אור ברסלב

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות פקדון

הלכות אפטרופוס

סימן רצא

שומר חנם מאימתי מתחייב בשמירה וכיצד היא השמירה ובו כ"ח סעיפים:

א ג' פרשיות נאמרו בתורה סמוכות זו לזו פרש' ראשונה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגומר. שנייה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגומר. שלישית וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם וגומר. ואחז"ל ראשונה נאמרה בש"ח ולפיכך פטור בה על הגנב' דכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו ונקרב בעל הבית אל האלקים ופירושו לשבועה שישביענו הדיין שכן הוא ונפטר וכן פטר בה על האבידה דכתיב על כל אבידה אשר יאמר וגומר ואצ"ל שפטור מכל האונסין הגדולים מהם כגון שבורה ומתה ולא חייב בה אלא א"כ פשע בשמירת' ונגנבו או נאבדו בפשיעתו ולכך פירש בה כס' או כלים שדרך לשומרם בחנם לפי שאין טורח בשמירתן שבקל יכול לשומרם שלא יגנבו ואפ"ה פטרתו. פרש' שנייה נאמר' בש"ש ופטר בה אונסין כגון שבורה ומתה דכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועתן ה' תהיה וגומר וחייב בה על גניבה ואבידה דכתיב אם גנוב יגנב ישלם וגומר יגנב לרבות אבידה ועוד ק"ו הוא ומה גניבה שקרובה לאונס משלם אבידה שקרובה לפשיעה לא כ"ש ואצ"ל שחייב על הפשיע' ולכך פיר' בה חמור או שור ושה לפי שיש טורח בשמירתן ואין דרך לשומרן בחנם וגם משמיענו אע"פ שיש טורח בשמירתן וא"א לשומרן שלא יגנבו אלא בטורח אפ"ה חייב עליהם אבל לעניין הדין אין חילוק בין כסף או כלים לבהמה ל"ש בש"ח ול"ש בש"ש כמ"ש בע"ה ופרשה שלישית נאמרה בשואל וחייב בה אפי' אונסין דכתיב ונשבר או מת וגומר ואינו פטור אא"כ מתה מחמת מלאכתו דלהכי שייליה כמ"ש בע"ה עוד רמז בה בסו' פרש' שלישית לדין רביעי דהיינו לשוכר בהמה או כלים לעשות בהם מלאכתו דכתיב אם שכיר הוא בא בשכרו ופיר' ואם אינו שאול אלא שכיר שבא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי ע"י שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין ולא פי' מה דינו אי כש"ת אי כש"ש ונחלקו בו חכמים דאיכא מאן דאמר דינו כש"ח ואיכא מאן דאמר דינו כש"ש והכי ק"ל דהכי מסתבר טפי כיון דאפקיה משואל קאי אדין דש"ש שלפניו ולא אדין דש"ח דלפני פניו נ"ל טעמא והנה הם מפורשים לפניך כסדר חיובם ש"ח וש"ש ושואל ונקדי' שוכר לשואל מפני שדינו כש"ש.

ב ש"ח הוא שהפקידו אצלו כסף או כלים או בהמה כל דבר שמור והוא מקבל עליו לשומרו או אפי' אינו מקבל עליו לשומרו בפירוש אלא אמר לו הנח לפני הרי הוא שומר חנם אבל אם אמר ליה הנח לפניך או הנח סתם או שאמר ליה הרי הבית לפניך אפי' ש"ח לאיהוי דתיב ונטר לך קאמר ליה ואינו חייב שבועה כלל שלא פשע אבל יכול להחרי' סתם על מי שלקח פקדון שלו ולא יחזירנו לבעליו. ומ"מ מי שהיה מהלך בדרך ואמר לו חבירו הולך עמך אלו המנעלים וכיוצא בו ואמר לו הניחם כאן על החמור והניחם שם על החמור ולא קבלם הנפקד לידו אלא כמו שהניח המפקיד על החמור כך הוליכ' ולא קשרם והלך לו הנפקד מן הצד להסך את רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלי' ה"ז ש"ח על המנעלי' והוה ליה פושע במה שהניח' כך בלתי קשורים על החמו' והפליג ממנו והניחו לבדו על אם הדרך דאע"ג דלא אמר ליה אלא הניח' כאן סתם לא אמרינן דהנח סתם אינו אפי ש"ח אלא כשהוא במקום המשתמר דהנח וטור לך קאמר ליה אבל בדרך וכיוצא בו ודאי הנח ואשמרנו לך קאמר ליה שכן דרך כל חמר שומר חמורו בעצמו שאם לא ישמרם ודאי יאבדו ויש חולקין וסבירא ליה שגם בכגון זה צריך שיאמר הנח לפני ובלאו הכי פטור.

ג בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצירו ונתן לו רשות ולא פירש לו כלום בשמירתן אינו חייב כלל בשמירתן כיון שלא קיבל עליו כלום.

ד ואפילו כשקיבל עליו לשמור אינו חייב אלא כפי שווי החפ' שקבל עליו לשומרו כיצד כגון שנתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף שיאמר לו לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר בסף וכן כל כיוצא בזה. אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב שיאמר לו המפקיד מאי היה לך למעביד גביה שהפסידתו בידים. שמעון קבל ספרים מראובן להוליכן למקום אחר ונלקחו במכס ואומר שראובן פשע שאמר לו שאין נותנין מכס מהספרים ואם לא היה כן לא היה מקבל עליו השמירה כי לא היה רצוני לטרוח בדבר המכס הדין עם שמעון דהא שמירת המכס לא הפקדון עם שלו אם הוא מקום שראוי לשמירה פטור ואם אין קבל עליו.

ה יש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור או שאמר הנח לפני ונסתלקו הבעלים משמירתם חייב עליו השומר אם פשע אע"פ שלא משך ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שהמשיכה קונה.

ו ש"ח שפשע ולא שמר כראוי לאותו דבר אע"פ שלבסו' לא נאבד מחמת אותה הפשיעה אלא נאבד ע"י אונס בעניין אחר חשוב פושע וחייב לשלם כיצד כההוא מעשה בא שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים והיו טמונות באותו מחיצה שהית' שמיר מעולה לגבי גנבים שאין דרך של גנבים לחפש מעות במחיצה של קנים מפני שאין דרך הבעלי בתים לטומנם שם אכל לא היתה שמירה זאת שמירה מעולה לגבי אש דשמא תצא אש וישרפנו והרי הוא לגבי אש פושע שהיה לו לטומנו בקרקע או בכותל אבנים ולבס' באו גנבים וגנבום ואמרו חז"ל דאע"ג דלגבי גנבי' היה אונס שאין דרך גנבים לחפש בכאן ביון דלגבי אש הוי פשיעה חייב לשלם דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן כל כיוצא בזה. א

ז המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות ואמר תן לי פקדוני ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באיזה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזירנו לך ה"ז פושע וחייב לשלם מיד דה"ל לתת דעתו עליו

ח באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואלו היה צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון דלא צווח פשע ואפי' אם באו אנסי' צריך לצעוק ולבקש ש אנשים שיעזרוהו לעמוד כנגד' ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב ודוקא בחנם אבל אם לא היה מוצא למי שיבא לעזרו אלא בשכר פטור שאינו צריך להוציא הוצא' והוא עצמו שומר חנם.

ט פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה פטור אע"פ שהיתה תחילתו בפשיעה לעניין זאבים וגנבים ואם טרפה שם זאב או שנגנבה משם היה חייב עכשיו שמתה בדרכה פטור דהא התורה פטרה שבורה וסתה גבי ש"ח ואע"ג דאמרי לעיל סעי' ו' דק"ל תחלתו בפשיע' וסופו באונס חייב ה"מ במחיצה של קנים שהיתה תחלתו בפשיעה לגבי אש דע"י פשיע' זו שלא שמר כראוי שלא הטמינם בקרק' או בכותל של אבנים בא ג"כ האונס שנגנבו שאם שמרם כראוי והטמינם בקרקע או בכותל של אבנים לא היו נגנבים ג"כ אבל הכא גם אם שמר בראוי בביתו היה יכול להיות ג"כ שמתה בבית דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם ויציאתה לאגם לא גרמה המית' אבל אם גנבה גנב מן האנס ומתה כדרכה בבית הגנב הרי השומר חייב אע"פ שהוא שומר חנם שהרי אפי' לא מתה הרי היא אבודה ביד הגנב והרי יציאתה לאגם שפשע לגבה גרמה לה להגנב שאלו שמרה בביתו לא היתה נגנבת וכו כל כיוצא בזה.

י העלה הבהמה לראש ההר ונפלה ומתה הרי זה פשיעה וחייב שלא היה לו להעלות' ואם מתה שם כדרכה פטור דה"נ אין זה תחלתו בפשיעה וסופו באונס דאפי לא העית לראש ההר היתה מתה בבית דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם.

יא לא העלה הוא אלא היא עותה מעצמה לא מבעיא אם עותה בעל כרחו שלא היה יכול לתוקפה ועלתה ונפלה ומתה שהוא פטור דכולה אונס הוא אלא אפי' לא עלתה בעל כרחו אלא היא עלתה מאליה אין זה פשיעה מה שעת' מאליה אלא דומה לגניבה ושומר חנם פטור בה.

יב שומר חנם שהניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה זאב וטרפה אין אומרים אלו היה שם היה מציל וחייב לשלם אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפי' היה יכול להציל אלו היה שם דהא נטר כדנטרי אינשי ואם נכנס בשעת שאין דרך בני אדם ליכנס רואין אם היה שם היה יכול להציל ה"ז פשיעה שלא היה ליכנס וחייב ואם לאו פטור אע"פ דהוי כמו תחלתו בפשיעה וסופו באונס דק"ל דחייב אין זה האונס בא מחמת הפשיעה דהא אפי' אם לא פשע שלא היה נכנס לעיר היה אירע זה האונס שהיו באין הזאב והארי והרי הוא לא היה יכול להציל וע"ל סי' ש"ג סעיף י'.

יג כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער כגון קורות ואבנים יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר כגון חבילו' פשתן הגדולות וכיוצא בהם ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית כגון שמלה וטלית ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או בארגז ונועל עליו כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהם י"א דסתם תיבות חתירות הן אצל עכברים ואין התיבה שמירה מעולה לבגדי' אלא צריך להשים הבגדים וכדומה להם על נם ולא להניחם בתיבה והכל לפי העניין.

יד שומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו שאינו משתמר שם יפה ונגנב משם או אבד או אפי' נאנס משם כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית ה"ז פושע וחייב לשלם דק"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדלעיל ואף על פי שהניח המקום ראוי לשמירה חייב דבשלו רשאי אדם לעשות מה שירצה אבל בשל אחרים אינו רשאי והוי פושע אע"ג שגם שלו נשרף.

טו כספים ודינרים ולשונות של זהב ושל כסף ואבנים טובות אין להם שמירה אלא בקרקע ולא יקברם עמוק בקרקע משום שיש רמאי' שמגששין בקרקע ומכירין אם יש חלל תחתיו לכך לא יתן עליהם אלא עובי טפח עפר שאין החלל ניכר שם או יטמינם בכותל בטפח התחתון סמוך לקרקע או בטפח הסמוך לקור' שגם שם אין החלל ניכר ואפ"ה לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכנס טפח בתוכו אבל לא באמצע דכותל שמא יחפרו הגנבים ויגנבו שכן דדרכם לחפור שם ואי לא הטמינם כראוי אפי נתנם בתיבתו ונעל בפניהם כראוי ונגנבו או נאבדו הוי פושע וחייב.

טז המפקיד אצל חבירו בספ' ערב שנת סמוך לבין השמשו' לא הטריחו בו רבנן לקוברם מיד מפני שהוא טרוד בכבוד שבת ואינו חייב לקובר' עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת צריך לטומנם מיד ואם נתאחר למוצאי שבת כדי לקוברם ולא קברם ונגנבו או נאנסו חייב ואם המפקיד הוא ת"ח אינו חייב לקוברם עד שישהא אחר שיבדיל כדי לקוברן דכיון דת"ח הוא חרד על מצות הבדלה לפי' ימתין דילמא מבעיא לי' זוזי לאבדלת' ויש אומרים דהוא הדין אם הנפקד ת"ח שיכול לשהו' מלקבור עד שיעור שיבדיל.

יז אם התנה נפקד על מנת שלא אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שאינו כספים והתנה שיניחנו עם שלו הכל לפי תנאו.

יח בד"א שהכספים אין להם שמירה אלא בקרקע בשעת שהגנבי' מצויים ואנשים רמאים שמחפשים אחריהם אבל במקום דליכא כל הני אין צריך לכסותם בקרקע אלא מניחם במקום שמניח מעותיו ובמקום המשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד.

יט ואפי' במקום שגנבים מצויים לא אמרו אין להם שמירה אלא בקרקע אלא במפקיד סתם אצל חבירו לשומר' אבל המפקיד מעות אצל חבירו כדי להתעסק בהם וירויח פשיטא דהוי כמו אמר לו בפי' שאינו מצריכו לקוברו בקרקע דאטו בכל פעם שירצה להתעסק ולעשות בהם סחורה יצטרך מרא וחצינא כדי להוציאם מן הקרקע פשיטא דבל דיין דדאין כה"ג לאו דיינא הוא.

כ הפקיד כספי' אצל חבירו בדרך להוריכ' לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכי' שיהיו צרורים ומונחי' בידו או קשורים לו כראוי על בטנו מכנגד פניו בענין שיהיו עיניו עליהם תמיד עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשר' כדרך הזאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה.

כא כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעו' על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד לפיכך אם נתן הנפקד הפקדון ביד בניו או בנותיו הגדולות או ביד א אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור דעל דעת זה מסרו לו שיהא לו רשות למוסרו להם ונאמנים לו וה"ה אם החזיר הנפקד את הפקדון לאשת המפקיד פטור וע"ל סימן ש"מ סעיף ח' אבל אם מסרו הנפקד לבניו ובני ביתו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטני דסתם עבדים אינם נאמנים ולא על דעתם הפקיד או לאחד מקרוביו שאינם שרויים עמו בבית ואין סומכין על שולחנו וא"צ לומר אם מסרו לאחר הרי זה פושע וחייב לשלם אלא אם כן הביא השומר השני ראייה בעדים שלא פשע ואם לא יביא דאייה יתבאר לקמן סעיף כ"ו וכן אם הניח אחרים ליכנס במקום שהפקדון מונח שם אע"פ שאינם בחזקת גנבים אם נגנב חייב לשלם דהוי פשיעה כמו שומר שמסר לשומר שחייב כמ"ש לפנינו בע"ה סעיף כ"ו.

כב היכא שידוע שאין דרך הנפקד לשמור הפקדון בעצמו אלא דרכו שכל פקדון שמפקידין בידו הוא מסרו ליד אחר שהוא תחתיו אע"פ שאינו שרוי בביתו ואינו סמוך על שולחנו הוי דינא כמוכרו לבני ביתו דודאי גם על דעת זה הפקידו בידו. *

כג מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו ונתנס השומר לאמו והיא נתנה לתוך תיבת' ולא טמנה אותם בקרקע בדינ' ונגנבו ואמרו חז"ל שאין הנפקד חייב לשלם מפני שנתנה לאמו והוי שומר שמסר לשומר כמו שכבר אמרנו כל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד ואע"פ שהוא לא הודיע' שהיו של פקדון בדי שתטמנם בקרקע שיכול הוא לטעון ולומר סבור הייתי שיותר תיזהר בהם לשומרם היטב כשהיא סביר' שהם שלי וכן איז אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהם פקדון ואמרו חכמים ז"ל ישבע הבן שאותם המעות עצמס הם שנתן לאמו ויפטר והאם תשבע שנתנה לתוך תיבת' ונגנבו ויפטרו שניהם אבל אינה צריכה לישבע שלא הודיעה הבן שהיו של פקדון אע"פ שאם היה מודיע אותה היתה חייבת הואיל ולא טמנם בקרקע כמו שהיה הדין בימי חכמי התלמוד מפני שאין המפקיד יכול לטעון עליה טענה ודאי שבנה הודיעה שהם של פקדון והרי היא טענת ודאי שלא אמר לה לכך אינו יכול להשביעה בטענת ספק והא דהצריכו לבן שישבע משום דזוזי הוו דלאו דבר מסייים הוא והאם בעצמה לא היתה יודעת אם אלו המעות שנתן לה בנה היו מעות של פקדון לפיכך זצריכוהו הבן לישבע שהם הם אבל בדבר מסויים כגון כלים וכסות וכיוצא באלו סגי שנשבע השני לבדו שזהו שמסר לו והוא הנגנב ממנו ויפטרו שניהם וכן כל כיוצא בזה.

כד מכאן אתה למד שהשומר שמכר הפקרון לאשתו ובני ביתו והודיעם שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבי' לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם אין להם לשלם י"א דבעל הבית חייב לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדון שיהא מופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר ויש חולקין דהואיל ועל דעתם הפקיד הוי כאילו הוא מסר הפקדון בידם ולמה ישלם בעל הבית בעדם.

כה מעשה באחד שהפקידו כשות א אצל חבירו והיו לו לשומר ג"כ כשות אחרים ואמר לו לשמשו לך וטול מזה הכשות והשלך אותו לתוך השכר והלך השמש והשליך מכשות של פקדון ואמרו חכמי' ז"ל השמש פטור שהרי לא אמר לו מזה תשליד ומזה אל תשליך והוא היה סבור ששניה' שלו אלא שמראה מקו' הוא לו ואינו מקפיד על זה שיטול דוקא מזה ומזה לא יטול לפיכך פטור השמש וגם בעל הבית פטור שהרי אמר לשמשו מזה השלך ומה פשע הוא שהשמש השליך מן האחר ואינו צריך לשלם רק מה שנהנה בלבד לפיכך אם נעשה השכר חומץ פטוד מלשלם דהא לא אהנהו כלו' אדרבה שמא כשותו גרמה להיות השכר חומ' והפסידו מיהו בין כך ובין כך חייב השומר בשבועה שכך אירע ולא פשע לצוות לו ' שיטול מזה או שמא לא אמר לשמשו כלו' אלא אמר לו סתם טול כשות והשלך לשכר דהוי נמי פשיעה וכן כל כיוצא בזה ואם היה כשות הפקדון רחוק ממקו' הטלת שכר ושלו קרוב ושהה השליח לבא והיה שם בעל הבית ולא אמר לו דבר חייב לפי שכשראה אותו שוהה היה לו להעלות על דעתו קוד' שישליכנו לתוך השכר שממקו' רחוק הביאו בד"א בש"ח אבל א' היה שומר שכר יש מי שאומר שבין כך ובין כך חייב ואפי' החמי' השכר שלא נהנה כלו' ממנו חייב דכיון שהוא שומר שכר צריד לדקדק יותר שהרי חייבתו התור' על גניבה ואבידה וח"נה"ל לפרש מזה תשליך ומזה אל תשליך וכיון שלא פירש הוה דומי' דגניבה ולא תלינן שהחמי' השכר מן הכשות וחייב. כו שומר שמסר לשומר אם מסרו לו בפני המפקיד ולא מיחה בו פטור אבל אם מסרו לו שלא בפני המפקיד חייב ל"מ ש"ש שמסר לש"ח דגרועי גרע לשמירתו דחייב אלא אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו שמוסר נפשו יותר לשמור אפ"ה חייב ואפי' נאנס ביד שומר השני דאמר ליה את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבוע' ואפי' אם ידוע לכל שהשני טוב וכשר יותר מן הראשון לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר כזה אצל השומר השני הרי השומר הראשון שון פטור מלשלם ונשבע שומר השני ונפטר דהשת' לא יוכל לטעון איהו לא מהימן לי בשבועה דהא הוא ג"כ מאמינו תמיד והוא שלא ימעט בשמירתו אבל אם מיעט בשמירתו כגון שהראשון היה שומר שכר והשני שומר חנם או שהראשון שואל והשני ש"ש פוש' הוא הראשון ומשלם אע"פ ששאל או שכר בבעלים אפ"ה חייב אע"ג דבבעלי' פטור אפי' מפשיעה כמ"ש בסעיף כ"ח היינו כשמתה הבהמ' או נאבד' בפשיעתו ברשותו של השומר הראשון אבל כשמסר' לשני אין הראשון מתחייב אלא באותו שעה שמתה הבהמה ברשות השני ואין שאלה בבעלי' פוטרת אלא לאותו שומר ששאל מן הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל מן הבעלי' והראשון אינו מתחייב אלא על רשות השני ואם יש עדי' ששמר השני כראוי דהשתא ג"כ לא יוכל לטעון איהו לא מהימן לי דהא יש עדים ונפטר השומר הראשון ואם לא היו שם עדים אם השומר הראשון בעצמו ראה שהיה שם אונס ויכול הוא לישבע ה"ז נשב' ונפטר והוא שהיה האונס שלא בא על ידי פשיעתו שמסרו לזה שאף אם לא מסרו לו היה אירע זה האונס כגון מתה כדרכה דאמרינן מלאך המו' מה לי הכא ומה לי חתם וע"ל סימן ע"ב סעי ל'.

כז בד"א שאין ש"ח חייב אלא בפשיעה שנתנו לו לשמור בסתם אבל אם התנה שיתחייב אף באונסין חייב אף בדברים בלא קניין דבההוא הנאה דנפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה בלא קניין.

כח המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר בין השאילו או השכיר לו אם היה המפקיד עושה לו שום מלאכה לנפקר בין בחנם בין בשכר הרי השומר פטור מכולם אפי אם פשע בדבר שמסר ואבד מחמת הפשיעה ה"ז פטור דכתיב. גבי שואל אם בעליו עמו לא ישל' פי' אם הבעל עם השואל במלאכתו בשע' שהשאילו לא ישלם וכ"ש בשאר שומרים שאינה חייבי' באונסים שאם בעליו עמו לא ישלם ועוד וכי ישאל כתיב וי"ו מוסי' על עניין ראשון בד"א כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפ' אוישהיו שאולי' עמו או שכורי' א אצלו מקודם לכן ומשכה שאלתם ושכירת' עד ששאל או שכר להם בהמתו או חפציו שכיון שהיו עמו במלאכתו בשעת שנטל אע"פ שלא היו עמו במלאכתו בשעת שנאבד פטר דמשמעות דאם בעליו עמו לא ישלם אובי ישאל לחור קאי אבל אם שאל החפ' ונטלו ונעשה עליו שומר תחלה ואח"כ שכר את הבעלי' או שאלם אע"פ שהיו הבעלים עמו במלאכתו בעת שנאבד חייב.

סימן רצב

שלא לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד ובו כ"ב סעיפים:

א כתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' משמע הא אם שלח ידו אין השבועה פוטרתו אפי' משבורה ומתה שמיד ששלח בה יד קאי ברשותיה לחייב עליה אפילו באונסין ממילא ש"מ שאין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד אפילו אינו מכוין לגוזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין אע"פ שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד אפי' בלא חסרה משמע דהוי שליחו' יד המחייבו רק שיגביהנה כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז חייב כאילו חסר' אבל אם הגביהו לעשות בו תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משו' שליחות יד שאין זה נקרא שולח יד כיון שאינו מחסרו אלא משו' שהוא שואל שלא מדעת וק"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי והאי ברשותו לפיכך אם החזירה למקו' שנטלה משם חזר דינו להיות כשומ' הואיל ומתחלה לא היה עליו רק שואל בעלמא אלא שהיה שואל שלא מדעת דיו שיחזירה למקום שנטלה מהם ואינו צריך להשיב' לבית הבעלי' או להחזיר' למקומה מדעת בעלי' ובמעות בכי האי גונא חייב באונסין וע"ל סי' ז'.

ב הטה את החבית ונטל טמנו רביעית ונשכרה אחר כך באונס אינו חייב אלא ברביעית כיון שלא הגביהה לא קנה אותה להתחייב באונסין ואינו חייב אלא מה שנטל אבל אם הגביהה כדי ליטול ממנה רביעית קנה כולה בהגבהה להתחייב באונסין כיון שהגביהה לשלוח בה יד לחסרה ואח"כ נשברה חייב' בכולה אפילו לא נטל ממנה כלום ודוקא בחבית של יין או דבש או כה"ג שכולו גוף אח' שבשע' שמגביהו ליטול קצת ממנו ניח' ליה דתהוי כוליה חבית בסים למה שיטול ממנו שלא יחמיץ דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא לכך קנאו כולו להתחייב באונסין בכולו דנעשה שואל על כל מה שבחבית להשתמר שם מה שהוא רוצה ליטול אבל אם היה הפקדון כיס של מעות והגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בו מן הכיס מדברים שאינם גוף אחד ואין זה משתמר מחמת זה ה"ז נשאר בגמרא בספק אם נתחייב בכל הכיס מחמת דכיס מלא טעות יותר נראה הוא ומשתמר ואינו נוח להיות נאבד כדינר יחידי והוי בזה דומה קצת ליין וחייב בכולו או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

ג אבל אם הטה החבית ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה דגירי דידי' גרמה להחמי' שמחמת שחסרה החמיצ' בד"א בחבית של יין שדרכו להחמי' כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהו והרקיבו האחרים או נפסדו בכה"ג אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל שאין ההפסד בא להם מחמת שחסרם.

ד החושב לשלוח יד בפקדון אפי' אם אמר בפני עדים שרוצה לשלוח יד בפקדון של פלוני שהוא בידי אינו חייב.

ה אבל האומר לשלוחו לשלוח יד בפקדון שאצלו והלך השליח ועשה מאמרו חייב המשלח בכל מה שהי' מתחייב אם היה בעצמו שולח בו יד דרבתה התורה על כל דבר פשע לרבות אפילו שלח יד ע"י דיבורו לשלוחו שעשה מאמרו שיהא חייב בשולח יד בעצמו ודין שולח יד הוי בדין גזלן מיד ששלח בו יד ומשלם כדין הגזלנים שיתבאר בהלכות גזילה.

ו היתה חבית מופקד' בידו ושלח בה יד כגון שטלטלה ממקומו לצרכו לחסר ממנה דבר בין שייחד לה המקום מתחלה בין שלא ייחד לה המקום ונשברה בין קודם שהחזירה למקומה בין אח' שהחזירה למקומה שייחדו לה חייב לשלם דמחמת ששלח בה יד וטלטלה ממקומה ע"מ לחסרה קנאה להתחייב באונסין ואם טלטלה לצרכה כגון שהיתה במקום התורפה וקרוב להשתבר וטלטלה משם להצילה בין שנשברה תחת ידו בין שנשברה אחר שהניחה במקום אחר פטור דאנוס הוא ולא פשע ואם טלטלה לצורך מקומה אפי' ייחד לה המקום עדיין לאו גזלן הוא עליה דלא ביקש אותה כלל אלא מקומה ואינו עליה אלא שומר וחייב בפשיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום אבל אם אירע האונס מחמת שינוי המקום אם שינה ממקום שייחדו לה הבעלים חייב אפילו נשברה משהניח' דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ואם לא ייחדו לו המקום אע"פ שאירע האונס מחמת שינוי המקום כיון שלא פשע מעיקרא במה שטלטלה ממקומה שהרי היה לו רשות לטלטלה ממקומה דלא דוקא זה המקום השאיל לה פטור כשנאנס לאחר שהניחה דבעודה בידו פשיטא דחייב דאזקה בידים.

ז היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה אע"פ שהם צרורים בדרך שכל אדם קושר מעותיו מותר לו להשתמש בהן ובההיא הנאה שמותר לו להשתמש בהן אם היה צריך להם להרויח בה בסחורה נעשה עליה' כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה אפילו קודם שנשתמש בהן ואם נאנסו פטור ואם כבר נשתמש בהן נעשה עליהם כלוה וחייב עליה' גם באונסין אפי' אחר שהחזירם למקומן עד שיחזירם לבעליהם אע"ג דבכלים אמרי' לעיל סעי' א' דאפי' בשואל שלא מדעת אמרינן דסגי שיחזיר' למקו' שנטלו כ"ש הכא דבהיתר נשתמש בהן שאני מעות שנשתמש בהם והרויח בהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה הוה לזה ממש וצריך השבה מעליותא ליד המלוה ועד שלא באו ליד המלוה חייב אפי' באונסין ואם היו המעות צרורי' והתומים או קשור' קשר משונה לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. ודוקא שולחני או חנוני דסתמן הן צריכין למעות אמרינן נמי סתמא המפקיד אצלם מעות שאינ' חתומי' או צרורי' דעתו שיהא לו רשות להשתמש בהן אבל אם הופקדו אצל הבעל הבית אפי' אינן חתומין או קשורים לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע כמו שנתבאר ובעל הבית שרוב עסקיו בריבית דינו בשולחני לפי שצריך ג"כ תמיד למעות ודוקא במעות ממש אבל נסכא של כסף לא שאין דרך להוציא כך ומיהו הכל לפי העניין ואם הרויח במעות בין היה לו רשות להשתמש בהן בין לא היה לו רשות אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון אלא מחזיר לו פקדונו ואם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן לו הריוח מכאן ולהבא אבל אם אמר לו הנפקד הוצאתי' בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד הואיל וברשות הוציא אם נתעסק בהן לצורך בעל הפקדון הריוח שלו שהרי לצורכו התעסק וזכהו לו מיד שקבלו ואם גלה דעתו שעסק לצורכו או אם הוא בעניין שאסור להשתמש בהן דאמרינן מסתמא עסק בהן לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר אח"כ אפילו בשבועה לומר לעצמי עסקתי אא"כ אמר בפירוש בפני עדים קודם שהתעסק בהן לעצמי אני מתעסק בהן דאע"פ שהוא גזלן עליהם הריוח שלו והקרן נעשה עליו מלוה מיהו אם רוצה ליתן אח"כ הריוח כדי שלא להיות גזלן למפרע הרשות בידו ואין בו משו' ריבית שאין זה אגר נטר שהרי לא הלוהו כלום.

ה המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובים ובאו עליו גנבים על הנפקד וקדם ונתן להם הפקדון כדי להציל את עצמו אם היה הנפקד עצמו איש אמוד שהוא בעל ממון חייב שחזקתו שבגללו באו הגנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חבירו ואם אינו אמוד חזקתו שלא באו אלא בגלל הפקדון ואין הנפקד חייב למסור עצמו בשביל פקדונו של זה.

הופקד אצלו ממון של פדיון שבוים ובאו עליו אנסי' ונתנו להם כדי להציל את עצמן אם לא היה מצוי אצלו שם ממון אחר לפדות עצמו בו פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה שאע"פ שיש לו ממון הרבה במקום אחר עכשיו הוא כמו שבוי שאין לו כלום כיון שאין בידו ודוקא שהיה הממון של פדיון שבויים סתם אבל אם היה של שבוים ידועים שגבו לפדות אותם בו חייב לשלם שאסור לשנותו.

י הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו אלא יניח' לבדם ואז יכול לומר לו בחזרה הרי שלך לפניך עבר וערבם עם שלו יחשוב כמה היו שלו וכמה היו הפקדון ויראה כמה חסרו ויחשוב על כל אחד החסרון לפי פירותיו אחר שישבע שכך וכך הוא החסרון וכן אם נתן לו מעות להוליכו על אחריותו של המפקיד ונתנן עם מעותיו ונאבדו מקצת המעות ההפסד מכל א' לפי ערך המעות ודוקא מעות וכיוצא בו שאינו דבר מסויים אבל אם נתן לו להוליך טבעות וכיוצא בו דבר שהיה מסויים וערבו עם שלו ונאבד אחד מהם יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק דלמא שלך נאבד והמותר הוא שלי והמע"ה ואם המפקידים הם שנים שהפקידו אצל אחד ונאבד או נגנב אחד מהן בדבר דנייד כגון בהמות אזלינן בתר רובא ואמרי' דאותו שנאבד מן הרוב נאבד דכל דפריש מרובא קפריש ואם הוא דבר קבוע כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וההפסד על שניהם יחד.

יא ובפירות שערבם עם שלו אם נסתפק מהם ולא ידע כמה נסתפק יחשוב תחלה החסרון שראויי' להתחסר וינכה לו ואז ידע כמה נסתפק מהן וישל' לפי ערך הפירות כיצד לחטי' ולאורז קלוף ינכה ד' קבים ומחצה לכל כור לשעורי' ולדוחן ט' קבין לכל כור לכוסמין ולור' פשתן בגבעוליו ולאורז שאינו קלו' ג' סאין לכל כור ובמדה זו לכל שנה ושנה.

יב במה דברים אמורי' שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן אבל אם הופקדו אצלו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמי' אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון מפני שתופח' ומותירו' כשיעור החסרון.

יג ואם הופקד אותו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות היין ולשמן מנכה לו שלשה לוגין לכל מאה לוגין לוג ומחצה בשביל השמרים ולוג ומחצה בשביל בליעת הכלי לפיכך אם היה השמן צלול ומזוקק אינו מנכ' לו כלום בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן שכבר שבע מבליעה אינו מנכה לו כלום בשביל בליעת הכלי. יד המפקיד אצל חבירו פירות שאינם מדודים וערבן הנפקד עם א פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע ואם אמר המפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משל'. אבל יכול להחרים על מי שנוטל ממנו יותר ממה שמגיעו.

טו לא ערבם עם פירותיו וחסרו אע"פ שחסרי' ומתמעטין והולכין בכל יום לא יגע בהם בד"א כשחסרו חסרון הראוי להם בכל שנה אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן אם בעל הפקדון בעיר יודיענו ויעשה בהם מה שלבו חפץ ואם אינו בעי' מוכרן בבית דין משום השבת אבידה שיפסידו יותר מדאי אם לא ימכרם.

טז וכן אם הופקד אתו יין והחמי' דבש והדביש וירא שמא יפסיד נם הכלי יכול למוכרן כדי שלא יפסיד הכל.

יז וכן אם הופקד אתון חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכרנו עד שעה חמישית בערב פסח דעדיין מותר לאכילה הוא ושמא יבא הבעל ויטלם אבל מכאן ואילך יוצא ומוכר בשוק לשעתו מפני השבת אבידה לבעלים קודם שיאסר בהנאה.

יח ודוקא משום הפסד שבגוף הפקדון יכול למוכרן אבל פקדון שחושש בו, שיוזל אפילו יודע בודאי שיוזל לזמן פלני או יאנוס אותו המלך לא יגע בו שפא יבא בעליהן קודם ויטלוהו ממנו.

יט כל המוכר פקדון על פי בית דין הרי זה מוכר לאחרי' ואינו מוכר לעצמו מפני החשד והדמים יהיו מונחי' אצלו ויש לו רשות להשתמש בהם לפיכך הרי הוא עליתם שומר שכר אע"פ שלא נשתמש בהן.

כ המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו פעם אחת לשנים עשר חודש ואם בשעה שגוללו פותחו וקורא בו מותר אבל לא יפתח בו לעצמו ויקרא בו שמא יקרענו ויפסידנו וה"ה לשאר ספרי' שלא יקרא בהם ואם פתחן וגללן בגלל עצמו חשו' שולח יד בפקדון וחייב באונסין וכשם שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת וה"מ בעם האר' אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומות' להעתיק ממנו אפי' לכתחלה והוא שאין לו כיוצא בו דאז אמרי' ודאי כשהפקידו אצלו אדעתא דהכי הפקידו אצלו ולא עוד אלא במקום ביטול שאין ספרי' נמצאי' יכולין ב"ד לכוף לא' להשאיל ספריו ללמוד מהם בראית' במדרש משלי על פסוק לא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזו' מי שגונב ד"ת ומעתיקין ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים.

כא הפקיד אצלו כסות מנערה כעניין שנתבאר בסימן רס"ו.

כב בד"א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם היו עמו באותו האר' הרי זה לא יגע בו אע"פ שיאבד שאינו מחויי' להשיב אבידה כשהבעל יודע שיאבד ואינו מצילו.

סימן רצג

מתי ניתן הפקדון ליתבע ואם יכול להחזיר' ובו ד' סעיפים:

א אין המפקיד יכול לתבוע הפקדון אלא במקום שהפקידו לשם שאם הפקידו אצלו בטברי' אינו יכו' לתובעו בציפורי אבל הנפקד יכול להחזירו בכל מקום שירצה וצריך המפקיד לקבל ממנו ואפי' נותנו לו בע"כ חשיב' השבה ופטור ודוקא שנתנו לו לידו אבל אם א"ל המפקיד להביאו לו והלך לו חייב הנפקד ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע אינו יכול להכריחו לקבל ממנו לתוך הזמן כיון שכבר קבל עליו לשומרו כל הזמן הקצוב.

ב בד"א שהנפקד יכול להחזירו בכ"מ דוק' ביישוב אבל אם הפקידו אצלו ביישוב והביא לו פקדונו במדבר א"צ לקבלו ממנו אלא יכול לומר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזרנו לי בישוב כדר' שהפקדתי אצלך בישו' ואם כשהפקידו אצלו א"ל אני רוצה לצאת למדבר והשיב הנפק' גם אני רוצ' לילך למדב' כיון שגלה לו שגם הוא רוצ' לילך למדבר ואעפ"כ הפקידו אצלו הוי כאלו פירש לו שע"מ כן מקבלו ממנו לשומרו שאם ירצה יחזירנו לו במדבר וכשיחזור לג במדבר צריך לקבלו ממנו.

ג המפקיר אצל חבירו והלך בעל הפקדון למ"ה ואח"כ רוצה הנפקד לפרש בים או לצאת בשיירא אם בא והבי' הפקדון לב"ד נפטר מאחריו' שמידתו שאין אוסרין את זה במדינ' מפני פקדונו של זה שהלך לו וא"א לנפקד שיוליכנו עמו שמא יארע לו אונס ויהיה חייב באחריותו שלא היה לו רשו' להוליכו שם והוי תחלתו בפשיע' וסופו באונס שחיי' אלא ב"ד מפקידין אותו ביד אדם נאמן אצלם מפני השבת אבידה לבעלי' ואם לא היה יכול להניחו ביישו' והנצרך להוליכו עמו במדבר מכח מכנה או מכח שומר שמסר לשומר כלומר שלא היה שם ב"ד והיה צריך הוא למוסרו לשומר אחר הנאמן אצלו וה"ל הוא שומר שמסר לשומר שחייב ולפיכך היה צריך להוליכו עמו ונאנס מידו י"א דפטור הנפקד.

ד שלח לו פקדונו ע"י אחר בין שאמר לו הולך לו או תן לו פקדונו חיי' באחריותו עד שיגיע ליד הבעלי' כיון שהבעל הפקדון לא עשאו שליח לזה להביאו לו לפיכך אם בא לחזור וליטול מיד השליח רשאי וחייב השליח להחזירו לו בד"א שלא הוחזק הנפקד כפרן אבל אם הוחזק כפרן זכת השליח מיד בשביל המפקיד דניחא ליה למפקיד שיצא מתחת יד הנפקד שלא יכפור בו ואין הנפקד יכול לחזור וליטלו מידו ואע"פ כן חייב הנפקד באחריותו עד שיגיע ליד המפקיד כיון שהמפקיד לא עשאו שלי' לזה וע"ל סי' רצ"א סעיף כ"א אם החזירו לאשת המפקיד וי"א ה"ה נמי אפי' לא הוחזק הנפקד כפרן אלא שהיה רגיל בעל הפקדון להפקי' לזה שהופקד אצלו עתה באחרונה וכן נמי אי שדר ליה המפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אע"ג שלא עשאו שליח להביאו ונתנו הנפקד לידו אין הנפקד יכול לחזור בו ונשארו באחריותו ער שיגיע ליד המפקיד.

סימן רצד

הכופר כפקדון או שטען נגנב ובו ו"ס:

א תבעו הפקדון וכפר בו כיון שהוא ברשותו וכופר בו קנאו מיד ונעשה עליו גזלן וחייב באונסין ופסול לעדו' ולשבוע' נשאר גזלן בד"א שיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו והרי היתה כונתו לגוזלו אבל אם אין עדים שהיתה ברשותו לא נעשה גזלן דשמא נאבד ממנו ואמר אכפור בו ואדחנו עד שאבקשנו ואמצאנו ואז אחזירנו לו.

ב לא כפר בו אלא טען נגנב או נאבד אם אמר שאירע הדבר במקום שיש עדים מצויים יביא ראייה לדבריו בעדי' ויפטר אפי' משבועה שלא פשע בה דכתיב אין רואה שבועת ה'תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראייה שנאנס ויפטר משבועה שלא פשע ואם לא יביא ראייה במקום שיש רואה כלומר במקום שעדים מצויים חייב לשלם ואם הוא במקום שאין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ומגלגלין עליו בשבועתו שלא פשע בשמירתו אלא ששמרו כדרך השומרים ואעפ"כ אירע לו האונס שטוען. ושלא שלח בו יד בפקדונו קודם לכן שאם שלח בו יד קודם לכן להנות ממנו נתחייב אפי' באונסין וי"א דאפילו איכא עדים שנגנב או נאבד צריך לישבע שלא פשע ומגלגלין עליו שלא שלח בה יד ושבועה זו שלא שלח בה יד אינו צריך לישבע אלא ע"י גילגול דגילגול הוא דאורייתא וכל מה שאפשר להיות יכולין לגלגלו אבל בלא גלגול כגון שיש עדים שנגנבה או נאבדה ושלא פשע בה ואין כאן בית מיחוש לחייבו אלא שמא שלח בה יד מהיכא תיסק אדעתן שנחשדנו לומר שמא שלח בה יד דא"כ ה"ל רשע ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' להשביעו לומר תישבע דלאו רשע את דבשלמא שבוע' שנגנבה או שלא פשע אינה משום חשד רשע אלא שכן דרך כל שומר מחפש עילה לפטור עצמו בטענת נגנבה או שלא פשע ולא משום שמשקר אלא שמורה לו היתר לומד כזה הוא גניבה או כזה לא פשעתי וכי האי גונא וכשמטילין עליו שבועה הוא מדקדק ביותר ואינו נשבע אם לא שהוא ברי לו כך וכך לכך הטילה עליו התורה שבועה ואגב גלגלה שבועה שלא שלח בה יד אבל שלא שלח בה יד לבדה אין סברא שהטילה עליו דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן.

ג וזה שאמרנו שבמקום שיש עדים מצויים אם לא הביא ערים שיעידו כדבריו ישלם ה"מ במידי דשלטא ביה עינא כגון מעביר חבית בשוק וכיוצא בו שהוא דבר שיש פרהסיא ואם היה האמת אתו היו עדי' רואי' אותו אבל מילת' דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא כגון מאן דנקי' חפצא בידו שאיפשר שאע"פ שרבים מצויים שם אירע האונס שמוש ולא ראהו ולא הרגישו בו אז הוי דינו במקום שאין ערים מצויין שנשבע ונפטר.

ד מי שהפקידו אצלו גלימא וטוען שנאנסה והביא עדים שנאנס לו גלימא אע"פ שאין העדים יודעים אם זה הו' גלימת המפקיד אם לא פטור כיון שאילו היתה הגלימא בידו והמפקיד היה אומר לא זו היא והנפקד היה אומר זו היה נאמן בשבועת היסת. ואם המפקיד אומר שמא והנפקד אומר ברי אפי' היסת ליכא והכא כיון דהמפקיד לא ירע האי גלימ' דאיתניס אי דידי' היא אי לא נמי נפקד מהימן בלא שבועה.

ה אם התנה הנפקד שיהא פטור מן השבועה פטור דכל תנאי שבממון קיים.

ו נגנב הפקדון באונס אע"ג דבין שומר חנם בין שומר שכר פטורין בו ואח"כ הוכר הגנב השומר בין ש"ש בין ש"ח עושה דין עם הגנב ואינם נשבעים אלא מחוייבי' לטרוח ולדון ולהוציא מן הגנב ואין הבעל חייב לטרוח ולדון עמו ואם קדמו ונשבעו ואח"כ הוכר הגנב אם ש"ח הוא רצה עומד בשבועתו ונפטר והבעל יטריח וידון עם הגנב רצה עושה הוא דין עם הגנב ואין הגנב יכול לומד לו לאו בעל דברים דידי את שכב' נפטרת מן הבעלי' דהוא רוצה ליקום בהמנותיה ואם ש"ש הוא צרי' הוא לטרוח ולדון עם הגנב אע"פ שכבר נשבע ונפטר דכיון שכבר קבל שכר צריך לטרוח יותר מש"ח. ראובן המציא חוב בטוח לשמעון וקבל שכר על הסרסרות ואח"כ נתקלקל החוב וצריכן להשתדל עם השר בעד החוב ורוצה שמעון שראובן יטריח אותה טירחה הואיל וקבל שכר מן החוב י"א שהדין עם שמעון שזה דומה להוכר הגנב.

סימן רצה

שילם הנפקד כיצד משביעין אותו ובו ג״ס

א שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשב' אם היה הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו כגון פירות או יריעות של צמר או של פשתן השוות בכל עניינים או קורות שאינם מצוירות וכל כיוצא בהם הרי זה משלם ואינו נשבע דסברא הוא דודאי הוא אינו ברשותו שאם הוא ברשותו מה דוחקו שרוצה לשלם למה לא יחזירנו ויקח לו אחר מן השוק אבל אם היה הפקדון בגד מצוייר או כלי מתוקן או דבר שאינו מצוי לקנו' כמותו בשוק חוששין שמא עיניו נתן בו לכך משביעין אותו בנק"ח שאינו ברשותו ואח"כ משלם וה"ה לשאר השומרי' כגון השואל שאמ' מתה או נגנבה וש"ש ושוכ' שאמרו נגנבה או נאבדה אע"פ שהם חייבים לשלם משביעין אותם שבועה שאינם ברשותם ואח"כ משלמים דמי הבהמ' או החפץ שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ואם אמרו הבעלים שהפקדון היה שוה יותר על מה שרוצה ליתן לו כולל בשבועתו שאינו טוה אלא כך וכך.

ב נמצא לפי מה שאמרנו שכל שומרי' שנשבעים שבועת השומרים כולל בשבועתו ג דברים אחד שבועה שאינו ברשותו ב' שבועה ששמרתי כדרך השומרים ולא פשעתי בה ואירע בה כך וכך ג' ושלא שלחתי בה יד קודם שאירע המאורע הפוטר אותו ואם רוצה לשלם נשבע שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שכך וכך היה שוה ולא יות' ומשלם לו ואם שלם ולא רצה לישבע ואח"כ הוכר הגנב קנה השומר כל שבח דאתי מעלמא כגון אם הוכר הפקדון הרי הוא שלו אבל לא שבח דמגופא כגון גיזות וולדות דאמרינן מסתמא שבח דאתי מעלמא אינו מקפיד עליו הבעל ומקנהו לו בהנאתו שמשלם לו ושבח דגופא אינו מקנה לו.

ג יש מי שאומר שאפי' לא היה הדבר המופקד או המושכר או השאול אלא פרוטה אחת הרי השומר נשבע עליו ואין אחד מן השומרים צריך להודאה במקצת ולא לכפירה במקצת אלא אפי' רוצה לפטור עצמו בטענתו מכל וכל חייב בשבועה שהטילה התורה על אותו השומר הן שומר חנם הן שומר שכר או שואל משום דסבירא ליה דכי כתיב כסף או כלים וכן כי הוא זה דילפינן מיניה מודה מקצת אמלוה הוא דכתיב ועירוב יש כאן ורבו החולקים עליהם בזה ואומרים דגם השומרים צריכים בפירה שתי כסף וכל זה תלוי בפלוגתא דעירוב פרשיות כתיב באן אם לא ולפי שאין כל כך נפקותא מזה בשבועות הנהגות בינינו עכשיו לא אאריך בזה.

סימן רצו

המפקיד בעדים וטוען המפקיד נגנב או להד"ם ובו שמנה סעיפים:

א אין חלוק בין המפקיד אצל חבירו בעדים או שלא בעדים אלא אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להם לעניין השבועה מן התורה שכיון שהודה שהפקידו אצלו או השכירו לשומרו בשבר או השאילו לו הרי היה שומר וצריך לישבע שבועת השומרים ולא פטרינן ליה משבועה דאורייתא במיגו שהיה יכול לומר לא הפקדת אצלי או לא השכרתני או לא השאלתני דלכלל שומ' לא בא ואין עליו שבועה כלל מן התורה דה"ל כופר בכל דלא אמרינן מגו להפטר משבועה אלא לפוטרו מלשלם ונ"ל טעמא משום דס"ל כשאדם טוען לפטור עצמו מממון בטענותיו הוא במחשבתו מקבל עליו כל חומרות שבועות שבעולם כדי להחזיק דבריו שיאמינו לו טענותיו וא"כ אין זה מגו טוב דנימא אם היה רוצה היה טוען טענ' הפוטרו אפי' משבועה אדרבה ברצון הוא טוען טענה זו לחייב עצמו בשבועה כדי שיאמינו לו לפוטרו בשבועתו מחיוב ממון ואנו היאך נפטריניה משבועה מטעם מגו הוא עצמו לא וחשב להפט' משא"כ במגו דממון מפטור לפטור זה נ"ל סברת האומרים שאין אומרים שום מגו לפטור משבועה וי"א דבעלמא ודאי אמרי' מגו ליפטר משבעה כמו מגו דבממון והכא היינו טעמא דלא אמרי מגו משום שאין מגו טוב הוא זה דהוה מיגו דהעזה שאין אדם מעיז פניו לכפור דבר ולומר להד"ם בדבר שחבירו יודע בברי שהוא משקר.

ב ומיהו נהי נמי דלא מהמנינן לי' בטענה אחר' במגו דטעין הך טענה אבל אם הוא טוען הך טענה לא הפקדת בידי מאומה ולא השכרתני ולא השאלתני או שאומר אמת השאלתני או הפקדת' בידי או השכרתני אבל החזרתי לך נשבע היסת ונפט' בשאר כופר בכל ואפי' הפקיד בידו בשטר ואהשאילו שאילו או דשכירו בשטר נאמן לומר החזרתי לך במגו שהיה יכול לומר נגנב אם הוא ש"ח ונאנס אם הוא ש"ש ומת' מחמ' מלאכה אם הוא שואל ולפי שאינו נפטר אלא מטעם הך מגו אע"פ שהוא כופר בכל צריך לישבע על טענה זו שבועה דאורייתא בנקיטות חפ' כאלו היה נשבע אם היה טוען אלו הטענות.

ג בד"א כשהיה השומר יכול לטעון נאנסו ולא היה צריך להביא ראייה אבל אם היה צריך להביא ראייה על טענותיו כגון במקום שעדים מצויין שהוא בעניין שא"א שאירע האונס אם לא שיוודע הדבר לרבים שהם מצויים שם אינו נאמן לומר ג"כ החזרתי שהרי אין לו מגו וכיון שיש עליו שטר אינו נאמן אפילו בשבועה כיון שאין לו מגו דאם כן שטרך בידי מאי בעי כדאמרי' גבי מלוה חבירו בשטר וא"ל פרעתיך ה"נ הכא לא מהימני' ליה אלא אמרי' ליה לשומר שישלם ואם טען השומר ישבע לי בנקיטת חפ' שלא החזרתיו לו הדי' עמו ומשבעי' ליה ואם לא מען לא טענין ליה.

ד בא להחזיר לו פקדונו וטען המפקיד אין זה פקדונו אלא אחר הוא או היה שלם ושברתו או חדש היה ושמשת בו או מאח סאין הפקדתי לך ואין אלו אלא נ' והנפקד אומר זהו שהפקדת בעצמך ומה שנתתה אתה נוטל השומר נשבע היסת ולא שבועה דאורייתא שאין זה מודה מקצת שהנ' שהוא נותן לו כבר של המפקיד והרי זה הילך ועל השאר הוי כופר בכל וכן בכל שאר הטענות אינו אלא כופר בכל ואין עליו אלא היסת בשאר כל הנשבעין בטענת כופר בכל אבל שבועת שומרי' אינו צריך לישבע שאין השומרים נשבעין שבועת השומרים האמורה בתורה אלא בזמן שמודה הנפקד בעצמו בפקדון כמו שטוענו המפקיד אלא שטוען שנגנב או אבד או נשבר או נשבה או מת כדי לפטור עצמו מת מתשלומין אבל זה שאמר זהו שהשאלתני או שהשכרתני או שנטלתי שכר על שמירתו והבעלים אומרי' אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה הרי הוא על עיקר הפקדון כופר בכל וזה שמיד' הילך הוא ואינו נשבע אלא היסת ואם הודה במקצת נשבע שבועת התורה כיצד ק' סאה הפקדתי אצלך והנפקד אומר לא הפקדת אצלי אלא נ' נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת לא משים שבועת השומרים ק' כורין של חטים הפקדתי אצלך והוא אומר לא הפקדת אצלי אלא כורין של שעורין אינו נשבע אלא היסת כשאר כל הנשבעים בטענה זו ע"ל סימן פ"ה.

ה מתנה ש"ח להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם וכן מתנה בעל הפקדון על ש"ח וש"ש ושוכ' להיו' חייבין בכל כשואל שכל תנאי שבממון או בשבועת ממון קיים ואין צריך לא קניין ולא עדים.

ו טען המפקיד שהיה שם תנאי שהתנה עמו להתחייב בכל והשומר אומר לא היה שם תנאי נשבע השומר שבועת השומרים ומגלגלין בה שלא היה שם שום תנאי.

ז טענו שהפקיד אצרו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לך שומר נשב' הים' שלא קבלו עליו אלא בדרך זו והרי לא נעשה עליו שומר לעולם מ"מ מגלגל עליו שיכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושלא איבדו בידים ולא גרם לו גרם שיאבד בעניין שהיה חייב לשלם אם היה גורם כן.

ח הודה השומר שפשע וטען תנאי היה בינינו שלא אצטרך לשומרו כדרך השומרי' והמפקיד אומר לא היה שם תנאי אע"פ שהפקיד אצלו בעדים שמעידי' שדבר זה פקדון הוא אצל זה אבל לא ידענו אם היה בתנאי אם לא השומר נאמן מתוך שהיה יכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי נאמן לומר שהיה ביניה' תנאי תנאי לפיכך ישב שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו ושהיה ביניהם תנאי ואם הביא המפקיד עדים שפשע השומר וטוען תנאי היה בינינו שלא אצטרך לשמרו כראוי אינו נאמן וחייב לשלם כיון שיש עדים שהיה דבר זה פקדון אצלו מזה המפקיד הרי אין כאן שום מגו שהרי טענת להד"ם א"א שהרי יש עדים שהוא פקדון אע"פ שאין יודעין שהיה תנאי אם לא שהרי טענת מנו שהיה יכול לומר שמרתי כראוי נמי ליכא דהא יש עדים שפשע לפיכך חייב לשלם ודוקא שיש ערים שהיה פקדון אצלו כדאמרן אבל אם אין עדים שהוא פקדון אע"פ שיש עדים שפשע נאמן לו' תנאי היה בינינו כו' במגו שהיה יכול לומר לא נעשיתי שומר עליו מעולם אלא אמרתי הא ביתא קמך ונשבע היסת ונפטר.

סימן רצז

הכופר בפקדון אפילו נותן המפקיד סימן ובו סעיף אחד:

א המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר בשבועת היסת להד"ם אע"פ שאין הנפקד אמוד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נותן בו סי' איפשר שראוהו כבר אצלו ואפי' הפקידו אצלו בעדים אם לא ראוהו עתה בידו נאמן לומר החזרתיו לך או נתתו לי במתנה במיגו דהחזרתיו לך ואפי' אם טוענו הפקדתי בידך חטים וזה אומר החזרתיו לך והלה אומר והרי כך וכך היו ונתתה בחבית פלונית ונמצא כדבריו אפ"ה נאמן הנפקד לומר החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הם אפילו הפקידם אצלו בעדים אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותה עתה בידו אינו נאמן לומר החזרתיו לך או נתת לי במתנ' ולא מבעיא אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפי' אם מת מוציאין אותן מהיורשים אפילו בלא שבועה ול"מ אם העדים מכירין החפ' ורואין עתה בידו אלא אפילו מי שבא וטען על יתומים כך וכך הפקדתי אצל אביכם ויש לו עדים על זה שהפקידו ונתן סימנים מובהקים צריכין היתומים להראותו ואם נמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון היה שלו רשאי הדיין להוציאו מיד היתומים לתתו לזה שנתן סימניו אע"ג דלגבי אביהן בעודו חי כה"ג היה נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתיו לך כל זמן שלא ראו אותו העדים בידו והכירוהו. לגבי יתומים לא טענינן להו הכי כיון דלא שכיח וצריכין להראותו לעדים שהפקידו בפניהם ואם יכירוהו שזה הוא החפ' ה"ל בעדים שראוהו עכשיו ומוציאין אותו מידם ואע"פ שאם היתומים בעצמם טוענין אבינו אמר לנו שהוא שלו היו נאמנים בשבועה כל זמן שלא ראו אותו העדים ממש אנן לא טענינן להו מילתא דלא שכיח ומוציאין אותו מידם ומהדרינן למפקיד והוא שלא יהיה המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת דשמא של אחר הוא והכיר הסימנים שבו לפיכך אם הנפקד אמוד או דלא יהיב ביה המפקיד סימנים מובהקים או שהוא רגיל ליכנס לבית הנפקד אין מוציאין מן היתומים אלא הרי הוא בחזקת היתומים ויכולין למוכרו אם ירצו באו עדי' והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין אותו מיד היתומים בעדותן שאין זה ראייה ברורה וגם אומדן דעתן של אלו העדים אינו אמוד דעתו על הדיין ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ודעתו סומכות עליו ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ואפי' יהיו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ואינם בעלי בינה כראוי הסכימו רוב בתי דיני ישראל שאין להוציא מן יתומים שום דבר באומד דעתו של דיין אם לא בראייה ברורה. מי שהחזיר פקדון ע"פ בית דין ונודע אחר כך שטעו הבית דין פטור הנפקד.

סימן רצח

נפקד אמר איני יודע כמה אני חייב והמפקיד טוען ברי ובו ב' סעיפים:

א כל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה דמים הני חייב לשלם והבעלי' אומרים אנו יודעים שכך וכך היה שוה כיצד כגון שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו הבעלי' אומרי' מאה דינרי היו בו והשומר אומר אמת הוא שהיו בו דינרים אבל איני יודע כמה היו נמצא זה הוי כטעון אותו ק' זהובים וזה הודה לו במקצת ועל השאר אמר איני יודע דהוה דינא שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ולפיכך הבעלים נוטלי' בלא שביעה והוא שיטענו דבר שהם אמודים בו ויש לשומ' להחרים על מי שלקח ממנו יותר מהראוי לו, וע"ל סי' צ' סעיף י' שיש חולקין.

ב ואם גם המפקיד טוענו שמא כגון שמת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר איני יודע מה היה בו שמא מלא מרגליות היה וכן השומר אומר ג"כ איני יודע כמה אני חייב לשלם שמא זכוכית היה מלא כיון שגם המפקיד טוען שמא ישבע השומר כתקנת חכמים שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יותר על שוה כך וכך וישל' לו מה שמודה בו לפחות מפקיד שאמר נגנב לי מן הפקדון והשומר אומר איני יודע אם נגנב ממני כלום אם לא הרי מה שהחזיר לו הוא הילך ושאר הוי כמו כופר בכל שטוען איני יודע בכל לפיכך נשבע שאינו יודע ופטור.

סימן רצט

שנים שהפקידו ביד אחד ואחד מהם בא לתבוע ובו סעיף אחד:

א שנים שהפקידו יחד אצל אחד ובא אחד מהם ליטול את שלו אין שומעין עד שיבא חבירו שיאמר לו הנפקד שניכם הייתם יחד כשהפקדתם אצלי איני רשאי ליתן כלום לאחד מכם עד שתבאו שניכם. בד"א כשאין השני בעיר אבל אם הוא בעיר וידע שתבעו חבירו ולא בא ודאי ניחא ליה במאי דעביד חבריה ושליחותיה קעביד ופרטות דין זה נתבאר בסי' קע"ז ובסימן קכ"ב, ואם אחד הפקיד אצל שנים הוה כהלוה לשני' וע"ל סימן ע"ז.

סימן ש

שנים שהפקידו אצל אחד ק' ואחד ר' וכל אחד תובע ר' ובו ד' סעיפים:

א שנים שהפקידו אצל אחד זה ק' וזה ר' ובאו שניה' ותובעי' וכל אחד אומר אני הוא שהפקדתי הר' והשומר אומר איני יודע איזה מכם יש לו אצלי ק' ואיזה יש לו ר' אע"ג שהוא טוען ברי שאינו חייב לשניה' יותר מג' מאות ישבע בל אחד מה' שהפקידו אצלו ר' ויתן לזה ר' ולזה ר' ונמצא מפסיד ק' מביתו מפני שהוא פשע שהיה לו לכתוב שם של כל אחד על כיס שלו בד"א כשה' תובעי' אותו אבל אם הם אינם תובעי' אותו כל אחד בברי אלא הוא אומר להם שניכם הפקרתם אצלי אחד ק' ואחד ר' ואיני יודע של מי המנה ושל מי הר' בדיני אדם אינו נותן אלא לכל אחד מנה והמנה הג' יהא מונח עד שיתברר של מי הוא ומ"מ אם רוצה לצאת ידי שמים יתן ר' לכל אחד בד"א כשהפקידו אצלו כל א' לבדו זה ק' וזה ר' דה"ל למידק מי נתן לו ק' ומי ר' אבל אם שניהם הפקידו לו זה בפני זה בכרך אחד ש' אע"ג שיאמרו לו בעת שנתנו לו של פלוני ק' ושל פלוני ר' ובאו ותבעוהו בברי כל אחד אומר הר' שלי נותן ק' לזה וק' לזה ושאר יהא מונח עד שיודה אחד מהם או לעולם או עד שיתברר של מי הוא מפני שיכול לומר להם כיון ששניכ' הפקדת' יחד בכרך אחד ראיתי שאינכ' מקפידי' זה על זה וכל אחד נאמן על חבירו ואינו חושדו שמא יתבע הוא מאתי' גם אני לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד מי הוא בעל המאה ומי הוא בעל המאתי' ואפילו מלצאת ידי שמים פטור ויש מחמירין גם בזה כשטוענין בריא שחייב לצאת ידי שמי' אבל אם אינ' תובעין בכרי אלא הוא אמר להם אתם הפקדת' לי בכרך אחד זה מנה וזה מאתי' ואינו יודע איזה מנה ואיזה מאתי' אפילו לצאת ידי שמי' אינו צריך ליתן אלא מנה לכל אחד והשלישי יהא מונח ובכל מקום דאמרי' יהא מונח י"א יהא מונח ביד הנפקד וי"א יהא מונח ביד ב"ד.

ב וכן אם שנים הפקידו אצלו ב' כלים א' גדול וא' קטן וכל א' אומר אני הוא בעל הגדול ישבעו שניה' וא' מהם נוט' הגדול ולשני יתן דמי הגדו' והקטן ישא' בידו ואם הביאו' בכרך כאחד נותן הקטן לאחד ודמי הקטן לשני והשאר יהא מונח עד שיודה האחד לחבירו או עד לעולם עד שיתברר הדבר.

ג וכן מי שתבעוהו שנים כל אחד אומר אני הפקדתי אצלד מנה והוא אומר א' מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה מהם ישבעו שניה' וישל' לכל א' מנה דפושע הוא דה"ל לדקדק ולשו' על לבו מי הוא המפקיד אצלו ואם הם אינ' תובעין אותו בברי אלא הוא אומר אחד משניכ' הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו פטור אפי' לצאת ידי שמי' כיון שאפי' המפקיד אינו טוען ברי' הרי המפקי' לא דק כ"ש איהו דלא ה"ל למידק לפיכך פטור אפי' לצאת ידי שמי' אבל אם הוא אמר אביכם של א' מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה מכם חייב בבא לצאת ידי שמי' לתת לכל אחד מנה דה"ל למידק דאמרי' אילו היה אביכם חי שמא היה כל אחד תובע ברי.

ד וכן רועה שהפקידו אצלו שני' כל א' בהמתו ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה חייב ליתן לכל אחד וא' שלו ואפילו שהפקידו זה בפני זה חשוב כפושע דה"ל למידק מי הוא הבעל של כל בהמה ובהמה כדי שידע למי יחזירנה בכל פעם ואם נתנו הבהמות בעדרו שלא מדעתו מניח הנשאר ביניה' ומסתלק ותהא מונחת עד שיודה אחד מהם לחבירו או עד שיתרצו לחלוק אותה.

סימן שא

דין השומרים בעבדים וקרקעות ובהקדשו' ובשל עניים ובו י' סעיפים:

א כל הדיני' שנאמרו בתורה בד' שומרים לא נאמרו אלא במטלטלין אבל לא בקרקעות ולא בעבדי' ולא בשטרות ולא בנכסי גוי ולא בהקדשות הן של מזבח הן של בדק בית בין לעניין שבועה כמ"ש לעיל בסימן צ״ה א' בין לעניין תשלומין שאם הופקדו אצלו א' מכל אלו ונגנב או נאבד או נאנס אינו חייב לשלם דכי יתן איש אל רעהו כס' או כלים וגומר דילפינן מינה כלל ופרט שנתבאר לעיל סימן צ"ה אכולה מילתא קאי אשבוע' שומרי וגם על דיני שמירת שאינו חייב בהם לשל' אפי' אם לא שמרם כראוי ואפי' מפשיעה פטורין והכי ק"ל ומ"מ הש"ש מפסיד שכרו שאין הבעל צריך לשלם לו שכרו עד שישב' ששמר כראוי וכל אלו פטורין אפי' משבועה שאינו ברשותו חו' מן ההקדשות שתקנו בהם חכמי' שצריך לישבע שבועה זו שאינה ברשותו כדי שלא יבאו לזלזל בהקדשות וע"ל סי' ס"ו. שומר שמסר לשומר בדברי' אלו חייב דגרע מפשיע' ולא ממעט מדין שומרי' דהא לאו שומר הוא שהרי לא שמר ויש חולקין. השואל בית ונשר' פטור לשלם דהא קרקעות הוא.

ב והא דאין נשבעין על אלו ה"מ בפני עצמן אבל ע"י גלגול נשבעין על כל דבר.

ג אע"פ שאמרו שאין נשבעין על אלו הני מילי מדאורייתא שהתורה מיעט' אבל אם היתה שם טענת ודאי נשבעין עליהן שבועת היסת שהוא מדרבנן.

ד אע"ג דק"ל מתנה ש"ח להיות אפי' כשואל ואפילו בלא קניין משתעבד דבההי' הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אפי' בדברי' בעלמא ה"מ שומר שכללו התורה בדין השומרים לפיכך יכול לקבל עליו שמירה מעולה שבה' אפי' בדברי' בעלמ' אבל שומר בדברים אלו שאינו בכלל שומרים הנאמרי' בתורה אפילו קיבל עליו להיות כשואל לא משתעבד בדברים בעלמא אלא בקניין אבל בקניין מיהא משתעבד להתחייב באחריותן בשקנו מידו.

ה המוסר לחבירו לשמור דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע אפי' ענבים העומדות ליבצר וע"ל סימן צ"ה.

ו הופקדו אתו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו אע"פ שאינן הקדש שאין בהם קדושה במעי' עניים אי של פדיון שבויים אפ"ה פטור משום שנ' כי יתן איש וגו' לשמור ודרשי' שנותנם לו שישמר' לו עד שיחזיר ויקחם ממנו ולא שנתנם לו שיחלקום לעניי' דכיון שאמר ליה חלקיהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קא תבע ליה עניי' לא מצו תבעי ליה דלכל חד וחד מצי א"ל לאו לדידך יהבינא אלא לאחריני לפיכך אין עליו דין שימרי' בד"א דהו' ליה ממון שאין לו תובעין כשאין זה הממון מופקד לעניי מקו' ידוע' או לשבויי' ידועי' אבל אם היה גבוי ומופקד לעניים אלו ולשבויים אלו והרי הוא קצו' להם שקצוב לכל אחד לכל שבת מה יתנו לו ה"ז ממון שיש לו תובעין דישלם אם פשע או ישבע שלא פשע אלא שמר כדרך השומרים

ז הופקדו אתו מעות פדיון שבויי' ובאו עליו אנסים ליקחנו ממנו וקדם הוא ונתנן להם והציל עצמו בממון שבויי' אם הוא פטור נתבאר בסימן רצ"ב סעיף ט'.

ח מעות של יתומים אין דנין כדין הקדש אלא הרי הן כדין מעות של שאר כל אדם ואסור להשתמש בהן כבשאר ממון של פקדון שאינם כמעות של אבידה שמותר להשתמש בהן כמו שנתבאר לעיל.

ט הפקיד לו דבר של הקדש ואח"כ פדהו והרי נעשה חולין ביד השומר או שהשאילו או שהפקידו אצלו חולין ואחר כך הקדישו והרי הוא ביד השומר וכן הגוי שהפקיד ואח"כ נתגייר והרי הוא ביד ישראל השומר כל אלו אין בהם דין שומרים עד שיהיו תחילתן וסופן נכסי הדיוט דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וכתי' ישלם שנים לרעהו וגו' כלומר דבעינן רעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין לאפוקי אם היה של הקדש בנתינה או בתשלומין או של גוי בנתינה או בתשלומין שאינו רעהו פטור.

י אין השומר חייב אא"כ נתנו לו בתורת שמירה אבל אם נתנו לו לאבד בידי' פטור דדרשינן נמי לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבדו בידים וה"מ דאתא לידיה מעיקרא בתורת קריעה ואיבוד אבל אי אתא לידי' מעיקרא בתורת שמירה והדר א"ל קרע חיי' דקרע ושלם קאמר ליה לפיכך אי א"ל ע"מ לפטור פטור

סימן שב

דין שומרים אחד האיש ואחד האשה שוין ובו שני סעיפים:

א א' האיש וא' האשה בדיני השומרים בין שהיה הדבר השמור של האשה בין שהיה ביד האשה דהושוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כולם במשמע אחד אנשים ואחד נשים.

ב קטן שהפקיד או השאיל לגדול נשבעים שבועה השומרים על טענתו דכיון דאפי' בגדול אין משביעין את השומר משום טענתו דהא אפי' על טענת שמא שלח בה יד הטילה התורה שבועה על השומר אפילו אין המפקיד טוען ברי לפיכך גם כשהמפקיד הוא קטן הרי הוא שומר והטילה עליו התורה שבועת השומרים בלא טענת הקטן כלומר אע"ג שאין טענתו כלום ויש חולקין וע"ל סימן צ"ו סעיף ג'.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה