לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שוכר
סימן שז
דיני השוכר וחיובו ופטורו ואם השאיל או השכיר ובו ז' סעיפים:
א השוכר מחבירו בהמה או כלים כבר אמרנו שדינו כשומר שכר ליפטר מאונסין ולהתחייב בגניבה ואבידה.
ב ואין נעשה שומר שכר עליה להתחייב בגניבה ואבידה עד שימשוך במקום הראוי למשיכה או שיעשה קניין אח' הקונה בלוקח דלא עדיף הוא לקנות יותר מלוקח לפיכך בין המשכיר בין השוכר יכולין לחזור בהם עד שימשוך או עד שיעשה אחד מדרבי הקנייה וי"א אע"ג שיכול לחזור בו עד שימשוך או עד שיעשה אחד מרדכי הקניין לעניין שמירה להתחייב עליהם בגניבה ואבידה חייב מיד כשסלקו הבעלים שמירתם מעליה מדעת השומר דכיון שסילקו הבעלים שמירתם מעליה מדעת השומר סברא היא דקמה לה מיד ברשות ש"ש.
ג ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך ומחמת שעמדו החטים ימים רבים נתקלקלו כותלי העלייה ונראה לשכנים קלקול העלייה והתרו בו שיסלק החטה ולא סלקה ונפלו כותלי העלייה ונפלו כותלים אחרים שהיו סמוכות על אותו עלייה ובאו שמעון ושכניו ותבעו את ראובן שהזיקן והפסידן וטען ראובן שלא פשע שהרי נתן החטה באותו האוצר העשוי לכך ותמיד היו רגילין ליתן שם יותר משהניח הוא לשם הוי דינא כיון שהיה ניכר וידוע קלקול הכותלים והתרו בו השכנים לסלק החטה ולא סלקה פושע הוא וחייב לשלם כל ההזיקות שעשה לבעל הבית ולשכנים דהוי גירי דיליה שהכביד משא על כותלים רעועים שלא היו יכולין לסובלו והפילם.
ד השכר את הבהמה או מטלטלין אינו רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר דינו כדין שומר שכר שמסר לשומר אחר שחייב אפילו באונסין אלא אם כן יש לשני ראייה שיפטר בה הראשון כמו שנתבאר לעיל בסימן רצ"א.
ה השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרבה או נאנסה כיון שהשני חייב לשלם שהרי הוא שואל תחזור לבעלים הראשונים אע"פ שהשוכר פטור מאונסין כיצד יעשה הוא סחורה כפרתו של חבירו ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה ביד השואל אפ"ה חייב לשלם למשכיר מיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ודיני יהיה לי עמך אז ישלם השואל לשוכר.
ו השוכר פרה מחבירו ונולדה בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה י"א שהוא פטור מלשלם כיון שסופה להתרפאו' מאותה מכה לא הוי אלא שבת ואין שבת בבהמה לפיכך אפי' אם מתבטלת כמה ימים פטור כיון שסופה להתרפאות ויש מחייבים דס"ל דדוקא גבי אדם לא מחשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכור הילכך לא אפחית מכספיה אבל בהמה שכל שעה עומדת לימכר ואם יבא למוכרה ודאי לא תשוה מה שהיתה שוה בלא מכה זו וה"ל נזק וחייב וכתב מורי מהרמא"י ז"ל והסברא ראשונה נר' עיקר עכ"ל ונ"ל שהכל לפי העניין שהרי לפעמים יבא הניזק לידי היזק רב וברי הזיקה מחמת שתתעכב מלאכתו ע"י מכה זהו שבבהמה ויש לחייבו משום דיני דגרמי נ"ל וע"ל סי' ש"מ.
ז אין אדם רשאי לדוש כפרתו ערבית ולהשכירה שחרית שמחלישה ומטעה את השוכר שלא תוכל לעשות מלאכתו.
סימן שח
השוכר בהמה לרכוב עליה כמה יטעון עליה ובו ז' סעיפים:
א השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה דרכיבת משא האשה כבידה על הבהמה יותר מרכיבת משא האיש והוא הדין שלא ירכיב עליה גוי שהגוי אינו חס על ממונו של ישראל ויכביד עליה ויענה ברכיבה יותר מדאי מיהו י"א דוקא לכתחלה לא ירכיב עליה אשה אבל אם עבר והרכיב עליה אשה אע"פ שניזוקה הבהמה אינו חייב לשלם ויש חולקין אבל לכולי עלמא אם מנהג המקום להתייקר ברכיבת הנשים צריך להוסיף לו כפי המנהג שכרה לרכוב עליה אשה יכול להרכיב עליה איש.
ב שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה מאוד ואפי' היא מעוכרת ומניקה.
ג השובר את החמור לרכוב עליה יכול להניח עליה כסותו ולגינותו ומזונותיו של אותו הדרך לפי שאין דרך השובר לחזור בכל מלון ומלון לקנות לו מזונות יתר על זה יכול בעל החמור מעכב עליו וכן יכול בעל החמור להניח עליה שעירים ותבן ומזונותיו של אותו היום יותר על זה השובר מעכב עליו מפני שאיפשר לו לקנות בכל מלון ומלון לפיכך אם אין שם בדרך מצוי לקנות מניח עליו מזונותיו ומזונות בהמתו של כל איתי הדרך וכל אלו הדברים בשוכר סתם ובמקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג.
ד השוכר את הבהמה להביא עליה ק"ק ליטרין של חטים והביא עליה ק"ק ליטרין של שעורין ומתה חייב מפני שהנפח קשה למשוי והשעירים יש לדם נפח יותר וכן אם שכרה להביא תבואה והביא במשקלה תבן אבל אם שכרה להביא עליה שעורין והביא במשקלן חטין ומתה פטור וכן כל כיוצא בזה.
ה השוכר את הבהמ' לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו שיערו חז"ל שאם הוסיף חלק משלשים על השיעור שפסק עמו חייב שכיון שזה לא שכר בהמתו למשקל יותר מזה ודאי הוא מפני שידע זה נפש בהמתו שלא תוכל לשאת יותר מזה המשקל אע"פ שבהמות אחרות נושאות יותר מזה וקים להו לחז"ל שכל מי שמטעינין אותו יותר ממה שיכול לשאת בחלק שלשים הן אדם הן בהמה הרי הוא מקלקל אותו ואינה יכולה לסבול לפיכך אם הוסיף עליה חלק שלשים ממה שפסק ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן הוא שכר התוספות וע"ל סימן של"ה סעיף א'.
ו שכר אותה סתם לשאת עליה משאוי אינו נושא עליה אלא משקל הידוע במדינה לאותה בהמה ואם הוסיף עלה חלק משלשים כגון שדרכה לשאת שלשים וטען עליה שלשים ואחד ומתה או נשברה חייב.
ז הכתף שהוסי' לו הבעל בית וטענו יותר ממשאו קב אחד והוזק במשא זה ב"ה חייב בנזקיו אע"פ שהוא בן דעת והרגיש בכובד המשא כשהטעינו לא אמרינן הרי הוא פשע בעצמו שהיה לו להשליכו טמנו כשהרגיש שהוא כבד ממנו אלא אמרינן הוא סבר חולשא הוא דנקט ליה ולא ידע שזה הטעינו יותר ממשאו וע"כ לא השליכו לפיכך חייב המטעין. הלוקח חמורו של הכידו מתיך ביתו שלא מדעתו ועושה בו מלאכתו אע"פ שכוונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלא מדעת שהוא גזלן וחייב באונסין ואם החמור עומד להשמר לא הוי גזלן. ומיהו אם אשתו או בני ביתו של בעל החמור מיחו בו ואמרו לו שהבעל בעצמו צריך לחמורו הוי כשלא מדעתו והוי גזלן להתחייב באונסין ואם לקחו להציל את שלו שהיה נפסד ממנו ורוצה ליתן לבעל החמור מה שהוא מפסיד ע"י שנוטלו לא הוי גזלן דתנאי ב"ד הוא כדלעיל סי' רס"ד סעיף ה' וע"ל סי' שע"ג סעיף ה' מדינים אלו.
סימן שט
השוכר את הבהמה לילך למקום ידוע והוליכה למקום אחר ובו ה' סעיפים:
א השובר את הבהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקו' אחר אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקו' ששכרה לילך שם ומתה או שנחשים מצויין שם והכישה נחש חייב אפי' שהדרך קצר מהדרך שפסק עמו אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין שם בדרך שהוליכה פטור אם שכרה להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור שכ"ש אלו הוליכה בהר שהית' מחלקת ואם הוחמ' חייב חייב שמפני שאין אויר בבקעה הוחמה.
ב ואם שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה חייב שהחלקות הוא יותר בהר מבבקעה ואם הוחמה אחר שהעלה אותה לראש ההר פטור שבבקעה יש חמימו' יותר מבהר מפני הרוח שמנשבת בראש ההרים ואם מחמת טורח העלייה הוחמה חייב וכן כל כיוצא בזה ואם מחמת שנתייגעה מתה בין אם שינה מהר לבקע' בין מבקעה להר חייב שאם שכר' להוליכ' בבקעה והוליכה בהר אמרינן מטורח העלייה נתייגעה ואפי' לא מתה מיד עד שבאה למישור אנו תולין אותה בטורח העלייה ואילו היה מוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת ואם שכרה להוליכה בהר והוליכה בבקעה אמדינן אם היה מוליכה בהר היה האויר שולט בה ולא היתה מתייגעה.
ג ראובן השכיר בהמתו לשמעון לילך עליה למקום פלוני ולהחזירה ליום מחר והלך שמעון עליה למקום ההוא בי ביום וגם החזירה בו ביום ונתרעם ראובן לזקני העיר על אשר הוליכה והביאה ביום אחד ואמרו לו הזקנים שיקבלה וישתדל ברפואתה ועשה כן ומתה לסוף ח' ימים ושמעון טוען לא נתקלקלה מחמתי אלא ראובן המיתה בסממנין ובמאכל ובמשתה הדין עם ראובן וחייב שמעון לשלם אותה דהואיל והוא פשע בה להוליכה מהלך שני ימים ביום אחד עליו להביא ראייה שראובן המיתה ואע"ג ששאר בהמות יכולות ללכת ולחזור מהלך זה ביום אחד אמרינן ראובן ידע חולשות בהמתו שלא היתה יכולה ללכת ולחזור מהלך זה ביום אחד ולכך לא השכירה אלא לשני ימים למהלך זה ושמעון פשע בה וחייב מיהו ראובן צריך לשבע שלא פשע בה בנתינת מאכלה ומשקה רק שנתן לה מאכל והשקה אותה כדרך שהיה נותן לה כבר ושלא רכב עלי' לצרכו ואם רכב עלי' כדי להשקותה אין זו פשיעה אבל לצרכו הוי פשיעה השוכר את החמור ונעשה פיסח בדרך ולא חש לה והניח עליו משאו ונתקלקל הוי פשיעה דלא הוה לי' להניח עליו משאו אבל אם היה נחו' לדרכו ולא היה מוצא לשכור לו חמור אחר אין זה פשיעה דאנוס הוא ופטור. השוכר את הפרה לחרוש בהר ושכרה עם כלי מחריש שעלי' שהם של בעל הפרה וגם הנערים החורשי' הם של בעל הפרה וחרש בבקעה ונשברה הקנקן והוא הכלי שחורשין בו הרי השוכר פטור שהוא לא פשע בכלום דלעולם נוח לחרוש בבקעה מבהר שיש בו אבנים וצונמא וטרשי' ודין בעל הפרה עם נעריו שחרשו אם פשעו בשבירת הקנקן וכן אם לא שינה השוכר על דעת הבעלי' ונשבר הקנקן דין בעל הפרה עם הנערים שכרה לחרוש בבקעה וחדש בהר ונשבר הקנקן חייב שפשע לחרוש בהר ודינו של שוכ' עם הנערי' וי"א כיון שהנערי' שכורים מבעל הפרה הרי הם פטורי' מן השוכר הואיל ושינה דמסתמא המשכיר שכר הנערים ללכת עם פרתו לעשות מלאכת השוכר ויכולין הנערים לומר לו אלו חרשת בבקעה כאשר התניתה עמו לא נשבר ואנחנו לא קבלנו עלינו שמירת הקנקן אלא שלא ישבר בבקעה ולא עוד אלא גם המשכיר צריך ליתו להם שכרם ולא אמרי' כיון שהם עברו על דעת המשכיר יפסידו שכרם כגון שאם אין לשוכר לשל' שיפסידו הם שכר פעולתם שהם יאמרו למשכיר היינו סבורים שלא תקפיד עם השוכר וכיון שאמרת לנו לילך עם השוכר לעשות מלאכתו מסתמא היה דעתך שנעשה בכל אשר יצונו ובמקום שאמרנו שהדין עם הנערים וכששכרו בעת החרישה משלמים מהו דינם מי מהם משלם האוחז את הכלי בעת החרישה כשמעמיקו באר' או שעיוות אותו יותר מדאי בעת החרישה ואם היתה השרה מעלות מעלות שניהם חייבים המנהיג את הפרה כמלמד והאוחז את הכלי' שבמעט עיוות בהנהגת הפרה או עיוות הכלי נוח להישבר ויצא ההזיק מבין שניה' הוי דבר המוטל בספק לכך שניהם משלמין.
ה שכרה לדוש בתבוא' ודשה בקטני' והוחלקה חיי' שהקטני' מחלק' לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור דפ"ש אילו היה דש בקטנות שהוחלק.
סימן שי
השוכר את החמור ונסתמא או מת או נשבר ובו ג סעיפים:
א השוכר את החמור ונסתמא או התליעו רגליו או נשתטית או חולי אחר כיוצא בזה שראוי עדיין למלאכה אלא שניתוסף או טורח לשוכר ליישרו לילך בדרך אם שכרו למשוי שאיפשר להשליכו ממנו בכל מקום בלא הקפד' שאינו מזיק לו יכול המשכיר לומר לו אף מזלך גרמה ואפי' אמר לו חמור סתם אומר לו הרי החמור לפניך שכיון שראוי עוד למלאכה יאמר לו טרח ויישר אותה לדרכי' וצריך ליתן לו שכרו משלם אבל אם שכרו לרכוב עליו שיש לחוש שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתות וכן אם שכרו לשאת עליו בלי זכוכית וכיוצא בזו שישבר' אם יפול החמור אם שכר לו חמור סתם חייב ליתן לו חמור אחר דהא לאו דוקא שכר לו את זה אבל אם אמר לו חמור זה אינו צריך ליתן לו חמור אחר שיאמר לו אף מזלך גרמה ובחמור סתם דאמרינן שחייב להעמיד לו חמור אחר אם לא העמיד לו יחזור לו השכר ויחשוב עמו שכר כמה שהלך בה וינכה לו ואם נלקח החמו' לעבוד' המלך אם בדרך הליכתו ניטל א"צ ליתן לו חמור אחר אפי' באנגריא שאינו חוזרת פירוש שאין מחזירין מעצמן אם לא שילכו אחריהם ואם אין מחזירין אותו כלל צריך ליתן לו חמור אחר וכגון שאמר לו חמור סתם אבל אם אמר לו חמור זה אע"פ שאינו בדרך הליכתו א"צ ליתן לו חמור אחר ודרך הליכתו י"א פירושו שיש לו לשוכר לילך באותו דרך אע"פ שאין דרכן להחזיר הבהמה עד שיחזרו אחריהן אומר לו מזלך גרמה ולך עמה' עד שימצאהו בהמה אחרת ויחזירו לך זאת כי כן דרכם. וי"א פי' דרך הליכתו שפגעו בו דרך הליכתו ואם לא שפגעו בו לא היו מחפשין בבתים אחריו ליטלו הילכך אומר לו מזלך גרמה שאם היית בפעם הזה בבית לא היו נוטלי' עמך אבל אם חפשו אחריו עד שמצאו ולקחו חייב ליתן לו אחר' ואם מתה הבהמה או נשברה שאינה ראוייה עוד למלאכה בין ששכרה לשאת משוי בין ששכרה לרכוב עליו אם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו בהמה אחרת ואם לא העמיד יכול השוכר למכור הבהמה ולוקח בה בהמה אחרת ואם אין בדמי' ליקח בהמה אחר' שוכר באותן דמי' בהמה אחרת עד שיגיע למקום שפסק עמו.
ב ואם אמר לו חמור זה אני משכיר לך אם שכרו לרכוב עליו או לכלי זכוכית ומתה בחצי הדרך אם יש בדמיו ליקח אחרת יקח ואם אין בדמי' ליקח שוכר אפילו בדמי כילו עד שיגיע למקו' שפסק עמו שהרי חמוד זה נשתעבד לו ואם אין בדמי' לא ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו המגיע על הדרך שהוליכו ואין לו עליו אלא תרעומות ואם שכרו למשא הואיל ואמר לו חמור זה ומת בחצי הדרך אינו חייב להעמיד לו אחר אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו ויש חולקין ואומרי' דאפילו שכרו למשא דינו כשוכרו לרכיבה דאין סברא לחלק בחמור זה ומת בין שכרו לרכיבה בין שכרו למשא דמ"ש והא דאמרינן דנותן לו שכרו המגיע על הדרך שהוליכו היינו דווקא כשמוצא לשכור אחר במקו' שמתה זה או אפילו אינו יכול לשכור אבל יכול למכור סחורתו במעט ריוח לכך צריך ליתן לו שכרו המגיע ע"כ אע"פ שאילו לא מת והיה מוליך סחורתו למקו' שירצה לילך היה מוכרו יותר ביוקר אין זה אלא תערומו' אבל אם אינו מוצא לשכור חמור אחר וגם אינו יכול למכו' סחורתו בכאן בשום ריוח אינו נותן לו כלום בשכרו דהא לא אהני ליה מידי וכל היכא שחייב לו להעמיד חמור אחר כגון דא"ל חמור סתם או חמור זה ויש בדמיו לשכור אם מת בחצי הדרך ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר גדול צריך המשכיר לשכור לו ואינו יכול לומר לו אחזיר לך מעותיך ולא אקח כלום אפילו מהחצי הדרך שהלכת וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יוכל לומר אשכור לעצמי ואתן לו שכר חצי הדר' שהלכתי עמך אלא כל זמן שיש בידו לשכו' הרי היא כאילו היא עדיין קיימא ואין אחד מהם יכול לחזור בו בר"א כשיש בדמיה לשכור אבל אם אמר לו חמור זה ואין הנבילה שוה כלום צריך ליתן לו שכר חצי הדרך אפי' אם אינו מוצא לשכור בכאן אלא ביוקר שאינו יכול לשכור בחצי הנשאר בידו ואינו יכול לעכב משכר החצי שהלך כדי שיהיה לו חמור מושכר לפי מה ששכר תחלה שלא שעבד לו מנכסיו כלו' אלא זה החמור אבל לא שיתן לו מביתו כלום לפיכך כיון שמת ואינו שוה כלו' אין לזה על זה כלו' אלא שצריך לשל' חצי הדרך שהביאי' ואם הנבילה שוה קצת גם משכ' חצי הדרך הנשאר ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר אינו יכול לומר קח שכירותך והעמד לי חמור או אקח אני הנבילה שזה חמור נשתעבד לי ואשלי' עליה מחצי השכר שעדיין בידי לשכור לי חמורי שלא נשתעבד לו אלא עד כדי דמי הנבילה ולהוסי' עלי' עד כדי חצי השכירות כפי מה שהיה בשעת ששכר' אבל אם אינו מוצא אלא ביוקר לזה נשתעב' לו להוסי' לו מביתו כיון . שאין הנבילה שוה כל כך.
ג ראובן השכיר בהמתו לשמעון לשני ימים לילך ולחזור ובחזרתו ביו' שני גדל הנהר ממי גשמים עד שהוצרך לעכב יום אחד וטוען ראובן שיתן לו שכירות גם מיו' השלישי ושמעון טוען אדרבה שכירות פשיטא לא אתן לך דאנוס הייתי ואדרבה היא תובע מראובן שיתן לו מזונות של הסוס מאותו היו' הכי דיינינן להו אם שכרה לימי' פשיטא שצריך ליתן לו שכירות של כל יו' ויו' דהא לימי' שכרה וא' שכרה ללכת למקו' פלוני ולחזור או ששכרה לשני ימים והזכיר המקום שרוצה לילך לשם וידוע שהוא מהלך שני ימים ולא יותר ועכבו הנהר אם לא היה הנהר רגיל להתגדל אונם הוא לשוכר ופסידא לבעל הבהמה הוא ואם היה רגיל להתגדל והשוכר היה מכיר עניין הנהר ולא המשכיר פסידא דשובר זליא שהיה לו להתנות כיון שידע והמשכיר לא ידע איהו דאפסיד אנפשיה שלא התנה ואם שניהם יודעים פסידא דבעל הבהמה הוא ביון שגם הוא ידע והוא רוצה שישלם לו עליו היה להתנות מזונות והשכירות דין א' להם.
סימן שיא
השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך או טבעה בחצי הדרך ובו ו' סעיפים:
א השובר את הספינה והוסיף על משאה א' משלשים שדרכה לשאת וטבעה חייב השובר לשלם דמיה.
ב השוכר את הספינה להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה בחצי הדרך אם אמר לו ספינה זו אני משכיר לך ושכרה השוכר להוליך בה יין סתם אע"פ שנתן לו כל השכר יחזיר כל השכר שזה יבול לומר לו הבא לי אותה הספינה עצמה ששכרתי כי הקפדה גדולה יש בספינה זו שיכול לומר לכך שכרתיו מפני שהוא בטוח להוליך בה יותר משאר ספינו' וכה"ג ואני אביא יין מ"מ ואוליך בה שהרי יין סתם אמרתי וכל זמן שלא תעמוד לי אותה הספינה אין אני חייב לך שום שכר ואם איפשר להוציא הספינה מן המים ולהשכיר ספינה אחרת בדמיו או כל מה ששייך לספינה צריך לשכיר שכולה משתעבדת לו כמו שנתבאר לעיל סי' ש"י לעניין חמור.
ג אמר ליה ספינה סתם אני משכיר לך ושכרה השוכר להוליך בה יין זה וטבעה בחצי הדרך אע"פ שלא נתן לו כלום מהשכר חייב ליתן לו כל השכר שיכול לומר לו הבא לי היין עצמו ונ"ל דה"נ טעמא רבה יש בהקפדה שיכול לומר גם כן הקפד' היה לי ביין זה שידעתיו שהיה קל מיין אחר מפני שהיה צלול ולא היו בה שמרים כל כך אי נמי החבית שהיה בהן היו קלים או קטנים משאר חביות וכה"ג נ"ל ואז כשתביא לי זה היין אני אביא לך ספינה מכל מקום שהרי ספינה סתם אמרתי לך ואוליכנו אבל צריך לנכות לו כדי שכר הטורח של חצי הדרך שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה ליושב ובטל וי"א שאינו נותן לו אלא שכירות מחצי הדרך שהלך.
ד אמר המשכיר ספינה זו אני משכיר לך והשובר אמר יין זה אני מוליך בה וטבעה בחצי הדרך כיון שאין א' מהם יכול לקיים תנאו כל מי שמוחזק ידו על העליונה שאם קבל המשכי' אפי' כל השכירות אין צריך להחזירו שאמר לו העמיד לי יינך ואוליכנו ואם לא נתן לו השוכר כלום א"צ ליתן לו כלום שיאמר לו לית לך גבאי ולא מידי העמיד לי הספינה ששכרתי ואי משו' שהולכת ייני עד כאן בזה לא אהנית לי ולא מידי הוליכני באותו ספינה ששכרתי עד המקום שהתניתי עמך ואתן לך שכרך שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף.
ה אמר המשכיר ספינה סתם וגם השוכר אמר יין סתם וטבעה בחצי הדרך ועדיין כל אחד יכול לקיים תנאו אם המשכיר מביא ספינה אחרת ואין השוכר מביא יין אחר צריך ליתן לו שכרו ואם השוכר מביא יין אחר ואין המשכיר מביא ספינה אחרת אפי' שקבל כבר כל השכר צריך להחזירו וכל זמן שלא יביא לא זה ולא זה נותן לו חצי השכר אע"פ שהוא מוחזק לא יכול לומר לו לא אתן לך עד שתביא את שלך ואח"כ אביא אני את שלי דמצי א"ל אידך כל זמן שלא תביא את שלך אין לי להביא את שלי שאיני מאמינ' שתבי' את של' ונמצאתי טורח ומפסיד מעותי בחנם וכן אפי' אם קבל כל השכר חייב להחזיר החצי דכמו ממון המוטל בספק היא וחולקין והקפדות הללו שאמרנו שזה יכול לומר דוקא ספינה זו ששכרתי אני רוצה ולא אחרת וכן האחר יכול להקפיד ולומר דוקא יין זה שהשכרת אני מוליך ולא אחר לא אמרו אלא בכגון זה שמצא המוחזק טענה שתחול הקפדתו עליה ומשום שהיה לכל אחד היזק מה ע"י שכירותו זאת ומכאן ואילך רוצה כל אחד שיחזיק בשלו אבל בשאר דברים בגון השוכר ספינה או חמור למשא ידוע לא נתנו מקום להקפדות חלושות באלה וכל אחד יכול לשנות בדבר מכמוהו דמה לי זה שהתנה או דבר אחר הדומה לו במשא ובנפח וכה"ג דבר שידוע שאין חילוק במשא בין זה ובין הדבר שהשכיר לו.
ו השוכר את הספינה להוליך בה סחורה למקום פלוני ופרק' בחצי הרד' אם אין מוצ' אחר שישכירנה ממנו צרי' ליתן לו שכר כל הדר' אלא שינכה לו מה שאין הספינה נפחתה ב"כ מפני שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ואם מוצא השוכר אחר שישכור אותה ממנו עד המקום שפסק עם בעל הספינ' משכיר לו אבל הראשון צרי' ליתן לבעל הספינה יתר על על שכירתו מה שהספינה נפסדת ומתרועעת מחמת הוצאת הסחורה הראשונה והכנסת הסחורה האחרוגה ואע"פ שגורם לו שינוי דעת שצרי' לסבול דעת איש אחר שלא הורגל עמו אין לו עליו אלא תרעומ' ואם מכר הראשון סחורה שלו שהיא בספינה לאיש אחר ויצא הוא ממנה ונכנס השני במקומו ללכת עם בעל הספינה עד מקום שפסק נוטל שכר חצי הדר' מן הראשון ושכר חצי הדרך מן האחרון ועל שינו' הדע' שצרי' לסבול דעת איש אח' שלא הורגל עמו אין לו עליו אלא תרעומ' וכן כל כיוצא בזה.
סימן שיב
המשכי' בית לחבירו לזמן קצוב או סתם ובו ד' סעיפים:
א המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב הרי הוא במוכרו לו דשכירות ליומיה ממכר הוא ואינו יכול לחזור בו להוציאו תוך זמנו אפי' נפל ביתו של משכיר ואין לו מקום לדור בו או אפי' העני וצריך למוכרו לאחר בשביל דוחקו אין הלוקח יכול להוציאו והמקח קיים וצריך הלוקח להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו ואם השכירו לו סתם ולא קצב לו זמן יכול להוציאו בכל עת שירצה ואם הקדים לו מעות בשכרו אפי' בכדי זמן מרובה קנה עד כדי מעותיו ואינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כנגד כל השכירו' שהקדים לו ואם היה מושכר בעניין שלא היה יכול לפדותו לעצמו לעולם אם לא שמכרו יכול למוכרו אימתי שירצה ולהוציא מיד ואם התנה עמו שיכול להוציאו לצרכו ומכרו אין הלוקח יכול להוציאו דהא לצרכו התנה עמו ולא ללוקח המשכיר בית לחבירו ובתוך הזמן רוצה לבנותו אינו יכול לכופו לצא'בתוך בתוך זמנו אפי' לבית שיפה ממנו שיכול לומר הא בית מתדר לי ואפי' פועלים אינו יכול להכניס לבית לבנותו וישאר הוא בתוכו זהו מדינא מיהו מבקשין מן השוכר לעשות לפנים משורת הדין.
ב אם אחר שהשכירו לזה חזר והשכירו או מכרו לגוי או אנס שהפקיע שכירות הראשון הרי זה חייב להשכיר לו בית אחר כמותו וכן כל כיוצא בזה.
ג אם משכנו לו לשנים ידועים בכך וכך לכל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה דסתם משכנתא לשנה היא אבל לאחר כלות השנה יכול ליקחנו ולשיכלה זמן הקצוב להוציא יכול להוציא כמו המשכיר בעצמו שיתבאר בסעי' ה'.
ד השכירו לו ללינ' סתמא אין פחות מיום א' לשביתה סתמא אין פחות משני ימים לנישואין סתמא אין פחות מל' יום.
ה המשכיר בית לחבירו סתם בכך וכך לחדש ולא קצב עמו לכמה שנים או לכמה חדשים אינו יכול להוציאו אא"כ דידיעו ל' יום מקודם כדי שיבקש לו מקום ולא יהא מושלך בדרך ולבסו' הל' יצא בד"א בימות החמה שבתים מצויין לשכור אבל בימות הגשמים דרך העולם מי ששוכר בית לדור בתוכו שכרו לכל ימות הגשמים שבתוך ימות הגשמים קשה על האדם לטלטל לצאת מבית זה לבית זה ואין יכול להוציא השוכר מביתו מהחג עד הפסח דמסתמא ע"מ כן הניחו לדור שם לכתחלה.
ו ואם הודיעו לפני החג שיצא לסוף ל' יום צריכים להיות ל' יום שלימים לפני החג אבל אם לא נשלמו כל הל' יום לפני החג אפי' לא נשאר מהם רק יום א' כגון שהודיעו כ"ט ימים לפני החג אינו יכול להוציאו כל ימות דגשמים עד מוצאי פסח מ"מ גם אפי' כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אלא א"כ הודיעו ג"כ מקודם לכן ל' יום דהיינו מט"ו באדר. בד"א בעיירות אבל בכרכים שהם מקום שווקים שרבים נמשכים לגור שם והבתים אינם מצויין לשכור אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמי' צריך להודיעו י"ב חדש מקודם וחנות בין בכרכי' בין בעיירות צריך להודיע מקודם י"ב חדש וטעמא משום שהחנווני מקי' הקפות למכירים ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין עד פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינם יודעים אנה ימצאוהו לפיכך צריך להודיעו' י"ב חדש מקוד' שבתוך כך ישתלמו לו ההקפי' שהקי' עד עכשיו ומכאן ואילך אם יקי' הוא יודיע למי שמקי' לו שלא ימצאנו פה ואם לא יודיענו איהו דאפסיד אנפשי' ובחנות של נחתומין וצבעין שהקיפן לזמן ארוך צריך להודיעו שלשה שנים מקודם.
ז וכשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיע למשכיר כדי שיבקש מי שידור בביתו בעיירו' שלשים יום מקודם ובכרכים י"ב חדש מקודם ואם לא הודיעו אינו יכול לצא' אלא יתן לו השכר או יעמיד לו אחר במקומו ואם רוצ' להעמיד אדם שאינו הגון אין המשכיר צריך לקבלו וע"ל סי' שי"ו.
ח אם שכרו לזמן קצוב כיון שכלה הזמן יכול להוציאו מיד בלא הודעה תחלה ואפי' כלה הזמן באמצע ימות הגשמים צריך לצאת דהא על דעת כן שכרו.
ט כשם שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יוכל לצאת כשמכרה בסתם עד שיודיענו מקודם בזמנים הקצובים הנזכרים כן אינו יכול להוסי' עליו בשכירות אם לא יאמר לו מקודם בזמנים הקצובים הנזכרים בד"א בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל אם נתייקרו שכירות הבתים יבול המשכיר להוסי' עליו בדמים אע"פ שעבר זמן ההודעה ולומר לו לשכור או שכור לי בשווי' עכשיו כפי מה שנתייקרו או תצא וכן אם הוזלו הבתים יכול השובר לפחות מהשכר ולו' לו למשכיר או השכר לי בשעה של עכשיו או אצא והרי ביתך לפניך מיהו דוקא דאתנו הכי קודם התחלת הזמן האחר ואע"פ שעבר זמן ההודעה אבל אם הגיע הזמן ועמדו בסתם שלא אמר זה לזה כלום להוסיף או לגרוע אע"פ שנתייקרו מסתמא דעתם היה על השכר הראשון.
י וכן הדין אם שכרו לזמן קצוב אע"פ שנתייקרו הבתים או הזזלו והגיע הזמן האחר ועמדו בסתם אין אחד מהם יכול לשנות רק יעמוד כפי מה שהתנו. מי שהשכיר ביתו לחבירו בשעה שהיה אוהבו ונעשה שונאו אינו יכול להוציאו מן הבית משום שנאתו ואם אמר לו מתחלה שאינו משכיר לו רק בשביל שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו דהוה כמי שהתנה.
יא נפל בית המשכיר שהיה דר בו הרי זה יכול להוציא את השוכר מביתו אע"פ שלא הודיעו שיאמר לו מאי אית לך עלי שלא הודעתיך ואת' אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ועתה אינו בדין שתהיה אתה יושב בביתי עד שתמצא מקום ואני אהא מושלך בדרך שאין אתה בעל זכות בבית זה יותר ממני וכל זה דוקא בשוכר סתם אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו דשכירות ליומיה ממכר הוא.
יב נתן המשכיר א' מהבתים לבנו לישא בו אשה בין נתן הבי' שהוא דר בו לבנו לישא בו אשה והוא רוצה לדור בבית זה המושכר בין נתן הבית המושכר לבנו לישא בו אשה אם היה יודע שבנו נעשה חתן בזמן פלוני שהיה איפשר לו להודיעו מקודם ולא הודיעו אינו יכול להוציא השוכר ואם נזדמנה לו אשה לבנו והרי הוא נושאה מיד הרי זה יכול להוציאו אע"פ שלא הודיעו שאינו בדין שיהא זה יושב בביתו וב"ה ישכור בית שיעשה בו חתונה לבנו.
יג וכן אם מכר המשכיר אחד מהבתים או נתנו או הורישו אין השני יכול להוציא השוכר ממנו עד שיודיענו מקודם כדין ההודעה במשכיר עצמו שהרי השובר יכול לומר לו לא עדיף כחך בביתיזה מכח זה שזכית בו ממנו וכשם שהוא אינו יכול להוציאני גם אתה לא תוכל להוציאני.
יד מקום שנוהגין שיש להם ראשי שנים קבועים לשכירות בתים וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת ואחר שכלתה השנה נשאר שמעון בבית חדש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה ורצה ראובן לצאת מן הבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שנייה או שיתן לו שכרו מכל השנה פני שכבר נשתכרו כל הבתים ולא ימצא שוכרים והיה לו להודיעו שלא ירצה לדור עוד בו רק חדש זה וכיון שלא הודיעו סמך עליו שידור בו כל השנה כמנהג השוכרים ששוכרים לשנה ולכך רוצה כל שכירות משנה הדין עם שמעון. שנים שהיו דרים בבית אחד והיו חולקין על הבית ואחר כך נתחייב אחד בדין צריך לצאת אפי' באמצע החורף אע"פ שלא הודיעו חבירו מקודם שהרי לא היה יכול להודיעו שלא ידע שיזכה בדין.
טו המשכיר בית לחבירו לשנה בסכום ידוע ונתעברה השנה נתעברה לשוכר וא"צ להוסיף לו כלים בשביל חדש העיבור דשנה סתם שנה כמו שהוא משמע בין פשוט בין מעובר השכירו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חדש העיבור דהא לחדשים קאמר כל חדש וחדש כמו שהוא יתן לו שכר כך וכך משמע הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י"ב דינרין לשנה בין שאמר לו י"ב דינרין לשנה דינר לכל חדש חדש העיבור הוא של המשכיר וצריך להוסיף לו בשביל חדש העיבור וטעמא משו דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת וה"ל המשכיר מוחזק והשוכר מוציא ואין מוציאין מספק דהמע"ה ואפי' לא בא המשכיר לשאול שכירת עד סוף החדש שכבר דר בו השוכר חדש העיבור צריך ליתן לו השכירות והטעם אע"ג שעכשיו השוכר הוא מוחזק בשכירתו מ"מ הספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד והקרקע בחזקת בעליה עומדת ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר לפיכך מי ששכר מלמד לבנו וא"ל ב' לשונות כאלו והמלמד למד עמו חדש העיבור ורוצה שזה ישלם לו חדש העיבור א"צ לשלם לו חדש העיבור דהשתא הוי השוכר מוחזק והמלמד המוציא והמע"ה.
טז ומטעם שאמרנו קרקע בחזקת בעליה עומדת אם המשכיר הבית אימר לזמן זה השכרתיו לך וצא כי כלה זמן השכירות והשוכר אומר לא השכרתי אלא סתם ולא הודעתני בזמנו או אומר לזמן ארוך שברתיו על השוכר להבא א ראיי' ואם לא הביא ראייה נשבע ב"ה היסת ומוציאו מן הבית דהא הבית בחזקתו הוא וכן הדין בכל ספק שנפל בין הדר בבית חבירו ובין חבירו שב"ה חשוב ומוחזק אם לא שאכלה זה שני חזקה דאז נאמן השוכר במגו דלקחתי וע"ל סי' שט"ו סעיף ג'.
יז המשכיר בית לחבירו לזמן ורוצה לסותרו בתוך הזמן השוכר יכול לעכב עליו כמו שכבר אמרנו פעמים דשכירות ליומיה ממכר הוא לפיכך אם עבר וסתרו בתוך הזמן חייב להעמיד לו בית אחר או ישכיר לו כמותו ואם מעצמו נפל אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו דהא בית זה אינו בעולם ומזלו גרמה שנפל ואפי' אם כבר בנאו המשכיר יוכל לומר שלא יתננו לו לדו' בו דבית אחר הוא זה אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו ומחזיר לו מותר השכירות שנטל ואפי' אמר השוכר אני אבננו משלי אין שומעין לו. ואפי' אם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור א"צ ליקח אחר ואע"ג דלעיל סימן ש"י סעיף ב' גבי חמור זה ומת אמרינן אם יש בדמיו ליקח אחרת יקח ואם אין בדמיו ליקח ישכור כו' לא דמי בית לחמור דחמור עומד למוכרו בדמים ולכך יכול למוכרו וליקח אחר או לשכור אחר אבל בית אין עומד למכור אלא להוסיף עליו ולבנותו כבתחלה וכיון שאמר בית זה ונפל א"צ למוכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה. בבניין בית זה אלא בית זה כמו שהיא השכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא יש מי שאומר דוקא כשנפל כולו בהא אמרינן כיון דנפל אזדא ליה אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד לתקן שעדיין נקרא בית אלא שהוא מסוכן לדור בו לפיכך חייב המשכיר לתקנו אם יש בידו שכירות מוקדם. ואם אמר לו בית סתם אני משכיר לך ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון או יתן לו בית אחר אפי' הוא קטן מזה שנפל שהרי סתם בית אמר לו ובלבד שיהא נקרא בית אבל כל זמן שלא נפל הראשון אינו יכול להוציאו וליתן לו בית קטן מזה ואם אמר לו בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו אלא צריך לעשותו כמדת ארכו ורחבו של ראשון שהראהו מתחלה ואינו יכול לומר לו לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למדח' או לשוק כמו זה אלא חייב להעמיד לו בית כמדתו וכצורתו לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מהחלונות שהיו בו ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם מיהו א"צ שיהא נאה בבניינו ובקישוטו כראשון. נשרף הבית דינו כנפל. ואם נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ואפי' אמר לו בית סתם אני משכיר לך אינו חייב לבנותו או ליתן לו אחד אלא מנכה לו משכירותו מה שלא דה בו בין הקדים לו שכרו בין לא הקדים לו ולא אמרינן כיון שלא הקדים לו שכרו ועדיין כולו הוא ביד השוכר יכול לשכור לו בית אחר אפי' בעד כל השכר שבידו דכיון דמכת מדינה למה יפסיד המשכיר מה שדר בו עד עכשיו המשכיר בית לחבירו והוא נפל ודאי אדעתה דלבנות הוא מוגיר ליה דאל"כ למה השכירו לו וצריך לבנותו לו.
יח מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה ואמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפלה א"צ ליתן לו עלייה אחרת דהא זו קאמר ליה ונותן לו השכירות כפי הזמן שדר בו אמר לו עלייה סתם חייב לחזור ולבנותה לו או יתן לו עלייה אחרת אבל אם אמר לו עלייה זו שע"ג בית זה אני משביר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה העלייה בד' טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו יורד השוכר לבית ודר עם בעל הבית ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו את העלייה אבל אם נפל בית והעלייה א"צ לכנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה.
יט היו לו שתי עליות זו על גב זו והשכיר לו את העליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה השכיר לו את התחתונה ונפחתה מבעיא בגמרא אם יכול לכוף את המשכיר שידור עמו למטה בבית אם לא אלא שאמר לו ב"ה דור בעלייה העליונה מי אמרינן דא"ל שם עלייה קבילת עלך וצריך לדור בעליונה או דילמא יכול לומר לו חד עלייה קבלתי עלי לעלות שתי עליות לא קבילי' עלי לפיכך אדור למטה בבית ולא אפשיטא לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין אותו משם.
כ מעשה באחד שאמר לחבירו דלית זו שע"ג אפרסק הזה אני משכיר לך ונעקר אילן הפרסק ממקומו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו לו חייב אתה להעמיד לו הפרסק כל זמן שהדלית קיימת דהא נשתעבד הפרסק לדלית וכן כל כיוצא בזה ודוקא בכה"ג שהפרסק עדיין בעולם אלא שנעקר ממקומו אבל אם נקצ' הפרסק אינו מחוייב להעמיד לו פרסק אחר שזה שעבד לו ולא אחר וכן לעיל גבי א"ל עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך אם נפל הבית שתחת העלייה ונשאר העלייה קיים ע"ג קונדיסין א"צ להעמיד לו בית אחר.
סימן שיג
המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה באיזה מקום רשאי להשתמש ובו ד' סעיפים:
א המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה פי' בירה שהוא בית ארוך מאד וחלוק מתוכו להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה יא' מהם יש לו רשות להשתמש בכותל שחו' לבית באורך הכותל ובזיזין עד ד' אמות אפי' שלא כנגד ביתו וכן משתמש בגינה שבחצר וברחבה שאחורי הבית ובמקום שהוא משתמש בשלו על עובי הכותל ישתמש גם השוכר על עובי הכותל כגון אם השכיר לו בה העלייה. ובכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה והשמות הידועים להם.
ב המשכיר לחבירו חצר סתם לא השכיר לו הרפת שבה שאין רפת בכלל חצר.
ג השכיר לו בית בחצר אין לשובר בחצר כלום אלא דריסת הרגל והזבל המתקבץ בו משאר הבהמות של המשכיר אע"פ שאינם של המשכיר דהא החצר שלו וסתם גללים בעלים אפקורי מפקיר להו וקניא ליה חצירו למשכיר אכל זבל המתקב' מבהמות השובר או מה שמוציאו מביתו לחצר ביון שיש לו רשות להשתמש שם הרי הוא שלו ואפי' המתקב' משאר הבהמות אם קלטו השובר בכלי מן האויר ולא נח בחצר הרי הוא שלו אע"נ דהאויר הוא של המשכיר אינו קונה לו דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי.
ד ואם השכיר לו תנור וכירה האפר היוצא מהם הוא של השוכר ואפי' באו אחרים ואפי' בשלו בתנור ובירה כיון שהוא שכור לו גם האפר של השוכר.
סימן שיד
מה הם הדברים שעל המשכיר לעשות או על השוכר ובו ב' סעיפים:
א המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו החלונו' שנתקלקלו ולחזק את התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכן אם נפחת' המעזיבה והתקרה בד' טפחים חייב לתקנה שכל אלו הם צריכין הרבה למי שדר בבית שהם עיקר גדול בישיבת הבתים והם מעשה אומן שצריך אומן לתקנם והרי הוא בית לדירה השכיר לו לכך צריך לתקנם לו קודם שיכנס לשם ולא עוד אלא שנכנס השוכר לשם ולא היו מתוקנים לא אמרינן כיון שראה אותו בלתי מתוקנים ונכנס לשם ודאי נתפייס אלא צריך המשכיר לתקנם עוד ואם תקן המשכיר דברים אלו וחזרו ונשברו תוך ימי השכירות אם אמר לו בית זה א"צ להעמיד לו אחר אמר לו בית סתם צריך לחזור ולתקנו כל ימי השכירו וע"ל סי שי"ה סעיף י"ו
ב השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו שאלו מצת ה' המוטל' על הדר בוהם וכן אם רצה לעשות שולם או מרזב או להטיח גגו הרי זה עושה משלו שאלו מעשה הדיוט הם ואין צריכין אומן לכך אם הוא צריך להן יעשה בעצמו וכן בל דבר שאינו מעש' אומן ובכל אלו העניינים הולכים אחר מנהג המדינה
סימן שטו
דין המשכיר בית על תנאי ובו ד' סעיפים:
א כבר אמרנו פעמים דשכירות ליומיה ממכר הוא לפיכך בכל הדרכים שהקרקע נקנית בהן בקניין כשקונה אותה מחבירו כן נקנית ג"כ בהן בשכירות כששוכר אותה מחבירו וכשם שאין אונא' לקרקעות במכירה כך אין אונאה בהן בשכירות.
ב וכשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות וכל שממכרו ממכר בנכסיו כן שכירתו שכירות וכל שאין לו לסבור כך אין לו להשכיר אא"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע יש לו להשכיר אבל אינו מוכר.
ג השוכר בית מחבירו וטוען ששכרו על תנאי שיהא לו רשות להכניס עמו דיורין אחרים והמשכיר אומר שלא השכירו לו אלא שידור בו הוא ובני ביתו לבדו ישבע המשכיר כדבריו ואין השוכר יכול להכניס עמו דיורין אחרים אלא ידור בו הוא ובני ביתו לבדו דהא קרקע בחזקת בעלה עומדת ועל השוכר להביא ראייה בעדים שהתנה בפירוש עמו שיכול להכניס בו דיורין אחרים וכל זמן שלא מביא ראייה מסתמא לא שכרו לו אלא לו ולבני ביתו שכן דרך השוכרים וה"ה לכל טענות שביניהם הקרקע בחזקת בעלה עומדת וע"ש סימן שי"ב סעיף י"ו ולקמן סימן שי"ו סעיף ב'.
ד ראובן שכר נער לשמשו ואמר לו שמעון לסמוך עליו לשלם לו כל מה שיפסיד כל זמן היות הנער בביתו אע"פ שלא היה קניין בדבר חייב לשלם שכל תנאי של שכירות א"צ קניין שבקניין השכירות נקנו כל התנאים שצריכים לקיימם.
סימן שטז
המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים ובו ג' סעיפים:
א המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכירו עד סוף זמנו ואין למשכיר עליו אפי' תרעומות לומר אין רצוני לסבול שינוי דעת איש אחר שלא הורגלתי עמו שלא אמרו שיש למשכיר תרעומות אלא גבי ספינה שצריך בעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו כמ"ש לעיל סימן שי"א סעיף ו' אבל בבי' אפי' תרעומות אין לו שהרי אינו דר עמו בבית והוא שלא יהיו בני הבית האחר שמשכירו לו יותר מבני ביתו של השוכר הראשון ולא אחז"ל שאין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר אלא כמטלטלין שהוא אומ' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שמא לא ישמרנו יפה או יפסידנו אבל בקרקע הרי בעלה עמה בכל יום וישמור בעצמו שלא יקלקלנה האחר ואם יקלקל ויזיק ישלם שאין גבי קרקע כ"כ היזק מצוי שיאמר בו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר מיהו אם אמר לו המשכיר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרי' אם לא תרצה לעמוד בו והניחו והריני פוטר אותך מכאן ואילך משכירתו שומעין לו. וע"ל סי' שי"ב סעיף ז'. ואם השוכר רוצה לצאת מן הבית ולהניח כך בלא דיורין ורוצה לשלם למשכיר שכירתו יכול המשכיר להשכירו לאחרים משו' דבית' מיתבא יתיב ושאייה יוכת שער ומ"מ אותו השכר שיקבל המשכיר ינכה לו לשוכר נ"ל מי שנתן ביתו לאחר או השכירו לו ושייר כח לעצמו שכשירצה לדור עם המקבל מתנה או עם השוכר לא יוכל למחות בו יכול למכור אותו הכח לאחר ובלבד שלא יהיו בני אותו האחר מרובין מבני ביתו ואי משום שינוי דעת כבר אמרנו שאין לו עליו אלא תערומות בלבד וי"א דשינוי דעת בבית קשה יותר משינוי דעת דספינה שאין יכולין לקבל כל אדם בשוה יש מפני חשיבותו שאדם בוש מפניו ויש מפני גריעותו שאדם בוש לדור עמו ויש שהוא בעל קטטה ויש שאינו נאמן לו לפיכך חלקו בין אם שייר לעצמו חלק מסויים או שייר לעצמו דירה סתם ואמרו שאם שייר לעצמו חלק מסויים כגון חצי הבית אז יוכל למכרו לאחר שהרי יכול לחלק אבל אם שייר לעצמו חלק שאינו מסויים אינו יכול למכור או להשכיר זכותו לאחר כתב מורי ז"ל מי שנתן דירה בביתו לאחר ואין המקבל צריך לאותה דירה יכול להשכיר' או למוכרה לאחר מי שאין בני ביתו מרובין ממנו דהא ק"ל נותן בעין יפה נותן ולא גרע כח המקבל מתנה מכח המשייר לעצמו.
ב ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין א' מן השותפין יכול להושיב אחר במקומו אפי' יש לו דיורין פחותין ממנו שיכול לומר לו אותך אני יכול לקבל אבל אחר איני יכול לקבל ואפי' למ"ד דגבי משכיר ביתו אין לו עליו תרעומות אין זה דומה למשכיר שדרך המשכיר להשכיר לכל מי שיבא וישכור אבל מי שרוצה לדור בשותפות יחד מדקדק תחלה עם מי הוא חפץ לדור לפיכך אותו שקבל לדור עמו אינו יכול להושיב אחר במקומו ועוד המשכיר אם אינו רוצה לדור עם האחד יכול לחלוק לו דירה בפני עצמו אבל שותפות בשכירות אין יכולין לכוף זה את זה לחלוק שהרי הבית אינו שלהם אלא הוא שכור להם לזמן ויש חולקין ע"ל סי' קע"א סעיף ט'.
ג ראובן משכן ביתו לזמן בנכייתא והתנה עמו שאם יכלה הזמן ולא יפדנו יהיה רשות למלוה לדור בו יותר הוא וסייעתו או למשכנו או להשכירו למי שירצה יש מי שאומר כיון שאפי' בלא תנאי ואפי' בתוך הזמן היה רשאי להשכירו או למשכנו למי שבני ביתו אינו מרובין משלו עכשיו שהתנהו עמו רשאי להשכיר ולמשכן אפי' למי שיש לו סיעה גדולה מסייעתו דאל"כ מה יועיל לו התנאי שאמר שישכירנו למי שירצה שאין לפרש התנאי שאמר מי שירצה ר"ל לראובן או לשמעון ובלבד שלא יהיו מרובין מבני ביתו דמה היה צריך לזה מה איכפת ליה מי שדר בו ראובן או שמעון כיון שאינו דר עמהם ליכא משום שינוי דעת אלא ע"ב למי שירצה ר"ל אפי' למי שיהיה סיעתו גדולה מסיעתו.
סימן שיז
דין השוכר אומ' פרעתי שכר הבית והמשכי' אומר לא פרעת ובו ד' סעיפים:
א ק"ל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו לאחר שכלו כל ימי השכירות למחרתו חייב לשלם וילפינן לה מקרא דכתי' כשכיר שנה בשנה ודקדקו חז"ל מאי שנה בשנה שנה שנה הל"ל ודרשו בו דה"פ שכירות של שנה זו אינו משתלמת עד שהתחיל שנה אחרת לפיכך השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי בין שהיתה השכירות בעדים ובשטר בין שהיתה השכירות בלא עדים ושטר אם תובעו בתוך הזמן השכירות כגון ששכרו לל' יום ותובעו תוך ל' על השוכר להביא ראייה דחזקה אין אדם פורע חובו תוך זמנו לפיכך עליו להביא ראייה ואם לא יבא ראייה יתן הדמים ויחרים על מי שלקח ממנו שלא כדין או אם ירצה יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני עצמה בעד אותן הדמים שאומר שנתן לו תחלה וישביענו שבועת היסת ואם תובעו המשכיר לאחר שכלה הזמן או אפי' בו ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראייה ואם לא יביא ראייה ישבע השוכר היסת שפרעו ויפטר ואע"ג דק"ל חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו וכבר אמרנו שמן התורה אינו חייב לשלם עד למחרת תשלום הזמן היינו כשתובעו בב"ד שאין הב"ד מחייבין אותו לשלם עד למחרת תשלום זמנו אבל קיס לחז"ל דביום דמשלם הזמן דרך העולם שאינם חושבין אותו לתוך זמנו ודרכם לשלם בו ביום לפיכך אם יטען השוכר שפרע ביום האחרון נשבע היסת ונפטר וכן אם שכרו ממנו להרבה שנים והתנה שירן לו השכר שנה בשנה אם בא המשכיר ותובעו בתוך השנה בעד שכר של אותו השנה ואומר השוכר פרעתי עליו להביא ראייה ואם תבעו לאחר השנה בעד השכירות של שנה שעבר ואפילו ביום אחרון של השנה על המשכיר להביא ראייה וע"ל סימן ע"ח סעיף ג' ד'.
ב כבר אמרנו פעמים דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת לפיכך המשכיר בי' לחבירו בשטר לי' שנים ולא כתוב בו זמן אימתי התחילו אותן הי' שנים והשוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה אחת והמשכיר אומר כבר עברו ושלמו שני השכירות וכבר שכנת בו כל הי' שנים הרי המשכיר הוא מוחזק בקרקע ועל השוכר להביא ראייה ואם לא הביא ראייה ישבע המשכיר היסת ויוציאנו וה"ה בכל טענות שביניהם המשכיר הוא מוחזק מיהו י"א שאם הוא לאחר זמן השכירות שיכול השוכר לומר פרעתי או אם הוא באופן שיכול לומר לא שכרתי בית זה מעולם ונפלו טענות בין המשכיר והשוכר אע"פי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת נאמן השוכר במיגו דפרעתי או במיגו שלא שכרתי מעולם.
ג שטר שכתוב בו ראובן השכיר ביתו לשמעון בכך וכך לשנים סתם ולא הוזכר בו לכמה שנים המשכיר אומר לב' שנים השכרתיו לך בסך זה והשוכר אומר לג' שנים השכרת לי בסך זה וקדם השוכר ודר בו ג' שנים אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראייה אע"ג דקרקע בחזקת בעליה עומדת חיישינן שמא היום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכין להחזיר לו ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן לפיכך יש מי שאומר אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים עד שיראה לב"ד שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו והוא באופן דלית ליה מגו כגון שלא יוכל לטעון פרעתי או להד"ם מוציאין מיד השוכר לשלם למשכיר לזה שדר בו מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת
ד ואם דד בו השוכר כבר ג' שנים וכבש השטר וטוען לה' שנים שכרתיו והמשכיר אומר לא השכרתיו לך אלא לג' שנים ואומר לו הבא שטרך וטוען השוכר שנאבד ואין שם עדים שהיא מושכרת לו וגם המשכיר לא מיחה בו תוך הג' שנים נאמן השוכר בשבועת היסת במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי שהרי החזיק בה בה ג' שנים וזה לא מיחה בו.
סימן שיח
השוכר ריחים מחבירו ושוב לא נצטרך לה ובו סעיף אחד:
א השוכר ריחים מחבירו שיטחון לו ד' סאה בכל חדש בשכרה לצורך מאכל ביתו והעשיר בעל הריחים וקנה ריחים אחרת לעצמו בעניין שא"צ עוד שיטחון לו השוכר ומבקש ממנו שיתן לו דמים כדי הטחינה אם ימצא השוכר הרבה לטחון לאחרים או לעצמו בעניין שלא יפסיד בדבר כופין אותו שיתן למשכיר דמי טהינת הך' סאה שהרי זו היא מדת סדום אם לא יעשה וק"ל דכופין על מדת סדום ואם אינו מוצא א"צ ליתן לו דמים אלא אומר לו אני אטחון לך כמו ששכרתי ואם אין אתה צריך מכור לאחרים.
סימן שיט
מי שהטעה חבירו עד שהכניס פירותיו לבית ובו סעיף אחד.
א מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך לו אחז"ל מדינא רשאי הב"ה למכור מאותם הפירות כדי לשכור פועלים שישליכו אותם לשוק ואפי' אם הוא חצר דקיימא לאגרא שיכול לומר אינו רוצה להשכירו לו כיון שהטעני דמי עלי כאריא ארב' אבל אמרו מ"מ מדת חסידות הוא שיודיע לב"ד שישכירו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים אע"פי שלא עשה כהוגן.