לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שוכר · סימן שט
השוכר את הבהמה לילך למקום ידוע והוליכה למקום אחר ובו ה' סעיפים:
א השובר את הבהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקו' אחר אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקו' ששכרה לילך שם ומתה או שנחשים מצויין שם והכישה נחש חייב אפי' שהדרך קצר מהדרך שפסק עמו אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין שם בדרך שהוליכה פטור אם שכרה להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור שכ"ש אלו הוליכה בהר שהית' מחלקת ואם הוחמ' חייב חייב שמפני שאין אויר בבקעה הוחמה.
ב ואם שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה חייב שהחלקות הוא יותר בהר מבבקעה ואם הוחמה אחר שהעלה אותה לראש ההר פטור שבבקעה יש חמימו' יותר מבהר מפני הרוח שמנשבת בראש ההרים ואם מחמת טורח העלייה הוחמה חייב וכן כל כיוצא בזה ואם מחמת שנתייגעה מתה בין אם שינה מהר לבקע' בין מבקעה להר חייב שאם שכר' להוליכ' בבקעה והוליכה בהר אמרינן מטורח העלייה נתייגעה ואפי' לא מתה מיד עד שבאה למישור אנו תולין אותה בטורח העלייה ואילו היה מוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת ואם שכרה להוליכה בהר והוליכה בבקעה אמדינן אם היה מוליכה בהר היה האויר שולט בה ולא היתה מתייגעה.
ג ראובן השכיר בהמתו לשמעון לילך עליה למקום פלוני ולהחזירה ליום מחר והלך שמעון עליה למקום ההוא בי ביום וגם החזירה בו ביום ונתרעם ראובן לזקני העיר על אשר הוליכה והביאה ביום אחד ואמרו לו הזקנים שיקבלה וישתדל ברפואתה ועשה כן ומתה לסוף ח' ימים ושמעון טוען לא נתקלקלה מחמתי אלא ראובן המיתה בסממנין ובמאכל ובמשתה הדין עם ראובן וחייב שמעון לשלם אותה דהואיל והוא פשע בה להוליכה מהלך שני ימים ביום אחד עליו להביא ראייה שראובן המיתה ואע"ג ששאר בהמות יכולות ללכת ולחזור מהלך זה ביום אחד אמרינן ראובן ידע חולשות בהמתו שלא היתה יכולה ללכת ולחזור מהלך זה ביום אחד ולכך לא השכירה אלא לשני ימים למהלך זה ושמעון פשע בה וחייב מיהו ראובן צריך לשבע שלא פשע בה בנתינת מאכלה ומשקה רק שנתן לה מאכל והשקה אותה כדרך שהיה נותן לה כבר ושלא רכב עלי' לצרכו ואם רכב עלי' כדי להשקותה אין זו פשיעה אבל לצרכו הוי פשיעה השוכר את החמור ונעשה פיסח בדרך ולא חש לה והניח עליו משאו ונתקלקל הוי פשיעה דלא הוה לי' להניח עליו משאו אבל אם היה נחו' לדרכו ולא היה מוצא לשכור לו חמור אחר אין זה פשיעה דאנוס הוא ופטור. השוכר את הפרה לחרוש בהר ושכרה עם כלי מחריש שעלי' שהם של בעל הפרה וגם הנערים החורשי' הם של בעל הפרה וחרש בבקעה ונשברה הקנקן והוא הכלי שחורשין בו הרי השוכר פטור שהוא לא פשע בכלום דלעולם נוח לחרוש בבקעה מבהר שיש בו אבנים וצונמא וטרשי' ודין בעל הפרה עם נעריו שחרשו אם פשעו בשבירת הקנקן וכן אם לא שינה השוכר על דעת הבעלי' ונשבר הקנקן דין בעל הפרה עם הנערים שכרה לחרוש בבקעה וחדש בהר ונשבר הקנקן חייב שפשע לחרוש בהר ודינו של שוכ' עם הנערי' וי"א כיון שהנערי' שכורים מבעל הפרה הרי הם פטורי' מן השוכר הואיל ושינה דמסתמא המשכיר שכר הנערים ללכת עם פרתו לעשות מלאכת השוכר ויכולין הנערים לומר לו אלו חרשת בבקעה כאשר התניתה עמו לא נשבר ואנחנו לא קבלנו עלינו שמירת הקנקן אלא שלא ישבר בבקעה ולא עוד אלא גם המשכיר צריך ליתו להם שכרם ולא אמרי' כיון שהם עברו על דעת המשכיר יפסידו שכרם כגון שאם אין לשוכר לשל' שיפסידו הם שכר פעולתם שהם יאמרו למשכיר היינו סבורים שלא תקפיד עם השוכר וכיון שאמרת לנו לילך עם השוכר לעשות מלאכתו מסתמא היה דעתך שנעשה בכל אשר יצונו ובמקום שאמרנו שהדין עם הנערים וכששכרו בעת החרישה משלמים מהו דינם מי מהם משלם האוחז את הכלי בעת החרישה כשמעמיקו באר' או שעיוות אותו יותר מדאי בעת החרישה ואם היתה השרה מעלות מעלות שניהם חייבים המנהיג את הפרה כמלמד והאוחז את הכלי' שבמעט עיוות בהנהגת הפרה או עיוות הכלי נוח להישבר ויצא ההזיק מבין שניה' הוי דבר המוטל בספק לכך שניהם משלמין.
ה שכרה לדוש בתבוא' ודשה בקטני' והוחלקה חיי' שהקטני' מחלק' לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור דפ"ש אילו היה דש בקטנות שהוחלק.