אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות שטרות › סימן עב

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות שטרות · סימן עב

סימן עא

דין מלוה על המשכון והרבה דיני' משבועו' ובו מ"ה סעיפים:

א המלוה את חבירו על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית ואם הלוה לעני על מרא ופסל וקורדום וכיוצא בזה ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט יכול להשכירו שלא ברשות בעלים ולגבות לו דמי השכירות בחובו דמצו' קעביד דטבא ליה עביד והוה כמשיב אביד' ללוה. ודוקא מרא ופסל כו' אבל דברים אחרים דנפיש פדתייהו וזוטר אגרייהו לא ויש מי שאומר דאפי' בשרא וקורדום כו' דוקא לאחרים יכול להשכירו אבל הוא לא ישתמש בהם וינכה לו בחובו משום חשדא שיאמרו הבריות שאינו מנכה לו כלום וזה דוקא בשלא התנה עמו תחלה שישתמש בו וינכה לו בחובו אבל אם התנ' עמו מתחלה שישתמש בו וינכה לו בחובו מותר שאין בו חשדא ב"כ שדרך לפרסם שע"מ הלוהו וליכא חשדא ועיין בע"ז סי' קע"ב וקס"ו. י"א שאין חולקין בין ספרים לשאר דברים ואם למד בספרים שהלוה עליהם מיקרי שולח יד בפקדון שהוא נקרא גזלן ויש מתירין ללמוד בהן משום דמצוה קעביד וניחא ליה ללוה דלעביד מצוה בממוניה ובלבד שלא יפסיד ועיין בע"ז סימן קע"ב.

ב המלוה את חבירו על המשכון ה"ז עושה מצוה וגמילות חסד ולא מבעיא כשמלוהו מעות דקעביד מצוה אלא אפילו הלוהו פירות דיש לומר דמתוך שמתיירא שמא ירקבו הפירות הוא מלוהו ולא משום מצוה דאדרבה להנאת עצמו מלוה אפ"ה מצוה הוא בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו אחר שהלוה הרי זה מצוה שגומל חסד עמו ומלוהו לצורכו וכיון דמצוה קעביד אם היה בא אליו עני בשעה שמתעסק בהלואה זו או במשכון שמנערו שלא יפסיד היה פטור מלתת לו דקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה והרי יתד על המצוה שעוש' הוא מרויח אות' פרוטה שהיה צריך לתת לעני כשבא אליו לפיכך אמרו דז"ל דהמלוה את חבירו על המשכון הרי זה שומר שכיר עליו דהוה ליה כאלו קבל אותו פרוט' בשכרו ויש לו דין שומר שכר לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו כדין שומר שכיר שחייב בגניבה ואבידה ואין חילוק בין אם פירשו שקבלו למשכון בכדי שויו בין קבלו סתם, ואם אבד והיה שוה המשכון כנגד דמי החוב אין לאחד על חבירו כלום שיגבו זה כנגד זה ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה היתרון וי"א שאם פיר' ואמר בשעת הלוא' אע"פ שאין המשכון שוה בעד כל החוב אקבלנו בעד כל החוב אפי' אם קבל קתא דמגלא באלפא זוזי אבד המשכון אבד הכל. ואם דמי המשכון יתירים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטין מזוין וכיוצא בו אחד משאר אונסים הידועים ישבע המלוה שנאנס וכבר ידוע דשומר שכר פטור מאונסי' והוי באחריות הלוה להפסידו וחייב הלוה לשלם למלו' כל חובו עד פרוטה אחרונה וי"א שאין מלוה על המשכון שומר שכר אלא מה שהוא כנגד חובו שהוא עיקר המצוה אבל מה שהמשכון יתר מדמי החוב אינו עליו אלא ש"ח לפיכך אמרו שאם דמי המשכון יתירים על החוב ונאבד מן המלוה אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא מעותיו מפני שהוא ש"ש עליהם אבד אותם ולא יותר וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מספיקא לא מפקינן ממונא ואין לחייב המלוה לשלם היתרון אא"כ ידוע שנאבד או נגנב בפשיע' שזה חייב לדברי הכל ואם נאבד באונס ישבע המלוה בדין השומרים שאנס ממנו וגובה בל חובו מטעמא שפירשתי.

ג וכיון דמלוה על המשכון ש"ש הוא לפיכך המלוה לחבירו על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה ונגנב או נאבד מכי הלוה שלא פשע בו הוה דינא כאלו נגנב או נאבד מביתו אע"ג שביד הלוה אבד כיון שבתורת פקדון נתנו לו אכתי ברשותא דמלוה קאי. ומזה הטעם אם ראובן לוה מעו' משמעון על בגדי אשתו וחזר והשאילן לו עד לאחר המועד ומת ראובן במועד ומאימת המושל מסרה האשה את אשר לה לשמעון וגם הבגדים התם ואח"כ החזיר לה שמעון הכל חוץ מאותן הבגדים הדין עם שמעון שיכול להחזיק בגדיה שמשכון אותם בעלה אע"ג שאין אדם רשאי למכור בגדי אשתו ושמא בלא רשותה חשבין אותה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומסתמ' ברשותה משכנה בעלה וכיון שבתורת שאלה החזירם לראובן עד אחר המועד ולא בתורת חזרה ושתהיה ההלואה בלא משכון עדיין הם ברשות שמעון ואין האשה יכולה לטעון תפשתים בעבור כתובתי ואני הייתי מוחזק בהם כשמסרתי לך מלבושי מאימת המושל ואם היית' עדיין מוחזקת בהם היתה נשבעת שבעלה משכנם בלא רשותה אבל עכשיו אינה נשבעת להוציא ראובן שנתן משכון לשמעון למשכנו לצורכו של ראובן אצל גוי והלך שמעון ולוה מן הגוי ונתן לו משכון אחר גוי ועכב משכון של ראובן בידו נעשה עליו ש"ש כאלו הלוהו עליו.

ד המלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו ונאנס י"א שאפי' בנתינת רשות לבדו הוה עליו שואל וחייב אע"ג דעדיין לא נשתמש בו.

ה מי שנתמשכן ע"י נאמני הקהל על חלקו המגיע מהמס ונגנב או נאבד המשכו' אין להקהל ולא לנאמן דין ש"ש שפורעי המס אינם חייבי' זה לזה כלום שנחשוב הקהל בממשכני' על חוב עצמם אלא כל יחיד חייב חלקו לשלטון והשלטון מעמ"ר אותם נאמני' ואפוטרופין על כל יחיד ויחיד שיפרע לשלטון ואפי' שהם כבר פרעו לשלטון אין גבייתן כמי שגובין חוב עצמם אלא הם הלוו לשלטון ועת' גובין לו חובותיו ומתפרעי' מהם ואם יש מנהג ידוע בעיר בהפך זה הולכין אחריו.

ו המלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה עליו שומר שכר בההוא הנאה דתפיש ליה אזוזיה.

ז המלוה על המשכון ובשעת קבלת המשכון אומר אני אוגי' מקבל אחריותו ע״י לא הוי עליו אפילו ש"ח ופטור מפשיעה דהא לא קבל עליו שום שמירה.

ח ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מגוי ואבדו ושמעון שואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו הגוי א"צ לשלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף בעלמא שהרי אין לו עסק עם הגוי ואם הגוי אונסו שלא כדין אין לראובן חייב בזה.

ט הואיל ונפסק הלכה שהמלוה את חבירו על המשכון הרי זה כשומר שכר לפיכך המלוה לחבירו על המשכון ואב או נגנב בלא אונס והרי נתחייב המלוה בדמי המשכון כמ"ש ואמר המלוה סלע הלויתיך עליו ולא היה שוה אלא שקל שהוא חצי הסלע ושואל מן הלוה עוד שקל כי הלוהו סתם ולא פירש שמקבלו בשביל בל החוב והלוה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ואומר תן לי משכוני ואני אתן לך סלע הרי המלוה נשבע תחלה שבועת השומרים שאינו ברשותו ושבוע' זו אינה מן התורה אלא חז"ל תקנוה משום שמא עיניו נתן בה והיא שבועת המשנה שצרי' לישבע אותה בנקיטת חפץ כמ"ש בע"ה בהלכו' שבועה ואח"כ נשבע הלוה היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר ודוקא המלוה נשבע תחלה ואח"כ משביעין את הלוה שאם ישבע הלוה תחלה חיישי' שמא לאחר שנשבע יוצי' הלוה את המשכון ונראה שלא היה שוה כל כך ונמצא שם שמים מתחלל לכך ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו ולא יוכל אח"כ להוציאו.

י אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה הודה במקצת ואומר סלע הלויתני ולא היה שוה אלא ג' דינרין והרי לפי הודאתו חייב לשלם לו המקצת שמוד' לו והוא דינר דסלע ד' דינרין ישבע המלוה תחל' שבועת המשנ' בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ואח"כ ישבע הלוה שבועת התורה כמה היה שוה שהרי הודה במקצת ושלם לו הדינר שהודה. י

אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני עליו אבל איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו. ואי לאו מדין גלגול שבוע' היה נוטל השקל בשבוע' זו ולא היה צריך לישבע יותר שהרי ודאי הוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו שזה חייב לשל' לכ"ע אלא שמדין גלגול שבוע' שיתבאר בעזר' השם מגלגלין עליו שיכלול בשבוע' זו שלא היה שוה אלא שקל וישלם לו הלוה שני דינרין ואם יש למלוה עדים שנאבד דעכשיו אינו צריך לישב' שבוע' שאינו ברשותו נוטל שקל בלא שבוע' מטעם שאמרנו אלא מ"מ כיון שיש ללוה טענת ספק על המלו' שמא היה שוה יותר תקנו הגאונים שיכול הלוה להחרים סתם על מי שנטל ממנו שלא כדין וה"ה אם מאמינו הלוה שנאבד שאז ג"כ א"צ לישבע שאינו ברשותו שנוטל שקל בלא שבוע' וזה מחרים סתם על שווי המשכון.

יב ואם הלוה תובע למלו' ואומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ותובעו שישלם לו מה שהיה המשכון שוה יתר על מה שהלוהו מחמת שפשע בשמירתו וכבר אמרנו סוף סעי' ב' שאם נאבד או נגנב בפשיע' חייב לשלם המותר לדברי הכל והמלו' אומר לו יהי כדבריך שפשעתי הרי המשכון לא היה שוה אלא סלע כמו שהלויתיך ואין אני חייב לך כלום אם הלו' מאמינו שנאבד' ממנו ואינו ברשותו או שיש לו עדים שנאבד ממנו ואינו עוד ברשותו והרי אין כאן שבועת המשנ' שהיא בנקיטת חפץ לישבע שאינו ברשותו נשבע המלו' היסת ונפטר כדין כופר בכל ואם אין הלו' מאמינו וגם אין לו עדים שנאבד הרי צריך לישבע המלו' שבועת המשנ' בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ומגלגל עליו שבוע' זו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו ואם המלו' מודה במקצת שאומר הלוה סלע הלויתני עליו ושתי' היה שוה ואמר המלו' שלא היה שוה אלא חמש' דינרין משלם לו הדינר שמוד' וישבע שבועת התוד' שלא היה שוה יותר מה' דינרין כדין כל מודה מקצת ואם אינו מאמינו שנאבד וגם אין לו עדים שנאבד ממנו מתגלגל עליו בתוך שבועתו לישבע שאינו ברשותו ואם אמר לו הילך הדינר שהוא היה שוה יותר ממה שהלויתיך או שאמר לו יש לי בידיך בכדי שהיה שוה יותר על החוב הרי אין באן מודה מקצת ואינו נשבע אלא היסת כדין כופר בכל ונפטר אם זה מאמינו או יש לו עדים שנאבד אבל אם אינו מאמינו ואין לו עדי' הרי חלה שבועת המשנ' בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ומגלגל עליו באות' שבוע' אם היה שוה יותר מה' דינרין ואם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלו' אמר איני יודע כמה היה שוה ואם לא היה כאן גלגול שבוע' היה המלו' נשבע היסת ונפטר ועכשיו שיש כאן שבוע' שאינו ברשותו דאע"פ שהוא מדרבנן וחמור' היא מהיסת הא ק"ל לקמן סי' צ"ד סעיף דשבוע היסת צרפינן אפי' לשבוע' דאוריית' כ"ש לשבוע' דרבנן לפיכך ישבע המלו' שאינ' ברשותו ומגלגל עליו לשב' בשבועתו זו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר כך הוא דעת הטור בלי שום חולק והם דברי הרמב"ם פרק י"ג ממלו' ולוה וגם בעל הש"ע הביאו סתם להלכ' ואין לתמו' מכאן על מה שכתבנו לקמן סי' ע"ה סעי' ט"ו י"א דלא אמרי' בשבוע' הבאה ע"י גלגול מתוך כו' אלא ישבע היסת על הגילגול או מהפכ' כו' וי"א מחוייב שבוע' ואינו יכול לישבע הוא ומשלם וכאן כתבנו שמגלגלין שאינו יודע ונשב' שבוע' זו ונפטר דלא כשום אחד מדעות הי"א שבסי' ע' סעיף ט"ו שזה אינו קשה דס"ל כמ"ש הרב המגיד על דין זה וז"ל ואם היתה שבוע שאינו ברשותו מחמת טענת ברי אם היה טוען איני יודע היה חייב לשלם אבל כיון שאינ' אלא מחמת ספק כלומר שהלה משביעו על שאינו ברשותו מכח ספק שמא הוא ברשותו ועיניו נתן בה לכך נשבע שבוע' זו גם על הגלגול שאינו יודע ונפטר וא"כ ה"ל מה שכתבנו כאן כדעת הסברא האחרונ' שבסי' ע"ה סעי' ט"ו וע"ל סימן צ"ד סעיף ט'. ואם יש עדים שנאבד או שהלוה מאמינו נשבע היסת שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם השיב המלוה יודע אני שהיה שוה יותר מדמי החוב אבל איני יורע כמה הרי זה כמי שמודה מקצת שלפחות היה שוה פרוטה יותר מדמי החוב והוי מודה בפרוט' ועל השאר אומר איני יודע דהוי ליה מחוייב שבוע' אינו יכול לישבע ומשלם לו סלע ואם רצה המלו' מחרים סתם על מי שנוטל ממנו מה שלא היה לו לטול מן הדין ואם שניהם תובעין זה את זה שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתי' היה שוה והמלו' אומר שלא היה שוה אלא שקל נשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע כמו שהלוהו ונפטר והמלו' נשבע שבועת המשנ' בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ומגלגלין עליו לישבע ג"כ בשבוע' זו שלא היה שוה יותר מסלע ואם היה הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים הרי אין צריך לישבע בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ואז גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע.

יג היו שניהם מודים זה לזה כגון שאמר הלוה סלע הלויתני עליו סלע היה שוה והמלוה מודה שכן ובא זה לפדותו ואמר המלוה שאבד אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע שבועות המשנה בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ויצא זה בזה. ואם יש ערים שנגנב והיה שוה יותר על החוב והמלוה טוען שלא פשע בו וכבר אמרנו בסעיף ב' שאם לא פשע אינו חייב לשלם היתרון שאינו על היתרון אלא שומר חנם לדעת היש אומרים והלוה טוען שפשע בו ושוא' ממנו היתרון ישבע המלוה כשאר שומר חנם שלא פשע ונפטר.

יד ואם הלוה תובעו ביתרון שהיה שוה יותר על דמי החוב ויש עדים בזה שהיה שוה יותר או שהמלוה מודה לו אלא שטוען שנאב' באונס ותובע כל דמי חובו ישבע המלוה שבועת התורה בשאר שומר דהיינו שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו ושנאבד באונס וגובה חובו מהלו' שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד וה"ל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שחייב לשלם. טו כל היכא שהמלוה צריך לישבע שאינו ברשותו אפי' שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישי' שמא עיניו נתן בו ואם היה דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמי' שרוצה לשלם חרי זה משלם ואינו נשבע דכיון שהדבר הוא מצוי לקנות למה נחשדינן ליה שמא עיניו נתן בה מה לו זה מה לו אחר שיקנ' בד"א כשהשבוע' מוטלת על המלוה לבד ואין על הלוה שום שבועה אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה כדי ליטול או ליפטר אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו אפי' אם מאמין הלוה למלוה שנאבד ואפי' אם ירצה לשלם והוא דבר המצוי לקנות דחיישי' שמא מוצי' המלוה את המשכון אחר שבועת הלוה ונמצא ש"ש מתחלל, וע"ל סוף סעיף ט'.

טז המלוה את חבירו על טבעה שיש בו אבן ונאבד ונמצא אחר רומה לו ביד שולחני אם הלוה מודה שאותו שביד השולחני שוה לשלו פשוט הוא שנלך אחר שומת הבקיאים אבל אם טוען הלוה דשלו היתה שוה יותר והמלוה טוען ברי שלא היתה שוה אלא כזו וזו היא שוה יותר ממה שהלוהו הרי זו מודה מקצ' ונותן לו מה שהוא מודה ונשבע על השאר ואם המלוה אינו יודע כמה הית' שוה יותר והלוה טוען ברי שהית' שוה יותר כך וכך הרי המלוה הוא כמודה מקצת ועל השאר או' איני יודע דעכ"פ היה שוה קצת כמה שיטעון הלוה וה"ל מחוייב שבוע' שאינו יכול לישבע ומשלם כל מה שאומר הלוה שהי' שוה מ"מ הב"ד צריכין לחקור היטב ולאיים על הלוה שלא ישקר לשום אותה יותר משוייה.

יז ואם לא נאבד המשכון אלא שחלוקין בעיקר ההלוא' המלוה אומר שהלוהו סלע והלוה אומר שלא הלוהו אלא שקל אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או להד"ם או החזרתיו לך נאמן לומר שהלוהו עליו עד כדי דמיו במגו דאי בעי אמר לקוח בו' ובשבוע' כנקיטת חפץ אע"ג דאם היה טוען לקוח הוא בידי וכן השאר מענות לא היה צריך לישבע אלא היסת לא אמרינן כיון דמהימנינן ליה בעד כדי דמיו מטעם מגו דלקוח כו ה"ג היה לא לו לישבע רק שבועת היסת דמגו לאפטורי משבועה חמורה לשבועה קלה לא אמרינן וטעמא שכיון שאם היה שם עדים שהוא משכון בידו כמו שהוא טוען ולא היו העדים יודעין בכמה היה צריך המלוה לישבע בנקיטת חפץ שהיא שבועת המשנ' שכיון שיש שם עדים שבתורת משכון בא לידו שוב אין כאן מגו דלקוח הוא בידי דהוה ליה מגו במקום עדים גם כשאין שם עדים שהוא בידו בתורת משכון אע"פ שהיה נאמן בהיסת בטענה דלקוח הוא בידי לא הקילו ממנו שבועה של נקיטת חפץ שהיתה עליו אם היו שם עדים לפיכך צריך לישבע בנקיטת חפץ ומן הטע' שאמרנו אינו צריך לישבע בנקיטת חפץ אלא כשתופש המשכון בעצמו שצריך להחזירו לבעליו ויטול מעותיו שהרי אם היו עדים שהוא משכון לא חיה יכול לטעון לקוח כו' אבל אם תפש מעות ואין כאן המשכון נשבע היסת ונפטר דלא ה"ל אלא כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום הנשבע היסת ונפטר לפיכך אם המשכון שוה סלע הרי זה נשבע ונוטלו אין המשכון שוה אלא דינר הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו ונשבע על השנים שכפר בהם שבועת התורה שהרי מודה מקצת ואם כפר בכל ואומר אין זה משכון אלא פקדון בידך ואין לך אצלי כלום הרי המלוה נשבע בנקיטת חפץ וגובה מדמי המשכון עד כדי דמיו ואם אינו שוה כדי כל חובו נוטל ממנו מה ששוה ועל השאר נשבע הלוה היסת ונפטר שהרי הוא כופר בכל. ואפי' היה זה הדבר שמחזיק בו דברים שעושין בהן אוכל נפש או בגד אלמנה שיש בהן משום השבת העבים לא אמדינן כיון שמחוייב להחזי' שוב אין לו מגו אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור יכול לטעון עליו בדי דמיו וכתב מורי מהרמא"י ז"ל והוא הדין במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד את של חבירו הכא לידו דרך שאל' או דרך פקדון או מלמד בספרים שלמד עם הנערים אע"פ שמחוייב להחזיר מ"מ לא אבד שלו ונאמן לטעון עליהם כדי דמיו כל מקום שיש לו מגו ואפילו במקו' שיש תקנה זו מ"מ המלמד אע"פ שלא יוכל לעכב הספרים בשביל חוב אחר יכול הוא לעכב הספר בעד שכירות הלימוד. י"א דבכל מקום שיוכל לטעון על מה שתח' ידו יכול לישבע סתם שאינו חייב לו כלום ובלבד שיודע בודאי שזה שכנגדו חייב לו כגון שיש לו מלוה בידו או פקדון וברור לו שלא נאנס משכנגדו ושהוא חייב ליתן לו פקדונו או דמיו וכל כיוצא בזה מיהו לכתחל' אומרים לו לברר דבריו כמ"ש למט' סעיף כ"ה ולקמן ריש סי' ע"ה. והא דיכול לטעון על מה שתחת ידו היינו שאומר שזה שכנגדו חייב לו ממון אבל לא יוכל להחזיק במה שתחת ידו עד שחבירו יעשה לו כך וכך כגון עד שיתן לו פטורים או כיוצא בזה משאר תביעות שאין בהם משום תשלומין כי אין זה שייך לזה וכל מי שיוכל לטעון על מה שתרת ידו אין לו זכות בו רק משעת העמדה בדין ואילך ולא משעת תפישה. ולכן אם נתייקר קודם העמד' בדין ברשות מרא קמא אייקיר עכ"ל.

יח ואם הוא בענין שאין המלו' יכול לטעון לקוח הוא בידי או להד"ם או החזרתיו לך שעכ"פ צריך המלו' להחזירו ללוה אפי' לא היה מודה שלוה עליו כמ"ש לקמן סי' צ' אם כן ה"ל הלוה כאילו היה מוחזק בחפץ שלו ואין למלוה עליו אלא טענת ע"פ נשבע הלוה שבועת התור' כדין מוד' מקצת שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל. כיצד דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ואין לו עדים לו' היאך באו לידו אפי' ראוהו עדי' עתה בידו נאמן לומר כך וכך הלויתי עליו במגו דלקוח כו' וכן אפי' דברים עשויין להשאיל ולהשיב או שאין עשוין להשאיל ולהשכי' אלא שיש עדים שבאו לידו בתוך שאל' ואין עדים שראוהו עתה בידו יכול לו החזרתי לך או להד"ם בדברי' העשוי' להשאי' ולהשכי' באין עדים שמסרם לידו אבל דברים העשוין להשאי' ולהשכי' דיש עדים שדא הו עתה בידו אינו יכול לומ' לקוח בו' אד החזרתיו לך. י"א כשמחייבין אותו משום ראוהו בידו לא בעינן שראוהו בידו בשע' שתבעו לב"ד אלא אפי' דאוי קוד' לכן בידו ואותופע' טען מיד לקוחין או טענ' אחרת שרוצ' להחזיק בהן ושלא להחזירם לפי אותה הטענ' שוב אין לו מגו לומר כך וכך הלוותי עליו במגו דהחזרתיו אח"כ דאנן סהדי כיון שגל' דעתו כבר להחזיק בהן ודאי לא החזיר' והיה ליה מגו במקו' עדי' וכן אם הוא מפורס' שהו' בידו אע"פ שאין כאן ערי שראוהו בידו לא יוכל לומר לקוחי' הם בידי שהרי אין כאן מגו שהי' יכול לומ' החזרתיו דהחזתיו מגו גרוע הוא בכאן שירא לשנות הידוע שיחזיקוהו שקרן ואפי' אמר בשע' שראוהו עדים בידו סבר שחייב לו כך וכך אותה טענה בעצמ' שהוא טוען עכשיו בב"ד לא מהימן במגו דהחזרתי אח"כ דדא ודאי לא החזירו כיון שהית' לו אות' טענה עליו ובאותו פעם פשיטא שלא היה יכול לומר החזרתי דהא ראוהו וכל זה דוק' שראוהו עדים קוד' שתבעו בב"ד אבל אם ראוהו אחר שנפלו הטענ' והמחלוק' ביניהם בב"ד לא אבד המגו שלו שהרי היה יכול לטעון כן בשע' שעמד וטען בב"ד. אם יש עד אחד בזה י"א שאין המלו' נאמן בזה דהא ה"ל מחויי' שבוע' להכחיש העד ואינו יכול שהרי טוען טענ' אחרת לפטור עצמו וה"ל מחוייב שבוע' ואינו יכול לישבע ומשלם כדלקמן סימן ע"ה וע"ש סעיף י"ג ולקמן בסימן זה סעיף כ"ג וע"ל סי' נ"ה אם אדם יוכל לטעון על מה שתחת ידו מחמ' אחר ולא מחמת זה שנתנו בידו. והא דאדם יכול לטעון לקוח הוא בידי או הלויתי עליו היינו דוק' כשהחפץ תחת ידג אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון ולוי הביא עדי' שהוא שלו או ששמעון מודה לו וטוען שראובן חיי' כו עליו וראובן אומר שלקוח הוא בידו מלוי אין ראובן נאמן דלי' שום מגו לא להד"ם או החזרתיו דאיך יאמר לא היו דברים מעולם ושמעון מודה שהוא של לוי וראובן נתנו לו או איך יאמר החזרתי ואינו תחת ידו להחזירו וע"ל סעיף ל"ט אבל אם שמעון אומר שיוד' שראובן לקחו מלוי נאמן במגו שהיה אומר שהוא עצמו לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא עדים היאך בא לידו או שלא ראוהו בידו ואם אינו טוען לקוח הוא בידו רק שראובן נתנו לו למשכון והוא של לוי. ע"ל סימן שנ"ו שחייב לפדותו משו' תקנת השוק. וע"ל סי' קל"ע עוד מדינים אלו.

יט ודברים העשוין להשאיל ולהשכי' להרמב"ם הם הכלים שדרך תחלת עשייתם נעשה להשאיל ולהשכיר ולהרי"ף ור"תאינו צריך שיהא תחלת עשייתם נעש' להשאיל ולהשכיר אלא כל דבר שמקפידין עליו מלה שאילו מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הדברי' קרוי דרכן להשאי' ולהשכיר והוא שיהי' זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ וגם שיהי' בעל החפץ רגיל להשאי' כליו לאחרי' והכל תלוי באהב' האיש ושנאתו לפי מנהגו ומנהג המקו' לפי ראות הדיין לפי מה שהתובע' והנתב' הם בני אדם כי יש אדם קשה שאינו משאיל כליו לשום אדם ויש שמשאיל לרגילי' אצלו ואינו משאיל לשאינן רגילין אצלו.

ך המוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיוכל לטעון עליו עד כדי דמיו אם אינו שוה לשומת הבקיאים החצי שהוא טוען עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהו' שוה בעיני כדי חובי והאח' כופר שאינו חייב לו כלום ואע"פ שאינו חייב לו אפ"ה רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם י"א שהדין עם בעל הכלי שהרי לא האמינו להחזיק אלא בשביל תפישתו לפיכך אינו נאמן אלא בכדי תפישתו ולא יות' ולפי שלפי דבריו בעצמו שאינו אלא משכון אצלו יתן לו לפדותו כדי שוויו לשאר בני אדם ויקחנו אם ירצה ויש אומרי' שהדין עם המחזיק וכתב מורי מהרמא"י ז"ל דהכי מסתברא ליה משום המוציא מע"ה.

כא אין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תמיד תחת יד בעליו כגו מטלטלין ועבד קטן שאינו חולה על רגליו ובהמה המשתמרת ביד הרועה דכיון שדרכו שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק בו מוכחא מילתא שזה מסרה לו ונאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה אלא מעצמה הולכת ורועה אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי או משכון היא בידי דשמא מעצמה באה שותו אלא כשיביא זה עדים שהם שלו יחזיר לו העבד והבהמה והוא ישבע שלא מכר ולא משכנו לו כלום לפי שאין תפישתם תפיש' שמעצמם הולכים אנה ואנה ובכל מקום שהם ברשות בעלים הם. ואם החזיק זה בדם ג' שנים ויש לו עדים בכך הרי זה נאמן וישבע היסת שלקחה ממני או שמסרה לו בחובו.

כב אם המלה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה זה אומר תן לי משכוני ואתן מעות וזה אומר תן לי מעותי כי לא נתת לי משכון ישבע המלוה היסת שלא הניח בידו המשכון הלוה ישבע היסת שהוא תופש משלו כנגד חובו אם טוען שהיה משכנו כנגד חובו או יותר ואע"פ ששוה יותר כבר נפטר המלוה ממנו במה שנשבע שלא הניח בידו משכון ואם הלוה מודה שהיה שוה פחות ממה שהלוהו נשבע שמשכונו היה שוה כך וכך וישלם השאר.

כג ראובן שטוען שלוה משמעון עשרה דינרים על משכון והיה עד אחד בדבר שידע המשכון והחוב אבל אינו יודע כמה היה החוב ושמעון אומר שכ' דינרים הלוה לו אם הוציא שמעון המשכון בפני ב"ד או בפני עדים קודם שנפלה הכחשה ביניהם הדין עם ראובן דעכשיו אין לו מגו במ"ש בסעיף י"ח וכיון שיש כאן עד או מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שאם ישבי:

כנגד א' צריך להכחיש כשבועתו ועכשיו הרי זה מודה לדברי העד ואיני מכחישו הלכך מחזיר המשכון ויביא ראיה על המעות ויטול או ראובן ישבע היסת שלא לוה אלא י' ויפטר אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בב"ד נפל מחלוקת ביניהם שמעון נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שהוא שבועת המשנה ונוטל וע"ל סעיף י"ח בסי' זה.

כד ראובן שלוה משמעון ז' דינרין על המשכון ואח"כ אמר לו פרעתיך פעם אחד ב' דינרים ופעם שני' שני דינרין ופעם שלישי' דינר והשיב שמעון איני זוכר אלא מהדינר לבד הדין עם ראובן מפני שגוף המשכון שלו ונמצא כשהוא תוב משכונו שמעון משיבו איני יודע אם יש לי עליו שום דבר אם לא וכיון שכן אין שמעון יכול לתבוע מספק בנכסי ראובן ואם עד אחד מעיד שלא כדברי שמעין נשבע שמעון נגד העד ונוטל המשכון כמה שהוא אומר הואיל והמלוה אינו יודע.

כה התופש חפץ מחבירו וטוען שיש לו עליו עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שביניהם נכון הוא שאומרים לתופש שיברר דבריו היאך נתחייב זה לו משום דנפיש רמאי ואולי מתוך דבריו יתברר רמאותו. וע"ל סי' זה סעיף ט"ז ולקמן סי' ע"ה.

כו מי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לרדותו ואמר לו הלה יהיה המשכון שלך בחובך לא קני ליה בדברים אלו דלא כיון אלא לדחותו שלא ידחקנו עוד אבל דעתו לפדותו לכשירצה.

כז משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או ע עייש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים ורקבון וניערו כראוי א"כ אנוס הוא ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם מודה שלא שם אותו במקו' המשתמ' מעכברי' או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת דהא פושע הוא ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומ' נפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת כ"כ אם הלוה מודה שמתחלה לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו ך' והיה שוה כ' ועתה שוה י' ורוצה הלוה להחליט המשכון בידי המלוה בעד מעותיו שהלוהו שהרי היה שוה כמו שהלוהו ויצא בזה והמלוה אומר שמתחלה לא היה שוה אלא ט"ו ואני הלויתיך כ' אם תחלוט המשכון בידי תן לי ה' שהלויתיך ע"פ יתר על דמי המשכון הרי הלוה כפר בכל ונשבע הלוה היסת ונפטר ואע"פ שהוא מודה מקצת שהרי מודה שחייב לו י' בעד המשכון אין זה מודה מקצת דהמשכון הילך הוא אבל המלוה אינו צריך לישבע בכלום שהרי הלוה מודה שגם מתחלה לא היה שוה אלא כדי חובו ואינו שואל ממנו כלום ואם יש מחלוקת ביניהם בפחת ובשיווי המשכון מתחלה על דרך זה שניהם מודים בהלואה כמ"ש שהלוהו ד' וטוען הלוה שהיה שוה כ"ה ועת' שוה י' ושואל ממנו עוד ה' כדי שיוויו המשכון מתחלה לפי דבריו ויחליטנו לו או שיחזיר לו משכנו והוא ישלם לו ה' שהרי הזיקו בט"ו לפי דבריו והמלוה טוען שמתחלה לא היה שוה אלא ט"ו ועתה שוה י' ושואל מן הלוה שישלם לו הה' שהלוהו יותר על שיווי המשכון נשבע הלוה שלא הלוהו מתחלה, יותר על שיווי המשכון ונפטר והמלוה נשבע שלא היה שוה כ"כ כמו שהלוהו ושלא פשע רק בה' וא"כ יש לו עוד ט"ו אצל הלוה שהרי הלוהו כ' וינכה לו מהם ה' שפשע בהם ונאמן הוא בשבועתו זאת להחזיק המשכון שאינו שוה אלא י' דהא קי"ל שאדם נאמן בשבועה עד כדי דמיו. ואם לדברי שניהם היה מתחלה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל' והלוהו כ' ועתה אינו שוה אלא ט"ו ושואל הלוה ממנו י' מה שחי' שוה המשכון יותר ממה שהלוהו שרוצה להחליט לו המשכון בעבור שפשע בו והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן אלא ה' מחמת שהיה המשכון שוה ה' יותר מכדי שהלוה ואותם הה' תפדה משכונך ותנכם לי מחובי שהלויתיך ך' ותשא' לי חיי' עוד ט"ו וא"כ לא נפחת עוד המשכון בפשיעתי רק עוד בעד ה' תגבה אותם ג"כ מחובך ותשאר לי חייב י'תן לי' וקח משכונך שהוא שוה עכשיו ט"ו כי לא נפחת בפשיעתי רק י' נשבע המלוה שכן הוא בדבריו שלא נפחת אלא י' ומנכה לו הה' שהיה רוצ' לגבות מן הלוה מחמת שהלוהו יתר מדמי המשכון ועוד ינכה לו ה' ממה שהוא שוה המשכון עכשיו שהם ט"ו וגובה י' מן המשכון דהיינו כשפודה המשכון יתן י ויקח משכונו שהוא שוה ט"ו וכ"ש אם אפי' אחר שנפחת שוה כדי כל החוב והם חלוקים בפחת כגון שניה' מודים שהלוהו ך' והמשכון עכשיו ג"כ שוה ד' אלא שהלוה אומר ל' היה שוה ונפחת בפשיעתך עשר' תגבה לי י' כדובי ואפד' המשכון בעד י' והמלו' אומר כ"ה היה שוה ונפחת ה' כפשיעתו אנכה לך ה' ותתן לי ט"ו וקח המשכון או שאמר המלוה אמת הוא שנפחת אבל איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה היסת ונפטר דהשתא יש לו מגו שהיה יכול לומר כ' הלויתיך היה שוה ולא נפחת כלל אצלי וזה המגו מגו מעליא הוא מכל הטענות הראשונות שהמשכון מסייעו. ומה שנשבע היסת ולא שבוע' דאורייתא שהרי מודה מקצת הוא או בטענה איני יודע כמה נפחת למה לא נאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם נ"ל מפני שהלוה חייב לפרות המשכון מן המלוה ויכול המלוה לומר ללוה בכל מה שיוד' לו שינכה לו מחובו והוה ליה כמו הילך שפטור משבועה דאורייתא נ"ל.

כח מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וג' דינרין היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בג' דינרי' ולא נתת לי המעות ותובע אותו בהם שניהם נשבעין שבועת היסת זה נשבע שמשכונא הוא בידו ונתן לו המעות וזה נשבע שמכרו לו ואינו חייב לו כלום ואם רצו להפך שבועתן זה על זה הופכין ואם הם חולקים על ההיפך זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצו לא נתרצו שניהם נשבעין.

כט מלוה שטוען שנאבד המשכון באונס והלוה אומר ברי לי, שאתה מכרתו ולקחת דמיו נשבע הלוה היסת ונפטר במגו שאין לך בידי כלום או פרעתיך.

ל ראובן שמשכון משכון ביד שמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי או נתנו לו במתנה מה שהיה לו עליו ונאבד מיד לוי באונס ותובע ראובן משכונו מיד שמעון ואמר כי סלע היה שוה ולא הלוה לו עליו אלא שני דינרין ושואל ממנו שני דינרין ושמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר ונמצא שמעון מודה מקצת וצריך לישבע שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר עוד צריך לישבע שבועות השומרו' שאינו ברשותו ושנאנס ממנו ליפטר מהדינר וזה א"א לו לישבע כיון שמסרו לו לוי ולוי אינו יכול לפוטרו בשבועה שנאנ' כי יאמר לו זה אתה מהימן לי ולוי לא מהימן לי לפיכך הוה ליה מחוייב שבוע' ואינו יכול לישב' ומשלם וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוק' ביניהם כמה שיעור פחיתותו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם בפשיעות שעות לוי נפחת או באונס הוה ליה מחוייב שבוע' ואינו יכול לישבע ומשלם ואם רצה שמעון להחרים על כל אדם שיודע שמשכונו אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו ואם יש עדים ששמדו לוי כראוי ונאבד ממנו באונ' נפטר שמעון שהרי אין כאן עסק שבוע' ביניהם דנימא איהו לא מהימן לי בשבוע' או מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפי' אין עדים והיה דרך ראובן להפקיד פקדונותיו כיד לוי שנמצא שדרכו להאמין לו ולא יוכל למימ' לוי אינו נאמן לי בשבוע' וטוען לוי שנאבד ממנו באונס ישבע לוי שבועת השומרים שאינו ברשותו ושנאנס ממנו ויפטר שמעון ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע"פ שראובן רגיל להפקיד פקדונותיו אצל לוי שמעון חייב לשלם אותו הדינר אח' שישבע שלא היה המשכון שוה יותר משלשה דינרין שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן והוא פשע במה שנתנו ללוי כיון שלוי אין לו לשלם וישאיר לו הדינר חוב על לוי הפושע ועיין לקמן סימן רצ"א.

לא ראובן שואל משמעון משכון שמשכן בידו והשיב שמעון בנך הקטן בא אלי ושאל אותו בשמך ונתתיו לו וראובן אומר שלא בא לידו שמעון פושע הוא שמסרו ליד בן ראובן אפי' אם היה גדול ובן דעת לשומרו לא היה לו למוסרו ליד אחר כי אם ליד ראובן עצמו דאע"ג דאמרינן דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד היינו דוקא לבני ביתו של הנפקד ואין המפקיד יכול לומר לא מהימני לי בשבוע שלא פשעו משום שאין דרך כל אדם לשמור ולסגור כל חפציהם בעצמ' בתיבות ואדעתא דהכי הפקיד דיניחו ביד אשתו ובניו מ"מ אם פשעו בו אשתו ובניו חייב הנפקד לשל' אבל לענין השב' צריך להחזיר ליד המפקיד בעצמו כ"ש הכא ששלחו לו ביד בנו הקטן דאביד' מדעת היא וחיי' לשלם ויכול להחרים על המפקיד שלא שלחו להביאו לו.

לב ראובן היה לו מעות ביד שמעון ובקש ממנו לוי שילו' אותם לו ונתרצה להלוות' לו ונתן לו בהם משכון ושלח ראובן כתב לשמעון שיתן המעו' ללוי ונתנם לו ונאבדו המשכנות ביד ראובן הרי זה דין מלוה על המשכון יש לו כיון ששמעון נתן המעות שהיו בידו משל ראובן ללוי בציוויו ונתחייב ראובן בשמיר' המשכונות ומיהו לא נתחייב בשמירת' כשומר שכר עד שנעשית ההלוא' דהיינו אחר שהגיעו המעו' ליד לוי ואם נאבדו המשכנות מיד ראובן שלא בפשיע' קודם לכן פטור ראובן לפיכך אם ישבע ראובן שנגנבו ממנו קודם שבאו המעו' ליד לוי חייב לוי ליתן מעותיו כי עדיין לא נתחייב בשמירתן כש"ש באות' שעה ולא היה עליה' רק כש"ח שפטו' מגניב' ואבידה ואינו חייב אלא בפשיע' ואם הוא מסופק ואינו יכול לישבע אם נגנבו ממנו קוד' שבאו המעות ליד לוי או אחרי כן אין מוציאין המעות מיד לוי מספק דמספקא לא מפקינן ממונא רק מוקמינן להו אחזקתייהו

לג ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו בשבילו כשיתן לו המעות כמו שהם ממושכנים וכשהוציא לוי הספרים לתתם לראובן אומר ראובן שנפחתו ונפסדו ביד לוי ותבעו לשלם לו הפחת וי אומר לאו בעל דברים דידי את ביוממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי וציוני לכשתתן לי המעות שאתנם לך אם תרצה ליתן לי המעות אתנם לך ואם לא ישארו הספרים אצלי עד שיבא שמעון ויפדם ממני והשיב ראובן משע' שחמתני אצלך לא היה לך ליגע בהן ובנך למד בהן אח"כ בענין שנפחתו ויש לך לשלם לי הפחת הוי דינא הכי מה שטוען לוי לאו בעל דברים דידי את מי שנתן לי הספרים הרשני ללמוד בהן טענ' זו הית' מועלת לו אלו היה סבור שהיא הספרים של שמעון אבל עכשיו שהוא היה יודע שהספרים היו של ראובן כי שמעון ציוהו ליתנם לראובן כשיתן לו המעות הלכך אף אם הרשהן שמעון ללמוד לא היה לו לשמוע לו כי מה כח יש לו לשמעו' להרשות ללוי להשתמש בהן בלא רשות ראובן ואפי' אם הרש' ראובן לשמעון ללמוד בהן אין כח ביד שמעו' ליתן רשות לאחר ללמוד בקן הלכך ה"ל שולח בהן יד שלא ברשות וחייב' לשלם כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהן ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את אין לו דין כי אם עם שמעון דה"ל כגדול ומאכול לאחר רצ' מזה גובי' רצ' מזה גובה דהיכא שהוא מוצא את שלו הוא נוטלו.

לד יורש שהוציא שטר שיש למורישו כך וכך ממון אצל פלוני ושיש לפלוני משכון בהן ביד המוריש וטוען היורש שהמשכון נאבד מיד מורישו באונס ותובעו המעו' נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המוריש המשכון ושהי' שוה כנגד חובו נמצ' שאין לו אצלו כלום ויפטר ומה שטוען היורש שנאנס מיד מורישו לאו כל כמיניה שהרי אם היה המוריש חי היה צריך לישבע שנאנס ושאינו ברשותו ושלא שלח בו יד וההיא שבוע' לא מצי היורש לישבע שאין אדם מוריש שבועה לבנו דהיאך מצי למשתבע ולא אמרינן הכא שישבע היורש שבועת היורשין שלא פקדני ויטול כמו בשאר שטרות דשאר שטרות הוי מענות היורש ודאי והפרעון ספק לכך נשבע היורש שבועת היורשין ונוטל אבל הכא כיון שהגיע משכון ליד המוריש כנגד הלואתו אלא שספק לנו אם נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר אינו חוב ודאי ומספיק' לא מפקינן ממונא מ"מ כיון שיש כאן שטר צריך זה לישבע היסת שלא החזיר לו המשכון ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר וע"ל סי' ק"ח סעיף י"ד.

לה ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהם בחמשים וטוענין היתומים כי אביהם צוה שהוא ממושכן בעד מאה החמשים שראובן מודה יתן מיד ליתומים והחמשים האחרים יתן ביד שליש עד שיגדלו היתומי' וישבעו שבועת יורשין שלא פקדנו אבינו ושלא מצאנו בין שטרותיו שמשכון זה פרוע ויטלו החמשים מיד השליש בד"א כשהיה המשכון שוה מאה והרי יש להם חזקה במשכון בעד מאח ואם לא אין עליו לתת אלא כדי דמיו שהיה יכול שמעון לישבע אם היה חי עד כדי דמיו והכי טוענין ליורש ועל השאר אין להן תביע' על ראובן אלא בעל פה וכיון שהיורשים טוענים ברי שאביהם צוה שהוא חייב מאה ישבע ראובן היסת ויפטר שהרי גם אם היה אביהן הי לא היה יכול לטעון עליו יותר מכדי דמיו בד"א שאין המשכון מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל אם הוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו משלם אלא החמשים שמודה ואפילו אם משכון שוה יותר שהוא נאמן במגו דאי בעי למימר שהוא שאול בידו וע"ל סי' קל"ו סעי' ד'.

לו משכנו של ישראל ביד הגר ומת הגר ואין לו יורש ובא ישראל אחד והחזיק בו מוציאין אותו מידו ומחזירין אותו לבעליו שכיון שמת הגר פקע שיעבודו וחזר המשכון לרשות בעליו הישראל שמשכנו אצלו.

לז וכן הדין אם וש לו שטר משכונא על קרקע של ישראל ומוחזקת בידו ומת ובא ישראל אחר והחזיק בה לא עשה ולא כלום שמיד כשמת הגר פקע שיעבודו וברשות בעליה היא עומדת.

לח בכרי שהלוה לישראל על המשכון ונפל ממנו ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו לבעליו דהיינו לישראל זה שמשכנו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לו לגוי עליו אלא שיעבוד וכיון שנפל ממנו פקע שיעבודו דאסור להחזיר אבידה לגוי כמ"ש טעמא בהלכות אבידה בע"ה בסימן רמ"ו ואם המוצא בא לומר משום קידוש השם אחזירנו יקדש השם בשלו ולא יקדש השם בשל אחרים כלי דעתם י"א דה"מ שלא זכה המוצא באותו משכון היינו כשהיה המשכון שוה יותר מחובו שלא הוחלט המשכון ביד הגוי וכיון שלא הוחלט במה שהוא שוה יותר מחובו לא הוחלט ג"כ במה שהוא כנגד חובו אבל אם הוחלט כל המשכון לגוי כגון שעלה הקרן והריבית יותר משיורו הרי זכה הגוי בכלו וזכה בו ג"כ המוצאו מן הגוי והבא מכח גוי הרי הוא כגוי וכיון דדיניה דגוי דבתר ערבא אזיל ה"נ הבא מכחו ונכסוהו דבר איניש אינון ערבין ביה וכ"ש במשבון שבידו עכ"ל. ויש מי שאומר שה"ה למעות שהלוה ישראל לנכרי על משכון ונפלו המעות מהנכרי ומצאם ישראל אחר יחזירם לישראל המלוה וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל ונ"ל דבמעות הם של המוצא דמעות להוצא' נתנ' וכבר יצאו לגמרי מרשות המלוה עכ"ל וטעמא דמסתברא הוא נ"ל.

לט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ואין לו יורשי' וכבר ידעת דנכסי הגר כשאין לו יורשים ומת כל נכסיו הם הפקר ובא ישראל אחר והחזיק במשכונו של זה זה קנה כנגד מעותיו שהיה הגר חייב לו וזה קנה השאר בד"א כשהיה המשכון בחצר שאינה משתמרת ולא היה המלוה בחצירו בשעת מיתת והגר שאז מיד כשמת הגר ופקע רשותו מן המשכון היה במקום שאינו משתמר ונעשה הפקר וזכה בו זה אבל אם היה המלוה בחצירו או אפילו לא היה בחצירו והמשכון בחצר המשתמרת זכה לו חצירו בכל המשכון ראובן שהיה בידו משכנות של שמעון ומת שמעון ובאו יורשיו ותבעו ממנו המשכנות וטוען ראובן אותן המשכנות אני תופש בשביל שאמר לוי שותפי ששמעון הוא חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע על משכנות שבידי כי אומר תפישתי כתפישתו וידי כידו בכל עסק השותפות ובשליחותו אני תופש אותם ויכול הוא לישבע על תפישתי כאילו היה הוא תופש בהם דינא הוא שאין לוי יכול לישבע על המשכנות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופש המשכונות בשביל המעות היה נאמן במגו דלהד"ם או החזרתיו לך אבל גבי לוי אין כאן מגו כי אין מנו אלא במה שבידו לטעון אבל במה שביד אחר לטעון אין כאן מגו כי שמא חבירו לא היה משקר ולומר להד"ם או החזרתיו לך וע"ל בסי' זה סעיף י"ח.

מ משכונו של גוי ביד ראובן וא"ל ראובן תן לי מעותי וא"ל הגוי תמשכן אותו לישראל אחר והלך ומשכנו לשמעון ונתן לו שמעון המעות שהגוי חייב לו והמשכון שוה כפליים מהחוב ומת הגוי זכה שמעון בכל המשכון דכבר סלק ראובן כל רשותו ממנו.

מא ודוקא שמשכנו ראובן אצל ישראל האחר וקבל מעותיו אמרי' דאסתלק כחו של ראובן ממנו אבל אם משכנו של גוי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הגוי בזה יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון שוה יותר מהחוב שאין שיעבודו של ראובן עליו או נימא כיון שמכח ראובן הוא תופש אותו עדיין כחו של ראובן עליו ולא קנה ונראה דהמע"ה ואין מוציאין ממנו מספק וישראל שיש לו משכון של גוי בידו ואמר לו הגוי שיתן המשכון לישראל אחר בשבילו במתנה ומת הגוי קודם שזה נתנו לישראל האחר זכה זה במשכון שבידו ואין צריך לתנו להאחר דגוי מכי מטו זוזי לידו אסתלק והמקבל מתנה לא קנה עד דמשיך להו והכא הא לאו משיך בחיי הגוי וזכה בו זה שהוא בידו ואם היה הגוי חייב לישראל אחר ע"ל ריש מי' פ"ו.

מב המחזיק בקרקע של חבירו ואוכל פירותיה וטוען כי במשכונא ירד בה והיה לו שטר ממאה דינרי' שהלוה לו עליה ועכשיו נאבד ממנו והלה טוען שלא היה השטר כי אם מחמשים דינרין דינא הוא שאם לא החזיק בה המלו' שני חזקה הלוה נאמן דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין התביעה אלא על פה ומשתבע לוה כדין שאר מודה מקצת ונוטל קרקעו אבל אם החזיק בה שלשה שנים הרי היא בחזקת המלוה ונאמן המלוה בשבועת היסת ושקול מאה דקתבע מפירו' הקרקע במגו דלקוח היא בידי דהא אית ליה שני חזקה.

מג המלוה את חבירו על המשכון ופרעו ואמר לו תן לי משכוני אמר ליה לך עתה ובא למחר ואחזירנו לך ובתוך כך נגנב המשכון אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבא בשבילו חייב המלוה כדין שומר שכר כמו שהיה כבר שכל זמן שלא חשיבו לו מחמת כח הלואתו שהיה לו עליו נשאר בחיוב שמירתו שהיתה עליו בעוד שלא נתן לו המעות שהיה ש"ש עליו משום פרוטה הרב יוסף וזה עודנו עליו. ואם לא בא בזמן שקבע לו לבא בשבילו פקע מיניה שמירה דש"ש ואינו עליו אלא שומר חנם ואם נגנב ממנו אחר הזמן שקבע לו לבא בשבילו פטור. לפיכך אם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתנו לו חייב המלוה ואם אין עדים ישבע המלוה שלא בא בזמן שקבע לו ופטור.

מד ראובן שהיה לו משכון ביד גוי המלוה בריבית ושמעון הוצרך למעות ובקש מראובן שירשהו ללות על אותו משכון ועשה כן ונשרף המשכון ביד הגוי פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון שמעולם לא קנה כלום בגוף המשכון שיהא עומד באחריותו.

מה ואם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו יכול הלוה לכופו לפרוע לו מעותיו.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה