לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות מתנה ומחילה · סימן רמג
דין המזכה לחבירו ע"י אחר ורוצה הנותן או המקבל לחזור בו ובו כ"ה סעיפים:
א מזכה לחבירו מתנה ע"י אחר כיון שהחזיק הזוכה בנכסי' או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל דזכין לאדם שלא בפניו ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונ' אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל שאין זכין לו בע"כ ראובן שנדר מתנה לשמעון ע"י שלוחו של שמעון יכול שמעון להוציאה מראובן ואין ראובן יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו.
ב בד"א דמזכה ע"י אחר זכה המקבל כשאמר לחבירו זכה במנ"זו לפלו' אבל אם אמר לו הולך מנה זה לפלו' שאני נותנו לו לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל מיהו אם חוזר בו אם המקבל הוא עשי' יש בו משום מחוסרי אמנה ואם המקבל עני אם המתנה היא מועטת אינו יכול לחזור בו דהוי כמו נדר שנדר לשמי' שאינו יכול לחזור בי כמ"ש בלבוש ע"ז סי' רב"ה סעיף י"ג ולעיל סימן ר"ז ולקמן סי' רמ"ט. אשת שמעון שנתנה מתנ' בשעת תוליה ונתרצה בעלה ואח"כ רוצה לחזיר בו אם היתה המתנה לעני אינו יכול לחזור בו דכבר היא עליו כנדר.
ג דין אם אמר לו תן לפלוני נתבאר בסימן קב"ה.
ד ואפי' אם אמר לו זכה לפלו' אינו קונה אא"כ הוא ברשותו דזוכה בו מיד שאומר לו כן אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפי' אם אינו ברשותו לכשיבא לרשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שתבא לרשותו.
ה דין הולך מנה לפלוני ומצא שמת המקבל נתבאר לעיל בסימן קכ"ה.
ו אמר לשנים קנו ממני בק"ס וזכו בשדה זו לפלו' וכתבו לו שטר עליו ותנוהו לו והם קנו לו וזכו בשדה לפלוני כמו שצוה להם יכול הנותן אח"כ לחזור בשטר ולמחות בהם שלא יתנוהו לו אע"ג דסתם קניין לכתיבה עומד ה"מ כל זמן שלא מיחה דלא בעו לחזור לאימלוכי ביה אבל אם מיחה לא כתבי' ואע"פ שכבר כתבוהו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל יכול למחו' אע"פ שבמתנת השדה אינו יכול להחזיר בו שכבר זכה בו על ידה דזכין לאדם שלא בפניו בשטר לא שייך לומר שזכה בו עד עושין שטר בע"כ דאם ייפה כחו במתנה בע"פ לא ניחא ליה דתהוי מתנה בשטר דלא ליפשי ליה שטרי עליה משום דזיילי נכסי שלא יוכל למכור ולא ללוות על שאר נכסיו שסבורי' העולם שכל נכסיו משועבדים.
ז אבל אם אמר להם קנו ממני בק"ס וזכו לו בשדה זו ע"מ שתכתבו לו את השטר או ע"מ שתתנו לו ר' זוז יכול לחזור בו שלא יכתבו לו את השטר או שלא יתנו לו המאתים זוז וגם המתנה בטלה דכיון דאמר ע"מ הכי משמע שלא יזכה בשדה עד שיביא השטר או המאתים זוז לידו ואפי' כתבו לו השטר כל זמן שלא מסרוהו בידו אם מיחה בהן מלמוסרו לו גם המתנה בטלה. ואין להקשות אמאי חוזר בזה ובזה הא ק"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי יקיימו הם התנאי בעל כרחו ונתקיים המעשה למפרע שאין זה תנאי אלא פטומי מילי בעלמא שהרי הוא לטובתו של לוקח או המקבל ועליה דידיה רמיא לאתנויי ולא על המוכר או הנותן וכשמתנה המוכר או הנותן אינו אלא פטומי מילי בעלמא הילכך יכול המוכר או הנותן לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא. ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ המעשה קיים ואפילו לא נתקיים התנאי דלטובתו ודאי תנאי הוא באלו התנה שאם יחזור מהתנאי גם המעשה יהא בטל וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל וה"ה בשנים שעשו קניין שישא זה את זו ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות ואח"כ חזר אחד קודם כתיבה השטרות ומיחה בכתיבת השטרות נתבטל הקניין הואיל ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות וע"ל ריש סימן ל"ט סעיף ד עכ"ל. ונ"ל שלא אמדו מורי כן אלא כשעשו קניין שישאו זה את זו פירשו בפי' ע"מ שיכתבו השטרות שאז בטל הקניין מעיקרו אבל אם עשו הקניין סתם בקנסות ונעשה הקניין בפרהסיא בלא תנאי אלא שכותבין אח"כ התנאי' לראייה בעלמא אם חזר אחד מהם ומיחה אע"ג שיכול למחות לחתום התנאים נ"ל דמ"מ חייב הקנס דהקנס לא בטל דמידי הוא טעמא שגובין עכשיו אותן הקנסות אלא משום בושת והכא כיון שנעשה הקניין בפרהסיא כנהוג יצא הקול דעידי הקניין מפקי לקל' וכשחוזר א' מהם אנה יוליך זה חרפתי דהא מ"מ בושת איכא לפיכך נ"ל דעב"פ החוזר בו ומוחה לכתוב התנאים חייב בקנס. ועוד נ"ל דהנא אפילו נעשה הקניין בע"מ לא בטל במחאת חתימת התנאים דלפי הטעם שכתבתו והוא דעת הרא"ש והרמב"ן והר"ן ומגיד משנ' דטעמא דבטל הוא משום דעליה דידי' רמיא לאתנוי כו' לכך לא הוי אלא פטומי מילי בעלמא וזה לא שייך הכא דבתנאי' שישאו זה את זו ע"מ שיכתבו השטרות ודאי לאו פטומי מילי נינהו שכל אחד התנה שיהא לו שטר על שכנגדו לתובעו בו אם יעבור ולא התנה שיהא לשכנגדו שטר עליו ואין כאן משום פטומי מילי אלא תנאי גמור הוא ואף כשחוזר אחד בו כשטר שיגיע לידו וכל זמן שלא יגיע לידו יכול לעקור שליחתו שאין לא יוכל כי הקניין קיים ועל כרחו יקיימו העדים תנאי השטרות ומעשה הקניין יתקיים למפרע בעל כרחו ומה שסיים מורי בסוף דבריו וז"ל וע"ל ריש סי' ל"ט סעיף ד' עכ"ל ר"ל דשם מסקינן שהלוה יכול למחות בכתיבת השטר ורוצה מורי לדמו' הך קניין שישאו זה את זו להתם לומ' דהכא ג"כ כל א' יכול למחות. ונ"ל דלא דמי דהתם אית תקנתא לכשנגדו שיכול לומר לו החזר לי מעותי כדאיתא התם אי פקח הוא כו' ע"ש ובסעיף הסמוך. אבל הכא כשאחד חוזר בו ומיח' מלכתו' מה יעשה זה שכנגדו לתקן את עוות בשתו המגעת לו ע"י המחאתו בחתימ' לכך אני אומר דעכ"פ בשנעשה הקניין שלא במסתרי' לא יפט' מן הקנס אפי' אמ' ע"מ שיכתבו השטרות וזה נ"ל ברור:
וגם במסתרים לבי מרסס לפוטרו דהא מ"מ בושת יש בפני אותם שהיו שם כמו שהדרך כן הוא שמתקבצים שם אהובים ורעים אלא שאינם מפרסמין וא"א דעדים לא מפקי קלא וצ"ע וע"ל בלבוש הבוץ וארגמן סי' נ' סעיף ו'.
ח והא דאמרינן סעיף ו' שיוכל לחזור בשטר למחות לכותבו לאו דוקא במתנה אלא אפי' במכר שמכר שדהו לאחר ואמר לשנים זכו לו בשדה זו וכתבו לו השטר והם זכו לו בשדה יכול אח"כ למחות מלכתו' השטר משום דלא ניחא ליה דליפשו עליה שטרות מיהו כשחוזר בשטר אז הברירה ביד הלוקח אם ירצה לעמוד על מקחו בלא שטר הרשות בידו ואם רוצה לחזור בגוף המקח יכול לחזור בו שיאמר לא קניתי השדה אלא ע"מ שתכתבו לי השטר דשמא יטרפוה ממני מחמת המוכר ויהיה לי ראייה לחזור עליו או לטרוף ממשועבדים.
ט יש מי שאומר דהא דאמרי' שחוזר בשטר היינו דוקא כשאומר לאחרים זכו לפלו' אבל אם אמר ללוקח או למקבל עצמו זכה בשדה ואכתוב לך שטר כיון שזכה שוב אינו יכול לחזור מלכתוב את השטר ואם הוא מכר חייב באחריותו לגבות מבני חורין אבל אינו טורף ממשעבדי הואיל ומוחה בשטר.
י אפי' אם קנו מידו על השטר שאמר בפי' אני מקנה לכתוב השטר ולא אוכל לחזור בו למחות בסופ' מלכתוב ובעדים מלחתום עדיין יכול לחזור בו דהאי קניין דברים בעלמא הוא ואין קניין חל עליו שאין כאן שיעבוד נכסים שיחול הקניין עליהם שאם הוא שטר מתנה הרי אין משעבד נכסיו שהרי סתם מתנה אין בה אחריות והשדה כבר קנה. ואם הוא שטר מכר נמי קניין דברים הוא שהרי כבר נשתעבדו נכסיו כדין מכירה וסתם מכירה חייב באחריות ואין השטר אלא לראייה הילכך אין תקנה לשטר שלא יוכל לחזור בו עד שיבא השטר ליד לוקח או ליד מקבל מתנה.
יא אם אמר כתבו וזכו לו בשטר י"א כיון שאמר זכו אינו יכול לחזור בו. וי"א דאפ"ה יכול לחזור בו דאע"ג דאמר זכו הא בההיא שעתא עדיין לא היה השטר בעולם ואין אדם מקנה דשב"ל וכן מסתבר.
יב שטר שכתוב בו שנתן ראובן קרקע לשמעון בקניין אע"פי שלא בא שמר זה ליד שמעון אלא לאחר מיתת ראובן מיד שבא השטר לידו זכה בשדה ואין זה קניין לאחר מיתה שכיון שכתוב בשטר שנתן לו בקניין ועכשיו כשיבא השטר לידו זוכה בו למפרע משעת הקניין אבל כ"ז שלא בא השטר לידו לא קנה שלא הקנהו לו אלא על דעת שיבא השטר לידו.
יג מי שמת ונמצא אצלו מופקד שטר מתנה שכתוב בו שנתן ראובן קרקע לשמעון וראובן מת יחזירוהו ליורשיו שאנו מחזיקין שראובן צוה לכותבו והפקידו ביד הנפקד שמת ע"מ שאם יעשה שמעון לראובן כך וכך יהיה השטר מובן ומזומן שיתנו הנפקד ליד שמעון ושמ' שמעון לא עשה עדיין לראובן מה שהיה לו לעשותו הרי יורשי ראובן מוחזקין בקרקע והיא שלהם לכך מחזירין להם ג"כ השטר.
יד אין אדם מזכה מתנה לחבירו ע"י אחר אא"כ יהא הזוכה גדול ובן דעת שיובל לזכות לעצמו יוכל ג"כ לזכות לחבירו ואחד איש ואחד אשה זוכין ומזכין אפי' אשת איש ואפי' עבד ואפי' שפחה זוכין ומזכין מאחרים אבל לא מרבם או אשה מבעלה דיד עבד ושפחה כיד רבם ויד אשה כבעלה ובמקום דזכתה לנפשה כגון שיש לה חצר בפני עצמה שאין לבעלה רשות בה תוכל נמי לזכות לאחרים. וגוי אין לו שליחות כלל לפיכך אין הגוי זוכה בשביל ישראל וישראל אינו זוכה בשבילו.
טו וקטן שהגיע לכלל דעת זה כשנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אבל אינו זובה לאחרים שעדיין אינו יודע בדרכי ההקנאה ולעצמו נמי אינו זוכה אלא כשדעת אחרת מקנה לו כגון מתנה וכיוצא בה אבל מציאה דבאה מן ההפקר ואין כאן דעת אחרת מקנה אינו קונה מ"מ יש בו משום גזל מפני דרבי שלום וע"ל סימן רל"ה וכל זמן שלא הגיע לכלל דעת צרור וזרקו כו' אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים
טז השוטה אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים ואם יש דעת צ אחרת מקנה אותו או שמזכה לו ע"י אחרים זכה.
יז החרש דינו כקטן שזוכה לעצמו ולא לאחרים.
יח וזכין לאדם בין בפניו בין שלא בפניו ואפי' לקטן זכין ואפילו אינו אלא בן יום אחד.
יט י"א שקטן שהגיע לכלל דעת צרור וזרקו כו' נמי לא אפרן דזוכה לעצמו אלא בדבר שבא לידו כדאמרינן סעיף ט"ו אבל בהקנא' אחרת כגון באגב וחליפין אינו קונה לפי שהקטן אינו יודע בדרכי ההקנאה כלל לפיכך מי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקניין כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה בו אא"כ זיכה לו ע"י אחר.
כ מדכתיב גבי טענת גנב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' וכן גבי גט כתיב ונתן בידה וגו' ארז"ל שבא הכתוב לרבות שיהא חצירו וה"ה שאר רשותו של אדם קונה לו במו ידו דתמ צא תמצא רבויי' הוא וכן ונתן בידה מדלא כתיב ובידה יתן ואע"ג שהוא אינו עומד אצלו קונה לו שלא פרעתו דלא גרע משלוחו לפיכך הנותן מתנה לחבירו והניחה לו לתוך חצירו שהמקבל עומד שם זכתה לו חצירו כאלו ל הכה בה אחר בשבילו אארש
כא בד"א בחצר המשתמרת דכיון דאיתרבאי משום ידו בעינן שיהא דומיא דידו שדבר שהוא בידו משתמר לדעתו אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו אינה זוכה לו אא"כ עומד בצידו ויאמר זכתה לי שרי ויש חולקין וס"ל דבמתנה דנותן בעין יפה נותן קנה אפילו בחצר שאינה משתמרת ואינו עומד אצלה.
כב וארבע אמות של אדם קונות לו גם כן מתקנת חכמים שתקנו שיהא ד' אמותיו של אדם קונות לו כי היכי דלא ליתי לאינצויי שיטול כל אחד מה שימצא משל הפקר בצר חבירו לפיכך אם נתן המתנה לתוך ארבע אמות ו במקום שהוא עומד שם קנה כמו בחצירו ודוקא בסימטא או בצידי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים תקנו לו ארבע אמותיו שסביביו שיהיו כשלו לקנות מה שמונח שם אבל בשד' חבירו לא הקנו ד' אמותיו שהם של חבירו וכן בר"ה שרבים עומדי' תכופי' ומובלעין ד' אמות של זה בתוך של זה א"א להקנות לו שם ד' אמותיו ולא קנה עד שתגיע המתנה לידו.
כג קטנה יש לה חצר וד' אמות לקנות לה מתנה דיון דרבתה התורה בגט שיש לאשה חצר לקבל גיטה. קרא מיירי בכל אשה שנשאת לאיש אפי' בקטנה שהרי קטנה ג"כ יכולה להתקדש ע"י אביה וכיון שיש לה תורת חצר לעניין גט ילפי' מתנה מגט וכיון שיש לה חצר תקנו לה רבנן ד' אמות שלה שיהיו קונות לה ודוקא שנישאת או שאין לה אב שאין רשות אביה עליה דקודם שנשאת ויש לה אב רשות אביה עליה ואין לה יד לקנות וקטן לעולם אין לו תורת חצר ותורת ד' אמות עד שיגדיל.
כד הזורק ארנקי לבית חבירו לפתח זה ולא נח על גבי קרקע מפני שזרקה בכח עד שיצאה מכח הזריקה דרך פתח אחרת ונתנו בעל הארנקי לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו בבית מיבעיא בגמרא הואיל והוא באויר הבית אי אמרינן שהוא כמונח בקרקע דמי ויזכה לו אויר ביתו בתורת חצירו ואין הנותן יכול לחזור בו או לא קנה לו אויר ביתו ויכול הנותן לחזור בו ולא אפישיט' ונשאר בספק לפיכך אם הנותן חזר בו לא יוכל בעל הבית להוציאו ממנו משום דמוקמינן לארנקי בחזקת מריה קמ' והבעל בית הוא המע"ה אבל אם הפקיר בעל הארנקי את הארנקי בעודו באויר הבית כבר יצא מרשות מריה והרי זכה בו בעל הבית באוירו מספק ואין אחר יכול ליקחנו ואם נטלו אחר וזוכה בו מוציאין אותו ממנו ונותנין לבעל בית דזכות ספיקו קדמה להאחר והרי הוא בחזקתו מספק.
כה מת בד"א בכגון זה שהיה באויר שאין סופו לנוח שם שהרי לסוף יצא ממנו דרך פתח האחר אבל אויר שסופו לנוח בו כגון שעומד על הגג וזרקו לחצר ונותנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר זה ודאי כמונח דמי הואיל וסופו לנוח וזכה בו בעל החצר ואין יכול לחזור בו.