה שלא יקבלו הדיינים הזמה על קרוביהם. מחותנים כגון אבי החתן ואבי הכלה אע"פ שמעידין זה לזה י"א שאין דנין זה לזה ויכול הבעל דין לפוסלו לומר אינו מקובל לי כי לא יהפוך בזכותי. בד"א בדיין קבוע או שהקהל והראשים נותנים דיינים לשני בעלי דינין אבל כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו א' כמ"ש בע"ה סימן י"ג כל אחד יכול לברור את אוהבו אי מי שירצה ואין חבירו יכול לפוסלו אם לא בפסול גמור שהו' פסול מן התורה שכיון שעיקר הדין תלוי בשלישי המכריע אין לפסול אות' המבוררי' אע"ג דמתקרבי דעתייהו לגבי בורריה' דבלאו הכי כל המתברר מאחד אע"ג שאין לעשות כן מדינא כמ"ש בע"ה מ"מ דרכו הוא לתת לבו יותר לדברי מי שבירר אותו ולהפך בזכותו יותר ולהבין דבריו להטעימו לדיין חבירו והג' יכריע ביניהם לאמתת הדין. אבל פסולים גמורים פשיטא שיכול כל אחד לפסול דיין חבירו אפי' בזה בורר כמו שית' לקמן בע"ה. הרב יכול להיות דיין לתלמידו שאינו אוהבו יותר מחמת שהוא תלמידו וכל הפסולין לדון משום אהבה ושנאה או קורבה מ"מ יכולים הם להושיב תחתיהם אחרים הכשרים לדון שידונו אותו הדין. המנדה את חבירו מפני שזלזל בכבודו יכול לדונו שאין זה נקרא שונאו אלא שמענישו על פקודתו וע"ל סי' ל"ג סעיף ו' כל הפסולין להעיד מחמת עבירה משום שנא' אל תשת ידך עם רשע וגו' פסולים ג"כ לדון דחד טעמא הוא.
י ודיין שיודע בחבירו שהיא גזלן או רשע אין לו להצתרף לישב עמו בדין שנא' אל תשת וגו' וכתוב מדבר שקר תרחק. וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבין בדין אלא א"כ היו יודעים מי ישב עמהן כדי שלא יצטרפו לדיין שאינו הגון יא צריך הדיין שיהיו בו שבעה דברים הללו. חכמה. ענוה. יראה. שנאת ממון. אהבת האמת. אהבת הבריות להם. בעלי שם טוב. שכל אלו הדברים הם מפורשי' בתורה אמר הכתוב חכמים ונבונים הרי חכמה. וידועים לשבטיכם אלו שהבריות נוחים מהם כי ידועים מל שין ולנעמי מודע ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאן ומתנן בנחת עם הבריות ולהלן הוא אומר אנשי חיל שיהיו גבורי' במצות ומדקדקים על עצמן וכיבשים את יצרם שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע ויהיו פרקן נאה ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען וכל זה וכיוצא בו הוא בכלל בעלי שם טוב. ומה משה ע"ה היה עניו אף כל דיין צריך להיות עניו. יראי אלקים כמשמעו. שונאי בצע כמשמעו שאף ממון שלהם אינם נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ ממון שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו. אנשי אמת שיהיו רודפין הצדק מחמת עצמן בדעתן. אוהבים את האמת ושונאי' את החמס ובורחין מכל מיני עול. וע"ל סימן ח' סעיף א'.
יב כל דבר שיש לדיין צד הנאה בו אינו יכול לדין עליו דודאי לבו נוטה אחר הנאתו ולא ימצא זכות למתנגדו לפיכך בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין אותם בדייני אותה העיר אא"כ יש להם ס"ת אחרת לקרות בה שכיון ש"ש להם ס"ת אחרת יכולין לסלק עצמן מזו שנגנבה ולקבל עליהם אפילו יזכו בה שהם לא יקראו בה עולמית רק באחרת ואז יכולין לדון על אותה שנגנבה שאין להם שום הנאה כה ואפילו אם יקראו בה הקהל בעוד' בבית הכנס' והם ישמעו הקריאה אין זה הנאה להם כיון שיש ס"ת אחרת בכ"ה שיכולין הקהל לקרות בה וי"א אפי' הם עצמן יכולין לקרות בהו אם קורין אות' לס"ת דלא מיקרי הנאה כיון שיש ס"ת אחרת בכ"ה שיכולין הם לקרות בה וע"ל סי' ד' אם א' מחזיק בשלה' דעברי דינא לנפשייהו וע"ל סימן ל"ז סעיף י"ט וב' וה"ה בדין ב"ה שיש מחלוקת עליה יכולין לדון דייני אותה העיר אע"פ שכולם נכנסים לתוכה אם יש ב"ה אחרת באותה העיר כמ"ש בדין ס"ת והאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני איתו העיר לפי שמיטל עליהם לפרנסם ואפי' בעניי' שיש להם קצבה אין מועיל להם לבני העיר סילוק לומר אנו נותן להם קצבתן בין יזכו בין יתחייבו וידונו אותה בדיינים שבעירנו או הדיינין יאמרו אנו נתן להם לעניים קצבתן המגיע עלינו בין יזכו בין יתחייבו ואין לנו הנאה בזכותן אפ"ה לא ידונו הדיינין שכעירם מפני שיש להם הנאה לדיינין ולבני העיר שיהיה להם לעניי עירם פרנסה בריוח כיון שמוטלין עליהם. וכן כל ענייני המס אין דנין בדייני אותה העיר לפי שיש להם חלק בו ונהנין ממנו. בד"א במס כללי כגון להעיד או לדון על אדם אחד אם הוא מפורעי המס במקום ההוא אם לא שהוא דבר שאין לו קצבה שמי יודע כמה שנים יחיה אותו הפורע המס שמעידין עליו או שדנין עליו ואין יכולין העדים או הדיינין לסלק עצמן לומר אנו נתן חלקנו ולא נהנה מן המס שלו כיון שאין לו קצבה אבל מס פרטי בגון שיודעים שלא ינהוג אלא לזמן קצוב יכולין העדים והדיינים לסלק עצמן ולומר שיתנו הם לקהל בלי ערמה ומרמה כפי החלק המגיע להם באותו הסך בין יזכו בין לא יזכו ואז דנין להם בדייני אותה העיר אחר שנסתלקו עדים והדיינין ואם עשו תקנה אי שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענייני המסים דינהם דין כמי שקבל עליו פסול או קרוב לדון שדינו דין וע"ל סוף סימן ל"ז סעיף כ"ב.
סימן ח
שלא למנות דיין שאינו הגון וגורל שכר הדיין ועונשו ובו ה' סעיפים.
א אין למנות דיין שאינו הגון לדיין אע"פ שהוא בעל מדות טובות וכולו מחמדים אלא שאינו חכם בתורה ובקי בדיני' אין למנותו דכל שממנה דיין אפי' דיין כזה עובר בלא תעשה דלא תכירו פנים במשפט דהאי לא תכירו ע"כ לא מיירי בדיין עצמו להזהירו שלא יכיר פני אחד מן הבעלי דינין להצדיקו שלא בדין ולעשות עול דהא בפרשת מינוי הדיינים כתיב שופטים ושוטרים תתן לך וגומר ועוד שכבר נאמרו כמה לאוין ואזהרות על זה לא תעשה עול לא תטה משפט ודל לא תהדר ולא תהדר פני גדול וכמה לאוין אלא ע"כ אינו מדבר אלא בסנהדרין או מלך או ראש גולה או בכל מי שיש כח בידו למנות דיינין שלא יכיר פני אדם ויאמר איש פלוני נאה הוא אושיבנו דיין או איש פלוני גבור הוא אושיבנו דיין או איש פלוני קרובי אושיבנו דיין או איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט ואפי' ע"מ שישאל כל דין ודין שיבא לפניו מפי דיין חכם שבעיר אסו' להושיבו שכיון שאינו בקי בדינים א"א לו להציע ולהטעים דברי טענות הבעלי דינים לפני החכם בשאלותיו על נכון ואפשר לי לומר שעל כיוצא בזה אחז"ל כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון כאלו נוטע אשרה בישראל שנ' שופטים ושוטרים תתן לך וסמוך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ ועץ דיין הוא דכתיב כי אדם עץ השדה ומוקמינן ליה בתלמיד ואמר רב אשי ובמקום שיש ת"ח כאלו נטעה אצל המזבח שנ' אצל מזבח ה' אלקיך ות"ח מכפרין כמזבח ע"כ ונ"ל שכוונת רב אשי לומר על זה הדרך שימנה אותו אפי' ע"מ שישאל את החכם אפ"ה הוא כנוט' אשרה אצל המזבח דאל"כ מאי קמ"ל רב אשי דמה לי נוטע אשרה סתם או נוטעה אצל המזבח בתרווייהו חד לאו הוא אלא ע"כ כוונתו לומ' על זה הדרך שישאלנו ודריש אצל המזב' כלו' שיהיה אצלו תמיד שישאלנו לת"ח הנמשל למזבח אפ"ה אסו' מיהו באותן העיירות הקטנות שאין בהם חכמי' הראויי' להיות דיינים או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דייני' שלא ילכו בפני הערכאות של גוי' מוטב שימנו הטובי' והחכמים שבהם אע"פ שאינם ראויי' לדין משילכו בפני הערכאו' שיש בו עון גדול וחלול השם וכיוון שקבלו עליהם אין אחרי יכולין לפוסלן. וה"ה בכל צבור בעת הצורך יכולין למנות עליה' אפי' שאינן ראויים מדין תורה ובלבד שיכוונו לשם שמים אך לא ימנו שום דיין בשביל עשרו וכל המתמנה בשביל עשרו אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל בו ולזלזלו ואסמכוהו אקרא דכתיב לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב ודייקינן הא דעץ שרי בתמי' ומשנינין אלקי הוא לשון דיין וה"ק קרא לא תעשו דייני כסף ודייני זהב כלומ' בשביל עושר כסף וזהב אשר עמהם והוקשו לאלקי בסף וזהב לומר שמצוה להקל בו ולזלזלו כמו האלילי בסף ואלילי זהב. וע"ל סוף סי' ג'.
ב וכל ב"ד מישראל שהוא הגון שבינה עמהם שנ' אלקים נצב בעדת אל לפי' צריכים הדיינים לישב באימה וביראה מאימת השכינה שעמהם ובכובד ראש ובעטיפת טליתן כדי שלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושב' עליהן ומטעם זה ג"כ אסור לדיין להקל ראש ולישב ולספר בדברי' בטלים בב"ד כדי שלא יסיח דעתו מן הדין רק ידבר בד"ת וחכמה ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוחה לו מתחתיו שאם יעוות הדין יפול בחרב או בגיהנם ואסמכוהו אקרא דכתיב הנה מטתו של של שלמה פירוש מקום שכינתו של מקום הנקרא שלמה מלך שהשלום שלו וקרא לו מטתו מפני שהוא שוכן שם בין הדיינים כמ"ש אלקי' נצב בעדת אל ששים גבורים סביב לה כולם אחוזי חרב ר"ל להפחיד הדיינים ומסיים מפחד בלילות ר"ל גם מפחד הגיהנם הדומה ללילה וידע את מי הוא דן את בני ישראל שנ' בהם כי ה' יריב ריבם ולפני מי הוא דן שהרי הקב"ה יושב עמו ורואה ומי הוא עתיד ליפרע ממנו אם הוא נוטה מקו הדין שנאמר ובקרב אלקים ישפוט ר"ל שהוא י"ת דן בין הדיינים איזה שיטה מקו הדין וכתיב ראו מה אתם עושי' כי לא לאדם תשפוטו כי לאלקים ר"ל מפני שמטריח אותו ית' להחזיר הממון לבעלים אם יטלו ממונו שלא בדין, וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנא' משוד עניים מאנקת אביוני' וגו' עתה אקום יאמר ה' ר"ל אסתלק משער ב"ד ואם נוטל ממון מזה שלא כדין ונותן לזה הקב"ה נוטל ממנו את נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש ושמא יאמר הדיין מה לי לצרה הזאת שאם אטעה איענש ת"ל ועמכם בדבר המשפט כלומר אמר להם יהושפט לדיינים אין לכם לירא ולמנוע מן הדין בשביל זה כי לא תיענשו כי עמכם בדבר המשפט כלומר אם תשפטו מה שעם לבבכם על פי טענותיהם ודבריהם לצדקם ולאמתם שוב לא תיענשו כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא עוד אלא שכל דיין שדן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתשרה בישראל שנא' אלקים נצב בעדת אל ונעשה שותף להב"ה במעשה בראשית אפילו אינו דן אלא שעה אחת ביום וילפינן לה מקרא דכתיב גבי משה ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית דכתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ונ"ל דהכי דריש לקרא ויעמוד העם על משה וגו' ר"ל דקאי אפסיק של מעלה ממנ' וישב משה לשפוט את העם ר"ל שישב משה שעה אחת או שתים לדון ביניהם ואמר הכתוב הזה ומה היה שכרו של משה בזה שהיה לו ולכל העם עמידה וקיום בזכותו בכל מה שנאמר בו ערב ובקר דהיינו כל מעשה בראשית נתקיים בשביל זכות המשפט שדן לאמתו אפי' שעה אחת.
ג ופני שגודל ב"כ עונש הדיין המטה הדין כמו שאמרנו אף על פי שגם שכרו מרובה כשיתכוין לש"ש היה דרך החכמים הראשונים בורחין מלהתמנות ודוחקין עצמם הרבה שלא לישב בדין פן יכשלו ואשמו ויצא שכרם בהפסדם ע"כ נמנעו עד שידעו שאין שם ראוי כמותן ואם ימנעו עצמן מהדין תתקלקל השור' ואעפ"כ לא היו יושבין בדין עד שהיו מכבידי' עליהם העם והזקנים ומפצירים בם.
ד ואסור לדיין להתנהג בשרר' וגסות הרוח על הצבור אלא בענוה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח לעולם שנאמר לכן יראוהו אנשי' לא יראה כל חכמי לב ר"ל מי שגורם שייראו ממנו האנשים שלא לשם שמים לא יראה בן שיש לו חכם לב וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע"פ שהם עמי הארץ ולא יפסיע על ראשי עם קדש פירוש כשהצבור יושבין צפופין לא ילך הדיין דרך עליהם על האצטבאו' לישב במקומו שנר' כמפסיע על ראשן דרך גאוה ואסמכוה אקרא דכתיב לא תעלה במעלו' וסמוך ליה ואלה המשפטי' כלומר אף לשופטים אני מזהיר לא תעלה וגו' כי אע"פ שהם הדיוטו' ושפלים בני אברהם ויצחק ויעקב הם וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאן כמו שדרשו ז"ל ויצום אל בני ישראל ע"מ שיהיו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים וכשם שנצטוה הדיין לנהוג במדה זו כך מצוה בצבו' לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם דכתיב ואצוה את שופטיכ' בעת ההיא דמשמע שהזהיר החכמים להדריך הצבור ע"כ וכתיב ואצוה אתכם בעת ההיא דמשמע שהזהיר הצבור עצמם ומה הוצרך להזהירן אלא ה"פ אזהרה לדיין שיסבול את הצבור ואזהרה לצבור שתהא אימת הדיין עליהם וגם הוא לא יתבז' ולא ינהוג קלות ראש לפניהם ואחז"ל שכיון שנתמנ' אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם לפיכך דיין שאין לו מי שישמשנו אסור לו לקבל עליו להיות דיין. ומעתה הרי ק"ו אם מלאכה ברבי' אסור לו ק"ו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסיו' ע"ה ובסעודת מריעים אוי להם לאותם הדיינם שנהגו בכך ומועלין בתור' משה רבינו ע"ה שביזו דיניה והשפילוה עד הארץ והגיעוה עד עפר וגרמו להם רעה ולבניהם בע"הז ובעה"ב.
ה ואף בשליח ב"ד ששולחין להזמין הבעלי דיני' לדין אסור לנהוג בו קלות ראש והמצערו והמבזה אותו ומביישו יש להם לבית דין רשות להכותו מכות מרדו' ומותר לשליח ב"ד להגיד לב"ד שזה ציער אותו או הקלה את הבית דין ואין בזה משום לישנ' ביש' דכתיב גבי משה העיני האנשים תנקר וגו' ומהיכן ידע משה שהם אמרו כן אלא ודאי השליח הגיד לו כן ש"מ שמות' שאם היה בו משום לישנא בישא לא היה משה מקבלו ולא היה כותבו בתורה, והשליח נאמן כשנים להגיד לב"ד שהקלה אות' כדי שינדוהו וגם השליח בעצמו אם ירצה יכול לעשות דין במסרב בו להכותו ואם הזיקו פטור אפי' היה יכול לכופו או להציל בדבר אחר שע"מ כן שלחוהו הבית דין וע"ל סימן י"א סעיף א'.
סימן ט
שלא ליקח שוחד והתרת שכר בטלה ובו ה' סעיפים
א מאד מאד צריך ליזהר הדיין שלא ליקח שוחד אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב שכן ארז"ל לא תקח שוחד מה ת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי פשיטא הרי כבר נאמר לא תטה משפט וכמה לאוין שלא לעשות עול במשפט אפי' בלא שוחד אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב לכך נאמ' לא תקח שוחד ואם לקח צריך להחזירו כשיתבענו הנותן שיאמר שלא מחלו לו אלא שירא ממנו שלא יקלקל דינו לכך נתנו לו אבל אם אינו תובעו אינו צריך להחזירו שודאי בלב שלם נתנו לו ומחלו לו וכשם שהלוקחו עובר בלאו דלא תקח שוחד כן הנותנו עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול שהרי מכשיל את הדיין לקבלו ממנו ואין פי' שוחד שוחד ממון לבד דא"כ הוה ליה למכתב בצע לא תקח אלא אפי' שוחד דברי' שאין לשון שוחד אלא שהוא חד כלומר שעושה הבעל דין עמו דבר שלבו מתקרב' ומתאחדת להטותו אליו להצדיקו לפיכך אפי' לא דבר לו דברים טובים אלא שעשה מעשה לפני הדיין שרוצה להחניף לדיין כגון דמנח גדפא ארישא דדיינא ואתא איהו ושקיל ליה או דשדי רוקא קמי דיינא ואתא איהו וכסייה וכל כיוצא בזה צריך הדיין להרחיק עצמו מדינו של זה לכן כל דיין שצריך לשאול כלים משכניו ורגיל הוא לשאול מהם תמיד פסול להם לדין אבל אם אינו רגיל לשאול מהם אלא באקראי בעלמא או שגם הוא יש לו להשאילם כשר שמה שמשאילים לו אינו אלא פירעון על מה שמשאיל הוא להם ואם הוא באופן שהשכנים מתהנין בזה במה שהוא שואל מהם שיש להם חשיבי' לשכנים ומתחשבות במיני הבריות שהחכם יש לו עסק עמהם אפי' אינו חוזר ומשאילם כשר להם ואפי' מדות חסידו' ליכא להרחיק מדינא.
ב ואם הוא מפורסם באחד שיש לו דין עם חבירו וקדם התובע קודם שיזמין את הנתבע לדין ושלח מנח' לדיין אין הנתבע יכול לפוסלו מ"מ אם מרגיש הדיין בעצמו ויודע שנתקרב דעתו לזה מחמת המנחה הזאת מדת חסידות הוא לדיין שירחיק עצמו מדין זה.
ג נהגו ברוב מקומות לעשות קופה לב"ד שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד כמה עולה בשנה ומגבין אותה בתחילת השנה או בסופה ואין בזו משום תורת שוחד או תורת אגרא ולומר דהוה ליה כדיין הנוטל שכר לדון שדיניו בטלין שאין זה נקרא שכר כי חובה הוא על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם שנאמר והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וגם אם יש שם נדבות או הקדשות סתם לוקחין מהן שאין צדקה והקדש גדול מזה אבל יותר טוב הוא לגבות אותו בתחלת השנה שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם שיגבו אותו להם.
ד כל דיין שיושב ומגדיל שכר החזנים ולסופרים ולשמשים הרי זה ' בכלל הנוטים אחרי הבצע שנאמר בבני שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו איירי הבצע ופירושו שלא הלכו בדרכי אביהם שהיה אביהם שמואל הצדיק מחזיר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם והם לא עשו כך רק ישבו בבתיהם ושלחו אחריהם כדי להרבות שכר לסופריהם ולשלוחיהם המזמינים לדין והכתוב קראו בצע.
ה הנוטל שכר לדון קנסוהו חז"ל שכל דיניו שידין יהיו בטלים שכך אמר להם משה לישראל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' כאשר צוני ה' אלקי ולשון ראה משמעו ראה ממני וגם אתם תעשו כמוני מה אני למדתי בחנם אף אתם תלמד ותשפטו בחנם ולאו דוקא אותו הדין שידוע לנו שנטל בו שכר שבטל אלא כל דיניו שדן בטלים שסתמו נטל שכר על כולם לפיכך סתמא כל דיניו הם בטלים אבל אם ידוע שלא נטל בהם שכר דיניו דין ואפי' אם לאחר שדן את הדין אם בא בעל הדין ליתן לו מתנה על שהיפך בזכותו אסור לו לקבלו כ"כ מורי מהרמא"י ז"ל והא דקבל רב פפי מבר חמא כרגא דכולי שני בפ' זה בורר משום שהפך בזכותו רב פפי לא היה דיין אלא הלי' בעדו נגד ריש גלותא שהי' דיין וזה שרי נ"ל וכן לא אסר הכתוב אלא בנוטל שכר הדין אבל אם אינו נוטל שכר הדין אלא שכר בטלתו מותר והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידוע לעשות בשעה שמבקשין ממנו לדון ואומר לבעלי הדין תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי או תנו לי שבר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה אז הוא מותר אבל אם נוטל יותר מכדי ביטול מלאכתו מה שהו' יותר מכדי ביטול מלאכתו הוה שכר דינו וכבר אמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים והוא שיקבל שכרו משניהם בשוה שאם נוטל מא' יותר מחבירו הוי כמו שוחד אפי' אינו נוטל אלא שכר בטלה ואם אינו ניכר שנוטל שכר בטלתו כגון שאין לו מלאכה ידועה אלא שאמר שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה או בסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור.
ו אין לדיין להניח תלמיד בור לישב לפניו בשעה שדן שלא ישא ויתן עמו ויטהו מדרך האמת מתוך בורותו ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק.
ז וכן תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייבו צריך התלמיד ללמד עליו זכות ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק ואל יאמר אשתוק מפני כבוד הרב שעל זה נאמר לא תגורו מפני איש שפירושו לא תכניס דבריך שלא לאומרם מפי כבוד איש דהאי תגורו לשון כניסה הוא כמו אוגר בקי' וגומר. ח וכ"ש שלא ישתוק וכוונתו לבזיון וגנאי הרב או הדיין כגון תלמיד היושב לפני רבו ורואה שרבו טועה בדין אל יאמר אשתוק עד שיגמור הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי שזה ג"כ הוא בכלל מדבר שקר אלא קודם יגמור הדין יאמר לו דרך כבוד ר' כך וכך למדתני.
סימן י
להיות מתון בדין ושימלך בגדול ממנו ובו ד' סעיפים.
א צריך הדיין להיות מתון בדין שלא יפסקנו עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש כי ברוב משא ומתן ירד לעומקו במ"ש אסף כי יתחמ' לבבי וכליותי אשתונן ר"ל שמחמי' מה שבלבו וממתין מלאומרו ויש' ויתן בו עד שכליותיו ישתוננו וינוחו שנתיישבו הדברים בלבו אבל הגם לבו בהוראה וקופ' ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהא ברור לו כשמש הרי זה שוטה רשע וגם רוח מפני שמגיס לבו הרי הוא שוטה וגם הוא רשע שכיון שפוסק הדין בלא חקירה אינו חושש לעוות הדין והרי הוא רשע גמור.
ב וכל מי שיבא לידו דין א' ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופוסקו ויש עמו חכם בעיר שיכול להימלך בו ואיננו נמלך בו אע"פ שחקר ונשא ונתן בו היטב מכל מקום הרי הוא שוטה שמחמת שטות גסות הרוח שבו איננו נמלך בחכ' האחר.
ג עוד דרשו חכמי' ז"ל מ"ד כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא שלא הגיע להוראה ומורה ר"ל כי שמו הפילה מלשון נפל כלומר מי שהיא נפל שלא מלאו ימיו בתורה רבים הם חלליו שהורג בהוראותיו המקולקלת ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה פי' כי עצומים הוא לשון ועוצם עיניו כלומר המתעצמים ומחרישין ומתאפקים מלהורת הורגין את בני דורן שע"י שמחרישין כמה קלקולים נעשו בדינים והם שותקי' והוא שיהיה הדור צריך לו אבל אם יודע שיש אחר ראוי להורא' ומונע עצמו מן ההוראה הרי זה משובח וכל שהגיע להוראה ומונע עצמו מן הדין במקום שיש שם אחר פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא.
ד לא ישים הדיין חילוק בין דין קטן לגדול אלא יהא בעיניו דין של פרוטה כדין של ק' מנה שנ' כקטן כגדול תשמעון שאין ר"ל קטן הדיוט או שפל וגדול אדם גדול שר ונגיד או חשוב שכבר נאמר בין איש ובין אחיו ובין גרו אלא ר"ל דין של דבר קטן כגון של פרוטה ודין של דבר גדול כגון מאה מנה תשמעון הכל בשוה.
סימן יא
כיצד מזמינים לדין ועל פי מי ובו ו' סעיפים:
א וכיצד מזמינין את בעלי הדינין לדין כך נהגו קדמונים שולחין לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינין אותו פעם שנית דשמא בפעם ראשון היה אנוס מלבא לא בא בפעם שנית דיינינן ליה עוד הפעם לזכות שמא לא היה יכול לבא ומזמינין אותו עוד פעם שלישית לא בא גם בפעם שלישית מיד ממתינין לו כל היום שמא יבא לא בא אמרינן ודאי אפקירות' בבי דינ' הוא ומנדין אותו מיד למחרתו בד"א מי שהיה יוצא ונכנס לכפרי' ואינו מצוי תדיר בעיר אבל מי שהוא מצוי בעיר אין קובעין לו זמן אלא פעם א' ואם לא בא כל אותו היום מנדין אותו למחרתו ואם הלך הב"ד ממקום קביעתן למקום אחר צריך לילך אחריהן דעבד לוה לאיש מלוה ואם לא הלך מנדין אותו והשליח נאמן לומר לא רצה לבא או הקלני או ביזה לב"ד ומנדין אותו על פיו דלגבי נידוי הימנוהו לשליח כבי תרי אבל אין כותבין הנידוי על פיו עד שיעידו עליו שנים שלא רצה לבא מפני שהנזמן חייב לשלם לסופר שכר הכתיבה והוה ליה הוצאות ממון ואין מוציאין ממון על פי עד א' עד שיהיו שנים שאין כח בב"ד להימניה כבי תרי בזה שהתורה אמרה על פי שנים עדים וגומר מי שאומר שאינו חושש על גזירת ב"ד או חכם אע"פ שבא לב"ד מנדין אותו הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתן הוו אפקירותא ועיין בע"ז סימן של"ד. ואם בא ואמר לא אדון בפניכם אלא בפני ב"ד אחר ע"ל סי' י"ד מי שלא יוכל לבא לבית דין כי צריך לילך למרחקים יש לו להודיע לב"ד ולשום התנצלותו לפניהם ולבקש זמן אחר ואם לא עשה כן מנדין אותו שיש בזה אפקירות' אף על פי שלא היה יכול לבא מי שקבל עליו ב"ד של שנים והזמינוהו ולא בא מנדין אותו כמו בכ"ד של ג'.
ב ואם הזמינו השליח ולא הזמינו על שם שלשתן ולא בא אין מנדין אותו שיאמר הייתי סבור שאין שלשתן שם עד שיזמינו על שם שלשתן בד"א שאין ביניהם חכם המומחה לרבים אבל אם יש חכם המומחה לרבים והזמינו על שמו מנדין אותו שודאי היו שם שלשתן אלא שחלק השליח כבוד למומחה וגם כשהזמינו על שם א' שאין מנדין אותו לא אמרן אלא שהזמינו ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינין אבל אם הזמינו ביום הידוע שהדיינין יושבין בו לדון הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים שם ואע"פ שבא השלוח בשם אחד כאילו בא בשם שלשתן.
ג מזמינין לדין על פי אשה ושכנים ההולכין לפי תומן אצל הנתבע אע"פ שאינם שלוחים לשם כך אלא אמרו להם הב"ד או השליח ב"ד לפי דרכך שאתה הולך אצל פלו' הזמינו לדין שיבא שהבית דין קבעו לו שיבא סומכין עליהם שיעשו שליחות' ומנדין אותו אם לא בא דחזקה שליח עושה שליחותו וכ"ש על פי שליח ב"ד שמנדין אותו ואע"פ שלא חזר לומר עשיתי שליחותי בד"א שסומכין ע"פ נשים ושכנים בשלא היה הנתבע בעיר ואמרו לאלו הודיעוהו לכשיבא שיבא לבית דין אבל אם הוא בעיר אין סומכין עליהם שמא יאמרו בלבם כבר מצאוהו ואמרו לו ואפי' אינו בעיר דוקא כשיש לו לבא בו ביום ואין דרכו עוברת על פתח ב"ד אבל אם אין לו לבא בו ביום לא שמא שכחו מלומר לו ואם דרכו שיבא שם לעיר עוברת על פתח ב"ד אין סומכין עליה' אפי' כשיש לו לבא בו ביום שיאמרו שמא בעברו על פתח ב"ד אמרו לו.
ד מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא אפי' אמר אבא אין קורעין הנדוי עד שיבא דכל כמה דלא אתי אפקירות' כבי דינא הוא עושה. אבל מי שכתבו עליו נידוי על שהיה מסרב לעשות ציווי ב"ד מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות ציוי ב"ד קורי' הנידוי אע"פ שעדיין לא קיימו אמרינן דלמא לית ליה זוזי השתא וטרח אזוזי ואותו שכתבו עליו הנידוי הוא נותן שבר הסופר שהוא פשע בעצמו שפקר בב"ד מי שכתבו עליו נידוי או סרבנות וטען אח"כ שלא שמע אינו נאמן דמעשה ב"ד יש לו קול.
ה נשים יקרות או ת"ח שתורתו אומנתו אם מזמינין אותן לבא לבית דין וכן אם הנתבע יכול למנות שליח שיהא במקומו לב"ד יתכא' בסי' צ"ו סעיף ו' ובסי' קכ"ד בע"ה.
ו הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד אע"ג דכשאר שטרות פסלינן כה"ג כמו שיתבאר בהלכות שטרות בע"ה בהזמנה לא קפדינן דליכא למיחש למידי דזיופא
סימן יב
דיין שבאו לפניו רך וקשה וכל דיני פשר' ובו יט' ס'
א דיין שבאו לפניו שני בעלי דינין כל זמן שלא שמע דבריהם או שמע דבריה' ועדיין אזנו יודע להיכן הדין נוטה כי לא ירד עדיין לעומקא דדינא רשאי לומר איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה וירדפוני אבל מששמע דבריהם וירד לעומק הדין ויודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש והאי לא תגזרו ע"כ לאחר ששמע דבריהם ויודע כו' מיירי דאי קודם שיודע הוא לו לומ' לא תיראו אבל לא תגידו שתי לשונות משמע לשון יראה כמו מגור מסביב ולשון כניסה ואסיפ' כמו אוגר בקיץ לפיכך פירשוהו לומר אחר ששמעת דבריהם וידעת להיכן הדין נוטה אל תאסוף דבריך שלא לאומר' מפני הידא' שאחר שידע להיכן הדין נוטה שייך לומד לשון אסיפה ולא קודם לכן וליכא למימר דילמא למבנים דבריו לחוד אתא ולתלמיד היושב לפני רבו אתא כמו שכתבתי למעל' סוף סימן ט' דא"כ לא תכניס או לא תאסוף מבעי ליה אלא ש"מ תרתי יראה ואסיפה שהוא עניין דהכא האית ביה תרוייהו והתלמיד דלעיל אסמכתא בעלמא ועיקרו מקרא דמדבר שקר תרחק ילפינן לה לעיל נ"ל בד"א בדיין שאינו קבוע וממונה לרבי' יכול להשמט אבל הממונה לרבי' חייב להזקק להם. ובאינו טמונה לרבי' נמי לא אמרן שיכול להשמט אלא באחד דך ואחד קשה שמא ירדפנו אבל אם שניהם חזקים וקשים צריד ליזקק להם שאם האחד ירדפנו השני יעזרנו ומ"מ בזמן אזה שגברו המסורות ויש לדיין לחוש מפני סכנת מסירות י"א שיכול הדיין להשמט אפי' הממונה לרבים ואפי' שניהם חזקים שאין מוטל על הדיין לסכן נפשו פן ימסרנו למלכות או לשררה.
ב מצוה לדיין להתחיל להם לבעלי דינים בפשרה שיאמר לבעלי דינים במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין אפי' אם שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה כל זמן שלא גמר הדין לומר פלו' אתה זכאי פלו' אתה חייב יכול להתחיל בפשרה ואין בזה משום משגה עור שמטעה את הזכאי לפתותו בפשרה כיון שבזה מרבה את השלום שג' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכ' והלא במקום משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע ר"ל פשרה וכן הוא אומר בדוד ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה צדקה אין משפט אלא איזו משפט שיש בו צדקה הוי אמר זה ביצוע בד"א קודם גמר הדין אבל לאחר גמר דין שכבר אמרו פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב אין הדיין יכול לעשות פשרה בגון שיצע' את הזכאי לומר לו אע"פ שזב תוך בדין שמא טעיתי ויבאו אחרי וחזרוני וכיוצא בדברים כאלה אסור לדיין לעשות כן להטעו' את הזכאי כדי לעשות פשרה בד"א הדיין בעצמו אבל אחר שאינו דיין יכול לעשות פשרה ביניהם אפי' לאחר גמר הדין ובלבד חוץ לב"ד שלא במושב כ"ד משום זילותא דבי דינ' מיהו אם יש עסק שבוע' ביניהם רשאי אפי' דיין בעודו בב"ד לעשות פשרה ביניהם אפילו לאחר גמר הדין כדי ליפטר מעונש שבועה אך לא יכוף הדיין ליכנס לאחד לפנים משורת הדין אע"פ שנראה לו שהוא מן הראוי ויש חולקין. וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח שנאמר אמת משפט שלום וגו' אין לדיין להזקק לשום דין שנעשה פסק עליו כבר שאין שלום יוצא מזמנו אף ע"פ שנותן אח' אמתלא לדבריו שכפוהו לדון וכה"ג אין להזקק לו רבי דינא בתר בי דינא לא דייקי שאם כן אין לדבר סוף.
ג וכשם שמוזהר הדיין שלא להטות דין כך מוזהר שלא יהא נוטה בפשרה לאחד יותר מלחבירו שנאמר צדק צדק תרדוף שני פעמים אחד לדין ואחד לפשרה שתצדיק הפשרה כפי ראות עיניך לה ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו.
ד צריך הדיין להתרחק מאוד שלא יקבל עליו לדון דין תורה כי מאד נתמעטו הלבבות האמר ר' שמעון בן יוחאי לית דחכים בדין ור' יומי בן חלפתא באו לפניו ב' אנשים ואמרו לו ע"מ שתדיננו דין תורה אמר להם איני יודע לדון אתכ' דין תורה ואם בדורות הראשונים כך בדורותינו אלו על אחת כמה וכמה.
ה אע"פ שנתרצו הבעלי דינין בפשרה יכולין לחזור בהן כל זמן שלא קנו מידם הפשרה צריכה קניין אפילו בג' כמ"ש טעמא בסמוך אבל אם קנו מידם אינם יכולים לחזור בהם אפילו ביחיד ולאו דוקא קניין אלא ה"ה אם קבל הנתבע גזירת' ועשה עליו שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חייב או א' משאר דרכי הקניין אינו יכול לחזור בו אבל מחילה אינה צריכה קניין שמיד שמחל לו אינו יכול לחזור בו וטעמא דמסתבר הוא דמילתא שהאדם מוחל לחבירו דבר קצוב מעות שיש לו בידו מיד כשמוחל לו זכה זה במה שבידו וא"כ קניין ל"ל וע"ל סימן רמ"א אבל פשרה אפילו נעשית הפשרה ונגמרה ואמרו פלוני אתה חייב בכך ואתה זכאי בכך על פי פשרה ואפילו נעשית בפני ג' ובררו אותם לעשות כמו שיאמרו הן למחול הן לשלם ולא קנו מידם קודם לכן אין כאן מחיל. ויכול כל אחד מהם לחזור בו מיד קודם שקבלו עליהם את הפשרה אפילו אותו שיאמרו לו שימחול מפני שיוכל לומר לא הייתי יודע שיאמרו לי למחול כ"כ או שמא נודע לו שהדין היה עמו ויאמר אילו הייתי יודע לא הייתי מוחל ולא דמי למחילה דעלמא שידע מה שמחל ובלב שלם מחל אבל אם קנו מיניה לא יוכל לחזור בו אפי' אותו שאמרו לו לשל' ואפי' אם לא ביררו אלא פשרן אחד ואע"ג דהשתא נמי דאיכא קניין הוי כמו קניין בטעות אלימו רבנן מלת' טפי בקניין מבלא קניין ולאו דוקא שחזרו בהן בפירוש אלא אפי' נגמרה הפשרה ואמרו פלוני אתה זכאי בכך ופלוני אתה חייב בכך ושתקו הבעלי דינין והלכו להם ולא קנו מידם יכול לחזור בו מיהו דווקא אותו שאמרו לו לשלם אבל אותו שאמרו לו למחול לא יוכל לחזור בו כמו במחילה דעלמא דהואיל ושמע הדיין ידע ושתק ומחל מיד וי"א שאפי' אותו שאמרו לו למחול אם שתק והלך לו יוכל לחזור בו כ"ז שלא קנו מידו ולא דמי לשאר מחילה שאינה צריכה קניין דמחילה שע"י פשרה אע"פ שיודע מה מוחל דומה למחיל' בטעות לפי שמוחל על פי עצתם של דיינים שהשיאו אותו למחול וגם דרך הפשרני' לאיים עליהם ויכול לומר יראתי שמא יחייבוני שלא כדין לפיכך צרי' לאלם ולהחזיק הרב' ע"י קניין.
ו י"א כשקונין מהם אין לעשות הקנין כשאר קנינים כי צריך להקנות לו חפץ כדי שלא יהא קנין דברים שיתבאר לקמן סי' ר"נ שאינו קניין ולא שצריך דוקא קניין אחר הפשרה אלא אם אחר שגזרו הפשרנים פשרתם קבל הנתבע גזירתם וכתב עליו שטר הודאה או חוב בעדים אפי' בלא קניין צריך לשלם ולא יוכל לחזור בו.
ז מותר לב"ד לוותר בממון היתומים בפשרה אפי' שלא מן הדין כדי להשקיט מריבות וקטטות ואפי' אם הגדילו היתומים ובאו למחות גוזרים ומחרימים אותם לקיים אותם הפשרות דאל"כ מה כח בכ' יפה.
ח ניתן רשות וכח לדיין לעשות דין כעין פשרה כדי שלא יצא הדין חלוק מתחת ידו כי צריך הדיין לגמול ולהשלים הדין כדי להטיל שלום בעולם.
ט ובמקום שאין יכולין הדברים להתברר בראיות ובעדיות יכול הדיין לפסוק לפי אומד הדעת ולפי ראות עיניו או לעשות פשרה כפי ראות עיניו. ובלבד שיכוין לבו לשמים כדי שלא ירבו המחלוקות ויתווך השלום ביניהם.
י שנים שקבלו עליהם פשרנים בקניין ובקנס ואחר שעשו הפשרה אמר אחד מהבעלי דינים אשלם הקנס ולא אקיי' הפשרה אין בדבריו כלום כי צריך לקיים הפשרה מכח הקניין ולא הוטל הקנס אלא שאם יסרב א' מהם יוקנס בזה הקנס וגם יכריחו אותו בחרמות ונידויין לקיים הפשר' מחמת הקניין.
יא ואם הטילו הפשרנים על אחד מהם דבר מה לעשותו ולא קבעו לו זמן בפשרתם ואמר הא' אעשה אותו הדבר לזמן שארצה אני או כשיזדמן אין בדבריו כלום כי צריך לעשותו מיד או יחריטהו דאם כן אין לדבר סוף שיארך הזמן עד סוף ימי עולם וירבו מחלוקת.
יב מי שתובעין אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדים ותואנות להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו ולא יאמר הרי כבר פשרתי עמו ומחל לי שאין מחילתו מחילה דהוי מחילה בטעות ובאונס שהיה מתיר' שמא יפטרוהו על הכל מחמת צדדי התואנות שבקש.
יג אם הפחיד ראובן את שמעון למוסרו לגוי' אם לא יתן לו דמים שהיה דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין ועשו פשרה בקניין וביטול מודע' יכול לחזור שהרי אונסו גלוי לפנינו והרי הביטול אלו:
מודע' נעשה ג"כ באונס.
יד שנים שהיו חלוקים בקרקע בבנין ועשו פשרה ביניהם בלא קניין והתחיל כל אחד לבנות בשלו אינם יכולין לחזור בפשרתם שכבר קנו כל אחד בחזקה ונ"ל שאפי' לא בנה אלא אחד קצת לא יוכל שניה' לחזור בהם שכיון שהאח' קנה בחזק' גם השני קנה בחליפין
טו וכיון דקיימא לן פשרה צריכה קניין ואם לא קנו מידם יכולין לחזור בהם משום דלא סמכי דעתייהו לפיכך אפי' נתנו משכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלים מה שתטילו בינינו זכו בה למי משנינו שיעמוד על פשרתו אפ"ה לא עשו כלום ויכולין לחזור בהם שזהו אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אא"כ אמרו בפי' דלא כאסמכתא או שאמרו זכו מעכשיו ואם לא הגידו למשכון אלא שטרי חובות אפי' במעכשיו אינו כלום שאין שטרי חובות נקנין אלא בכתיב' ובמסירה וע"ל סי' ר"ז.
טז ראובן שהיה תופש קרקע של שמעון באלמות ולא היה יכול שמעון להוציאו מידו וא"ל ראובן לשמעון מחול לי הקרקע ועשה לי שטר מחילה ואתן לך מאה דינרין ותסתלק מן הקרקע ועשה שמעון כן וכתב לו בל' זה ואח"כ בא שמעון וטען בשטר זה לא קנית שלא הקניתי לך בו קרקע ואע"פ שסלקתי ידי ממנה אין בכך כלום אתה במה קנית אותה הדין עם שמעון שיחזיר לו ראובן הקרקע אבל שמעון חייב ג"כ להחזיר המעות שלא נתנם לו ראובן אלא על מנת שתהא הקרקע שלו והוי מחילה בטעות. ולא מבעיא שאינה נקנית בלשון מחילה אלא אפי' מי שיש לו חפץ של חבירו בידו ואמר לו המפקיד או המשאיל חרי הוא מחול לך אינו כלום שאין שייך ל' מחילה אלא במעות שנתנו להוצאה ולא בפקדון וע"ל סימן ע"ג.
יז הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו שמחילה זו באונב היתה שהיה רוצה לכפור בכל. וכן הכופר במלוח כגון שהיה חייב לו מאה דינרין ולא רצה להודות לו בשום פנים ואמר לו עשה לי מחילת שמים ומחילת בריות ואתן לך ג' דינרין ועשה לו כן אפי' קנו מידו אין המחילה כלום דמחילה באונס הוא ואם ימצא עדים ודאי חייב לשלם לו ואפי' לא ימצא עדים אין הלוה יוצא ידי שמים ואע"פי שעשה לו מחילת שמים הרי בשמים עדו וסהדו במרומי' שאנוס היה ולא עוד אלא אפי' לא אנסו אלא שהיה סבור שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו מחילתו בטלה דכל דלא ידע לא מצא מחיל ואע"פי שכות' לו הריני מוחל לך בדלא שגוי ובדלא אניסנא אין בדבריו כלום אם לא שיכתוב לו יודע אני שיש לי בידך יותר ואפ"ה הריני מוחל לך אז דבריו קיימין.
יח יש חלוק בין פשרה לדין דבדין אזלינן בתר הרוב ובפשרה אם רבים הם הפשרני' צריך שיסכימו כולן דאומדן דעתן הוא שלא לסמוך על פשרותן אלא א"כ יסכימו כולם ולכך צריכה להתנות כשמקבלין לפשר ביניהם שיעמוד ע"פ שיסכימו הרוב,
יט מי שנתחייב שבועה לחבירו ופייסו התובע למחול לו ואמר לו יהא כדבריכם הרי זה לשון מחילה ואינו יכול לחזור בו דיני פשרה עיין עוד בסימן כ"ה.
סימן יג
כיצד בוררים הדיינים כשאין בעלי דינים מסכימין יחד ובו ז' סעיפים.
א לא נתרצו בפשרה אלא כדין ורצו לדון בעירם אלא שאינם מסכימים בפני איזה ג' ידונו אז כל אחד מבעלי דינין בירר לו דיין א' והדיינין שבררו יבדרו להן שלישי שאין ב"ד פחות מג' כמ"ש סימן ג' וא"צ שיהא השלישי ברצון בעלי הדינין דשמא לא יוכלו להשוות על האחד ויבא לידי עינוי הדין לתובע שהנתבע ידח' אותו לעולם כדי להשמט מן הדין משא"כ כשיבררו הדיינים ומתוך שזה בורר לו א' וזה בורר לו א' הבעלי דינין צייתין להם וגם הדיינים כל א' נוח לו להפך בזכות אותו שברר אותו בכל מה שאיפשר מצד הדין והשלישי שומע דברי שניהם ומכריע ביניהם לפסוק דין אמת ומיהו לא יטעה הדיין לומר כיון שנתנו חכמים רשות לבעלי דינים לברור לו כל א' דיין שלו ופלוני ברר אותי מוטל עלי להפך בזכותו אפילו בדברים שאינם בדין שהרי אנכי עומד במקומו חלילה חלילה לעשות כן וכל דיין העושה כן הרי הוא בכלל מטה משפט כי לא היתה כן דעת חז"ל שאמרו כן דזה בורר לו א' וזה בורר לו א' אלא כדי להפים דעת הבעלי דינין שמתוך שהוא בורר לו א' הוא סומך עליו שיהפוך בכל זכיותיו שיש לו וציית לו לשמוע לדבריו מה שיפסוק ואם הדיינים לא יכלו להשוות דעתם לברור להם שלישי אזי זקני העיר ומנהיגיה יתנו להם שלישי ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר ילך התובע לפני ג' יכופו את הנתבע לבא לדין בפניהם וכן אם הנתבע מערים לבחור דיין שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון כופין אותו לדון בפני ג' או שיברור דיין הגון וכן אם בירר הנתבע דיין היודע עדות לתובע דוחקין אותו לברור דיין אחר כדי שיוכל זה להעיד ואם הנתבע אומר שהוא יברר שנים וגם התובע יברר שני' והם יבררו החמישי י"א שהרשו' בידו שכל זמן שהדיינים רבים יותר יצא הדין. לאמתו ואם הברורים שנים ושמעו דברי טענותם והושוו דעתם י"א שאין צריכין לברור שלישי דשלישי למה להם ודאי יסכים. עמהם ואף אם לא יסכים הרי יש כאן הרוב.
ב ואחר שהושוו על ברירת הדיינים כותבין פלוני בורר פלוני ופלוני לפלוני כדי שלא יוכלו לחזור בהן ויבא לידי עינוי הדין שכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהן אם לא קנו מידן אבל אם קנו מידן אין לאחר קניין כלום וכן אם לא קנו מידן התחילו לטעון בפניהם אין יכולין לחזור בהן וכל מקום שלא יוכל לחזור לא יוכל גם כן לומר שיוסיפו על הדיינין ובמקום שכותבין אין כותבין אלא מדעת שניהם שאם הא' יחזור ולא ירצו שיכתבו ה"ל חוב לו ואין חבין לו שלא מדעתו וטוענין לפניהם על פה והדיינים שומעין.
ג ואם באו לכתוב טענותיהם אם שניהם רוצים הרשות בידם ושניהם נותנים שכר הסופר ואם אחד אינו רוצה שיכתבו אין כופין אותו לתת שכר הסופר מ"מ אם הדיינים רוצים לצוות לסופר שלהם שיכתבו הטענות כאשר סדרו אות' מפיהם לפניהם כדי שלא ישכחו ולא יוכלו הכתות לחזור בהם ממה שטענו בפניהם הרשות בידם ואין כופין ג"כ הבעלי דינים שיכתוב כל א' טענתו ויתנם לדיינים שלא להטריח הנתבע לקחת טופס מטענו' התובע ולהשיב עליהם מתוך הכתב ולעשות הוצאות חנם וגם יש לדיינים לשמוע טענות הכתות מפיהם שמא מתוך דבריהם ילמדו ויבינו מי הם טוען באמת ולא שיבאו בטענות מסודרות מפי אחר אשר בודה מלבו ליפות טענות של שקר בתיקון הלשון ועוד שכל א' יכול לומר דמיא עלי כאריה ארבא ולא בעינא שתהא טענתי כתובת לפני בעלי דינים שיתפסני או שמתוכה ילמוד לשקר וכ"ש שאין מחייבין את התובע ליתן נוסח שטרו לנתבע שיחזור אחר דקדוקין להעליל עליו בטענות דמיא עליה באריה ארבא וע"ל סימן י״ו סעיף ד' וה' מיהו אם שניהם רוצין לטעון בכתב הרשות בידן וכל מה שכותבין אין יכולין לחזור בהן.