אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות שטרות › סימן מב

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות שטרות · סימן מב

סימן מא

שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין המטבע מפורש בו ובו ט"ו סעיפים:

א אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר אע"ג דאיכא למימר כיין שבא לגבו' בו מיד אם היה בו שום זיוף היו העדים נזכרים לדבר אפ"ה פסול מגזירת הכתוב דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ש"מ דבעינן בשטרות דבר הראוי לעמוד ימים רבים ואם יכולין לזייפו אין זה יכול לעמוד ימי' רבים לפיכך לא מכשרינן אפי' לאלתר ודוק' ש"ח וכיוצא בו שטר העומד לראייה שנעש' מתחלה לעמוד ימים רבים אבל שטר אקניית' כשר שלא נעשה אלא להקנות בו וע"ל סי' מ"ד סעיף א'.

ב ונכתב בכל לשון וכל כתב ובלבד שידקדק הסופר בכתב ההוא, שלא יהא בו שום שינוי.

ג תיקון שטרות הוא שצריך להתבונן בווי"ן וזיינ"ין שלא יהיו דחוקים בין התיבות שמא זייף והוסיף וי"ו או זיי"ן ולא יהיו מרוחקים שמא מחק אות אחת כגון ה' או חי"ת והניח רגלה א' במקום ו' וכל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב לכן צדיך הסופר להזהר בכתוב' השטר שהיו אותיותיו דומות זו זו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי ואל ידחוק הכתב יותר מדאי ואל ידחוק במקום א' וירחיק במקום אח' לפיכך אין העדים רשאין לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמו' אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב וכל דבר שנוכל לתלות במחק תלינן. ואם צריך לכוף את בעל השטר ולהכותו כדי שיודה יעשה כדי שיוצי' הדין לאמתו ויש מי שאומר דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות דקי"ל טוענין ליורש ענין ללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ונותן גופייהו ולא טעין נתבע בההיא ריעות' דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה דודאי לא זייף דאי זייף הוה טעין הנתבע וי"א דאעפ"כ שלא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון ולדקדק להוציא הדין לאמתו דשמא הנתבע בעצמו שכח.

ד צריך הסופר ליזהר שלא לכתוב בסוף השטה משלש עד עשר שמא יעשה משלש שלשים ומארבע ארבעי' וכן עד עשר יעשה עשרי' ואם נזדמן לו בסוף שטה מחזיר הדבר פעמי' רבות עד שיביא בתוך השטה ואם כתב שלש' או עשר' שפיר מי דליכא למיח' לזייף וכן אם כתב בכוף השט' שלשים או ארבעים או חמשים השטר כשר ולא אמרינן שמא היה כתוב שלש או ארבע וחמש וזייף דחזק' על העדי' שעושין כהוגן ואם היה כתוב שלש או ארבע לא היה חותמין. ויזהר הסופר שלא יכתוב החשבון באותיות כגון ב' או ה' שלא יעשה כ"ף או רי"ש וכן בשאר אותיות ואם לא עשה כן הוי שטר שאפשר לזייף ופסול אבל אי כתב גימטריאות או ראשי תיבות כגון י"ב י"ג כשר שאי אפשר לזייף דליכא למיחש שמא היה כתוב ב' או ג' והוסיף היוד מטעמא דאמרינן חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין.

ה היה כתוב בו למעלה דבר א' ולמטה דבר א' ואיפשר לתקן ולקיים שניהם אפי' הם לשונות מרוחקים זה מזה מקיימי אותם ולא פסלינן לשטרא דלאו אורח' הוא לסתור דבריו תוך כדי דבור ובוודאי רצה בו ענין אחד אבל אם הם סותרים זה את זה כגון שכת' למעלה מנה ולמטה מאתי' או איפכא הולכים אחר התחתון דאיכא למימר חזר בו מן העליון והוא שלא יהיה התחתון בשטה אחרונה ולא כתב בו והכל שריר וקים שאין למדין משטה אחרונ' אם לא כתוב בו והכל שריר וקים דחיישינן שמא אחר שנתם נכתב וזייף הוא כמ"ש עוד בכימן מ"ד בע"ה ודוקא לגבות בו אין למדין משטה אחרונה אבל לאפוקי מבעל השטר עצמו למדין אפי' משטה אחרונה דודאי לא כתב וזייף חובתו כמ"ש בסימן מ"ד ואם נמחק סכום של מטה הכל פסול דשמא לא היה כתוב בו למטה רק דינר אחד. יש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך ולמטה היה כותב סך הכל וכך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון של הסך הכל ואחר הפרט אנו הולכים והא דאמרינן שהולכים אחר התחתון ה"מ כשאין הא' תלוי בחבירו דאיכא למימר חזר בו מן העליון אבל אם היה כתו' מאה שהם מאתים או מאתי' שהם מאה אין שייך כאן לומר שחזר בו אלא טעות הוא ואינו גובה אלא מאה שהוא הפחו' שבשניהם דיד בעל השטר על התחתונה שהמוציא מחבירו עליו הראייה.

ו אם נמחק מהתחתון אות אחת שאיפש' להבין עניינו מהעליון למדין ממנו כגון שכתוב למעלה שחייב לחנני ולמטה כתב שחיי' לחנן ואנו רואין מחק אצלו והשט' הוא ביד שליש והשליש אינו יודע למי יתננו ילמד תחתון מעליון ואמרינן היוד היא שנמחקת וינתן השטר לחנני אבל אם נמחקו שני אותיות כגון למעלה כתוב חנני ולמטה חן ויש מחק אצלו אין למדין מן העליון שכיון שחברו ב' אותיות משם של מעלה חיישינן שמא לא נמחק אלא אות א' ולכך החזיר מתחילה הסופר דבריו כדי לשנותה שם ושם אחר היה ואם לא היה נמחק היינו צריכין לילך אחר התחתון כמ"ש בסעיף הקודם ואפי' אם יש כתיבה העליונ' ו' אותיו' ולא נמחק בתחתון אלא ב' ורובה דשמא עדיין קיים אפ"ה אין למדין ממנו מן הטעם שכתבתי וכיון שאין למדין ויודעים שנמח' הרי אין אנו יודעין למי ינתן והשטר פסול ואין גובין בו כלום אבל אות אחת למדין אפי' אין בעליון אלא ב' אותיות וצריכין אנו ללמוד חצי התיבה מן העליון אפ"ה למדין ואם היה החסרון בלא מחק אלא שהסופר כתבו כן מתחלה אם לא חסר אלא אות א' כגון שכת' למעלה חנני ולמטה דינן אמרינן הסופר, הוא שטעה ושכח לכתוב היוד למטה וילמד תחתון מעליון וינתן לחנני אבל אם כתב למעלה חנני ולמטה חן לא תלינן בטעות הסופר דבשתי אותיות לאו אורח דספרי למטעי אלא חזרה הוא שחזר בו ואיכא למימר שהתחיל הלו' לכתוב השטר על שם חנני מפני שהיה בדעתו ללות ממנו וחזר בו ולא הלוהו והלוה מן וגמר השטר על שם חן ולא נזכר למחוק או לתק' שם חנני הכתוב למעלה לפיכך ינתן לחן א"נ אם איש א' הוציא ש"ח וכתוב בו למעלה חנני ומלמטה חנן גובה מחנני ולא מחנן ואם כתוב למטה חן יגבה מהן ולא מחנני דאמרי' אחר שהתחיל לכתוב השט' להלוות לחנני חזר בו ולא הלוהו והלוה לחן וגמר השטר ולא נזכר מחנני הכתוב למעל' לתקנו.

ז ואם יש לתלות המחק בזבוב כגון שלמעלה כתו' קפל ולמטה ספל י"מ דספל וקפל ב' כלים הם וקפל הוא הפחות וי"א דקיצור לשונות בנוטריקון הם וקפל הוא קב ופלגא וספל הוא פאה ופלגא וה"ל ג"כ קפל הוא הפחות ואיכא למימר שמא זבוב מחק דגל הקיף של קפל ונעשה כמו ס' והרי הוא ספל תולין לומר שהיה קפל ואינו גובה בו אלא קפל שהוא הפחות וכן כל כיוצא בזה דיד בעל השטר על התחתונה.

ח בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונה אי תפיש מטלטלין ידו על העליונה ולא מפקינן מיניה וכ"ש שאומרים בשובר יד בעל השובר על העליונה הואיל והוא ומוחזק. ט לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כה"ג דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה דא"כ למאי נכתב כגון שטר שכתוב בו פלוני חייב מנה לפלו' לפורעו לפסח אינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח הבא אחרון דא"כ היה שטר בטל לגמרי ולמאי כתבוהו אלא צריך לפורעו לפסח הבא ראשון וי"א דהיינו דוק' בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאיפשר שטעה בו הנותן כגון שאמר לשון דלא מהני במתנה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה אע"פ שיתבטל השטר והמתנה בטלה דליכא למימר א"כ למאי נכתב שהוא היה סבור שיועיל לשון זה וכתבו בטעות ואין כאן מתנה.

יא הרבה מהמפרשי' כתבו דעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא אלים כוחו דשטרא טפי ובכל לשון מסופק שיש בו אמרינן יד בעל השטר על העליונה וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמו משמע כך לפי דעת השומעי' דנין אותו כך אפי' ליפוי כח בעל השטר.

יא היה כתוב בשטר פלו' חייב לפלו' מטבע פלוני דאינון כך וכך ונמחק אותו הסכום עד שאינו ניכר אין לו אלא שנים מאותו מטבע דלשון דאינון לשון רבים הוא וע"כ יותר מאחד הם ומיעוט רוב שנים שאם יאמר המלוה יותר היו צריך להביא ראיה דהמ"ע.

ב אם כתוב בשטר פלו' חייב לפלו' סלעין מלוה אומר ה' ולוה אומר שתים נותן לו ב' ונשבע היסת על השאר ואע"ג דקי"ל שאם נתחייב בדין במקצת הטענה הוה ליה כמודה מקצת ומחייבינן ליה שבועה דאורייתא שאני הכא דלא מחייבינן ליה השתים על ידי טענותיו או משום הודאתו אלא משום שכן הוא משמעות השטר וא"כ באה לו השבועה ע"י השטר ושטר הוי שיעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין מן התורה על כפירת קרקעות כדילפינן מקראי לקמן בהלכות שבועה כך הודאותן אינה מביאה לידי שבועה לפיכך אינו נשבע שבועה דאורייתא ושבועת היסת מיהא בעי מדרבנן ואי תפיש מיניה המלוה שלא בעדים בעד אותן השלש לא מפקינן מיניה דנשבע המלוה היסת ונפטר במגו דאי בעי אמר לא תפשתי כלום ואי תפיש בעדים דליכא הכא מגו מפקינן מיניה.

יג כבר ידעת דבכל הלשונות שבשטר הולכין אחר הפחות שבמשמעות לשון השטר דיד בעל השטר על התחתונה המוצי' מחבירו עליו הראיה לפיכך אמרו אם היה כתוב בשטר פלו' לוה מפלוני כסף נותן לו חתיכ' של כסף דהוא פחות שבמשקלות שכן הוא משמועתיה כתוב בו מטבע של כסף אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום נותן לו פרוטה של כסף היוצאות שם ואם אין פרוטות של כסף יוצאות שם נותן לו מטבע של כסף הקטן שיצ' שם ואם כתוב בו דינרין כסף או כסף דינרין נותן לו ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה ב' דינרין של זהב היה לשונם בימיהם שרצו לומר של כסף היו אומרים דינרין עם נ' אחרונה וכשרצו לומר של זהב היו אומרים דינרי בלא נו"ן אחרונה ואם כתוב בו כסף בדינרין נותן לו שברי כסף ששוה ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה של זהב פחות שבמשקלות ואם כתוב בו מטבע של זהב נותן לו מטבע הקטן היוצא של זהב כתוב בו זהב דינרי או דינרי זהב נותן לו שני דינדי זהב ואם כתוב בו זהב בדינרין נותן לו זהב שוה שני דינרין של כסף טעם כל אלו שכן היה לשונם בימיהם ועכשיו בזמן הזה אין חלוק בין דינרי לדינרין ולעולם נותן לו הפחות שבמשמעות הלשון לפי הלשון הנהוג בינינו.

יד ואם אין שום מטבע מפורש בשטר הולכים אחר המטבע של אותו המקום שנכתב בו אם נכתב בבבל נותן לו מטבע של בבל ואם נכתב בארץ ישראל נותן לו מטבע של ארץ ישראל דסתמא מטבע של המקום שנכתב בו הלוהו ואם אין מפורש בו באיזה מקום נכתב נותן לו מהמטבע הקטן היוצא באותו מקום שמוציא אותו השטר. ואם טוען הלוה המעות שאני חייב לו הן פחותין מזו המטבע הואיל ומוציא השטר במקום זה וגם הלוה הוא בכאן ישבע המלוה ויטול דאמרינן כאן דרו ונשאו ונתנו מעולם וכאן נכתב השטר מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחלה במקום שהמטבע פחותה מזו נותן לו הפחות.

טו היה כתו' בו חשבון סתם הולכין אחר המנהג שרגילין לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דהוה כתיבביה שית מאה וזוזא דאיכא לספוקי בשית מאה איסתירא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתיר' שהוא הפחות אבל אין לספק בו בשית מאה פרוטות לפי שאין עושין סכום חשבון מפרוטות וכל כיוצא בזה כל לשון שרגילין לכתוב בשטרות אפי' אינו מתיקון חכמים ז"ל אלא לשון שנהגו בו ההדיוטות במקו' ההוא הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב והוא הדין תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג בעיר הולכין אחריו מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו שטר פלו' בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי מזוייף וכשר הוא הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה