לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות טוען ונטען · סימן צא
חנוני נשבע ונוטל ודין פנקסי' ובו ט' ס' :
א לחנווני תקנו ג"כ שישבע על פנקסו ויטול משום שהוא צורך מאד לבעלי בתים ולפועלים שיקיף להם החנווני כשיצטרכו לו וגם לחנוני התקנה היא תועלת לו שהוא א"א לו ימכור חנותו בלא הקפה ואם לא תקנו להם תקנה זו ברוב לא היו מקיפין מן החנות כיצד בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלים מן החנות בעד סלע והני פורע והוא מודה שאמר לו כן או שיש עדים בדבר והחנווני בא ואומר כבר נתתי להם והפועלים אומרים לא קבלנו ממנו כלום שניהם נשבעין בנק"ח כעין של תורה ונוטלין מבעל הכית ואם ישנן שניהם בפנינו צריכין שישבע כל אחד בפני חבירו הפועלים בפני החנוני והחנוני בפני הפועלים בדי שיתביישו יותר. וכיון שתקנו הראשונים כן לחנווני אמרו האחרונים דהוא הדין אם אמר אדם לחבירו הלוני מנה ופרע לבעל חובי זה אומר נתתי וזה אומר לא קבלתי ישבעו שניהם זה בפני זה וישלם בעל בית לשניהם וכשנשבעין אין נשבעין ביחד בבת אחת כיון דממ"נ חד מינייהו משתבע לשיקרא והרי אנו שומעין ודאי שבועת שוא אלא ישבע זה אחר זה דבשעה שכל אחד נשבע אני אומר דעכשיו קושטא קמשתבע.
ב בד"א כששניהם לפנינו ותובעים מבעל הבית אז שניהם נשבעים ונוטלין אבל אם מת החנוני והפועלים לבדם תובעי' או שמתו פועלים והחנוני לבדו תובע נוטל בלא שבועה שהרי אין בע"ה מפסיד כלום שעכ"פ הוא חייב תשלו' אחד או לפועל או לחנווני ועכשיו שמת אחד מהם א"צ לשלם ליורשיו כיון שלא היה צריך לשלם לו בלא שבועה והם אינם יכולין לישבע לפיכך צריך לשלם לזה שהוא חי בלא שבועה וי"א ,דוקא שאם מת החנוני ואתו פועלים נוטלים בלא שבועה לפי שבע"ה אצלם ברי שחייב להם שהרי הם עשו עמו מלאכה והוא ספק אם פרע להם אם לא וכל כה"ג שהפרעון ספק והחוב ודאי חייב לפרוע בלא שבועה שהרי אפילו בחיי החנוני היה מן הדין שיפרע להם בלא שבועה שהחנוני אין להם עמהם כלום ולאו בעל דברים דפועלים הוא אלא שמפני התקנה שעשו שהב"ה חייב לשלם לחנוני ע"י שבועה תקנו ג"כ לב"ה משום פסידא שלו שא"צ לשלם לפועלים כי אם בשבוע' אבל במקום שאין לו הפסד לבע"ה שמת החנוני נעמיד לפועלים על דינם שצריך הבע"ה לשלם להם בלא שבועה אבל אם מתו פועלים והחנוני בא לתבוע ואומר שנתן להם כאשר צוהו הבע"ה לעולם אינו נוטל אלא בשבועה שהרי מן הדין היה שאפי' בשבועה לא יטול שהיה לו ליתן להם בפני עדים וכיון שלא נתן בפני עדים איהו דאפסיד אנפשי' דה"ל כאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני אם לאו שנשבע היסת ונפטר אלא דמשום תקנה דתקנו לחנוונים שיטלו בשבועה הוא נוטל מבעל הבית לפיכך אין חילוק בין אם הפועל לפנינו לאם אינו בפנינו ואפילו מת הפועל אין החנוני נוטל בלא שבועה דשמא לא נתן והכי מסתברא.
ג וכל זה לא מיירי אלא בחנוני המקיף לבעל הבית ופורע חובותיו ואח"כ תובע את הב"ה שיפרע לו אבל אם הקדים הבעל הבית מעות לחנווני ואמר לו תן לפועלים סלע אם המחם אצל החנווני במועמד שלשתן והפועלים נתרצו הרי נסתלק לגמרי מן הבעל הבית לחנוני הילכך אין להם על הבעל בית כלום והחנוני נשבע להם היסת כדין כופר בכל ונפטר ואם שלא במעמד שלשתם המחם אצל חנווני נשבע חנווני לבעל הבית היסת שעשה שליחותו ונפטר והפועלים נשבעים לבעל חבית כעין של תורה כדין הנשבעים ונוטלין ה"נ נשבעי' שלא נטלו כלום מן החנווני ונוטלין מבע"ה וי"א שגם זו היא שבועה היסת דכיון ד דעכשיו החנווני אינו נוטל בלום מן הבעל בית אלא נשבע ונפטר לא עבוד רבנן ג״כ בתקנת שבועת המשנה לפועלים לישבע הילכך סגי להו בשבוע' היסת ביון דמן הדין אפי' היסת לא היו צריכין. וכן הדין במי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ממנו ההוצאות והנתבע אומר איני יודע כמה הוציא נשבע התובע ונוטל וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע והוציא ברשות נשבע האי דידע.
יש מי שאומר שאפי' אין החנווני טוען בדי שנתן לפועלים מה שציוהו אלא אומר שמצא כן בפנקסו שנתן לפועלי' כך וכך הרי הוא כטוען ברי שנתן ונשבע שכן מצא בפנקסו ונוטל ואעפ״י שהפועלים טוענין ברי שלא נטלו והוא אינו טוען ברי כיון שנשבע שכך מצא בפנקסו הרי הוא כטוען ברי ולא משום שבכל מה שאדם מוצא הוא הוכח' וטענת בדי כנגד כל אדם כגון אם יאמר אחד מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך שיהא נחשב כטוענו ברי דודאי לא סמכינן אפנקסו של כל אדם אלא הכא גבי חנוני האמינו הואיל ואיכא רגלים לדבר כיון שמודה הבע"ה או שיש לו עדים שכן צווהו הבעל הבית ומ"מ כיון שאמרו שיוכל לסמוך עליו ולישבע וליטול ה"ה כל מה שאדם מוצא בפנקסו וסומך עליו שהוא אמת ומוצא רגלים לדבר יוכל לסמוך עליו ולישבע.
ה לפיכך יש לדיין לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפי' להוציא מיתומים קטנים היכא שיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת וע"ל סוף סי' ק"ז וכן עשה הרא"ש מעשה בראובן שמסר לשמעון אלף זוז לעיסקא בלא שטר סמוך קוד' מיתת שמעון שהדעת נותן דלא החזירו לו כ"כ בזמן קרוב ונפטר שמעון בלא צווא' ואחרי מות שמעון מצאו פנקס מכתב ידו שהיה כתוב כו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובי' של ראובן למחצי' שכר והמשכונו' נמצאים כתובי' באותו פנקס והיה כתוב ג"כ בכל פתק ופתק שם ראובן והחזיר לראובן מעותיו אע"פי שהניח שמעון בן קטן.
ו ולא האמינו לחנווני בשבועה אלא בש בע"ה מודה שאמר ) לובן בן או שיש לו עדים אבל אם אמ' החנוני אתה אמרה לי ליתן לפועלך מנה ונתתיו ואין לו עדים שאמר לו כן וגם הב"ה כופר ואמר לא אמרתי לך כלום נשבע בעל הבית היסת ונפטר והחנווני עושה דין עם הפועלים ואם הב"ה מודה בנ' נשבע שבועות התור' שלא ציוהו אלא ג' כדין מודה מקצת ויפטר ואם אמר לו נ' צויתיך ליתן ונ' לא ידענ' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואע"ג דבכל אלו הטענות אפי' אם היה הבע"ה מודה לא היה צריך לשלם ממון עד שישבע החנווני שנתן והרי אינו כופר לו ממון ומן הדין לא היה עליו שום שבועה כיון שאינו בפיר' ממון מ"מ בחנווני כיון שאם היה מודה היה נשבע ונוטל החמירו ג"ב שבועה על הבע"ה כשכופר כן נ"ל טעמא.
ז ואם לא נתן הבע"ה לחנווני קצב כמה יתן לפועלים אלא אמר לו תן לפועלים מה שצריכין אם הפועלים בפנינו ואומרים שלא נתן להם כלום או שלא נתן להם יותר משכרן והחנווני אומ' שנתן להם יותר משכרן הואיל ולא נתן לו קצבה כמה יתן להם החנווני נשבע ונוטל כל מה שיאמר שנתן להם ואם אין הפועלי' בפנינו או מתו החנווני נאמן לומר כך ובך נתתי להם ונוטל מב"ה בלא שבועה דחזקה שעשה שליחתו ולפי הי"א שכתבתי בסעיף ב' לעולם אינו נוטל בלא שבועה. ח
ח קטן ששכר פועלים ואמר לחנווני לפרוע להם החנווני אומר נתתי והפועלים אומרים לא נטלנו יש מי שאומר שדינו שוה לדין הגדול ושניהם ג נשבעין ונושלין ואע"ג שאין אנו נזקקין י השאר תביעות שתובעין מן הקטן שאני הכא כיון החנווני מכח שכיר הוא בא ובשכיר כבר אמרנו בסי' פ"ט סעיף ב' שתקנו לו שישבע ויטול אפי' מן הקטן אוקמוה ג"כ לחנווני הבא מכחו אתקנתו שישבע ויטול אפי' מן הקטן כמו בגדול שיש בו ג"כ קצת הנאה לקטן בזה שימצא פועלים ולהרמב"ם הקא הפועלים נשבעים ונוטלין מן הקטן במו בשכיר שיש בה הנאה לקטן אבל החנווני אינו נשבע ונוטל מן הקטן שאין לקטן הנאה בזה ביון שעל כל פנים חייב הקטן לשלם לפועלים גם כן בשבועה דאיהו החנווני הוא דאפסיד אנפשיה שנתן ממונו על פי קטן.
ט בע"ה שאמר לחנווני תן לי בדינר פירות ומדדם לו ונתנם לפניו לרשות הרבים והרי הפירו' מונחי' בר"ה והחנווני תובע הדינר והלוקח אומר נתתיו לך והשלכתו לתוך כיסך תקנת חכמים הוא שנשבע הלוקח בנק"ח ונוטל הפירות דהכא טענת הבע"ה מעליא מדחנווני דהא חנווי גופיה מודה שמכר לו הפירות ואינו תובע ממנו אלא דמיהם ומשום הכי בעל הבית נשבע ונוטל ולא חנווני. נתן הלוקח הדינר לחנווני ובא ליטול הפירות המונחים ברשות הרבים לפניו ואומר החנווני דינר זה הוא דמי פירות אחרים שכבר נתתי' לך והולכתם לתוך ביתיך וטוען שכך היה מעשה שבא אליו הבע"ה ולא היה בידו דינר ואמר לו תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר ונתן לו הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר והבע"ה טוען לא כי אלא קודם שנתתי לך את הדינר לא לקחתי פירו' מעולם ולא נתתי לך את הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהם מונחים לפנינו בר"ה נשבע החנווני בנק"ח שלא נתן לו בע"ה את הדינר אלא בשביל הפירות שלקח כבר והוליכם לתוך ביתו נוטל החנווי אלו הפירות שהם מונחים בר"ה משום דהכא טענתיה דחנווני מעליא טפי מטענתיה דבע"ה לפי שלדבריו אין לבע"ה שום דררא בפירות הללו ובע"ה מודה לחנווני שהם שלו אלא שהוא נתן לו הדינר בשבילן א"כ הם יותר בחזקתו של חנווני מבחזקתו של בע"ה וטענתיה דחנווני עדיפא מדבע"ה לפיכך אמרו שיהא חנווני נשבע בנק"ח ונוטל וכן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות הצבורין שצברן לו השולחני בר"ה אם הודה השולחני שמכרם לו אלא שאומר שעדיין לא נטל הדינר ותובעו מן הלוקח והלוקח אומר שנתנו לו נשבע הלוקח בנק"ח שנתן הדינר ונוטל המעות ואם לא הודה השולחני שמכרם לו אע"פי שמודה שלקח ממנו דינר עתה אלא שטוען שדינר זה דמי המעות שנטלם הלוקח כבר והוליכם לביתו נשבע השולחני בנק"ח ונוטל המעות המונחים בר"ה וכל זה מיירי שהפירות או המעות מונחים בר"ה כמו שאמרנו אבל אם כבר הכניס בעל הבית לרשותו הפירות או המעות והחנווני או השולחני תובע הדינר נשבע בעל הבית היסת ונפטר. ואם הפירות או המעות עדיין הם ברשות החנווני או השולחני ותבען בעל הבית החנווני או השולחנו נשבע היסת ונפטר.