לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות מתנה ומחילה · סימן רמז
השולח חפצים לבני ביתו ולא פיר' היאך יחלוקו ובו ה' סעיפים:
א בריא ששלח כלים ממדינת הים לביתו ויש בהן דברים הראויין לבנים ודברים הראויין לבנות ואמר יתננו אלו לבני הדעת נותן ששלח בין לבני' בין לבנות וינתן לכל אחד מה שראוי לו כיצד הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה הם לבנים והראוי לבנות כגון כלי משי צבועים וחלי זהב יטלום הבנות ואם היו ראויים לזכרי' ולנקבות יטלום הזכרים דדעתו קרובה יותר אצל הבן מאצל הבת. מי שהיו לובנים מאשה אחת ונשא אשה אחרת והתנה עם בני' הראשונים שבניו מן השנייה יטלו חלק בירושה כמו הם ולא היו לו מן השנייה רק בנות לא אמרי' שאותן הבנות יטלו חלק כמו הבנים מן הראשונ' מחמת זה התנאי שלא היה דעתו אלא על הבנים שיוליד מן השנייה ואין לבת במקום בן כלום ואע"פ שזה לא היה צריך להתנות אמרינן שהתנה כדי שלא יבא לידי קטט ומחלוקת עמהם.
ב והמשלח כלים לביתו סתם ולא פירש כלום למי ינתנו והיו בהם כלים הראויים לבנות יטלו אותם בנותיו שאנן נשואו' דאומד הדעת כך נותן שלהן שלח לחבבן כדי שיקפצו עליהן ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בניו שהדעת נותן כן שלהן שלח להנות בניו ולא חתניו ויש מי שאומר דה"מ דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא ודאי דלדידה שדר דכגופו דמיא.
ג וכל זה לא מיירי אלא בבריא דסתם בריא בחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהו חביבות על בעליהן אבל שכיב מרע אין כוונתו אלא להנחיל בניו ומסתמא אין דעתו לעקור נחלה דאורייתא לפיכך שכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל דבתורת ירושה קאמר ואפי' אין לו אלא בן אחד ובנות רבים אין הבנו' בכלל ואע"פ שאמר בלשון רבי' כן דרך הלשון שנאמ' ובני דן חושים ובני פלוא אליאב וכ"ת א"כ למה ליה למימר הכי לישתוק מיניה וממילא הוה ברא ירית יש לומר דילמא כתב נכסיו מעיקרא דייתיקי לאחר והשתא הדר בי' וקיימא לן דייתיקי מבטל דייתיקי וכן אין בן הבן בכלל אע"ג דאמרי' בעלמא בני בנים הרי הם כבנים בלשון בני אדם אינו כן והכא בתר לשון בני אדם אזלינן. ויש מי' שאמר שאם אין לו בן ויש לו בן הבן אע"פ שיש לו בנות אם הבן קאמר שאדם קורא לבני בניו בני אם אין בני' אחרי' מפני שהם ראויי' ליורשו ועומדים במקום בניו מיהו אם אמר ליתמי הבנות בכלל וכן אם אמר ליוצאי חלציו הבנות בכלל ואם אמר בפירו' לבני ולבנותי הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות מעשה בא' שצוה כל אשר לו לבנו רק שיתן סך מה לכל אחת מב ותיו ומתה אחת מהן בחייו והניחה בן ואמרו חכמי הדור שאין לבן בתו כלום דלה ולא ליורשיה קאמר ועוד דבן בתו לא מיקרי בן.
ד מי שחלק נכסיו מחמת מיתה ואחר שכתב מה שרצ' כתב והשאר יחלוקו שתי אחיותי ויתמי אחותי ויש ביתמי אחותו זכרים ונקבות גדולי' וקטנים כולם בכלל יתמי אפילו נקבות נשואות שאין שייך כאן לומר דווקא לזכרים קאמר דהא אין כאן עקירת נחלה דאורייתא.
ה האומר נכסי לפלו' ולבניו חולקין אותן כמי שחלק דיבורו כלומ' כמו שחלק בדיבורו לשני חלקים כן חולקין הנכסים לשני חלקי' דהיינו שאותו הפלו' נוטל מחצה וכל בניו מחצה השני וכן אם אמר נכסי לפלו' ולפלו' ולבני פלו' נוטלין בני פלוני מחצה ושנים האחרי' מחצה שהרי לא היה יכול לכוללן בלשון אח' ואפי' היו הנפרטין מרובין והנכללין מועטין נוטלין הנפרטין מחצה והנכללין, מחצה ואף אם יגיע לאחד מהנפרטין פחו' מלא' מהנכללין כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה ולא היו ליהודה אלא שני בני' נוטלין ראובן ושמעון ולוי מחצה ושני בני יהודה נוטלין המחצה השני וכתב מהרמא״י ז"ל וז"ל וכן הדין בשאר דברים ולכן איש ואשה שהתנו ביניהם שאם ימות אחד מהם יחזרו הנכסים לקרוביהם נוטלין קרוביו החצי וקרובי האשה החצי השני עכ"ל. האומר תנו מנה לפלו' למזונות א"א יתנו לו היורשים מזונו' בכל יום אלא נותנין לו בבת אחת וכן האומ' חנו מנה לפלוני' לנישואיה אין ממתיני' עד זמן נישואין אלא נותנין לה מיד.