אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות אונאה ומקח טעות

הלכות אונאה ומקח טעות

סימן רכז

עד כמה הוי מחילה או חזרת האונא' ושליח שטעה ואחים שחלקו וטעו ובו ל"ט סעיפים:

א אסור להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהם שאינה את חבירו בין לוקח בין מוכר עובר בלאו דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' אל תונו איש את עמיתו וגו' מיהו אין לוקין על לאו זה אפי' עבר עליו במזיד והתראה משום שניתן להשבון שהו' בכלל השב תשיב דגזילה שחייב להחזירו כמ"ש לפנינו וכל לאו שניתן להשבון אין לוקין עליו שהשבתו עושה כאלו לא עבר עליו ואין כאן מלקות.

ב וכמה תהיה האונאה שיה' חייב להחזיר שיעורו חז"ל שהוא שתות בשוה משום דקים להו לחז"ל שפן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח ולא המוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ואיזה מהם שנתאנה עד שתות דרכן למחול זה לזה והמקח קיים וא"צ להחזיר לו כלום אבל שתות בשוה בין במקח בין שתות במעות אין דרך למחול אלא המקח קיים וצריך להחזיר לו האונאה דהיינו אותו השתות כיצד הרי שמכר שוה שש בחמש הרי נתאנה המוכר בשתות שיווי המקח אע"פ שבטעות הוא חומש שהוא יותר משתות או שמכר שוה ז' כו' שנתאנה המוכר בשתות במעות אע"ג שהוא פחות משתות בדמי המקח שהרי הוא שביעית מדמי המקח וכן אם מכר שוה ה' בו' שנתאנה הלוקח בשתות במעות והוא יותר משתות בשוויו המקח או שמכר שוה ו' בז' שנתאנה הלוקח בשתות בשווי המקח והוא פחות משתות במעות בכל א' מאלו המקח קיים וחייב המאנה להחזיר אונאה למתאנה שאין דרך למחול כל כך.

ג וכל מה ששיעור חז"ל הוא בדוקא לפיכך דוקא בשתות בשוה המקח קיים וצריך להחזיר האונאה אבל אם היתה האונאה פחות מזה אפי' בכל שהו' המקח קיים מכל וכל ואין צריך להחזיר כלום דודאי מחל כיצד אם מכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה או בע' דינר פחות פרוטה שאין כאן אונאה אלא שתית פחות פרוטה המקח קיים וא"צ להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הבל למחול בו.

ד היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא כגון שמכר שוה ס' בנ' פחות פרוטה או בע' ופרוטה אין כאן חזרה אלא ביטול מקח שיכול המתאנה להחזיר החפץ אם ירצה וזה יחזיר לו מעותיו ואם אינו רוצה להחזיר החפ' אלא רוצה בקיום המקח ותובע אונאתו מן המאנה יכול המאנה לומר לא אחזיר לך אונאתך אלא או יתבטל המקח לגמרי או יתקיים לגמרי ויעמוד כל א' בשלו אבל אם המתאנה רוצה לעמוד במקחו ואינו שואל אונאתו אין המאנה יכול לבטלו דא"ל המתאנה שהרי אם לא איניתני לא היית יכול לחזור בך לבטל המקח ועכשיו משום שאיניתני ועברת' על לאו דלא תונו יהא לך כח לחזור בך א"כ יהא חוט' נשכר בתמיה מכר לו שוה נ"א בס' או שוה ס' בנ"א דהשת' ליכ' הכא שתות בשוה לא במקח ולא במעות דגבי שוה נ"א בס' דנתאנה לוקח פחות משתות במעות ויותר משתות במקח ואם ניזול בתר מעות הוי מחילה אם ניזול בתר מקח הוי ביטול מקח וגבי שוה ס' בנ"א הוי איפכ' דנתאנה מוכר בפחות משתות במקח וביותר משתות במעות בכגון זו אזלינן לעולם בתר אונאת המקח הן לעניין המחילה הן לעניין ביטול המקח שעיקר הטעות דטעו אינשי הו' במקח ולא במעות לפיכך מכר שוה נ"א בס' בטל המקח ושוה ס' בנ"א הוי מחילה כן כתב מורי מהדמא"י ז"ל ותימ' הוא דהא אמרי' לעיל סעיף ב' שוה ג' בס' המקח קיים ומחזיר אונאה כ"ש נ"א בס'.

אין המאנה חייב להחזיר עד שתהא האונאה יתר על פרוטה דיתר על פרוטה אין דרך למחול במקח אם הוא שתות במקח אבל אם היתה פרוטה בשוה כגון שלא היה כל המקח אלא ו' פרוטות אין צריך להחזיר דמסתמא מחיל וי"א אפילו פרוטה בשוה חייב להחזיר שאינו מוחל אלא מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה במקח קטן כזה.

ו יש להסתפק אם אסור לכתחלה להונות לחבירו אפילו פחות משתות אם יש בו ש"פ דכיון שיודע שאין מקחו שוה כל כך לא יונה אותו אפי' בפחות מש"פ דרחמנא אמר' תונו משמע דבכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יונה את חבירו אלא שחכמים אפרו דעד שתות הני מחול כדכתיבנא טעמא כב המוכר לחבירו חפץ במנה ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד ואני מוכר אותו לך במנה ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה שזה יכול לומר לו כיון שראיתי שהיה שוה יותר מזוז ואתה אמרת שאינו שוה אלא זוז ידעתי שאינך מכוין אלא להשביח דעתי כלומר כמו שהוא שוה זוז בשופי כן הוא שוה מנה כמו שאמכרנה לך אבל לא כוונת להונות אותי לפיכך יש לו עליו אונאה עד שיפרש כדי האונאה שיש במקחו או קרוב לה בכדי שהדעת נוטה ואעפ"כ הוא מוכרו לו בכך וכך ביוקר שאז ידע בודאי דבר שמחל לו.

בג בעל הבית המוכר את כלי תשמישתו ואינה את הלוקח אין בו דין אונאה דכלי תשמישו של אדם חביבין עליו ויכול לומד לו אלולא הרבית' לי בדמים לא הייתי מוכר לך כלי תשמישי ואפילו מכרם מחמת דוחק יכול לומר לו כן אלו לא הרבית לי בדמים הייתי מדחיק עצמי ביותר בדי שלא למוכרם לפיכך אין לו עליו אונאה שזה ודאי ידע וקבלו עליו מסתמא וי"א דדוקא שיודע הלוקח שזה המוכר היה ב"ה המוכר כליו אבל אם לא ידע או שקנה ע"פ סרסור הרי לא קבל הלוקח עליו האונאה ויש בו דין אונאה.

כד והא דמוכר כלי תשמישו ואינה את הלוקח אין לו דין אונאה ה"מ באונהו בשוה בשתות אבל ביותר משתות הרי הוא כשאר כל אדם ויש חולקין.

כה מוכר ולוקח שלא יוכלו לתשיות במקח ונתרצו שיגמר המקח על פי שומת לוי כמו שישום אותו לוי כן יהיה המקח ושם אותו לוי בסך ידוע ונמצא אח"כ שיש בו אונאה יש לו דין אונאה דמה שהניחו המקח ע"פ שומת לוי לא כיון המוכר למוכרו יותר משויו וגם הלוקח לא כיון לקנותו ביותר מדמיו וגם לוי לא כיון שיאנה שום אדם לפיכך דין אונאה נשאר במקומו ויש בו במקח זה דין אונאה. ואם א"א להחזיר האונאה כגון שהלך המאנה לדרכו אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קבל שבר על השומא פטור דכיון שהוא בקי מזל רע של הלוקח גרם שטעה ודמי גבי לוי לאונס דגניבה ואבידה דשומר חנם פטור בו ואם קבל שכר על השומא חייב דש"ש חייב באונס דומיא דגניבה ואבידה ה"נ הכא ולא דמי למראה דינר לשולחני וכל אדם שחייב אפילו בחנם דשאני הכרת מטבע שצריך בקיאות גדולה ואין אדם להשתדל בו לראותו אם לא שיהיה בקי גדול אבל בשומת המקח אין בו כל כך אומנות וכל התגרין בקיאין בשומתו לפי' בשכר חייב בחנם פטור אבל מי שאינו תגר אפילו בחנם חייב טרינא דגרמי כיון שיודע שזה סומך עליו והוא אינו תגר לא היה לו להתעסק בו ומזיק הוא.

כו גוי שנתאנה אין לו אונאה דלא תונו איש את אחיו כתוב וגוי שהונה את ישראל מחזיר האונאה בדינים שלנו שלא יהא כח הגוי חמור משל ישראל.

כז הנושא ונותן באמונה אין לו עליו אונאה כיצד שאומר חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך כך אני משתכר בו א' אפילו לא אמר לו המוכר בכך וכך לקחתיו אלא הלוקח אומר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואני אוסיף לך כך וכך בריוח אין בו אונאה והטעם שהרי סמך זה משעה ראשונ' על שיווי המקח אל' על הדמים שלקח זה לפיכך אפ' נודע שנתאנה בו הלוקח ראשון צריך זה ליקחו במו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו.

כה והנושא ונותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו כיצד כגון שקנה י' יריעות בי דינרין ויש בהם שאינן שוות דינר ויש בהן ששוות יותר לא יחשוב הרעות כל אחת בדינר לומר שכן קנאם והיפות בשוין אלא יחשוב הכל באמונה כמו שקנאם יחד ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק שכולם בדמי המקח וזן אבל שכר טרחו לא יעלה על דמי המקח ולא יקח ממנו אלא כמו שנתפשר עמו מה שיתן לו ריוח שהריוח הוא ג"כ בשביל שכר טרחו הוא.

כט ואלו דברים שאין להם דין אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה שכן למדוהו מקר' דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם וגו' דהוקשו לאחוזה יצאו שטרות דכתיב וכי תמכרו ממכר וגו' דבר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי שאין עומדים אלא לראייה שבהם יצאו הקדשות דאחיו אמר קרא ולא הקדש וי"א דדוקא עד פלגא אין להם אונאה ולא עד בכלל כגון שמכר שוה מנה במעט פחות ממאתים אין להם אונאה אבל אם הטעהו בכפל המקח בטל.

ל בד"א במוכר נכסי עצמו אבל השליח או אפוטרופום שטעה ונתאנה בכל שהוא בין במטלטלין בין במקרקע חוזר ובטל דכיון דנתאנה לא ישה שליחותו והוי כאילו אינו שלוחו דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעותי. ואם אינה את הלוקח י"א שמכרו ג"כ בטל אפי' בכל שהו כמו בנתאנה דהוי נמי כאלו לא שלחו משלחו שלא שלחו להונות וי"א שדינו בשאר כל אדם שמוכר את שלו דעד שתות הוי מחילה וזכה המשלח ביתרון דהא שלוחו של אדם כמותו ואם המשלח בעצמו מכר ואינה בפחות משתות זכה ביתרון ה"נ בשלוחו.

לא ודין ב"ד שמכרו בשל יתומים וטעו נתבאר בסימן ק"ט'

לב כשם שיש אונאה במכירת מטלטלין כך יש אונאה בשכירות מטלטלין מדל' כתיב וכי תמכרו ממכר עולם אלא ובי תמכרו ממכר סתם כתיב ושכירות ליומיה נמי ממכר הוא ומינה דכשם שאין אונאה למכירת קרקע כך אין אונאה לשכירת קרקע דשכירות ליומיה ממכר הו' לפיכך אפילו שכר טרקלין גדול בדינר לשנה או רפת קטנה בדינר לכל יום אין בהם אונאה ולי"א דלעיל עד פלגא בכדי שכירותו.

לג השוכר את חבירו לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו אונאה שהרי שכירות ליומיה ממכר הוא והרי השוכר עברי הוה בקונה עבד עברי ובקונה עבדים כבר אמרנו דאין להם אונאה ואע"ג דקר' בעבדים כנענים כתיב והתנחלתם אותם וגו' כבר אמרו בגמר' בכמה מקומות דעבד עברי ג"כ הואיל וגופו קנוי כקרקע הו' ובשוכר חבירו עם בהמתו ואינהו אף על גב דשכרן ביחד משערין מה שבא לשכר הבהמה ובאותו חלק יש בו אונאה.

לד שכרו לזרוע לו קרקע מזריעותיו שזרע בה זרע כל מה שצריך לזרוע בקרקע זו בכך וכך ובא ואמר לו זרעתי בה זריעה הראוי לקרקע ועדיין לא נשרש הזרע בקרקע דאם נשרש ודאי הוא כקרקע ובעוד שלא נשרש באו עדים ואמרו שזרע בה פחות מהראוי' לה ה"ז ספק אם יש לו אונאה אם לא ספק אם בתר זריעת הזרע והזרע כל זמן שלא השריש כמונח בכד' דמי והרי הו' מטלטלין ויש לו בהם אונאה או אם נאמר הואיל וזרען בקרקע בטלן אגב קרקע ודינם בקרקע שאין לה אונאה לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע דספק הו' והמע"ה ובן הדין לעניין השבועה שאין משביעין אלא היסת ולא שבועת התורה שהרי אין נשבעין שבועת התורה על קרקע.

לה כבר אמרנו בסעיף לב' דבשכירות מטלטלין יש בה אונאה לפיכך השוכר את הכלים או את הבהמה יש להם אונאה ואם יש בה אונאה שתות או יותר בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר ה"ז מחזיר אונאה ואפילו לאחר זמן מרובה ולא נתנו בשכירות זמן קצוב לחזרה כמו למכירה שנתנו זמן ללוקח עד שיראנ' לתגר או לקרובו דלא דמי דהתם המקח בידו ויכול להראותו ואם לא הראהו ודאי מוחל אבל בשכירות לא שייך שיראנה לפיכך כל אימת שנודע לו שנתאנה יכול לתבוע אונאתו.

לו קבלן יש לו אונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד בה' דינרין או לתפור חלוק זה בג' דינרין ה"ז יש לו אונאה וכל אחד משניהם שנתאנה בין קצין בין בעל הבגד יכול לחזור בו לעולם דאע"ג דאמרינן לעיל ל"ג דשוכר חבירו כו' אי בו אונאה ה"מ שכיר יום דדמי לעבד דגופו קנוי ומטעם זה יכול לחזור בו מדכתיב גבי' כי לי בני ישראל עבדים וגו' ולא עבדים לעבדים וכל זמן שאינו חוזר דומה לעבד כנעני ואין בו אונאה אבל קבלן אינו נקר' עבד דבדידיה קטרח ומטעם זה אינו יכול לחזור בו לפיכך יש לו אונאה.

לז אחים או שותפין שחלקו דינן כלקוחות כלומר כאלו בל א' קנ' חלקו מחבירו ואם הטעו זה את זה בפחות משתות הוי מחילה בשתות החלוקה קיימת ומחזיר האונאה ביותר משתות במטלטלין בטלה החלוקה במקרקעי אם טעו בשומ' ששמו אפי' שוה מנה בדינר או שוה דינר במנה החלוקה קיימת דאין אונאה לקרקעות ולי"א עד פלגא כדכתיבנ' לעיל סעיף כ"ט ואם הטעו זה את זה במדה או במשקל או במנין אפי' בל שהו חוזרין שאין זה נקר' אונאה אל' טעות בד"א שחלקו הן בעצמן אבל אם חלקו ע"י שליח וטעה בכל עניין בטל החלוקה אפי' כל שהו' דאמרי ליה לתקונו שדרתיך וכו'.

לה ואם התנו ביניהם נפלוג בשומ' דבי דינ' דיען בבית דין שאם טעו בשתות החלוקה בטילה כדאמרינן בדיינין שתות או הותירו שתות מכרן בטל כדכתיבנ' לעיל סימן ק"ט סעיף ג'.

לט ראובן ושמעון אחי' וחלקו על תנאי שמי שיפו' לו בית פלו' שיפת' לו פתח במבוי ושמו ג"כ עילוי זה גלא שמו אל לבם שהמבוי שתוף ויכולין בני המבוי לעכב עליו מלפתו' ונפל אותו הבית לראובן ורוצה ראובן לבטל החלוקה שאומר שכיון שבני המבוי יכולין לעכב עליו אפי' יתן לו שמעון דרך בתוך חצירו אי איפשר בו ליכנס עמו דרך פתח אחד הדין עם ראובן כיון שאין לו יציאה לצאת משם החלוקה בטלה מעיקר'.

סימן רכח

אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר ובו כ' סעיפים.

א כשם שיש אונאה במקח וממכר ועובר בלאו כמ"ש כך יש אונאה בדברים שעיבר גם עליהם בלאו דכתיב לא תונו איש את עמיתי ויראת מאלהיך ואחז"ל באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהו' אומר וכי תמכרו כו' לעמיתך או קנה מיד עמיתי"אל אל תונו וגומר הרי אונאות ממון אמור הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתי באונאת דברים ומה הם אונאות דברים יתבאר בסעיף ד' בע"ה וגדולה אונאת דברים מאונאות ממון שזה נאמר בו וירא' מאלהיך וזה לא נא' בו ויראת מאלהיך וטעמא שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן לחשבון ועוד שזה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד שכן אחז"ל שכל השערים ננעלו פי' כל שערי תפלה ננעלו חוץ משערי אונאה כלומר הצועק על אונאת דברים אין השער נינעל בפניו אלא שמוע ישמע הש"י צעקתו מיד שנא' הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך פי' לשון אונאה מדכתיב בידו אנך משמע שה' נצב עליה ושומע מיד ולוקח בידו ומשלם לו עונשו מיד י"א שאין מצווין על אונאת דברים אלא על מי שהוא ירא אלהים שנאמר לא תונו איש את עמיתו ופי' עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו אבל אם אינו ירא אלהים הרי הוא מאנה את עצמו ומותר להונותו ג"כ.

ב וביותר צריך ליזהר באונאת הגר בין בגופו בין בממונו לפי שהוזהרנו עליו בכמה מקומות וגר לא תונו וגו'.

ג וצריך אדם ליזהר שלא להונות אשתו שדמעתה מצוייה ושערי דמעות לא ננעלו ועונש אונאתה קרובה לבא שנא' ואל דמעתי אל תחרש שאינו לשון תפלה אלא לשון כך היא מדתך שאל תחרש לדמעת המתאנה מפני ששער זה לא ננעל,

ד וכיצד היא אונאת דברים לא יאמר לו בכמה אתה רוצה חפץ והוא אינו רוצה לקנותו היו חמרין מבקשין לקנות תבואה זה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו למכור ואם היה חבירו בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשך הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך אם היו יסורין באין על חבירו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד אם נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה וכן כל כיוצא בדברים אלו ואל יאמר אדם מי יודע אם נתכוונתי לרעה שלכך נא' כאן ויראת מאלהיך שהוא יודע המחשבות כלומר דבר זה מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.

ה ויזהר אדם שלא לכנות שם לחבירו כדי לביישו אפילו שהוא רגיל באותו כינוי ואין מתבייש כ"כ כיון שכוונתו לביישו אסור.

ו אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעת אפילו אינו מדמה אותו בממון שיעור האונאה כגון אם יש מום במקחו אפי' אינו מוכרו לו ביוקר צריך להודיע ללוקח שיש בו מום זה ואף אם הוא גוי לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שהיא שחוטה ואף לגנוב דעת הבריות בדברים כגון שמראה לו שעישה דבר בשבילו ואינו עושה אסור כיצד לא יסרהב שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובו' והוא יודע שאינו מקבל לא יפתח חביות פתוחים לחנווני וזה סובר שפתחם בשבילו אלא צריך להודיע שלא פתחם בשבילו ודוקא בה"ג דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שפתחם ככר וסבור הוא שפחת' בשבילו אבל אם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתה שאינו עושה בשבילו ואיהו מטעה את עצמו שסובר שעו שה בשבילו לכבודו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקרתו לכבודו א"צ להודיעו דאיהו דאטעי אנפשיה.

ז ולא יאמר לו פוך שמן מפך זה והוא דיקן ולא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן וסובר האבל שהוא מלא ורוצה להברותו ואם הוא עושה כדי לכבדו שיהו סבורין כן שמכבדו מותר.

ולא ימכור לו עור של בהמה מתה מאליה בחזקת שהיא שחוטה שאין עיר המתה חזקה כשחוטה ולא ישלח לו חבית של יין ושמן אף על פיו וטעמא משום שיש לחוש שיסבור זה שהכל שמן ויזמן עליו אורחים שיבטח שיש לו שמן הרבה לצרכן ונמצא מתבייש.

ט אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים אדם כגון לצבוע עבד זקן העומד למכור כדי שיהא נראה כבחור. בהמה להשקותה מי סובין שמנפחין אותה וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה וכן אין מקרדין ולא מקרצפין אותה כדי לזקיף שערותיה. וכלים כגון כלים ישנים לצבוע אותם כדי שיראו כחדשים ואין השבח שמשביחה בצבע כמו העילוי שמעלה אותה בדמים אבל חדשים מותר לצבעם כדי ליפותם דבלאו הכי הם חדשים וטובים ואין נופחים בקרביים כדי שיראו שמנים ורחבים ולא שורין הכשר במי' כדי שיראה לבן ושמן וכל כיוצא בזה.

י אין מערבי' מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למוכרם כולם בחזקת יפים לפי שאינם ניכרים אפי' חדשים בחדשים ואצ"ל חדשים בישנים שהישנים טובים יותר לאכילה ואפילו ישנים אסור לערב עם חדשים דאע"פ שהם טובים יותר לאכילה ולא עוד אלא אפילו הישנים ביוקר מהחדטים אסור לערב בחדשיה דשמא זה שקונה חדשים רוצה ליישנם והישנים אינם ראוים ליישן.

יא יין ביין התירו לערב קשה ברך בין הגיתות דאע"פ דדרך יותר טוב לשתות מהקשה וגם דמיו יקרים אפ"ה מותר מפני שכשנותן מעט קשה ברך הוא משביחו ומתקיים יותר כשמערבו בין הגתות אבל שלא בין הגתית לא ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח ואין כאן אונאה לפיכך מותר לערבו ויין רך לעולם מותר לערבו בקשה שהרי משביחו.

יב אין מערבין מים ביין ומי שנתערב מי' ביינו לא ימכרנו בחנות אא"כ הודיעו לקונה ולא ימכרנו לתגר אף על פי שמודיעו שמא ירמה בו אחרים והוה ליה הוא כמו מסייע לאיסור ואין להקשות אם כן אפי' מים לבדן לא ימכרו לו שמא יערבם ביין דלא חשו חכמים אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמו שהוא עכשיו.

יג ובמקום שנהגו לערב מים ביין בין הגתות מותר לערב כשיעור שדרכם לערב.

יד במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה מותר לערב בו לעולם דודאי הלוקח טעמו תחלה אבל אם אין הכל טועמין לא דשמא יקחנו אחד ולא יטעמנו.

טו אין מערבין שמרי יין ביין אפי' אם קנה ממנו ב' חביות של יין אין מערבין שמרי חביות זה בשל זה לפי ששמרי רבית זה מקלקלין חבית אחר אבל אם קנה ממנו חבית של יין המדה בכך וכך כשבא למדוד יכול לערב השמרים עם היין ומוכר לו הכל ביחד שכן דרך הקונה חבית יין קונה אותו עם השמרים שבתוכו.

טז התגר נוטל אפילו מה' גרנות ונותן למקום אחד או מחמש גתות ונותן לתוך חבית אחד שכיון שהוא תגר הכל יודעין שלא גדלו כולם בשלו ובחזקה זו קוני' ממנו ובלבד שלא יכוין לקנות הרוב ממקום דטוב כדי שיצ' עליו קול שהו' קונה הכל ממקום טוב ואח"כ קונה גם ממקום הרע ומערבו עמו.

יז מותר לברור הפסולת מתוך הגריסין ומן הקטנית בדי שיראו יפו' ויוכל למוכרם ביוקר יותר מאחרים שזהו דבר הנראה לעינים ויוכל הלוקח לראות ולהבין כמה שוות יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת וטוב הוא לעלות בדמיהם כדי שלא יצטרך לטרוח ולבוררם ובלבד שלא יברור העליונים ויניח פסולות בתחתונים שהרי מרמה בזה את הלוקח שיסבור שהתחתונים יפים כעליונים.

יח מותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו ויכול למכור בזול יותר מהשער שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו דאדרבה תבא עליו ברכה שמוזיל את השער וע"ל סימן קנ"ו סעיף ה'.

יט המוכר לחבירו סתם שמן או יין אע"פ שיודע בו המוכר שהוא מזוקק אסור לערב בו שמרים אפי' כל שהוא וכן הדין בכל הפירות.

כ המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל עליו שמרים אם ימצאו בשולי החבית מכר לו שמן סתם מקבל עליו לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג אם ימצאו בשוליו ומקבל עליו עוד שמן העכור העולה למעלה על פני השמן יותר על השמרים הידועים באותו מקום בד"א כשנתן לו מעות בתשרי שהשמן עכור והרי קנאו עם השמרים המעורבים בעכרותו ולוקח ממנו השמן בניסן שכבר שקעו שקטו ונחו השמרים בשולי היריע' במדה של תשרי שהי' גדולה שדרך לעשותה מפני אותו השמו הצופה למעלה אבל אם לוקח השמן בניסן במדת ניסן שדרך עשות' קטנה מפני שכבר שקעו השמרי' וצלל השמן אינו מקבל עליו אלא השמרי' בלבד.

סימן רכט

המוכר לחבירו חטים או שעורים או פירות כמה פסולת צריך לקבל הלוקח ובו ב"ס:

א מיני תבואה וקטניות דרכן להיות מעורבין זה בזה שא"א לשומרן בגרנות שלא יתערבו גם עפר ואבק דרך להיות מעורבין בהן שא"א לשומרן בזה לפיכך המוכר לחבירו חטין סתם צריך שיקבל הלוקח מכל סאה לחטין רובע הקב קטנית שדרך אלו להתערב יחד בגרנות וכן בשעורים מקבל עליו רובע נישובים לכל סאה פי' אבק וקשין שנזר' שם בנישו' ובקטנית מקבל רובע עפרורי' לכל סאה ובתאני מקבל עליו עשר מתליעו' כל סאה ואפי' אם מוכר לו פחות מק' מקבל עליו אחד לכל י' וי' ובשאר פירות מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה דמסתמא כן דרכו של כל אחד נמצא בהם יתר על השיעורים הללו בל שהוא ורוצה הלוקח לבררם חשדינן המוכר מסתמא ערבו בידים וקונסין המוכר שיכול הלוקח לבררם ולנפות כולם וצריך המוכר ליתן לו כנגדם פירות מנופים וברורים שאין בהם כלום ז"א כל זה דוקא בדלא ידעינן שעירבן אבל אם ידוע שלא עירבן המוכר צריך לקבל הלוקח אלו השיעורים והמותר ינכה לו י"מ שכל זה מיירי במוכר לו פירות סתם ולא אמר אלו או שאמר פירות יפות אלו אבל אם אמר פירות אלו ולא אמר יפות צריך לקבלן כמו שהן הן מעורבין בהרבה פסולות הן מעט ואם אמר פירות יפות ולא אמר אלו נותן לו פירות שכולן יפות.

ב אין כל הדברים הללו נאמרין אלא לדין במקום שאין שם מנהג ידוע אבל במקום שיש להם מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה דודאי הם יודעין שם מאבותיהם שדרך הפירות להיות שם כמנהגם יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות מנוקים וברורים מכל דבר ושיהיו היינות והשמנים צלולים ולא ימכרו השמרים כלל ויש מקומות שנהגו אפי' היה בהם מחצה שמרים או שהיו בפירות עפר או תבן או מין אחד ימכרו כמות שהן לפיכך הבורר שם מתוך גורנו של חבירו נותן לו דמי חטין בשיעור צרור שברר שאלו הניחו שם היה יכול למוכרו במדה עם החטין וא"ת יחזירנה שם כבר אמרו אסיר לערב כל שהוא לעיל בסימן הקודם סעיף י"ט.

סימן רל

המוכר לחבירו מרתף של יין והלוקח יין והחמי' ובו י' סעיפים:

א האומר לחברו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה ופירש מקפה הוא יין לצורך להטעי' מאכל וליתן לתוך התבשיל אני מוכר לך דהיינו יין טוב ומתקיים הרבה מסתפקין ממנו מעט מעט לפי' כשאומר לו מרתף של יין למקפה אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל אבל אם אמר מרתף של יין אני מוכר לך סתם ולא אמר למקפה אין צריך להיות כולו יפה אלא כסתם יין והוא שיש עשר קוססות בכל מאה פי' קוססות יין רע שכבר התחיל קצת להשתנות ואם אמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה או שאמר מרתף זה אני מוכר לך למקפה ולא אמר יין אע"ג שאמר למקפה כיון שאומר זה משמע למעוטי כלומר זה כמו שהוא שאינו טוב כמו שאר מקפה לפי' מסתמא מקבל עליו הלוקח י' קנקנים קוססות בכל ק' יתר על זה לא יקבל שאין דרך לקבל יותר וה"ה שאם א"ל בפ' שלקחו לשתותו מעט מעט הוי כאלו אמר ליה למקפה שיון שרוצה ליקח ממנו מעט מעט צריך להיות יין טוב שיתקיים כשלוקחים ממנו מעט מעט שכשאין היין טוב דרכו להשתנות אם אין החבית מלא על כל גדותיו.

ב והמוכר חבית אחת אם אמר לו חבית של יין אני מוכר לך סתם ולא אמר זה בין אמר למקפה בין לא אמר למקפה נותן לו יין שכולו יפה אע"ג דבמרתף כה"ג מקבל עליו עשר קוססות למאה הבא חבית יין מחר חמרא משמע לא מקבל עליו מידי אפי' אם התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות אפ"ה לא אמרינן שיתן לו חלק העשירי קוסם דכיון שהזכיר לו חבית משמע שיתן לו יין הראוי ליתן בחבית אחת.

ג ואם אמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך וכן בחביות שא"ל חבית זה של יין אני מוכר לך כיון שאמר זה משמע שאינו טוב כמו שאר מרתף או שאר חבית ונותן לו יין הנמכר בחנות שהוא בינוני לא רע ולא טוב.

ד ואם א"ל מרתף זה אני מוכר לך משמע כמו שהוא ואפילו כולו חומ' הגיעו.

ה וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה הלוקח את היין לתוך כליו אלא הניחו בתוך כליו של מוכר אבל אם עירהו לתוך כליו והחמיץ אפילו מיד ואע"פ שאמר לו לתבשיל אני צריך לו אין המוכר חייב באחריותו שיאמר לו כליך גרם לו להחמי' מיהו אם ידוע שדרך יינו להחמי' והו' אמר לו למקפה אני צריך הרי זה מקח טעות וחוזר.

ו מכר לו יין והניחו בקנקניו של מוכר והחמי' אם אמר לו למקפה אני צריך או שאמר לו לשתות מעט מעט אני צריך והחמי' הואיל ובקנקניו של מוכר החמיץ מחזירו ואומר לו הרי יינך וקנקנך ואם לא אמר לו למקפה וגם לא אמר לו לשתות מעט מעט אינו יכול להחזירו שהרי יאמר לו למה לא שתית אותו מיד לא היה לך לשהותו עד שיחמי' והוא ששהה אותו יותר משיעור יומיה דאורחיה דהאי לוקח למשתי בהדין חמרא אבל אי לא שהי טפי משיעורא דאע"ג דלא א"ל למקפה אי בקנקני דמוכר הוא חייב באחריותה.

ז שכר אין דינו כדין היין שהיין תלוי טפי במזל האדם לפיכ' אם לא אמר למקפה אפילו נמצא תוך ג' ימים שהוא חומץ אין המוכר חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשקנאו ומזלו גרם לו שמיהר להחמי' כמ"ש בסעיף הקודם משא"כ בשכר לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו והחמי' תוך ג' ימים והם עודם בחביתו של מוכר הרי הוא באחריות המוכר ואפילו קבל המעות צריך להחזירם דכיון שנמצא חומ' תוך ג' ימים ודאי שהתחיל להחמי' כבר ואע"ג דריחיה וטעמיה שכרא וק"ל שהוא שכר מ"מ אשבר' כי האי לא יהיב איניש דמי דכיון שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל ואפי' טעמו הלוקח והוה ריחיה וטעמיה שבר ודאי לא טעמו שפיר ואם החמי' אחר ג' ימים הרי הוא באחריות הלוקח ואפילו לא נתן המעות חייב ליתן כיון דטעמיה והוה בשים ומיהו אי לא טעמיה המע"ה כיון דספק הוא בד"א בשהניחו בכליו של מוכר אבל אם עידהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמי' תוך שלשה ימים אינו באחריותו שיאמר לו כליך גרם לו להחמי'.

ח המוכר חבית של יין לחבירו למוכרו בחנות מעט מעט והחמיצה במחצית או בשלישית חוזרת למוכר ואם שינה הלוקח הנקב שלה והחמיצה הרי היא באחריות הלוקח שיאמר לו המוכר שינוי הנקב גרם לה וכן אם הגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות הלוקח שיאמר לו אם לא שהית ומכרת ביומא דשוקא הקודם לא היה מחמיץ.

ט וכן המקבל חבית של יין מחבירו בעיסקא למחצי' שכר ע"מ להוליכה למקום פלו' למכרה שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמי' הרי זה ברשות מוכר מפני שהחבית והיין שלו.

י האומר לחבירו יין מבושל או מבושם אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שראוי להתקיים עד העצרת ואם החמי' קודם העצרת והוא בכליו של מוכר חייב באחריותו אבל אם עירהו הלוקח לתוך בליו אינו חייב באחריותו יין ישן אני מוכר לך נותן לו משל שנה שעברה. מיושן של ג' שנים וצריך שיהא ראוי להתקיים עד החג וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג.

סימן רלא

שלא לדמות במדה ובמשקל וכיצד יעשה אותם וכיצד ישקול וחייבי' להעמיד ממוני' על המדות ועל השערים ובו כ"ח סעיפים:

א כתיב בפ' קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם וגו' ובפרשת כי תצא כתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה אבן שלימה וצדק יהיה איפה שלימה וצדק יהיה לך וגו' הרי שהחמירה התורה בזה מאד לפיכך אסור לרמות בעניין המדה והמשקל אלא צריך שיהו המדות והמשקולות ישרות מצודקות ולא ירמה בהן הבריות ואם עשה כן ומדד ושקל חסר עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה וחייב להחזיר בין לישראל בין לגוי דק"ל גזל גוי אסור ועובר בישראל משום א) לא תגזול דהא גזלו במדה.

ב ומדכתיב יהיה לך יתירה דרשו שיהיה לך אגרדמין פירש ממונים על המדות כלומר שחייבין ב"ד להעמיד ממונים שיהו מחזירין על החנויות לראות שיהו המדות והמשקלו' והמ אזני' מצודקות וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאין להכותו ולקונסו כאשר יראה לב"ד.

ג ומדכתיב לא יהיה לך וגו' אמרו שאסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפי' שאינו מודד בה ואפי' לעשותה עביט של מי רגלים אסור שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע וזו אינה רשומה מותר להשהותה. ד

אחז"ל שצריך לעשות המדות באופן שיבידו אותם היטב בטביעת עין כדי שלא יטעו בהן להחליפן ושיערו חז"ל כיצד עושין מדות מסאה וחצי סאה שיש הפרש רב ביניהם ולא יבאו לטעות ביניהם להחליף זה בזה וכן עושין רובע הסאה שהוא חצי חצי סאה ועושין קב ודצי קב ורובע הקב ושמינית הרובע אבל אין עושין קביים שלא תחליפנו ברובע הסאה שהוא קב ומחצה ומד' הלח עושין אותו הין וחצי הין ושלישי' ההין ורביעית ההין לוג וחצי לוג ורביעית הלוג ושמינית ואחד משמנ' שבשמינית אף על גב דבסאה אין עושין שלישית הסאה שהוא קביים במדות הלח מינכרי יותר ולא יבאו לטעות כל כך.

ה המחק שעושין למדו' למחוק הגודש אין עושין מדלעתאו כיוצא בו מפני שהוא קל ואין יכולין למחוק בו היטב והוא דע למוכר וגם אין עושין אותו משל מתכת מפני שהוא בבד ורע ללוקח שמוחק בחוזק אלא עושין אותו משל אגוז שקמה ואשכרוע וכיוצא בהן ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד א' קצר מפני שהקצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה והעב אינו נכנס כל כך ואינו מוחק יפה ויכול לרמות בו שכשהוא מוכר מחק בצד הקצר וכשהוא קונה ימחוק מצד העב לפיכך יעשה או שניהם קצרים או שניהם עבים ולא ימחוק מעט מעט מפני שהוא מפחית ללוקח ולא ימחוק בבת אחת במהירות מפני שהוא מפחית למוכר אלא ימחוק בפעם א' במתון.

ו וכשמודד דבר לח לא יעשה בעניין שתעלה הרתיחה ותראה המדה כאלו היא מלאה אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה ג' טיפין הדבוק בדופני הכלי ומה שישאר בה אח"כ כהוא שלו בד"א בבעל הבית המוכר שאינו טרוד במכירתו ויש לו פנאי להשהות אבל חנוני המוכר הוא טרוד במכירתו לא הזקיקהו להטיף דאין לו פנאי.

ז הסיטון שקונה הרבה ביחד ומוכר לחנונים מקנח המדות שמודד בהן דבר לח אחת לל' יו' מפני שמדבק בה ומתמעטת המדה וב"ה שאינו מוכר כל כך הרבה די לו שיקנח אחת לי"ב חדש והחנווני שאמרנו שאין צריך להטיף ג' טיפין ונדבק בה הרבה צריך לקנח פעמים בשבת.

ח במקום שנהגו למדוד במדה דקה כגון בקב לא ימדוד בגסה כגון בסאה דהוי הפסד הלוקח דאין לו מששה קבין כי אם הכרע אחד ואיבד ה' הכרעות ואפי' במקום שמוחקים נמי א"א למחוק כ"כ בצמצום וכן במקום שנדגו למדוד בגסה לא ימדוד בדקה כלו' עצה טובה למוכר שלא ימדוד בדקה ויפסיד את עצמו ובמקום שנהגו למחוק לא יגדוש ואפי' מחיל מוכר שנא"א יפ' שלימה צrיכה להיות האיפה מכווין ושלימה שלא יבאו לידי רמאות שאם יעשוה כן שמא יראו אותה אחרים ויאמרו כך המנהג וירמ' הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח והא ליכא למימר דבלא מחיל מיירי דההוא מלא תעשו עול נפקא שגוזל את שלו בידים ואפי' אם ירצה לתת לו ג' מחוקות בשביל שתים גדושות ואפי' במקום שמוכרים סאה גדושה בג' דינרין ואמר ליה תן לי סאה מחוקה בשני דינרין לא אמרינן דליהוי' כאלו קונה שני שלישית מדה דגודש המדה הוא שליש המדה והשתא לא לרמות מכיוון שפוחת לו שליש משער היוצא וכ"ע ידע דבשביל כך פוחת לו משום שאין מנהג בעיר למחוק אפילו הכי אסיר וכן במקום שנהגו למחוק אין גודשין ואפי' רוצה להוסיף על הדמים אסור ולמדו מדכתיב איפה שלימה וצדק וגומר דהאי צדק מיותר הוא ולטפויי אתא כלומר צדק מ"מ משום דאף זה יכול לבא לידי. רמאותי דאיכא דחזי' במדידה ולא ידע בפחת ולא בתוס'.

ט המשקולות צריך ג"כ לעשות באופן שלא יבאו להחליף זו בזו כיצד עושין אותה ליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא אבל לא יעשו שליש ליטרא ולא חמשית ליטרא ולא ג' רביעי ליטרא שבקל יכאו בהם לידי טעות להחליף זה בזה ולרמות זה את זה לפיכך אמרו שאין עושין משקולות שיהא התוספות גדול על הקטן פחות מהכפל ואין עושין ליטרא פחות רביעי שמתחלף בליטרא או בחצי ליטרא.

י אין עושין המשקולות ממיני מתכת כגון מבדיל ועופרת ושאר מיני מתכת מפני שהם מעלין חלודה ושוחקין ופוחתין לפיכך לא יעשו אותם אלא מזכוכית ואבני חלקים הנמצאים על שפת הנהר ויש מי שאומר דוקא משקולת ששוקלין בהן בשר ושומן אין עושין ממתכות מפני שהלוחות דבק מהן ומתייבש ומכביד אבל משקולות לשקול בהן כסף וזהב ודבר יבש עושין אותן של מתכות אם ירצה וכן נהגו למשקולות קטנות ששוקלים בהן כסף וזהב ויש לחפות אות' בעור שבשחיקה מועטת מביא היזק גדול אבל שאר משקולות גדולות ששוקלין בהן נחשת וברזל ועופר' שאין בא לידי הפסד גדול אא"כ ישחוק יותר מדאי א"צ לחופן בעור.

יא אסור להטמין משקלותיו במלח י"א מפני שהמלח מקיל אותן ורוצה למכור בהן וי"א מפני שמכבידן ורוצה לקנות בהן ושניהם אסורים וכיון שדבר זה שאין יודע בהן אלא הוא נאמר במשקולות ויראת מאלקיך שהוא דבר המסור ללב.

יב החנווני ששוקל דבר לח אחז"ל שצריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ששוקל בהם.

יג המאונים צריכין שיהיו מיושרין כל אחת לפי מה שהיא כיצד מוכרי נחשת וברזל ששוקלין בהן חתיכות גדולות של מאה ליטרין וכיוצא בהן צריכין שיהיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים והחוט למעלה שאוחז בהן השקל בידו יהיה ארוך נ"ט כדי שיהיה האויר גדול למטה סמוך לקרקע ג' טפחים וע הלשון נ' טפחים כדי שלא הגיע לא בגג ולא בקרקע כשיכריע' שכשהמשקל גדול ששוקלין בו דבר כבד מכריע הרבה לפיכך צריך למטה ולמעלה ג' טפחים ואורך דקנה שבפי שהלשון קבוע באמצעיתן שיערו שצריך להיות אורכו י"ב טפחים שאז הו' מכריע לכאן ולכאן בריוח ואורך החוטין שהכף תלוי בהן בשני ראשי הקנה י"ב טפחים ושל מוכרי צמר ומוכר זכוכיות יהיו גבוהים מן הארץ ב"ט ואורך החוט למעלה שאוחז בו המשקל ב"ט ואורך הקנה ואורך החוטים ט' ט' טפחים ושל חנוונין ושל ב"ה יהיו גבוהים מן הארץ טפח ואורך החוט למעלה שאוחז בו טפח ואורך הקנה ואורך החוטים ו' ו' טפחים ושל מוכרי כסף וזהב ושל מוכרי ארגמן טוב ושאר עניינים דקים שאין צריכין הכרעה גדולה יהיו גבוהים מן הארץ ג' אצבעות ואורך החוט למעלה שאוחז בו ג' אצבעת ואורך הקנה ואורך החוטין לא נתנו בהן חז"ל שיעור אלא כפי מה שירצה.

יד כתיב אבן שלימה וצדק יהיה לך איפה שלימה וצדק יהיה לך ודקדקו חז"ל מדכתיב שלימה משמע שהוא בשלימות כנהוג באותו מקוב והרי היא צדק וא"כ וצדק ל"ל ותירצו צדק משלך ותן לו כיצד במקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח שהוא מעט יותר ממה שדרך להכריע בסתמא וכן במקום שנהגו שלא להכריע ישקול עין בעין ויוסיף מעט ושיערו חז"ל שיוסיף א' מק' בלח וא' מד' מאות ביבש והטעם שהכרע הלח מרובה על היבש מפני שמן הלח ישאר בכלי ואין כן ביבש שלא ישאר בכלי כלום ואם היה שוקל לו י' ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל ליטרא וליטרא לבדו עם הכרעה אלא שוקל לו את כולן בבת אחת והכרע אחת לכולן שהרי קיים בזה צדק משלך כו'. עוד אז"ל אם היה שוקל לו ג' רביעית ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביעי ורביעי בפני עצמו שזה היה צריך הכרעה הרבה ומפסיד המוכר אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא עם הבשר ויהיה הבשר ליטרא פחות רביע אבל אם אתה אומר יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא דכף אדת יש לחוש שמא ירמה את חבירו שיפול הרביע ליטרא מן הכף ולא יראהו הלוקח.

טו בני המדינה שבאו להוסיף על המדות והמשקלו' ולבטל את הראשונות הרשות בידם להוסיף עד שתות שאם היה הקב משל ה' הרשות בידם לעשותה משל ו' אבל יותר משתות אין רשאין להוסיף כדי שלא יבאו לרמות בה דשמא יבאו תגרים ממקומות אחרות ולא ידעו שהוסיפו על המדות והמשקולות וימכרו בה בשער המדה הראשונה ויהיה כאן ביטול מקח אבל משתות בשוה מותרין להוסיף אע"ג שיש כאן כדי אונאה לתנה אשכחו קרא ביחזקאל שהתירו ולא הקפיד על שתות וטעמא משום דהאי מילתא מילתא דאקראי הוא דלא שכיח שלא ישמע דתגר הוספת המדה בעיר שהוא מתגר בה וגם אם לא ישמע אין כאן הפסד לתגר בקרן שלו אלא בשתות שהיה לו להרויח שכן דרך התגר להרויח שתות לפיכך לא חשו חכמים לפסיד' דרווח של התגר בדבר שהוא אקראי בעלמא אבל יותר משתות דאית ליה פסידא לתגר בקרן שלו חשו אפי' בכה"ג ואסרו להוסיף יותר.

טז כתיב לא תעשו עול במשפט במדה וגומר וארז"ל דהא במדה פירושו במדת קרקע דאלו מדה כדים כבר אמרו בפסוק אחוי דהין צדק איפת צדק וגומר לפיכך צריכין גם כן לדקדק במדידת קרקע ומודד קרקע בין אחים ובין שותפים צריך לדקדק בחשבון מדידתו ע"פ העיקרים המתבאריב בכתב ע ז ן? הגימטרי' שאפילו מלא אצבע מהקרקע רואים אותה באלו באלוהיה מלאה כרכום כלומר שיהא חשוב בעיניו.

יז וד' אמות הסמובין לחריץ מזלזלין במדידת| והסמוכין לשפ' הנהר אין מודדין אותו בלל מפני שהם של בני ר"ה.

יח המודד את הקרקע בין ב' אחים או שותפין לא ימדוד לאחד בימות החמה ולשני בימות הגשמים לפי שהחבל מתקצר מחמת יובש בימות החמה לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל וכיוצא בה אין בכך כלום שהרי אלו לעולם מדה אחת יש להן.

יט קשה ע נשין של מדות אם עושה בהן עול יותר מעונשין של עריות אם נכשל בהן ודריש ליה מקרא דבעריות כתיב את כל התועבית האל עשו וגומ' ובמדות כתיב אלה דכתיב כל עושה אלה עושה עול ואל לשון קשה הוא דכתיב ואת אילי הארץ לקח ואלה קשה מאל דמשום הכי הוסיף הכתוב בהן ה' לרבות ולהגדיל הקישוי ופרכינן הא בעריות נמי כתיב אלה דבתיב כל אשר יעשה מכל התועבית האלה ונכרתו ומתרצים ההוא למעוטי מדות מכרת כלומ' דאע"ג דקשה עונשן אין בהן חיוב כרת וב"ת א"כ מאי עודפייהו כלומר במאי הן חמורים מעריות בהא מילתא הם חמורים בעריות איפשר בתשובה דתשובה מועלת בהן ועוד אמרי' כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ומדה שהוא נוזל את הרבים אי איפשר לו בתשובה שהרי תשובתן תלוייה בהשבת הגזילה דכתיב והשיב את הגזילה וכיון שהנגזלים רבים אינו יודע למי יחזיר ואע"ג דאמרינן יעשה בה צרכי רבים מ"מ אינה תשובה מעלייתא שאין זה השבה מעולה ועוד דגבי מדות הוזכר יצ את מצדים אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגומ' לומר שהכופר במצות המדות הרי הוא ככופר ביציאת מצרים וטעמא דהא השוקל או מודר במדה דסירה היא עושה בתחבולת בסתר שלא ירגיש בה הקונה ובל העושה עבירה בסתר הרי זה כופר בהשגחת הש"י שיאמר ח"ו , אין הש"י רואה או יודע מה שיעשה בו בי אין לו השגחה על האר' בי עזב ה' את האד' ונמצא שכופר בכל הנסים המפורסמים שנעשו במצרים בהשגחת הש"י על ישראל.

כ כבר אמרנו בסעיף ב' דילפינן מקרא דמעמידין אגרדמין למדות לפיכך חייבים ב"ד להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל א' מה שירצו ושיערו חז"ל שאין לו לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אלא שתות בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל חנווני המוכר סחורתו מעט מעם ש שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בד"א כשלא הוקר השער אבל הוקר השער ימכור כפי היוקר וה"מ היכא דאיכא ביה דינא דפרשי לכולהו מוכרים לזבוני הכי אבל אי כל חד זבין בכל מה דיכול לא מחייבינן י, להאי לזבוני בזול דכי שלמו פירי דידיה מזבני אחריני ביוקר ואפסודי להאי בידים לא מפסדינן.

כא כבר אמרנו בסעיף ב' במי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלי' רשאין האגרדמין להכותו ולקונסו הוא הדין בכל המפקיע השערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאין להלקותו ולעונשו כפי הראוי לו.

כב בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות שכל אדם צריך להם אבל בשאר עניינים שאין כ"כ צורך חיי נפש לכל אדם כגון בצים וכיוצא בהם ויוכלו לחיות בלתם אין פוסקין להם שער אלא ירויחו בהן מה שירצו מ"מ אמרו שלא ישתכר בהם אלא עד הכפל ולא יותר וי"א דגם בבצים יש בהן חיי נפש אלא שהתירו להרויח בהן יותר משתות משום דטרחן מרובה והריוח מעט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ז ולמכור אותם.

כג אסרו לעשות סחורה באר' ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש אלא זה יביא מגורנו וימכור וזה יביא מגירנו וימכור כדי שימכרו בזול ובמקום שהשמן מרובה התירו להשתכר בשמן דמצוי הוא הרבה ואין דרכו להתייקר ב"ב.

כד אין אוצרין פירות שיש בהם חיי נפש באר' ישראל והוא הדין בכל מקום שרובו ישראל בד"א בלוקח מהשוק שמייקר השער אבל מה שגדל בתוך שלו מותר ובשנת בשור' לא יאצור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה כדי שמן המותר יתפרנסו אחרים בשנה זו שהיא בצורת.

כה וכ המפקיע שערים או שאצר פירות בא"י או במקם שרובו ישראל הרי זה עינשו כמלוה בריבית שעובר משום וחי אחיך עמד שהרי נוטל חיותי.

כו כו ואסרו חז"ל שלא להוציא פירות שיש בהן חיי נפש א"י לח"ל אשום יישוב א"י ואפי' לסוריא אסור וכן מרשות מלך זה לרשות מלך אחר. אפילו בא"י אסור כדי שכל מלך יישב את ארצו.

כז רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו לומר דבר פלוני יהא בבד וכך וכן שכר הפועלים לא ישתכרו אלא בכך וכך וכל כיוצא בזה ויכולין להתנות ביניהם שכל מי שיעבור יוקנס ויענש בכך וכך.

כח וכן בעלי אומניות רשאין לעשות תקנות בענין מלאכתם כגון לפסוק ביניהם שלא יעשה א' מלאכתם ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה אע"ג דמייקרו תרעא בזה תקנת' ביניהם קנה ויכולים לקנוס כל מי שיעבור על התנאי ודוקא שהיו כול' ביחד ותקנו ע"פ הרוב אבל ב' או ג' מהם שתקנו ביניהם אינו תנאי וכל זה דוקא במדינה שאין בה חכם חשוב הממונה על הצבור אבל אם יש שם חכם ממונה על הציבור בין לאומניות בין לעיר אין תנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד לשום אדם שיעבור אא"כ עשו מדעת החכם מיהו דבר דליכא פסידא לאחריני יכולין לתקן ביניהם מה שירצו.

סימן רלב

המוכר דבר במדה במשקל וטעה או שטעה במניין המעות ומוכר דבר ונמצא בו מום ובו כ"ג סעיפים.

א המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במניין וטעה אפי' בכל שהוא חוזר לעולם אע"ג דאמרינן לעיל סימן רכ"ז דהמאנ' את חבירו פחות משתות הוי מחילה ה"מ כשטעו בשומת המקח שא"א לכל אדם לצמצם השומא ומחל אבל הכא איפשר ואיפשר לצמצם המדה והמשקל והמניין ואפי' כל שהוא אינו מוהל לפיכך המקח קיים ומחזיר הטעות כיצד מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים דלא שייך כאן עד שיראה לתגר כו' אלא לכשיודע ע"י המניין וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מהמניין שפסקו חוזר אפי' אחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו כלום חוזר שקניין בטעות הוא.

ב המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין שהם בהלואה בין בפרעון ומצא יתרון במעות אפילו אם לא תבעו הנותן חייב המקבל להחזירם לו בד"א כשהם בכדי שהדעת טוע' בהם כיצד אם יש לחלק המעות העודפות להוציא' י' י' או ה' ה' ואין אחת או שתים עודפות שאינן באות לכלל ה' יש לומר שטעה בחשבונו אם הם עשיריות טעה בין נ' למ' או בין מ' לל' ואם הם חמשיות יש שרגילין למנות ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה יש לומר שטעה בעשירית כמ"ש ובה' העודפות טעה נמי בין ג' חמשיות לד' חמשיות ועשה מהם כלל בעשיריות ועשה משלשה חמשיות עשירייה א' ואם הם עודפות ט"ו או כ"ה טעה ג' פעמים או ה' פעמים בחמשיות אבל אם עודפות על החמשיות אחת או שתים או ג' או ד' שאין מגיעין לחמש אין צריך להחזיר דאמרינן מתנה הוא דיהיב ליה ואפילו אי איניש תקיפא הוא ואין דרכו ליתן מתנות אמרינן שמא גזלו במקום אחר ומתבייש להודיעו וכיון להבליעו בחשבון ואפי' לא היה לו שום עסק עמו מעולם איכא למימר דאיניש אחרינא מיגזל גזליה וא"ל להאי כי אתא פלו' לגבך אבלע ליה בחשבון ואני אחזיר לך ובלבד שאות' האחדים היתרים שמצא לא יגיעו עד מניין החמישיות או העשירות שאם היה במניינם חייב להחזיר הכל דשמא היה מונה בחמישיות או בעשיריות ובאותם האחדים שמנה עד שהגיע לה' או לי' טעה ונתערבו עמהם וכן במקום שרגילים למנות אחת אחת או שנים שנים וביוצא בזה מיקרי בכדי שהדעת טועה לפי מה שנוהגין ורגילין למנות.

ג המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שא' מטלטלין ואח"כ נמצא בהן מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' אחר כמה שנים ולא שייך הכא עד כדי שיראנו לתגר או לקרובו ויכול להיות שגם התגר או הקרוב לא יראוהו והרי זה מקח טעות הוא מעיקרא וחוזר לעולם עד שיוודע לו והו' שלא נשתמש במקח אחר שנודע לו המום אבל אם נשתמש בו אח' שנודע לו המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר.

ד אין מחשבין פחת המום אפי' מכר לו חפ' שוה מאה דינרין ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו באיסר מחזיר לו הכל ואינו יכול לומר לו אחזיר לך מעות בשיעור פחת המום שיאמר לו הלוקח בחפ' שלם אני רוצה וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר לו או קח אותו כמו שהו' או תקח מעותיך והחזיר לי מקחי.

ה ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת וקודם גמר המכר נכנסו גוים בבתים ההם וקלקלו קצת מקומות וה כפר ש ואם בכתים ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות ורוצה שמעון לחור בו כי אומד שנתקלקלו קוד' גמר המקח והוא לא ידע והוי מקח טעות וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר שהרי יכול לתקנו ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח הדין עם ראובן שהרי ביה מכר לו ועדיין נקרא בית והמומין יכולין לתקנן במעות שינכה לו וכן הדין בכל מומין שאינן בגוף הדבר הנקנה כגון שיש לאחר דרך עליו או שאמת המים עוברת דרך שם מסלק המים ומקח קיים אבל אם דמום בגוף הבית כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם ונמצא דעוע חוזר ואינו יכול לבנות לו כותל שלם וכן בל כיוצא בזה. זד כל מום שהסכימו בני המדינה עליו שהוא מום שיחזירו בו המקח מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום חדי זה אינו חוזר בו אלא אם כן פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך.

ז וכל הלוקח סתם אין דעתו ליקח אלא דבר השלם מכל מום ואפילו אם פירש המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במו' אינו אלא סמיכות דברים בעלמא לשבח את מקחו כלומר אין בו מום והרי זה חוזר עד שיפרש איזו מום שיש בממכרו ויקבלו עליו הלוקח או עד שיאמר לו לכשימצא במקח זה מום הפוחת בדמיו עד כך וכך קבלתי אותו עלי שהמוחל אינו מוחל דבר סתם עד שידע הדבר שמוחל בי ויפרש אותו כמ"ש באונאה מכר לו כלי של עץ והוא רואהו ואמר לו המוכר שהוא של זהוב הואיל והלוקח חזי ליה מצי אמר ליה טוב כשל זהב אמרתי. ח המוכר פרה לחבירו וא"ל יש בה מום פלוני ופלוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר ונמצא בה אותו שאינו ניכר ולא האחרים ה"ז מקח טעות כיצד כגון שא"ל פרה זו היא חגרת ועורת נשכנית ורבצנית ונמצאת נשכנית בלבד ה"ז מקח טעות שיאמר לו הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עורת אמרתי כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים ואתה לא אמרת כן אלא להשביח דעתי לומר כשם שאין בה מומין אלו כך אין בה אלו אבל אם יש בה מומין הניכרין בין כולן בין מקצתן ויש בה גט המום שאינו ניכר שהזכיר כגון שהיא חגרת וגם נשכנית או שהיא עורת וחגרית וגם נשכנית אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניב' כך מחל על אותן שאינו ניבן הואיל והזכירו לו.

ט היה בה מום אחד ניכ' והראהו לו ואמ' לו יש בה מום פלוני זה שניכ' ומום פלוני ומום. פלוני שאינם ניכרים ונמצאו בו אותם המומין שאינם ניכרים שהזכי' אין זו מקח טעות אפילו היה בה כל המומין שהזכי' שהרי לא הטעהו שלא הזכיר במומין הנכרין אלא מומין שבה.

י עבד או שפחה אין בהם טענות מומין שאין מבטלין אותן ממלאכתן והם שקראי' חכמים סימפון לפיכך אמרו המוכ' עבד או שפחה לחבירו אין הלוקח יכול להחזירו לומר שהוא מקח טעות מפני שיש בו סימפון וטעמא שאם היה סימפון זה בגלוי הרי כבר ראהו ומחל ואם הוא אינו בגלוי כגון שיש בו שומא בבשר או נשיכת הכלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהם הואיל ואינו מבטל ממלאבתו אינו מחזירו שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכ' ומאי איכפת ליה בסימפון זה ואם נמצא בו שחין רע או חולי המתיש כחו או שהיה נכפה או משועמם הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו וכן אם במצא בו צרעת וכיוצא בו מן הדברים המגולים ה"ז מום מפני שנפשו של אדם קצה מהם משום אנינות דעת' ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה וכן אם נמצא לסטים מזויין שהורג נפשות ה"ז מום המאב' את כולו מפני שהמלך תופש אותו והורגו וכן אם נמצא מוכתב למלכות כלומר שכבר חטא למלכות עד שהמלך צוה וגזר עליו שכל מוצאו יהרגנו ה"ז מום מחזירו מפני שהמלך תופשו למלאכתו בכל עת שירצה אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח תמיד או זולל אם וסובא וכיוצא בדברים אלו וכן משחק בקוביא אין הלוקח יכול לחזור בו שכל העבדים הם בחזקת שיש בהם כל הרעות הללו אא"כ שפירש וי"א דגונב נפשות הוי כמו מוכתב למלכות דהוי מקח טעות.

יא המוכר בהמה לחבירו לטובח' ושחטה ונמצא טריפה נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה והיב' דמי כגון שניקבו בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע שיש ג' ימים משניקבה כיון שהוגלד דפחות מכאן אינו מגליד ואם קנייה תוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר לחזור הדמים וזה מחזירה לו כך שחוטה כמו שהיא ואם קנאה קודם ג' ימים דאפילו הוגלד פי המכה יכול להיות שאחר שקנאה ניקב' וכן אם קנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה יכול להיות גם כן שברשותן אחר שקנאה ניקבה והרי זה ספק אם ברשות לוקח ניק' אם לא ואם ירצה לחזור בו הלוקח עליו להביא ראייה שברשות מוכר נטרפה ואפילו אם עדיין לא נתן הדמים צריך ליתן דאמרינן הנקב כאן נמצא כאן היה.

יב וטריפות דריאה מחמת סירבא י"א דמבטל נמי המקח אם קנאו תוך ג' ימים דהוי כמו הוגלד פי המכה דבית הכוסות וי"א דוקא הוגלד פי המכה דבית הכוסות וכיוצא בה דלא שכיחי לא אסיק אדעתא דלוקח לאתנויי הוא מבטל המקח אב טריפות דסירכא דריאה שכיחי ואינו מבטל המקח דכיון דשכיחי הוה ליה ללוקח לאתנויי וכיון דלא אתני ודאי מחיל ולא הוי מקח טעות ובטריפות דלא שכיחי אפי' הוא דב' שאנו אוסרים מספק הוי מקח טעות ואין המוכ' יכול לומ' אייתי ראייה דטריפה היא דכיון שהתורה אוסרה אע"פ שאוסרה מספק הוי לגבי לוקח ודאי מקח טעות דפשיטא אם היה יודע דאית ביה ספק זה לא היה קונה אותה.

יג המוכ' דב' שהיה בו מום כשמכרו ולא ידע בו הלוקח ועשה בו הלוקח מום אחד קודם שנוד' לו המום הראשון אם עשה דב' שדרכו לעשות כגון זה ששחט הטריפה פטו' שהרי על דעת זה מכרה לו אבל אם שינה ועשה בו מום אח' שאין דרכו בכך קודם שנודע לו המום הראשון מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה.

יד וכן אם השביחו קודם שנודע לו המום משלם לו המוכ' השבח כיצד קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ונודע לו מום מחמת הקריעה מחזי' לו הקרעים ואם תפרו ואח"כ נודע לו המום אם השביח מחמת התפירה נוטל את שבח התפירה מן המוכר וכן כל כיוצא בזה

טו המוכר קרקע לחבירו ואבל פירותיה ואח"כ נודע בה מום אם בא להחזי' הקרקע לבעליה מחזי' כל הפירות שאכל ואם לא החזיר ה"ל ריבית דהא כיון שנודע מום שמבטל מקח נתבטל המקח מעיקרו וה"ל המעות הלואה גביה והפירות שאבל הוו ריבית וכן אם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר.

טז ראובן שמכר לשמעון גבינות לאחר ג' ימים פתחם ומצאן מרוקבות רקבון גדול ורוצח לחזור בו ישאלו לעוסקים בינו' בכמה זמן ראוי לבוא רקבון ועיפוש כזה אם יאמרו שא"א לבא רקבון זה מעת שקנאו ואם כן נעשה הרקבון בבית המוכר ונמצא שהיה מקח טעות ואם הדבר ספק המע"ה.

יז ראובן שמכר לשמעון נוד שמן ולא כתבו שמעון אלא סמך לו על המוכר שאמר לו שהוא טוב וכאשר פתחו אחר כך מצאו עכור שלא היה יכול להשתמש בו או למוכרו אלא בדוחק ובא וטען שמקח טעות הוא ורוצה להחזיר לו השמן וראובן המוכר טוען ששמעון החליפו ואין זה שמכר לו אין שמעון נאמן בשבועתו שהוא זה כדי להוציא ממון אלא ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה עמו לתת לו ואם לא ירצה ראובן לשבע ישבע שמעון שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול ושזה הוא השמן שנתן לו ויחצ' לו השמן ואם ירצה הלוקח ישומו כמה דמיו פחותין משמן טוב ויחזיר לו הפחת ואפי' אם הלוקח יכול למוכרו ע"י הרחק בלא שום הפסד או לערבו עם שאר שמניו ולמוכרו אינו צריך דכיון שהתנה עמו ליתן לו שמן טוב צריך לקיים תנאו.

יח המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ולא ראהו הלוקח ואבר המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזי' הדמים כיצד מכר לו שור שאין לו טוחנות ולא הכיר בו הלוקח והניחו עם שאר שוורים שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים ולא היה יודע שזה אינו אוכל שלא היה יכול לאכול מחמת שאין לו טוחנות ומת ברעב אם המוכר הוא בעל הבית ואיפשר שהיה מכיר בשורו צריך להחזיר לו הדמים והוא מחזיר לו הנבילה שהיה לו להודיעו ולא מפסדינן ללוקח משום שהיה לו לבודקו שהוא סמך על המוכר שהוא ב"ה יודע בטוב בהמתו שהרי שהה אצלו השור ולא אמר לו כלום אבל אם המוכר הוא סרסור שקונה מזה ומוכר לזה ואינו משהה הבהמה עמו ואיפשר שלא ידע גם הוא במום זה ולא היה ליה שהות לבודקו כיון שהלוקח יודע שהמוכר הוא סרסור הרי נשבע הסרסור שבוע' היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו לו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים הראשונים והואיל ולא עשה כן הפסיד על עצמו ויש חולקין וס"ל דאפילו הסרסור צריך לשלם דאע"ג שהוא נתאנה אין לו להונות אחרים וכן הדין בכל כיוצא בזה וכן עיקר וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וכ"ש בדבר שלא פשע הקונה כלל כגון שמכר לו טבעת בחזקת זהב ואחר כך שברו הלוקח ונמצא בו בדיל שחייב להחזיר לו מעותיו אע"ג שגם המוכר נתאנה בו ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע הסרסור שאינו יודע מזה ונפטר ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו כן בחזקת שהוא בדיל ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח שהרי לא זכה בו הסרסור מעולם שלא העלה על דעתו לזכות בו שהרי לא ידע בו. ועיין לקמן סימן רפ"ח ולקמן סוף סימן רל"ג.

יט המוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינם ראויי' לאכילה מדינא הוי מקח טעות ומחזיר את הדמים והכא פשיטא דליכא לחלק בין בעל הבית לסרסור שגם הב"ה איפשר שאינו יודע שהם מוזרות אפילו הכי בין ב"ה בין סרסור חייבים להחזיר את הדמים אפילו לסברא הראשונה שבסעיף הקודם דפטרינן את הסרסור בשבועה שלא ידע במו' הכ' מחייבים ליה דמידי הוא טענה דפטרינן ליה לסרסר אלא משום שהיה ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והכא בבצים אין שייך טעם זה דהא אין אדם עשוי לבקש בצים אלא בשעה שהוא צריך להם וא"כ מה היה ללוקח לעשות דמשום שלא ידע הב"ה או הסרסור שהם מוזרות אין סברא לפטור אותו ולהפסיד הלוקח זהו מדינא אבל נהגו עכשיו בדין ביצים שהם מוזרות שלא להחזירם ומנהג מבטל הלכה ואיפשר משום דמוזרות דבצים עכשיו שכיחי שהיה ליה ללוקח לאתנויי משום הכי נהגו כן אי נמי משום שאין ההפסד גדול בל כך שאין דרך לקנות הרבה בצים ביחד משום הכי מחיל הלוקח נ"ל.

כ המוכר לחבירו זרעוני גינה שאינן נאכלין ואין עומדי' אלא לזרוע וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו שהרי נודע שזרעים רעים היו, ולא עמדו אפילו לזרוע' ואין לך מקח טעות גדול מזה ודוקא הדמים שלקח ממנו חייב להחזיר אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתן שאין זה מזיק בידים דהא לא ידע אבל כל דמיו מיהא מחזיר לו ואין זה יכול לומר לו החזיר לו זרעוני ואתן לך הדמים דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם כיון דכולהו לזריעה קיימו והוי ליה לאתנויי וכל זה דוקא שלא צמחו מחמת עצמן שלא קרה להם דבר שיש לתלות בו הקלקול אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן דשמא מחמת הברד לא צמחו וכן כל כיוצא בזה.

כא אבל אם מכר לו זרעים העומדים ג"כ לאכילה לא מבעיא אם מכר לו חטין ושעורין שרובן עומדים לאכילה והוא זרען ולא צמחו שאינו חייב באחריותן שיכול לומר לו לאכילה מכרתים לך אלא אפילו אם היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונין אותם לזריעה הואיל וקצת בני אדם אוכלין אותן אינו חייב באחריות זריעתן שיכול לומר לו לאכילה מכרתים מיהו י"א דוקא שכבר פרע המעות שאין הרוב שקונין לזריעה מוציא מידו חזקת המעות אבל אם עדיין לא פרע אין מוציאין מידו ודוקא בזרע פשתן הואיל ורובה וחזקה מסייענין ללוקח יכול לומר לזריעה קניתי אבל בחטין ושעורין אפילו עדיין לא פרע דהחזקה היא כנגד הרוב התם אזלינ' בתר רובא הואיל והוא דוב מפורסם ורובא דרובא קונים לאכילה ורובא כי האי מוציא אפי' מיד חזקה דהוה ליה לפרש ולומר לזריעה אני לוקחו ואז היה המוכר חייב באחריותו אפילו לא התנה עמו בפירוש שאם לא יצמחו יחזיר לו מעותיו אלא הודיעו שלזריעה הוא קונה והמוכר מכרו לז סתמא חייב באחריותו וע"ל סעיף ב"ג וכן הדין דברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכל כיוצא בזה. הלוקח מקח מחבירו והודיעו שמוליכו למדינה פלונית למוכרו שם ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל בו להביא ממכרו לכאן או למוכרו שם ואפילו נגנב או נאבד שם הרי הוא ברשות מוכר ואם הי' המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום חייב אפי' בהוצאה שהוציא הלוקח להוליך אותו מקח למקום פלוני מדינא דגרמי דהוי כמו מזיק בידים ואם לא היה המוכר יודע שהיה בו מום פטור מהוצאות ההולכה אבל חייב בהוצאות חזרת המקח שהרי החזרה לצרכו היא מיהו על הלוקח מוטל לטרוח בההבאה הואיל ולצורכו הוליכו שם ואם לא הודיעו למוכר שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא בו שם מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזי' המקח במומו למוכר.

כב הלוקח מקח ונמצא בו מום ואח"כ אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח למוכר דכל זמן שהוא בידו לא גרע הוא משומר שכר דהא ברשותו הוא למוכרו ואיפשר שישתכר בו אע"פ שיש בו מום ואם התליע או נפסד מחמת המום ה"ז ברשות מוכר ואם היה לו שהות משנודע לו להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח.

כג המוכר שור לחבירו ונמצא שהוא נגחן ורוצה הלוקח לחזור בו מפני שאינו יכול לקיימו בביתו לחרישה שהוא מזי' וצריך לשוחטו כדי שלא הבריות אם אין יכולין להוכיח ממעשה הלוקח אם קנאו לחריש' או לשחיטה כגון שהוא אדם שקונה לזה ולזה וגם ע"י הדמי' שנתן בו אין יכולין להוכיח כגון שנתייקר הבשר וקונין שור לשחיטה בדמי שור לחרישה אין זה מקח טעות וצריך הלוקח לטרוח בו לשוחטו שיכול המוכר לומר לשחיטה מכרתיו לך אייתי את ראייה דלחרישה לקחתו אע"ג שהרוב קונין לחריש' לא אזלינן בתר רובא כי האי להוציא מיד המוכר ולומר הלוקח זה הוא מן הרוב דרובה וחזקה אזלינן בתר חזקה וע"ל סעיף כ"א אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח לא מבעיא אם רובן קונין לחרישה דאיכא גבי לוקח רובא מסייע לחזקה ומחזיר השור אלא אפי' אם כי הדדי נינהו חזקת ממון עדיפ' והמע"ה ואם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה והמוכר מכירו הרי זה מקח טעות ואם אינו רגיל לקנות אלא לשחיטה מסתמא גם זה לשחיטה קנאו ואם הוא רגיל לקנות לשחיטה ולחרישה ויש הוכחה בדמים אם נתן דמי שור לחרישה אמרינן לחרישה קנאו והוי מקח טעות ואם נתן דמי שור לשחיט' אמרי' הא נמי לשחיטה קנאו ואין כאן מקח טעות ואע"ג דק"ל בעלמא שאין הדמים מודיעים כלומר אין מביאין ראייה מדמים שנתן ה"מ גבי קונה צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לחרישה בין לשחיטה השור נקרא שור לכולהו עלמא והולכין אחר הודעת הדמים. כל מקום שאמרנו דהוי מקח טעות וצריך להחזיר לו דמיו הרי הוא כבעל חוב ואי אית ליה זוזי צריך ליתן לו זוזי ולא יכול לסלקו בקרקע אלא אם כן אין לו לא זוזי ולא מטלטלי.

סימן רלג

המוכר מין זה ונמצא מין אחר או רע ונמצא יפה ובו סעיף אחד.

א המוכר לחבירו מין ממיני הפירות ונתן לו מין אחר אין כאן מכר ושניהם יכולין לחזור בהם כיצד מכר לו חטין לבנות ונמצאו אדומות או איפכא או מכר לו יין ונמצא חומץ או איפכא או מכר לו עצים של זתים ונמצא של שקמה או איפכא בכל אלו שניהם יכולין לחזור בהן שכל א' יכול לומר טעיתי הלוקח יאמר לא חפצתי לקחת מין זה והמוכר יאמר לא חפצתי למכור מין זה כי אני צריך לעצמי וטעיתי בנתינה אבל אם מכר לו חטים יפות ונמצא רעות לוקח יכול לחזור בו אפי' לא נתאנה בסכום המקח אלא שאין רצונו ברעות והמוכר אינו יכול לחזור בו אפי' הוקרו דאנן סהדי שכל זמן שיתרצה הלוקח בהם גם הוא מקנה אותם לו וכן אם מכר לו רעות ונמצאו יפות אפי' לא נתאנה בסכום המקח המוכר יכול לחזור בו והלוקח אינו יכול לחזור בו אפי' אם הוזלו מכר לו רעות ונמצאו רעות אע"פ שאינם רעות כ"כ עד שאין למטה מהם לא יוכל המוכר לחזור בו ולומר אני רעות שברעות מכרתי לו וכן אם מכר לו יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינה יפות כ"כ עד שאין למעלה מהם לא יוכל הלוקח לחזור בו ולומר אני יפות שביפות קניתי ממנו או אם נמצאו יפות שביפות לא יוכל המוכר לומר אני סתם יפות מכרתי לו ולא יפות שביפות וכן ברעות אם נמצאו רעות שברעות לא יוכל הלוקח לומר אני סתם רעות לקחתי ממנו ולא רעות שברעות אלא המקח קיים ואם יש כאן אונאה בסכום המעות קנה ומחזיר אונאה. מכר לו בשר איל בחזקת שהוא מאיל מסורס ונמצא שאינו מסורס הרי זה דומה לרעות ונמצאו רעות שהמקח קיים ומחזיר לו אונאתו אא"ב ידוע שזה הלוקח הוא איסטניס שלא יוכל לאכול כלל בשר איל שאינו מסורס והרי הוא לדידיה אינו שוה כלום והוי מקח טעות וכן כל כיוצא בזה. מכר לו כסף בחזקת כסף צרוף ונמצא בסף סיגים המקח קיים דהא הכל מין כסף הוא אלא שמחזיר לו אונאתו. ואם מכר לו חפץ בתורת זהב ושברו ומצאו חלול בתוכו מלא עופרת או מכרו לו בתורת בדיל מצאו בתוכו כסף הרי זה מקח טעות במה דברים אמורים שבא לידו בתור' מתנה סתם או ירשו מאבותיו אבל הקונה כלי מהגוי בתורת בדיל ומכרו הוא לישראל גם כן בתורת בדיל ומצאו בו אחר כך שהוא חלול בפנים והוא מלא כסף או אפילו עצמו כסף זה היה מעשה בא לפני אבי״ה ופטרו ואמר טעמא מפני שזה לא זכה בו כשקנאו מהגוי כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות כסף אלא בדיל והודה לו ד"ת.

סימן רלד

המוכר דבר אסור ואכלו הלוקח ובו ד' ס':

א השוחט את הבכור ומכרו ואכל הלוקח קצת ממנו ונודע אח"כ שלא הראהו למומח' קודם ששחטו מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר מהבשר ביד הלקוחות יקבר כדינו וזה מחזיר לו את הדמים.

ב וכן השוחט פדה ומכרה ואכל הלוקח קצת ממנה ונודע אח"כ שהיא טריפה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים ומה שעדיין לא אכל יחזיר לו הבשר והוא יחזיר לו הדמים ואם מכר הלוקח מבשר זה של טריפה לגוים או שהאכילו לכלבים יחשבו עם הטבח מה שהיה שוה הטריפה ומחזיר לו הטבח את המותר וכן הדין בכל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התור'.

ג אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים ונודע אחר כך אם אותו הדבר עדיין קיים כשנודע מחזיר אותו ונוטל דמיו ואם אכלו אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום הואיל ונהנה בעד מעותיו מכר לו בהמה שלא נבדקה בראוי מטריפות הסירכות בריאה הרי היא כאיסור מדברי סופרים שהבדיקה היא מדבריהם.

ד וכל דבר שהוא מאיסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מחזיר את הדמים אפי' אכלו ואין בהם דין מכירה כלל.

סימן רלה

קטן וחרש ושוטה ושיכור מתי מוכרים מטלטלים והקונה בשבת וביום טוב ובו כ"ח סעיפים.

א כבד ידעת בכמה מקומות דבכל מצות התורה ומשא ומתן אין קטן וקטנה בכלל דבכל התורה איש כתיב למעוטי קטן לפיכך אמרו דבר תורה היא דקטן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר. אבל חכמים משום כדי חייו שישאו ויתנו עמו ויהיה לו ממה להתפרנס תקנו שיהא מקחו מקח וממכרו ממכר משש שנים ואילך ואמרו עד ו' שנים אין הקנייתו לאחרים כלום שודאי אין בו דעת לקנות ולא להקנות ומו' שנים עד שיהא בן י' שנים אם יודע בטיב משא ומתו כגון שבדקוהו ומצאוהו שיודע בטיב משא מתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנ' בריא בין במתנת שפיב מרע ומבן עד שיהא בן י"ג אפי' לא בדקוהו שיודע אלא מסתמא כל שאינו שוטה מקחו מקח וממכרו ממכר וכל זה הוא מדברי חכמים והכל במטלטלים וי"א הואיל ואינו אלא מדברי חכמים א"כ במקום שעשו שלא כהוגן כגון שמכרו בנכסים מועטים שכבר זכו בהן הבנות כמ"ש בלבוש הבוץ וארגמן סימן קי"ב מכירתן לאו כלום הוא שלא תקנו להם בו אפי' במטלטלין. אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן כלל עד שיגדיל דהיינו בן י"ג בקטן ובת י"ב בקטנה והוא שהביאו שתי שערות וכל זמן שלא הגיעו להכי אינו כלום בקרקע לא מבעיא בקרקע שירש מאביו אלא אפי' הוא קרקע שנתנה לו במתנה או שקנאה האפטרופס אפ"ה מכירתו ומתנתו אפי' נתנה במתנת שכיב מרע שהיא בגדול בכתוב' וכמסורה דמיא בקטן וקטנה אינו כלום אפי' הוא קרקע שניתן לו ואפי' הוא יודע ובטיב משא ומתן אינו כלום מיהו כל זמן שחפ' הקטן במה שעשה וקרוביו או הב"ד לא בטל מעשיו אם הלוקח אכל פירות מאותו קרקע שלקח אין צריך לשלם מה שלקח דמחילתו מחילה ואם ירש שטר חוב מאביו דינו כמטלטלין ויכול למוכרו או ליתנו לאחר בכתיבה ומסירה כמו גדול.

ב בד"א בקטן שאין לו אפוטרופוס אבל אם היה לו אפוטרופוס הרי אזיל ליה טעמא דמשום כדי חייו שהרי האפוטרופוס נושא ונותן בעדו לפיכך אין מעשיו כלום אפי' במטלטלים אלא מדע' האפוטרופוס שאם רצה האפוטרופוס לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלים קיים. וה"ה אם סמוכים אצל ב"ה שדינו כאפוטרופוס כמ"ש לקמן בסימן רצ"ו אבל משהגדיל אע"פ שיש לו אפוטרופוס שמינהו לו אביו מקחו מקח וממכרו ממכר מיהו האפוטרופוס צריך לקיים דברי המת ואסור ליתן אותו דבר שנתמנה עליו אפוטרופא לא ליורש ולא ללוקח עד הזמן שצוה ע"פ שמקח היורש מקח וממכרו ממכר. ואם תפשו הלוקח מיד אין מוציאין מידו.

ג קטן היודע בטיב משא ומתן ואין לו אפוטרופוס שתקנו ו משום כדי חייו תקנו ג"כ שיהא דינו בדיני אונאה כדין גדול שאם נשא ונתן במטלטלין וטעה פחות משתות הוי מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות במל מקח.

ד אין מקח הקטן וממכרו במטלטלים קיים אלא כשמשך אם קנה או המשיך אם מכר אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו צריך לקבל מי שפרע כיון דבקל יכולין להטעותו לא תקנו לקללו כשחוזר בו אבל האחרים שנשאו ונתנו עמו אם הם חוזרים בהם הרי הם במי שפרע כמו כשקונין מגדולם דלגבי דידהו לא שייך לחלק.

ה וכן אם אחרים קנו קניין סודר מיד הקטן. או שהשכיר מקום המטלטלין להקנות להם בו המטלטלין וחזר בו לא קנה לוקח לא בקניין ולא בשכירות מקום בקניין לא לפי שסתם קניין לכתיבת שטר עומד וכתיבת שטר בקטן אינו שאין העדים חותמין שטר אלא על הגדול כמ"ש לעיל וכיון שאין קניין דקטן עומד לכתיבה גם הקניין אינו כלום. ושכירות מקום ג"כ אינו מועיל בקטן משום דשכירות ממכר ליומיה ג"כ הוא וכבר אמרנו שאין ממכרו ממכר בקרקעי ומטעם זה אם קטן השכיר בית לדור בו יכול לחזור בו ואין מעשיו כלום.

ו וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים והקנום לו בקניין או השכירו לו המקום שהמטלטלים מונחים עליו לא קנה עד שימשוך דהקניין שהקנו לו האחרים ושכירות המקום שהשכירו לו אינו כלו' לפי שהקניין ושכירות מקום לא עדיפי מחצירו וחצר גבי קטן אינו קונה לו דק"ל חצר משום שליחות איתרבאי וק"ל אין שליחות לקטן כמ"ש סי' קפ"ח ודוקא בקטן אבל בקטנה חצרה משום ידה דגבי נט איתרבאי וכיון דאית לה יד אית לה חצר וחצר' קונה לה לפיכך אם קנת' מטלטלין מאחרים והקנום לה בקניין או בשכירות מקום קנתה המטלטלין.

ז קטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד הקרקע בידו והיא שלו ואין המוכר יכול לחזור בו אע"ג שממכרו בקרקע אינו כלום קנייתו קנייה שהרי אחרים מקנין וזכין ואע"פ דקטן כמי שאינו דמי זכין לאדם שלא בפניו וי"א שזה הוא אפי' מדאורייתא דזכין לו שלא בפניו דכתיב נשיא אחד למטה וגומר ופרש"י וקטנים הרבה היו בנחלת הארץ וכשלא בפניהם דמי ואפ"ה זכו כל אחד בחלקו ע"י שהקנה להם הנשיא ש"מ שזכין לאדם שלא בפניו שהרי זכו לקטנים דכשלא בפניהם דמי וה"ה נמי במכר כשהוא נותן המעות ומחזיק בה ע"י שאחרים מקנין לו זכה בה ואין האחרים יכולין לחזור בהן אבל הקטן יכול לחזור בו כדאמרי' סעיף ד' שאין מעות קונות לו ואע"ג שהחזי' ג"כ אין חזקתו קניין לו דבמשיכת מטלטלין תקנו לו קניין ולא בחזקת קניין קרקע לפיכך הוא חוזר בו ואין המוכר יכול לחזור בו ואע"ג דבשכירות מקום המטלטלין אמרינן סעיף ו' דלא קנה כלל ואפילו המוכר יכול לחזור בו אע"ג דזיכהו היינו משום דשכירות מקום הוי כחצירו ואין חצר לקטן כדכתיבנא טעמא לעיל אבל הכא ע"י שמחזי' בו הקטן המוכר מקנה לו הקרקע עצמה בקניין גמור לא בתורת חצר וזכה הקטן.

ח כבר אמרנו דקטן במקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל ולא שייך תקנת משום כדי חייו בקרקע אבל משהגדיל והביא שתי שערות הזכר אחר י"ג שנים והבת א' י"ב שנה אע"פ שאינן חריפין ואין יודעים בטיב משא ומתן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימין כל זמן שאינן יודעים בטיב משא ומתן אבל אם יודעין בטיב משא ומתן מיד שהביאו שתי שערות הזכר אחר י"נ והבת אחר י"ב דינן כגדול לכל דבר ומקחן מקח וממכרן ממכר בין במטלטלי בין במקרקעי.

ט בד"א בקרקע שלו שקנאו הוא או אפוטרופוס שלו קנאו בעוד שהוא היה קטן או שניתן לו במתנת בריא אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו או שניתן לו במתנת ש"מ דהוי כמו ירושה אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן כ' שנה שלימות והביא ב' שערות אבל קודם עשרים שנה שלימות אע"פ שהבי' שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן לא שמא ימכור בזול מפני שקודם שהוא בן עשרים שנה אע"פ שהביא ב' שערות נערותו גורם לו שדעתו נוטה אחר מעות כי עדיין לא נתיישב דעתו בדרכי העול' וחיישינ' שמא יראו לו מעות כדי שיהא לו חשק בהם וימכור כל נכסיו ודוקא בקרקע שירש או באה לו במתנת ש"מ שהוא דומה לירושה חיישינן להכי אבל בקרקע שקנאו הוא או שקנאו אפוטרופס שלו ליכא למיחש להכי דהא חזינן דלא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ואוהב את הקרקע יותר מזוזי שהרי בזוזי קנאה וכן אם אפוטרופוס שלו קנאה והוא אינו מערער ש"מ דחביבה ליה יותר מזוזי ואם ניתן לו במתנת בריא אמרינן אי לאו דטרח הנותן קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה וכיון דלאו ממילא אתית ליה אלא ע"י שטרח בה קפיד בה ואינו מוכרה בזול וכשהוא בן כ' שנה שלימות והביא ב' שערות הרי הוא כבן שבעים ומוכר בין במטלטלין בין במקרקעי בין שלו בין שירשה מאביו ואפילו אינו יודע בטיב משא ומתן אלא שאינו שוטה שאם הוא שוטה יתבאר דינו בסמוך בע"ה. י הקטן שנתן מתנה לאחרים בעוד שהוא פחות מבן עשרים והוא יותר מבן י"ג והביא שתי שערות בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ בין בקרקע שקנאו בין בקרקע שירש מתנתו מתנה דאמרינן אלו לא הגיע לו הנאה גדולה מן המקבל לא היה נותן לו והואיל והוא דבר שאינו מצוי תמיד אמרו חכמים ז"ל חתקיים מתנתו כדי שיהו דבריו נשמעין ולא דקדקו שמא הנאה דעביד ליה אינו חשובה ליה לגבי קרקע זו אלא כיון דמקרבא דעתיה דהאי קטן לגבי הנאה זו סגי.

יא והא דאמרינן שכשהוא בן עשרים יכול למכור קרקע אביו היינו דוקא שהוא בן ד' וגם הביא שתי שערות או שלא הביא שתי שערות ונולדו לו סימני סרים אבל אם לא הביא ב' שערות וגם לא נולדו לו סימני סרים עדיין קטן יחשב ואין ממכרו ממכר אפילו בנכסים שקנה הוא עד שיגדיל דהיינו שיגיע לרוב שנותיו שהם שלשים ושש שנים שהם הרוב של שבעים שנה כי ימי שנותינו בהם שבעים וגו'.

יב אע"פ שבן עשרים ולא הביא שתי שערות וגם לא נולדו לו סימני סרים עדיין קטן הוא וכשמביא שתי שערות או נולדו לו סימני סריס אחר שהוא בן ך' נעשה גדול מ״מ יש הפרש בין הבאת שערות לסימני סריס דבהבאת ב' שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס מבן כ' ואילך נעשה גדול למפרע מיום שהוא בן י"ג שנה ויום אחד לפי שעתה נתברר שהוא היה סרים ממעי אמו ומה שלא הביא שערות היה בסבת זה והא דבעינן הבאת ב' שערות היינו במי שעתיד להביאם אבל זה שהוא סרים ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום א' לפיכך אם מכר קודם שנתברר שהוא גדול כגון קודם כ' ולא הביא ב' שערות ולא נולדו לו סימני סריס ולאחר זמן הביא ב' שערות הרי נתברר שעכשיו הגדיל ולא קודם לכן ואין מכרתו שמכר עד עתה כלום אלא כדין מבן עשר עד י"ג אבל אם נולדו בו סימני סריס אחר שנעשה בן עשרים איגלאי מילתא למפרע שמיום שהיה בן י"ג שנה ויום א' היה גדול הילכך כל מה שאילו הביא ב' שערות קודם שמכר היה ממכרו ממכר עכשיו נמי שהתברר שהוא סריס הוי מכר למפרע.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה