אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות מתנה ומחילה

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות מתנה ומחילה

הלכות אונאה ומקח טעות

סימן רמא

המתנה במה תתקיים וכן המחילה והנותן דבר שאינו מסויים ובו י"ב סעיפים.

א הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה בה אלא בא' מהדרכים שהלוקח זוכה בהם וכיון. שקנה בא' מן הדרכים ההם אפי' שלא בפני עדים אם שניהם מודים קנה אבל בדברים בעלמא לא זכה המקבל אלא הנותן יכול לחזור בו ואם אמר לחבירו שיתן לו מתנה מועטת אם חוזר בו אע"פי שיכול לחזור בו מ"מ יש בו משום מחוסר אמנה דכיון דמתנה מועטת היא ודאי גמר בדעתו לתנה לו ולמה עכשיו חוזר בו אלא מפני שהוא מחוסר אמנה וע"ל סי' רמ"ט ולעיל סי' ר"ד סעיף ה' ראובן שאמר לשמעון בית של לוי נתון לך אעפ״י שקנה משניהם מראובן ומלוי שקבל קניין לקיים דבריו של ראובן אינו כלום קניין ראובן אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שאינו שלו קניין לוי אינו אלא קניין דברים בעלמא.

ב מחילה אינה צריכה שום קניין מדרכי הקניינים אלא בדברים בלבד נקנית כיצד האומר לחבירו חוב שיש לי אצל מחול לך ה"ז מחול וכן האומר לחבירו פקדון כך וכך שיש לי אצלך הוא נתין לך הרי הוא שלו ובלבד שיאמר בפקדון בלשון נתון לך אבל אם אמר על פקדון מחול לך אינו כלום דלשון מחול אינו נופל על דבר שהוא בעין אלא על דבר שיש לו שיעבוד על חבירו לעשותו לו במה שאינו בעין כגון על חוב שהוא ניתן להוצאה וחייב לפרוע לו וכיוצא בזה אבל לשון מתנה נ"ל שנופל על כל דבר ואם אמר על חוב נתון לך קנאו כמו במחול לך כו' י"א דהמחילה מהניא אפי' היה לו שטר או משכון עליו ואמר לו מחול לך הויא מחילתו מחילה דקאי על שיעבוד השטר והמשכון לא על גוף השטר והמשכון שהם אצלו וצריך להחזירם לו וכיון שמחילה אינה צריכה קניין אם הקנה לו לפני עדים פסולים לא אמרינן גרועי גרעה הואיל וע"י פסולים הקנה לו אלא דל עדים מהכא כאלו אינם ומחילתו מחילה מעלייתא על הודאות פיו וע"ל סי' קצ"ה אדם שביקש מחבירו שימחול לו השבועה שיש לו עליו ואמר יהי כדבריך הוי מחילה אע"פי שלא אמר בפי' שמוחל כל מחילה בטעות יכול לחזור בו אפי' קנו מיניה וע"ל סי' י"ט.

ג היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לאחר וא"ל במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו לזה קנה מיד במאמר זה ואין אחד מהם יכול לחזור בו כמ"ש טעמא סי' קכ"ו אבל האומר לחבירו כל מה שתטול מנכסי הרי הוא מחול כל זמן שלא נטל יכול לחזור בו אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל דחלה המחילה מיד שנטל מעכשיו בד"א במטלטלין אבל בקרקע לא דאפי' החזיק בה אח"כ ודר בה יכול לחזור בו כיון שלא הקנה לו באחד מדרכי הקנייה לפי שקרקע לא שייך בה תפישה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואינה נקנית באמירה בעלמא.

ד יש מי שאומר שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר ואם לא יסיימו לא קנה כך הוא הדין בנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי נתונים לך חו' ממקצתם הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואיזה דבר שלא נתן לו לא חל הקניין על שום דבר ולא קנה כלום ואין המקבל יכול לומר תן לו פחות שבנכסיך שאין כאן קניין כלל עד שיסיים לו מקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני אני נותן לך הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק ממקום הפחות שבאותה שדה ויש חולקים ואומרי' שבין במכר בין במתנה יכול להקנות לו דבר שאינו מסויים וע"ל סי' רנ"ו וסי' ס' סעיף ב'.

ה יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו שאם לא נתנה לו לעשות בה כל חפצו לא הקנה לו גוף המתנה ואינו כלום כההוא עובדא דבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו והיה חפץ לזמן את אביו לסעודתו ואמר לחבירו חרי חצר וסעדה נתונין לך במתנה והן בפניך עד שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין את זה ויהא עון תלוי בראשו ואמרו חז"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולאו דווקא כשאינו יכול להקדיש אלא הוא הדין נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמוכרה דאינה מתנה בד"א שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו כההוא מעשה דבית לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה או אפי' ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא דבר פלוני הוה מתנה לאותו דבר שפירש בלבד דהא לאותו דבר הקנה לו גופה.

ו הנותן מתנה לחבירו ע"מ שיחזירנה לו בין מיד בין לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה עד זמן הקצוב בין במטלטלין בין במקרקעי והמקבל אוכל הפירות עד אותו הזמן ובלבד שיחזירה לו לזמן הקצוב אבל אם אין מחזירה לזמן הקצוב הרי נתבטלה המתנה למפרע ולא היתה שלו מעולם וחייב להחזיר כל מה שאכל ואם לא קצב לו זמן להחזיר אלא אמר לו סתם ע"מ שתחזירנה לי יש לו רשות למקבל להחזירה לו לכשירצה וכל זמן שאינה מחזירה לו היא שלו ובלבד שתהא מוחזרת לנותן קודם שימות שיתקיים התנאי. ואם הוא דבר שצריך לו לנותן כגון אתרוג בימי החג ואמר לו ע"מ שתחזירנה לו בודאי כוונתו לומר שיחזירנו לו בעוד שצריך לו עכשיו למצותו וצריך להחזירו לו מיד ואם אמר לו ע"מ שתחזירוהו ולא אמר לי יכול להחזירהו לכשירצה אפי' לא יחזירוהו לו עד אחר החג יצא הוא בו דהא מ"מ החזירו והוא לא אמר לי שפירושו לצרכי ולא על מנת להחזיר אע"ג דהוי מתנה לשאר דברים לגבי זה לא יצא ידי נדרו דמתנה סתם קאמר.

ז הנותן שור לחבירו ואומר לו ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אם הקדישו והחזירו ה"ז קדוש דהא קיים תנאו והחזירו אבל אם א"ל ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש שלא התנה עליו שיחזיר לו אלא דבר הראוי לו ואם אתה אומר שהוא קדוש לא קיים תנאו שהרי צריך להחזירו בעניין שהוא ראוי לו וכיון שלא קיים תנאו נתבטלה המתנה ואין כאן הקדש. דאומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת בניו נותנין דורון אבל אם מפרש אפי' אם נותנו לו ע"מ שלא ליתנה הקפיד אלא שיוחז' לידו לכשירצה. הנודר לחבירו ליתן לו מתנה צריך ליתן לו מתנה חלוטה וגמורה ואם נתן לו מתנה לו והמתנה קיימת אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי לי ולא יורשי קאמר שאני הכא שלא כיון רק שינתנו לו והרי נותנו לו וכן המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני מסתמא לא היתה כוונתו אלא על דמי שיווי החפ' ואם אין יכול לתת לו החפ' בעצמו ונתן לו דמי החפ' ה"ז קיים תנאו אע"ג דבגיטין לא ק"ל הכי אלא צריך לתת לו החפ' עצמו התם משום חומרא דגיטין שאני דשמא לא נתן הגט אלא על דעת החפ' בעצמו ואזלינן לחומרא אבל לעניין ממון סגי בדמי החפץ.

ח נתן שור לחבירו להחזירו לו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם דלא ה"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ושלו הוא ואין עליו אלא לקיים תנאו ובאונס כל דהוא שאירע לו נפטר מתנאו ואינו חייב אלא בפשיעה.

ט כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה מתנה אא"כ נתקיים התנאי ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר הפירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי בכל הלכותיו שנתבארו בלבוש הבו' וארגמן סימן ל"ח שאם אינו כהלכתו אינו תנאי ואפי' נתבטל התנאי נשארה המתנה קיימת כיון שלא נעשה התנאי כהלכתו. י האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלו' ובא ואמר עשיתי כאשר ציוויתני על המקיים להביא ראייה שקיים ואם א"ל ע"מ שלא תעשה דבר פלו' ואומר הנותן שעבר ועשה עליו להביא ראייה שביטל התנאי דלעולם שב ואל תעשה עדיף כלומר חזקה הוא לעולם שישב ולא עשה כלום והטוען שעשה המעשה צריך ראייה.

יא ראובן נתן מתנה לשני בניו' וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי במתנתו ע"מ שלא יוכל א' מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן ד' שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן ך' שנה הרי לזה שביטל תנאו נתבטלה מתנתו מעיקרה דק"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לפיכך לאותו שביטל התנאי ונתבטל המתנה חזר המתנה לאביו ואחרי מות אביו ירשה הוא ואחיו הקטן וגם מתנת הקטן קיימת שהרי לא ביטל תנאו וא"כ זכה הקטן במתנתו וגם במתנת אחיו הגדול זכה החצי בתורת ירושה.

יב בד"א שנעשה תנאי זה כדין כל התנאים הקיימים על הדרך שנתבאר בלבוש חבו' סימן ל"ח או שכתוב בסוף השטר וקנינן מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויין כתיקון חכמים שאל"כ המתנה קיימת והתנאי בטל. הקונה קרקע מחבירו באחריות ונתנה אח"כ לאחר וטרפוה מן המקבל מתנה מחמת המוכר שקנאה הנותן ממנו המקבל אינו יכול לחזור על הנותן שהרי נתנה לו ואין במתנה אחריות והקונה חוזר על המוכר שהרי קנאה ממנו באחריות וכשטרפוה מן המקבל מתנה הוי כאילו טרפוה ממנו שהוא רוצה שתתקיים מתנתו מ"מ המקבל אינו טורף ממנו אפי' מה שטרף הוא מן המוכר אא"כ הקנה לו כל שיעבודיו שיש לו על הקרקע שאז יוכל הוא בעצמו לתבוע את המוכר שהרי יש לו כל שיעבדו הקונה עליו.

סימן רמב

דין מתנה באונס ומסירת מודעא ומתנה טמירתא ובו י' סעיפים:

א מתנה אינה מתנה אלא כשנותנה מדעתו וברצונו הטוב אבל אם נותנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה ואפילו החזיק המתנה שקבל עליה ק"ס וגם קבל עליו אחריות נכסים בשטר ובק"ס אינו כלום דהא לא גמר ומקני אלא מתיך אונס ואפילו אי לא מסר מודעא אי ידעינן באונס אינה מתנה דלא דמי למכר דאע"ג דידעינן באונס אי לא מסר מודעא חוי מכר היינו משום דאגב דקביל זוזי גמר ומקני אפילו אנסוהו אבל במתנה שאינו מקבל כלום בעד' באונס לא גמר ומקנה לפיכך המוסר מודע' על המתנה כתבינן ליה אע"ג דלא ידעינן באונסיה דלמאי ניחוש לה דילמא אינו אנוס מודעא זו למה צריך לה אם אינו אנוס לא יתן ולא ימסור מודעא אלא ודאי ע"י מסירת המודעא הוא מגלה לנו שאינו נותן ברצונו אלא באונס וא"כ כיון שגילה בדעתו שאינו חפץ במתנה הרי בטלה אע"ג דלא ידעינן אונסיה ואפילו אם הדבר ידוע שהאונס שהוא מוסר עכשיו במודעא שלו לעדים הוא דבר שקר אפ"ה הוי מודעא והמתנה בטלה דע"י מודעא זו הוא מגלה לנו שיש לו איזה אונס במתנה זו יהיה האונס מה שיהיה שאם אינו אנוס למה נותן ומוסר מודעא לא יתן ולא ימסור מודעא.

ב והיכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא וחזר ובטלה לא מהני הביטול דהא ידעינן דאנוס הוא ואפי' אי לא הוה מסר המודעא הוי המתנה בטלה אבל אי מסר מודעא ולא הוה ידעינן באונסיה ואח"כ בטלה מדעתו הוי ביטול דכיון שלא הכרנו באינסיה כשמסר המודעא ואח"כ חזר ובטלה אימור דהאונס אזל ליה ומשום שנתרצה לתת ברצון טוב בטלה ולכך נהגו לכתוב ביטול מודעא משום מודעא כזו.

ג מתנה טמירתא כלומר שנותן אותה בסתר כדי שלא ידעו אחרים שנתן מתנה זו אינה מתנה דאמרינן משום שלא נתן אותה מדעתו אלא מחמת שום אונס נתנה לו ולא רצה לפרסמה כי אמר אולי אח"כ אמצא אמתלא לחזור כי מחמת שנתתי בסתר מה שלא היה כן אם היה נותן אותה בפרסום ובגלוי לפיכך כל מתנה בין של בריא בין של ש"מ צריך שתהא גלוי ומפורסמת ל"מ אם אמר לעדים התחבאו וכתבו שאינה מתנה ואפילו תפש המקבל מפקינן מיניה דהא זו מתנה טמירתא ממש היא אלא אפי' אמר סתם כתבו לו אינו כלום דשמא משום יראת האונס לא היה יכול לומר התחבאו אא"כ אמר בפירוש כתבוה בשוקא וחתמוהו בברא וכיוצא בזה לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו ואמר לנו הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלוייה ומפורסמת וכיוצא בעניין זה חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה בה המקבל אפי' אי קנו מיניה ואפי' תפש המקבל והחזיק במתנה מוצאין אותם מידו מיהו אם החזיק אותו במתנה מיד או שאמר לו מעכשיו אפי' מתנה טמירתא הוה מתנה לפיכך אם כתב ליה בשטר מתנה לך וחזק ביה מעכשיו ה"ל כאלו כתב כתבוהו בשוקא כו' וע"ל סימן זה סעי' ז'.

ד עיקר הפרהסיא דבעינן לא אמרן אלא בעדים דעדים מפרסמין לקלא אבל הכתיבה אינו צריכה להיות בפרהסיא לפיכך אם לא צוה לכתוב בפרהסיא וצוה לחתמו בפרהסיא ואע"פי פי שלא צוה ליתנו בעדי מסירה בפרהסיא כשר וה"ה אם לא צוה על המסירה כלל אלא צוה על החתימה בפרהסיא כשר ואם צוה ליתנו בעדי מסירה בפרהסיא אע"פ שלא צוה כן על החתימה כשר דהא ק"ל עדי מסירה כרתי.

ה יש מי שאומר דהאידנא לא חיישינן לאומר כתבו סתם ולא אמר כתבוהו בשוקא כו' משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנות אע"ג דלא צוה הילכך האידנא כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם ודאי דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים הילכך הוי כאלו אמר כתבוהו בשוקא וחתמו בפרהסיא. ומ"מ לכתחלה טוב לפרש בהדיא.

ו ש"מ שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה ה"ז מתנה קיימת שהרי בעת שמתחיל קניין המתנה דהיינו לאחר מותו אמר גלו אותה והרי היא מתנה מפורסמת וכן מצוה מחמת מיתה אצ"ל גלו את המתנה אלא אע"פי שהיא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא דסתם מצוה מחמת מיתה אינו נותן להחניף משום יראת אדם ופשיטא שאינו אנוס.

ז יש אומרים דמתנה טמירתא אם החזיקו הנותן בנכסים או שהחזיק הוא בהם בפני הנותן ולא מיחה בו קנאה שחזקתו שמחזיק בה עושה אותה מפורסם דממת דמסתמא נודע לרבים שזה מחזיק בה וע"ל סעיף ג'.

ח מתנה טמירתא לא חשיבה אפי' כמודעא לבטל מתנה גלויה שאחריה כיצד כגון אם נתן שדה אחת לאחד במתנה טמירתא או בסתם שלא אמר כתבוהו בשוקא ואח"כ נתן אותה שדה לאחר במתנה גלויה השני קנה ולא אמרינן כיון שנתן אותה שדה קודם למתנה שנייה לאחר גילה בדעתו שמפני שהוא ידע בעצמו אונסיה דאנסיה מקבל השני לכך הקדים ליתנה לזה במתנה טמירתא שלא יקנו לא זה ולא זה הראשון משום שהיא טמירתא והשני משום גילוי דעת אונמיה שאין זה חשיב גילוי דעת דמה ענין זה לזה. לזה לא רצה לנותנה לכך כתב ליה מתנה טמירתא ולזה רצה ליתנה בלב שלם לכך כתב לו מתנה מפורסמת.

ט בד"א שאין כאן הוכחה אחרת שהיה דעתו לבטל השנייה אבל יש כאן הוכחה אחרת שאין דעתו ליתן שרה זו במתנה לשום אחד מהם אע"פ שנתן השנייה גלויה ומפורסמת שתיהן בטלית הראשונה משום שהיתה טמירתא והשנייה מפני שהדבר מוכיח שלא רצה בה מתחלה והויא הראשונה שקדמה לה כמו מודעא לשנייה. י

י כיצד כמעשה שהיה בא' שהיה חפץ לישא אשה אחת אמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן אמר לעדים לכו והחביאו וכתבו לו נכסי במתנה ואח"כ כתב לה לאשה כל נכסיו ונשאת לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבן לא קנה והאשה לא קנתה שאר הדברים מוכיחים שלא כרצונו כתב לה וכאונס בדבר הוא שהרי גלה דעתו במתנה הראשונה אע"פ שגם היא בטלה מפני שהיא מסותרות מ"מ גילוי דעת הויא מודעא לשנייה וכ"ת בלא גילוי דעת בראשונה הוה ידעינן בשנייה שהוא אנוס שהרי לא רצתה להנשא לו עד שיכתוב לה כל נכסיו ההוא אונס לאו אונס הוא לבטל בו המתנה דלא אמרי' דאונס מבטל המתנה אלא דוקא באונס הבא לו מאחרים דאמרי' כיון דאנוס היה לא גמיר ומקנה אבל, באונס הבא לו מעצמו כגון הכא דע"י שהיה יצרו תוקפו לישא אותה כתב לה כל נכסיו ואם היה הוא כובש את יצרו לא היה כותב לה לפיכך כשכתב לה אמרי מסתמא אגב אונס יצרו גמר והקנה לה הואיל והקנה לה בלא מסירת מודעא דודאי אם היה מוסר מודעא היתה המתנה בטלה והכא שלא מסר מודעא אלא שכתב שדה זו לבנו קודם לה במתנה טמירתא מוכיחי' הדברים שכיון כדי שלא יקנו לא הבן ולא האשה וחשובה אותה מתנה טמירת' כמודעא לשנייה.

סימן רמג

דין המזכה לחבירו ע"י אחר ורוצה הנותן או המקבל לחזור בו ובו כ"ה סעיפים:

א מזכה לחבירו מתנה ע"י אחר כיון שהחזיק הזוכה בנכסי' או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל דזכין לאדם שלא בפניו ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונ' אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל שאין זכין לו בע"כ ראובן שנדר מתנה לשמעון ע"י שלוחו של שמעון יכול שמעון להוציאה מראובן ואין ראובן יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו.

ב בד"א דמזכה ע"י אחר זכה המקבל כשאמר לחבירו זכה במנ"זו לפלו' אבל אם אמר לו הולך מנה זה לפלו' שאני נותנו לו לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל מיהו אם חוזר בו אם המקבל הוא עשי' יש בו משום מחוסרי אמנה ואם המקבל עני אם המתנה היא מועטת אינו יכול לחזור בו דהוי כמו נדר שנדר לשמי' שאינו יכול לחזור בי כמ"ש בלבוש ע"ז סי' רב"ה סעיף י"ג ולעיל סימן ר"ז ולקמן סי' רמ"ט. אשת שמעון שנתנה מתנ' בשעת תוליה ונתרצה בעלה ואח"כ רוצה לחזיר בו אם היתה המתנה לעני אינו יכול לחזור בו דכבר היא עליו כנדר.

ג דין אם אמר לו תן לפלוני נתבאר בסימן קב"ה.

ד ואפי' אם אמר לו זכה לפלו' אינו קונה אא"כ הוא ברשותו דזוכה בו מיד שאומר לו כן אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפי' אם אינו ברשותו לכשיבא לרשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שתבא לרשותו.

ה דין הולך מנה לפלוני ומצא שמת המקבל נתבאר לעיל בסימן קכ"ה.

ו אמר לשנים קנו ממני בק"ס וזכו בשדה זו לפלו' וכתבו לו שטר עליו ותנוהו לו והם קנו לו וזכו בשדה לפלוני כמו שצוה להם יכול הנותן אח"כ לחזור בשטר ולמחות בהם שלא יתנוהו לו אע"ג דסתם קניין לכתיבה עומד ה"מ כל זמן שלא מיחה דלא בעו לחזור לאימלוכי ביה אבל אם מיחה לא כתבי' ואע"פ שכבר כתבוהו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל יכול למחו' אע"פ שבמתנת השדה אינו יכול להחזיר בו שכבר זכה בו על ידה דזכין לאדם שלא בפניו בשטר לא שייך לומר שזכה בו עד עושין שטר בע"כ דאם ייפה כחו במתנה בע"פ לא ניחא ליה דתהוי מתנה בשטר דלא ליפשי ליה שטרי עליה משום דזיילי נכסי שלא יוכל למכור ולא ללוות על שאר נכסיו שסבורי' העולם שכל נכסיו משועבדים.

ז אבל אם אמר להם קנו ממני בק"ס וזכו לו בשדה זו ע"מ שתכתבו לו את השטר או ע"מ שתתנו לו ר' זוז יכול לחזור בו שלא יכתבו לו את השטר או שלא יתנו לו המאתים זוז וגם המתנה בטלה דכיון דאמר ע"מ הכי משמע שלא יזכה בשדה עד שיביא השטר או המאתים זוז לידו ואפי' כתבו לו השטר כל זמן שלא מסרוהו בידו אם מיחה בהן מלמוסרו לו גם המתנה בטלה. ואין להקשות אמאי חוזר בזה ובזה הא ק"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי יקיימו הם התנאי בעל כרחו ונתקיים המעשה למפרע שאין זה תנאי אלא פטומי מילי בעלמא שהרי הוא לטובתו של לוקח או המקבל ועליה דידיה רמיא לאתנויי ולא על המוכר או הנותן וכשמתנה המוכר או הנותן אינו אלא פטומי מילי בעלמא הילכך יכול המוכר או הנותן לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא. ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ המעשה קיים ואפילו לא נתקיים התנאי דלטובתו ודאי תנאי הוא באלו התנה שאם יחזור מהתנאי גם המעשה יהא בטל וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל וה"ה בשנים שעשו קניין שישא זה את זו ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות ואח"כ חזר אחד קודם כתיבה השטרות ומיחה בכתיבת השטרות נתבטל הקניין הואיל ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות וע"ל ריש סימן ל"ט סעיף ד עכ"ל. ונ"ל שלא אמדו מורי כן אלא כשעשו קניין שישאו זה את זו פירשו בפי' ע"מ שיכתבו השטרות שאז בטל הקניין מעיקרו אבל אם עשו הקניין סתם בקנסות ונעשה הקניין בפרהסיא בלא תנאי אלא שכותבין אח"כ התנאי' לראייה בעלמא אם חזר אחד מהם ומיחה אע"ג שיכול למחות לחתום התנאים נ"ל דמ"מ חייב הקנס דהקנס לא בטל דמידי הוא טעמא שגובין עכשיו אותן הקנסות אלא משום בושת והכא כיון שנעשה הקניין בפרהסיא כנהוג יצא הקול דעידי הקניין מפקי לקל' וכשחוזר א' מהם אנה יוליך זה חרפתי דהא מ"מ בושת איכא לפיכך נ"ל דעב"פ החוזר בו ומוחה לכתוב התנאים חייב בקנס. ועוד נ"ל דהנא אפילו נעשה הקניין בע"מ לא בטל במחאת חתימת התנאים דלפי הטעם שכתבתו והוא דעת הרא"ש והרמב"ן והר"ן ומגיד משנ' דטעמא דבטל הוא משום דעליה דידי' רמיא לאתנוי כו' לכך לא הוי אלא פטומי מילי בעלמא וזה לא שייך הכא דבתנאי' שישאו זה את זו ע"מ שיכתבו השטרות ודאי לאו פטומי מילי נינהו שכל אחד התנה שיהא לו שטר על שכנגדו לתובעו בו אם יעבור ולא התנה שיהא לשכנגדו שטר עליו ואין כאן משום פטומי מילי אלא תנאי גמור הוא ואף כשחוזר אחד בו כשטר שיגיע לידו וכל זמן שלא יגיע לידו יכול לעקור שליחתו שאין לא יוכל כי הקניין קיים ועל כרחו יקיימו העדים תנאי השטרות ומעשה הקניין יתקיים למפרע בעל כרחו ומה שסיים מורי בסוף דבריו וז"ל וע"ל ריש סי' ל"ט סעיף ד' עכ"ל ר"ל דשם מסקינן שהלוה יכול למחות בכתיבת השטר ורוצה מורי לדמו' הך קניין שישאו זה את זו להתם לומ' דהכא ג"כ כל א' יכול למחות. ונ"ל דלא דמי דהתם אית תקנתא לכשנגדו שיכול לומר לו החזר לי מעותי כדאיתא התם אי פקח הוא כו' ע"ש ובסעיף הסמוך. אבל הכא כשאחד חוזר בו ומיח' מלכתו' מה יעשה זה שכנגדו לתקן את עוות בשתו המגעת לו ע"י המחאתו בחתימ' לכך אני אומר דעכ"פ בשנעשה הקניין שלא במסתרי' לא יפט' מן הקנס אפי' אמ' ע"מ שיכתבו השטרות וזה נ"ל ברור:

וגם במסתרים לבי מרסס לפוטרו דהא מ"מ בושת יש בפני אותם שהיו שם כמו שהדרך כן הוא שמתקבצים שם אהובים ורעים אלא שאינם מפרסמין וא"א דעדים לא מפקי קלא וצ"ע וע"ל בלבוש הבוץ וארגמן סי' נ' סעיף ו'.

ח והא דאמרינן סעיף ו' שיוכל לחזור בשטר למחות לכותבו לאו דוקא במתנה אלא אפי' במכר שמכר שדהו לאחר ואמר לשנים זכו לו בשדה זו וכתבו לו השטר והם זכו לו בשדה יכול אח"כ למחות מלכתו' השטר משום דלא ניחא ליה דליפשו עליה שטרות מיהו כשחוזר בשטר אז הברירה ביד הלוקח אם ירצה לעמוד על מקחו בלא שטר הרשות בידו ואם רוצה לחזור בגוף המקח יכול לחזור בו שיאמר לא קניתי השדה אלא ע"מ שתכתבו לי השטר דשמא יטרפוה ממני מחמת המוכר ויהיה לי ראייה לחזור עליו או לטרוף ממשועבדים.

ט יש מי שאומר דהא דאמרי' שחוזר בשטר היינו דוקא כשאומר לאחרים זכו לפלו' אבל אם אמר ללוקח או למקבל עצמו זכה בשדה ואכתוב לך שטר כיון שזכה שוב אינו יכול לחזור מלכתוב את השטר ואם הוא מכר חייב באחריותו לגבות מבני חורין אבל אינו טורף ממשעבדי הואיל ומוחה בשטר.

י אפי' אם קנו מידו על השטר שאמר בפי' אני מקנה לכתוב השטר ולא אוכל לחזור בו למחות בסופ' מלכתוב ובעדים מלחתום עדיין יכול לחזור בו דהאי קניין דברים בעלמא הוא ואין קניין חל עליו שאין כאן שיעבוד נכסים שיחול הקניין עליהם שאם הוא שטר מתנה הרי אין משעבד נכסיו שהרי סתם מתנה אין בה אחריות והשדה כבר קנה. ואם הוא שטר מכר נמי קניין דברים הוא שהרי כבר נשתעבדו נכסיו כדין מכירה וסתם מכירה חייב באחריות ואין השטר אלא לראייה הילכך אין תקנה לשטר שלא יוכל לחזור בו עד שיבא השטר ליד לוקח או ליד מקבל מתנה.

יא אם אמר כתבו וזכו לו בשטר י"א כיון שאמר זכו אינו יכול לחזור בו. וי"א דאפ"ה יכול לחזור בו דאע"ג דאמר זכו הא בההיא שעתא עדיין לא היה השטר בעולם ואין אדם מקנה דשב"ל וכן מסתבר.

יב שטר שכתוב בו שנתן ראובן קרקע לשמעון בקניין אע"פי שלא בא שמר זה ליד שמעון אלא לאחר מיתת ראובן מיד שבא השטר לידו זכה בשדה ואין זה קניין לאחר מיתה שכיון שכתוב בשטר שנתן לו בקניין ועכשיו כשיבא השטר לידו זוכה בו למפרע משעת הקניין אבל כ"ז שלא בא השטר לידו לא קנה שלא הקנהו לו אלא על דעת שיבא השטר לידו.

יג מי שמת ונמצא אצלו מופקד שטר מתנה שכתוב בו שנתן ראובן קרקע לשמעון וראובן מת יחזירוהו ליורשיו שאנו מחזיקין שראובן צוה לכותבו והפקידו ביד הנפקד שמת ע"מ שאם יעשה שמעון לראובן כך וכך יהיה השטר מובן ומזומן שיתנו הנפקד ליד שמעון ושמ' שמעון לא עשה עדיין לראובן מה שהיה לו לעשותו הרי יורשי ראובן מוחזקין בקרקע והיא שלהם לכך מחזירין להם ג"כ השטר.

יד אין אדם מזכה מתנה לחבירו ע"י אחר אא"כ יהא הזוכה גדול ובן דעת שיובל לזכות לעצמו יוכל ג"כ לזכות לחבירו ואחד איש ואחד אשה זוכין ומזכין אפי' אשת איש ואפי' עבד ואפי' שפחה זוכין ומזכין מאחרים אבל לא מרבם או אשה מבעלה דיד עבד ושפחה כיד רבם ויד אשה כבעלה ובמקום דזכתה לנפשה כגון שיש לה חצר בפני עצמה שאין לבעלה רשות בה תוכל נמי לזכות לאחרים. וגוי אין לו שליחות כלל לפיכך אין הגוי זוכה בשביל ישראל וישראל אינו זוכה בשבילו.

טו וקטן שהגיע לכלל דעת זה כשנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אבל אינו זובה לאחרים שעדיין אינו יודע בדרכי ההקנאה ולעצמו נמי אינו זוכה אלא כשדעת אחרת מקנה לו כגון מתנה וכיוצא בה אבל מציאה דבאה מן ההפקר ואין כאן דעת אחרת מקנה אינו קונה מ"מ יש בו משום גזל מפני דרבי שלום וע"ל סימן רל"ה וכל זמן שלא הגיע לכלל דעת צרור וזרקו כו' אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים

טז השוטה אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים ואם יש דעת צ אחרת מקנה אותו או שמזכה לו ע"י אחרים זכה.

יז החרש דינו כקטן שזוכה לעצמו ולא לאחרים.

יח וזכין לאדם בין בפניו בין שלא בפניו ואפי' לקטן זכין ואפילו אינו אלא בן יום אחד.

יט י"א שקטן שהגיע לכלל דעת צרור וזרקו כו' נמי לא אפרן דזוכה לעצמו אלא בדבר שבא לידו כדאמרינן סעיף ט"ו אבל בהקנא' אחרת כגון באגב וחליפין אינו קונה לפי שהקטן אינו יודע בדרכי ההקנאה כלל לפיכך מי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקניין כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה בו אא"כ זיכה לו ע"י אחר.

כ מדכתיב גבי טענת גנב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' וכן גבי גט כתיב ונתן בידה וגו' ארז"ל שבא הכתוב לרבות שיהא חצירו וה"ה שאר רשותו של אדם קונה לו במו ידו דתמ צא תמצא רבויי' הוא וכן ונתן בידה מדלא כתיב ובידה יתן ואע"ג שהוא אינו עומד אצלו קונה לו שלא פרעתו דלא גרע משלוחו לפיכך הנותן מתנה לחבירו והניחה לו לתוך חצירו שהמקבל עומד שם זכתה לו חצירו כאלו ל הכה בה אחר בשבילו אארש

כא בד"א בחצר המשתמרת דכיון דאיתרבאי משום ידו בעינן שיהא דומיא דידו שדבר שהוא בידו משתמר לדעתו אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו אינה זוכה לו אא"כ עומד בצידו ויאמר זכתה לי שרי ויש חולקין וס"ל דבמתנה דנותן בעין יפה נותן קנה אפילו בחצר שאינה משתמרת ואינו עומד אצלה.

כב וארבע אמות של אדם קונות לו גם כן מתקנת חכמים שתקנו שיהא ד' אמותיו של אדם קונות לו כי היכי דלא ליתי לאינצויי שיטול כל אחד מה שימצא משל הפקר בצר חבירו לפיכך אם נתן המתנה לתוך ארבע אמות ו במקום שהוא עומד שם קנה כמו בחצירו ודוקא בסימטא או בצידי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים תקנו לו ארבע אמותיו שסביביו שיהיו כשלו לקנות מה שמונח שם אבל בשד' חבירו לא הקנו ד' אמותיו שהם של חבירו וכן בר"ה שרבים עומדי' תכופי' ומובלעין ד' אמות של זה בתוך של זה א"א להקנות לו שם ד' אמותיו ולא קנה עד שתגיע המתנה לידו.

כג קטנה יש לה חצר וד' אמות לקנות לה מתנה דיון דרבתה התורה בגט שיש לאשה חצר לקבל גיטה. קרא מיירי בכל אשה שנשאת לאיש אפי' בקטנה שהרי קטנה ג"כ יכולה להתקדש ע"י אביה וכיון שיש לה תורת חצר לעניין גט ילפי' מתנה מגט וכיון שיש לה חצר תקנו לה רבנן ד' אמות שלה שיהיו קונות לה ודוקא שנישאת או שאין לה אב שאין רשות אביה עליה דקודם שנשאת ויש לה אב רשות אביה עליה ואין לה יד לקנות וקטן לעולם אין לו תורת חצר ותורת ד' אמות עד שיגדיל.

כד הזורק ארנקי לבית חבירו לפתח זה ולא נח על גבי קרקע מפני שזרקה בכח עד שיצאה מכח הזריקה דרך פתח אחרת ונתנו בעל הארנקי לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו בבית מיבעיא בגמרא הואיל והוא באויר הבית אי אמרינן שהוא כמונח בקרקע דמי ויזכה לו אויר ביתו בתורת חצירו ואין הנותן יכול לחזור בו או לא קנה לו אויר ביתו ויכול הנותן לחזור בו ולא אפישיט' ונשאר בספק לפיכך אם הנותן חזר בו לא יוכל בעל הבית להוציאו ממנו משום דמוקמינן לארנקי בחזקת מריה קמ' והבעל בית הוא המע"ה אבל אם הפקיר בעל הארנקי את הארנקי בעודו באויר הבית כבר יצא מרשות מריה והרי זכה בו בעל הבית באוירו מספק ואין אחר יכול ליקחנו ואם נטלו אחר וזוכה בו מוציאין אותו ממנו ונותנין לבעל בית דזכות ספיקו קדמה להאחר והרי הוא בחזקתו מספק.

כה מת בד"א בכגון זה שהיה באויר שאין סופו לנוח שם שהרי לסוף יצא ממנו דרך פתח האחר אבל אויר שסופו לנוח בו כגון שעומד על הגג וזרקו לחצר ונותנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר זה ודאי כמונח דמי הואיל וסופו לנוח וזכה בו בעל החצר ואין יכול לחזור בו.

סימן רמד

האומר לשנים לכתוב שטר מתנה לפלוני ובו סעיף אחד:

א מתנה הרי היא כגט לעניין שאין אדם יכול למסור דברים בעלמא לשליח כיצד אמר לשלשה אמרו לפלו' דפלו' שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אין זה כלום שלא מסר לראשונים אלא דברים בעלמא ואין כאן קניין לקנות בה המתנה לפיכך אם אמרו אלו השלשה לעדים שיכתבו ויתנו והם כתבו ונתנו למקבל מתנה לא קנה וכ"ש אם אלו השלשה בעצמם חתמו שאינו כלום שהרי לא עשאם שלוחי' לזה וכ"ש אם אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלו' שאינם יכולין לומר לסופר שיכתוב דמילי לא ממסרי לשליח אלא הם בעצמם יכתבו ויתנו ויש מכשירין באומר אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלו'.

סימן רמה

הכותב נתתי שדה פלוני לפלוני והאומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי ובו י"א סעיפים.

א הכותב בשטר נתתי שדה פלו' לפלו' או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו בכל אחד מאלו הלשונות שכתב ומסר לו השטר הרי זה זוכה בשדה ע"י שטר כזה אבל בדיבור בעלמא מאחד מאלו הלשונות לא קנה אא"כ קנו מידו והא דאמרי' נמי לא קנה היינו שרוצה ליתן לו עכשיו בלשונות אלו אבל אם אמר נתתי בלשון הודאה י"א שקנה וע"ל ס' ס' סעי' ו' ואפי' אם כתב בשטר אתננו לו אע"פ שהעידו עליו עדים לא זכה המקבל שאן זה אלא שמבטיחו שיתננה לו לאחר זמן ובשטר אחר והרי עדיין לא עשה ואפי' קנו מידו לא זכה דלא הוי אלא קניין דברים בעלמא.

ב וי"א שאם קנו מידו מהני לשון אתן ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה ולכן כתב שהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה מרובה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה וע"ל בלבוש הארגמן סימן נ"א.

ג יש מי שאומר שאם כתב לו בשטר שדה פלו' שלי תהא נתונ' לך או תהא שלך קנה דתה' מעכשיו משמע ויש מי שאומר שאם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקניין קנה לאלתר דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטח' אלא פירושו מעכשיו אני נותן לך ובהאי שטרא או בהאי קניין אני מקנה לך גופא דארעא. שטר מתנה שכתוב בו כתבו וחתמו עלי בכל לשון ותנו לפלו' כו'. אין זה שטר מתנה שהרי לא נכתב בשטר שהוא נותן אלא צוה לעדים שיתנו.

ד האומר נתתי שדה זו לפלו' והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכהו לו ע"י אחר ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנה כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע ממנו אבל אם לא נשאר בידו לפרוע ממנו לב"ח לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו כיון שבעל חובו קר' והקרקע עד עתה היתה בחזקתו לאו כל כמיניה לגרועי חזקת הב"ח.

ה ואם אמר כתבתי שדה פלו' לפלו' ונתתי לו בידו והלה אומר לא נתתי לי אם המקכל המתנה בעצמו הוא שאומ' כן הרי הודאת בעל דין כמאה עדים והנותן אוכל פירות שדהו כי הוא שלו ואם המקבל מת ובנו אומר לא נתת לאבי שדה זו לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא מניחין את הפירות ביד שלי' עד שיתברר הדבר דשמא הבן טועה ואינו יודע הבירור אם נתן לאביו או לא נתן לו.

ו יש מי שאומר דדוקא כשהבן אומר אני הייתי במעמ' שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתת לו ואפי' הכי מניחין ביד שליש ולא אמרי' הודאת בעל דין כק' עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אב שלא קבל ואיכא למימר שמא טעה וסבר שלא קבל וקבל אבל אם לא היה הבן במעמד דינו כמו נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתתי דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר.

ז מקבל המתנה שבא בעל חובו לגבות ממנו ואמר המקבל אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה או שאמר בטלה היתה מתחלתה שלא קבלתיה אלא בעל כרחו, באונס או בטעות או כיוצא בזה דבריו קיימים ותחזור לבעליה ואם התובע טוען מערים אתה בזה כדי להפקיע מתחת ידי וקנוניא יש לך עם הנותן אם טוען הב"ח טענת ודאי נשבע המקבל היסת ונפטר ואם טוען שמא אין לו עליו אלא חרם התם וע"ל סעיף ו'.

ח טען הנותן ואמר למקבל מה לשלי אצלך שומ' אתה עליה או שאמר שלא מדעתי נתתי' או גזולה היא בידך וזה אומר אתה נתתי לי לדעתך אם החזיק בה שני חזקה או שהי' מתנת מטלטלין והוא מוחזק בהן נשבע המקבל שבוע' היסת ונפטר.

ט יעקב נתן שדה לראובן במתנה ונתן לו השטר מתנה עליו ואח"כ החזיר ראובן שטר המתנה ליעקב וגם עשה לו מחילה עליו שמחל לו את השדה לא נתבטלה המתנה בכך והשדה עודנו בחזקת ראובן דבחזרת השטר לא קנה יעקב כלום ולשון מחילה אינו נופל בכאן דמה מוחל לו וא"כ אין ליעקב שום קניין בשדה והוא עדיין של ראובן עד שיחזור ויקנהו לו בא' מדרכי ההקנאה.

י

המקבל שקבל המתנה ושתק הרי זכה בה הואיל ושתק וקבלה ואם אחר שזכה בה ע"י שתיקה חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או מום זה נ"ל בה לא אמר כלום לעניין שתחזור לבעלים שכבר יצאה מרשות' אלא הרי היא הפקר ונ"ל שכל הלשונות הללו משמעות' הוא שאע"פ שכבר היתה שלו מעכשיו הוא מפקירם וכל הקוד' בה זכה בה ואם יש לו ב"ח הוא קודם לכל שגובה אותה בחובו דלאו כל במיניה להפקירם לאפקועי שיעבודיה שהרי שלו היתה שזכ"בה כבר וכל זה באומ' א' מן הלשונות הללו וכיוצה בהן שמשמעותן להבא שכבר היתה שלו ומכאן ואילך אינו רוצה בה אבל אם אמר לשון דמשתמ' שמעיקרא לא היתה שלו הרי מוד' שמעול' לא כיון לזכות בה והודאת בעל דין כק' עדים דמי ונאמן אפי' שחב לאחרים כגון שיש לו ב"ח עליו כיון שלא הית' בחזקתו עד עתה נאמן עליה ואם מתחלה לא היה שותק אלא צווח מיד שלא רצה לקבלה אפי' אמר אחד מאלו הלשונות לא קנה בע"כ והרי לא יצאת מעולם מרשות הנותן אלא נשארה שלו ותחזיר לו ואם היה שותק מתחל' ואח"כ אמר אי איפשי בה אם המתנ' מטלטלין הוולהו הפקר ואם היא קרקע מאחר ששתק תחלה אין בדבריו כלום וטעמא משו' דבמטלטלין שכבר נכנסו לרשותו אם אמ' אי אפשי בה הוי לשון הפקר שמסלק עצמו מהן וכבר יצאו מרשות הנותן והוו הפקר אבל במתנת קרקע משמע אי אפשי שתהא המתנה קיימת ולא לשון הפקר כיון שאין הקרקע כידו וכיון דאי אפשי להבא משמ' לא אמר כלום והמתנה קיימת

יא ואם זיכה לו המתנה ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אמר איני רוצה בה ה"ז ספק אם זה ששתק כבר היה משום שרצה בה ומה שצווח עכשיו משו' שחו בו או נימ' מהן ששתק היה מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום ולא משום שרצה בה וזה שצווח עכשיו מוכיח סופו על תחלתו לפיכך אם קדם אחד וזכה בה לעצמו אין מוציאין אותה מידו דשמא המקבת זכה וכיון שאמר אינו רוצה בה הרי הפקירם וזה שקדם ולקחה זכה מההפקר ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשו מיד זה שקדם וזכה בה אין מוציאין מידם שמא המקבל לא זכה שכיון שאמר איני רוצה הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה וברשות הבעלים היא קיימת עדיין. וי"א שקנה המקבל בכל עניין.

סימן רמו

השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר ובו י"ז סעיפים:

א אע"פ שהנותן מתנה נותן בסתם אנו הולכים לעולם אחר אומר דעתו שאומדים על פי האומד מה היה סוף דעתו במתנה זו אע"פ שלא פירש כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד זה וכתב כל נכסיו לאחרים במתנה גלויה וגמורה ואח"כ בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה כותב כל נכסיו לאחרים לפי' אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת דאם לא ביון להקננו ליה למי שייר אותו הכל שהוא אלא משום שהיה חושב שמא בנו עדיין קיים ומשייר לו זה הכל שהוא ומה שנתן נתן.

ב יש מי שאו' שדין זה דוקא בשבי' מרע שירא שמא ימות וסובר שמת בנו לכך הוא רוצה לצוות מי יטול נכסיו אבל בבריא אפי' בא בנו מתנתו קיימת דכיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני לבריה נמי שביק ויש חולקין וס"ל אפי' בברי' אין מתנתו קיימת דבריה לא שביק.

ג יש מי שאומר דה"ה בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעל חוביו או מפני אויביו ואח"כ עשה פשרה עם בעל חוביו ואויביו או שמתו אם נתברר שלא כתב מתנה אלא מחמת כן הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הו' צריך לנכסיו בטלה המתנ'.

ד וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו בין שהוא בריא בין שהוא שכיב מרע אפילו היה הבן קטן מוטל בעריסה אמדינן דעתו שלא כיון להקנות לו כל נכסיו דלא שביק אינש כל בניו ויהיב הכל לחד ברא אלא לא עשאו אלא כאפוטרופו' על שאר בניו כלומר זהו מתנתו כדי שיכבדוהו הבנים כאפוטרופוס שכולם צריכין לו אבל אינו בכל הנכסים אלא כא' מאחיו ואפי' האריך בלשונו כדרך שופרי דשטרי ילך ויזכי ויחזק וכה"ג אומדן דעתן הוא שלא נתכוין אלא שיהו אחיו נשמעין לו מן המעם שכתבתי דלא שביק איניש בל בניו וכו' לפיכך אם שייר כל שהוא בין מקרקעי בין מטלטלין זכה הבן במתנ' דהא שייר גם לשאר בניו ואם פי' בשטר שמקנה לו הקנאה גמור' ולא בתורת אפוטרופסו' או שפי' בשטר שיהא רשאי למכור ולתת לאחרים או שכתב לו מטלמלי אגב מקרקעי או שהקנה לו בקניין בכל אלו מוכיחים הדברים דלמתנה גמורה נתכוין וקנה וכן כל הכתוב בשט' המתנ' לשון שאפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמור נתכוין קנה י"א כל זה דוקא כשכתב לו בלשון מתנה אבל ש"מ שכתב לו בלשן ירושה קנה דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ש"מ שיש לו רשות לאב להנחיל לכל א' מבניו כל מה שירצה. ואם כתב לאחד שיהא מושל ושולט בכל אשר לו בין בבריא בין בש"פ אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופסות.

ה וכל היכא דאיכא לאיסתפוקי בלשון המתנה אם נתכוין למתנה גמורה או לא על המקבל להביא ראיה שהרי הוא המוציא והמע"ה.

ו בד"א שכתב כן לבן בין הבנים דהכי קים להו לחז"ל סתמא דמלתא מסברא חזקה ואמרו על זה בגמרא שזהו הלכתא בלא טעמא והסכימו קצת האחרונים כיון דאפי' חכמי התלמוד קראוה הלכתא בלא טעמא לכך לית לן אלא מה שנא' בזה בגמ' ואין לנו להוסיף עליו לפיכך אמרו דוקא בבן בין הבנים הו' דינא הכי אבל אם כתב כן לבן בין הבנות או לבת בין הבנים או לבת בין הבנות או לאח בין האחים או לאחד משאר יורשין בין שאר יורשים אע"פ שלא שייר כלו' מתנתו קיימת וי"א דאף בת בין הבנים או בת בין הבנות לא קנתה.

ז יש מי שאומר דהכותב כל נכסיו לבן בין הבנים אם נתנה לו בקניין וייפה כחו קנה ויש מי שאומר שאע"פכ לא קנה. ח אם אמר כתבו ותנו לו כל נכסי ולא ייפה כחו לומר תנו לו כל נכסי ואף כתבו אפי' אפוטרופוס לא עשאו שכיון שהתחיל בכתבו משמעות הלשון הוא שבא לעשותו אפוטרופוס בדרך הקנאה וחיישי' שמא לא גמר לעשותו אפוטרופוס אלא בשטר וכיון שהאפוטרופסות אינו מתחיל אלא לאחר מית' גם כח השטר אינו אלא לאחר מיתה וק"ל אין שטר לאחר מיתה שכבר באו הנכסים ליד היורשים.

ט כתב כל נכסיו לאחד מבניו ולאח' עמו זה האחר קנה חצי הנכסים במתנה ונשאר החצי השני לבניו והבן שכתבם לו אינו אלא אפוטרופוס על שאר אחיו לא מבעיא אם כתב החצי לאחר תחלה והשאר לבנו דהוי אפוטרופוס דבשעה שכתב לבנו הוי כל נכסיו אלא אפי' כתב לבנו ולאחר בבת אחת חשבי' ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון שלא שייר כלום בנכסים אחר מתנת בנו.

י ודוקא שכתב כל נכסיו לבנו ולפלוני אבל אם כתב חצי נכסי לבנו וחצי נכסי לפלו' מדהוה ליה למכתב בל נכסו לבנו ולפלו' ולא עשה כן אלא הקדים לבנו במתנתו לבנו הוי מתנה וה"ל כנותן לבנו המקצת ושייר לו השאר ואח"כ נתן השאר לאחר ושניהם מתנה ואם כתב שני שלישי נכסי לבני והשליש לאחר הוי ככות' כל נכסיו בבת אחת לבנו ולאחר ואע"פ שהקדים לבנו תחלה לא עשאו אלא אפוטרופא משום דלא הוי מצי למכתב כל נכסי לבני ולפלו' דאז הוי משמע חצי לבנו וחצי לפלו' והוא לא רצ' ליתן אלא שני שלישים לבנו ושליש לפלו'.

יא ואם כתב כל נכסיו לשני בניו שניהם אפוטרופסי' ואם כתב חצי נכסי לבני פלו' וחצי נכסי לבני פלו' להראשון הוי מתנה שהרי שייר לו חצי השני והשני הוי כמו כותב לו כל נכסיו ואינו אלא אפוטרופא על החצי האחר לכל הבנים ואפי' להראשון נמי שנתן לו חצי הנכסים יש לו חלק בחצי האחר באחד משאר האחין.

יב הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא כמו שאמרנו טעמא בבן ונתבארו פרטי דין זה בלבוש הכו' וארגמן סימן ק"ו.

יג הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא נתבאר בלבוש הנזכר סי' ק"ז.

יד הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר מוקדם נתבאר בלבוש הנזכר סימן ק"ז.

טו דין שטר מתנה שלא נעשה אלא להבריח בלבוש הנזכר סי' צ'.

טז דין שכיב מרע שאמר תטול אשתי באחד מהבנים בלבוש הנזכר סימן ק"ח.

יז כל הנותנים כל נכסיהם שאמרנו בהם שאין המתנ' קיימת כשתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעלים הראשונים אין מקבל המתנה מחזיר הפירות שאכל שאין ביטול זה בא מחמת שנתן בטעות דנימא בה שהיא בטלה מעיקרא ופירות שאכל בטעות אכל ויחזיר אלא כל זמן שלא נתבטלה מתנה זו מתנה גמורה הוא וקיימא והפירות שלו דלא גרע מנותן מתנה בפירוש ע"מ להחזיר לזמן הקצוב שהמקבל אוכל הפירות עד זמן הקצוב ה"נ הכא. האומר לחבירו אכול עמי ואינו מכניסו בדרך שמכבדין לאורחים אלא מאכילו סתם צריך לשלם לו ולא אמרי' מתנה קיהיב ליה לפיכך מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשתובע ממנו ודווקא מזונותיו ולא מזונות אשתו דגבי מזונות אשתו ה"ל פורע חובו של חבירו דפטור ומזונותיו נמי לא אמרן א דווקא דליכא הוכחה שנתן לו לשם מתנה אבל היכא דמוכח שנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפלה קטטה ביניהם ומחמת הקמט הוא חוזר בו ותובעו א"צ לשלם לו דכבר זכה זה במתנתו ולאו כל כמיניה לחזור בו.

סימן רמז

השולח חפצים לבני ביתו ולא פיר' היאך יחלוקו ובו ה' סעיפים:

א בריא ששלח כלים ממדינת הים לביתו ויש בהן דברים הראויין לבנים ודברים הראויין לבנות ואמר יתננו אלו לבני הדעת נותן ששלח בין לבני' בין לבנות וינתן לכל אחד מה שראוי לו כיצד הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה הם לבנים והראוי לבנות כגון כלי משי צבועים וחלי זהב יטלום הבנות ואם היו ראויים לזכרי' ולנקבות יטלום הזכרים דדעתו קרובה יותר אצל הבן מאצל הבת. מי שהיו לובנים מאשה אחת ונשא אשה אחרת והתנה עם בני' הראשונים שבניו מן השנייה יטלו חלק בירושה כמו הם ולא היו לו מן השנייה רק בנות לא אמרי' שאותן הבנות יטלו חלק כמו הבנים מן הראשונ' מחמת זה התנאי שלא היה דעתו אלא על הבנים שיוליד מן השנייה ואין לבת במקום בן כלום ואע"פ שזה לא היה צריך להתנות אמרינן שהתנה כדי שלא יבא לידי קטט ומחלוקת עמהם.

ב והמשלח כלים לביתו סתם ולא פירש כלום למי ינתנו והיו בהם כלים הראויים לבנות יטלו אותם בנותיו שאנן נשואו' דאומד הדעת כך נותן שלהן שלח לחבבן כדי שיקפצו עליהן ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בניו שהדעת נותן כן שלהן שלח להנות בניו ולא חתניו ויש מי שאומר דה"מ דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא ודאי דלדידה שדר דכגופו דמיא.

ג וכל זה לא מיירי אלא בבריא דסתם בריא בחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהו חביבות על בעליהן אבל שכיב מרע אין כוונתו אלא להנחיל בניו ומסתמא אין דעתו לעקור נחלה דאורייתא לפיכך שכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל דבתורת ירושה קאמר ואפי' אין לו אלא בן אחד ובנות רבים אין הבנו' בכלל ואע"פ שאמר בלשון רבי' כן דרך הלשון שנאמ' ובני דן חושים ובני פלוא אליאב וכ"ת א"כ למה ליה למימר הכי לישתוק מיניה וממילא הוה ברא ירית יש לומר דילמא כתב נכסיו מעיקרא דייתיקי לאחר והשתא הדר בי' וקיימא לן דייתיקי מבטל דייתיקי וכן אין בן הבן בכלל אע"ג דאמרי' בעלמא בני בנים הרי הם כבנים בלשון בני אדם אינו כן והכא בתר לשון בני אדם אזלינן. ויש מי' שאמר שאם אין לו בן ויש לו בן הבן אע"פ שיש לו בנות אם הבן קאמר שאדם קורא לבני בניו בני אם אין בני' אחרי' מפני שהם ראויי' ליורשו ועומדים במקום בניו מיהו אם אמר ליתמי הבנות בכלל וכן אם אמר ליוצאי חלציו הבנות בכלל ואם אמר בפירו' לבני ולבנותי הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות מעשה בא' שצוה כל אשר לו לבנו רק שיתן סך מה לכל אחת מב ותיו ומתה אחת מהן בחייו והניחה בן ואמרו חכמי הדור שאין לבן בתו כלום דלה ולא ליורשיה קאמר ועוד דבן בתו לא מיקרי בן.

ד מי שחלק נכסיו מחמת מיתה ואחר שכתב מה שרצ' כתב והשאר יחלוקו שתי אחיותי ויתמי אחותי ויש ביתמי אחותו זכרים ונקבות גדולי' וקטנים כולם בכלל יתמי אפילו נקבות נשואות שאין שייך כאן לומר דווקא לזכרים קאמר דהא אין כאן עקירת נחלה דאורייתא.

ה האומר נכסי לפלו' ולבניו חולקין אותן כמי שחלק דיבורו כלומ' כמו שחלק בדיבורו לשני חלקים כן חולקין הנכסים לשני חלקי' דהיינו שאותו הפלו' נוטל מחצה וכל בניו מחצה השני וכן אם אמר נכסי לפלו' ולפלו' ולבני פלו' נוטלין בני פלוני מחצה ושנים האחרי' מחצה שהרי לא היה יכול לכוללן בלשון אח' ואפי' היו הנפרטין מרובין והנכללין מועטין נוטלין הנפרטין מחצה והנכללין, מחצה ואף אם יגיע לאחד מהנפרטין פחו' מלא' מהנכללין כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה ולא היו ליהודה אלא שני בני' נוטלין ראובן ושמעון ולוי מחצה ושני בני יהודה נוטלין המחצה השני וכתב מהרמא״י ז"ל וז"ל וכן הדין בשאר דברים ולכן איש ואשה שהתנו ביניהם שאם ימות אחד מהם יחזרו הנכסים לקרוביהם נוטלין קרוביו החצי וקרובי האשה החצי השני עכ"ל. האומר תנו מנה לפלו' למזונות א"א יתנו לו היורשים מזונו' בכל יום אלא נותנין לו בבת אחת וכן האומ' חנו מנה לפלוני' לנישואיה אין ממתיני' עד זמן נישואין אלא נותנין לה מיד.

סימן רמח

הנותן מתנה לחבירו ואמר ליה ואחריך לפלוני ובו י"ג סעיפים:

א שכיב מרע שאמר נכסי לפלו' ואחריו לפלוני כל זמן שהן ביד הראשון יכול לעשות בהן מה שירצה ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה הראשון ראוי לירשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום אפי' במה שישייר הראשון ואפי' אם גם השני ראוי ליורשו שהרי כבר הנחילם לבנו הראשון וכבר אמרנו שיש רשות לאב להנחיל לבניו מה שירצה וכן אפי' אם אמר נכסי לפלוני ואחריו יהיו מוקדשין אם זה ראוי ליורשו אין להקדש אחריו כלום שכל לשון מתנה לגבי יורש הוי בלשון ירוש' וכיון שבתורת ירושה בא לידו ירושה אין לה הפסק אע"פ שאמ' אחריו יהא לפלו' או להקדש אין זה בידו דלאו כל כמיניה להוציאו מידו אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה שכתב לאחד נכסי לך ואחריך לפלו' אע"פ שהראשון ראוי ליורשו כיון דבמתנת בריא באה לידו ויש לאחרון מה ששייר הראשון וגם בשכיב מרע אם עשה הצווא' במקום שנהגו לדון בערכאות של גוים ובאו אח"כ לדון בדיני ישראל דנין לו כדיניהם דמסתמא הש"מ ע"ד כן נתנו לו'.

ב שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש הש"מ ואומר לא משום ירוש' אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה קנה השני מה ששייר הראשון לפיכך אם לא נתן המתנה לידו אלא נתנה ע"י שליש ואמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום יורשה אני נותנה להם אלא הנשאר מהנכסים אחרי מות יורשי יהיו לפלו' אין נותנים להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להם כיון שכך צוה בפירוש וע"ל סי' רנ"ג סעי' ו'.

ג אמר נכסי לפלו' ואחריו לפלו' ואחריו לפלו' ואין הראשון ראוי ליורשו מת ראשון קנה השני מת שני אחר מיתת הראשון קנה שלישי מת שני בחיי ראשון ישארו הנכסים בחזקת יורשי ראשון ואין לשלישי כלו' שהרי לא צוה שיהיו של שלישי אלא אחר שיבאו ליד שני וכיון דליד שני לא באו השלישי מנין לו וכן דין השלישי עם השני שאם באו ליד שני ומת שלישי בחיי שני ישארו הנכסים בחזקת יורשי שני. וכל היכא שאמרנו שהדין הוא שיבואו מיד ראשון לשני או מיד שני ליד שלישי אע"פ שאין לזה שלאחריו אלא מה שישייר ראשון והראשון יכול לעשות בהן בשלו מ"מ אסור לראשון למכור או ליתן גופן של נכסים לאחרים אלא אוכל הפירות עד שימות וכשימות יזכה השני בגוף הנכסים ואם עבר הראשון ומכר או נתן במתנה אין השני מוציא מיד הלקוחות או המקבל דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי אלא כאילו אמר כל ימי חייך יהיו לך גוף ופירי ואין לשני לא מהגו' ולא מהפירות אלא מה שישא' הראשון והכא הא לא שייר כלו' אבל מ"מ המשיא עצה לראשון למכור או ליתן נקרא רשע וכ"ש שהוא עצמו נקרא רשע שלא עשה נחת רוחו של מי שאמר אחריך לפלוני דהוה ליה נחת רוחו שיעשה רצונו ומיהו לא הקפיד קפידא גמורה שלא יוכל הראשון למוכרו כולי האי לא קפיד אלא מה שעש' עשוי אפי' היו בהן עבדים והוציא' הראשון לחירות או כלים ועשא' תכריכים למת אע"ג דבאיסור עשה דעבד בעשה דלעולם בהם תעבודו לא אמרי' דלא יהבינהו למיעבד איסורא אי לשווינהו איסורי הנאה אלא מעשיו קיימים דשלו לגמרי היו ואם לא נתנם לראשון כל ימי חייו אלא לזמן קצוב כגון לעשר שנים ואח"כ לפלו' ומכרן הראשון תוך העשר שנים בכלות העשר שנים השני מוציאים מיד הלקוחות שכיון שלא נתנם לו אלא לזמן אין גופן קנוי' לו ולא יכול למוכרן דהוו כמו מתנה ע"מ להחזיר שצריך לקיים התנאי ואם לא קיים המתנ' בטלה למפרע.

ד בד"א שאין השני מוציאים מיד הלקוחו' או מיד המקבל מתנה מן הראשון כשמכר הראשון או נתנם במתנה לאחרים אבל אם מכרם או נתנם הראשון לאחד מיורשיו לא עשה ולא כלום אלא השני מוציאים ממנו וטעמא מפני שכוונת הנותן כשאמר ואחריך לפלוני לא היה בדעתו שיוכל המקבל הראשון לתתם לבניו או ליורשיו שאם כן לא עשה ולא כלום בשיור דמסתמא כל מה שיש לאדם הוא נותן לבניו או ליורשיו אבל כשאינו יכול לתתם לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול לתתם לאחרים הא אמרינן דמ"מ רשע הוא ואין אדם חוטא ונותן לאחרים וכן אם נתנם הראשון במתנת שכיב מרע אפי' לאחרים לא עשה כלום והשני מוציאם ממנו וטעמא שאין מתנת שכ"מ קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקדים זכותו של השני קודם מקבל המתנת שכיב מרע.

ה היה על הראשון חוב או כתובת אשה ובאו לב"ד ליפרע מנכסים אלו אע"פ שהראשון קודם אין הבית דין מגבין אותם מגוף הנכסים אלא מהפירות בלבד שמין להם שאם יגבו אותם מגוף הנכסים יבא השני ויטרוף מהם אחר מיתת הראשון דלא דמי למכר דהתם כיון שאי איפשר לסלק הקונה או המקבל במעות הרי נסתלק הראשון לגמרי מן הנכסים ואין כאן שיור לגבי שני אבל בשומת חוב או כתובה שיכולין לסלק אותו במעות הרי הגוף עדיין משוייר ביד הראשון וכשימות יזכה בו השני.

ו ולאחר שימות הראשון ולא מכרן נוטלן השני ואפילו עשאן הראשון אפותיקי לבעל חובו או שיחדן לאשתו בכתובתה אין גובין מנכסים אלו כלום אלא הם של שני.

ז אין כל הדברים הללו אמורים אלא באומ' ואחריך לפלוני ולא אמר מהיום אבל אם אמר לו ואחריך מהיום לפלוני ומכרן הראשון השני מוצי' מיד הלקוחות דמיד שמת הראשון זכה הוא בנכסים למפרע מהיום והרי הוא קודם להם וכן מהאי טעמא אם מת שני בחיי ראשון אחר שמת הראשון ינתנו ליורשי שני ואם הם שלשה ואמר לראשון ואחריך מהיום לפלו' ואחריך מהיום לפלוני ראשון ושני לא קנו בגוף הקרקע כלום אלא הפירות כל ימי חייהם והשלישי קנה הגוףמהיו' והפירות לאחר מיתת השני והוא שבאו ליד השני תחלה שלא הקנס לא אלא כשיבואו לידו מכח השני הלכך אם מת שני בחיי ראשון ואח"כ מת הראשון יחזרו הנכסים ליורשי נותן דהא השלישי לא קנאם והראשון לא היה לו בו כ"א הפירות כל ימי חייו ואחר שמת ממילא חזרו לנותן. וכל הדברים הללו אינם אמורים אלא כשאמר אחריך לפלוני שהוא אחר שאינו יורשו אבל אם אמר אחריך לי או ליורשי אם מכרן הראשון הנותן או היורש מוציאין מיד הלוקח דבכי האי גוונא הוי שיור ששייר לעצמו הגוף ולא הקנה לראשון אלא הפירי דכל לגבי עצמו או יורשיו בעין יפה משייר ואפי' לא אמר ואחריך לי או ליורשי שהוא לשון שייר ממש אלא אמר נכסי נתונים לך כל ימי חייך לא למתנה גמורה אכוין ולא נתן לו רק הפירות כל ימי חייו ואחריו יחזרו לו ואם מכרן הנותן או היורש מוציאין מיד הלוקח. ואם אמר אחריך ליורשי והיה לו בת ומתה או בן ומת בחיי המקבל והניחו זרע זרעם עומד במקומם ליטול כשימות המקבל אבל אם אין להם זרע אין שאר יורשיהם כגון אחי אביהם או בני אחי אביהם עומדין במקומם ואע"ג דרבינו יוסף הקשה על סברא זו ז"ל יש לתמו' על זה דהא כע דנותן אמר ואחריך ליורשי בי לית לבריה או לברתיה זרע מאי הוה הרי אחיו ובני אחיו יורשין הם והוא אמר ואחריך ליורשי אם כן יחזרו הנכס' להם ע"כ נראה לי דאינה קושיא דכיון שהיתה לו בת או בן כשאומר סתם יורשי אין כוונתו אלא על בנו ובתו ולא אסיק אדעתיה שימותו ויפלו הנכסים אשאר יורשיו נ"ל ואם אמר ואחריך מעכשיו ליורשי אז זכו הבן או הבת מעכשיו כשימות המקבל ואז אפי' שאר יורשים עומדים במקומם ליטול הנכסים ואם אמר נכסי לך ואחריך ליורשי ולא היתה לו בשעת נתינה אלא בת ואחר כך נולדו לו בנים י"א כשימות הראשון זכתה בהן הבת דמסתמא לא היתה כונתו רק על היורשים שהיו בשעת נתינת המתנה וכתב מורי ז"ל וכן נ"ל ואם אמר נכסי לך ואחריך ליורשיך י"א הואיל ואמר אחריך ליורשיך שלא היה צריך לאומרו שהרי גם אם לא אמרו ודאי לא היה נוטלים אותם אלא יורשיו של המקבל ארי' דלא אמר כן אלא לגרועי כחן של יורשי המקבל שיש לו עכשיו וכוונתו שלא יהיו היורשים של עכשיו אלא כאילו אמר ואחריך לפלו' שהוא אחר שאינו יורשו ונפקא מינה שאם לא אמר אחריך ליורשיך אלא נכסי לך סתם והיה למקבל זה בן או בת ולבן ולבת יש להם ג"כ בנים ומתו הבן והבת בחיי המקבל היו בניהם יורשין אלו הנכסים מן המקבל בכח שהוא אבי אביהם ואמם הם יורשיו אבל השתא שאמר ואחריך ליורשיך אם מתו הבן או הבת בחייו אע"פ שהניחו בני' אין בניהם יורשין מתנת המקבל שכיון שאמר הנותן ואחריך ליורשיך הרי התנה שיורשי המקבל של עכשיו דהיינו בנו ובתו לא יזכו במתנה זו מכח המקבל בתורת ירושה אלא מכח נותן וכיון שמתי הבן או הבת בחיי המקבל ולא זכו בנכסי' אף בניהם לא יזכו דהא הנותן שויא להו כאחר וכיון שאחר כשמת בחיי ראשון אין יורשיו זוכין גם בניהם של אלו אינם זוכין אלא חוזרין הנכסים לשאר יורשי המקבל כדאמרינן לעיל סעיף ג' מת שני בחיי ראשון ישארו הנכסים בחזקת יורשי ראשון אלא א"ב אמר ואחריך מעכשיו ליורשיך אי נמי יש לומר שאמר ואחריך ליורשיך לטובת היורשין של עכשיו כשלא מתו בחייו דאילו לא אמר ואחריך ליורשיך היו הנותן רשאי למוכרה לכתחלה אבל עכשיו אסור לו למוכרו לכתחלה כדי להניחם ליורשיו כמו שאמר לו הנותן כל כדאמרינן לעיל וכן אין בעל חוב נפרעין מהם וכן אם נתנה במתנת שכיב מרע יורשיו אילו קודמים ואם כן ייפה הנותן כח יורשיו במה שאמר ואחריך ליורשיך וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בנותן שאמר ואחריך כמ"ש אבל אין ללמוד ממנו לאותם שכותבין בשטרי מקח ומתנה לך ליורשיך ולבאים מכחך שיהא הדין נוהג כמ"ש כאן שאינו כן דהתם אין כותבין אלא לשופרי דשטרי לומר שהמכר או המתנה יתקיימו לעולם ולא יהיה להם הפסק כמו שכותבין שיהא לו כח למכור ולהשכין ולהנחיל כו' ושאר שופרי דשטרי ראובן שנתן מתנה ללוי ודתנה עמו איזו תנאי ושאם יעבור התנאי יהיו הנכסי' של שמעון מעכשיו ואח"כ נתן שמעון ללוי מעכשיו כל זכות שיש לו במתנה זו ומת אע"פ שלוי עובר על תנאי שהתנה עמו ראובן זוכה בנכסים מכח שמעון אע"ג שלא באת המתנה מעולם ליד שמעון כיון שראובן כתב בתנאי של לוי מעכשיו יהיו של שמעון אם יעבור לוי ושמעון כתב ללוי ג"כ מעכשיו הוי כאילו באו לידו כשנתן כל זכיותיו ללוי וזכה בהן לוי באותו פעם.

ח שכיב מרע שאמר לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני ולא אמר מהיום ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין השני מוציא מיד הבעל ואם אמר לה כן כשהיא נשואה ומתה השני מוציא מיד הבעל שכיון שיזכה בנכסים זה בשעת שהיא נשואה הוי כאלו אמר לה בפירוש אחריך יקנה פלו' ולא הבעל לפיכך אם מכרה נכסים אלו כשהית' תחת בעלה ומתה תחת בעלה יעמדו הנכסים ביד הלוקח.

ט האומר נכסי לך ואחריך ליורשי והיתה לו בת נשוא' ומתה הבת בחיי בעלה ובחיי המקבל אין הבעל יורש אותם נכסי' דהוי להו ראוייה לאשתו שהרי לא זכתה בהם האשה אלא אחר מיתת המקבל שמת אחר מיתתה ואין הבעל נוטל בראוי אבל אם הניחה הבת בן או בת הם יורשים את הנכסים דכשאומר הנותן ליורשי יורשין קאמר ואם אמ' הנותן למקבל ואחריך ליורשי מעכשיו הוה הבעל יורש אותם אחר מיתת אשתו דהא כשימות המקבל שזכה בהן האשה למפרע מעכשיו בעודה חיה ולא הוי ראוי' לגבי בעל אלא מוחזקים.

י קנה מתנה ואמר מטלטלין שיש יהיו לפלו' נוטל כל כלי תשמישו אבל לא חטים ושעורים ושאר סחורו' שיש לו דסת' מטלטלין כלי תשמישיו משמע ואם אמר כל המטלטלין שלי יטול נוטל הכל וגם עבדים בכלל המטלטלין אע"ג דלשאר מילי הם בקרקעות הינו לדינייהו דהא הוקשו לקרקעות אבל בלשון בני ארם בכלל מטלטלין הם דהא מיטלטלי וניידי אבל ריחים העלינה וכיוצא בה אע"ג דניידי אינם בכלל מטלטלין דהא מחוברי' לקרקע ואם אמר כל המטלטל משמעו כל דבר שיכולין לטלטלו אע"פ שאין דרך לטלטלו גם הריחיים העליונה ואפי' התחתונה כל דבר ביוצא בה בכלל.

יא אמר נכסי לפלוני נוטל כל המטלטלין וכל הקרקעות והבגדים והעבדים והבהמות והעופות ואפילו התפילין עם שאר ספרים הכל בכלל נכסים הן שכל דבר שדרך בני אדם למכור כשיצטרך למעות נקרא נכסי אבל ספר תורה מבעיא בגמרא אם הוא בכלל נכסים מי אמרינן כיון דאסור לזבוני לאו נכסי היא או דילמא כיון דמזדבני ללמוד תורה ולישא אשה בכלל נכסי היא ולא איפשיט' ונשארה בספק לפיכך אם תפשה אין מוציאין מידו אם אמר בגדי לפלוני כל מה דמיקר' בגד הוא בכלל בין בגדי חול בין בגדי שבת.

יב בהכותב לחבירו שנתן לו ד' אמות קרקע ואגבן כל המטלטלין שיש לו בין זהב וכסף בין שאר כל כלים גדולים וקטנים ובגדי פשתן וצמר ומשי וכל מה ששמו ממון וכל מה ששמו נכסים קנה הכל חוץ מקרקעות שהרי לא הקנה לו אלא באגב ואין קרקע נקנה באגב וחוץ מן העבדים שהוקשו לקרקעות ואינם נקנים באגב. וחו' מס"ת דמספקא לן אם היא בכלל ממון ונכסי כיון דאסורא למיזבנא אם לא ללמוד תורה ולישא אשה לפיכך אם תפשה אין מוציאין ממנו כדאמרי' לעיל.

יג הנותן לחבירו כל נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי ולא שייר ליורשין אלא ה' זהובים והיו לו בביתו שטרי חובות אם מתנת שכ"מ היתה קנה דשטרות בכלל נכסים הם ואע"ג דבעו כתיבה ומסירה הא ק"ל דברי שכ"מ ככתובים וכמסורין דמי ואין צריכין קניין לפיכך הוו בל דבריו כבריא שכתב שטר על השטרות בכל יפוי לשון של שטר דהיינו קני לך אינהו וכל שיעבודייהו וגם כאלו מסר השטרות ליד המקבל אבל אם מתנת בריא היא שאינו יכול להקנות השטרות כי אם בכתיב' קני לך אינהו וכל שיעבודייהו ומסירה אע"פ שהקנה לו השטרות בקניין לא קנה השטרות אלא היורשי' יזכו בכל השטרות ולא אמרי' כיון שלא שייר ליורשים אלא חמשה זהובים הרי סילק אותם לגמרי מכל נכסיו וגם השטרות אינם שלהם וגם המקבל המתנה לא זכה בהם וא"כ נשארו השטרות בהפקר וכל הקודם זכה בהם דליכא למימר הכי דודאי מילתא דפשיטא היא שלא היה בדעתו להפקירם אלא סילק היורשים מהם אדעתא דהכי שיקנס מקבל המתנה ואם המקבל לא קנאם ממילא נשארו השטרות בחזקת היורשין ואפי' אם היה המקבל עצמו חייב לנותן בשטר גם אותו השטר לא קנה וחייב לשלם ליורשין דמאחר שלא מחל לו הנותן החוב רק הקנה לו השטרות וכיון שהשטר לא קנה גם החוב לא נמחל

סימן רמט

הנותן מתנה לחבירו וחזר בו או הנותן לעבד ולאשה ובו ה' סעיפים:

א הנותן מתנה לחבירו וחזר בו ה"ז ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת אבל במתנה מרובה לא שהרי לא סמכה דעת המקבל שיתננה לו עד שיקנה לו בקנין או באחד מן ההקנאות שהמתנה נקנית בהן וע"ל סי' ר"ד סעיף ה'.

ב אסור ליתן מתנת חנם לגוי עובד ע"ז שנאמר לא תחנם ופירשוהו לא תתן להם מתנת חנם אבל מותר ליתן לגר תושב שקבל עליון ז' מצוות בני נח שהרי מצווין להחיותו דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכיר לנכרי וגו' ואם יש בדבר מפני דרכי שלום כגון בגוי המכירו מותר אפי' בגוי מפני שהוא כמוכרו לא שיחזיק לו טובה בעדו.

ג הנותן מתנה לעבד או לאשה קנו האדון והבעל דכל מה שקנה עבד קנה רבו ומה שקנתה האשה קנה בעלה אלא שיש חילוק ביניהם מתנת העבד קנה הכל הגוף והפירות ובמתנת האשה לא קנה הבעל אלא הפירות אבל הגוף שלה כשתתגרש או תתאלמן וזה נתבאר היטב בלבוש הבוץ וארגמן סימן פ"ה.

ד הכותב כל נכסיו לעבדו קנה עצמו בן חורין וזה נתברר היטב בלבוש ע"ז סי' רס"ז סעיף כ"ז.

ה מדת חסידות הוא שלא לקבל מתנה משום אדם אלא יבטח בה' שיתן לו די מחסירו שנ' ושונא מתנות יחיה ובוטח בה' חסד יסובבנו.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה