לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שטרות · סימן עא
לוה שהאמין למלוה בעל פה למה מועיל נאמנות ובו כ"ג סעיפים:
א מלוה שהתנה עם הלוה שיהא נאמן לומר שלא נפרע אע"פ שטוען הלוה שפרעו לא משגיחין ביה והרי זה נוטל בלא שבועה דכל תנאי שבממון קיים ואפי' היא מלוה על פה והוא שיש למלוה עדים שהאמינו עליו אבל אי ליכא עדים שהאמינו והלוה מודה שהאמינו אבל פרעו נאמן במגו דלא האמינו וע"ל סימן ס"ט סעיף ב' וגם כשיש עדים למלוה שהאמינו והביא הלוה עדים שפרעו אינו נוטל כלום שלא האמינו אלא עליו ולא על העדי' ואם התנה עמו שיהא נאמן כשני עדים אע"פ שהביא עדים שפרעו ואפי' הביא מאה עדים שפרע בפניהם המלוה נאמן יותר מהם ונוטל בלא שביעה שכיון שהאמינו בשני' שהוא עדות שלם וקי"ל בכל מקום ששנים הם כמאה לא אמרינן הכא העמד אלו כנגד אלו ודל כל העדים מהכא וחזר להיות מלוה על פה בלא עדים אלא כיון שהתנה שהאמינו הוה ליה כאילו פסל הלוה על עצמו כל עדים שבעולם ולא יהיה נאמן עליו שום אדם אחר רק המלוה בעצמו ואפי' אם היה ללוה שום מגו שהיה אפשר למיפטר עצמו בטענה אחרת לא מהמנינן ליה שפרע אפי' במגו שהטענה בעצמה שפרע הוא נגד הנאמנות שהאמינו עליו ה"ל כמגו במקום עדים דכיון דהאמינו עליו והלה אומר שלא פרע הוי כמו' אנן סהדי דלא פרע בד"א דאמר ליה מהימנת לי כבי תרי דהוי עדות שלם ואין צריכין יותר אבל אם אמר מהימנת לי כתלתא ופרעיה בפני ד' הד' נאמנים יותר ממנו שכיון דסתם עדות בשנים סגי והוא נחית לדעית לומר כבי תלתא הרי דעתו סמוך על רוב דעות ולא על סתם עדות וארבע עדיפי מתלתא ומהמני יותר ממנו.
ב הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא שהאמינו בשעת הלואה דודאי שעל מנת כן הלוהו ואם לא היה מאמינו לא הלוה לו אבל אם האמינו לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד וע"ל סימן ס"ב סעיף א'.
ג הא דמהני נאמנות כנגד עדים ה"מ כשמעידי' בפנינו פרעו שהרי לדבר זה האמינו ופסל כל העדים אבל אם העידו עדים בפנינו הודה המלוה שפרעו נאמנים שלא פסלם אלא לפרעו אבל הודאה מילתא אחריתו היא ולזה לא פסלם וכן אם העיד שמחל לו החוב בפניהם נאמנים יותר מן המלוה דזה ודאי מילתא אחריתי היא ולזה לא פסלם וכן כל כיוצא בזה דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר כגון מי שקבל מעות בעיסק' והאמין לנותן עליו ועל יורשיו לומר שלא אירע הפסד באותו ממון ובכל אשר יאמר בעיקר הממון יהא נאמן אח"כ נפטר המקבל והניח ממון ביד אחר והנותן אומר שהוא מעסק השותפו' ושהוא שלו לגבות ממנו מעות שותפת ושהוא נאמן על זה מחמת שהאמינו המקבל עליו ועל יורשיו אינו נאמן בזה אפי' היה המקבל חי שזה לא נכלל בלשון הנאמנות שהאמינו שלא ארעו הפסד אבל לכל מה' שכתוב עליו נאמנות מהני כגון אם כת' לו שיהא נאמן כמה הוציא הוצאות ושחדים מהני כמו שמהני לעיקר הקרן שכל תנאי שבממון קיים.
ד והמדקדקים אם האמינו את המלוה עליהם במלוה על פה כשפורעין אותו עושין שובר מכתב ידו של מלוה על הנאמנות ותו ליכא למיחש למידי ואם לא האמין הלוה את המלוה עליו אלא הלוהו סתם אם היא מלוה על פה נשבע היסת ונפטר ואם הוא מלוה בשטר והשטר בידו והלוה טוען פרעתי לא נפטר הלוה בשבועת היסת דא"כ יאמר הלה שטרך בידי מאי בעי אלא כיון שהשטר בידו נשבע המלוה שלא נפרע וצריך זה לשלם לו ואם האמינו עליו גובה בו בלא שבועה.
ה ואם פרעו בפני עדים ואח"כ חזר המלוה ותובעו ואומ' שלא נפרע מחייבין אותו שצריך לפורעו שנית מחמת שכבר האמינו הלוה ופסל כל העדים. מיהו אע"פ כן יכול הלוה לחזר ולתבוע את המלוה לדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך ב' פעמים אם הודה חייב לשלם ואם כפר ישבע היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת ואע"פי שפרעו תחלה בפני עדים אינו יכול להוציא ממנו ע"פ אותן העדים כיון שכבר פסל עליו כל העדים שיאמרו שפרע זה החוב והאמין למלוה מ"מ מה שהאמינוהו כבר קיים ושלם לו פעם שנית ותביעה זו לא גרעה משאר תביעה דבעל פה שצריך לישבע היסת וליפטר לפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן עליו בלא שום שבועה קלה וחמורה ושום גלגול בעולם א"צ לישבע לא בתחלת פרעון ולא בסוף הפרעון שטר שכתוב בו שיהא המלוה נאמן עליו כל זמן שלא נכתב עליו תברא בו' לא עליו עלהשטר ממש קאמר אלא עליו על החוב קאמר ואפי' נכתב במקום אחר סגי אא"כ פירש בהדיא שיהא השובר כתוב על זה השטר ממש שאז צריך לקיים תנאו מ"מ אם הביא עדים שפרעו בפניהם מהני דהוי כאילו אמ' אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני עדים אחרים ובאו והעידו שפרעו בפניהם שפטור כדכתיבנא לעיל סימן ע' סעיף ד' וע"ש.
ו ואין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם ואפילו אם פירשו בפירוש שפטרו משבועה ומחרם ובא הלוה להחרים סתם אין המלוה יכול לעכב עליו ולומר הוציאני מן הכלל שלא האמינו לגזול את שלו ואם לא גזל אין עליו עונש החרם ולמה א"כ יעכב אבל להדירו בקבלת נדר אינו יכול שכיון שפטרו משבועה נדר בכלל שבועה הוא.
ז וכי מחרים סתם לא לימא כל מאן דגזליה אלא יאמר כל מאן דאיתיה לגזיליה בידיה ולא מהדר וטעמא דלישנא דכל מאן דגזליה משמע שאינו מבקש אלא לקלל הגזלן על שגזלו אע"פי שלא יחזיר לו ולפי האמת אין זה כוונתו אלא שישיב לו את הגזילה ולפיכך יאמר כל מאן ראיתיה לגזילה בידיה ולא מהדר הכי והכי ליהוי כדי שמיראת העונש ישוב את הגזילה.
ח י"א שאין רשות לב"ד ליתן רשות להחרים בציבור לכל מי שיבוא ויאמר כתבו לי פתק' דלטותא ותנו לו רשות להחרים בצבור אלא אומרים לו אם אתה תובע אדם ידוע הרי דין ביניכם ואם לאו שאינך תובע אדם ידוע אלא אתה חושד קצת בני אדם הבא את כולם לב"ד ושם תקלל אותם כרצונך בל בציבור מה לנו לקלל עבורך אבל ליתומים שבאו בטענת אביהם או האפטרופוס ואמרו אין אנו יודעין אצל מי יש למורישנו כלום כותבין פתקא דלטותא ומחרימין להם בצבור וי"א שנותנין רשות לכל אדם להחרים בצבור אחר עדותו וכן נוהגין ע"ל סי' ט"ז סעיף ג' ואם אחד רוצה לצאת מבית הכנסת כשזה מחרים יש לב"ד לומר לו ולמה אתה יוצא כדי להזהירו אבל מ"מ אם לא רצה להתעכ' אין מונעין אותו מלצאת שאפילו יצא בשעת החרם חל עליו חרם שכל חרם שבית דין גוזרין אותו אין צריך לבעל דין לענות אמן ואף אם יחיה במצולת הים החרם חל עליו.
ט שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלוה שקבל ממנו סכום פלוני ביום פלוני וסכום פלוני ביום פלוני ולפי אותו כתב לא נשאר לו כך וכך והמלוה טוען שאותו הכתב הוא מעסק אחר אבל שטר זה עדיין בתוקפו ובנאמנות אין שומעין לו דמה דכותבין נאמנות בשטר מועיל לענין שלא יוכל הלוה להשביע את המלוה שלא נפרע שטרו אבל אינו מועיל כנגד עדים דטפי מעדים לא המניה כמ"ש בסעיף א' דהיכא דאיכא עדים דפרעיה לא מהימן למימר סטראי נינהו וה"נ שכתב ידו מעידו שקבל ממנו כך וכך אינו נאמן לומר של עסק אחר היה.
י שטר שיש בו נאמנות למלוה נגד הלוה ויצא מתחת יד אחר יש מי שאומר שאין הנאמנת מועיל.
יא שטר היה לראובן על שמעון ומת ראובן קודם שהגיע זמן הפרעון הכתוב בשטר ותבעו היורשים את שמעון לפרוע השטר וטען שמעון שכבר פרע לראובן לפני מותו ומרא' כתב פרעון ועדים חתומים עליו ושואל אדרב שיחזירו לו את השטר שפרוע הוא ויורשי ראובן אומרים שעדים שחתמו על הפרעון עדי שקר הם ונותנין כמה אמתלאות מוכיחות לדבריהם חדא חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ושאר אמתלאות מוכיחות ששטר הפירעון מזוייף הוא יתברר הדבר בדרישות ובחקירות דאע"ג דק"ל הקובע זמן לחבירו אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן היינו משום דסתם בני אדם אינ' פורעין תוך הזמן אבל אם יש עדים שפרע אין להכחיש עדים בשביל חזק' שאין אדם פורע בתוך זמנו דלפעמי' נמצא שפורע אפי' תוך זמנו ובן בשביל אמתלאות אפי' מוכיחות אין לפסול עדים ולהוציא ממון באמתלאות אלא אם אחרי הדרישות והחקירות ירא' לב"ד שהעדות מכוונת חייבים להחזיר השטר ללוה.
יב שטר אע"פי שיש בו נאמנות אינו גוב' מהיתומי' הקטני' כי אולי כשיגדלו יחקרו וימצאו שובר או עדי פרעון.
יג שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלו' כפרן בעדים בדבר אחד מענייני השטר אע"ג דקי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחד הכא אבד נאמנות מכל השטר דאנן סהדי שודאי לא האמין לכפרן שמה שדרך הלו' להאמין למלוה משום דמן הסתם כל ישראל בחזקת נאמנות קיימי וזה אורועי גרעיה לנאמונתו מכאן ואילך לכך אינו נאמן עוד.
יד שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום הוא שהרב' סופרים כותבין נאמנות בלא שאלת והמלכת הבעלי' אלא לשופרא דשטרא כותבין והלוה טוען שנכתב בלא רשותו וציוויו אם העדים עצמם הם כאן בפנינו ואומרים שלא כתבוהו בציוויו אלא מפני שהם ראו שבשאר שטרות היה כתוב כן כתבוהו גם הם כן נאמנים ואין זה חוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי חתימו לפיכך אע"ג דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל מה דכתי' לעיל אין סומכין על הנאמנות כיון שאינו מנהג פשוט כל כך לכתוב כן בכל השטרות והוא הדין בשאר לישני שופרי דשטרי בכיוצ' בזה הוה דינא הכי וע"ל סימן ס"א סעיף ה' ואם כתוב בו בפירוש וקנינא מיניה על כל מאי רבתיב ומפורש לעיל ובענין הנאמנות מפורש ואחר כך אמרו העדים לא אמר לנו הלוה מעולם לכתוב זה הנאמנות או בטעות כתבנוהו זה הוי ודאי בכלל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינו נאמן לכך מנהג טוב לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש ושוב אין לפקפק.
טו במקום שנהגו שלא לכתוב נאמנות אלא בציוי הלוה כשמצוה הלוה לכותבו מועיל אפילו בלא קנין והוא שצוה כן בשעת ההלוא' כמ"ש בסעיף ב' בסימן זה אבל שלא בשעת הלוא' וכן במקום שכותבין אותו בלא ציוויו אלא מן הסתם לא משתעבד בלא קנין.
טז שטר שיש בו בו נאמנות וכתוב בו זמן קבוע לפרעון אע"פי שעבר הזמן הנאמנות עדיין קיים וטעמא דמסתבר הוא דאטו משום שהוא עבר זמן פרעונו יאבד זה נאמנתו בתמיה.
יז בד"א דמהני נאמנות סתם לפוטרו משבועה ה"מ בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני אא"כ פירש שהאמינו עליו ועל יורשיו שאז גובה בלא שבועה אפי' מן היורשים ואם כתב תהא נאמן עלי ועל באי כחו גם יורשיו בכלל באי כחוהם וכן מקבלי מתנה שנתן להם נכסיו במתנה בכלל באי כחו הם.
יח שטר שמת הלוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה יורשי המלוה גובין מיורשי הלוה בשבועת היורשים והוא שנשבעי' שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע הוא שכיון שאביהם היה יכול לגבות מהם בלא שבועה על הדרך שיתבאר לקמן סי' ק"ח בעזרת השם אין זה בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי הם נשבעים שבועת עצמם שלא פקדם אביהם והיכי דמי אין אדם מוריש שבועה לבניו כגון שמת הלוה בחיי חמלוה שלא היה יכול אביהם להפרע מן היורשים אלא בשבועה ואחר כך מת המלו' שאין היורשי המלו' גובין כלום מיורשי הלוה אפי' בשבוע' מטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו וע"ל סימן ק"ח סעיף י"א. אבל אם כתב בו נאמנות מפורש שהאמין את המלו' ואת באי כחו עליו ועל באי בחו אפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה יורשי המלוה או מקבלי מתנה מן המלו' גובין בין מיורשי הלוה בין ממקבלי מתנה ממנו בלא שבוע'.
יט ודוקא מיורשי הלוה או ממקבלי מתנה ממנו גובין אם יש בכאן שטר דלא עדיפי מהוא עצמו דאמרינן אל"כ שטרך בידי מאי בעי אבל לגבי לקוחות שלקחו מן הלוה אפי' נאמנות אינו מועיל ואפי' אם התנה הלוה עם המלו' בפירוש שיגבה המלוה מלקוחות שלו בלא שבועה אינו גובה מהם בלא שבועה דלאו כל כמיני' דלוה להאמין המלוה על לקוחותיו שלקחו ממנו דחיישינן לקנוניא וכן הדין במלוה מוקדם שבא לגבות קודם מלוה המאוחר ממנו אינו גובה בלא שבועה אע"פ שיש נאמנות בשטרו דלאו כל כמיני' דלוה להאמינו על מלו' מאות' שלו.
כ י"א שאין נאמנות מועיל אלא לנפרע בפני הלוה דאמרינן שהאמינו משום שחשב שלא יעיז בפניו אבל שלא בפניו לא האמינו דשמא יעיז. ועוד שמא מפני הנאמנות פרעי בעדים או בשובר ואם היה בפנינו היה מביא ראייה שפרע אלא ב"ד משביעין אותו ומגבין לו ואם פירש שיהא נאמן עלי ולא ישבע לא לי ולא לבאים מכחי אין ב"ד משביעין אותו שגם הם באין מכחו וע"ל סי' ק"ו.
כא בד"א דנאמנות סתם אינו מועיל לגבי יורשים הני מילי כשהאמין הלוה למלוה סתם ומת הלוה אין המלוה נאמן על יורשיו וכן אם מת המלוה אין יורשיו נאמנים אפי' על הלוה בעצמו בלא שבועה שלא פקדנו אבא אבל מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן לומר על השטר שהוא פרוע מועיל נמי אפי' לגבי יורשין שאם מת המלוה ובאין יורשיו לגבות מהלוה נאמן לומר כנגדם שהוא פרוע וטעמא משום שכשבא שטר זה ליד היורשי' הרי זה כקרוע מטעם הנאמנות שיש ללוה דמאי יטענו היורשי' הוה לך למיקרעיה לשטרא או למיכתב לך שובר יאמר לו אהימנותא דאית לי קא סמכינא ולא חששתי. ומיהו הלוה צריך לישבע שבועת היסת שהוא פרוע ואפילו בחיי מלוה צריך לישבע היסת אם לא כתב לו בפי' שיהא נאמן בלא שבועה דכיון דלא כתב שיהא נאמן בלא שבועה דילמא הכי קאמר ליה מהמנית לי לבטולי שטרא ולהוי כמלוה בע"פ והוי כמאן דטעני' מנה ע"פ ואמר ליה אידך נתתיו לך דמשתבע אידך שבועת היסת ונפטר ה"נ הוי ליה כמלוה ע"פ וצריך לישבע שבועת היסת שלא יועיל לו הנאמנות אלא לבטל השטר אבל לא ליפטר משבוע' אם לא שפירש בפירוש שיהא נאמן בלא שבועה ואין חילוק בשטר זה כשטוען הלוה פרעתיו כולי לכשטוען פרעתיו מקצתו ומקצתו עודנו חייב לעול' אינו נשבע אלא שביעת היסת וא"צ לישבע שבועה דאורייתא אפי' במודה מקצת דכיון שהאמינו פטרו אפי' משבועה דאוריית' ואם התנה עליו שיהא נאמן בלא שבועה אינו נשבע כלל וכן נאמנות הלוה מועיל ג"כ ליורשיו שאם מת הלוה אינו גובה מיורשין דטענינ' להו שמא פרע אביה' וכ"ש שאינו גובה מן הלקוחות ואפי' בחיי הלוה ואפי' אם מודה ואומר שלא פרע אין המלוה טורף בשטר זה מן הלקוחות דחיישינן לקנוניא.
כב וכיון שהאמין המלוה ללוה לומר שהוא פרוע נאמן לומר אפי' בתוך הזמן שהוא פרוע לפיכך אם מת הלוה תוך הזמן י"א שאין גובין מן היורשי' שאנו טוענין להם שמא אביהם פרע שהרי אם היה חי היה יכול לומר פרעתי אפי' תוך הזמן וכל מה שהוא יכול לטעון טענינן להו ליתומי' ומיהו מחרימין סתם דלא ידעי דפרע וי"א שכיון שמת בתוך הזמן חייבים לפרוע דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ולא מבעי' דלא טענינן להו אלא אפי' אם אמרו היתומי' וטענו בבירור אבינו אמ' לנו שהוא פרע שטר זה אין בדבריהם כלום שיכול המלוה לו' להם לאביכם האמנתי כשהיה אומר שהוא פרוע כי ידעתיו שלא היה מעיז לומר פרע אם לא פרע אבל לכם לא האמנתי ואני אומר שלא אמר לכם אמכם מעולם כלום ואפי' בשבועה איני מאמין לכם כי לא היה עסקי עמכם ואתם לא מהמניתי לי אפי' בשבועה אבל אם הביאו עדים שאביהם אמר לפניהם שהוא פרע נתבטל השטר. ק
כג שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני או לפלו' והאמין למי שיוצי' השטר ובא א' מהם והוציא העשר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מוד' לו כיון שהאמין למי שיוציא השטר לאו כל כמיניה לזמר שפרע כל זמן שזה יוציא השטר ואם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מוד' שנפרע אם יש נכסי' למודה בפטר הלוה' וב"ד יורדין לנכסי המודה ופורעים לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים למודה אינו נאמן להפסיד לחבירו מחמת שהשטר בידו אלא על חלקו הוא נאמן וב"ד מגבין לחבירו את חלקו מן הלוה וחלוה יהא דינו עם המודה. .