לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שטרות · סימן סז
דיני שמטה ופרוזבול ובו ל"ח סעיפים
א מן התורה יובל אינו משמט אלא קרקעות שכן משמע פשטא דקראי הנאמרי' ביובל יעויין בפרשה אבל שמטה משמטת אפי' כספי' דכתיב שמוט כל בעל משה ידו וגו' שפירושו הלואות וזה היתה דוקא בזמן שהיה בית המקדש וישבו ישראל על ארצם דכתיב ביובל וקראתם דרור לכל יושביה וגו' ודרשו בו בזמן שיושביה עלי' ולא בזמן שאין יושביה עליה ובבית שני אע"פ שלא היו כל יושבי' עליה שהרי רובן נשאר בבבל ובצרפת ובספרד ובשאר ארצו' מ"מ כיון שמצינו שכשחזרו ועלו מבבל עם עזרא נמצאו שם מכל י"ב שבטים ובנו בית שני וזכו לחזור עטרת המלכות ליושנה י"א שהיה נחשב כאלו היה כל יושביה עליה והיה היובל נוהג וכל שכן שמטות אבל בזמן הזה אחר חורבן בית שני שגלינו בעונותינו מארצנו ולא נשארו שם מכל השבטים כי אם מעט מזער אחד מעיר ושנים ממשכחה ואין כל יושביה עליה אין היובל נוהג וכיון שהיובל אינו נוהג גם שמטת כספים דהיינו סתם שביעית כגון איסור חרישה וזריעה וכיוצא בהן אינה נוהג' דהוקשו להדדי דכתיב וזה דבר השמטה שמוט וגו' כפל הלשון לומר שבשתי שמטות הכתוב מדבר בשמטת קרקעות ובשמטת כספים ושמטת קרקעות היינו יובל שאין נוהג בו אלא השמטת קרקעות והקישן הכתוב להדדי לומר שבזמן ששמטת קרקעות דהיינו היובל נוהג גם שמטה כספים דהיינו סתם דיני שביעית נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג כגון בזמן הזה שאין יושביה עליה גם שמטת כספים אינה נוהגת מיהו רוב הפוסקי' הסכימו שאע"פ שמן התורה אינה נוהגת בזמן הזה מ"מ תקנת חכמים הוא ששמטת כספי' תהא נוהגת זכר לשביעית שלא תשכח תורת שביעית מישראל אע"ג דשמטת קרקעות לא תקנו שיהא נוהג זכר ליובל היינו משום שלא היו רוב הציבור יכולין לעמוד בו ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות אבל שמטת כספים תקנו שתהא נוהגת זכר לשביעית וכי תימא א"כ נמצא הלוה גזלן על פי התקנה וה"ל לוה רשע וגומר אין זה גזילה דהפקר ב"ד הפקר דילפי' ליה מקראי דכל אשר לא יבוא לשלש' ימים בעצת השרי' והסגנים יחרם הוא וכל רכושו וגומ' א"ג מהכא דכתיב אלה הנחלות אשר נחלו וגומר ראשי האבות וגומר מה ענין ראשי' אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם בל מה שירצו אף הראשי' מנחילין את העם כל מה שירצו דהפקר ב"ד הפקר ולפי זה אפי' מן התורה הפקר ב"ד הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב.
ב כתיב גבי שמטה ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ופירושו מה שהוא שלך והוא ביד אחיך בתורת הלואה דהא על כל בעל משה ידו קאי תשמט ידיך ממנו ולא של אחיך בידיך מכאן אמרו המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט דהוה ליה של אחיך בידיך וכן פקדון אינו משמט אע"ג שהוא מה שלך ביד אחיך לא באה לידו בתור' הלואה אבל כל מה שהוא ביד חבירו בתורת הלואה משמט בזמן ב"ה מן התורה ובזמן הזה מדרבנן אפילו מלוה בשטר שיש לו אחריות נכסים לא אמרינן הרי הוא כגבוי והוה ליה כשל אחיך בידיך אלא שלך ביד אחיך הוא דהא מחוסר גוביינא ומשמט ומשכנתא במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיבי' מעותיו שביעית משמטת שאין זה קרוי של אחיך בידיך שיכול לסלקו בכל עת שירצה ובמקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו אין שביעית הבא בתוך זמנו משמטתו דזה של אחיך בידיך הוא ואם אינה משכנתא בידו אלא שסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט שייחד לו שדה זו לחובו הרי הוא כגבוי מיהו גם בזה י"א דה"מ באתרא דלא מסלקי ליה ולא באתרא דמסלקי ליה וכל שאינו יוכל לסלקו אפי' יום אחד הרי הוא כגבוי ואינו משמט.
ג מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית משמטת פלג' דהא קי"ל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון לפיכך אותה פלגא שהיא מלוה משמטת.
ד מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים יחד בסחורה ובשטרות ונשאר ביד אחד מהשותפין דבר מהשותפות אין שביעית משמטת שאין שביעית משמטת אלא מלוה ולא פקדון כדכתבנו סעיף ב' ועיסקי שותפין מה שיש לא' בידו מן השותפו' פקדון הוא.
ה ערב שפרע למלוה וקודם שנפרע מהלוה הגיע שנת השמטה אינו גובה חובו מן הלוה שכר נעשה הוא מלוה ו כל דבר ששביעית משמטתו משמטת ג"כ שבועתו שנ' וזה דבר השמטה כלומר אפי' דבור שמטה משמטת ואיז' דיבור זו שבועה לפיכך שבועת הדיינין וכיוצא בה שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו משמטת ג"כ שבועתו אבל שבועת השומרי' והשותפין וכיוצא בהם שאם היה מודה בהם לא היתה שביעית משמטתו לפי שהם פקדון ולא מלוה אין שביעית משמטת ג"כ שבועתו. מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו אע"ג שהגיע זמן פרעון ההלואה קודם השביעי' והו' נשבע שיפרענו ליום פלוני והגיע היום ולא פרעו ועבר על שבועתו ובתוך כך נכנס השביעי' ולא פרעו שביעי' משמטתו שלא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב לו לפרוע והכא אפקעתא דמלכא הוא שפטרו ולא גרע משאילו הוא עצמו מחל לו חובו שאז אין השבועה חלה עליו שהרי זה יכול להתיר שבועתו שלא ע"פ חכם מאילו אמר התקבלתי הכי נמי הכא מכאן ואילך אין איסור השבועה חלה עליו שהתורה פטרתו ואפקעתא דמלכא הוא ואע"ג דשמטה בזמן הזה דרבנן והשבועה היא דאורייתא אין השבועה חלה דהפקר ב"ד הפקר ג"כ מדאורייתא כדילפינן לה מאלה הנחלות אשר נחלו ראשי האבות וגו'.
ז תבעו וכפר ונשבע לו והגיע שמיטה והוא בכפירתו ולאחר שעברה השמיטה הודה או באו עדים אינו משמט דהא בשעת שמטה לא היה זה יכול לכופו לשלם לו על פי בית דין שלא היה יכול לנוגשו כדכתיב בשבועה ולקח בעליו ולא ישלם כיון שלקח בעליו השבועה לא ישלם ולא קרינן ביה לא יגוש ג"כ השמטה אינה משמטת ואח"כ כשמוד' אחר שעברה שמטה באילו מלוה חדשה באה לו עליו וחייב לו לשלם אבל אם כפר ונשבע והוד' אח"כ או שבאו עדי' קודם סוף שביעית נעשה עליו מלוה קודם שהגיע זמן ההשמטה שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכשבא סוף שביעי' משמט' וטעמא ע"ל סי' ל'.
ח תבעו ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין הרי זה כגבוי ואינו משמט דכל מעשה ב"ד כגבוי דמי.
ט המלו' את חבירו והתנה עמו ע"ז שלא תשמטנו שביעי' שביעי' משמטתו שאין השביעית מסורה בידו שיכול הוא להתנות עליה שלא תהא השביעי' משמטת וה"ז מתנה על מה שכתוב בתורה והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל שאין זה בידו אבל אם אמר ע"מ שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית הרי זה מקבל על עצמו לחייב עצמו בממון מה שלא חייבתו תורה אין שביעית משמטתו שחייב הוא לקיים תנאו שקבל על עצמו שכל תנאי שבממון קיים שכל אדם יכול לוותר על ממונו שזיכתה לו התורה וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינו משמט דלהכי כתב לשון זה של פקדון כדי שלא ישמט וה"ן קבלו על עצמו שיהא אצלו בתור' פקדון שחייב עצמו עליו אחריות. ומכאן נתפשט היתר במדינו' אלו שגובין כל השטרות שעברה עליהם שביעית שסומכין על יפוי לשונות הרבה שאנו כותבין בשטרות שבדעתם לפרשם או כאילו אמר ע"מ שלא תשמטני בשביעי' או שמפרשין אותו בל' פקדון כאילו קבל עליו הלוה שיהא אצלו בתורת פקדון שקבל עליו אחריות וכה"ג אבל באמת טועין הם שאין לשונו' השטרו' משמעותן כן ולא יפה הם עושין שכבר כתב הרשב"א שאף במקום שנהגו לכתוב בשטרותיהן אחד מאלו הלשונות שאינו משמט ואפי' אם היתה כוונתם משום שלא ישתמט בשביעית ובשטר אחד שלא נכתב תנאי זה בפירוש לא אמרינן במאן דנכתב דמי אע"ג דלענין שאר דברים אמרינן מן כדלעיל סוף סימן מ"ב הכא לא אמרי' הכי שצריך להתנותו בפירוש דלא דמי שביעית לאחריות דהתם סתמא דעתיה אאחריות דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל לעני שביעית אפילו אם כתב אחד מאלו הלשונות בדור הוא דלאו אסיק דעתיה אשביעית בשעה שהלוהו ולא כיון בלשונות אלו אשביעית אם לא שפירש כן בפירוש שכותבין כן משום שלא ישמט בשביעית ומנהגינו שאין אנו חוששין כלל לשביעית קולא גדולה היא לעבור על דברי חכמים שיש בה מיתה בידי שמים וישכנו נחש וגדולי חכמים האחרונים הם רבינו יוסף קולין בשורש צ"ב ורבינו ישראל הנקרא רבי איסרל בעל תרומת הדשן ז"ל בסי' ש"ד חתרו דרכים לקיים המנהג אבל הם דחוקים מאוד וגם תרווייהו ליתינהו אליבא דהלכתא ועיין שם בדבריהם ותמצא שאין לנו על מה לסמוך וקי"ל לפי החשבון הצודק שעכשיו בשנה זו שהיא שנת שנ"ה היא שנת השמטה.
י המלוה את חבירו וקבע לו זמן דעשר שנים או פחות או יותר באופן שודאי הג"ע שנת השמטה תוך הזמן אע"ג דלסוף אתי לידי נגישה השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש ואין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו.
יא כתיב לא יגוש את אחיו משמע איש את אחיו לא יגוש בשביעית אבל ב"ד נוגשין לפיכך אמרו המוסר שטרותיו לב"ד ואמר להם אתם גבו לי חובי אינו משמט דלא קרינן ביה לא יגוש אלא הב"ד הם הנוגשים.
יב המלו' על המשכון אינו נשמט דה"ל של אחיך בידיך י"א דוקא מה שכנגד המשכון חשוב בידיך ואינו נשמט ומה שהלוהו יותר משמט וי"א אפי' המשכון אינו שוה אלא זוז והוא הלוהו אלף זוז אינו משמט דע"י המשכון חשוב ככולו בידיך.
יג ואפי' משכנו שלא בשע' הלואתו ע"י ב"ד ולקח ממנו כליש אע"פ שצריך להחזירם כדיני השבת העבוט מ"מ קנויים לו אלא שהוא חוזר ומשאילם לו כסות יום ביום וכסות ליל' בלילה ואינו משמט דה"ל של אחיך בידיך:
יד הקפת חנות שהוא מקיף לו סתם מעט מעט שישלם לו ובכל יום הוא זמנו אינו נקרא הלואה ואין זה בכלל בעל משה ידו וגו' לפיכך אינה משמטת ואם זקפה עליו במלוה פי' שקבע לו זמן לפרעו והגיע הזמן קודם סוף שביעית היו בכלל הלוא' ומשמטת וי"א שמיד שבא עמו לכלל חשבון וכת' בפנקסו כל חשבון יחד מה שהקיף לו מעט מעט מיד מיקרי הלוא' אע"פי שלא קבע לו זמן לתשלומין ומשמט.
טו וכן שמל שכר שכיר גם כן אינו בכלל משה ידו ואינו משמט ואם זקפו עליו במלוה משמט. ר
טז וכן קנס של אונס ומפתה ומוציא שם דע אינו בכללי משה ידו ואינן משמטין ואם זקפן במלוה משמטין ומאימתי הוי זקיפה דידהו לקרות מלוה משעת העמדה בדין.
יז המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נקרא' מלוה ואינה משמטת ואם פוגמת כתובת' נעש' המותר במלו' וכן אם זקפתה עליו במלוה שנתנה לו זמן לתשלומין הדי זה מלוה. ומשמטות קי"ל הבא מכח הגוי הרי הוא כגוי לפיכך מי שקנה שט' מן הגוי על ישראל חבירו אין השביעית משמטתו דהא הגוי לא הוי משמיטו וכן מי שערב בעד חבירו נגד הגוי ופרע לגוי ולקח השטר מן הגוי ותבע את חבירו באותו השטר אין השביעית משמטת דיש לו כחיהגוי אבל אם פרע סתם בעדו ולא תבעי באותו כח שיש לו מן הגוי הוי כהלוהו הוא ומשמטת.
יח כבר כתבנו בסעיף א' דהפקר ב"ד הפקר הוא מן התורה לפיכך כשראו חז"ל שנמנעו העם מלהלות זה את זה דחששו פן יעכבנו מלשלם עד השביעית ואז תבא השביעית ותשמטנו והיו עוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמדו והתקינו לכתוב פרוזבול כמ"ש נוסחו בסעיף הסמוך בע"ה וכשהיה לו פרוזבול למלו' לא להיה אותה הלוא' משמטת וזהו פירש לשון פרוזבול פרוז הוא לשון תקנה ובול הם עשירים והוי פירוש פרוזבול תקנ' הוא לעשירים שלא ימנעו עוד מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה ואותו הפרוזבול כיון שהוא מפקיע כח הלוה צריך שיהא נכתב בב"ד חשוב דהיינו בפני שלשה שיהו בקיאין בדיני' ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמטה והמחום רבים עליהם באותה העיר וי"א דבזמן הזה שאין השמטה אלא מדרבנן נכתב בכל בית דין שהם שלשה וכתב מורי מהרמא"י ז"ל שכן יש להקל בזמן הזה.
יט וזה נוסח לשונו פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ועל פלוני שאגבנו כל זמן שארצ' וכותבין דברים אלו וחותמין ימט' ג' הדיינים בעצמן שנעשה בפניהם או שנים עדים שראו הענין כמ"ש בסעיף כ"א ויכול למסור להם כך בין חובותיו שבשטרות בין חובותיו שבעל פה ואז אינן משמיטין כיון שהוא ביד ב"ד ל וגשם ולא הוא וכ"ת א"כ מה צורך לתקנ' הלא דאורייתא הוא דדוקא איש את אחיו ולא בית דין כדכתבינן סעיף י"א דמדאורייתא צריך שיתפוש שטרותיו בידו ולמוסרן ליד ב"ד שהם י יגבוהו ועוד חובת שבעל פה לא היה יכול למסור לב"ד ומן התקנה ואילך אני לא מסר לב"ד שטרותיו אלא כתב להם כן דיו וי"א אפי' לא כתב אלא אמר להם כן בעל פה סגי ועוד באמיר' זו יכול ג"כ למסור להם חובותיו שבעל פה מן התקנה ואילך ועוד יש בו קולות אחרות שיתבארו לפנינו בע"ה.
כ ת״ח שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצ' א"צ לכתוב שום פרוזבול מפני שהם יודעים ששמטה כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית וי"א שכל אדם ג"כ יוכלל לומר דבריו בעל פה בפני ב"ד ומחני וא"צ לכתוב פרוזבול ואין חילוק בין אם המלו' בעיר הדיינים או לא ולא עוד אלא שיוכל לומר בפני' ב'עדים אפילו שלא בפני הדיינים אני מוסר חובתי לב"ד פלוני שבעיר פלוני וסגי.
כא יש מי שכתב ענין פרוזבול כך הוא הולך המלוה אצל ג' עדים וי"א אפי' לשנים ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני ודי לו אם יחתמו אותם עדים בלשון זכרון עדות כו' ואי דתמו ביה דייני בלשון דיינים כגון בי דינא הוינא כו' טפי מהניא ומעלי ואין צריך שם עדים.
כב אין כותבין פרוזבול אלא על הלוה שיש לו קרקע משום דאז חשיב החוב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינן ביה לא יגוש מיהו אפי' קרקע כל שהוא סגי דהקילו בה רבנן משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח ע"ג יתידות באויר אע"פ שאין מקום היתידות שלו סגי ואפי' אין ללוה קרקע כלל ויש למי שחייב לו שגם הוא משתעבד למלוה משום דר' נתן או שיש לו קרקע לערב או למי שחייב לו כותבין ואפילו אין לזה ולא לזה ויש ו למלוה או למי שחייב לו ומזכהו ללוה אפילו על ידי אחר ואפילו שלא בפניו הרי היא כאלו היתה של לוה דקיל הוא שהקילו חכמים בפרוזבול דאע"פ שחוב הי' לו יכול לזכותו הרי יש לו קרקע ללוה וכותבין עליה פרובול מיהו אם הלוה בפנינו וצווח שאינו רוצה לזכות בקרקע של אחרים אין מזכין לאדם בעל כרחו.
כג אפי' השאילו ללוה מקום שיעמוד עליו תנור או כיריים כותבין עליה פרוזבול וכן השכירו לו קרקע כותבין.
כד וכן אם היתה לו שדה ממושכנת כותבין עלי' פרוזפול.
כה כותבין לאיש פרוזבול על נכסי אשתו ולאשה על נכסי בעלה וליתומים על נכסי אפוטרופוס.
כו חמשה שלוו מאחד אפילו יש לו שטר על כל אחד ואחד בפני עצמו די לו בפרוזבול אחד שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ופלוני כו' והוא שיש לו קרקע לכל אחד ואחד ואם לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד מהם כותבין פרוזבול על כולם דהא קי"ל ה' שלוו מאח' נעשו אחראין וערבאין זה לזה והוו להו כלוה אחר.
כז וה' שהלוו לאחד כל אחד צריכין פרוזבול.
כח יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים אין צריכין פרוזבול משום דקי"ל ב"ד אביהם של יתומי' ושטרותיהם וכל אשר לדם כמסורין לב"ד דמי ואי' שמט' משמטו חובותיה' מי שחייב לקופה של צדקה אינו משמט דלא יגוש את אחיו כתיב ואין צדקה נקרא אחיו.
כט יתומים גדולים שיש להם מלוה שירשו מאביהם ביד אחרים טענינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול ואינו משמט או שמא התנה אביהם שלא ישמטנו בשביעית דקל הוא שהקילו בהשמטת כספים בזמן הזה שהוא דרבנן.
ל אע"ג דשאר דיני שמטה מתחילין בהתחלת השנה השביעית ונוהגין כל השנה כדמשמע מפשטא דקרא השניי כספים אין שביעית משמטת אלא בסופה שכן הוא משמעות פשטי' דקרא דכתיב מקץ שבע שנים תעש' שמט' וזה דבר השמט' שמוט כל בעל משה ידו דמשמע כל משה ידו אינה משמט אלא מקץ שבע שנים דהיינו בסופו לפיכך המלוה את חבירו אפילו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה אפילו בב"ד וכשתשתקע החמ' בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב ונשמט.
לא וכל זמן שהוא יכול לגבות החוב יכול לכתוב פרוזבול וכן הוא המנהג בא"י וסביבותי' לכתוב פרוזבול אפילו בערב ראש השנה של מוצאי שביעית קודם שקיעת החמ' וכל שכן קודם לכן אפי' הוא תוך שנה השביעית.
לב פרוזבול אינו מועיל אלא לחוב שקדם לו, ולא לחוב שנעשה אחר כתיבת הפרוזבול דהיאך ימסרנו לב"ד והוא עדיין אינו חייב לו לפיכך פרוזבול המאוחר כגון שעומד בניסן וכתוב בו זמנו מאייר פסול מפני שבאיחורו ייפה כח המלו' שלא ישמיט אפילו החובות שיעשה מיום הכתיב' עד היום הנכתב בפרוזבול וזה אינו בכחו ולאו כל כמיניה למכור לב"ד חוב שעדיין אינו בידו אבל המוקדם כשר דמגרע כח המלו' שאינו משמט אלא החובות הנעשים קודם זמן הנכתב בפרוזבול והחוב שעש' אחר אותו הזמן הוא משמט והרי גרע כחו ותע"ב.
לג נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד אפי' בלא שבועה דכיון דדבר איסור יש כאן ותקינו ליה רבנן פרוזבול שיבא לו בהיתר חזקה הוא דלא שביק התיר' ואכיל איסור' ולא עוד אפילו כאי לא טעין פותחין לו משום פתח פיך לאלם ואומרים לו שמא פרוזבול היה לך ואבד ואם אמר כן נאמן בלא שבועה י"א שצריך שבועת היסת מיהא ואם לא פתחו לו הב"ד ויצא מב"ד וחזר ואמר פרוזבול היה לי ואבד אם היא קודם פסק דין נאמן דאמרינן מדכר הוא דאדכר אנפשיה אבל לאחר פסק דין אינו נאמן שאנו אומרים כיון ששתק בשעת פסק דין הרי הוא כמודה שלא היו לו פרוזבול ועכשיו טענת שקר' אגמרו',
לד וכן אם אמר המלו' תנאי היה בינינו שלא תשמטני בשביעית או הקפת חנות או שאר דברים שאין שביעית משמטתו נאמן במגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד.
לה וכן אם הוציא פרוזבול בפנינו וטען הנתבע ואמר מלו' זו שהוא תובע אותי בה אחר שנכתב פרוזבול זה הית' נאמן התובע במגו דאי בעי לא היה מוציא הפרוזבול ואמר פרוזבול היה לי ואבד דהתם נאמן אע"פי שאין אנו יודעין הזמן שכתוב בו ה"נ הכא נאמן שקודם לפרוזבול הלוהו.
לו המחזיר שטר חוב שעברה שמטה צריך שיאמר לו המלו' משמט אני וכבר נפטרת ממני ואם אמר לו הלוה אע"פ כן רצוני שתקבל יקבל ממנו מיהו לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר אע"פ דשלי הם במתנה אני נותן לך החזיר לו חובו ולא אמר לו כן יכול להיות עיניו תלויות בו ומסבב עמו דברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך ואם לא אמר לו כן לא יקבל ממנו אלא זה יחזור ויטול מעותיו וילך לו.
לז שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול הואיל ונמחל שיעבודו של שטר הרי גופו של שטר הוא של לוה שהוא נתן שכר הסופר ומוציאין השטר מהמלוה ומחזירו ללוה.
לח המוכר שטר חוב לחבירו ועבר' עליו שמטה לאחר המכירה אין הלוקח חוזר על המוכר שהרי הלוקח פשע בעצמו ואיהו דאפסיד אנפשיה שלא עשה פרוזבול אבל אם כבר היתה עברה עליו שמטה כשמכרו טוענין ללוקח שהמוכר שמוכרו לו פרוזבול היה לו ואבד שכל מה שיכול המוכר לטעון טוענין ללוקח ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין למוכר נכסים אינו נאמן שאין אדם נאמן בהודאת לחוב לאחרי' ואם יש למוכר נכסים נאמן ונפטר הלוה והמוכר ישלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שיעבודו בחזקת שהיה קיים כתב הרא"ש בתשובה כיון דהאידנא לא שכיחי כותבי פרוזבול וגם אין אסור דהשמטת כספים ידוע להמון העם ולא מחזיקין ליה לאיסורא דלהדרו בתר התורה ולכתוב פרוזבל כשהיה בא לפני אחד וטוען פרוזבל היה לי ואבד הייתי שואלו מהו פרוזבול ולמה כתבת אותו ומי הוא שכתבו לך עד שהיה נתפש בשקרו ומעול' לא זכה בפני אדם באשכנז בטענה זו עכ"ל וכן נ"ל נ"ל שיש לדון במדינות אלו שידוע שרובם או כולם ואפי' לומדים אין ג גוהרין בו נ"ל וטעם דמנהג דידן עיין בתרומת הדשן סימן ש"ד ובמהרי"ק שורש צ"ב וע"ל מה שכתבתי בסעיף ט'.