לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות מתנת שכיב מרע
סימן רנ
דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה בלא קניין ובקניין ובו כ"ו סעיפים:
א בד"א שמתנה צריכה קניין או אחד מדרכי ההקנאות במתנת בריא אבל במתנת שכ"מ אינה צריכה כלו' דחכמים חשו שמא ידאג שלא יקיימו דבריו אחר מותו ומתוך כך תטרוף דעתו לכך תקנו שדברי שכ"מ יהיו ככתובין וכמסורין בין אם כתב או אמר נכסי לפלני לכשימות יקנה אות' אפי' בלא קניין ואין חילוק בין צוה לתת מיד אי צוה לתת לאחר מותו או שצוה ליורשיו שיתנו לאחר זמן בכל דבריו מאלו יהיו ככתובין וכמסורין יקיימו אותם אפי' מיד ואם לא צוה לתת דבר רק מינה אפטרופוס ונתן להם רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו י"א שבזה אין דבריו קיימין שאינו חושש כ"כ בכי האי גוונא הואיל והוא עצמו אינו חותך דבריו ומיד שימות יפלו נכסיו קמי יורשיו ויתבטלו מעצמן וי"א שגם בזה דבריו קיימין.
ב שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אע"פ שקנו מידו אם עמד ונתרפא לגמרי המתנה בטלה דבידוע שלא צוה אלא מחמת שהיה סבור שימו' וכיון שנתרפא בטלה ממילא כאילו התנה ואין צריך לומר בפירוש כשיעמוד חוזרני בי אלא בטלה מעצמה מן הסתם ואפילו אמר בפירוש בשעת הצואה אפילו אתרפא לגמרי ואחיה כמה שנים תהא מתנה זו קיימת כל זמן שלא אחזור בי או אפילו אמר לא אוכל לחזור בו אפ"ה יכול לחזור בו דכיון דמתנת שכיב מרע היא מתנה דרבנן כדאמרן והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרוף דעתו עליו לפיכך לא קיימו דבריו אלא אחד שימות אבל זה שעמד ונתרפא לגמרי הרי יש לו זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרוף דעתו מעתה לפיכך כשעמד נתבטלה מתנתו לגמרי והרי זה כאלו צוה בבריאתו בל' מצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום בלא קניין ואם נתרפא לגמרי אלא ניתק מחולי לחולי אם לא עמד ולא הלך נשען על מקלו בשוק מתנתו מתנה אע"ג שהלך בביתו על משענתו עדיין ש"מ מיקרי ואם עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת בו והלך בחו' נשען על מקלו אומרין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו אינה מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת והוא נקרא נתרפא לגמרי ואינו צריך אומד אלא בטלו מתנותיו הראשונות.
ג בד"א שיכול לחזור בו בנותן מתנה דבידוע שלא נתן אלא אם ימות אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלו' קנה הלה ואפילו אם יעמיד זה אינו יכול לחזור בו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו ואע"פ שהוא שכ"מ הודאתו קיימת ולא יוכל לחזור בו וא"צ לומר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה וכיצד הוא לשון הודאה אם אמר רוצה אני שיהיו מטלטלי לשמעון ה"ז לשון מתנה אבל אם אמר מטלטלין אלו של שמעון או שיש לו לשמעון בידי כך וכך זהו לשון הודאה ואם הקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקירם או חלקם לעניים אם עמד נתבטל הכל כמו נתן במתנה דחד טעמא הוא דמילתא דפשיטא הוא שאין אדם מקדיש או מפקיר או מחלק לעניים כל אשר לו בלא שום שייר אם היה יודע שלא ימות והוא יחזור על הפתחים ואם מכר נכסיו כשהיה שכ"מ אם מקצתן מכר ממכרו קיים כדין בריא ואם כולם מכר אם המעות עצמם קיימים אם עמד יכול לחזור בו שיש הוכחה שעל דעת כן מכרם ועל מנת כן הצניע המעות ולא הוציאם כדי שיחזור בו כשיבריא ואם הוציא המעות הרי גמר והקנה ואינו יכול לחזור.
ד אין כל הדברים הללו אמורים בשכיב מרע אלא כשנותן כל נכסיו ולא שייר כלו' אבל אם שייר לעצמו כלום שלא נתן במתנה דינו כמתנת ברי' שאינה נקנית אפי' אם מת אלא בקניין באחד מדרכי ההקנאי' ואם עמד אינו חוזר וטעמ' במתנ' שכיב מרע בכולה שחוזר בו אם יעמוד משום דאמדינן דעתיה ודאי מחמת דאנת מיתה הוא נותן דלא יהיב איניש כל מאי דאית ליה ומיית הוא ברעב וכיון שהוא נותן משום דאגת מיתה תקנו חכמים שאין צריך קניין כדי שלא תטרו' דעתו אם ידאג שלא יקיימו דבריו ומטעם זה אם עמד חוזר שלא היה דעתו אלא אם ימות אבל כשמשייר אזלא האי טעמא ולא הוי אלא כמתנת בריא שצריכה קניין ולא יוכל לחזור בו וכמה הוא השיור י"א אפי' כל שהוא בין מטלטלין בין קרקע וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו והכי מסתבר לפום האי טעמא שכתבתי שכל זמן שלא שייר כדי פרנסתו עדיין איתא לטעמא שהיא מתנה שכ"מ שאם לא ישאר כדי פרנסתו לכשיתרפא יצטרך לחזור על הפתחים או ימות ברעב וא"כ יש לה דין מתנת שכ"מ ושיעור כדי פרנסתו הוא פרנסה לשנים עשר חדשים.
ה הסומא אי הפיסח או הגידם והחושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם הרי הם כבריאים לכל דבריהם במקחן וממכרן ומתנותיהם אבל החולה שתשש כחו בכל הגוף וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי היא נופל על המטה הוא הנקרא שכ"מ וחולה כזה אע"פ שלא אמר שמצוה מחמת החולי חוליו מוכיח עליו שמחמת חולי ודאגת מיתה הוא מצוה שמא ימות וי"א דוקא ג' ימים הראשונים שאע"פ שאדם דואג על מיתתו אינו מתייאש לגמרי שימות אלא מצפה שיחיה ואז דינו כשכיב מרע אבל לאחר ג' ימים היא כמעט מתייאש למות ואין לו דין שכ"מ אלא דין מצוה מחמת מיתה שיתבאר לקמן בסעיף ז' וסעי' י"ז וכן מי שקפץ עליו החולי פתאום אפילו תוך ג' ימים הוא נבהל למות פתאום ואז מסתמא כל צוואתו מחמת מיתה היא.
ו מי שנשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין שנתבאר בלבוש הבוץ וארגמן סי' קכ"א ואם השיב על לאו לאו ועל הן הן מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה וגוסס מתנתו מתנה שדעתו עמו.
ז בד"א שמתנת שכ"מ שיש בה שיור אינו נקנה אלא בקניין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם אבל אם פירש שהוא נותן מחמת מיתה או אפי' לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה בכוון זה ודאי יש לחוש יותר שמא תטרף דעתו ומפני שהוא נוטה למות אם ידאג שלא יתקיימו דבריו לפיכך תקנו בו אפילו כשיש בו שיור תהא נקנית באמירה בלא קניין לכשימות ואם עמד חוזר אפי' יש בה קניין במקצת דהא בידוע בבירור שלא נתן אלא מדאגת המיתה לפיכך כשיתרפא ממילא נתבטלה המתנה.
ח המפרש לים והיוצא בשיירא למלחמה והיוצא בקולר ליהרג למלכות והמסוכן והו' מי שקפץ עליו חולי פתאום והכביד עליו חליו כל אחד מארבעתם אלו הוא טרוד ובהול מאד מפחד מיתה כי קרובה הוא עליו לפיכך סתם צוואתו ודבורו כמצוה מחמת מיתה והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומקיימין אותם אם מת ואם ניצל ובא או עמד אפי' במקצת ואפילו קנו מידו חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה.
ט
הא דמתנת שכ"מ במקצת צריך קניין היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת שכ"מ שלא יקנה אלא לאחר מיתה א"צ קניין ואם עמד חוזר ואם לא עמה קונה זה המקצת ואם יש בו קניין אינו קונה אא"כ במייפה את כחו וטעמא יתבאר לקמן בסעיף י"ז בע"ה וכן אם כתב כל נכסיו ומפר' שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים אין זה דרך מתנת ש"מ אלא מתנת בריא והרי הוא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו ואם לאו לא קנה. וכתב מורי מהרמא״י ז"ל וזה לשונו ולכן יש ליזהר בצווא' שכ"מ שלא לבתובה שנתן במתנת בריא או מהיו' אם לא צוה כך ואם צוה כך אסור לשנו' ואז יש לו דין מתנת בריא ואינו נקנה רק בקניין ולא אמרינן ביה שטעות סופר היה ואם לא היה קניין המתנה בטלה בן נ"ל עכ"ל.
י שכיב מרע שנתן נכסיו לאחרים אע"ג שהדבר גלוי שהם בל נכסים שיש לו שלא נמצא בו שום שיור אינה אלא במתנה במקצת וצריכה קניין ואם קנו מידו ועמ' אינו חוזר בו שאנו חוששין שמא נשארו לו עוד נכסים אחרים במדינת הים ואין אלו מקצת נכסים והרי אין זו מתנת ש"מ בכולה יכול לחזור בו ואין להקשות היאך מפקינן ממונא מספיקא דמשום דחיישי' שמא יש לו נכסים במדינת הים אמרינן שלא יוכל לחזור בו והרי הנכסים כבר היו בחזקתו ומספיקא מוקמינן להו ביד המקבל ומוציאין מחזקתו דהיינו מעמא משום שיש כאן מתנה גמורה בקניין אלא דאי הוה ידעינן בבירור שאין לו עוד נכסים הוה אמדינן באומדנא שלא נתן אלא על דעת כשימות וכשיעמוד יחזור וכיון דמשום אומדנא דידן אמרינן דיכול לחזור לא אמדינן הך אומדנא אלא היכא דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו שיש כאן אומדנא חזקה אבל היכא דמספקא לן אם נתן בל נכסיו אין כאן אומדנא חזקה והמתנה בקניין מתנה מעליתא היא וקיימת וכ"ת א"כ מתנה בכולה היכא משכחת לה כגון שיאמר כל נכסים שהם אלו דהרי גלי דעתיה שאין לו עוד נכסים אחרים וכ"ש אם אמר נכסי סתם או שיהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו ואז תהיה המתנה בכולה.
יא אין חילוק במתנת שכיב מרע בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד לפיכך שכיב מרע שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה בני אדם אם לא הפסיק בין אחד לחבירו אלא אמר חלק זה לפלוני וזה לפלוני וזה לפלוני ומת קנו כולם אפילו בלא קניין ואם עמד חוזר בכולם אפי' בקניין דכולה חדא מתנה היא בלא שיור ואם הפסיק בין אח' לחבירו דהשתא הוי כל חדא מתנה בפני עצמה אז כל הראשונים חוץ מהאחרון יש להם דין מתנת שכיב מרע במקצת שצריכה קניין אפילו אם מת דכיון שהפסיק הוי כנמלך כאילו מתחלה לא היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולכך אחר שנתן לאחד או לשנים שתק ולא רצה לחלוק עוד ואח"כ חזר ונמלך בעצמו לחלק הנותר ולפי' אם היה קניין אם עמד אינו חוזר ואם לא היה קניין לא יקנו אפילו אם ימות. האחרון הוי מתנת שכיב מרע בכולה וקונה אם מת אפילו בלא קניין ולפיכך אם עמד חוזר.
יב ש"מ שנתן כל נכסיו וחזר במקצתם מסתמא חזר בכל לפיכך אם נתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן מקצתן לשני הראשון לא קנה אפי' אם ימות הנותן דהא בנתינתו אח"כ מקצתן לשני חזר ממקצת שנתן לראשון וכיון שחזר במקצתו חזר בכולו והשני יש לו דין מתנת ש"מ במקצ' שהרי שייר לעצמו מה שחזר בו מן הראשון המותר שלא נתן לשני לפיכך אם יש בה קניין קונה אפי' אם לא מת ואם אין בה קניין אפי' אם מת אינה קונה נתן מקצתן לראשון בקניין והמותר לשני ראשון קונה אפי' לא מת דהא יש יש בו קניין והשני הוא מתנת ש"מ בכולה שאם מת קונה אפי' בלא קניין ואם עמד יכול לחזור בו אפי' היה בקניין ואם חזר בשני אם פיר' בהדיא שאינו חוזר רק במקצתו קנה הראשון הנשאר אפי לא היה בקניין אע"ג דהוי מתנה במקצת שצריכה קניין מ"מ כיון שבשעה שנתן לו הוה מתנה בכולה ולא היה צריך קניין גם עכשיו קיימת בלא קניין י וי"א דוקא שחזר ונתן אותו מקצת לאחרים דסוף סוף נשארו כל נכסיו נתונים אבל אם שייר לעצמו אותו מקצת שחזר בו גם המקצת הנשאר ביד הראשון בטל עד שקנו ממנו. כתב נכסיו מקצתן לאחרים וקצתן ליורשיו וחזר בחלק היורשין לא נתבטלה המתנה של אחרים דשל יורשים אינה אלא כירושה בעלמא ואינה בכל מתנה ולא הוי המקצת של אחרים אלא במתנה במקצת.
יג ש"מ שנתן כל נכסיו דכבר אמרנו שיכול לחזור בו אפי' כתב לו שטר ומסרו לידו יכול לחזור בו ואפי' כתב לו שטר לידו וזיכה בו המתנה ע"י אחר כגוי ומטלטלין ונתנן ליד אחר שיזכה בהן למקבל ואם הוא קרקע ואמר לאחר לך חזק וקני לפלוני אפ"ה יכול לחזור בו אם אין בו קניין לפיכך אם שנים הוציאו כל אחד שטרו אפילו אם כתב שטר ומסרו לו וזיכה לזה על יד אחר ואח"כ כתב ומסר וזיכה לזה ג"כ על ידי אחר השני קונה שהרי חזר בו מהראשון ודוקא במייפה כחו דשני כמ"ש בסמוך סעיף י"ז דאי לאו הכי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה אבל אם כתב לו ומסרו לידו וגם זיכה לו המתנה ע"י אחר ולקח בקניין קנה ואינו יכול לחזור בו בין לעצמו בין לאחר בין בכולה בין במקצתה דכולי האי לא הוה עביד אם לא הקנה מיד בקניין גמור ובמתנת בריא שויא.
יד ומצוה מחמת מיתה אם פי' בהדיא שנתן במתנת בריא במעכשיו וקנו מידו אז קנה ולא יוכל לחזור בו אבל אם לא פי' בהדיא אפי' כתב וזיכה וקנו מידו בכל מיני הקנאות יכול לחזור בו דהא משמע לשונו דמחמת מיתה הוא נותן וכל זמן שלא ימות הוא בידו לחזור בו. ויש מי שאומר דדוקא בשפירש בהדיא שמחמת מיתה הוא נותן אבל סתם מצוה מחמת מיתה כגון דקאמד ווי דקא מייתי דינו בשכיב מרע.
טו שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי יודע האדון שמיד יצא עליו קול שהוא בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד לפיכך אמרינן ודאי זיכהו לעצמו מעכשיו אבל אם כתב בפירוש מהיום אם ימות ודאי מצי למיהדר ביה ביון שהתנה בפירוש.
טז ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות הוא בחייה שירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תיטול שליש הממון ונכתב ונחתם והגיע השטר ליד האחין וחלה ראובן וצוה ליתן מהשני שלישי הממון גם לאחרים ומת ובאו אחיו לבטל הצואה שאומרים שכבר זכו בשני שלישי הממון בקניין שהקנה להם כבר וכבר בא השטר לידם בחייו ולא היה לו כח למעט חלקם וליתן לאחרים כי הם כבר קדמו לזכות בשני שלישי הממון מיד אחר מותו אין בדבריהם כלום כי לא זכו הם בחייו כלום שלא זיכה להם בחייו כלום אלא כונתו היה בקנין ההוא להחזיק התנאי עם האשה שלא תיטול בכתובתה יותר משליש ממונו כדי שישארו שני שלשים ליורשיו אבל מה שצוה ליתן לאחדים קיים.
יז כבר אמרנו דמתנת ש"מ לא בעי קניין ואדרבה אם היה בה קניין גרועי גרעה למתנה דשמא לא גמר הוא להקנות לו אלא בקניין והרי המתנה אינה מתחלת אלא לאחר מיתה ואין קניין לאחר מית' שאין כאן מי שקנה לפיכך ל"ש אם כתב לו שטר ופירש בו הקניין ל"ש נתן לו על פה גרע ולא קנה אפילו אם מת ואפילו אם מסר לו השטר מחיים לא קנה הטעם שכתבתי ואם פירש שלא הקנה הקניין אלא כדי לייפות כחו קנה לפיכך הא דאמרינן לעיל דמתנת ש"מ בכולה אע"פי שיש בה קניין ומת קנה היינו שכתב הקניין או עשאהו במייפה כחו כיצד הוא מייפה כחו כגון שכתב לו וקנינא מיניה מוסיף על מתנתה דא כו' דמשמע שמתנה התקיים בלא הקניין אלא שעושה הקניין לייפות כחו וכן אם כתב בשטר דשטר זה יהיה בכל אופן המועיל זה הוי ג״כ לישנא דייפוי כח וקנה י"א דה"ה נמי מצוה מחמת מיתה בקניין דינו במתנת ש"מ בקניין שהקניין מגרע כחו וי"א שאם הנותן לא בקש הקניין רק המקבל הרי זה קנה דהא הנותן הקנוהו לו סתם במתנה בלא קניין והא שבקש אותו המקבל לא בקש אלא ליפת כח ובן אף על פי שהנותן בקשו אם אמ' אחר הקניין שהמתנה תהא קיימת הוי כמו ייפוי כח. ואם כתב לו שנותן לו קרקעותיו ואגבן שאר נכסיו מטלטליו לא קנה המטלטלין דכיון דגם הקרקעות אינו נותן אלא לכשימות והרי גם קניין האגב אינו מתחיל אלא לאחר מיתה ואם כן אין כאן קניין כלל דבשעה שמקנה לו המטלטלין באגב הקרקעות כבר הם קנויים לו מכח שנתן לו בצוואתו שהרי אינו מקנם עכשיו לו שכבר הוא מת וה"ל כמקנה לחבירו מטלטלין אגב קרקע של המקבל שאין זה קניין אגב ואפילו אם יאמר במתנת המטלטלין והרי אני נותן לו מטלטלין אגב מקרקעי במייפה כחו אינו כלום אלא אם יאמר והריני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שלשון זה משמעו שהוא נותן לו המטלטלין במתנת ש"מ ועוד ליפוי כח מוסיף לו קניין אגב כלומר שאף אם האגב בטל המתנה לא תהיה בטלה מצד מתנת ש"מ וכ"ש אם בפירוש אמר לו לייפוי כח אני נותן לו אגב קרקע שקנה וכן אם קנו מידו שמקנה לו מעכשיו ומהיום אע"פי שפירש שהמתנה לא תהא קיימת רק לאחר מיתה דבריו קיימין ואין צריך יפוי כח. ש"מ שצוה להיות פלוני ופלוני אפטרופסים על כל נכסיו אע"פי שקנו מידו דבריו קיימין ואין צריך בזה יפוי כח דלא שייך למימר שמא לא זיכה להן אלא בקניין אלא גבי מתנה שצריכה הקנאה אבל מינוי אפטרופסות מה מזכה להן אינם אלא דברים ואנו הולכים באומדן דעתינו לקיים רצונו בכל מה שאנו רואים שהיה דעתו לעשות כך וכך.
יח וכמו שקניין מגרע כח מתנת שכיב מרע כן שטר מגרע כחה כיצד ש"מ שצוה שיתנו למקבל שטר עם המתנה על מתנתו ומת אין כותבין ואין נותנין דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אא"כ ייפה כחו בכתיבה כגון שאמר תנו אף כתבו לו ואם לא ייפה כחו אפי' אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו לאחר מיתה
יט והא דאמרינן שאפי' הגיע השטר ליד המקבל לא קנה אא"כ יופה כחו דוקא בשאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו דאז הוי מסירת השטר כמו קניין דקרקע נקנית בשטר וצריך יפוי כח אבל אם השטר כתוב בלשון צוואה כדרך שמצו' אל ביתו שאז אינו עומד אלא לראייה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה דאיכא למימר שהי' בדעתו שתתקיי' צואתו ע"י מסירת השטר ולא אמרינן שלא גמר להקנות אלא בשטר רק כשלא מסר השטר לידו מחיים וכן אם כתב בכתב ידו שדי נתונה לך אינו אלא כצוואה בעלמא וקנה בלא יפוי כח.
ד ואם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב קרקע זו גם לשני והקנה לו יש מי שאומר שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח ואפי' לא הגיע השטר לידו מחיים דבכה"ג לא אמרי' דהאי קניין דשני לגרוע אתא אלא תלינן למימר כיון שכתב והקנה לראשון היה סבור שאם יפחות לשני ממה שעשה לראשון שלא יקנה ולהכי הקנה ולא לאחר הקניין עד לאחר מיתה וכן הדין אם כתב ומסר וזיכה לזה וחזר וכתב ומסר וזיכה גם לשני דשני קונה אף בלא יפוי כח דקניין דשני לאו לגרועי אתא אלא היה קסבור שלא קנה אם פחת לו מן הראשון.
כא והא דאמרינן שאם צוה הש"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה דחוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דוקא בכה"ג כדאמרן אבל ש"מ שמסדר עניינו וגומר צוואתו ומצו' לכותבה אינו מצוה לכותב' אלא לזכרון בעלמא אבל ודאי גמר להקנות לו מיד וא"צ יפוי כח וכבר אמרינן בסעיף י"ט דבעינן שבא' הצוואה ליד המקבל מחיים וצוואה שכתוב בה קניין הוי כשאר שטר מתנה ובעינן יפוי כח ובמקום שנהגו שכולן מקנין בצוואה בעלמ' ואין מכוונין להקנות בשטר א"צ יפוי כח מי שמבקש מיורשיו שיעשו כד וכך בנכסיו מיקרי צוואת ש"מ כי מה שבקש לא עשה רק לחזק הדברים.
כב יש מי שאומר שאין חילוק בין אומר כתבו ותנו לו לאומר תנו וכתבו לו לעולם בעי' יפוי כח ויש מי שאומר דהא דבעינן יפוי כח דוקא באומר כתבו ותנו מנה לפלוני דמשמעו כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר ולכך חיישינן שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל כשאומר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר כיון שאינו מזכיר שיתנו לו את השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים בעלמא ולא להקנות לו בשטר וכן ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ואחר כדי דבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוין אלא ליפות כחו שיהא לראייה והעדים כותבין מה שצוה בפניהם ואין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו לפי שנמצאו מבטלין בכך המתנה שהיה משמע בשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם ג"כ כתבו ותנו ולא כיון להקנות אלא בשטר.
כג בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני מחיי' פשיטא דאין נותנין דלא קנה באמיר' ולא בכתיבה אלא בקניין אלא אפי' אם מת אין נותנין אפי' במיפה כחו ולא אמרי' מצוה לקיים דברי המת בבריא ויש מי שאומר דהיינו משום דאמר כתבו ותנו דמשמע שאין מקנה לו אלא ע"י כתיבה ואין שטר למטלטלין אבל אם אמר תנו ולא אמר כתב נותנין אע"ג דליכא אלא דבור בעלמא משום מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא וי"א דלא אמדינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסוה ביד שליש וע"ל סימן רנ"ב.
כד בד"א כשאמר כתבו ותנו מנה לפלוני וה"ה שאר מטלטלין דאין שטר קונה במטלטלין אבל היכא דאמר כתב ותנו שדה זו לפלוני אפי' בבריא נמי איכא לפלוני אם מחייב כותבין ונותנין אי לא הדר קמי דמטא שטרא לידיה דמרכל דכל כמה דלא הדר מסתמא קיים הוא במאמרו להקנות בשטר אבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין שאין שטר לאחר מיתה ואי קנו מיניה ואמר להו כתבו ותנו בכל עניין כותבין ונותנין אפי' לאחר מיתה דכיון דקנו מיניה סתם קניין הוא במעכשיו ומשעת קניין הוא קנוי לו ומה שכותבין אינו אלא לראייה.
כה מי שמת ונמצא קשור על יריכו שטר צוואת מתנה ש"מ שאינה חלה עד לאחר מיתה או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שגם בזה לא נגמר הקניין עד לאחר מיתה שהרי כל ימיו יכול לחזור בו ואע"פ שהוא בעדים וקנו מידו כדי לייפות כח המקבל אפ"ה אינו כלום שאני אומר כתבה ונמלד וחזר בו קודם מותו ואם זיכה בה לאחד ממקבלי המתנות כגון שכתובים בשטר זה מתנות רבות שנתן לשנים או לשלשה או יותר וזוכה לאחד ממקבלי המחנות את חלקו בין שהוא אחד מן היורשין או אינו מן היורשין כל המתנות שבה קיימים ככל מתנות ש"מ דכיון דגלי דעתו באחד שהוא רוצה לקיים שטר זה הרי הוא מקויים לכולם וכן מי שכתב ש"ח על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו ונתן אותו ביד שליש ואמר לו יהי זה אצלך ולא פירש לו כלום מה יעשה בו או שאמר לו הניחהו אצלך עד שאומר לך מה תעשה בו ומת הרי זה אינו כלום בד"א בש"ח לפי שכותבין שטר ללוה אף ע"פ שאין מלוה עמו ושמא כתב ללוות ולא לוה אבל אם הוא מתנת ברי' בקניין כשהקנה קנה המקבל ונותנין לו.
כו הנותן מטלטלין סתם לאחר מעכשיו ולאחר מותו ואחר שמת טוענין היורשים הביא ראייה שמטלטלין אלו היו לו בשעת המתנה דשמא לאחר מכאן לקחן אין בדבריהם כלום דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו וע"ל סימן ס' סעי' ו'.
סימן רנא
דין מתנת ש"מ או בריא ובו ב' סעיפים:
א הנותן מתנה וכתב בה בחיים ובמות או מחיים ובמות אם הוא שכיב מרע מלת במות הוא עיקר ואם הוא בריא מלת מחיים הוא עיקר כיצד אם נותן המתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בה מתנה זו אני נותן בחיים ובמות או מחיים ובמות הרי זו מתנת ש"מ ואם עמד חוזר בין מתנה בכל בין מתנה במקצת ואפילו בקנין דהואיל והזכיר בה מות לא נתן אלא מחמת מיתה ומה שכתב בה מחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב בעלמא הזכירו כי לפי שהזכיר מיתתו ולא לא רצה לפתוח פיו לשטן כלומר המקום יצילני מחולי זה שלא אמות ואם אמות תהיה מתנתי זו מתנה. אבל בריא שנתן מתנה וכתב בשטר בחיים ובמות הרי זו מתנה גמורה מחיים ומה שכתוב בה ובמות הוא כמי שאומר מעתה ועד עולם וכמו שופרי דשטר הוא זה.
ב מתנת שכיב מרע שמת ואין כתוב בה שמתוך אותו החולי שצוה בו מת מקבל המתנה אומר שמתוך אותו החולי מת והיורשים אומרים נתרפא מתוך אותו החולי ומחמת חולי אחר מת והעדים אינם בפנינו לשאול אותם הרי מתנה זו בטלה שאף על פי שמת אין מיתתו ראיה דשמא נתרפא מן החולי שצוה בו ואחר כך חלה חולי אחר ומת לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראייה שמתוך חולי זה שנתן בו מתנה זו מת ומיהו העדים שהיו אצלו בחוליו כשצוה בפניהם יכולין לסמוך על עצמו או על משמשיו כשאומרים שהכביד עליו אותו החולי ונפטר מתוכו ויכולין להעיד על כך ואם אין העדים בפנינו ותפש המקבל מטלטלין בלא עדים מתוך שיכול לומר שלי הן נאמן לומר שמחולי הראשון נפטר וכן הדין אם עמד החולה ורוצה לחזור במתנתו ואומר שמתנת ש"מ נתן והמקבל אומר שבריא היה ולא יכול לחזור בו על המקבל להביא ראייה.
סימן רנב
מתנת שכיב מרע מוציאין ממנו למזון האשה והבנות ובו ב' סעיפים:
א כבר אמרנו פעמים דמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה ואין אחד זוכה בדבר שצוה לו הש"מ ונותנין לו בין במטלטלי בין במקרקעי עד אחר מיתה לפיכך מוציאין מיד המקבל שצוה לתת לו ונותנין למזון האשה והבנות ואפילו לכתובת בנין דכריז שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים לאלו למזונות ולכתובה ואלו שנתן להם אינם קוני' אלא עד לאחר מיתה נמצא שקרמו הם למקבלי' מיהו דוקא שלא נשארו נכסים גבי יורשיו אכל אם נשארו נכסים גבי יורשיו כולן גובין מן היורשין ולא ממקבלי המתנה יש"מ שנתן לא' במתנת ש"מ ושמע' אשתו ולא מיחת' ואח״כ חזר ונתן מתנה זו שנית למקבל זה באותו חולי ואז מיחת' אשתו אינה גובאת כתובתה ממתנה זו שהרי מתנה הראשונה קיימת ולא מיחת' ולא אמרי' דשנייה בטלה הראשונה שהרי לא חזר בראשונה אלא אדרבה החזיק דבריו הראשונים וי"א אע"פי ששתקה בשעת המתנה גובאת כתובתה ממנה ועיין בלבוש הבוץ סימן ק'.
ב ק"ל מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא שצוה ומת בד"א שנתנו מיד ביד שליש לשם כך שיעשה בה מה שצוה אבל אם באה לידו אחר הצוא' או שהיתה בידו מתחל' ולא לשם כך לא וע"ל סי' ר"ג סעיף כ״ג כל דבר שנקנה במתנת ש"מ אם קדמו היורשין ומכרו המקבל מוציאו מיד הלק חות אבל דבר שלא ניתן במתנה אלא הוא דבר שיש בו משום מצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשין ומכרו מה שעשוי עשוי. מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ולא נתן יורשין פטורין שאין מוטל עליהם לקיים נדר או שבועת מורישין ואפי' משום מצוה לקיים דברי המת אין בהן וע"ל סימן רנ"ב סעיף ה' מי שהפקיד מעות אצל חבירו ואמר לו שאם ימות יעשה בהן המוטב ומת יתנם ליורשיו שאין טוב יותר משיתנ' לבעליהם שהם יורשיו.
סימן רנג
איזה לשון מועיל לשכיב מרע ואם אמר תנו מאה לפלוני ומאתים לפלוני וש' לפלוני ובו ל"ג סעיפים.
א כתיב בפרשת נחלות והית' לבני ישראל לחקת משפט וגו' ואמרו חז"ל קרא הכתוב כל דיני נחלות להיות חקת משפט לומר שאותם העומדים שם כשאדם מנחיל את נכסיו הם יהיו הדיינים כלומר אותם ששמעו הצוואה מפי החולה בשע' שמצוה ומחלק נכסיו בין לבניו בין לאחרים שהם יורשיו בין ריבה לאחד ומיעט לאחד בין השוה אות' אם אותם השומעים הם ג' שראויים להיות ב"ד אם ירצו יכתבו דברי הצוואה בתורת עדות ויניחו אחרים לדון עליהם ואם ירצו יכולין הם להיות דיינים עליהם להחזיק את כל אחד במה שצווה לו החולה ולדון בכל דברי ספק שנפל בצווא' ואין אחד מן היורשים או מן המקבלים יכולין לומר לפני כ"ד אחר אזלינן כי התורה עשאה את אלו לדיינים ל"ש אם שלח החולה לקבצם לשמוע הצוואה ל"ש אם באו אליו מאליהם לבקרו וצוה בפניהם בין כך ובין כך נעשו דיינים וכיון דמן התורה נעשו השומעין דיינים כשמחלק ליורשיו דהא כל הפרש' ביורשיו קמיירי ח"ה נמי בש"מ שנותן נכסיו לאחרים ומצוה בפני ג' נעשו גם הם דיינים עליהם דכיון דאמר רבנן דדברי ש"מ ככתובין וכמסירין דמו אף בצוואה שמצוה לאחרים שאינן יורשיו ואמרו שאינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה אם כן כירושה שויה רבנן שיהיו גם אלו שנעשית הצוא' לפניהם דיינים עליהם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון בד"א כשהם ג' אבל אם הם ב' א נעשו רק עדים וכותבין כל הדברים שנעשו בפניהם ואין עושין דין אלא שולחין הדברים לפני ב"ד בד"א דג' נעשו דיינים כששמעו הצוואה מפי החולה ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה לפיכך אם שמעו הצוואה בלילה יכתבו כל הדברים בתורת עדות ואין נעשין דיינין עליו שאין עד נעשה דיין וע"ל סימן ז' סעיף ה' וסימן ג'.
ב ש"מ שצוה ואמר פלוני יטול את כל נכסי או מקצת נכסי או יחזיק או יזכה או יקנה כולם לשון מתנה הם וקנה כדינו וכן אם אמר יחסין או יירש על מי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ה"ז קנה אבל אם אמר יהנה פלוני מנכסי או יעמוד בהם או יראה או ישען בתם לא קנה שאין לשונות אלו לשונות של מתנה ואם אמר אני מניח לפלוני הוי לשון מתנה ואם אמר לשון יפול לפלו' כך וכך הוי לשון ירושה ובראוי ליורשו קנה ואם אמר סתם כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא שאינו לא לשון מתנה ולא לשון ירושה. האומר לפרוע לאשתו כתיבתה במעות מזומני' אין זה לשון מתנה ואין יורשין צריכין לקיימו משום מצוה לקיים דברי המת וע"ל סוף סימן רנ"ב.
ג לשונות אלו של מתנה המועילים בשכיב מרע י"א שה"ה שמועילים בבריא וי"א דבבריא אין מועילים דבש"מ הקילו משום שלא תטרוף דעתו שאין דעתו מיושבת עליו לדבר כל כך בלשון צח וברור.
ד מה שכותבין בשטרי מתנ' תלך ותוכה ותוריש והמשכון ותעשה בה חפציך ורצונך אין לשונות הללו אלא שופרי דשטרי ואע"פ שלא נכתבו לא יוכל הנותן או יורשיו לטעון לא ניתנה מתנה זו אלא בחייך בלבד ולא לעולם אלא סתם הנותן מתנה לחבירו קנאה לעולם ואם נכתב בשטר הצוואה לשון שאיפשר לתלות בטעות סופר ע"ל סי' ל"ט.
ה ש"מ שאמרו לו נכסיך למי ואמר כמדומה לי שיש לי בן או שאשתי מעוברת ועכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתו מתנה אפילו שמת הבן או הפילה אשתו אח"כ שהרי אם היה יודע שהיה לו בן או שהיתה אשתו מעוברת לא היה נותן והרי נתבטלה המתנה.
ו ש"מ שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למי שמא לפלוני והשיב להם אלא למי יהיו אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה ונ"מ שאם אמר ואחריו יהיו לפלוני אינו כלום שירושה אין לה הפסק ואם אינו ראוי ליורשו זוכה משום מתנה ומהני אם אמר אחריו לפלוני ואם פירש בהדיא שנותן לו במתנה אפי' ראוי ליורשו אינו אלא לשון מתנה וע"ל ריש סימן רמ"ח סעיף א' וב'.
ז בד"א שזיכה בה משום ירושה כשהיה היורש הזה אחת מבנותיו או אחד משאר יורשים אבל אם היה אחד מבניו לא עשאו אלא אפטרופוס כמ"ש בסימן רמ"ו.
ח ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני כראוי לו או לאשתו כראוי לה או לבעל חובו כראוי לו כיון שאמר כראוי לו דלישנא יתירה הוא לטפויי אתי ונוטלין אותם הר' זוז עודף על חלק הפשוט והבכורה והכתובה והחוב ואם אמר תנו ר' זוז לבני בבכורתו או לאשתי בכתובתה ולא אמר כראוי להם לא יטלו שניהם דהיינו הר' זוז עודף על הבכור' או על הכתובה אלא נוטלין אחד מהם הבכורה או הר' זוז או הכתובה הר' זוז וידם על העליונה אם הר' זוז יותר על הבכורה או הכתובה נוטלין הר' זוז ואם הבכורה או הכתובה יותר על הר' זוז נוטלים אותם אבל אם אמר תנו ר' זוז לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא ר' זוז שהרי יש בידו למעט או לרבות בירוש' דביום הנחילו כתיב ואם אמר תנו ר' זוז לבעל חובי בחובו לא אמרינן שתהא ידו על העליונה אלא אינו נוטל אלא חובו ממה נפשך שאם החוב יותר על המאתים זוז לאו כל כמיניה לפחות לו ואם המאתים זוז יותר מחובו אסור ליטול יותר מחובו דמיחזי כריבי' כיון שאמר בחובו משמע דמשום חובו נותן לו והיינו ריבית אבל אם אמר כראוי לא אמרינן כראוי לו הוא מפני שעשה עמו נחת רוח מצד אחר קאמר ולא משום ריבית ולא משום החוב ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו אלא אמר סתם תנו מאתים זוז לבני או לאשתי או לבעל חובי בכולם ידן על העליונה ואפי' הבעל חוב רצה נוטל המאתים זוז רוצה נוטל חובו שאין במשמעות לשון זה דמשום חובו קאמר שיהא מיחזי כריבית וכן נמי אין במשמעתו שיטול המאתים זוז עודף על חובו כיון שלא אמר כראוי לו אלא משמעו שיטול חובו מתוך המתנה והמות נתן לו משים מתנ' שניתן לו ויש חולקין ואומרי' שאם אומר סתם ר' זוז לבני פלו' או לאשתי או לפלוני בעל חובו מתנה נתן להם יתר על מה שראוי לדם ואם אמר לבני בכורי דינו כאילו אמר בבכירתו כיון שהזכיר בכורה וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וסברא ראשונה עיקר וכן נ"ל שמשמעות הלשון כן דוא נ"ל וכל זה מיידי שלא אמר בפירוש שהוא נותן במתנה אבל אם אמר בפירוש מתנה אני נותן מאתי' זוז לפלוני בעל חובי או לאשתי או לבני נוטלין המאתי' זוז יתר על מה שמגיע להם. מי שאמר וצוה שבתו תטול בנכסיי כך וכך ולא הזכיר לצורך נישואיה נוטלת המתנה מלבד עי שור נכסים שלה ואין עישור נכסים בכלל.
ט ש"מ שאמר בבת אחת בדבור אחד תנו ר' זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני ולא שתק בנתים דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ראשון לא קנה אלא אחרון אבל אם לא נמלך קנו כלום כא' ואין אומרי' כל הקודם בשטר זכה אם אין הממון מספיק לכולם אלא כולן שוין לגבות כל אחד לפי חלקו כיצד חולקין הממון לט' חלקים ויקח בעל הר' ב' חלקים ובעל הש' ג' חלקים ובעל הת' ד' חלקים לפיכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכל אחד לפי חלקו כיצד היה החוב ת"נ ניתן בעל הר' ק' ובעל הש' ק"ן ובעל דת' ר' דמקבל מתנת ש"מ ביורש שויוה רבנן וכמו שגוב' הבעל חוב מן היורש גובה נמי ממקבל המתנה ואפי' ממטלטלין שקבל גובה עכשיו ואם גבה הכל מאחד חוזר ומשתלם מהאחרים אבל אם אמר ר' לפלוני ואחריו ש' לפלוני ואחריו ת' לפלוני כל הקודם בשטר זכה ובלא אמר ואחריו נמי לא אמרן דכולם קנו כאחד אלא דוקא שאמר כה"ג ר' לזה וש' לזה ות' לזה שאין יכול לכוללן כאחד אבל אם היה נותן להם בשוה כגון שאמר ר' לפלוני ור' לפלוני ור' לפלוני אפי' לא אמר ואחריו כיון שהיה יכול לכיללן ולומר תנו לאלו לכל אחד ר' זוז או תנו לשלשתם ת"ר זוז שמע מינה דוקא קאמר תחלה לזה ואחריו לזה ויש חולקין בזה וע"ל סי' קי"א לפיכך אם יצא עליו ש"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו וה"ה כבריא שזוכה להם ל דרך זה ע"י אחר דדינא הכי אבל אם הקנה למקבלי המתנות בעצמם הרי ניכר למי הקנה תחלה ואותו זכה תחלה.
י אע"ג דמקבל מתנת ש"מ כיורש שויה רבנן מ"מ אם לא נתן הש"מ כל נכסיו אלא הניח מקצת לפני יורשיו אם יצא עליו ש"ח הב"ח גובה מן היורשי' ולא ממקבל המתנה דיורשין כרעא דמורישן הן ובמקומו הם עומדים ונכסי ירושתן הם כבני חורין ואין גובין ממשועבדין במקום שיש בני חורין ואם לא הספיק גובה השאר ממקבל המתנה וה"מ שפירש הש"מ חלק מקבל מתנה ולא פי' חלק היורש אבל אם א' תנו ר' זוז לפלוני בני ור' זוז לאיש פלוני שאינו ראוי ליורשו בנו קוד' שהרי הקדימו וא' יצא עליו ש"ח גובה מאותו איש נכרי כיון שאיחרו.
יא מי שאמר יש לי נכסים כך וכך ביד פלוני וכך וכך ביד פלוני וכך וכך ביד פלוני והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך צוה תנו ר' זוז לפלוני אין נותנין לו כל חר' זוז מיד אלא רואין לפי חשבון מה שיקבצו מהם שהרי גילה דעתו דלפי מה שיש לו רוצה ליתן לפי חשבון.
יב שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וישא את בתי הרי זה במו שנתן לו שתי מתנות שאינן תלויות זו בזו ואיזה מה' ירצה יקח לפיכך אם רצה לוקח המעות ושלא ישא את הבת הרשות בידו אבל אם אמר ישא את בתי ויתנו לו ר' זוז הרי זה תנאי ולא יתנו לו המעות אם לא ישא את הבת. האומר תנו מאה זוז לבת בתי ותקנה בהן חגורה ומת הוא ומתה אח"כ גם היא נותנין המאה זוז ליורשיה דהוה כאלו אמר שתי צוואות ואע"פי שא"א לקיי' לקנות לה חגורה מ"מ מתנה הראשונה קיימת.
יג שכיב מרע שאמר תנו לפלוני שוה מאתי' זוז מייני והחמי' קצת היין ההפסד לפי ח חשבון מה שיש לו בכל היין שהרי אמר שיתנו לו ממה ששוה כל היין מאתי' זוז ועכשיו שנפחת נפחת גם לו וכן אם אמר תנו לו מאתי' זוז מדמי ייני ומכרוהו ונאבדו קצת מהמעות ההפסד לפי חשבון אבל אם אמר תנו לו מאתים זוז מייני בין אם החמי' קצת מהיין או מכרוהו ונאבדו קצת מן המעות כל האחריות על היורשי' ונוטל המקבל מאתי' זוז שלו שלימים דכיון שאמר מאתים זוז מייני וזה א"א שאין עושין זוזי מן היין אלא ליפות כחו אמר כן שיהא כל היין אחריות שלו בעד המאתים זוז שאמר שא' היה אומר תנו לו יין בעד מאתים זוז אם היה מחמי' קצת היה מפסיד לפי חשבון וא' היה אומר דמי היין ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות היה מפסיד לפי חשבון כמ"ש אבל עכשיו שאמר זוזי מיין משמע היין ודמיו הכל יהא באחריות שלו מיהו גוף היין לעניין יוקר' וזולא הוה של היורשי' שא' נתקיי' כל הריוח ליורשי' ואין נותנין לו אלא ר' זוז וא' הוזל כל ההפסד ליורשי' ואם נתן לו דבר מסויי' כגון שאמר תנו לו חבית של יין אחד מבין החביות ונאבד' אחת מהן נאבד למקבל שיכולין היורשי' לומר שלך נאבד וא' צוה ליתן לאחד מנה מנכסיו וצוה לאפוטרופסין לברור מנה יפה ועשו האפוטרופסין ובררו לו מנה היפה. ונאבד קוד' שנתנוהו לו צריכין ליתן לו מנה אחר דהא לא סיי' הנותן איזה יתנו לו רק אמר סת' מנכסיו והרי נכסיו קיימין וכל זמן שלא נתנו לא קיימו דברי המת.
יד ש"מ שאמר תנו לפלוני בית המחזיק ק' חביות ולא נמצא לו בית שמחז' פחות מק"ך הבית זכה באותו בית אע"פי שמחזיק ק"ך דק"ל דנותן בעין יפה נותן ובודאי כמו שהוא נתנו לו ולא היתה כוונתו שהיורשי' יקחו להם אותו המותר על ק' ומה שאמר ק' לש' חשיבות אמר כן כלומר מתנה גדולה כזאת אני נותן לך ולאו דוקא קאמר.
טו ש"מ שאמר תנו לבתי ד' מאות זוז לכתובתה או בכתובתה אם דרך, אנשי המקום לכתוב שוה ק' בר' בשומת הנדוניא אינה נוטלת אלא ר' כיון שהזכיר בכתובתה ר"ל תנו לה שיהא השומא שלה בכתובת' לכשתנשא ד' מאות זוזי דהיינו שתהיה נדונייתא ר' שהרי דרך המקום לשום שוה ד' בת' והוא לא אמר ת' זוז סתם אלא ת' זוז לכתובתה.
טז ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני' בנדונייתא אין צריכין לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם צוה לתת לה חפצים בר' זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים ואם מתה בנתים אין ליורשיה כלום שלא צוה אלא לתת לה בנדונייתא לכשתנשא אבל אם אמר תנו ר' זוז לפלו' לנדוניית' משמעות לשון זה הוא שיתנו לה מיד לפיכך צריכין לתת לה מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים. ובכל אלו אין חילוק בין ש"מ למתנת בריא בקניין ויש חולקין וסבירא להשיא ומתה לא זכו בהן יורשיה וכתב מורי ז"ל וכן נ"ל עיקר וע"ל בלבוש ע"ז סימן רנ"ג סעיף ו'. להו שאם אמר ליתן
יז שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת או שאמר אל תתנו להם אלא שקל ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת נותנין להם כל צרכם דודאי לא היה דעתו שימותו בניו ברעב והא דאמר הכי כדי לזרזינהו שיחזרו אחר מזונתם ולא יהיו רעבתנים לפזר הכל ואם אמר ואם מתו יירשו פלוני ופלוני אין נותנין להם אלא שקל שלא להפסיד את הבאים אחריהם ואע"ג דירושה אין לה הפסק הכא מיירי בענין שיש לה הפסק כמ"ש לעיל סימן רמ"ח סעיף ב'.
יח ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני נותנין בין אם אמר מנה זה בן אם אמר מנה סתם וה"מ במצו' מחמת מיתה שקונה באמירה או במחלק כל נכסיו להרבה בני אדם וצוה לתת מכולן מנה לזה דהוי מסתמא מצוה מחמת מיתה כיון שמחלק כל נכסיו בלא שיור אבל היכא דלא אקני אלא חד מנה בסתם לא קנה באמירה דהוה מתנת ש"מ במקצת ובעי' קניין ומייפה כחו כמ"ש לעיל והכא כיון דמנה אמר אקני ליה אפילו בקניין לא קנה דמטבע אינו נקנה בחליפין עד דאקני ליה אגב קרקע א"נ דמסר ממונא ליד שליש מחיים.
יט יש מי שאומר שאם אמר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ואם היה לו מנה ממש ונאבד אומרים לו שלך נאבד ואפילו אם יש כמה מנים בעין כל אחד בפני עצמו ונאבד אחד מהם יכולין לומר לו שלך נאבד ואפילו אם אמר מנכסי הדין כן ואם אמר אין לו מנה מיוחד אלא יש לו ת"ק זוז ביחד ונאבד מנה אחד מהם לא הפסיד זה אלא לפי חשבון ואם אין לו מעות כלל בעין ולא אמר מנכסי איכא למימר שלא קנה כלום שלא נתן לו אלא מנה ממש והא לית ליה וכ"ש אם אמר ליתן לו מעות או זהובים דוקא קאמר ואי לית ליה הפסיד אם לא אמר מנכסי או לשון אחר שמשמע כמו נכסי.
כ כיון דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי לפיכך ש"מ שאמר פקדוני או הלואתי שיש לי ביד פלוני מלוה ע"פ תנו לפלוני נותנין וא"צ מעמד שלשתן וכן אם אמר שטר חוב שיש לי על פלוני תנו לפלוני זכה במה שיש בשטר וא"צ כתיבה ומסירה דככתוב ומסור דמי ואין היורש של ש"מ הנותן יכול למחול דאע"ג דבריא הנותן או המוכר ש"ח לחבירו וחזר יורשו של הנותן או המוכר ומוחלו מחול אם נתנו במתנת ש"מ אין היורש יכול למחול וטעמא משום שכבר אמרנו דמתנת ש"מ כיורש שויוה רבנן והרי המקבל בזה הוא היורש ואין אחר יכול למחול והא דאמרינן שזכה בחוב כשלא שייר כלום אבל אם שייר הוי לה מתנת ש"מ במקצת ולא קניא אא"כ הקנה לו בקניין ובמיפה כחו או שהוא מצוה מחמת מיתה י"א הא דש"מ יוכל להקנות הלואה שלו שביד אחרי' היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל אבל הלואה שיש לו ביד גוי אפי' יש לו משכון או שטר מן הגוי יש להסתפק אפי' ש"מ אם יוכל להקנות משו' דדעת המקבל לא סמכא דעתיה על הגוי.
כא ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירו' דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בה' הרי הם כדבור ובשינה שאינה נקני' בשו' קניין לפיכך אינ' נקני' ג"כ בצואת ש"מ אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלו' או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו דבריו קיימין שהרי הקנה להם גוף הבית לדירה והדקל לפירות והגוף דבר שיש בו ממש הוא וזה נקנה בבריא ג"כ בקניין וכן כל כיוצא בזה.
כב צוה שיתנו דקל לפלוני והניח שני חצאי דקלים כגון שיש לו שותפות בשני דקלי' עם אחרי' ובכל אחד יש לו החצי יטלם המקבל ולא אמרינן כיון שאין לו דקל שלם לא יהיב ליה ולא מידי שהרי לית ליה דקל אפ"ה יטלם המקבל שודאי לזה נתכווין וקרא' לשניה' יחד דקל ואפילו הניח דקלי' שלימים ג"כ יכולין היורשי' לתת לו אלו השני חצאים ויאמרו שלזה נתכווין אע"ג שודאי יש לו טורח יותר בעבודת שני חצאי דקלי' מעבודת דקל אחד המע"ה.
כג ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לעניים או ס"ת לב"ה יתנו במקום שהוא רגיל היה רגיל בשתים יתנו לכל אחד ואחד וע"ל בלבוש ע"ז סימן רנ"ח סעיף ד'.
כד ש"מ שאמר נכסי לפלוני ולפלוני חולקין בשוה אפי' הם מאה ואם אמר נכסי לפלו' ולבני חולקי' אותו הפלוני עם בניו ונוטל הפלוני חציה וכל בניו מחצה אמר נכסי לפלו' ופלוני ולבני פלו' בני פלו' נוטלים מחצה אפי' הם רבים ושני' הראשונים מחצה אמר סתם תנו חלק לפלוני בנכסי שיערו חז"ל דלפחות לא היתה דעתו פחות מחלק י"ו שבנכסיו ונוטל אחד מי"ו ולא יותר דהמע"ה ויש מי שהור' שנוטל רביע הנכסי' שכן דרך הלשון לומר סתם חלק על חלק הרביע. ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי והוא ש"מ ומחלק נכסיו לבניו נוטל חלק כאחד מן הבנים מי שנתן נכסיו לבניו ולבתו נוטלת הבת חלק כאחד מהם ואם התנה שאם ישאוה או תנשא היא בעצמה תיטול נדונייתא ותסתלק דבריו קיימין. ואם השיאוה אחד מן האחין ופסק לה פחות מחלק המגיע לה לאו כל כמיניה שלא התנה אלא אם ישאוה בניו ביחד או תנשא היא בעצמ' אבל לא כשישיאה אחד מהם.
כה ש"מ שאמר תנו חלק לפלוני בבור של יין שיש לי יטול רביע היין לפי מה שכתבתי בסעיף הקודם דסתם חלק רביע משמע אמר תנו לו בחלק לחביות הרי מיעוט ויטול חצי רביע דהיינו שמינית היין ואם אמר תנו לו בו לקדירה נוטל חלק מי"ב מן היין אמר תנו לו בו לטפו' נוטל חלק מט"ז שבבור שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוין וכל השיעורים הללו שיערו חכמים הראשונים ז"ל לפי אומד דעת' דהכי הוו בקיאי אינהו בלשונם אבל אנן לא גמרי' מינייהו מידי ובכולן אין לו חלק אלא כל שהוא וכל זה דוקא במתנה אבל במכר אמרינן בכה"ג הדמים מודיעים.
כו שכיב מרע שצוה לתת מנה לעובר שבמעי אמו אם הוא בנו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ"ש לעיל סימן ר"י סעיף א'.
כז אמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ואם תלד נקבה תטול מאתים וילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטלת מאתים ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים ולא אמרינן מדלא אמר אם תלד זכר ונקבה יטול הזכר מנה והנקבה מאתים אלא אם קאמר כונתו לומר או זה או זה אבל שניהם לא ניחא ליה ולא יטלו כלום דאין זו סברא דמשום שילדה שניהם יגרע כחן אלא נוטלים כל אחד כמו שאמר ואם ילדה טומטום או אנדרוגינוס שהם ספק זכר ספק נקבה נוטל הפחות שבשניהם ואם נקרע אח"כ ונמצא זכר או נקבה ודאית נוטל כפי תנאו ולא אמרינן דוקא משעת לידה קאמר.
כח מי שאשתו מעוברת ואמר אם תלד אשתי זכר ינתן לו ב' שלישי ממונו ולאחי השליש ואם תלד נקבה ינתן לה שליש ממוני ולאחי ב' שלישים וילדה זכר ונקבה נתבטלה המתנה שנתן לאחיו וחזר הדין לדין תורה והכל לבן וטעמא משום שזה הש"מ רצה להעבי' נחלתי במקצתה מיורשי הקודם לירש ולתנה לאחיו על התנאי שפירש שאם ת"ד אשתו נקבה העביר ממנה ב שלישי' ונתנו לאחיו ואם תלד זכר העביר ממנו שליש ונתנו לאחיו ע"פ התנאים המפורשים אם נתקיימו היתה המתנה שנתן לאחיו קיימת ואם נשתנה ולא נתקיים אחד מהם נתבטלה המתנה כי כל מתנה שניתנה על תנאי שאם יהיה דבר זה אתן לפלוני כך וכך ממון אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי המתנה בטלה ובנדון זה לא נתקיים אחד מהתנאים שהתנה בי התנה על נקבה לבדה ועל זכר לבד אבל על זכר ונקיבה לא התנה הגע עצמך אם ילדה ב' זכרים וכי תאמר שיתן לאחיו השליש ולב' זכרים ב' שלישים והרי לא היה דעתו כך ליפות כח אחיו ככה אחד מבניו אלא אם באה לחלוק הממון לפי הצואה היה צריך לחלוק לה' חלקים לאחיו חלק אחד ולזכרים לכל אחד ב' חלקים ואז היה לכל אחד מהב' זכרים ב'חלקים כאחיו בערך הצוואה וכן אם ילדה שני נקיבות לא היה דעתו לגרע כח נקיבות כל כך שיטול אחיו ב' שלישים ושתי הנקבות שליש אחד אלא לפי ערך הצוואה יתחלק הממון לארבע חלקים ויתנו לכל בת חלק ולאחיו שני חלקים ונמצא לאחיו פי שנים כאחת מהבנות בערך הצואה וכן בזכר ונקיבה יתחלק הממון לשבעה חלקים ויטול הזכר ארבע חלקים ואחיו שני חלקים והנקיבה חלק אחד הרי נוטל הזכר פי שנים באחיו ואחיו פי שנים כנקיבה כערך הצואה אלא שאי אפשר לומר כן כי למה יפסיד הזכר וירע מחלקו בשביל הנקיב' שנולדה עמו והוא לא פירש בתנאו אם תלד זכר במה יהיה דינא אלא הניחה דינה על דין תורה ואין הנקיבה מעגרת כח הזכר בדין התורה כי הכל שלו וכן בשני זכרים למה חלק כל זכר יגרע בשביל הזכר שנולד עמו הרי לא התנה אביהם כן. וכן בנקיבות נמי הרי אין עליך לדון בדין זה אלא כאשר כתבנו בתחלה שלא זכה מקבל מתנה אא"כ שנתקיימו התנאים והרי לא נתקיים אחד מהתנאים כי על זכר ונקיבה לא התנה ונתבטלה המתנה שנתן לאחיו וחזר הדבר לדין תורה והכל לבן.
כט ש"מ שצוה ואמר נכסי לטוביה ובא אחד ששמו טוביה ותובע הנכסים יתנו לו ואפי' אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו אין ממתינין לו אלא ודאי זה שבא מתחלה ידע שהיתה דעתו קרובה אליו ולו נתנם וע"כ מיהר לבא ואם זה שבא שמו רב טוביה לא יתנו לו דהא טוביה סתם קאמר ולא רב טוביה ואם היה הש"מ לבי גם בו עם זה שנקרא רב טוביה ומגו דגם ביה היה רגיל לקרותו בשמו טוביה סתם נותנין לו באו שנים ששמם טוביה בבת אחת אם אחד מהם שכינו ואחד ת"ח ת"ח קודם דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר בל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו וכן אם אחד מהם קרוב ואחד מהם ת"ח ת"ח קודם מן הטעם שבתבנו דמסתמא כך הוא אא"כ ידוע שדעתו היתה קרובה יותר לשכינו או לקרובו ששמו כך אין בהבת"ח והיה אחד מהן שכן או קרוב הוא קודם היה אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם שכן כתיב טוב שכן קרוב מאח רחוק והאי שכן שהוא קידם לא בעי למימר שבינו הדר אצלו דכמה אנשי דרים זה עם זה ואין להם שייכות יחד אלא היינו שהוא חביר ורגיל אצלו תמיד במשא ובמתן ועל זה אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק כי הוא קרוי שכנו ואע"פי שאינו דר אצלו שהדירה אינה מעלה ואינה מורדת ומאי שכן דשכן גביה במעשיו כלומר שרגיל אצלו תמיד במשא ובמתן ואם שניהם שכנים או שניהם קרובים או שניהם ת"ח הרי שודא דדייני כלומר יעשו הדייני' כמו שנראה להם למי שהיה דעת הש"מ נוטה יותר לתת לו ויתנו לו וכן אם היו רבים והא דאומדין דעת הנותן היינו דוקא בנותן להם מתנה אבל אם אמר שחייב לטוביה ויתנו לו כך וכך בפקדון או בחובו ובאו שנים ששמם כך הכא לא שייך לומר אומדנא דמי יוכל לעמוד מי הלוה לו אדם עשוי לקבל פקדון או ללוות אפי ממי שאינו אוהבו לפיכך בכגון זה יחלוקו בשוה מה שאמר דבזה אמרינן ממון המוטל בספק חולקין.
ל ש"מ שצוה שלא יספדוהו שומעין לו כמ"ש טעמא בלבוש ע"ז סימן שמ"ד סעיף י' אבל אם צוה שלא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דלאו כל כמיניה להעשיר את בניו ולהטיל עצמו על הציבור אלא כופין את בניו לקוברו מנכסיו.
לא מי שנותן מממונו מתנות הרבה לאחרים ושייר מעט ליורשיו היורשים חייבים לקוברו מאותו מעט ששייר שירשו הם שהוא שלו וקוברין אותו מנכסיו.
לב שטרי צוואה העולים בערכאות של גוים כשרים וטעמא דהא שטר צוואה לא נכתב לקנות בו דדברי ש"מ בכתובין וכמסורין דמי ואין השטר אלא לראייה בעלמא ושטר שאינו אלא לראייה אם כתבוהו הערכאות כבר כתבנו למעלה סימן ס"ח שכשר הוא דלא מרעי נפשייהו בד"א בשטר צוואת ש"מ שהיא בכל נכסיו או אפי' במקצת נכסיו והוא מצוה מחמת מיתה דלא בעי קניין ואין השטר אלא לראייה אבל מתנה ש"מ במקצת ולא צוה מחמת מיתה וגם לא היה בה קניין אז נקנה הבל במסירת השטר ושטרי קניין דידהו חספא בעלמא הן דלאו בני קניין הן ולא קנה לפיכך בזמן הזה שאין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות של גוים לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דהא שטר קניין היינו שטר שכתוב בו שדי מכור לך ומוסר השטר ליד הלוקח או שרי נתונה לך ומסרו ליד המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא קיימין הדבר באחד מן הקניינים דשייכי בהו וכותבין כל השטרות לראייה הילכך כולן כשרין בערכאות של גוים.
לג ראובן שאמר אם יהיו לשמעון בנים זכרים הריני נותן נכסי לבניו ואם לא יהיו בנים זכרים לשמעון יהיו נכסי לבני נפתלי הזכרים שיש לו עכשיו וירדו בני נפתלי מיד לנכסים ואחר פטירת המצוה היו בנים זכרים לשמעון אין אחד מאלו הבנים זוכה בנכסים אלא הנכסים חוזרים ליורשי ראובן ובני שמעון לא זכו לפי שלא היו בעולם בשעת הצואה ואין אדם מקנה דשב"ל ובני נפתלי ג"כ לא זכו שהרי לא נתן להם אא"כ לא יהיו בנים זכרים לשמעון והרי נולדו לו בנים זכרים ואע"פ שלא היו באותה שעה בעולם אין בכך כלום האדם מתנה בדשב"ל הילכך הנכסים חוזרים ליורשי ראובן ואם אין היורש' קרוב יותר מבני שמעון נוטלין הם השדות מכח ירושתן. מי שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש והיו לו נכסים הרבה ואין לו רק אלו השנ' בנים בלשון צוואה זו יש להסתפק דמשמע לתרי אפי מלשון הראשון משבע שנתן לשני הבל זולת המנה שפי' לראשון ובמה שחז' ואמ' ולפלו' בני מנה ויירש יש במשמעותיו שמא חזר מן הראשון ונתן לשני מנה בראש והשאר יחלוקו בשוה בלומר שלא יהא' כשאר אלא ליטול חלקו ביורש אלא אי דייקינן בה שפיר נראה שאין כאן חזרה שאם חזרה יש כאן היה לומר לשני מנה לפלו' בני וירשו והוי קאי אשני האחים ומדקאמר וירש בלשון יחיד ש"מ שעמד בדבריו הראשונים וירש השני הכל ומה שאמר לשני מנה לפלוני ולא אמר סתם יירש הבל שמא היו בידו מאתים שהיו לשני בניו ואותם צוה לתת להם בראשונה מפני שלא היו בכלל ממונו וסיים דבריו אח"כ שהשני יירש כל אשר לו מי שנתן לחבירו שידור בבית אחד מן הבתים שלו וכתב לו שיוכל המקבל לברר לו איזה בית שירצה הן אחד מן הבתים התחתונים הן מבתים העליונים אם ירצה המקבל יכול לברר לו גם כן מן הבתים האמצעיים שמה שכתוב לו הן מן התחתונים והן מן העליונים לא בא לגרע כחו למעט האמצעי' כיון שכתו' לו מתחלה שיברור לו איזה בית שירצה אלא ליפות כחו כתוב לו ההן מן התחתוני' כו' כלומר הן מן התחתוני' הן מן העליונים ועליונים שבעליוני' אם כתבו העדים כל הצוואה ביחד ובא אחד ממקבלי המתנות ובקש שיכתבו לו צוואתו לבד אם רוצים העדים יכולים לעשות כן ואין בזה משום שאין אדם רוצה דליפשו שטרות שאין שטר צוואה שטר אלא ראייה בעלמא אבל מ"מ אין כופין העדים ואם רוצים מעידין לפני ב"ד והן מפרסמין זכותו.
סימן רנד
שכיב מרע שביקש שיעשו קנין במתנה ובו סעיף אחד.
א כבר ידעת דהא מתנת ש"מ בכולה ככתובין וכמסורין דמי וא"צ קניין היינו תקנת חכמים הוא כדי שלא תטרף דעתו מהאי טעמא נמי אמרו אם בקש הש"מ שיקנו ממנו על צוואתו מפני שהוא מתיירא שלא יתקיימו דבריו באמירה בלא קניין יקנו ממנו אפי' בשבת אע"פי שאין קונין קניין בשבת קניין זה אינו כלו' שאינו מעלה ואינו מוריד אלא עושין כדי להפיס דעת הש"מ וי"א שאפי' אם יש נפקות' בקניין זה כגון שכותב כל נכסי ומפרש שלא יחזור בו אם יעמוד דהשתא מועיל הקניין לעניין שלא יוכל לחזור בו אם יעמוד אפ"ה התירו לקנות ממנו אפי' בשבת דהם אמרו והם אמרו הם אמרו שלא לקנות בשבת והם הוודו גבי ש"מ כדי שלא תטרף דעתו. י"א הואיל והותרה הותרה אני' במתנה במקצת שצריכה קניין ואע"פי שאינו נראה שנותן מדאגת מיתה אפ"ה קונין ממנו בשבת ויש חולקין בזה כיון דליכא למיחש לטרו' הדעת שהרי לא מדאגת מיתה הוא נותן כיון שאינו נותן הכל.
סימן רנה
שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני או של פלוני בידי ובו ט' סעיפים:
א שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבין העדים כך וכך צוה פלוני אע"פ שאין יודעין אם אמת הוא אומר לפיכך כשבאין יורשין לגבות צריכין להביא ראייה דמשום שהוא צוה כך בעת מותו לא מהמנינן ליה יותר משאר כל אדם שאמר פלוני חייב לי כך וכך וצריך להביא ראייה.
ב שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי, אם אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין דשמא לא אמר מנה לפלוני בידי אלא כדי שלא להשביע את יורשיו כלומר שלא יאמרו על יורשיו שהם עשירים ויש להם ממון רב וזה יזיק לאדם ברוב פעמים לפיכך אם אמר זה דרך הודאה גמורה שלא היה שם שום חשש הערמה נותנים אע"פ שלא אמר תנו. ומן אם הודה בכתב ידו שמנה לפלוני בידו או אפי' שכל נכסיו שהם בידו הם של פלוני הויא הודאה גמורה ולא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו אלא בדיבור בעלמ' שאמר מנה לפלו' בידי אבל היכא שכתוב בכתב ידו או אחר כתב והוא חת' לא דכולי האי לא עביד איניש משום כדי שלא להשביע את בניו אלא ודאי קושטא קאמר.
ג והקדיש כל נכסי' דהוי דינא שאפי' תוך כדי דבור אינו יכול לחזור בו לפיכך אפי' אם תוך כדי דבור אחד שהקדיש אמר חוב לפלו' עלי או כלי זה של פלוני הוא אינו נאמן דשניא הוא עושה קניניא על ההקדש אפי' היה השטר ביד הבעל חוב חיישינן לקניניא ואינו גובה ע"פ הודאתו על השטר אלא בדרך שגובה כל ב"ח ע"פ שטר שצריך קיימו בד"א בבריא אכל חולה שהקדיש כל נכסיו ותכף תוך כדי דביר אמר מנה דפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אם אמר תנו אותו לו נוטל בלא שבוע' ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא מנה זה היא ליורשיו וכדי שלא להשביע את בניו אמר כן אא"כ היה בידו שטר מקויים או נוטל מן ההקדש מפני הצוואה דכיון בשעה שהקדיש אומר כן בבת אחת לא חל ההקדש על מנה שחייב לאחרים אלא על השאר ואם אחר כדי דבור שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו שכבר חל ההקדש על כל אשר לו והקדש מפקיע השיעבוד אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות ואם נתקיים שטרו נשבע וגובה ע"י פדיון לא מההקדש כמ"ש דינו במקומי.
ד אמר מנה לפלו' בידי ולא אמר תנו והביא אותו הפלו' ראייה דקושטא קאמר הש"מ דרך הודאה גמורה ולא משום שלא להשביע את בניו וטענו היתומים כבר פרענו לו קודם שהביא אלו העדים אינם נאמנים אפי' בשבועה שהרי לא אמר להם אביהם תנו ומדינא לא היו חייבים לו כלום קידם שהביא עדים שהיו יכולין לומר שלא להשביע את בניו אמר כן ולמה נתנו לו ומי הוו יודעין דמייתי ההוא פלוני ראייה דקושטא קאמר ולא שלא להשביע את בניו אכוון דליפרעו ניהלי' לפיכך אין נאמנים אבל אם אמר להם אביהם תנו וטענו היתומים פרענו נאמנים ונשבעים היסת שפרעו ופטורים כשאר מלוה ע"פ שטוען פרעתי וי"א דבכל עניין נאמנים היתומים לומר פרענו ובשבועות היסת.
ה כבר כתבנו בסי' פ"א סעיף ב' דש"מ שהודה אינו יכול לטעון משטה הייתי בך שאין אדם משטה בשעת מיתה לפיכך ש"מ שתבעוהו מנה והודה חייבים היורשים לשלם ואין יכולין לטעון משטה היה בד ואם טענו חזר אבינו ואמר לנו פרעתיו נאמנים ונשבעין היסת על זה ונפטרו בד"א שהודה ולא אמר תנו אבל אם אמר תנו ואמרו היורשים חזר ואמר לנו פרעתיו אינם נאמנים דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו.
ו ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות את שלו גובה מהלקוחות דלאו דידהו מכרו ואין היורשים נאמנים לומר נתננו לו כיון ששטר הצוואה יצא מתחת ידו וכן נמי אם מודים שלא נתנו לא חיישינן לקנוניא שמא נתנו ומודים כדי להוציא מיד הלקוחות כיון שכתב הצוואה יוצא מתחת ידו אבל אם אין כתב הצוואה בידו נאמנים לומר נתננו לו ואם מודים שלא נתנו ג"כ אין מוציאין מיד הלקוחות דחיישינן לקנוניא.
ז ראה שהטמין אביו מעות ואמר של פלו' הן או של הקדש הם אם כמוסר דבריו בלשון צוואה דבריו קיימין ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר א"צ לקיים דבריו.
ח בא א' ואמר ראיתי את אביך שהטמין מעות ואמר של פלו' הם או של הקדש הם אם הם טמונים במקו' שהמגיד זה היה יכול ליטלם וליתנם לפלו' נאמן במגו שאם היה רוצה היה נוטל' ונותנם לו ואם לאו אינו נאמן וכן אפוטרופוס הממונ' על נכסי בעל הבית או אשה הנושאת והנותנת בתוך הבית שיודעים שהיה לו לבעל הבית ממון של אחבים תחת ידו ומת ונשאר הממון ברשות הב"ה והאפוטרופוס או האשה מושלים על הנכסים ויודעים של מי הם ובידם להחזיר חייבים להחזיר לכל אחד שלו ולא אמרינן כיון שמת ב"ה זכו היורשים בכל הנמצא ברשות אביהם ואין כח לא באפוטרופוס ולא באשה ליתן לשום אדם כלום וגס אם יאמרו של פלו' הם לא מהימני אלא אדרבה חייבין להחזיר לכל אחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימני במיגו שאם היו רוצים היו מחזירין.
ט היה פקדון ביד אביהם ואינן יודעין היכן הניחו ואמרו להן בחלום כך וכך הם ובמקום פלו' הם ושל פלו' הם או של מעשר הם והלכו ומצא' במקו' שנאמר להם בחלום וכמניין שנאמר להם זה היה מעשה אחז"ל חלומות אינם מעלין ואינם מורידין אלא הרי הם שלה'.
סימן רנו
גר שנתן מתנת שכיב מרע או ששחרר עבדו ובו ד' סעיפים:
א גר שנתן מתנת ש"מ אינו קונה שכבר כתבנו דמתנת שכ"מ בירוש' שויוה רבנן וכש' שאין הגר בתורת ירושה כך אינו בתורת מתנת ש"מ לפיכך גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ לא כולן ולא מקצתן שהרי לשון ירושה ומתנה לגבי יורש א' הם כמ"ש למעלה וא"ת אם יאמר בל' מתנה יקנה נמצא זה יורש את אביו ואין הגר יורש דלית להו יחס להדדי אבל אם נתן לאחר או לגר שאינו ראוי ליורשו מתנתו קיימת וי"א שאין חילוק בין בנו לאחר דהא בנו שהורתו שלא בקדושה ג"כ אינו נחשב בנו ובאחר דמי לפיכך אין הגר יכול ליתן לשום אדם בל' מתנת ש"מ דמתנת ש"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה וכירושה היא לכל אדם וגר אינו בר ירושה ואין מועיל בו אלא אם אמר דר הודאה שיודה בלשון הודאה שחייב לפלוני מנה בין לבנו בין לאחר דבריו קיימין י"א אע"ג דמתנת ש"מ של גר אינן כלום מ"ט אמרינן בו מצוה לקיים דברי המת אם הוא בדרך שנתבא' סוף סי' רנ"ב ויש חולקין וס"ל דכיון דאינו בר מוריש גם אין מצוה לקייט דבריו ואפי' אם תמצא לומר דהא דאמרי' מצו' לקיים דברי המת אינו תלוי בירושה וא"כ שייך נמי בגר אפי' הכי לא אמרינן הכא מצו', לקיים דבריו דלא אמרינן אפי' גבי ישראל מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שהושלש תחלה ביד אחר לשם כך אבל אם לא הושלש בתחלה לשם כך לא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת ושתוקי יש לו דין גר לעניין מתנת שכיב מרע וכתב מורי ז"ל וז"ל והואיל ואיכא פלוגת' דרבותא דיינין הכא דין המע"ה ואם שני' מוחזקין חולקין.
ב גר שנתן מתנת ש"מ לאחר וצוה בתוך דבריו שיתן המקבל מנה ליתומה פלונית והיו קצת הנכסים תחת יד המקבל וקצתם אינם תחת ידו ומת הגר ובא אחר והחזיק באות' נכסים שאינם תחת יד המקבל בתורת שהם הפקר כמו שכבר אמרנו סעיף א' שאין הגר יכול ליתן מתנ' ש"מ ואמר המקבל א"כ ביון שאין מתנת הגר מתנה גם אני אחזיק בנכסים שתחת ידי בתורת הפקר ואינו רוצה לקיים צוואתו שאמר ליתן מנה להיתומה אין בדבריו כלום וצריך לתת המנה להיתומה דמאחר שמיד כשמת הגר היה הוא אפוטרופוס ליתומה לשמור ממונה והיתה כוונתו לזכות במה שצוה לה הגר כדי ליתן לה אלא שעתה נתחדש אצלו דבר שנודע לו שאין בצואת הגר כלום ומשום הכי רוצה לחזור במה שכבר זכה ליתומה אינו יכול לחזור בו דהא ק"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו ואין המקבל יכול לומר אני לא כוונתי לזכות ליתומה אלא מכח מתנת הגר וכיון שהמתנה אינה כלום אני לא כוונתי לזכות לה מכח ההפקר ונמצא שלא זכתה היתומה מעולם דלאו מילתא היא שהרי מ"מ כיון לזכות בשבילה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכ' לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה זכתה מכח ההפקר.
ג ש"מ בין ישראל בן גר שצוה לתת מתנה לגוי עובד ע"ז אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו שהרי אסור ליתן מתנה לגוי משום לא תחנם אבל אם אמר בלשון הודאה שיש לפלוני אצלו כך וכך נותנים אפי' לגוי ואפי' שאנו חושדין אותו שאינו חייב לו כלום ומתנה רוצה ליתן לו נותנין ובלבד שיה' ההודאה כהלכת שלא יפול בה טענת שלא להשביע את בניו וכה"ג.
ד ש"מ שאמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין או שאמ' עשיתי אותו בן חורין או הרי הוא בן חורין כופין את היורשין ומשתררין אותו ואע"ג דק"ל המשחר' עבדו עובר בעשה וה"ז צוה לעשות עבירה בנכסיו והיכי כייפינן את היורשין לעבור בעשה דאמרי' כל שאמר הרב לשחררו לא חשדינן ליה שדעתו לעבור בעשה אלא אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו בכך על גמולו וכיון שכן הרי כמוכרו לו ומה שאסרה התורה לשחרר עבדו היינו בלא גמולות אלא ברצון הלב ש"מ שאמר פלוני' שפחתי עשו לה קורת רוח עושין לה קורות רוח ואינה צריכה לעבוד אלא איזה עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועות לעבדי' באותו מקום וי"א שאם היה רוצה שישחררוה שזה הו' קורת רוח שלה כופין היורשי' לשחררה וע"ל בלבוש ע"ז סי' רמ"ז
סימן רנז
הכותב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר מיתה ומתנת בריא שכתבו בה מהיום ולאחר מיתה ובו ז' סעיפים.
א הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהם נתונים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב לאכול מהם הפירות.
ב כל זמן שהאב חי הרי הוא תולש הפירות ואוכל ומאכיל לכל מי שירצה וכשמת כל מה שהניח תלוש אפי' תלשו קודם שהגיע זמנו לתלוש או שהניח פירות מחוברין והם הגיע זמנם לתלוש וק"ל העומד לתלוש כתלוש דמי והרי חם של יורשים אבל המחוברים ולא הגיע עדיין זמנן לתלוש הרי הם של הבן המקבל המתנה בד"א כנותן לבנו לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובודאי על דעת כן נתן לו אבל הנותן נכסיו לאחר שאינו בנו או נתנן לבנו והבן המקבל מתנה מכר כחו לאחר אפילו פירות המחוברין שלא הגיע זמנן לתלוש אינם למקבל המתנה או לבא מכח הבן כלום אלא הם של היורשים ושמין כמה הם שנין עתה כשעת שמת האב וכן צריך ליתן המקבל ליורשי הנותן או יניחם בשדה עד שיגמרו והם ליורשי הנותן.
ג עבר האב ומכר מכורין עד שימות וכשימות בטלה המכירה ואפי' חזר האב ולקחן מן הבן אין במכירתו כלום דלאו דידיה מכר וחוזר ליורשיו כשימות אם חזר ולקחן מן הבן ואם לא חזר ולקחן מן הבן כשימות האב בא הבן ומוציאן מיד הלוקח מן האב ואפי מת הבן בחיי האב יורשיו עומדים במקומו לירש מתנתו ומוציאין מיד הלקוחות ואם היו שם פירות מחוברין בשר' בשעה שמת אע"פ שלא הגיע זמנן לתלוש שמין אות ללוקח וצריך הבן ליתן דמיהן ללוקח דאע"ג דאי לא מכרם האב היה הבן נוטל הפירות הללו היינו משום שדעתו קרובה אצל בנו ומסתמא מחלן לו אבל לגבי לוקח מן האב לא אמרינן הכי שהוא אינו מוחל אצל בנו של מוכר ואם היו הפירות תלושין או מחוברין והגיע זמנן לתלוש הרי הם כתלושין דמו וכולן ללוקח וי"א שדין הבן עם הלוקח כמו עם האב דלא עדיף לוקח מגברא דאתי מחמתיה.
ד עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב.
ה מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב כשימות האב קנה הלוקח שהרי לא היו לאב בה אלא דפירות וק"ל קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי ומה שמכר הבן גוף הקרקע הוי מכירה וקנה הלוקח מיד הגוף בלא הפירות המקדיש קרקע מהיום ולאחר מיתה או מהיום ולאחר ל'יום לא קדיש כלל דהא א"א לו' הגוף יהא קדוש מהיום והפירות לאחר זמן דהוה קאכיל פירות של הקדש מהיום וא"כ ודאי לא היה דעתו שיחול ההקדש מעכשיו לפיכך אינו חל כלל.
ו מתנת בריא בקניין שכתוב מהיום ולאחר מיתה הרי היא במתנת ש"מ לעניין זה שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע דברים אלו שמקנה לו הגוף מהיום אבל אינו מזכה לו לאכול הפירות עד לאחר מיתה ומיהו בהכי עדיפה ממתנת ש"מ דמתנת ש"מ יכול לחזור בו וליתן לאחר אבל מתנת ברי' בקניין דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור בו ולא למכור עוד הגוף בל ימי חייו אלא הפירות והגוף קנה המקבל מיד.
ז אבל אם כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה הרי הוא לגמרי כמתנת ש"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מן הגוף. ומ"מ מתנת בריא אינה מתקיימת אלא בקניין ולא אמרינן בבריא דדבריו ככתובין וכמסורין דמי דלא שייך ביה טעמא דשמא תטרף דעתו כיון שיוכל לתקנו בקניין לפיכך ברי' שרוצה לחלק נכסיו בחייו מה שיעשו בהן אחרי מותו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בר' כדי שלא יבאו יורשיו אחריו לידי ריב וקטט צריך להקנות בקניין ואם רוצה ליתן להם דבר שאינו באותו פעם בידו אפילו קניין לא מהני שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו ואין לו תקנה אלא שיודה דרך הודאה שמודה שחייב לכל א' מהם כפי מה שירצה וע"ל סי' כ"ו סעיף ו' הכותב בל נכסיו לאחר מהיום ולאחר מיתה ויש שם מעות או חובות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות בדין בעל בנכסי אשתו אא"כ התנה בפי' שירצה הוא להתעסק בהם כל ימי חייו כמו שירצה הכותב נכסיו לבנו והתנה שידור הוא בהן כל ימי חייו ושיהא ניזון מהן כל ימי חייו אע"פ שלא התנה אלא לו בלב' יכול לדור בהן עם אשתו ושמשים הצריכין לו ומה שכתב לו בלבד לו' שלא ידורו עמו שאר בניו אפי' הקטנים ולא הנטפלים עמו ואפי' לא היתה לו אשה כשכתב יכול ליש' אשה ולדור בהן דודאי לא עלה על דעתו שבשביל כן ישב בלא אשה ולא יהיה לו שמש לשמשו אלא כוונתו היה שידור בהן הוא ואשתו ושמשיו הצריכין לו ובן כיון שהתנה מזונות נותנים לו כל מזונות הצריכין לו אם אין לו ממקום אחר כפי הנראה לב"ד ואם מכרו לצורך מזונות ובא לו ממון אח"כ א"צ לשלם מה שלקח דהא ע"פ ב"ד ניזון והם ראו' שהיו צריך להם והיו באותו פעם שלו מכח תנאו ואין צריך לשלם.
סימן רנח
מתנה שכתוב בה לאחר מיתה אם יש בו זמן ובו ב' סעיפים:
א שטר מתנה שכתוב בו שהקנה פלו' שדה פלונית לפלוני לאחר מיתה בין שהיה כתוב בשטר קניין בין שלא היה בו קניין אם יש זמן בשטר שפי' בו הזמן שכתבוהו בו ה"ז קנה השדה לאחר מיתה דאע"ג דאין אדם יכול להקנות לאחר מית' כיון שפירש הזמן בשטר ובאותו זמן היה חייב אמרינן הזמן מוכיח עליו שמאותו הזמן הקנה לו הגוף שיזכה לאחר מיתה גם בפירו' שאלו לא היה בדעתו להקנות לו בשטר אלא לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן לפיכך אע"פ שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה הגוף מהיום והפירו' לאחר מיתה דהוי כאלו כתב לו מהיום ולאחר מיתה שנתבאר דינו לעיל סי' רנ"ז ומה שכותבין בכל שטרי המתנות והממכרות מעכשיו אע"פ שיש זמן בשטר להרחב' דברים כותבין כן אף על פי שאין צריכין.
ב וכן אם יש בו קניין קונה הגוף מיד אפי' אין בו זמן דכל קניין מעכשיו הוא שאין אדם מקנה לאחר זמן.