לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות נחלות
סימן רעו
סדר נחלות כיצד הוא ובו ו' סעיפים:
א כתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברת' את נחלתו לבתו ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו ונתת' את נחלתו כו' לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אות' וגומר מדאמר הכתוב ובן אין לו והעברתם וגו' ש"מ הא יש לו בן הוא יורשו נמצא הבן הוא קודם לכל אדם ומדכתיב ובן אין לו אין ביו"ד ולא כתיב אן לו בלא יו"ד כמו דכתיב מאן יבמי וגומ' דרשו אין לו עיין עליו כלומר שאם אין כאן בן חקור ועיין עליו היטב אם אין כאן שום זרע מבן הן בן הן בת או בן הבן או בת הבן או בן הבת או בת הבת וכן לעולם הא אם תמצא שיש כאן זרע מן הבן אותו הזרע הוא קודם לכל וכן דרשו בכל אין שבפרש' זו באם אין לו בת ובאם אין לו אחים וכן בכולם נמצא סדר נחלות כך הוא מי שמת בנו יורשו לא נמצא לו בן רואין וחוקרין אם יש לבן זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל לא נמצא לו בן ולא זרע ממנו אם יש לו בת תירשנו לא נמצא לו בת רואין וחוקרין אם יש לה זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות הוא יורש הכל לא נמצא לו בת ולא זרע תחזור הירוש' לאביו של מת שאע"פ שהכתוב לא הזכירו לא הוצרכ' להזכיר' חדא דהא חזינן כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין א"כ מה שאמר ונתתם אותה לאחיו משמוש נחלה הוא שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחיו. ועוד לא יצתה התורה להזכיר ולומר אם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו כי התורה דרך ברכה תדבר ולא בנכרתיה ואם תחזור הירושה מן הבן לאב הרי זה דרך כרת שזרעו נכרת בחייו מכל מק' אחז"ל שרבתה אותה התורה בפסוק באמרו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו ואמרו שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחיו יכול יהא קודם אפילו לבן תלמוד לומר הקרוב קרוב קרוב קודם וידוע שהבן קרוב לאדם יותר מכל אפילו מאביו שכן מצינו שקם הבן תחת אביו במקומו ליעוד ולשדה אחוזה ולא מצינו בשום מקום שקם האב תחת הבן במקומו ואם כן מה שאמר הכתוב קרוב קרוב קודם רצה לומר האב הוא קרוב יותר מן האחים ועוד אמרו וממאי דשארו זה האב דכתיב שאר אביך הוא וכ"ת הא נמי כתיב שאר אמך הוא אין זה קושיא דאמר הכתוב ממשפחתו וירש אותה ומשפחת אב קרויה משפח' משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם ואם אין אביו קיים תחזור הירושה לזרעו שהם אחי המת אם יש לו אח יורש הכל לא נמצא לו אח רואין וחוקרין אם הגיח זרע עד סוף כל הדורות עומד במקומו לירש לא נמצא לו אח ולא זרע ממנו תחזור הירושה לאחות המת או לזרעה עד סוף כל הדורות לא נמצא לא אחות ולא זרע ממנה תחזור הירושה לאבי אביו של מת ואם איני קיים חוזר לזרעו שהם אחי אבי המת אם יש לו אחים או לזרעם עד סוף כל הדורות ואם אין אחים לאבי המת ולא זרע מהם חוזרות לאחות אבי המת או לזרעה עד סוף כל הדורות ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע ממנה חוזרות לאבי אבי אביו של מת ואם אינו חי מורישו לזרעו שהם אחי אבי אביו של מת או לזרעם עד סוף כל הדורות לא נמצאו אחי אבי אביו של מת ולא זרעם חוזרות לאחות אבי אביו של מת או לזרעה עד סוף כל הדורות ועל זה הדרך נחלה ממשמש ועולה למעל' עד ראובן בן יעקב וכן לכל השבטים ולעולם כשאין האב ולא זרעו ממשמשת דור א' למעלה והזכרי' וזרעם עד עולם קודמין לנקבות כגון בנות אחי המת לאחות המת ובנות אחי אבי המת לאחות אבי המת.
ב לפיכך מי שמת והניח בת ובת הבן ואפילו בת בת בת הבן עד סוף כמה דורות היא קודמת ותירש הכל ואין לבת כלום והוא הדין לבת האח עם האחות ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו וכן כל היוצא בזה.
ג מי שהיה לו שני בנים ומתו שניהם בחייו והניח האחד ג' בנים והשני לא הניח אלא בת אחת ואח"כ מת הזקן בת הבן יורשת חצי הנכסים ושלשה בני הבן האחר יורשים החצי האחר שאנו רואין כאילו הבני' קיימין ויורשין בשוה וכל א' מורי' לבניו חלקו ועל דרך זה חולקין בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות שכל מי שמוריש נכסיו ואין היורש קיים אלא יורשו היורש ולאחד מבניו יורשים רבים ולשני אין לו אלא בן אחד או אפילו בת אחת גוטית חלק כחלק המרובין.
ד כבר אמרנו דילפינן מקרא שמשפחת האם אינה קרויה משפחה לפיכך אין האם יורשת את בנה ולא את בתה וכן אחין מן האם אין יורשין זה את זה אלא כל אחד ואחד ממשפחת אביו יורש אותו ואפי' שתוקי שאין לו יורשים מן האב אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר אבל האיש יורש את אמו וכן הבת את אמה אם אין לה בן שדינם בנכסי האם במו בנכסי האב ששניהם יורשין אותו אלא שהבן וזרעו קודמין לבת וכל זה ילפי' מקראי והכי ילפינן לה כתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וגומר. ומדכתיב ממטות משמע שבת אחת מקבלת נחלה משני מטות והאיך בת אחת יורשת שני מטות אלא כגון שאביה משבט אח' ואמה משבט אחר ומתו ולא הניחו אלא בת זו והיו לאביה נכסי' שירש מאביו שהיה משבט ראובן ולאמה היו ג"כ נכסים שירשה מאביה שהיה משבט שמעון ובת זו היחידה יורשת שניה' אביה ואמה הרי יורשת נחלה מב' מטות וש"מ שהבת יורשת את אמה ואמרי' אין לי אלא בת בן מניין שיורש את אמו כלומר דאיכא למימר בהכי קפיד קרא שהבן יורש את האב והבת תירש את האם ומתרצינן אמרת ק"ו ומה בת שהורע כחה בנכסי האב ר"ל שהרי הבן קידם לה. ייפה כחה בנכסי דאם ר"ל שיורשת את האם בן שייפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם כלומר שיורש אותה הרי למדנו שהבן והבת יורשי' את אמם אבל עדיין לא למדנו שיקדו' הבן להבת כמו גבי ירושת אב ושמא בירושת האם שווין הם ושניהם יורשים יחד על זה אמרו ז"ל מדלא כתיב משני מטית בני ישראל וגו' וכתב ממטות בני ישראל כלל שני המטו' בתיב' אחת להקיש ולומר הקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת.
ה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב כיצד אם מת הבן בחיי אמו ואח"כ מתה האם א"א אלו היה עודנו חי היה יורשה ואם היה מת בלא בני' היה מוריש הנסים לאחיו מן האב עכשיו ג"כ נאמר אם אין לו זרע אחיו מאביו יעמוד במקומו לירש אותה א"א כן שאין אומרי' שהיורש עומד במקום המוריש אלא בזרעו ולא בשאר יורשים לפיכך חשיב כאילו לא היה לה בן ותחזור ירושתה למשפחת בית אביה כיון שאין לבנה זרע אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הוא אפי' היה קטן בן יומו הואיל וחי אחריה אפילו שעה אחת יורשה ומנחיל הירושה לאחיו או ליורשיו שהם ממשפחת אביו ודוקא שנולד קודם שמת אלא שהיה קטן אפילו בן יומו אבל עובר אינו יורש אמו אם מתה כשהיא מעוברת להנחיל יורשיו מאביו אפילו יצא אחר כך חי לאויר העולם ומת ולא נעשה בר קיימא.
ו כל הקרובים אפי' בעבירה יורשין ככשרים דכולם קרובים הם ועוד הא כתיב גבי ירושה אין לו עיין עליו בכל מקום שתמצא א' מקרובים אלו ירשנו אפילו פסולים כיצד היה לו אח או בן ממזר ה"ז יירש בכשר וכן כל שאר היורשי' אבל בן משפחה או מגויה אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל שאינו מתייחס אחריו בן השפחה דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ובן הגויה מדכתיב כי יסיר את בנך בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ולא בנך מן הגויה קרויה בנך. אין היורש יובל לירש אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש או טובת הנאה בעלמא לא שייך בירושה.
סימן רעז
הבכור נוטל פי שנים ואיזו הוא בכור לנחלה וספק בכור ובו ט"ו סעיפים.
א הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כדכתיב את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים ואז"ל יכול פי שנים בנכסים כלומ' שיטול ב' שלשים בנכסים בין אם לא הניח אלא ג' בנים אחד בכור ואחד פשוט בין אם הניח הרבה בנים אפי' עשר' לעולם יטול הבכור ב' שלישים הנכסים והאחים שליש אחד כמו בפשוט א' ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו וגומר רבתה התורה נחלה אצל אחין לומר שאינו נוטל אלא פי שנים כא' מהם כיצד הניח ה' בנים וא' מהם בכור מחשבין הבכור כב' ועושין ששה חלקים מן הנכסים ונוטל הבכור ב' חלקים דהיינו שליש הממון וכל א' מן מארבעה פשוטים נוטל שתות ובין אם הניח ט' בנים מחשבין הבכור לב' והרי הם י' בנים וחולקין הנכסים לעשרה חלקים ונוטל הבכור ב' חלקים שהם חמשית הנכסים וכל אחד מהשמנה פשוטים נוטל עשירית הממון וכן על דרך חלוקה זאת חולקין לעולם.
ב ואלו שני החלקים חשובין לו כחלק אחד שזהו חלקו וצריכין ליתנם לו שניהם ביחד במצר אחד וע"ל סימן קע"ד סעיף י"ב.
ג אין הבכור נוטל פי שנים אלא כשנולד בחיי האב שג' יכיר כלומר צריכים שהאב יכירנו דהיינו שראהו בחייו אבל אם נולד אחר מיתת האב כגון שמת והניח אשתו מעוברת וילדה תאומים א' בכור ואחד פשוט או שהיו לו שתי נשים ומת והניחן מעוברות אין הבכור נוטל פי שנים שהרי לא הכירו אביו מיהו לאו דוקא שראוהי והכירהו אלא אפי' לא הכירהו רק שהיה ראוי להכירו אין הבירא מעכבת בו דהא ק"ל בכל התורה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו לפי' אם יצא רוב פדחתו בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם עד לאחר מיתת האב שהרי היה ראוי להכירו י"א שאם נולד בשהוא גוסס אין זה נקרא ראוי להכירו ואינו נוטל פי שנים.
ד בכור שנולד טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דבעינן שיהא זכר משעת לידה דכתיב והיה הבכור שיהא בן משעת הויה דהיינו משעת לידה וכן הטומטום אינו ממעט בחלק בכורה שנ' וילדו לו בנים שיהיו בנים משעת לידה כיצד אינו ממעט בחלק בכורה הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטי' וזה הטומטום שנקרע נמצא זכר הרי יש כאן ארבע בנים בשעת מיתה אין אומרים יטול הבכור ב' חמישיות הממון כיון שיש כאן ג' בנים בלא הוא אלא נוטל הבכור תחלה רביעית הממון בחלק הבכורה שלו כאלו לא היו עמו אלא ב' פשוטים בלבד ואח"כ השלשה רביעים הנשארים חולקין אותו לארבע חלקים ונוטל הבכור חלק א' בעד חלק פשיטותו וכן כולם שני הפשוטים עם הטומטום הנקרע כל אחד חלק אחד בשוה עם הבכור וכ"ש בן הנולד לאחר מיתת האב שאינו ממעט חלק בכורה דוילדו לו בנים בעי והא ליכא
ה קטן בן יום א' ממעט בחלק הבכור' אבל לא העובר דהא וילדו לו בנים כתיב שנולדו לו בחייו משמע.
ו בכור שילדה אמו נפל תחלה אפי' יצא רוב הנפל חי לאויר העולם כגון שהיו תאומים בבטנה א' נפל וא' כלו' לו חדשיו והוציא הנפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון הוא בכור לנחלה דראשון לא הפסידו אע"ג דראשו שהוציא חשיב ליר' מעליא אפ"ה הוי השני בכור לנחלה מ"ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל שהוציא ראשו ראשון אע"ג דהוי כילוד לאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו ואינו בכור אלא השני הבא אחריו וכן בן ט' שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו הבא אחריו הוא בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין הלב דוה עליו אבל בן ט' חדשים שיצא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור לנחלה שהרי לב אביו דוה על הראשון שהיה בן ט' חי.
ז יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכורים הראשון לפי שלא נולד ממקום לידה והכתוב אמר וילדו לו בני' ממקום לידה והשני אינו בכור שהרי קדמו אחר שהיה לב אביו דוה עליו ואין השני ראשית אונו.
ח הבכורה באב תלייה רחמנא ולא באם כדכתיב כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה ודאי לו אאב קאי לומר לו משפט הבכורה ולא לה לפיכך אם אין לאב בנים ונושא אשה אפי' יש לה כבר כמה בנים מאי' אחר וילדה לו הוא בכור לנחלה לתת לו פי שנים אבל אם היו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה כבר וילדה לו אינו בכור לנחלה.
ט גוי שהיה לו בנים בגיותו ונתגיי' ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה דבנים שהיו לו בגיותו אית להו יחס אחריו דכתיב בלאדן בן בלאדן לפיכך אין הבא אחריו בניותו נקרא ראשית אונו אבל ישראל שהיה לו בן מהשפחה או מהגויה הואיל ואינו קרוי בנו הבא לו אחריו מן הישראלית הוא נקרא ראשית אונו ונוטל פי שנים.
י היה הבכור ממזר אפ"ה נוטל פי שנים שנא' כי את הבכור בן השנואה יכיר שפירושו אפי' שנואה בנישואוה כלומר אפי' עשה איסור בנישואה שלא היה לו לישאנה מחמת איסור כגון אחת מכל העריות והולידה לו בן אפ"ה יכיר אותו לתת לו פי שנים ואצ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה.
יא מדכתיב והיה הבן הבכור אחז"ל דמשמע שיהא בן הבכור ודאי ולא ספק בכור לפיכך אמדו מי שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט כגון שילדו שתי נשיו ביחד ואין ידוע איזה ילדה תחלה אם הוכרו בשעת לידה דהוה ליה בכור ודאי באותה שעה ולבסוף נתערבו ואין מכירין איזה הוא בכו כותבין הרשאה זה לזה ותובע את האחי' אם אני בכור תנו לי חלק בכורתי ואם אחי בכור תנו לי ג"כ שהרי נתן לי חלקו והם חולקין יחד חלק בכורה ואם נתערבו מיד ולא הוכרו מעול' לא מהני להו הרשאה זה לזה שהפסוק מיעטם מלתת להם חלק בכורה דבכור ודאי אמר רחמנא ולא בכור ספק שלא נודע מעולם. אשה שלא שהתה אחר מיתת בעלה ג' חדשים ונשאת לאחר וילדה לסוף שבעה חדשי' ואין ידוע אם הוא בן ט' חדשים לראשון או בן ז' לאחרון אין לו כלום בנחלות שניהם ואפי' כפשוט אינו נוטל שכל א' ידחה אותו אצל שני לומר לאו אחינו את והמוציא מחבירו עליו הראייה והנולד אחריו נוטל בנכסי שני כפשו' אבל חלק בכורה אין לו אפי' יכתבו הרשאה זה לזה דהא לא נתברר מעולם איזה מהן בכור והתורה מיעט' לומר בכור ודאי ולא בכור ספק.
יב אחז"ל שלשה נאמנים לומר שהוא בכור חיה אמו ואביו חיה נאמנת מיד אחר שנולד לומר זה יצא ראשונה ומשיצא מתחת ידה שוב אינה נאמנת אמו נאמנת עליו כל ז' שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך הוטל על אביו להכניסו בברית ומאז והלאה הוא נאמן עליו לעולם דכתיב יכיר יכירנו לאחרי' התורה האמינתו עליו לומר זה בני בכור ואפי' אמר האב על מי שלא הוחזק שהוא בנו ואמר עליו בני הוא ובכור הוא נאמן ונוטל פי שנים וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו שאינו בכור נאמן מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור לא יוכל אח"כ לומד על אח' שהוא בכור דכל היכא שהתור' האמינתו אמרינן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמו בעדים.
יג שמעו עדים שאמר פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים פלוני בני בכור הוא אינו נוטל פי שנים שמא בכור לאמו הוא דקאמר ואם אמר דברי' שמוכיחי' שנתכוין לומר שהוא בכור לאב נוטל פי שנים כגון שאמר פלו' בני בכור הוא ורוקו מרפ' חולי העינים ה"ז בכור לאב קאמר דאמירי דרוק של בכור לאב מרפא ולא רוק של בכור לאם והוא הדין אם מת הבכור והזכיר עליו בהספדו הוי על במי בכור ג' מוכיח דבכור לאב קאמר ונוטלין בניו פי שנים בנכסי אביו.
יד האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין ע"ל (בלבוש הבוץ סימן קכ"א אם רמז או כתב שזה בכורו בוטל פי שנים.
טו מי שהיה לו שני בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והניחו בנים הבכור הניח בת והפשוט הניח בן כל א' עומד במקום אביו והרי בן הבן הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש שהוא חלק אביו ובת הבכור יורשת שני שלישים שהוא חלק אביה שהיורש עומד במקום המוריש אפי' לחלק הבכור' ולמדו דבר זה מג"ש שהיתה קבלה בידם נאמר משפט לגבי בכורה לו משפט הבכורה ונאמר משפט גבי ירושת חלק פשיטות והיתה לכם לחקת משפט מה משפט האמו' גבי יורשת פשיטות אתה רואה הבן כאלו אביו קיים ליטול חלק פשיטות אביו אף משפט הנאמ' גבי בכורה אתה רואה את הבן כאלו אביו קיי' ליטול חלק בכורת אביו.
סימן רעח
אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בשבח ואם מכר חלק בכורה ובו י"ס:
א כבר אמרנו בסימן הקודם סעיף ח' דבכורה באב תלייה רחמנא לפיכך אין הבכור נוטל פי שני' אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם ואפילו אם הוא בכור לאב ולאם ומת' אמו והניחה נכסי' הוא והפשוט חולקין שוה בנכסים.
ב מי שמת והניח בנים ואלמנה ומתה האלמנ' קודם שנשבעה על כתובתה כל הנכסים בחזקת היורשים ואין להאלמנה בהם כלום ונוטל בהם הבכור פי שנים.
ג אין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו בשעה שמת שנ' לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו היינו בכל מה שהוא מוחזק בידו אבל לא במה שראוי לבא לו אחר מיתתו כגון אם מת יעקב בחיי אביו יצחק ואח"כ מת יצחק ובני יעקב יורשין אותו אין ראובן הבכור נוטל פי שני' בנכסי יצחק כיון שלא היה מוחזק ביד יעקב כשמ' אלא היה ראוי לבא לו אח"כ וכן אם היתה מלוה ליעקב ביר אחרים אינה נקראת מוחזק בה דמחוסר גוביינא ואין הבכור נוטל בה פי שנים.
ד וכן אין נוטל פי שני' בשבח ששבחו נכסי' אחר מיתת אביהם דהוי נמי ראוי שהרי לא היה מוחזק בידו בשעה שמת מיהו דוקא בשבח שבא ע"י טורח והוצאה עד שנרא' קצת שינוי בנכסי' מחמת שבא בהן פנים חדשות באותו שבח אינו נוטל פי שנים אבל שבח דממילא ולא אישתנו אינו חשוב כראוי ונוטל פי שני' לפיכך אם הניח להם אביה' פרה מושכר' או מוכר' ביד אחרים ואין מזונותיה על היורשי' והרי החכירו' והשכירות בא להם ממילא בלא טורח ושינוי בפרה או שהיתה הפרה רועה באפר וילדה נוטל הבכור פי שני' בשכירות בה ובולדה ולא חשבינן הולד עצמו לשינוי דמעיקרו עובד והשתא ולד דשאני עובר דירך אמו הוא והוה ליה כלא אשתני. הניח להם עבד או בחמה טמאה שאוכל ועושה נוטל בהם הבכור פי שני' והפשוט חלק אחד והיינו שעובדי' לבכור שני ימים ולפשוט יום אחד וכן לעול'.
ה שחט אחד ממכירי אביו בהמה בחיי אביה' ודרכו. לתת המתנו' לאביהם ואח"כ מת אביה' קוד' שהורמו המתנות נוטל הבכור פי שני' במתנות של אותה בהמה דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי והוו כאלו באו ליד אביה' בחייו.
ו כבר אמרנו שאין הבכור נוטל פי שני' בשבח ששבחו נכסי' לאחר מיתת אביו מ"מ תקנו חז"ל כשבאי' לחלוק נוטל הבכור ב' חלקים מן הנכסי' כמו שהן עם שבחן ואח"כ שמין שבח היתר שנטל ונותן לאחיו דמי' בעד יתר השבח שנטל עם חלק הבכורה ודוקא בשבח דאישתנו הנכסים כגון כרמל שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרי' אבל אם שבחו הנכסי' מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל ונתעבה ואר' שעלתה שרטון מאליה ה"ז נוטל פי שני' בשבח בזה ואם מחמת הוצאה אינו נוטל בד"א שלא מיחה בהן אבל אם מיחה הבכור בפשוטי' ואמר להם אל תשביחו הנכסי' בהוצאה עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחו' אם לא עשו בהם שינוי כגון שהיו ענפים מחוברי' ובצרום שאין בהם שינוי אלא שבח בצירה יש בהם נוטל פי שנים בשבח בצירה ואם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום בשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח דריכה וגם לא בהפסד שא' נשפך היין או נתקלקלו הענבים שאינן שוין כמו שהיו שוין כשהיו ענבים משלמין דמי הענבים כשעת הגזילה דהיינו כמו שהיו שוין קודם הבציר וכן אם לא שינו כגון שבצורי' ונתקלקלו אין לו חלק בהפסד אע"פ שיש לו חלק בשבח כיון שמיחה ביד' ידו על העליונה.
ז כבר אמרנו שאין הבכור נוטל פי שנים במלו' שהיה לאביהם ביד אחרים ואפילו במלוה בשטר אינו נוטל ל"ש גבי קרקע ל"ש גבי מעות כולהו ראוי מיקרי שהרי היו מחוסרי גוביינא בד"א במלוה בלא משכון אבל אם היה משכון בידו שהלוה עליו לישראל אפי' משכנו בשעת הלואתו קרוי מוחזק ונוטל ממנו פי שני' דהא ק"ל בעל חוב קונה משכון וכדידיה דמיא אבל במשכון של גוים דק"ל אינו קונה משכון ראוי מיקרי ואינו נוטל ממנו פי שני' בד"א במשכון של גוי שעדיין לא הגיע זמנו לפדות אבל במשכון של גוי שכבר נחלט בדינא דמלכותא הרי הוא נחשב מוחזק ביד האב ונוטל ממנו פי שנים ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה כי שני' והוא דלא מטו זימנא בחיי אבוהון שכיון שלא היה יכול לסלקו בחייו קרוי לו מוחזק ונוטל ממנו בכורו של מלוה פי שנים וגם כיון שבכלות הזמן יכול הלוה לסלקו קרוי נמי מוחזק לגבי לוה ובכור הלוה נוטל ג"כ ממנו פי שנים כשחוזר להם ואם היה לאב מלוה ביד הבכור ה"ז ספק אם יטול בה פי שנים אם לא דמספקא לן אם נאמר בכגון דא ודאי הבכור רוצה לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו כדי שיהא אביו קרוי מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה ואם כן הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין כלומר נוטל במלוה זו חצי חלק בכורה ואם היה לאב שותפו' ביד אחרים אפילו בעיר אחרת קרוי מוחזק ונוטל ממנו פי שנים ואם השותף הלוה עסק השותפות על משכונו דינו עמהם בדין משכון שבידו שכתבנו הן של ישראל הן של גוים.
ח חלק בכורה מתנה קרייה רחמנא דכתיב לתת לו פי שנים והנותן מתנה ומזכה לו ע"י אחר אין מקבל מתנה זוכה במתנתו עד שישמע ויתרצה בה שאילו כששמע צווח לא זכה לפיכך חלק בכורה נמי שהיא במתנה לא זכה בה בכור עד שיכוין לזכות בה ואלו אמר אינו רוצה בה אבד זכותו מיד וזו היא שאמרו שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כמ"ש בסעיף י' בע"ה כשם שאמרו במקבל מתנה שאם צווח בשעה ששמע לא קנה ומטעם זה ג"כ אמרנו כל שבח שהשביחו נכסים בהוצאה כל זמן שלא גלה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה אפי' בדברים ולא אשתנו הנכסים הרי הוא של אחיו ומיד שגל' דעתו ומיחה ואמר שהוא רוצה לזכות בה זכה ושלו השבח ח כמ"ש בסעיף ו' ומטעם זה ג"כ בכור שמכר חלק בכורה שלו קוד' חלוקה ממכרו קיים שכיון שגלה דעתו שהוא חפץ במתנתו זאת היא שלו ויכול למוכרה אפי' קודם חלוקה ולפיכך גם אם חילק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלין ונטל חלק כפשוט גילה בדעתו שמחל על חלק בכורתו ואבד בכורתו בכל הנכסים אפי' בגילוי דעת בעלמא כיון דמתנה קרייה רחמנא ואינו נוטל גם בשאר אלא כפשוט.
ט בד"א שלא מיחה אבל אם מיחה ואמר בפני שנים עניינים אלו שאני חולק עם אחי בשוה לא מפני שמחלתי חלק בכורה הרי זו מחאה ולא ויתר בשאר נכסים ואפי' מיחה בענבים כשהם מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר נכסים כיון שמיחה וחלק בשוה מיד בעוד שלא נעשה בהם שינוי גדול אבל אם מיחה ועשו שינוי גדול שהמתין עד שדרכום וחלק עמהם בשוה ביין ולא מיחה בהם משנעשה יין ויתר גם בשאר נכסים הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים וחלק עמהם בשוה בזתים שהרי ויתר בכל וכן כל כיוצא בזה..
י יצא עליה' ש"ח בכור פורע בו פי שנים ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים רשאי כדכתיבנא טעמא לעיל מתנה קרייה רחמנ' ואין נותנין לאדם מתנה בע"כ וכ"ת מאי נ"מ במה שאומ' אינו נוטל פי שנים ואינו פורע פי שנים יש נפקות' בדבר שאם שאר היורשי' קטנים או אם אינן כאן שאין ב"ח יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות שרוצה ליטול ויש מי שאומר שאם אח"כ רוצה לחזור בו שוב אינו יכול שמיד שמחל זכו היורשים בחלקו ודוקא בחלק הבכור דמתנה קרייה רחמנא דמיד שאמר אי איפשי בה דבריו קיימין הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה אבל בחלק פשוטו' אי אמר לא יריתנא ולא פרענא וכי פרעו אחי בזוזי הדר ואמר הבו לי מנתי ואפרע לכו זוזי מצי הדר דמכי מיית אבוה זכה בחלק פשוטו וכי אמ' לא יריתנא ולא פרענא דיבור בעלמא הוא ואין כאן לא זביני ולא מתנה ולא הפקר ולמה לא יחזור בו. היו לאביהם קרקעות משועבדי' לאחרי' מיקרי מוחזקים ונוטל בהם הבכור פי שנים אבל אם חייבים מס למלך ודר' המלך ליקח קרקע בעד המס הרי הקרקע מוחזקת ביד המלך שהמלך נקרא מוחזק בכל הקרקע המשועבדי' בעד מס והרי היא ראוי לגבי אביהם ואין הבכור נוטל פי שנים אבל במקום שאין דרך המלך ליטול הקרקע מיקרי מוחז' ונוטל הבכור פי שני' היה לאביהם קרקע המוכת' לו לו מאחרי' מהיום ולאחד מיתה או שהיתה לו קרקע שגזלוה ממנו וק"ל קרקע אינה נגזל וכן אם נגנבו לו ספרי' מסתמ' אין דרכו להתייאש מהם כל אלו נקראו מוחזקים וניטל הבכור פי שנים מהם.
סימן רעט
דין האומר זה בני או אחי או עבדי וחוזר ואומר איפכא ובו ו' סעיפים:
א כשם שהאמינה התורה לאב להכיר את שהוא מוחזק שהוא בנו לומר עליו שהוא בכורו לתת לו חלק בכורתו דכתיב את הבכור יכיר כן נאמר ה"ה שיהא נאמן לומר על אחר שאין מוחזק לבנו לומ' עליו שהו' בנו לתת לו ירושתו וה"ה על אח' לומר עליו שהוא אח' משאר קרוביו הראוי לירש אותו ליורשו דמ"ש לפיכך האומר זה בני או זה אחי או אבי או שאר היורשים שיירש אותו אע"פי שהם אנשים שאינם מוחזקי' שהם קרוביו ה"ז נאמן ויירשנו בין שאמר כן כשהוא בריא בין שאמר כן כשהוא ש"מ או אפי' נשתתק וכתב בכתב ידו שזה יורשו בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין ויירשנו ול"מ קרא שהוא נאמן לומ' כן על נכסים שהם בידו בשעה שאומר כך דפשיט' הוא דנאמן במגיד אי בעי יהיב ליה כל אשר לו במתנה אלא אפי' על נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס דבאותו זמן ליכא האי מיגו שאינו יכול לדבר אפ"ה נאמן עכשיו לומר כן דאל"כ קרא למה לי.
ב ודיקא לתת לו ירושה אמרינן בשאר קרובים שהאמינה דתורה אבל ליטול ממנו ירושה לא אמרינן שהאמינה התורה בשאר קרובים לפיכך אם היינו מוחזקין באחד שהוא אחיו או בן אחיו או בן דודו ואמר עליו אינו אחי ובן אחי או אינו בן דודו כדי שלא יירשנו אינו נאמן אע"ג שיש כאן ג"כ מיגו שהיה יכול להעביר ממנו הנחלה ולתתה לאחרים מ"מ לא מצינו שהאמינתו התורה והוי כאילו אמר אחי הוא ולא יירשני שאין זה בידו כמ"ש אבל נאמן הוא על מי שהוא מוחזק לבנו לומר עליו שאינו בנו כדי שלא יירשנו דגבי בנו מצינו שהאמינתו אפי לסלקו מן הירושה דכתיב יכירנו שיכול להכיר אפי בן בין הבנים לומר זהוא בכורו ואפי' הוא מוחזק בין שני או בן שלישי שלו וא"כ הראשונים אינ' בניו אלא ממזרים אפ"ה נאמן כמ"ש בלבוש הבוץ וארגמן ואפי' היו לבן בנים ג"כ נאמן עליו לסלקו מן הירושה ואע"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לעניין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו כשיש לו בנים כמ"ש בלבוש הבוץ סימן נאמן הוא עליו לעניין שלא יירשנו ובניו מיהו דוקא בעוד שהבן חי האמינתו התורה עליו בין לתת לו בין ליטול ממנו אבל אם מת הבן ואמר על בני בניו אין אלו בני בני כי אב הם לא היה בני אינו נאמן אף על הירושה כיון שאין הבן קיים דה"ל לגבי בני בניו כאילו אמר זה אינו אחי שאינו נאמן שלא האמינתו התורה אלא לגבי בנו כשהוא קיים.
ג האומר זה בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן במה שאמר עבדי ואע"פ שנוכל לתרץ דבריו ולומר האי דקרי ליה מתחלה בני משום דאורכו כבנו דחזקה הוא שאין אדם קורא לעבדו בנו וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שאין זה חזרה מדיבורו אלא פירש שמה שקראו עבדו ר"ל שהוא משמשו כעבד אבל הוא בנו ונאמן אפי' אינו משמשו כתשמיש של עבד מ"מ מפני אהבתו אמר כן שמקובל עליו תשמישו אפי' היא קלה כת כתשמישי עבדות. אבל אם אמר עבדי זה שוה כך וכך או כיוצא בזה דברים שאין אומרים אותן אלא לעבד וחזר ואמר בני אינו נאמן אפי' משמשו בעבר שאם היה בנו לא היה אומר עליו כך.
ד היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא זה וחזר ואמ' עבדי נאמן שלא אמר תחלה בני אלא לפוטרו מן המכס אבל אם אמר בבית המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני אינו נאמן דא"כ למאי קראו מתחל' עבדי בבית המכס והא דמהימן בבית המכס כי אמר עבדי הוא ה"מ דלא אתחזק' אמיה בבת ישראל אבל אי אתחזקה אמיה בבת ישראל לאו כל כמיניה למימר עליה עבדי הוא דכי מהימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר הוא דאיכא למימר אוליד ליה מחייבי כריתות א"נ דידוע דבר איתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה הוא דה"ל ממזר ממילא אבל בעלמא לא מהימן למימר ממזר הוא או עבד הוא לפיכך הוא נמי כיון דאתחזק דזו איתתיה היא והיא אתחזקת בבת ישראל לאו כל כמיניה לאחזוקה בשפחה.
ה לא יקר' אדם לעבד אב' פלו' או לשפחה א מ' פלונית שלא יב' מהדבר תקלה שיאמרו זה הו' הבן ונפגם לפי' אם היו עבדים ושפחות חשובי' ביותר ויש להם קול וכל הקהל מכירים אותם ואת בניהם ועבדי אדוניהם כגון עבדי הנשיא הרי אלו מותר לקרות להם אבא ואימא.
ו מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנגד בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו דלגבי ממון אזלי' בתר חזקה דחזקה שלא עשה בעילתו בעילת זנות ותלינן לומר ודאי שחררה קודם שבא עליה ובא עליה לשם קידושין אבל לא סמכינן אחזקה זו להתירו בבת ישראל עד שיביא ראיי' שנשתחררה אמו ואח"כ ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו והיא עדיפא מחזקה שאין עושה בעילתו בעיות זנות ואם הוא משאר הדיוטות ואצ"ל אם היה מן המפקירין עצמן לכך ה"ז בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו משעבדין בו ומוכרין אות כעבד גמור ואם אין לאביו בן חו' ממנו אשת אביו מתייבמת שאין בן השפחה פוטר מן היבום כמבואר במקומו וי"א דחולצת ולא מתייבמת מספק ועיין בלבוש הבו' וארג סימן קנ"ו וי"א דגם לעניין ממון ספק הוא ואמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה ואינו מוציא הירושה משאר היורשים בלא ראייה וכתב מורי וכן נ"ל.
סימן רפ
אמר אחד זה אחינו או שבא אחד ואמר אני אחיך ובו י"ב סעיפים:
א כל היורשים יורשין בחזקתן כלומר שהם מוחזקין לבריות שהם יורשיו של זה המת כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק להו שהוא בנו של פלוני או אחיו אע"פי שאינ' עדי היחוס ולא ידעו אמתת היחוסי' אלא סתם זה בנו של פלוני וזה אחיו של פלוני הרי אלו יורשים בעדות זו.
ב יעקב שמת והניח שני בנים ראובן ושמעון ולא הוחזק ליעקב עוד בן אחר אלא אלו השנים ואח"כ תפס ראובן את לוי מן השוק ואמר גם זה אחינו הוא ויש לו לחלוק עמנו ושמעון אומר איני יודע הרי שמעון נוטל חצי הממון שהרי אינו מודה ללוי כלום וראובן נוטל שליש שהרי לא הודה לו אלא שהם ג' אחי' ויגיע לכל אחד שליש ולוי נוטל שתות המותר ועל השאר הוא אצל שמעון המע"ה מת לוי יחזור השתות לראובן ואין לשמעון חלק בו דא"ל ראובן הרי החזקת כבר מנחלה שהיתה ראויה ללוי מאבינו אות' טול לך בירושת' שהרי לא מחל לך חלקו ועד עתה בתורת גזל היה בידך ועתה תירש אותו חלק מן הדין וגם אני אירש חלקי שנתתי לו ונמצינו אני ואתה שוין בנחלתו ואם נפלו ללוי נכסים ממקו' אחר יחלקו אות' ראובן ושמעון שהרי ראובן מודה לשמעון שלוי זה היה אחיה' ויורשין שניהם בשו'. וכל זמן שהנכסי' שלקח לוי מראובן הן בעין או שאר נכסי' הבאין מחמתו נוטלן ראובן בראש שהרי משלו נתנ' לו ולא פחתו מחלקו של שמעון כלום אבל אי ליתניהו להני נכסי' ולא הבא מחמתן אין ראובן נוטל כלו' בראש אלא חולק עם שמעון בשוה שהרי ממקום אחר בא ללוי.
ג ואם אותו השתות שלק' לוי השביח מאליו אצל לוי ואח"כ מת לוי אם הוא שבח המגיע לכתפי' כגון ענבי' שהגיעו להבצר הרי השבח הזה הוא כנכסי' שנפלו לו ממקו' אחר ויחלוקו בהם ראובן ושמעון ואם עדיין לא הגיעו להבצר הרי הם של ראובן לבדו דשתות שלו השביח.
ד ואם שמעון טוען מתחלה ברי ואמר ברי לי שאין לוי זה אחי שאז ג"כ לא נשתנה דינו של לוי שאינו נוטל אלא השתות כמ"ש אם אח"כ מת לוי והניח נכסי' בין אותו השתות בין שאר נכסי' שנפלו לו ממקום אחר בכולם לא יירש שמעון ממנו כלו' שהרי הודה ברי ואמר שאין לוי זה אחיו אלא ראובן לבדו יירש השתות עם שאר נכסי' שהניח לוי.
ה וכן הדין בכל היורשי' שמקצת' יודו ביורשי' אחרים ומקצת' לא יודו.
ו הרי שיושב בנחלתו ובא אחד ואמר לו אחיך אני חלוק עמי וזה אומר לו איני מכריך נאמן אפי' שיצא הקול שיש לו אח במדינת הים.
ז מי שמת והניח בן וט' מטוס או אנדרוגינוס הרי הבן יורש הכל בתורת ירוש' שהוא ודאי יורש והטומטו' והאנדרוגנו' הם ספק דשמא נקבות הן ואין ספק מוציא מידי ודאי לפיכך אינו נוטל כלו' בתורת ירושה אבל מצד דשמא היא נקיבה צריך הבן לזון אותו עד שיבגר ממ"נ אם הוא זכר הרי חצי שלו ואם נקיבה צריך לזון אותה כמ"ש סעי' ט' וכן כל ודאי וספק הודאי נוטל הכל ואין הספק מוציא ודאי ולכן ראובן שיצא בנו למדינת הים ואין יודעין אם הוא חי או לא ואין כאן עוד בן אחר אין אחי ראובן יורדין לנחלה בנכסי ראובן דמוקמינן אותו הבן שיצא על חזקתו שהוא חי אבל אם יצאו ראובן ואשתו למדינת הים ושמעו שמתו והניחו נכסי' כאן לא חיישי' שמא ילדו שם דמוקמי' להו ג"כ אחזקתן שלא ילדו ואחי ראובן יורשי נכסי ראובן.
ח הניח בנות וטומטו' או אנדרוגינוס כולן יורשין בשוה ממ"נ דלא גרעי הטומטום ואנדרגינוס מבת ונוטלין לפחו' כאחת הבנות ולא יטלו יותר דשמא לאו זכר הוא והמע"ה.
ט כבר נתבאר בלבוש הבו' וארגמן סימן קי"ב דמי שמת והניח בנים ובנות אם הנכסים מרובין ירשו הבני' והבנות יזונו מן הנכסי' אם הם מועטי' הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים כו' ע"ש לפיכך מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום או אנדרוגינוס בזמן שהנכסי' מרובין הבנים יורשי' ודוחין הטומטו' אצל הבנות וניזון עמה' כמו בת שיאמרו לו נקבה את ובזמן שהנכסי' מועטין הבנות דוחות את הטומטו' אצל הבני' ואומרות לו זכר אתה ואין לך עמנו מזונות. וי"א גם במה שכתבתי בסעי' ח' כשהניח בת וטומטו' אם הנכסי' מרובי' נוטל הטומטו' ג' חלקי' והבת לא תיטול אלא רביעית הנכסי' דפלגא שקיל ממ"נ שאם הוא נקבה פלגא שלו ואידך פלגא שמא זכר הוא ויש לו ליטול הכל אלא שחייב לזון הבת עד שתבגר וה"ל אידך פלגא ממון המוטל בספק וחולקין והוא שיש באותו רביע שיעור שתיזון עד שתבגר שאז אין לה יותר ממ"נ ואם אין בו שיעור זה משלי' לה עד אותו שיעור שהרי אם הטומטו' נקבה היא פלגא לבת ואם הוא זכר עכ"פ צריך להשלי' לזון אותה עד שתבגר ואם הנכסי' מועטי' אין לטומטו' כלו' דהבת עכ"פ יש לה חלק בהן דאם הוא נקב' הרי פלגא לבת וא' הוא זכר הוי הכל לבת ליזון אותה והוא ישאל על הפתחי' לפיכך תוכל לדחותו לומר זכר הוא והיא נוטלת הכל ואם הניח בן וטומטום אם הנכסי' מועטי' הטומטו' נוטל ג' חלקים פלגא ממ"נ שאפי' אם הוא נקיבה הרי צריך לזון אותה ואידך פלגא שמא נקיבה היא ויש לה ליטול הכל וא"כ ה"ל ממון המוטל בספק וחולקין וא' הנכסי' מרובין הבן נוטל הכל בירושה והטומטי' ניזון כבת ולא יירש.
י אשה שיש לה נכסי' ונפל הבית עליה ועל בנה ומתו יורשי הבן כגון אחיו מאביו אומרים האם מתה תחלה והבן יורשה ואנחנו נירש אותו ויורשי האם אומרי' הבן מת תחלה ואין הבן יורש אמו בקב' להנחיל לאחיו מן האב כיון שהנכסי' היו בחזקת האם מעמידי' אותה בחזקת יורש האם מפני שהם יורשים ודאי כלומר שהם מוחזקין אבל יורשי הבן ספק הם שאם מת הבן תחלה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום ובאי' הם להוציא והמע"ה וה"ה לנפל הבית עליו ועל בתו נשואה ואין ידוע איזה מת תחלה והבעל אומר האב מת תחלה וירשתו בתו ואני יורש את אשתי הנכסים בחזקת יורש האב ואין הבעל יורש בהם כלום
יא נפל הבי' עליו ועל בן בתו ואין ידוע איזה מהם מת תחלה אם מת האב תחלה הרי ירשנו בן בתו ומוריש לקרוביו שהם אחיו מאביו ואם בן בתו מת תחלה הרי הנכסים בחזקת יורשי האב שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו י"א דהכא נמי הנכסים בחזק' האב כיון שהוחזקה הנחלה באותו שבט כמו בסעיף הקודם וכן הדין אם נשבה האב ומת בשביה ומת כן בתו כאן או שנשבה בן בתו ומת בשביה ומת אבי אמו כאן ואין ידוע איזה מת קודם שהנכסים בחזקת האב. וי"א דגבי אלו הוי דינא דיחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת דסבירא ליה דלא דמי להא דלעיל כשנפל הבית על הבן ועל האם דהת' אם מת הבן תחלה ואחר כך האם באו הנכסי' מיד ליד קרוביה ולכן מעמידין כל הנכסי' מיד לחזקתן אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו וכן כשנשבה ומת בשביה ובן בתו מת כאן או איפכא ממ"נ הנחלה ממשמשת בתחלה בקבר לבת שהיא קרובה וראשונה אל האב אלא שהספק הוא אם מת האב תחלה ונפלה הנחלה לבת בקבר וממנה תחזור ותמשמש למעלה לאחי אביה או בני אחי אביה לקרוב קרוב קודם ולא למטה לבנה דהא אמרינן שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו הלכך הואיל וע"כ ממ"נ צריכה הנחלה למשמש תחלה ליורש אחר וממנו לקרובים ואינה באה מיד לחזקת מי שתישאר בידו אע"פ שהיא עדיין בחזקת אותו שבט הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום וספק אם תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו.
יב נפל הבית עליו ועל אביו או על א' מורישיו והיה על הבן ש"ח או כתובה ואין לו לפרוע אלא מאלו הנכסי' שראוי היה לירש יורשי האב אומרים הבמת תחל ולא ירש כלום ולא יגבו הכתובה או הבעלי חובות מאלו הנכסי' שהיה ראוי לירש ולא ירש והאשה ובעלי חובות אומרי' האב מת תחלה והנכסי' בחזקת יורשי אב ונגבה מהם את חובותינו על בעלי החובות והאשה להביא ראייה שהאב מת תחלה ואם לא יביאו ראייה לא יטלו כלום שהנכסי' בחזקת יורשי האב הס שהרי הם יורשי' ודאי או מן האב או מן הבן וכמוחזקים דמי שהרי האב היה מוחזק בנכסיו ואלו באים מכחו וב"ח וכתובה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ראובן ואשתו וד' בנותיו היו בבית ונפל עליהם הבית ומתו יורשי ראובן אומרים שמא ראובן או אחת מבנותיו מתו באחרונה והרי אנו יורשים הכל שהרי רוב המתי' היו קרובינו מורישנו חוץ מן האשה אפ"ה חולקין הכתובה עם יורשי האשה דק"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם היו הבנות נשואות ובא בעל של כל אחת ומבקש חלקו חולקין הממון על ו' חלקי' ד' חלקי' לבעלי הבנות וחלק אחד ליורשי האשה וחלק אחד ליורשי ראובן.
סימן רפא
המעביר נכסיו מבניו לתנם לאחר ובו י"ס:
א כבר ידעת שאין אדם יכול להתנות על מה שכתוב בתור' דלאו כל כמיניה לבטל מה שצותה התור' והנה התורה ככר זכתה הירושה לקרובי' קרוב קרוב קודם כמו שהם מסודרים בפסיק ואיש כי ימות וגומר לפיכך אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מהיורש בין שצוה והוא א כריא כין שהיה שכ"מ בין ע"פ בין בכתב לפיכך האומר איש פלו' בכורי לא יטול פי שנים איש פלו' בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום וכן אם אמר איש פלני ירשני ואפי' הוא אחיו במקום שיש לו בת או בתי תרשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום שהרי מתנה על מה שכתוב בתורה וכן כל כיוצא בזה אבל אם היו לו יורשים רבים כגון בנים רבים או אחי' רבי' או בנות רבות ואמר כשהוא ש"מ פלו' בני יירשני מכלל בני או פלוני אחר ירשני מכלל אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי או שריבה לא' ומיעט לא' דבריו קיימין דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבניו לכל א' מה שירצה וה"ה לשאר יורשין בר"א שאמר כן בע"פ אבל אם כתב להם בכתב בשאר יורשין ג"כ דבריו קיימין שאין דרך בשאר יורשין לעשות אחד מהם אפוטרופא על האחרים אבל בבניו דוקא בעל פה דבריו קיימין אבל בכתב אם כתב כל נכסיו לאחד מבניו קים להו לחז"ל שלא עשאו אלא אפוטרופס דלכך טרח וכתב לומד שאינו מורישו הכל אלא עושה אותו אפוטרופוס וע"ל סימן רמ"ו סעיף ד'.
ב אמר פלוני בני יירש חצי נכסי ושאר בני חצי או אפי' שאמר פלוני בני יירש הכל ולא יותר דבריו קיימין שהרי לא עקר בדבריו ירושה מאחרים וכתיב והיה ביום הנחילו וגו'.
ג אבל אם אמר פלוני בני לא יירש אלא כך וכך או שאמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון או שאמר לא יירש שמעון בכל אלו הלשונות הרי הוא עוקר ירושה מיורש אחד והוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא אמר כלום וכן היכא דתליא ירושה דראובן בלא יורש דשמעון כגון שאמר לא יירש שמעון אלא לראובן לא אמר כלום דהא מ"מ עוקר נחלה אבל אם אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון ביון דלא תליא לירושת ראובן בלא יירש דשמעון דבריו קיימין דמיד שאמר ראובן בני יירש קנה ודקאמר אח"כ שמעון לא יירש שפת יתר הוא וכמאן דלתיה דמי.
ד בד"א א בפשוטים אבל אם יש בכור ביניהם אינו יכול בשום פנים להעביר ולמעט מחלק בכורתו כלום להוריש לשו' אדם אפי' לא' מן האחין בין אמר לא יירש פי שנים בין אמר לא יטול פי שנים בין אמר יירש כפשוט לא אמר כלום דבפירוש כתבה התורה גבי בכור לא יוכל לבכר את בן האהובה ואפילו במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים יש לבטלו ואין לילך אחר המנהג הואיל והוא נגד דין תודה.
ה בד"א שיכול האב להוסיף ולגרוע לאחד מן היורשין או לבן בין הבנים בלשון ירושה בש"מ דעליה משמע דקאי ביום הנחילו את בניו אבל בבריא לא קרינן ביום הנחילו את בניו שיום הנחילו עדיין לא בא לפיכך אינו יכול לא להוסיף ולא לגרוע הירושה בלשון ירושה לשום אחד מהם בין לבכור בין לאחד משאר היורשין.
ו והיכא שיש לו בכור ופשוטים וריבה לאחר בלשון ירושה כגון שאמר פלו' בני יירש הכל או יירש כך וכך או שהשוה להם הבכור כשם שדבריו בטלים אצל הבכור כמ"ש בסעיף ד' כך הם בטלים אצל הפשיטי' אלא חולקין הכל בשוה כאילו לא אמר כלום שהרי אותן שריבה להם צריכין למלאות לבכור פי שנים מאותו הריבוי שריבה להן נמצא שבטלה הצוואה שהרי נפחתה להם מטה שצוה וכיון שבטלה מכללה חזרה הירושה לעיקר הדין שיטול הבכור פי שנים והשאר יחלוקו בשוה וי"א שחלוקת הפשוטי' קיימת ומתקבצים מכולם כפי השבון ומשלימין לבכור לפי שהבכור עם האחין בזה כדין ב"ה שיש לו חלק בכורתו אצל כולם מחוב אביהם שזכתה לו התורה ממנו ונוטל מהם כפי חשבון מה שנתן להם אביהם.
ז אין כל הדברים הללו אמורים אלא בשאמר בלשון ירושה שמתנה על מה שכתוב בתורה שכתבה בכל קרוב קרוב קודם וירש אותה אבל אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימים לפיכך המחלק נכסיו על פיו במתנה כשהוא ש"מ וריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם הבכור או שנתן למי שאינו ראוי ליורשו דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אע"פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף קאי לשון מתנה לכאן ולכאן דבריו קיימין כיצד תנתן שדה פלוני לפלוני בני וירשנה או שאמר וירשנה ותנתן לו או שאמר וירשנה ותנתן לו וירשנה הואיל ויש שם לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר יורש פלוני שדה פלוני' ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלוני' קנו אע"פי שזה שאמר לו בלשון ירושה אינו זה שאמר לו בלשון מתנה לשון מתנה קאי לכאן ולכאן והוא שלא ישהה בין אמירה לאמיד' כדי דיבור דהוי כאילו אמר ל' מתנה לכל אחד דקאי למעלה ולמטה אבל אם שהה צריך שיהיה לשון המתנה מעורב בשלשתן. בד"א בג' שדות לג' בני אדם אבל אם נתנן לאדם אחד או שדה אחת לג' בני אדם יחד אפי' לאחר כדי דיבור מהני דכשם ששתפם בשדה ערבם כולם בלשון י"א דוקא שאמר ותנתן בוי"ו אבל אם אמר תנתן בלא וי"ו לא מהני לשון ירושה דלפניו דתנתן שאח"כ מילת' באפי נפשיה הו'. הכותב לבתו שתקח לאחר מיתו כחצי חלק זכר דיני כירושה בעלמא דפשיטא הוא שלא עולה כחה יותר מן הזכרים אלא לא ביקש רק לעשותה כחצי זכר וכחה בו ככח הוכר בחלקו ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו וכן עישור נכסי הבת ובן כל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים אע"פ שכתב לה מהיום ולאחר מיתה ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה אבל לא אח"כ שאין אדם יכול להקנות דשב"ל וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל מיהו נ"ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב ש"ח לבתו ולהתנו' שאם יתן היורש לבתו חלק בחצי זכר יפטר מן החוב צריך לתת לה החצי מכל אשר לו שהרי עשאה כב"ח והחוב הוא עיקר ולכן צריך לקיים תנאו או ישלם לה חובו וכן המנהג עכ"ל כתב לבתו שטר חצי זכר וכתב לה ליוצאי חלציה כל בניה ובנותיה נוטלים בשוה דכולהו יוצאי חלציה הם אא"כ כתב יורשיה יוצאי חלציה שאז פירושו יוצאי חלציה ואיזה מיוצאי חלציה הראויים לירש אותה מן התורה דהיינו הזכרים ואם אין לה זכרים אז יטלו בנותיה כדין תורה התנה שלא יהא חלק לבתו בספרים והלוה על ספרים כבר כתבנו בסימן רע"ח סעיף ז' דק"ל הב"ח קונה המשכון וא"כ אין לבת חלק אפילו בספרים שהלוה עליהם נ"ל ותמיהני על מורי ז"ל שכתב כאן שנוטלת ולעיל הסכים דב"ח קונה משכון וצריך עיון.
ח אם אמר לשון יחזיק כגון פלוני יחזיק בנכסי וכן לשון יחלוק שאמר פלו' ופלו' יחלוקו נכסי הוי כמו לשון מתנה ודבריו קיימין אפי' אמר ג"כ לשון ירושה באותו מאמר כגון פלוני יירש ויחזיק כמו במתנה.
ט ואע"פי שלא שייר ליורש כלום דבריו קיימין שהרי לא בעי' שייר במתנת ש"מ היכא שמת מתוך אותו חולי דדבריו ככתובים וכמסורין דמי.
י מי שהיו לו בני אחיות ובן אח ונתן מתנה לבן האח וכתב וצוה שבאותה מתנה סלק את בן האח מכל חלק וזכות שיש לו בירושתו ואחרי כן מת ובאין בני האחיות ורוצים לירש וטועינן מאחר שסילק את בן האח הרי נפלה שאר כל הירושה להם אין בדבריהם כלום אלא בן האח נוטל את הכל שבלשון זה שכתב שהוא סלק את בן האח מירושתו הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דהיאך מסלקו והתורה אמרה שיירש וכ"ש כאן שאין לו יורש אחר מי יירשנו אלא הוא כל זמן שלא נתן נכסיו לאחרי' לפיכך נוטל בן האח הכל ובני האחיות בנכרי' נחשבו כל זמן שבן האח קיים. ד' אחיות שהיה להן אח שאינו נוהג כשורה ורצו להבריח ירושתן ממנו שלא יירש אותם אותו האח וכתבו שטר שכל אחת מהם נותנת כל נכסיה מעכשיו לג' אחיותיה אין כאן מתנ' כלל שהרי ח' כל חממון כל חלק על מקומו הראשון והרי הוא של ארבעתן יחד בשותפות כבתחלה ולא עשו כלום והאח יורש אותן ולא אמרינן ניזיל בתר אומדנא ואומד דעתן הוא שדעתן היתה שלא יירש האח נכסיהון אלא ישארו ביד האחיות כמו דאמרינן גבי מי ששמע שמת בנו ועמד וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דמתנתו בטלה ה"נ נימא אומד דעתן היתה שלא יירש האח נכסיהן דלא דמי דכל היכא דאזלינן בתר אומדנא אנו מבטלין המעשה שעשה ונשאר העניין כמו שהיה בתחלה כמו גבי שמע שמת בנו כו' שהמעשה בטל והבן יירש כבתחלה אבל בנדון זה אף כי ידוע שכוונו להבריח מן האח הרי לא עשו דבר שיש בו הברחה והדברים שבלב לא מעיקר' נחלה דאורייתא לפיכך יורש האח מיד שתמות איזה מהן בלא זרע ואם לא היו המתנות מעבשיו אלא מהיום ושעה אחת קודם למיתתן אין האח יורש כי אם אחר מיתת האחרונת שהרי מיד כשמתה אחת נפלו נכסיה לאחיותיה במתנה ואין האח יורש עד שתמות האחרונה בלא זרע. בד"א שנתנו סתם כל אחת לאחיותיה ולא פירשו איזו נתנה ראשונה ואיזו נתנה אחרונה אבל אם כתוב בשטר שזו נתנה ראשונה לג' אחיותיה ואח"כ נתנה השנית ואח"כ השלישית ואח"כ הרביעית הרי כל הקודמת בנתינה חזרה וזכתה בנכסים שחזרו ונתנו לה אחיותיה וישתנה הדין לפי החשבון כיצד כגון ד' אחיו' מחלה גועה חגלה מלכה והיה להם ממון יחד סך הכל ק"ח זהובים לכל אחת כ"ז זהובים ונתנה תחלה מחלה כל ממונה לאחיותיה נמצא לא נשאר בידה מאומה וביד כל אחת מן הג' האחרות יש ל"ו זהובים ואח"כ נתנה נועה כל אשר לה לאחיותיה הרי לא נשאר בידה מאומה וחזר ליד מחלה מממונה י"ב זהובים וביד הגלה ומלכה יש כל אחת מ"ד הזהובים ואחר כך נתנה הגלה כל אשר לה לאחיותיה הרי לא נשאר לה מאומה וחזרו ליד מחלה עוד ט"ז זהובים הרי יש בידה כ"ח זהובים וליד נועה חזרו ט"ז זהובים וביד מלכה יש ס"ד זהובים אחר כך נתנה מלכה כל אשר לה לאחיותיה הרי חזרו ליד מחלה עוד ב"א זהובים ושליש ויש בידה מ"ט זהובים ושליש וביד גועה ל"ז זהובים ושליש וביד חגלה ב"א זהובים ושליש וביד מלכה לא נשאר כלום ואפילו נכתב כל זה בשטר אחד הוי דינא הכי אם מתו שלש האחיות הראשונות שונות ונשארה הרביעית אותה שנתנה באחרונה וירש האח כל הממון שהרי לרביעית לא נשארה לה מאומה וכל הממון היה של שלש האחיות שמתו כבר והרי יורשם אחיהם ואם אותת שנתנה באחרונה מתה ונשארה אחת מן האחרות יירש האח חלק שתים האחרות שמתו ואותה שהיא חיה עדיין ישאר לה חלקה כפי חשבון המפורש למעלה אם היא ראשונה או שנייה או שלישית כמו שנתבאר.
סימן רפב
שלא להעביר נחלה ממי שראוי לירש ובו סעיף אחד:
א כיון שהקפידה התורה כל כך בסדר הנחלות לקרוב קרוב קודם אחז"ל שלא יעביר שום אדם נחלתו לאחרי' במקום שיש לו יורשי' וכל הנותן נכסיו לאחרי' והני' יורשי' אע"פי שמה שעשה עשוי וזכה המקבל המתנה מ"מ אין רוח חכמים נוחה מן הנותן שהעביר את הנחלה אפי' אם אין היורשין נוהגין כשורה דלא ידע מאי זרעא נפיק מיניה לפיכך מדת חסידות הוא שלא יעיד שום אדם ולא יהיה שום אדם חשוב בצוואה זו כשמעבירין הירושה מהיורש אפי ממי שאין נוהג בשורה למי שהוא חכם ונוהג כשורה מי שצוה בעת מותו לעשות בנכסיו הטוב שאיפשר לעשות בהן יתנוהו ליורשיו שאין טוב וישר ממנו שהרי התורה זכתה לו.
סימן רפג
דין ירושת גוי וגר וישראל משומד ובו ג' סעיפים:
א הגוי יורש את אביו הגוי דבר תורה דכתיב ולבני לוט נתתי את ער ירושה והגר אינו יורש את אביו הגוי שהרי הגר בקטן שנולד דמי ואין לו יחס עם שום אדם אפילו עם בניו הנולדי' לו קודם שנתגייר כמ"ש פעמי' מ"מ אחז"ל שיהא הגר יורש את אביו הגוי מדבריהם כדי שלא יחזור לסורו בעבור הירושה וכיון שאין גר יורש את אביו גוי מן התורה ומן התורה אין לו שום זכות בנכסיו אלא מדברי סופרים לפיכך גוי וגר שירשו אביהם גוי יכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ויין נסך ואני מעות שכל זמן שלא באו לרשותו אין לו זכות בהן ולא הוי נהנה מע"ז ואם משבאו לרשותו הרי זכה ואסור אח"כ להחליפן דה"ל הנאה מע"ז ויין נסך ואין הגוי יורש את אביו הגר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דליכא למיחש למידי זבן גר את הגר אב ובנו אינו יורש אחד את השני לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אפילו היה לו בן שילדתו בקדושה מאחר שהורתו היתה שלא בקדושה אינו יורש את אביו ולא אביו יורשו. ישראל שהיה חייב לגוי ומת הגוי אם ידוע הוא לגוים חייב לפורעו משום קידוש השם ואם אין גוים יודעים מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו דראה ויתר גוים כתיב.
ב ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים מן התורה דהא ק"ל אע"ג דחטא ישראל הוא דכתיב חטא ישראל וגומר ועוד כתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ועשו ישראל משומד היה וירש והוריש לבניו ואם ראו ב"ד לאבד לו את ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא להחזיק ידי הרשע הרשות בידם דהפקר ב"ד הפקר ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומר להם. ואפי' כתב המשומד ונתן הנכסי' לאחרי' אין במתנתו כלום דמיד שמת מורישו של המשומד נפלו הנכסים קמי בניו ואין לו כח בהם דקנסוהו וי"א שמניחין הירושה ביד בית דין אולי יחזור בתשובה ואז יתנו לו ישראל ורש קרובו המשומד אפי' היה ממון המשומד מופקר ביד ישראלי' אחרים נותנין לקרוביו הראויים ליורשו בישראל ואפי' היו לו בנים בגיותו מישראלית אבל אם הנפקד שלח יד בממון הפקדון של המשומד בחיי המשומד קנאו הנפקד בשליחות יד שעשה דשוב אינו שומר עוד עליו אלא בגזלן שלקחו ממנו בכח וקנאו בחיי המשומד שהרי מותר לגוזלו וכן אם תבעו המשומד ובקש ממנו ממונו ולא רצה ליתנו לו אם יש לו עדי' על זה לנפקד זכה במה שבידו ואין יורשי המשומד יכולין להוציא מיד הנפקד הן בחיי המשומד הן לאחר מותו שכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי דהותר ממונו בחייו ואם לא החזיק בהן בחייו ומת נפלו מיד קמי יורשיו וצריך לתתן ליורשיו ישראל משומד שמתה לו אמו ויש לו קרובים מן האב אם המשומד גדול שראוי לקונסו בירושתו גם יורשיו אינם יורשין ממנו ונשאר הירושה ליורשי האם. ואם המשומד קטן שאינו ראוי לקנוס יורשין מן האב יורשין את אמו דמיד שמתה נפלו הנכסים קמי המשומד והם יורשין אותו וכן בעל יורש במקו' אשתו המשומד' אע"פ שמת אביה לאחר שנשתמד' ומתה היא אח"כ הבעל יורש אות' אע"ג שהיא גדולה לא שייך קנס לגבי דידה הואיל וידו כירה נפלו הנכסים מיד לידו.
ג לאה נשבית ואמה קבצה מעות לפדיונ' ואחר כך קודם שפדאוה נשתמדה לאה ונטמאה בין הגוים אם היה אפשר להחזיר המשות לכל אחד וא' היה הנכון והיושר שהרי לא התנדבו אלא ע"מ לפדותה ולא יצא המעות מרשותם עד שתפדה וכל זמן שלא תפדה הוא שלהם אבל אם א"א להחזיר לכל א' את שלו יעשו בו צרכי רבים והיותר טוב שמחזיקים לצורך פדיון שבוים ואם באולי יתכן שבאחרית הימים יוכלו לפדות בהם אותה שבוייה עצמה תפדה בהם וע"ל בע"ז סי' רנ"ג סעיף ו'.
סימן רפד
אין צריך עדות ליורש שהוא קרוב וצריך עדות שמת ובו ד' סעיפים.
א כל היורשי' יורשין בחזקה אע"פי שאין עדות גמורה שהוא יורש אלא שהעידו עדים שהוחזק להם שזה הוא בן פלוני או אחי פלוני הרי הוא יורש אע"פי שאינן עדי יחוס ולא יודעין אמית' יחוסו וה"ה בשאר יורשין מי שהוא מוחזק שהוא קרוב המת ואין אנו יודעין קרוב יותר ממנו ה"ז יורשו ולא חיישינן שמא יש קרוב יותר ממנו כל זמן שלא יתברר וע"ל סי' ר"פ סעי' ו' ואין מורידין קרוב לירושה על פי עד אחד.
ב אין היורשי' יורדין לנחלה עד שיביאו ראייה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גוי' מסיחין לפי תומ' אע"פי שמשיאין אשתו על פיה' ונוטלת כתובתה היינו משו' עיגונה ומשו' חומרה שהחמירו עליה בסופה הקילו בתחלה כמ"ש במקומו אבל היורשי' אינם נכנסי' לנחלה ע"פ הגוי' מסיחין לפי תומ' שאין מוציאין ממון מספק מחזקת המוחזק בו וכן אשה שבאה ואמר' מת בעלי אע"פ שהיא נאמנת ג"כ מטעמ' דלעיל אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה.
ג אשה שאמרה מת בעלי ונתייבמה הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה שנאמר יקו' על שם אחיו המת והרי קם.
ד מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדי' שטבע בפניהם ואבד זכרו אפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחל' היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרי' או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו אבל אם היה לו סימנים מובהקי' בגופו והכירו באותם סימנים בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבר זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת שמא ניצל ולא מת ויש כאן איסור כרת אבל לעניין ממון שישנו בחזרה אם העידו עדים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותם הדברים ואבד זכרו הרי אלו נוחלים על פיהם.
סימן רפה
שבוי שברח והיוצא לדעת מה יעשו בנכסיו ובו י' סעיפים:
א שבוי שנשבה ונשמע שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה אין מוציאין אותה מידם וכן הבורח מחמת סכנה שאלו יצאו מובהלין מנכסיהם ולא היה להם פנאי לצוות וגם אנוסי' הם שאינם יכולין לחזור ושמ' האמת הוא כך שמת כמו ששמעו והרי בדין חלקו ולמה נוציא אותם מידם. אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת אפילו ירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידם עד שיביאו ראייה שמת מורישן דשמא לא מת ואין לו פנאי לבא ואם היה רוצה שירדו קרוביו לנכסיו היה יכול לצוות שהרי יצא לדעת וע"ל סעיף זה.
ב ומן הטעם שכתבנו שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנות נפשות חייבין בית דין גם כן להתעסק בנכסיהם שלא יפסידו שהבית דין מצווין לפקח בעסקי כל העם וכיצד עושין כל המטלטלין יהיו מופקדין ביד נאמן על פי בית דין ואם יש קרקעות מורידין להם להיות באריסים קרובי' הראויין לירש כדי שיעבדו הקרקעות ויתעסקו בהם כראוי דאלו שאר בני אדם שאינם קרובי' אם נעמידם לאריסי' לא יכוונו אלא להרבות פירות להנאת' שהרי יש להם חלק בהם כאריסי' ולא יחושו להפסדת קרקע להכחישה מה שלא יעשו כן הקרובים הראויין לירש שהם ודאי ישביחו הנכסי' דשמא ימותו הבעלי' בשביה ויהיו הנכסים כולם שלה' ואף אם יחזרו יטול באריס ואם היו כאן יורשי' הרבה קצתן הן עובדי אדמה וקצתן אינן עובדי אדמה מעמידין העובדי אדמה שהם יודעין לפקח בה' יותר וכשיבא השבוי או הבורח שמין לאלו הקרובי' שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסי' אשר באות' מדינה ולמה לא יעמידו בית דין אפוטרופוס בין במטלטלין בין במקרקעות ער שיביאו הבעלי' או עד שיודע בודאי שמתו לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמע לבית דין ויתרצה להיות אפוטרופא ליתמי דמצוה קעביד אבל לגדולי' לא יעשו דלא חשבי ליה למצוה לפיכך אמרו אפטרופא לדיקנני לא מוקמי' מיהו אם היה כאן מי שרוצ' להיות אפוטרופ' לתקנת השבוי מעמידין אותו ואין תקנה גדולה מזו מיהו י"א שהיורש יכול למחות שיכול לומר כיון שאין דרכם של בני אד' לטרוח בנכסי' גדולי' חיישינן שמא להפסיד הנכסי' הוא רוצה ויש חולקין שוטה הוא בקטן ומעמידין לו אפוטרופוס ומצוה לפקח בנכסיו כמו בקטן.
ג נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור וענבים לבצור תמרים לגדור וזתים למסוק בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין להם אפיטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ומוכר הפירות ומניח דמיהם עם שאר המטלטלים בבית דין ואחר כך מורידין הקרוב לנכסיו שאם ירד תחלה שמא יתלוש אלו פירות שהם כתלושים יאכל אותם וכן הדין בחצירות ופונקדאות וחנויות העשויית להשכיר ואינם צריכים עבודה ולא טורח ואין דרך ליתן אותם באריסות שאין ההפסד מצוי בהם אין מורידין להם היורש שמא יגבה השכר ויאכלנו אלא כיצד עושין בית דין מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח בב"ד עד שיביא ראייה שמת או עד שיבא ויטול את שלו ואין מורידין קרוב לעולם אלא לשדות וגנות וכרמים וכיוצא בהם שיהיו בהם כארם כדי שלא יפסידו ונמצאו בורים ונשמים.
ד בד"א בבורח מחמת נפשות שהוא כשבוי שהוא נבהל לברוח ואין לו פנאי לצוות אבל היוצא לדעת ומניח נכסים ואין ידוע להיכן הלך וגם לא מה אירע לו אין מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה לו פנאי לצוות ולא צוה שמא אינו רוצה שיורידו קרוביו לנכסיו לפיכך אפילו אם ירד מסלקין אותו ואין ב"ד צריכין להטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין הואיל ולדעתו יצא ומניח נכסיו וכיצד יהיה דין זה מטלטלי יונחו ביד מי שהם תחת ידו עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשים ומקרקעי מי שהניחו שוכן בהם אין לוקחין ממנו שכר ושדה או כרם שהיה בהן ארים ישארו כמו שהניחם עד שיבא ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי ברצונו הוא אובד ממונו ואבדה לדעת היא ואין אנו מצווין להחזיר' מיהו אם אחר יציאתו לדעת נפלו לו נכסי' בכאן שלא ידע בהן דינו כנכסי שבוי וכן אם הלך שלא למקום סכנה וחשב לחזור ולא חזר הוי כמי שיצא שלא לדעת שכיון שיצא ע"מ לחזור לא עלה דעתו לצוות וכיון שלא חזר ודאי אירע לו דבר אונס שלא יוכל לחזור והרי הוא כמי שיצא שלא לדעת ולא היה לו פנאי לצוות.
ה שמעו בו שמת דינו בדין שבוי ובורח שלא שמעו בו שמת והרי ב"ד מוציאין כל המטלטלין מיד מי שה' בידו ומניחין אותם אצל נאמן להם ולא ליד קרוב כמ"ש טעמא לעיל שהרי עדיין לא נתברר ודאי שמת ודוקא בתורת קורבה אין נותנין מטלטלין לידו אבל לאפוטרופוס הקרוב הוא כמו אחר וע"ל סי' זה סעיף ח' ולקמן סימן ר"ץ ולשדות ולכרמים לעולם מורידין הקרוב כאריס עד שיביא ראייה ברור' שמת או עד שיבא כמ"ש טעמא לעיל סעיף ב' בשבוי ובורח.
ו כשמורידין קרוב לנכסי שבוי או בורח לנכסי היוצא לדעת ושמעו בו שמת לא יורידו קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה ושמא יפסיד את הנכסים וכשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מורידין קרוב שראוי לירש עמו על חלקו שמא יחזיק בהן ויאמ' אח"כ כ זה חלקי המגיע לי בירושתי שהרי החזקתי בו כמה שנים שהקטן אינו יודע שימחה בו כיצד כגון שהיו ב' אחים א' גדול וא' קטן ונשבה הקטן או ברח מחמת סכנה אין מורידין אחיו הגדול לתוך שדהו מפני שהקטן אינו יודע שימחה אפי' במקום שהוא כדין מחאה המבואר במקומו ושמא לאחר שנים יחזור ויאמר זה האח זה חלקו שהגיע לי בירושתי וכבר החזקתי ואפי' בן אחיו של זה הקטן שנשבה אין מורידין אותו לנכסיו שמא יאמר מחמת אבי ירשתי חלק זה.
ז ואפילו אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיוכל להחזיק בהן משום ירושה אין מורידין אותו כיצד כגון שהקטן שנשבה יש לו אח מאם ואותו האח יש לו אח מהאב והוא נכרי אצל הקטן אפ"ה אין מורידין אותו שמא ימות אותו מן האם של קטן ויאמר זה האח מאביו שהיה אפוטרופא על נכסי הקטן אלו הנכסים שתחת ידו היו של אם אחי שהיתה ג"כ אם הקטן ומתה אמם וירשו שניהם את אמם ואלו הנכסים נפלו לחלק אחי מאבי ואחי ואני יורשו ולא עוד אלא אפי' קרוב מאם שאינו ראוי ליורשו אם יש בו שום צד שיוכל להחזיק אין מורידין כיצד כגון שאם הקטן שנשבה היתה נשואה לאביו חיישי' שמא יאמר אלו הנכסי' היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והי' מתה בחיי אבי וירשה אבי ואני ירשתי אלו הנכסי' מאבי ואפי' עשו ביניה' שטר חלוק' שיש לו קול בין בבתים בין בשדות או שאמר זה שרוצין להוריד כתבו עלי שטר אריסות אפ"ה אין מורידין דחיישי' שמא יאבדו השטרות ויארכו הימים ויבא הדבד לידי שכחה ויטעון ויאמר שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישו וכל זה שאמרנו שאין מורידין קרוב לנכסי קטן מיירי בשכבר אינן סמוכין על שלחן אחד וכבר חלקו שיכול לומר הרי כבר חלקנו ואם נפל לחלקי אבל אם לא חלקו האחין עדיין וסמוכי' על שולחן אחד מעמידין קרוב לנכסי קטן וי"א עוד הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו כשמורידין אותו כאריס שאוכל ג"כ מן הפירות אבל באפוטרופט בעלמ' שאין לו הנאה מן הנכסים מותר דלא יבאו למענ' ירושה שיחזיק וכן אם לא היו הנכסי' מירושת הקטן אלא שבאו לו ממקום אחר מותר להוריד הקרוב שלא יוכל לבא בטענת ירושה.
ח הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן דוקא במקרקעי דשייך בהו טענת חזקה אבל מעות של קטן ממנים עליהם אפי' קרוב ועדיף טפי קרוב מרחוק שכיון שהוא נאמן ודאי ישגיח עליו יותר מרחוק להתעסק עמהם ביותר ולכן אם יש כאן קרוב ורחוק ושניהם נאמנים בשוה הקרוב קודם ומעמידין אותו אב אם הקרוב אינו נאמן מעמידין רחוק הנאמן. וכן קטן שיש לו וממון מאבי אמו או ממקום אחר ואביו חי אין מורידין האב לנכסיו שהרי אין מורידין קרו' לנכסי קטן אלא ב"ד מעמידין לו אפוטרופו' ואם הם מטלטלין ואביו הוא ראוי ונאמן להיות אפוטרופוס מעמידין אותו וי"א דקטן שיש לו אב אין ב"ד נזקקין לו בל להעמיד לו אפוטרופוס אפי' בקרקעות אא"כ אביו מוחזק שאינו הולך בדרך טובים.
ט מעשה באשה אחת שהיו לה ג' בנות ונשבית הזקנה ובת אחת עמה ואח"כ מתה בת שנייה והניחה בן קטן ואמו חכמים אין מורידין זאת הבת הנשאר' לנכסי' שמא מתה הזקנה ונמצאו שליש נכסים אלו לקטן ואין מורידין קרו' לנכסי קטן ובן און מורידין את הקטן לנכסים דשמא עדיין הזקנה בחיים ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא כיצד עושין מתוך שצריך להעמיד אפוטרופוס לחלק של קטן מעמידין האפוטרופוס לכל נכסי הזקנה אחר זמן שמעו שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית ואמרו חכמי' תרד הבת לשליש מנכסי' שהוא חלק ירושה וירד הקטן לג' שהוא חלקו מנכסי הזקנה והג' של הבת השבויה השניי' מעמידין לה אפוטרופוס ואין מניחין לירד' בו אחותה שהיא בכאן דשמא מתה גם השבויה אחותה ויש לקטן חצי אותה השליש בירושה ממנה ואין מעמידין אפוטרופוס לנכסי קטן וכן כל כיוצא בזה.
י שבויה שהמירה ונשאת לגוים לא אמרינן דדינ' הוא כמשומד אוכל נבילות להכעיס שמורידין ולא מעלין ויהיו כל נכסיה להפקר לתתם לעניי' או ליטלם לקהל דשאני משומר אוכל נבילות להכעיס שחיה יכול לאכול של היתר ואוכל של איסור כדי למרוד בקונו אבל זו שמתחלה נשבית לאונסה וכל מה שעושה עכשיו הוא להנאתה ולא להכעיס לפיכך מתנהגים בנכסיה כדין נכסי שבוי שלא חמור.
סימן רפו
יתומים גדולים וקטנים היאך נזונים מנכסיהם ובו ה' סעיפים:
א מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות וקטנות והגדולות צריכים להוציא יותר מהקטנות במלבושים והקטנים צריכים להוציא יותר מהגדולים במזונות אין ניזונין ולובשין מן האמצע אלא יחלוקו הנכסים בשוה וכל אחד ילבש ויזון משלו ודוקא כשמיחו דמחאה מהני אפי' כולן גדולים אבל בסתם ניזונין ומתפרנסין אלו עם אלו דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה ויש מי שחולק בזה.
ב בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל גדול האחין הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהיה דבריו נשמעין שנושאים ונותנין עמו ה"ז לובש מתפיס' חבית ואם מיחו בידו הרשות בידם.
ג נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם מהאמצע ישאו גם הקטנים מכלל הנכסים ואח"כ יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים בדרך שנשאת אתם אין שומעין להן אלא מה שנתן להם אביהם נתן אבל מי שפדאו אביו מן התפיסה מנכין לו אח"כ מחלק ירושתו ולא אמרינן שאביו נתן לו במתנה רק הלוה לו אא"כ יש אומדן דעתא שהאב נתן לו במתנה ומי ששידך את בנו וקצב ליתן לו נדוני' ומת קודם שנכנס לחופה אין נוטל הנדוניא אלא מחלקו שהרי לא זכה כה בחיי האב ואע"פ שהאב נתקשר אין היורשין צריכין לקיים.
ד השיא האב את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינו' לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע שמה ששלחו לא שלחו אלא לכבוד האב ולתועלתו ועליו לשלם אבל אם הוציא הבן במשתה משלו אינו חוזר' אלא משל בן שנשתלחה לו בלבד.
ה האב ששלח שושבינו' בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינו' לאותו הבן הרי היא שלו שהרי האב זיכה לו אכל אם שלחה האב בשם בניו סתם כשתחזור תחזור לאמצע ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה עד שישמחו בו כולם שבכולם שושבינים שהרי בשם כולם נשתלחה לפיכך אם שמה במקצת' מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד וחלק האחר אינו חייב להחזיר כיון שלא שמחו עמו מ"מ זה החלק שהוא מחזיר כיון ששלח האב מתחלה את הכל בשם כולם ולא ייחד לשום אחד חלקו לפיכך כל מה שיוחזר ממנו נשאר בשותפות והרי הוא לאמצע.
סימן רפז
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים ובו ג' סעיפים:
א מי שמת והניח בנים גדולים וקטני' והשביחו הגדולים את הנכסי' כל השבח לאמצע מפני שהם כשותפי' לכל דבר אבל מ"מ שכר עמל' לא יטלו דבזה לא דמי לשאר שות' דאמרינן גומל כדין אריס משום דשותפות לא מחלי אהדרי אבל אחין מחלי אהדרי ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושים ואוכלי' השבח של משביח שהרי גילה דעתו קור' שהשביח שאינו רוצה להיות עור שותף ושות' חולק שלא לדעת והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל מה ששבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לאמצ' וכן הדין אם היתה אשתו של מת היא יורשת בכלל אחיותיה כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ולא היו לו בנים לשמעון אלא בנות וראובן שנשאה אין לו יורש ומת שמעון ואח"כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו עם שאר אחיותיה ועמדה אשת ראובן והשביחה הנכסי' השבח לאמצע ואם אמרה ראו מח שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת והשביחה הנכסים מחמת הוצאה שהוציאה השבח שלה זהו דעת הרמב"ם לבדו ולא מצינו לו חבר אבל דעת כל שאר פוסקים הוא כך שזה שאמרנו ברישא שאם השביחו הגדולים את הנכסי' השביחו לאמצע היינו דוקא כששבחו הנכסי' מחמ' עצמן דהיינו ששכרו פועלי' מממון תפיש' הבי' דאע"פ שטרחו לשכו' פועלים כיון שאין בו אלא ריבוי טורח השב' לאמצ' וכן אם טרחו בשכירות הבתי' או שנשאו ונשאו בסחורה השבח לאמצע אבל אם השביחו ע"י שהוציאו הוצאו' משלהם או שטרחו בגופן לחפור ולבנות וכיוצא באלה המלאכות שאין אדם מור' ומוחל לאחרים השבח לעצמן ואם השביחו בדבר שאם היה מודיעי' אותו לקטני' היו גם הם יכולין לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו השב' לאמצע אע"פ שטרחו בגופן כיון שלא הודיעו' תחלה ואם אמרו ראו מה שהני' לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלי' כל השב' שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחין ואפי' השביחו מחמת נכסים הרי הוא של עצמן ואע"ג דשאר שות' אין לו השב' אלא כשאר ארים אפי' אמר לעצמו אני עושה שאני הכא דכיון שהן אחין ולא נשתתפו מתחלה אדעת' להדוי' אלא ע"י הירוש' נשתתפו הואיל ושתקו כשאמרו להם לעצמנו אנו עושי' וראי מחלו וכל השב' שלהם ולענין זה אין חילוק בין לגדולים בין לקטני' אלא שאם האחים גדולי' א"צ לאומרו בב"ד רק בפני עדי' דכיון דשתקו מחלו אבל אם יש בהם יתומים קטני' דלאו בני מחילה נינהו צריך שיאמר אותו בפני ב"ד דכיון שאמר בפני ב"ד ולא חששו ב"ד לחלק והניחו להם להשבי' כל הנכסי' ודאי ראו' ב"ד שיש תועל' ליתומים בדבר וכל זה באחין שניזונין יחד מתפיש' הבית דכיון דניזונין יחד מתפישת הבית חשיבי משותפין והיורד ומשבי' כל הנכסי' הוי כיורד ברשות אבל אם אינן ניזונין יחד מתפישת הבית אלא חלוקין הם בעיסתן לא הוי יורדין ברשות ואפי' השביחו ע"י הוצאות שלהן או טור' גופן אינו נוטל רק כשאר יורד לנכסי חבירו שלא ברשות דידו על התחתונה א' מן האחין שהיו לו הרבה בנים והשכיחו בניו את הנכסי' אינו יכול לומר תנו לי מה שהשבי' בני דידם ביד' ואין לו אלא כאלו השבי' הוא וכן האחרי' אינם יכולי' לומר תן לנו מה שאכלו בניך אלא כל מה שאכלו הוא מן האמצע הואיל ושתקו מחלו וכן אחד מן האחין שנתן מתנה לאחרי' וראו האחין ושתקו הוי מחילה.
ב אחד מן האחין שלקח מעות ועשה בהם סחורה אם היה ת"ח גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת הרי השכר שלו דסתמא שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו לפיכך הוי כאלו פירש ואמר לעצמו אני משביח והרי הוא שלו.
ג מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחן בחזקת שהוא סבור שאין לו אח ואח"כ בא לו אח שלא היה יודע בו אם זה קטן הוא כל השבח לאמצע אפי' אם הוציא משלו והשביח דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן והרי שלא ברשות ירד לתוכן ואם הוא גדול כיון שזה לא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע שהרי לא ידע בו אלא יקח חלק בחצי של אחיו כשאר ארים העי' אבל אח או הרוב שירד לנכסי קטן שידע בו אין שמין לו כארי. אלא השבח לאמצע דהואיל וידע וירד מחל.
סימן רפח
היאך שמין מה שעל בניהם ובנותיהם כשחולקין ובו ב' סעיפים:
א האחין שבאין לחלוק שמין מה שעליהם מה שקנו מתפיש' הבית ועדין לא בלו ושמין אותן כפי מה ששוין עתה בשעת חלוקה ואם בלה לגמרי או נאבד אין מנכין להן מחלקן כנגדו דמעיקרא מחלי אהדרי כה"ג שלא יקפידו זה על זה אלא בדבר הנראה לעינים בד"א שקנו בסתם אבל מתחלה יכולין למחות שלא יקנה שום א' מהם מתפיש' הבית אם לא שיחשוב אותו מחלקו ומה שעל בניהם ובנותיהן אע"פ שקנו מתפישת הבית אין שמין מפני שמתביישין להביאן לב"ד ומחלי אהדדי לפיכך דוקא בגדי חול אין שמין אבל בגדי שבת וי"מ שמין שיוכלו להביא הבגדים לב"ד וי"א דבגדול האחין אפילו מה שעליו אין שמין דמעיקרא ניחא להו דלבוש וכסיה ביה כי היכי דלשתמעין מיליה וכיון דמתחלה הוה ניחא להו שעשאן הרי הם שלו אפי' גם עכשיו כשבאין לידי חלוקה דמחלו ליה מעיקרא מכל מקום לכתחלה יכולין למחית בו וכל זמן שלא מיחו אמרינן ניחא להו.
ב האב שצוה ליתן לפלו' שדה פלונית או אילן פלוני וחלקו ולא נתנו לו החלוקה בטלה ויתן לפלוני מה שצוה האב ויחזירו ויחלוקו כבתחלה ואם אחד מהם ירצה לקיים החלוקה וליתן לו מה שצוה האב משלו שנפל לחלקו וחבירו יתן לו המעות הרשות בידו.
סימן רפט
אחים גחלים וקטנים ורוצים לחלוק ובו ה' סעיפים:
א מי שהניח יתומים מקצתן גדולי' ומקצתן קטנים ורצו הגדולים לחלוק בנכסי אביהם ליטול חלקם בידם לשמרם ולעבדם ב"ד מעמידין אפוטרופוס לקטנים וחולקין בשומת ב"ד ובוררין לקטני' החלק היפה כלומר שיהיו נזהרי' שלא יגרע חלקם דלאו בני מחילה נינהו וי"א דצריכין לחלוק בגורל ואם הגדילו אינם יכולי' למחות שהרי ע"פ ב"ד חלקום בר"א שלא טעו ואם טעו ב"ד בשומא ופיחתו שתות יכולי' למחות וחוזרים וחולקי' חלוקה אחרת אחר שהגדילו ואפי' אפוטרופוס שמיניהו אבי היתומי' אינו יכול לחלוק בלא ב"ד אא"כ נתמנה בפירוש לכך ואין לב"ד רשות לחלוק בדבר דשייך ביה גוד או איגוד ויש חולקין ומתירין בד"א שמעמידין אפוטרופוס לחלוק בנכסי' שהיו מקצתן גדולי' ומקצתן קטני' שיכולין הגדולי' לומר אנו רוצים לעבוד ולשמור חלקנו ואין אנו רוצי' שיהיה אפוטרופוס ממונה על חלקינו עד שיגדילו הקטני' אבל אם היו כולם קטנים אין מולקין להם עד שיגדלו אא"כ נראה לב"ד שיש להן תועלת בחלוקה וכל שהגיעו הקטנים לי"ג שנה יכולין לחלוק בעצמן דחלוקה לא הוי כמכר.
ב לאהיו כאן כל האחין ואותן שבכאן מבקשין לחלוק או שחלק ובא אח או בעל חוב ונטל חלק של אחד מהם נתבאר בסימן קע"ה.
ג אחד מן האחין שירד לאומנו' או חלה או רצה לילך ללמוד נתבאר בסימן קע"ז.
ד אחד מן האחין שהיו שטרות יוצאין על שמו וטוען שלו הם נתבאר בסימן ס"ב.
ה יורשי' שלקחו קצתם מנכסי מורישם בלא חלוקה ומקצתם לא לקחו כלום ויש ביד אחר שאינו מן היורשים מנכסי המת וצריכי' מעות לצרכי הקבורה אם אותן שלא לקחו כלום מערערין לומר שלא יטול ממה שיש ביד האחר לצורך הקבורה מפני שהם רוצי' לקחת אותה כנגד מה שלקחו האחרי' הדין עמהם ויבאו לחשבון וכל אחד מן האחים יתן חלקו המגיע לו לצורך הקבורה.