לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות אומנים
סימן שו
האומנים שומרי שכר ואם קלקלו וטבח שנבל ובו ח' סעיפים:
א כל האומני' שנותנין להם לתקן בקבלנות הם בשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה שזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר וכולם שאמרו לבעלי' טול את שלך והבא מעו' או שאמר לו האומן גמרתיו ולא באו הבעלי' ולקחו הכלי משם ואילך הרי האומן שומר חנם אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול את שלך לשון זה משמע משמע שמעכבו על שכרו הרי עדיין שומר שכר הוא כמו שהיה ואם אמר טול את שלך ואיני שומרו עוד הרי הוא פטור ואפי' ש"ח לא הוי שהרי סילק עצמו משמירתו לגמרי.
ב כל האומני' שנתנו להם לתקן וקלקלו חייבי' לשלם כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמר ושברו או נתן לו עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל ועשה מהם שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קנה בשבח כלי שהוא של בעל הבית בנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיק חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב.
ג נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה כלומר שנשר' ונתקלקל נותן לו דמי צמרו צבעו כעור או נתנו לו לצובעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום או נתן עצים לחרש לעשו' מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל ועשה לו כסא יד בעל הבית על העליונה שאם השבח יתר על ההוצא' נותן בעל הכלי את ההוצא' ואם ההוצאה יתר על השבח נותן לו את השבח בלבד כיצד נתן לו צמר וסממנין שוין וקצב לו שכר י' ואילו צבעו כמו שאמר לו היה שוה כ"ה אין לו לצבע כלום אא"כ שוה עכשיו יותר מט"ו שאותן ה' דינרין שהיה משביחן אם צבעו כמו שאמר לו הם בכלל הקרן לפיכך אם השבח יתר על ההוצאה כגון שהשביח בין הכל כ"ו נותן לו י' דהיינו ההוצאה ואם היציא' יתירה על השבח כגון שאינו שוה אלא כ"ד נותן לו השבח דהיינו ט"ו ואם אינו שוה אלא ט"ו לא יתן לו כלו' אמר ב"ה איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים שנתתי לו אין שומעין לו דכיון דתקנה זו דאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה או יציאה יתיר' על השבח תקנה לשניהם אין א' מהם יכול לשנות לפיכך אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עצך ולך אין שומעין לו שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.
ד המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן כובין או מורסן או נתן קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין בשכר חייבים לשלם דמיהם נתן בחמה לטבח לשחוט ונבלה אם אינו מומחה אפילו שחט בחנם חייב לשלם דפושע הוא שלא היה לו לשחוט ואם היא מומחה בחנם פטור שאין זה פשיעה גביה דהא מומחה הוא וחשוב אונס בשכר חייב דלא עדיף האי אונס מאונס דגניבה דש"ש חייב והטבחים שלוקחין הכרכשתו' מן הכשרות זהו שכר שלהם ואם גבלו חייבים לשלם ואע"פ שמן הטרפות אינם לוקחים כלום כיון שאם לא נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשתות שנותנין לו מן הכשירות הן הן שכרו גם על הטריפות.
ה בד"א שהטבח שנבל חייב לשלם כשנבלה ודאי כלומר שהוא ודאי גבילה אבל אם עשה בה טריפות הפוסלה מספק כגון שהה במיעוט סימנים פטור וכן אם מצא הסכין פגום והוא בדקו מתחלה כיון דאיכא למימר בעצם מפרקת נפגמה אף על גב דמחמירין לעניין איסור אבל לעניין לשלם ממון לא מפקינן מספק אבל שכרו ודאי הפסיד דדילמא בסכין פגום שחט.
ו המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד דלא עדיף מאונס דגניבה ואבידה ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד שאינו פושע במה שראהו אבל אם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחנם דפשע שלא היה לו לראותו לו והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שיהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו כגון שלא הראהו גם לאחרים הרי הדברים מוכיחים שסמך עליו.
ז טבח שעשה בחנם וניבל וכן שולחני שאמר יפה ונמצאו רע וכן כל כיוצא בזה עליהם להביא ראייה שהם מומחים ואם לא הביאו ראייה משלמין.
ח שתל הנוטע אילנות לבני המדינה וכן טבח של בני העיר שובל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד עמהם אפילו רק יום או יומים או למד עמהם בטעות דשבשתא כיון דעל על פסידא דלא הדר הוא וכל כיוצא באלו וכן האומנים שהפסידו בדבר שאי איפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה מפני שכל אלו הם כמותרים ועומדים עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן הציבור עליהם וי"א אפי' של יחיד נמי חוי דינא הכי וי"א אף על פי שאין צריכין התראה מ"מ בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקים בכך לא מסלקינן להו בלא התראה הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ה ונמצאו בו טעיות עד שצריך לשכור אחר שיגיה אותם אם הם טעיות שהם דרך סופרים לטעו' בכך אין הסופר חייב כלום אבל אם טעה בדברים שאין דרך הסופר בכך חייב ומ"מ אזלינן בתר המנהג אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אף הוא צריך להגיה ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה עם עמד והגיה מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו.