לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות מתנת שכיב מרע · סימן רנו
גר שנתן מתנת שכיב מרע או ששחרר עבדו ובו ד' סעיפים:
א גר שנתן מתנת ש"מ אינו קונה שכבר כתבנו דמתנת שכ"מ בירוש' שויוה רבנן וכש' שאין הגר בתורת ירושה כך אינו בתורת מתנת ש"מ לפיכך גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ לא כולן ולא מקצתן שהרי לשון ירושה ומתנה לגבי יורש א' הם כמ"ש למעלה וא"ת אם יאמר בל' מתנה יקנה נמצא זה יורש את אביו ואין הגר יורש דלית להו יחס להדדי אבל אם נתן לאחר או לגר שאינו ראוי ליורשו מתנתו קיימת וי"א שאין חילוק בין בנו לאחר דהא בנו שהורתו שלא בקדושה ג"כ אינו נחשב בנו ובאחר דמי לפיכך אין הגר יכול ליתן לשום אדם בל' מתנת ש"מ דמתנת ש"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה וכירושה היא לכל אדם וגר אינו בר ירושה ואין מועיל בו אלא אם אמר דר הודאה שיודה בלשון הודאה שחייב לפלוני מנה בין לבנו בין לאחר דבריו קיימין י"א אע"ג דמתנת ש"מ של גר אינן כלום מ"ט אמרינן בו מצוה לקיים דברי המת אם הוא בדרך שנתבא' סוף סי' רנ"ב ויש חולקין וס"ל דכיון דאינו בר מוריש גם אין מצוה לקייט דבריו ואפי' אם תמצא לומר דהא דאמרי' מצו' לקיים דברי המת אינו תלוי בירושה וא"כ שייך נמי בגר אפי' הכי לא אמרינן הכא מצו', לקיים דבריו דלא אמרינן אפי' גבי ישראל מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שהושלש תחלה ביד אחר לשם כך אבל אם לא הושלש בתחלה לשם כך לא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת ושתוקי יש לו דין גר לעניין מתנת שכיב מרע וכתב מורי ז"ל וז"ל והואיל ואיכא פלוגת' דרבותא דיינין הכא דין המע"ה ואם שני' מוחזקין חולקין.
ב גר שנתן מתנת ש"מ לאחר וצוה בתוך דבריו שיתן המקבל מנה ליתומה פלונית והיו קצת הנכסים תחת יד המקבל וקצתם אינם תחת ידו ומת הגר ובא אחר והחזיק באות' נכסים שאינם תחת יד המקבל בתורת שהם הפקר כמו שכבר אמרנו סעיף א' שאין הגר יכול ליתן מתנ' ש"מ ואמר המקבל א"כ ביון שאין מתנת הגר מתנה גם אני אחזיק בנכסים שתחת ידי בתורת הפקר ואינו רוצה לקיים צוואתו שאמר ליתן מנה להיתומה אין בדבריו כלום וצריך לתת המנה להיתומה דמאחר שמיד כשמת הגר היה הוא אפוטרופוס ליתומה לשמור ממונה והיתה כוונתו לזכות במה שצוה לה הגר כדי ליתן לה אלא שעתה נתחדש אצלו דבר שנודע לו שאין בצואת הגר כלום ומשום הכי רוצה לחזור במה שכבר זכה ליתומה אינו יכול לחזור בו דהא ק"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו ואין המקבל יכול לומר אני לא כוונתי לזכות ליתומה אלא מכח מתנת הגר וכיון שהמתנה אינה כלום אני לא כוונתי לזכות לה מכח ההפקר ונמצא שלא זכתה היתומה מעולם דלאו מילתא היא שהרי מ"מ כיון לזכות בשבילה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכ' לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה זכתה מכח ההפקר.
ג ש"מ בין ישראל בן גר שצוה לתת מתנה לגוי עובד ע"ז אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו שהרי אסור ליתן מתנה לגוי משום לא תחנם אבל אם אמר בלשון הודאה שיש לפלוני אצלו כך וכך נותנים אפי' לגוי ואפי' שאנו חושדין אותו שאינו חייב לו כלום ומתנה רוצה ליתן לו נותנין ובלבד שיה' ההודאה כהלכת שלא יפול בה טענת שלא להשביע את בניו וכה"ג.
ד ש"מ שאמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין או שאמ' עשיתי אותו בן חורין או הרי הוא בן חורין כופין את היורשין ומשתררין אותו ואע"ג דק"ל המשחר' עבדו עובר בעשה וה"ז צוה לעשות עבירה בנכסיו והיכי כייפינן את היורשין לעבור בעשה דאמרי' כל שאמר הרב לשחררו לא חשדינן ליה שדעתו לעבור בעשה אלא אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו בכך על גמולו וכיון שכן הרי כמוכרו לו ומה שאסרה התורה לשחרר עבדו היינו בלא גמולות אלא ברצון הלב ש"מ שאמר פלוני' שפחתי עשו לה קורת רוח עושין לה קורות רוח ואינה צריכה לעבוד אלא איזה עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועות לעבדי' באותו מקום וי"א שאם היה רוצה שישחררוה שזה הו' קורת רוח שלה כופין היורשי' לשחררה וע"ל בלבוש ע"ז סי' רמ"ז