לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שוכר · סימן שח
השוכר בהמה לרכוב עליה כמה יטעון עליה ובו ז' סעיפים:
א השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה דרכיבת משא האשה כבידה על הבהמה יותר מרכיבת משא האיש והוא הדין שלא ירכיב עליה גוי שהגוי אינו חס על ממונו של ישראל ויכביד עליה ויענה ברכיבה יותר מדאי מיהו י"א דוקא לכתחלה לא ירכיב עליה אשה אבל אם עבר והרכיב עליה אשה אע"פ שניזוקה הבהמה אינו חייב לשלם ויש חולקין אבל לכולי עלמא אם מנהג המקום להתייקר ברכיבת הנשים צריך להוסיף לו כפי המנהג שכרה לרכוב עליה אשה יכול להרכיב עליה איש.
ב שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה מאוד ואפי' היא מעוכרת ומניקה.
ג השובר את החמור לרכוב עליה יכול להניח עליה כסותו ולגינותו ומזונותיו של אותו הדרך לפי שאין דרך השובר לחזור בכל מלון ומלון לקנות לו מזונות יתר על זה יכול בעל החמור מעכב עליו וכן יכול בעל החמור להניח עליה שעירים ותבן ומזונותיו של אותו היום יותר על זה השובר מעכב עליו מפני שאיפשר לו לקנות בכל מלון ומלון לפיכך אם אין שם בדרך מצוי לקנות מניח עליו מזונותיו ומזונות בהמתו של כל איתי הדרך וכל אלו הדברים בשוכר סתם ובמקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג.
ד השוכר את הבהמה להביא עליה ק"ק ליטרין של חטים והביא עליה ק"ק ליטרין של שעורין ומתה חייב מפני שהנפח קשה למשוי והשעירים יש לדם נפח יותר וכן אם שכרה להביא תבואה והביא במשקלה תבן אבל אם שכרה להביא עליה שעורין והביא במשקלן חטין ומתה פטור וכן כל כיוצא בזה.
ה השוכר את הבהמ' לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו שיערו חז"ל שאם הוסיף חלק משלשים על השיעור שפסק עמו חייב שכיון שזה לא שכר בהמתו למשקל יותר מזה ודאי הוא מפני שידע זה נפש בהמתו שלא תוכל לשאת יותר מזה המשקל אע"פ שבהמות אחרות נושאות יותר מזה וקים להו לחז"ל שכל מי שמטעינין אותו יותר ממה שיכול לשאת בחלק שלשים הן אדם הן בהמה הרי הוא מקלקל אותו ואינה יכולה לסבול לפיכך אם הוסיף עליה חלק שלשים ממה שפסק ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן הוא שכר התוספות וע"ל סימן של"ה סעיף א'.
ו שכר אותה סתם לשאת עליה משאוי אינו נושא עליה אלא משקל הידוע במדינה לאותה בהמה ואם הוסיף עלה חלק משלשים כגון שדרכה לשאת שלשים וטען עליה שלשים ואחד ומתה או נשברה חייב.
ז הכתף שהוסי' לו הבעל בית וטענו יותר ממשאו קב אחד והוזק במשא זה ב"ה חייב בנזקיו אע"פ שהוא בן דעת והרגיש בכובד המשא כשהטעינו לא אמרינן הרי הוא פשע בעצמו שהיה לו להשליכו טמנו כשהרגיש שהוא כבד ממנו אלא אמרינן הוא סבר חולשא הוא דנקט ליה ולא ידע שזה הטעינו יותר ממשאו וע"כ לא השליכו לפיכך חייב המטעין. הלוקח חמורו של הכידו מתיך ביתו שלא מדעתו ועושה בו מלאכתו אע"פ שכוונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלא מדעת שהוא גזלן וחייב באונסין ואם החמור עומד להשמר לא הוי גזלן. ומיהו אם אשתו או בני ביתו של בעל החמור מיחו בו ואמרו לו שהבעל בעצמו צריך לחמורו הוי כשלא מדעתו והוי גזלן להתחייב באונסין ואם לקחו להציל את שלו שהיה נפסד ממנו ורוצה ליתן לבעל החמור מה שהוא מפסיד ע"י שנוטלו לא הוי גזלן דתנאי ב"ד הוא כדלעיל סי' רס"ד סעיף ה' וע"ל סי' שע"ג סעיף ה' מדינים אלו.