לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות מקח וממכר · סימן ריב
דין מקנה דירת בית או חצר או מקדיש דבר שלא בא לעולם ובו ט' סעיפים:
א אין אדם מקנה לאחר לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש שיחול עליו הקניין אבל דבר שאין בו ממש אין הקניין נתפש בו כיצד כגון אין אדם מקנה לחבירו ריח התפוח ולא טעם הדבש ולא עין הבדולח וכה"ג לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה לא קנה שהאכילה או הדירה הם דברים שאין בהן ממש שפירוש אכילה הוא שכוסס ואוכל ומה מקנה לו וכן הדירה פירושו האויר שדרין בתוכו שהוא אין בו ממש לפיכך לא קנה עד שיקנה לו גוף בית זה לדור בתוכו וגוף אילן זה לאכול פירותיו וצריך לקבוע לו זמן כמה ידור בתוכו או כמה זמן יאכל ממנו שאם לא קצב לו זמן אפילו אמר בית זה לדור בתוכו כו' יוכל לומר שלא היתה כוונתו רק שעה אחת נ"ל. ודוקא שאמר כן אבל שטר שכתוב בו שראובן נתן לשמעון לדור בביתו קנה ממנו הואיל וכתב הקניין אחר הנתינה הקניין לטפויי אתי דאמרינן יפה כחו בקניין ויש לפרש השטר שקנה ממנו בעניין המועיל והקנה לו גוף הבית לדור בו וכ"ש אם החזירו הקניין למט' בשטר דודאי ליפוי כח התנו וקנו ממנו בעניין המועיל אבל אם לא כתוב בשטר רק וקנו ממנו שנותן לו לדור בביתו אינו כלום דאו עקר הקניין קאי על הדירה ואין בדירה ממש וכן שטר שלא כתוב בו קניין פירות כראוי רק כתוב בו שנתן לו כח ליקח הפירות כתיקון חכמים כיון שהודה שהקנה לו כתיקון חכמים יש לפרשו שהקנה לו בכל עניין המועיל. המוכר לחבירו אויר חורבתו ואזיר חצירו כגון שהיה לחבירו כותל סמוך לחצירו או לחורבתו והקנה לו אויר חצירו או חורבתו להכניס בו זיזין לאו כלום הוא דהא האויר אין בו ממש ולא קנה אא"כ הקנה לו חצירו להכניס בו זיזין וכן כל כיוצא בזה.
ג אבל אם מכר לא' בית ואילן וחורבה וחצר ושייר לעצמו דירת הבית ואכילת הפירות ואויר החורבה ואויר החצר מהני דהוי כאילו פירש ששייר לעצמו מקום דכל לגבי עצמו בעין יפה משייר כדלעיל סי' ר"ט סעיף ז'. ואפי' לא הזכיר שיור בחצר כלל אלא מכר לו בית ואמר לו ע"מ שדיוטא העליונה שלי אמרי' בעין יפה שייר ושייר לו מקום בחצר להוציא לשם זיזין מהדיוטא לחצר.
ד המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב ה"ז מכירה ומשתמש בה הלוקח בגוף הקרקע כחפצו ואוכל פירותיה כל זמן המכירה ובכלות הזמן תחזיר הקרקע לבעלים ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו רשאי לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרים בה אבל הקונה אותה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בה בכל זמנו הקצוב לו כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.
ה ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו אחד שבאו לעולם המוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפי' ליכנס בה אלא בשעת הוצאות הפירות ובעל השדה יכול להשתמש בה כחפצו שהרי לא מכר אלא הפירות אבל המוכר שדה לפירותיה מכר גוף השדה. לפירותיו ואין בעל השדה יכול ליכנס בה אלא מדעת הלוקח והלוקח יכול להשתמש בה כחפצו שהגוף הוא שלו.
ו ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו הקונה שדה לפירותיה יכול לנוטעה או לזורעה כל זמן שירצה שהרי לכך קנאה ואם ירצה יכול גם כן להובירה דהרשות בידו אבל השוכר אינו כן כמו שיתבאר בסימן ש"ך בע"ה.
ז דין ההקדש ודין הנדרים ודין העניים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה לעניים אף על פי שאינו הקדש לפי שאינו בעולם ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כדילפי' מקראי כמבואר בלבוש ע"ז וכ"ש דבר שאינו בעולם שאינו יכול להקדישו מכל מקום ה"ז חייב לקיים דבריו שנאמר בכל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כן הוא אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוצי' אילן זה לעניים או שכר כל הבית הזה לעניים ינתן לעניים שכיון שאם היה הוא חי היה צריך ליתן משום כל היוצא מפיו יעשה והיורשים שמעו ושתקו הרי כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים מה שאמר המוריש ויש אומרים שאפי' הוא בעצמו אין צריך לקיים כיון שלא היו בעולם ואין אדם מקדיש דשב"ל כל דבריו בטלים אלא אם כן אומר כשתלד בהמתי או לכשיוציא אילן זה פירות או לכשיבא חוב זה לידי אתננו להקדש או לעניים חייב לקיים דבריו מטע' נדר משום כל היוצא מפיו יעשה ודוקא אם הנודר קיים אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו. וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וסברא האחרונה היא עיקר וכן ראוי להורות ועיין לעיל סימן רכ"א סעיף ב'. ואם נשבע לקיים המקח ע"ל סימן ר"ט סעיף ד'.
ח קנה קרקע אדעתא שיעשה הקדש ולא הוציא מפיו ואחר שקנאו נמלך ולא רצה להקדישו י"א דכיון שגמר בלבו לעשותו הקדש או ליתנו לצדקה חייב ליתן מדכתיב כל נדיב לב עולות משמע אפילו לא נדבו אלא בלבו הרי הוא עולה וי"א אע"ג דגבי קדשים כתיב נדיב לב הא אמרינן בגמרא חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש דידן אין לו אלא דין חולין שאין עתה הקדש לבדן הבית שאינו אלא לצדקה הלכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום דדברים שבלב אינן דברים וכתב מורי מהרמ"אי ז"ל ויש להחמיר כסברא ראשונה ועיין בלבוש ע"ז סוף סימן רנ"ח.
ט וכן אם אמר קרקע זו לכשאקננ' יהי' הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דשב"ל אבל אם אמר לכשאקנה אקדיש' או אתננה להקדש הוי עליו גדר וצריך לקיים נדרו.