לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות אפטרופוס
סימן רץ
דין אפטרופא מי ימנה אותו וכיצד יתנהג וכל משפטיו ובו כ"ח סעיפים:
א מי שמת והניח יורשים קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטנים וגדולים וצריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטני' עד שיגדלו ואם לא מינהו המוריש חייבים ב"ד להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו שב"ד אביה' של יתומי' הוא ואם הב"ד בעצמם רוצי' להתעסק בצרכי היתומי' הרשות בידם מיהו אם צריכין לחלוק או לטעון עם אחרים מחמת היתומים י"א שצריכין להעמיד אפוטרופוס שלא יהיו נראין כעורכי הדיינים וע"ל סעיף ח' והא דאמרינן ב"ד אביהם של יתומי' היינו יתומים קטני' וב"ד הממונ' בעירו או גדול הדור אבל אין כח ביד כל שלשה בעלמא שיעשו עצמן ב"ד על היתומי' אחד שאמר לש"מ רצונך שאהיה שולט בנכסיך ואמר לו הן ה"ז לשון אפוטרופסו' והרי מינהו אפוטרופ' מי שהיה לו אפוטרופ' על נכסיו בחייו ומת אין צריכין להני' אותו אפוטרופוס על היתומים שאין זה בכלל מינהו אבי יתומי' אלא בשמינהו סמוך למיתתו וטעמא לפי דמצוי הוא שאדם מאמין נכסיו לאחד ואינו ירא שיעשה לו עול לפי שיודע שירא ממנו אבל יכול להיות שאינו נאמן בעיניו להשליטו על ממון יורשין לפיכך מעמידין ב"ד אפוטרופ' הראוי ואין מניחין לאדם שאינו ראוי להיות אפוטרופוס אע"פ שמוחזק בנכסים עד שיביא ראייה שמי הו אבי יתומים אם צוה המוריש שינתן חלק הקטן לקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו וכן אם מנ' המוריש אפוטרופו' על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו ואין הב"ד מוחין דמצוה לקיים דברי המת.
ב אבל ב"ד אין ממנים אפוטרופוס לא אשה מפני שאין דרכה לצאת ולבא ולטרוח ולא עבד דסתם עבד אינו נאמן ולא קטן שאינו בן דעת ולא עם הארץ שהו' בחזקת חשו' על העבירות אלא בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם ומעמידין אותו על הקטנים בין שהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות מן הטעם שנתבאר בסימן רכ"ה.
ג וכאשר ימנו אותו צריכין ב"ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל הדברים שמוסרים לידם דאע"ג דלא משבעינן האפטרופוס באחרונ' היינו על טענת שמא אבל על טענת ברי כגון שאמר כך וכך לקחת משלי בטענת ברי משבעינן אותו לפיכך צריך שידעו מה שיקבל ומה שיחזיר וכותבין שני שטרות אות באות אחד ביד אפוטרופוס ואחד ביד ב"ד או ביד קרובים בשביל היתומים.
ד רשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתם כדי שיהיו דבריו נשמעים והוא שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהם בהיות דבריו נשמעים.
ה ב"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהי' אוכל ושות' ומוצי' הוצאות יותר ממה שהיה אמור בו יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ושותה ומסלקין אותו ומעמידין אחר ודוקא שמינוהו ב"ד אבל אם מינהו אבי היתומים אין בית דין מסלקין אותו כיון שהי' נאמן בעיני האב ותולין לו' שמא מציאה מצא אבל אם באו עדים להדיא שהוא מפסיד נכסי היתומים מסלקין אותו ומשביעין אותו הואיל והוא מפסיד ויש חולקין ואומרים דאף כשמינהו ב"ד אין מסלקין אותו משו' חשד בעלמא אא"ב באו עדים ומעידים שמפסיד. ואפוטרופוס שהלוה מעות יתומים לאנשים שאינם בטוחים ולא היה לו להלוות להסב"ד מוציאין אותו מיד הלוה ומחזירים ליתומים שכיון שיכולין לסלק אפי' האפטרופוס כ"ש שיסלקו הלוה הבא מחמתו.
ו והוא הדין נמי כל אפוטרופוס בין מינוהו ב"ד בין מינוהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה בשעה שמינוהו ב"ד או בשעת שמת אביהן והיה טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חושך או שפרוץ בנדרים ובאבק גזל שחייבין ב"ד לסלקו ולהשביעו ולמנות להן אפוטרופא בשר וכל הדברים הם כפי מה שיראה לדיין שכל ב"ד וב"ד אביהם של יתומים הם.
ז וכשמעמידין ב"ד אפוטרופוס ליתומים מוסרין לו כל נכסי הקטן מקרקעי ומטלטלי שלא נמכרו והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה לו טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ומלבישן ונותן להן כל הוצאותיהם לפי הממון וכפי הראוי להן ולא ירוי' להם יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יותר מדאי.
ח ודוקא בקרקעות ומטלטלין של יתומים צריכין בית דין למנות אפוטרופוס אבל מעות של יתומים שהניח להם אביהם אינם צריכים אפוטרופוס אלא כיצד עושין בהן בודקין מי שיש לו נכסים שיש להן אחריות ויהיו עדית ויהיה איש נאמן ושומ' דברי תורה ומעולם לא קיבל עליו נידוי ונותנין לו המעות של יתומים בב"ד קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא חיישינן משום ריבית דהאי קרוב לשכר ורחוק להפסד אינו ריבית אלא מדרבנן ובמעות של יתומים הקילו בו התירוהו וע"ל בלבוש ע"ז סימן ק"ט ונמצאו היתומים מתפרנסים משכר המעות וכן אם אין לו קרקע ונתן לו משכון של זהב משובר שאין בו סי' נותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד ודוקא משכון שאין לו סימן כגון זהב משובר אבל כלים אפילו של זהב לא יקחו למשכון דשמא של אחרים הם ויבאו ויתנו סימן ויטלוהו אחר מותו אם יראה הדיין שזה לא היה אמוד והיו מופקדין בידו. וכמה יפסקו לו בשכר כפי מה שיראו הדיינים או שליש השכר או חציו או אפילו רביע השבר ליתומים אם יראו שזו תקנה ליתומים עושין לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאין מן המעות למזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות קרקע ומוסרין אות' ביד אפוטרופוס ומידו לה ואם ירצו ב"ד למנות אפוטרופוס וגם במעות הרשות ביד' ויתנם האפוטרופוס ליד איש נאמן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמ"ש וכשיתנום לו יתנום לו בפני ב"ד כי היכי דתהוי אימת' רבי דינא עליה וי"א א כמו שהאפוטרופוס יכול ליתנ' לאחרים כך יכול לקבל המעות לעצמו קרוב לשכר ורחוק להפסד וליתן הרויח שהיה נותן אחר ובלבד שיעשה זה בפני ב"ד כדי להסיר מעצמו לזות שפתים.
ט כל מי שיש בידו מטלטלין של יתומים לא ישומו אותן ולא ימכרו אותו אלא ע"פ ב"ד שהם אביהם ודוקא שלא נתמנה באפוטרפוס אבל אפוטרופוס עושה בלא ב"ד כל מה שנרא' בעיניו טובת היתומים ומי שהיו בידו מעות היתומים והלוה אותן על משכונות של גוים ואח"כ בא אפוטרופוס של יתומים ואמר להוליכן עמו למקום שדרים שם היתומים כי יוכל למכרם שם ביוקר והמלוה אומר שמתיירא שם מעלילות של גוים ורוצה ליתן בעדם מה ששוין במקומו בכאן הדין עם היתומים שאינם צריכי' להוזיל בשביל חשתו ואם היה מקו השוק קרוב למדינ' מוליכין מטלטלין דיתמי לשם עם שאר מטלטלין וסחורות שהם של הבעלי בתים ויצרפו דמיהם עם המעות של יתומים דסגי אם יעשו בשל היתומים כמו בשלהן כיון שמקום השו' הוא קרוב אבל למקום דחוק שיש סכנת דרכים יותר אף ע"פ שהם הולכים בשלהם ואינם חוששים לסכנה לא יעשו כן בשל יתומים
י ואין שולחי' מטלטלין או סחורה של יתומים בדרך ולא בדרך שיש בה ספק אונם אלא שכר מפני שיש בו חשש שמא יחמיץ אם יניחנו פה עד שיבאו קונים וכן כל כיוצא בזה
יא רשאי האפוטרופוס למכור בהמה ועבדים ושפחות שדות וכרמים בדי להאכיל ליתומים שהוא צורך גדול ליתומים וכשימכור ימכור הפחות פחות קודם כגון בהמה קודם לעבדים דבהמה מצוייה יותר לקניה ועבדים קודם לבתים והכל לפיראות עין האפוטרופוס מה שהוא לתועלת היתומים אבל לא ימכרו ויניחו המעות שמא יגנבו דעלולים הם לגונבם א"נ משום שבח בית אביה' כי כבוד הוא להם שיהיה של אביהם בידם ואין מוכר' שדות ליקח עבדים דאחריות דשדות עדיפי מעבדים דשמא ימיתו. אבל מ"מ אין מוכרין ג"כ עבדים ליקח שדות שמא יצא עליהם עירעור וי"א דאפ"ה שדות עדיפי ומותר למכיר עבדים ולקנות שדות אבל מוכרים קצת שדות ליקח שוורים לעבודת שדות האחרות שהשוורי'הם הם עיקר להשביח בהם כל נכסי שדות וכמו שאמ' ר' יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתו ביתי ולשורי שדי. ואין רשאין למכור אפי' שדה רעה ורחוקה מן העיר כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה לעיר שמא יצאו עליו ערערין או שמא לא יצליח זה שקנה. אין אפוטרופוס יכול להקנו' מעות יתומים במעמד שלשתן שהרי אין גוף המעות של האפוטרופוס וגם הוא להוציא משל יתומים לכך אין לו כח כולי האי אבל אם אחר מקנה ליתומים במעמד שלשתן של האפוטרופוס אע"ג שאין גוף החוב של האפוטרופוס כיון שהוא טובת היתומים לתת להם מעות קנו.
יב היה לאדם תביעה אצל היתומים ועורר על נכסיהם אין לאפוטרופוס לדון בשבילם שמא יתחייבו בטענותיהם וטוב להם שימתין עד שיגדלו היתומים וידונו בעצמם אבל אם עבר וירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה להם הדין קיים ואם נתחייב אין היתומים נפסדין וכ"ת א"כ למה לא ידון לכתחלה ואם יזכה יזכה ואם יפסיד אינו מזיק להם דלקת' מדת הדין בזה שיהיה זה התובע יכול להפסיד ולא ירויח לכך מודיעין לו מתחלה גם לתובע שטוב לו שלא ידין וימתין עד שיגדלו היתומים אם אפוטרופוס כשר להעיד ליתומים ע"ל סי' ל"ז סעיף ח' אע"ג דק"ל דב"ד טוענים ליתומים אין טוענין להם אלא מילתא דשכיחא אבל מילת' דלא שכיחי אע"ג דאבוהון הוי מצי למטען ב"ד אין טוענין ואם טענו האפוטרפו' טענתו טענה אע"ג דלא שכיח מכל מקום גם האפוטרופא אסור לו לטעון דבר שנראה לו שהוא שקר דמשום שהם יתומין אין רשאין לגזול אחרים והא דאמרי' טוענין ליורש ה"מ בטענת שמא אבל אם האפוטרופא טוען ברי אין דנין אלא ע"פ טענותיו ולכן אין לב"ד לטעון ליתומים עד שישמעו טענת האפוטרופא תחלה.
יג אין האפוטרופסים רשאין להוציא עבדים לחירות ואפילו ליקח דמים מן העבדים בדי שיצאו לחירות כגון שנתנו להם אחרים מעות ע"מ שלא יהא ליתומים רשות בו והם רוצים לפדות עצמן בהן אפ"ה אין רשאין האפוטרופוס לשחררן שהרי אין גופן קנוי להם ואין הכל יודעין שפדה העבד עצמו בכסף ויבאו לשחרר עבדים אפי' שאינן שלהן אבל מוכרים אותם לאחרים לתקנת היתומים כגון להאכילם או ליקח שדות ולוקחין מהם הדמים ע"מ שיוציאוהו אותם האחרים לחירות ואותם האחרין הם שמשחררים אותם שהרי גופן קנוי להם בכסף שנתנו בעדם וכל זה לא מיירי אלא בלא רשות ב"ד אבל אם נטל רשות מב"ד יכול לעשות כל מה שירצה שהוא לטובת היתומים.
יד האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים דלא גרעו משלוחים והם שלוחי ב"ד שהם אביהם של יתומים לפיכך תורמין ומעשרין כדי להאכילם שאין מאכילין את היתומין דבר האסור אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירו' ומתוקנים שמה שיחסרו יחסר גם מן המעשר או ימכרו אותם טבל ויעשרו הלוקחים.
טו האפטרופסין עושין לקטני' לולב וסוכה וציצית ושופר וס"ת ותפילין ומזוזות ומגילה כללו של דבר כל מצות עשה שיש להקצבה בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים אע"פ שאינם חייבים במצו' מכל אלו המצות עושין להם ומחנכין אותן בהן אבל אין פוסקין עליהם צדקה אפי' לפדיון שבוים מפני שמצוות אין להם קצבה ויבאו לכלות קרנ' מיהו אם פסק עליה' צדקה לאחשובינהו כדי שיצא עליה' שם טו והם אמודים לכך שפיר דמי וע"ל סי' קס"ג סעיף ד' אבל מי שנשתט' או שנתחרש פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי כיון שהוא בר חיובא אם ישתפה או יתפקח מיד.
טז וכאשר יגדלו היתומי' נותן להם ממון מורישן ואינו צריך לעשות להם חשבונו' מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה הוא הנשאר ונשבע בנקיטת חפ' שלא גזל משלה' כלום בד"א כשמינוהו ב"ד אבל אפוטרופו' שמינהו אבי היתומי' או שאר המורישן אינו נשבע על טענת ספק וטעמא משום דכשמינהו ב"ד בההיא הנאה דקא נפיק על זה קלא דאיניש מהימני הוא דהא סמוך עליה ב"ד משו' שיטלו עליו שבוע' בסוף לא אתי לאימנועי לקבל עליו האפוטרופסות מתחלה אבל אם מינוהו אבי היתומים מילתא בעלמא היא מעביד להדדי כלומ' הא דמקבל עליו טורח האפוטרופסות אינו אלא משום אהבה בעלמ' וריעות היה ביניה' ולא הנאת ממון לפי' אי רמית עלי' שבוע' לבסוף אתי למימנע מתחל' שלא לקבל עליו האפוטרו' לכך אמרו מינהו אבי היתומי' לא ישבע וי"א הואיל ואינו נשבע צריך ליתן חשבון וכת' מורי והכי יש לנהוג ומחרימין סתם על כל מי שלקח משל יתומי' כלו' אבל נשבע על טענת ודאי וכן אם אבד דבר ידוע מנכסי היתומי' נשבע שבועת השומרי' ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח אפי' מינהו אבי היתומי' נשבע אפי' על טענת ספק שהרי הוא שות' ויש עליו שבוע' השותפין ולאתי לאימנועי ליכא למיחש כיון שיש לו חלק בו. ראובן שאמר שיש לו בידו מעות של שמעון שמת ואומ' צווהו לתת לבניו אם רוצה לתת לכל בניו בשוה אינן יכולין להשביעו דה"ל כאפוטרופוס שמינהו אבי יתומי' אבל אם רוצה ליתן לקצתן ולא לכולן א"כ לפי דבריו אינו אפוטרו' על אותן שאינו רוצה לתת לו כלום ויכולין להשביעו שלא עכב כלום לעצמו ואם הם קטנים ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ומשביעין אותו.
יז אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמ"ש צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק ולזהר הרבה מאביהם של היתומי' שהוא אבינו שבשמי' והוא רוכב ערבות שנאמ' סולו לרוכב בערבות וגו' וכתיב בתריה אבי יתומי' ודיין אלמנות וגומר. אפוטרופוס שנתמנה ע"פ ערכאות של גוים צריך ליתן חשבון דהא הבי הוא בדיניה' וע"פ דיניה' נתמנה. יח אין ב"ד יכולין למנות אפוטרופא להאמינו בלא שבועה אלא א"כ אינם מוצאין אדם הגון שירצה להיות אפוטרופא אם לא יאמינוהו בלא שבועה.
יט אין משביעין את האפוטרופו' שבועת המשנ' אא"כ יטענוהו ב"ד או יתומי' אפי' בטענת שמא שתי כס' ופרוט' ויכפור בשתי כס' ויודה בפרוט' כעין שבועה דאוריית' דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקון אבל אם לא היתה הטענה או כפירה והודאה כשיעור זה אם טוענין אותו טענת ודאי אינו נשבע אלא היסת ומגלגלין עליו שבועת האפוטרופסות שלא עכב משלהם כלום.
כ אפוטרופוס בין מינוהו ב"ד בין מינוהו אבי יתומי' אינו אלא כשומר חנם שפטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה. אפוטרופס שטען בב"ד מה שלא היה לו לטעון וע"י טענותיו באה שבוע' לזה שכנגד היתומי' ואילו טען כהוגן הית' באה שבוע' ליתומי' לא מיקרי פושע דמי יימר דמשתבע ולא מיקרי פשיע' אלא א"כ ע"י טענתו נוטל זה בלא שבועה ואילו טען כהוגן היו נוטלין היתומים בלא שבועה.
כא אפוטרופוס של יתומי' שקנה להם שור ולא היו לו שיני' ונתנו לרועה והרועה נתנו עם שאר שוורי' לדעות ולא ידע שלא היה יבול לאכול מחמת שאין לו שיני' אין זה פשיע' לאפוטרופוס שלא ידע ולא הוה ליה לאסוקי אדעתא ופטור וממי משתלמי' היתומי' נתבאר בסימן רל"ב סעי' י"ח.
כב דין אפוטרופא שלוה לצורך היתומים נתבאר בסי' ק"י סעי' ח'.
כג אפוטרופס בין מינוהו אבי יתומים בין מינוהו ב"ד עד שלא החזיק עדיין בנכסי היתומי' ולא נתעסק עדיין בצרכיהם יכול לחזור בו משהחזיק בנכסי היתומים או התחיל להתעסק בצרכיהם אינו יכול לחזור בו והוא שישאר בעיר אבל אם רצה להלוך מן העיר מביא הנכסים לב"ד והם ממני' אחר כי טוב להם ליתומי' שיהיה שלהם בתוך העיר שהם שם.
כד יתומי' קטני' שסמכו אצל בעל הבית שה' מעצמ' נתחברו אליו ולא שנתמנה עליה' אפטרופוס ונשתדל בשלהם יש לו כל דין אפוטרופוס לכל דבר אפי' סמכו אצל אשה כיון שנתעסקה וטרחה עמהן הרי היא אפטרופסות שלהן י"א דאפוטרפס כזה יש לו דין מינהו אבי יתומים וא"צ לישבע כי היכי דלא מימנע וי"א שמשביעין אותו משו' דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשיך היתומים אליו ויכלה ממונם אם ידע שלא יצטרך לישבע דבשלמ' מינהו אבי יתומים או ב"ד איכא למימר דילמא מימנע ולא יעשה בשבילם להשתדל באפטרופסו' אם יש לו לישבע אבל יתומי' קטני' שסמכו מי בקש זאת מידו דנימא ביה דילמא מימנע בשביל השבועה אם אינו הגון ימנע ואם אדם הגון הוא ועושה זה לשם שמים שמרחם עליהם משום שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה. וקטן שסמך אצל אמו וראו ב"ד להחמיר עליה שתתן חשבון או שאר חיזוקי' הרשות בידם כיון דליכא למיחש דממנע ולא עבדי דודאי אמו דעת' קרוב' אצל בנה ולא תמנע משום זה.
כה יתומי' שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם ומשלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וה"ה אחר שהלוה ליתומי' לצורך שחייבי' לשלם אבל אם פרנסם בתורת גמילות חסדים פטורי' וע"ל בלבוש ע"ז סימן רנ"ג סעיף ח'.
כו קטן שהגדיל אפי' היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לו עוד אפוטרופוס אא"כ צוה מורישיו שלא יתנו לו אלא אם היה כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן פלו' מ"מ מוכיחין אותו ומלמדין אותו ללכת בדרך ישרה ואורחו' צדיקי' מי שמנה אפוטרופס לבניו הגדולים יכולין לומר אין אנו צריכין אפוטרופוס אא"כ יש בו משום מצוה לקיים דברי המת וע"ל סימן רנ"ב.
כז החרש והשוטה הם כקטנים ומעמידין להם אפוטרופוס דמצוה הוא כמו בקטן.
כח אפוטרופס שמת והוציא בנו פנקס אביו שכתו' בו שהוצי' בפרנסת היתומין מנה אין מוציאין מהיתומים בכך ד דשמא נתפרע אביו ולא נמחק. אבל בעודו חי נאמן על כל מה שאומר שהלוה להן ונוטל בשבועה.