לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שומר שכר
סימן שג
שומר שכר באיזה דבר חייב או פטור ומתי חייב ובו ט"ו סעיפים:
א שומר שכר שנותנים לו בהמה או כסף או כלים לשמור בשכר גם הוא אינו מתחייב בשמירתו עד שימשוך במקום שראוי למשוך כמ"ש בסי' רצ"א בשומר חנם י"א אדם השולח לחבירו שום דבר להוליכו למקום אחר ותוך כך שלח לו דורון והוא מקבלו הוי ש"ש. ראובן שאמר לשמעון יש לך חפ' פלו' למכור אשרתך ואמכרנו ושמעון אומר תניהו בכך וכך ומותר יהא שלך נעשה ראובן שומר שכר עליו אע"פ ששתק כשקבלו.
ב כבר אמרנו דפרשה שנייה שחייב בה על הגניבה ואבידה בנאמר' בש"ש שמפני שהוא נוטל שכר על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וחייב על הגניבה ועל האבידה שאפילו שמר כראוי ונגנב או נאבד חייב ואפי' נתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה שא"א לגונבם משם אם לא ע"י מתולות אונס בעידנא דמימי אינשי ונגנב או קפץ עליו חולי ולא יכול לשמר' וכל כיוצא בזה חייב אע"ג שזה אונס הוא אין האונס בגוף הפקדון ואפי' הקיפו עליו חומ' של ברזל ואפי' שאנו משערי' אלו היה שם לא היה יכול להצי' אפ"ה חייב בגניבה ואבידה דשמא אם היה שם לא היה בא לכלל זה ואינו פטור אא"כ היה שם ולא היה יכול להציל שזה הוא אנוס גמור שהתורה לא פטרו אלא מאונס גמור שנעשה בגוף הפקדון כגוף שבורה ומתה.
ג ליסטים מזויין שבא עליו ונוטלו ה"ז נקרא אונם ופטור שזהו נשנה הנאמר בתורה שפטרו ואפי' גם הרועה הוא מזויין שהליסטים מוסר נפשו יותר. אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו החפצים שהיה ש"ש עליהם הוי אונס והוא שלא היה יכול להציל לא ע"י עצמו ולא ע"י אחדים אפי' בשכר ודוקא שיודע שנשרפו אבל אם אינו יודע בבירור דק שהיו בבית כשנשרף אינו יכול לישבע שנשרפו דדילמא גוים נכנסו וגנבו אותן ולכן חיי' לשלם אא"כ הגוים הנכסים הם לסטים מזויינים שאז יכול לישבע שנשרפו או נגנבו בליסטים מזויינים ופטור.
ד רועה שבאו עליו זאבים וטרפו ממנו אם היה זאב אח' אינו אונס אפי' בשעת משלחת הוא בים ואם היו ב' זאבים הרי זה אונס אפי' בלא משלחת ב' כלבים אינו אונס אפי' באו משתי ריחו היו יותר על שנים הרי זה אונס.
ה יש מי שאומר דכל מה שאמרינן דלא הוה אונם דדוקא בשלא השתדל להציל אבל אם השתדל להציל ולא יכול אין לך אונס גדול מזה ונשב' על זה ונפטר אפילו לא היה אלא זאב א' או כלב א'.
ו הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין גמורין בד"א בזמן שבאו מאליהם אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה ולסטין אין אלו אונסין וחייב לשלם שלא היה להוליכם שם והרי פשע.
ז רועה שהתחיל להתגרות בגנבים להראותן שאינו חושש מהם ואמר להם הרי אנו במקום פלוני וכך וכך רועים אנחנו וכך וכך כלי מלחמה יש לנו ואין אנו חוששין מכם וע"י כך באו עליו הגנבים ולקחום הרי באלו הוליכם למקום גדודי חיה ולסטים.
ח רועה שהיה יכול להציל הטריפ' או השבויה ברועי' אחרים ובמקלות שאם היה קורא אותה היו עוזרים אותו ומצילין והוא לא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל ה"ז חייב אחד ש"ח וא' ש"ש אלא שש"ח קורא רועים ומביא מקלות בחנם ואם לא מצא בחנם פטור אבל ש"ש חייב לשכור רועים ולהביא מקלות עד כדי דמי הבהמה כדי להציל וחוזר ולוקח כל מה שהוציא מבעל בית ואם לא עשה כן והיה מוצא לשכור ולא שכר ה"ז פושע וחייב ושמין כמה שוה הבהמה יותר ממה שהייה צריך ליתן לרועים שיסייעוהו ואותו מות' חיי' הוא לשלם לב"ה שהזיק בו ואם היה צריך לתת להם כל דמי הבהמה צריך לשלם לב"ה דמי טירחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת.
ט רועה שטוען הצלתי ע"י רועים בשכ' נשבע ונוטל מה שטוען שהוציא במגו שהיה יכול לומר נטרפה ואינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן וישבע בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין ועוד שהרי גם אם היה טוען נטרפה היה צריך לישבע שבועה דאוריית'.
י רועה שנוטל שכר על שמירתו והניח עדרו ובא לעיר בין נכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס בין נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל וחייב לשלם אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות חייב לשלם מה שבא היזיק ע"י כניסתו כגון אם היה ליתן לו שכר מנכין לו ומותר ישלם דאע"ג דנכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס ולא פשע נהי דלאו פשיעה הוא וש"ח פטור בו כדבתבי' לעיל סימן רצ"א סעיף י"ב מ"מ אונם גמו' נמי לא הוה לפטור בו את השומר שכר שלא פטרה התורה ש"ש מאונס אלא האונס גמור דומיא דשבורה ומת' אבל אונס בזה לאו אונס גמור הוא דיכול למימר ליה הב"ה להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירות' יתירת' שלא ליכנס כלל ואונס זה הוא דומה לאונס אבידה שחייבה התורה הש"ש כיון שאילו היה שם היה יכול להציל ואם לא היה יכול להציל פטור אפי' פשע מתחלה שנכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אין זה תחלתו בפשיעה וסופו באונס אלא כולו אונס שהרי לא בא האונס מחמ' הפשיעה וע"ל סימן רצ"א סעיף י"ב ואם אין הדבר ידוע אם היה יכול להציל ע"י רועי' ומקלות חייב לשלם דמן הסתם אמרי' ודאי היה יבול להציל ע"י רועים ומקלות אם לא היה מוצא בחנם היה מוצא בשבר לפיכך עליו להביא ראייה שלא היה יכול להציל וכל זמן שלא הביא ראייה חייב לשלם ונ"ל בש"ש אמרי' הכי אבל בש"ח אפי' אין הדבר ידוע פטור דמי יימר שהיה מוצא עוזרי' בחנם ועל הב"ה להביא ראייה נ"ל.
יא רועה ש"ש שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת מהן לחבירת' והפילה לנהר הרי זה חייב שכיון שנוטל שכר צריך לשמורן שמירה מעולה והיה לו להעבירם אחת אחת והרי פשע בשמירתן בתחלה שלא העבירם אחת אחת אלא העביר' כולן כאח' אע"פ שלבסוף נאנס שנפלה באונס ה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס שבא מחמת הפשיעה וחייב.
יב מתה כדרכה פטור סנפה ומתה כגון שהעמידה בחמה או בצינה אפי' לא מתה מיד חייב דכיון דסגפ' תלינן שמאותה שעה התחלה להתקלקל אע"ג דלבסוף מתה גם בשביל דבר אחר ה"ל כמו תחלתו בפשיעה דלא ה"ל לסגפה וחייב.
יג תקפתו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה חרי זה אונס ופטור.
יד העלה לראשי צוקין או שעלתה מאליה והוא היה יכול למונעה ולא מנעה אע"פ שלבסוף תקפתו ונפלה ומתה או נשברה חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
טו העלה לראש ההר ומתה שם כדרבה או שפשע בה ולא שמרה כראוי ויצאה לאגם ומת' שם כדרכה פטור דאע"ג שמתחלה פשע במה שהעלה לראש ההר שמ' תפול וכן כשלא שמרה כראוי ויצאה לאגם הוי פשיעה שמא יגנבוהו שם או זאבים יאכלוה וסופו באונס שמתה אין זה האונס בא מחמת הפשיעה דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם והתם נמי הוה מתה לכך פטור אבל אם נגנבה מהאגם ומתה בבית הגנב חייב דאע"ג דמתה כדרכה לא אמרינן הא אי הוה בבית השומר נמי הוה מתה דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם מ"ט דהכא משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הילכך החיוב בא לו משעת גניבה.
סימן שד
המעביר חבית ממקום למקום ונשבר מתי חייב ובו ה' סעיפים:
א המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה בידו שבירת החבית אינו אונס גדול שהיה יכול ליזהר בה ביותר כדי שלא תישבר והרי אונס השבירה היא דומיא דאונס דגניבה ואבידה שהש"ש חייב בה מן הדין היה חייב לשלם אבל מ"מ תקנו חז"ל שאפי' ש"ש ישבע שלא פשע בה ויפטר שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו שיתיירא שלא יכשל ותישבר לפיכך עשו בו שכירת החבית כמיתת הבהמה ושבירת' ויפטר.
ב ועוד תקנו בדבר זה שאם נשאו אותה שנים במוט ונשברה משלמים חצי הדמים הואיל והמשאוי גדול לא' וקל לגבי שנים לא היה להם להתחבר שניהם אלא כל אחד ישא משא שיכול להעבירו לבדו וכיון שמשוי זה כבד אצל כל אחד מהם איפשר לומר שכל אחד סמך על חבירו להקל מעליו משאו והרי פשע והיה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניה' היה בדין שיהיו פטורין דודאי אונס הוא וה"ל כאונ' ואינו אונס ומשלמין מחצה אם יש עדים שלא פשעו שניהם בה והוא במקום שיש עדים מצויין.
ג ואם נשברה במקום שאין עדים מצויים נשבעים שלא שברוה בפשיעה ומשלמין חצי דמיה.
ד מכאן אתה למר שאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך הסבלים לה עבירה ביחיד מפני כבידתה פושע הוא ואם נשברה בידו משלם הכל. וי"א כל כה"ג משא שהוא כבד לא' וקל לשני' ונשא אותו א' ושברו אינו משלם אלא מחצה דס"ל כיון שהיא כבד לא' לא היה לו להטעינו לבדו ופושע הוא והיה חייב לשלמו כולו וכיון שאינו ראוי לשני משאות דרך בני אדם להתחזק ולטעונו בא' הילכך דמי נמי לאונס והוי פטור לגמרי והרי הוא אונס ואינו אונס ומשלם מחצה.
ה הסבל ששבר חבית של יין לחנווני וחייבוהו לשלם והחבית הוא שוה ביו' השוק ד' ובשאר ימים אינו שוה אלא ג' אם החזירו ביום השוק חייב להחזיר לו חבית של יין או ישלם לו ארבע דהא היום הוא שוה ארבע והוא שלא היה לו לחנווני יין אחר למכור ביום השוק שהרי היה יוש' ומתעסק ביין זה למוכרו והיה מקבל בו ד' אבל אם היה לו יין אחר למכור ביו' השוק ולא מכרו א"צ להחזיר לו אלא שלשה שהרי היה לו יין אח' ולא מכרו א"כ גם זה לא היה נמכר לו ביום השוק וכן אם מחזירו לו בשא' ימים אינו צריך להחזיר לו אלא ג' דהא אם היה רוצה להחזיר לו יין היה צריך לקבלו והרי לא היה שוה רק ג' גם כשמחזיר לו דמים א"צ לתת לו רק מה ששוה בשעת חזרה דהיינו ביום השוק ד' וכשאר הימים ג' וכשמחזיר לו דמים מנכה לו בכל זמן שכר הטורח שהיה צריך החנווני לטרוח במכירתה גם מנכה לו פגם הנקב שהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה. זהו לדעת הרמב"ם אבל דוב המפרשים חולקין עליו וסבירא להו להפך דלעולם אזלינן בתר שעת השבירה שאם שבדו בשאר הימים לעולם אינו משלם אלא ג' כשעת הנזק ואם שכרו ביום השוק אפילו אם בא לפורעו בשאר הימים צריך ליתן לו ד' כמו שהיה בשעת השבירה ואינו נפטר אם היה רוצה ליתן לו חבית אחר של יין שיאמר לו אלו לא שברת הייתי מוכרו ביו' ששברת והיו מעותי עתה בידי ואינו יכול לומר לו קח החבית ושמרו עד יום השוק ותמכור שיאמ' לו למעותי אני צריך אבל אם פורע לו ביום השוק אפי' עברו כמה ימי השוק משעה ששיבר החבי' נפטר בחבי' של יין שהרי יכול למוכרו עתה והוא שאין לו לחנווני יין אחר למוכרו בו ביום השוק שישב בחנות וימכור את זה אבל אם יש לו יין אחר למוכרו א"צ לזה למוכרו והרי יום זה אצלו כשאר הימי' וצריך ליתן לו דמי' שהיה שוה בשעת השבירה ולא נפטר בחזרת החבית דא"ל אם לא שברת הייתי מוכרה בו באותו יום.
סימן שה
שומר שכופר או טוען נאנס או נגנב ובו ז' סעיפים:
א שומר שכר דינו כשומר חנם לעניין אם כופר או טענות אחרות שביניהם כגון שאומר לו נשתמש' בחפ' וקלקלתו וכיוצא בזה נשבע היסת ונפטר ואם השומר טוען שנאנסה אם במקום שעדים מצויין יביא עדים ויפטר או ישלם ואם אין עדים מצויין ישבע שהוא בדבריו ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו ואם טוען נגנבה או אפילו שאמר פשעתי בה והריני משלם משביעין אותו שאינה ברשותו.
ב נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לבעל הבית והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קוד' והוכר הגנב כיון שהוא שומר שכר אע"ג דכבר נפטר בשבועתו הואיל והוכר הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לבעל הבית. ג היו הבעלי' עמו במלאכתו בשע' שמשך החפ' לשמו' פטור אף מפשיעה כמ"ש בדיני ש"ח בסי' רצ"א סעי' כ"ח.
ד קבל עליו שומר שכר להתחייב אף באונסין או שהתנה ליפטר מגניבה ואבידה ומשבוע' הכל לפי תנאו ואם אמר סתם ע"מ שלא אתחיי' באחריותו פטור אף מפשיע' ע"ל בסי' הנ"ל סעי' כ"ז
ה שומר שכר שמסר לשומר אחר נתבארו כל דיניו בסי' רצ"א סעי' כ"ז.
ו האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך וי"א דה"ה השאילני ואשאילך הרי זה שמירה בבעלי' שהרי בעליו של חפ' זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא היה משמר לו כליו אע"ג דהשאילני ואשאילך החפצי' שאולי' להם להנאת' ואינו שומר לבעל הכלי מ"מ כיון שגם הוא השאיל לו חשיב כמו שמור לי ואשמור לך במה דברי' אמורי' שא"ל שמור לי עכשיו ואשמור לך גם אני עכשיו אבל א"ל שמור לו הי' ואני אשמור לך למחר השאילני היום ואני אשאילך למחר שמור לי היו' ואשאילך למחר השאילני היו' ואשמור לך למחר אין אחד מהם במלאכתו של שני בעת שמירתו אלא כול' נעשו שומרי שכר זה לזה דמחר ישלם לו שכרו בשמירתו או בהשאילו לו ויש אומרי' דשמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אפי' בחד יומא לא הוי שמורה בבעלי' דשמור לי ואשאילך אין המפקיד שהו' המשאיל עם הנפקד שהו' השואל במלאכתו אלא כליו שאולין לו ואין זה נקרא בעליו עמו ובהשאילני ואשמו' לך אין המשאיל שהוא המפקיד עם השואל שהו' הנפקד במלאכתו כלל לא הוא ולא כליו לפיכך אינו אלא שומר שכר שמשאילו בשכר השמירה והשאלה.
ז אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול אתה שלי שהיא כבידה ואתה חזק ממני לנושאו ובאו לסטים ונטלו האחת הנשארת היא לבעלה הראשון דהא הוי ליה השאילני ואשאילך בבת אחת דהוי שאלה בבעלי' מיהו אם אין הדברים השאולים ביד השואלי' אלא ביד אחרי' כגון שמעון שחייב ללוי וראובן השאיל משכון והניחו ליד לוי בעד שמעון ושמעון השאיל דבר לראובן אין זה כמו השאילני ואשאילך ולא מיקרי שאלה בבעלי' דהא שמעון אינו שומר לראובן בכלום דהמשכון שהשאיל לו הו' ביד לוי והוי שומרי שכר זה לזה שכל אחד השאיל לחבירו בשכר שהוא השאיל לו.