לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות טוען ונטען
סימן עה
אם המלוה והלוה צריכין לברר הטענות וכל דיני המחוייב שבועה מן התורה או מדרבנן ומי שאינו יכול לישבע וכל שטוען התובע והנתבע ברי ושמא ובו כ"ה סעיפים:
א התובע את חבירו בב"ד מנה לי בידך תקנת חכמים ז"ל הוא שיאמרו לו הב"ד ברר דבריך ממה חיי' לך הלוית אותו הפקדת בידו או הזיק ממונך וכה"ג מפני שאיפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו מן הדין וכן הנתבע אם משיב אין לי בידי בלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסבור שאינו חייב לו והוא חייב לו מן הדין דלאו כ"ע דינא גמירי ואפי' היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודענו כיצד אין אתה חייב לו דחיישי' שמא טועה הוא אע"פ שהוא חכם גדול אין אדם רואה חובה לעצמו או שמא רמאי הוא ומתוך בירור דבריו יתגלה רמאותו או טעותו ואם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסידנו ואם לאו אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר וכיוצא בזה אין מחייבין אותו משום שאינו מברר דבריו שא"א לו ברר דברך אלא משום כדי להוציא הדין לאמתו משום דנפישי רמאים.
ב הטוען את חבירו מנה לי בידך והלה הודה לו במקצת וכפר לו במקצת חייב מן התורה לישבע על מה שכפר ויפטר דכתיב על כל אבידה אשר יאמר כי הוא ופירשוהו ז"ל דה"ק קרא אשר יאמר הנתבע כי זה הוא מה שאני חייב לך וזה אינני חייב לך ועלה קאי ג״כ ג"כ מה שאמר בפרש' שאחריה שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' וישלם מה שהודה ויפטר בשבועתו ממה שכפר ואם יש לו לנתבע עד אחד המסייעו י"א שפוטרו מן השבועה ומביאין ראייה מדרשינן מקרא דכתיב גבי עד אחד לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ואמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה כמ"ש עוד בפנינו בע"ה ולא חילקו בין לחיוב שבועה בין לפטור משבועה ש"מ דכמו שעד אחד מחייבו שבועה כן פוטרו משבועה ועוד ק"ו הוא דאיזה כח מרובה כח המוחזק או כח שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ ק"ו הוא מה כשעד מסייע למי שאין מוחזק זוקק את המוחזק לשבועה כשהוא מסייע למוחזק אינו דין שיפטרנו מן השבועה ויש חולקין ואומרים שאינו פוטרו וע"ל סימן פ"ז סעיף ו'.
ג ודוקא שחבירו תובעו מנה והוא מודה מקצת אז מחייבין ליה שבועה על השאר כדאמרן אבל אם לא תובעו אדם אלא מעצמו אומר לחבירו מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשארו לו חמשים בידי פטור אף משבועת היסת דאדרבה תע"ב דמשיב אבידה הוא דהא איבעי שתיק וגם אלו החמשים לא הוה מחזיר אם היה רוצה להחזיק בממונו של זה שלא כדין ובודאי קושט' קאמר.
ד ואם תובעו חבירו מנה והוא כופר בכל ועדים מעידים אותו שחייב לו חמשים ישלם חמשים ועל שאר החמשים חייב לישבע ג"כ מן התורה מק"ו שאם על הודאות פיו במקצת חייבתו התורה שבועה ק"ו שחייבתו שבועה ע"פ העדאת עדים דהא בהרבה עניינים מחייבין ליה יותר ע"פ העדאת עדים מע"פ הודאות פיו כגון קנס ומיתה ופסול רשעה וכיוצא בהן הרבה עניינים וי"א דוקא כשהעדים מעידים אותו על פה ובלא קנין אז מחייבינן ליה שבועה אבל אם כתבו עדותן בשטר או שיש כאן קנין אין העדים מחייבין אותו שבועה דשטר או קנין הוי כמו הילך ובהילך יתבאר לקמן שאינו חייב שבועה ויש מי שחולק ע"ל ריש סי' פ"ז, בד"א דבהעדאת עדים במקצת מאמינים אותו בשבועה על השאר כשתבעו מנה של מלוה שהלוה לו דאע"פי שכפר בכל והעדים מעידים אותו בנ' לא הוחזק כפרן בכך דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אמרינן מפני שלא היה לו לשלם עכשיו וחשש שמא יכפוהו אשתמוטי קא משתמיט וכפר עד שיהיו לו מעות שישלם אבל אם תובעו פקדון שנתן לו חפצי' שוים מנה בפקדון והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידין עליו שראו עכשיו בידו מאותן חפצים שוים ב' זוז הרי הוחזק כפרן שבקש לגזול את המפקיד ונעשה גזלן ופסול לשבועה והתובע נשבע ונוטל כדין כל הפסולים שיתבאר לפנינו בע"ה דשכנגדו נשבע ונוטל. ודוקא כשמעידין שראו אותם בידו או בביתו בשעה שכפר אותם אבל אם אינן מעידין שראו אותם בשעת הכפירה אלא שמעידין שיודעים שנפקד מקצת הפקדון בידו לא נעשה כפרן שכפר בכל ואינו פסול לשבועה דאמרינן שמא טמן אותו במקום אחד ושכח וכופר בכל כדי שיחפש אחריו וכשימצאנו יחזירהו לו הילכך ישבע על השאר ויפטר לפיכך אם היה הפקדון דבר שמותר לשלוח בו יד כגון שהושלשו בידו מעות להשביחן לטובת המפקיד והוא אינו חייב באחריותן ובא המפקיד ותבעו וכפר בכל ובאו עדים והעידו על מקצת הפקדון אע"פי שלא ראוהו בשעת הכפירה אלא בשעה שנפקד אצלו או שהודה בפניהם ואמר אתם עדי הרי זה מחוייב שבועה על המותר מה שלא העידו עליו העדים ואינו יכול לישבע שהרי הוחזק כפרן במקצת שהעידו עליו העדים לפיכך נשבע ונוטל דליכא למימר הכא מפני שלא היו המעו' עכשיו בידו כפר בכל להשתמט עד שיהיו לו מעות כמו גבי מלוה שהרי אינו חייב באחריותן ולמה היה לו לכפור שהרי לא יכול המפקיד לכוף אותו לפרוע עד שיבאו לידו משא"כ גבי מלוה.
ה מנה לי בידך מהלואה פלוני' כך וכך ומנה מהלוא' אחרת שהלויתיך בזמן אח"כ וכך והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה הראשונה פרעתיך כך וכך ומה לוא' השניי' פרעת בך וכך ומתו' טענות הכתות הכירו הב"ד שעדיין חייב לו' מאותן שתי הלואות כ' זהובים ה"ל כשנים מעידים אותו שיש בידו נ' זוז שהרי הב"ד הם עדי' במה שהודה שנשאר עליו וישבע מן התורה על השאר ודוקא שהכירו הב"ד שהודה שעדיין נשאר חייב לו מקצת לפי חשבונו אבל אם חייבוהו במקצת מחמת שאינו נאמן בדבריו לא מיקרי הודה במקצת ולא עדים שהעידו במקצת וע"ל סי' פ"ז סעיף ה' וסי' שמ"ד סעיף ו'.
ו לא חייבה תורה שבוע' אלא לכופר במקצת ומודה במקצת כדמשמע מאשר יאמר בי הוא זה כלומר שאומר זה הוא שאני חייב לך ולא יותר וטעמא יתבאר עוד לפנינו בע"ה אבל כופר בכל לא חייבתהו התורה לישבע דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח לכפור הכל לפי' המודה במקצת ונותנו לו מיד ואומר לו אין לך בידי אלא כך והיל' ה"ל על השאר כופר בכל ופטור משבועה מן התורה אבל חז"ל הטילו עליו שבועה והיא הנקרא שבועת היסת כלומר חכמים הסיתו הדיינים להשביעו אולי יודה ויתבאר עוד כל זה בסימן פ"ז בע"ה.
ז כבר אמרנו דכופר בכל לא חייבתו התורה שבועה לפיכ' הטוען את חבירו מנה לי בידך והשיב אין לך בידי כלום או שטוען יש לי ביד' כנגדו כסות או כלים במכיר' או בפקדון או שאחר אמת היה לך בידי ופרעתי או החזרתי או אתה חייב לי כנגדו או שטוען אתה נתתו לי במתנה או מחלתו לי כיון שכופר בכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת. ואפי' שנים מעידים שהלוהו ואינם יודעים שפרעו נאמן בשבועות היסת לומר פרעתי או יש לי בידך כנגדן או מחלתו לי וע"ל סימן פ"ז כל חלוקי דיני היסת אם הוציא התובע מידו של נתבע בעדו'. בע"כ ע"י גוים מה שתבע ממנו לא אבד מפני זה חזקתו דלאו כל כמיניה ונשבע הנתבע היסת וזה מחזיר לו מה שהוציא ממנו בעדים ואם הוציאו ממנו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא לקחתיו ממך יכול לומר לקחתיו ובדין לקחתיו ובטוען יש לי ביד' כנגדו כסות או כלים בפקדון צ"ל שיודע בבירור שהם בעין באותו שעה ביד הנפקד אבל אם אין יודע בבירור שהם בידו עתה והאי טוען נאנסו חייב זה לפרוע לו מנה וזה נשבע שנאנסו דה"ק זה שמא וזה ברי וברי עדיף, לוה ששלח למלוה סחורה שימכרנ' לו וישלח לו המעו' והמלוה מכרה ותופש המעו' בחובו הדין עמו ואפי' אם יתבע אותו הלוה אח"כ לדיני גוי' יכול לטעון בפניהם סתם דקדקתי בחשבוני ואין לך אצלי כלו' ולישבע עליו וה"מ גבי מלוה ומלוה אבל מלוה ופקדון הנפקד יכול לישבע סתם אין לך בידי כלום אבל המפקיד אינו יכול לישבע כן דשמא נאנס הפקדון וזה יש לו אצלו ההלואה אבל אם הנפקד כופר לו בפקדון יכול גם המלוה לישבע סתם דכל האומר לא הפקדת לי באומר לא נאנסתי דמי ושפיר קמשתבע וה"מ זוזי וזזו אבל זוזי ומטלטלי דבר שהנפקד צריך להחזיר בעיניה אין הנפקד יכול לושבע אין לך בידי כלום שהרי צריך שומא ומאן שם ליה אלא יטעון הדבר כצורתו לומר ישלי פקדון שלו בידי ואני תופשו בעבור שיש לי אצלו כך וכך וישבע על דבריו ואז ישומו לו הפקדון ויגבה לו חובו.
ח מנה לי בידך שגזלתני או גנבת ממני והלה אומר להד"ם אע"ג דלדברי התובע גנב או גזלן הוא אפ"ה משביעין אותו כמו בשאר תביעות בכופר בכל שבועת היסת והמודה מקצת או עד אחד מעיד שגזלו משביעין אותו שבועת התורה דאע"ג דחשיד אלאוין דממונא בגזילה וגניבה לא חשיד אשבועתא דשבועת' חמירא להו לאינשי ולא משתבע כ"כ לשיקרא.
ט מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר איני ידע אם הלויתני אם הפקדת בידי ישבע היסת שאינו יודע ויפטר ואם בא לצאת ידי שמים ישלם ואפי' אם טוען תחלה טענת ברי אין לך בידי וכשחייבוהו לישבע היסת חזר וטען איני יודע אם הלויתני או הפקדת אצלי כדי להקל בשבועתו ליפטר בשבועת איני יודע שומעין לו ונשבע שאינו יודע אם הלוהו אם לא ונפטר ואין זה טוען וחוזר וטוען כמ"ש אבל אם השיב יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם פרעתיך או אם החזרתיו לך אם לאו חייב לשלם ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת דכיון שיודע שהלוהו ה"ל למרמי אנפשיה אם החזירו אם לאו אבל אם ירצה יחרים סתם חרם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין ואם חזר אח״כ ואמר נזכרתי שפרעתיך. נאמן בשבועה.
י ואם לא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני גזלתיך או הפקדת בידי ואיני יודע אם החזרתיו לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים ישלם אבל אם בלא תביעה אמר איני יודע אם הלויתני או אם גזלתיך או אם הפקדת אצלי הואיל ואין שום אדם תובע פטור אף לצאת ידי שמים.
יא אמר לו חייב אני לך מנה והלה אומר והאי לי שאינך חייב לי כלום פטור אעפ״י שיודע בודאי שהוא חייב לו הוה כאילו מחל לו ואין זה מחילה בטעות דכיון שאמר לו אני חייב לך היה לו להשיב אל לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם.
יב לקמן יתבאר בעזרת הצור שעד אחד מביאו ג"כ לשבועה ועיקר השבועה שצריך לישבע על פי העד האחד הוא שישבע להכחיש מה שאמר העד וכשיש כאן עד אחד שמעיד עליו והוא טוען טענה להפטר ואינו יכול לישבע להכחיש מה שיאמר העד ה"ל מחוייב שבועה מן התורה ואינו יכול לישבע השבועה המוטלת עליו מן התורה לכך מחייבין אותו לשלם כיצד טענו מנה לי בידך שהלויתיך והלה אמר איני יודע אם הלויתני אם לא ועד אחד מעיד שהלוהו הרי מן הדין היה זה מחוייב שבועה להכחיש העד ולישבע שלא לוה וזה אינו יכול לישבע שהרי אומר איני יודע אם אמת הוא מה שיאמר העד אם לא ומתוך שאינו יבול לישבע משלם.
יג וכן הטוען לחבירו מנה הלויתיך והרי עד א' מעיד בדבר והלה אומר כן הוא הלויתני אבל פרעתיך או שאמ' אתה חייב לי כנגד אותו מנה אם זה העד מעיד שיודע שעדיין לא פרע אותו מנה ה"ז ג"כ מחוייב שבועה להכחיש העד בכל דבריו גם על שמעיד שלוה צרי' לי' לישבע שלא לוה ואינו יכול לישבע שהרי הוא מודה שלוה אלא שאומר פרעתי ומתוך שאינו יכול לישבע ומשלם ודוקא שיודע העד בודאי שלא פרעו בנון שמעיד שלא זזה ידו מתחת ידו או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו וקי"ל חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו אבל אם אינו יודע אם פרעו אם לא או הוא לאחר זבינו אפי' היו שנים מעידים שהיה חייב נאמן לומר פרעתי דקיימא לן המלוה חבירו בעדים או המפקיד לחבירו בעדים אין צריך פורעו בעדים וכן אינו צריך להחזירו לו בעדים וכן נאמן לומד יש לי בידך כנגדו במגו דפרעתי וכן הדין בטוען לחבירו מנה והלה כופר ואמר לא היו דברי' מעולם והביא עליו זה עד אחד והכחישו וחזר זה ואמר אין לויתי ופרעתי ביון שאם היו שנים היה מחוייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והשתא דאיכא חד סהדא הוה ליה מחוייב שבועה להכחיש העד שלא לוה ואינו יכול לישבע שהרי מודה שלוה וגם פרעתי לא יוכל לישבע שהוחזק כפרן שכבר אמר להד"ם וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לפיכך חייב לשלם וכן אם טענו חטפת חפץ שלי מידי ויש לו עד אחד שחטפו והוא אומר אין חטפתי ודידי חטפתי ה"ז מתחייב שבועה להכחיש העד שלא חטף וזה אינו יכול לישבע שכבר הודה שחטף ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. י"א דוקא בכה"ג שהעד מעיד שחטפו ממנו ואינו מעיד שבא לידו של זה בתחלה בתורת משכון ובכה"ג אבל אם מעיד שבא לידו בתורת משכון ואינו יודע כמה הלוה לו עליו נאמן המלוה בשבועתו לומר כמה הלוה עליו שאין כאן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם הואיל ומתחלה בדין ובהיתר בא לידו ויש חולקין וע"ל סימן ע"ב סעיף י"ח . מנה לי בידיך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע ה"ז ג"כ חייב שבועה על השאר מן התורה להכחיש התובע ולישבע שאינו חייב לו ומתוך שאינו יכול לישבע על השאר שהרי אומר איני יודע משלם והתובע אינו צריך לישבע אלא אם ירצה הנתבע יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין אבל אם השיבו חמשים לויתי מך ופרעתיך ונ' האחרי' איני יודע אם לויתי אם לאו אין כאן הודאה במקצת אלא כמו כופר בכל וישבע היסת שהג' פרע ושהנ' האחרים שתובעו בהם אינו יודע אם לוה אם לא ויפטר והא דאמרינן במקום שאינו יכול לישבע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ילפינן ליה מקרא דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם דהאי שניהם מיותר הוא דה"ל למיכתב שבועת יי' תהיה ותו לא שניהם למה לי אלא מיעוטה הוא ואתי למעט בין שניהם תהיה שבועת יי' דהיינו בין שני הבעלי דינים כלומר בעודן קיימים ולא בין היורשים. ופרכינן הכי דמי אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא ומה לי אבוה כלומר מאחר שהוא טוען טענת ברי למה לא ישבע כמו שאביו היה נשבע ומשנינן אלא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאביו בה"ג הוי מחוייב שבועה דהא מודה מקצת הוא והיה אמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע שאינו חייב לו להכחישו בטענתו דהא טעין שאינו יודע משלם ומיהא מיעשה רחמנא את היורשים דלא אמרינן בהו מתוך שאינו יכול לישבע למשלם ואין להקשות ה"נ נימא מ"ש יורשים מהוא עצמו למה לא נאמר ג"כ גבי יורשים מתוך שאינן יכולין לישבע משלמים בטו גבי אבוהון דבהא טעמ' דבה איכא אבוהון ה"ל לידע ולשום אל לבו כמה הלוהו וכיון שלא נתן אל לבו אמרה תורה שישלם אבל לגבי היורשים לא שייך למימר הוה להו לידע דמאי ידעי הם במילי דאבוהון משא"כ בשבועה כשטוענין ברי שאין אביהן חיי' למה לא ישבעו כמו שאביהן היה נשבע ומדאיצריכ' רחמנא למעוטי את היורשים דלא נימא בהו מתוך שאינו יכול לישבע משלם ממילא שמעינן דגבי אבוהון שהם הבעלי דינין עצמן הוי דינא מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאם גם אבותיהם פטורין קרא גבי יורשים ל"ל פשיטא שהם פטורי' כיון שאביהן פטור ומינה ילפינן בכ"מ שאינו יכול לישבע משלם.
יד אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא הובא דמחוייב שבועה מן התורה כדילפינן מקרא לעיל בסעיף הקודם אבל אם אינו חייב שבועה מן התורה שמן התודה הוא פטור בלא שבועה אלא שחכמים הטילו עליו שבועה לא אמרינן בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וה"ה כמו גבי שבועה ע"י עד אחד היכא שאין השנים מחייבי' אותו ממון אלא ע"י שבועת התובע שצריך שישבע ויטול היכא דאיכא חד סהדא דמחייבו שבועה ליפטר והוא אינו יכול לישבע נמי לא מיקראי מחוייב שבועה דנימא ביה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם.
טו יש אומרים דלא אמרינן בשבועה הבאה ע"י גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא ישבע היסת על הגלגול או מהפכה על שכנגדו בין שלא היה יכול לישבע על עיקר דתביעה הבא עליה הגלגול שצריך לשלם עיקר התביעה כין שיכול לישבע על עיקר התביעהושעל ידי גלגול אינו יכול לישבע כיצד הרי שטענו מנה והשיב לו אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע והתובע גלגל עליו דברים אחרים והשיב הנתבע על הגלגול אין לך בידי כלום אע"פי שאינו יכול לישבע על עיקר תביעה ודנין בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אין דנין כך על הגלגול אלא ישבע היסת על הגלגול או יהפכנה על שכנגדו וכן אם טענו מנה והודה לו חמשים וכפר לו חמשים וכשבא לישבע גלגל עליו דברים אחרים והשיב על הגלגול איני יודע ישבע שבועת התורה על החמשים שכפר והיסת על הגלגולים שאינו יודע בהם ויש אומרים שכיון שנתחייב שבועה מן התורה על הכפירה והוא טוען על הגלגולים אינו יודע והרי גלגול שבועה הוא דאורייתא קרינן ביה שפיר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ע"ל סימן ע"ב סעיף ב'.
טז והא דאמרינן לעיל סעיף ט' שכשהשיב הנתבע איני יודע אם פרעתיך אם לא שחייב לשלם הני מילי בלוה גופיה דהוה למרמיה אנפשיה אבל אם תבעו ליורש של הלוה אפילו אמר אני יודע שאבי היה חייב לך מלוה על פה אבל איני יודע אם פרעך אם לא פטור כיון שאם היה האב קיים היה יכול לומר פרעתי אנן נמי טענינן ליה ליורש שאביו פרע ופטור מכל ואפי' שבועת היורשים כגון שלא פקדני אבא אינו צריך לישבע שאין חיוב שבועה על היתומים אלא כדי לגבות אבל ליפטר אין צריכים לישבע וע"ל סי' ס"ט סעיף ה' דקי"ל שבכל דבור שאביהם היה נשבע ונפטר הם פטורין בלא שבועה לפיכך התובע ליורש מלוח על פה ל״ש אם אומד היורש איני יודע אם לוה אם לאו ויש עדים שלוה לא שנא אם אמר איני יודע אם פרעו אם לאו לא שנא אם אמר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא בכל עניין פטור אפילו בלא שבועה אלא שמחרים התובע כתב על כל מי שיודע שמורישו חייב לו כלום אבל אם טוען היורש טענת ודאי והודה בחמשים וכופר בחמשים ואומר יודע אני שחייב לך חמשים ולא יותר הדין הוא כשאר מודה מקצת וחייב לישבע שבועה דאורייתא ככל מודה מקצת דמ"ש.
יז כל טענת ספק אין משביעין עליה דהיאך נשבע הנתבע והתובע עצמו מסופק בדבר כיצד אמר לו כמדומה לי שיש לי אצלך מנה או מנה שהלויתיך כמדומ' לי שלא פרעתני פטור אף משבועת היסת ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחייב כיון שהתובע אומר שמא והנתבע אינו מודה לו ואומר ברי לי שאיני חייב לך וכן האומר לחבירו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודא' פיו והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר אתם עדי אינו כלום שיכול לומר משטה אני בך אבל אם טוען לחבירו הודית לי בעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים אתם עדי או אתה אמרת לעדים אתם עדי שאני חייב לו ואין העדים כאן אע"פי שהוא עצמו אינו יודע מכל מקום הוה ליה טענת ברי על פי ההודאה בעדים ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים אתם עדי ואם יהפכנה עליו ישבע הטוען שהודה לו באתם עדי ויטול וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה והוא חושד את שמעון יכול להשביעו היסת וכתב עליו מורי מהרמא"י ז"ל וכן נראה לי להורות עכ"ל ונראה לי שמשביעין אותו היסת בעל כרחו ואינו יכול להפכ' על התובע אלא או ישבע או ישלם ביון שיש רגלים לדבר נ"ל.
יח טענו שניהם ספק כגון שטוענו הלויתיך ואיני יודע מה והשיבו אמת שהלויתני וגם אני איני יודע במה כיון שאינו טוענו בודאי אלא באינו יודע אין הנתבע צריך לישבע אפי' היסת ומשלם לו מה שברור לו ויצא בו אף ידי שמים דלא אמרינן לצאת ידי שמים אלא בטוענו ברי וי"א כיון שזוכר שלוה אינו יוצא ידי שמי' עד שיתפש' עם המלוח מה שיוכל ובין כך ובין כך יכול המלוה להחרים סתם על בל מי שיודע שחייב לו ואינופורעו.
יט טענו אינו יודע במה הלויתיך אבל לפחות הלויתך ב' כסף ופרוטה שהוא כשיעור המחוייב שבועה מן דתור' כמ"ש לפנינו בע"ה או שטענו מנה והלה אומר אמת לויתי ממך ואינו יודע כמה יש לב"ד לחקור ולשאול לו אע"פ שאינך יודע הסכום מכוון אתה יודע לכל הפחות שאתה חייב לו פרוטה ואם הודה הרי הודה במקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ודוקא שמענו דבר שהוא אמוד בו ומחרים סתם על מי שלקח ממנו מה שאינו חייב לו ואם אומר אפי' פחות משוה פרוטה איני יודע בודאי ה"ז נשבע היסת ונפטר מדיני אדם וי"א אפי' לא שאלוהו הבית דין חייב לשלם שהרי אם באת לגבות ממנו הודאתו אינו פחות משוה פרוטה שהוא הפחות שבממון והרי הודה בפרוט' ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.
כ אע"ג דגבי נתבע אמרינן שיש חלוק לענין תשובת טענו ספק בין הנתבע עצמו ובין יורשו כמ"ש בסעי' י"א גבי תובע אין חלוק בין התובע עצמו ליורשיו דכמו שאין נשבעין על טענת ספק של התובע כך אין נשבעין על טענ' ספק של יורשיו כיצד אם טענו היורש סבור אני שיש לאבא מנה בידך לא שנא תובע ללוה עצמו לא שנא תובע ליורשיו אין לו עליה' שבוע' כלל אלא חרם סתם ואפי' במודה מקצת אין לו עליהם שבוע' דאדרב' ה"ז כמשיב אבידה ל"ש לתובע עצמו ל"ש ליורשיו כיון שאינו טוען ודאי מכלום אבל אם טוענו ברי לי שמנה לאבא בידך אז אם הודה במקצת נשבע שבועת התורה ואם כופר בכל נשבע היסת ל"ש אם תובע ללוה בעצמו לא שנא תובע ליורשיו ואין חלוק ביניהם אלא במשיב היורש נ' ידענא ונ' לא ידענא כדכתבינן לעיל סעי' י"ו גבי תביעת הלוה בעצמו.
כא האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה והלה אומר אין לו בידי אלא נ' י״א אע"פ ששמע מפי אביו וכיון שהוא בעצמו אינו יודע האמ' לא חוי אלא טענת ספק ופטו' אף משבוע' היסת והוה ליה כמשיב אבידה וי"א כיון ששמעו מפי אביו הם כטענת ברי וחייב לישבע שבועת התורה וע"ל סעיף כ"ג.
כב ואם אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה וברור לי כתב ידו לדברי האומר בשמע מפי אבא ומודה מקצת משביעין אותו שבועת התורה ה"נ במוצא כתוב בפנקסו אם מודה מקצת חייב שבועה דאורייתא וכופר בכל שבועת היסת.
כג טענו בספק על פי העד כגון פלו' אמר לי שנטלת משלי מנה והוא כופר אם מביא העד לפנינו ומעי' כן משביעין אותו שבועה דאורייתא על פי העד דעד אחד מחייבו שבועה מן התורה אע"פי שהתובע בעצמו אינו יודע אלא ע"פי העד אבל אם אין העד בפנינו להעיד והתובע טוען ששמע ממנו והוא עצמו אינו יודע לא מיקרי טענת ברי מה שאמ' ששמע מפי אחרים ואין משביעין על טענה זו דהוי טענת ספק וי"א דכל שאומר שהיגד לו מפי נאמן אפי' הוא קרוב שלו משביעין אותו היסת וכתב מורי מהרמא"י ז"ל שכן נ"ל להורות ודוקא שאותו שאומר ששמע מפיו אין נוגע בעדות עכ"ל.
כד האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או פרעתיך ואמר התובע השבע לי היסת והשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי ואתה רוצה להשביעיני תחלה ואחר כך תוציא שטר הפרוע ותגבה בו אומרים לו הבא השטר ואם יאמר התובע לא היה לי שטר מעולם או היה לי שטר ואבד אומרים לתובע בטל כל שטר שיש לך עליו קודם לזמן הזה ואח"כ השבעתו היסת או תחרים סתם ואחר כך צא יבקש השטר.
כה מי שפסקו לו שישבע ואמר איני נשבע עד שתבטל כל עדים שיש לך עלי מתביעה זו אין שומעין לו אע"ג דבשטר אמרינן שצריך לבטל כל שטר כו' שאני שטר שיש לו בביתו ואדם זוכר ויודע כל מה שיש לו בביתו מזכיותיו אבל הכא בעדי' אמרינן שמא יש לו עדים ואינו זוכר עכשיו ולמה יבטלנו. יתום שתבע את בעל אמו שבאו לידו מעותיו ושהודה בעצמו שהיה בידו משלו ושהיה כותב שמו עליהם והלה טוען להד"ם או שטען אמת שכתבתי שמך עליהם ולא מפני שהם שלך אלא שלא להשביע את עצמי נתכוונתי או בשביל הערמה אחרת משמע שהוא כדברו ויפטר.
סימן עו
אחד שלוה משנים בע"פ מזה מאה ומזה ר' וכל א' תובע ר' ובו ג' סעיפים:
א אחד שלוה משני' בבת אחת מזה מנה ומזה ר' והודיעוהו משל מי היה המנה ומשל מי היה הר' וכשבאי' לתובעו אומר כל אחד שלי הם הר' והוא אינו יודע איזה הוא בעל מנה ואיזה בעל הר' צריך ליתן לכל אחד ר' שכיון שהודיעוהו מתחלה איזה של ק' ואיזה של הר' הוה ליה איהו פושע בעצמו שלא דקדק בדבר ואיהו דאפסוד אנפשיה והוה ליה כאומר לויתי מאחד מכם ר' ואיני יודע מי הוא ותובעהו כל אחד בר' שצריך ליתן לכל אחד ר' ה"נ צריך ליתן לכל אחד ר' דכל כי האי מילתא דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ושקיל שאין ספק מוציא מידי ודאי וי"א אפי' אי לא תבעו ליה חייב לשלם לכל אחד ר' בבא לצאת ידי שמים במלוה על פה אבל במלוה בשטר כהאי גוונא שעש' שטר עליו מחזיק ש' והודיעוהו דשל א' ק' ושל אחד ר' נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו שכיון שנעשו שותפין בהלוא' אחת ובשיעבוד אחד וסמכו זה על זה והאמינו זה לזה בתפיש' השטר שהרי הוא יוצא מיד א"ד מהם ואותו שהשטר יוצא מתחת ידו יכול לגבות בו כל החוב בלא הרשאה והרי לא פשע הלוה בכלום ולא הוי ליה למידק ולכתוב בפנקסו מי בעל הק' ומי בעל הר' לפיכך נותן לכל א' ק' והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו וע"ל סי' ע"ז סעיף ט' וי"ט מאלו הדיני'
ב היו שנים תובעים אותו כלא אומר הלויתיך מנה והוא אומר לויתי מנה מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם צריך ליתן לכל א' מנה מפני שהוא פושע שהיה לו לזכור ממי לוח.
ג ואם לא תבע ליה אלא הוא מעצמו אומר א' מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזה פטור אף מידי שמים וי"א שלצאת ידי שמים צריך לתת מנה לכל אחד.
סימן עז
דין שנים שלוו מאחד ודין שותפי' שלוה אחד לבדו ובו י"א סעיפים:
א שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד או שקבלו פקדון ביחד בין בשטר בין בע"פ נעשו שניהם ערבי' זה לזה אע"פ שלא פירשו שהם יהיו ערבים זה בזה אלא כתבו סתם אנו פלוני ופלו' לוינו מפלוני מנה אפ"ה אחראין וערבאין זה לזה ודבר זה למדו מקרא דכתיב גבי קרבן שבועת הפקדון וכחש בעמיתו בלשון יחיד משמע כשנשבע למפקיר אחד שהפקיד אצלו הוא לבדו וכחש בו ואם היה מודה היה חייב לשלם לו א"א שנפטר בשבועה זו שכפר אז חייב קרבן שבועה אבל אם המפקידי' הם שנים ותבעו אחד מהם וכחש ונשבע לו אינו חייב קרבן שבוע' מפני שלא היה צריך לישבע לו שאף אם היה מודה לו לא היה צריך לתת לו הפקדון אפי' חלקו עד שיבא חבירו עמו כמ"ש בעזרת השם בסעיף ט' וש"מ שאחד שנשתעבד לשנים לא יתחלק השיעבוד שיהיה משועבד לכל אחד לבדו אלא חל עליו שיעביד שניה יחד ה"ה נמי שנים שנשתעבדו יחד כגון שלוו או שקבלו פקדון כאחד אין השיעבוד מתחלק על כל אחד לבדו על חלקו שיוכל כל אחד לומר לא נתחייבתי אני אלא במחצית וזממון לא אמרינן הכי אלא שניהם נשתעבדו יחד וכל אחד ושתעבד בעדו ובעד חבירו להיות ערבים זה לזה בכל דין ערב בעד חבירו מיהו בסתם לא נעשו ערבים קבלנים זה לזה אלא כסתם ערב שאם לא ימצא נכסים לאחד מהם בעד חלקו גובה מחבידו הכל אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה אלא גובה מכל א' החצי שהיא מוטל עליו אא"כ פירשו בפירוש שהם ערבים קבלנים זה לזה שאז תבין לאיזה מהם שירצה ואם פרע א' מהם כל החוב אע"פ שלא הרשהו חבירו לפרוע חוזר וגובה מחכירו חלקו ואין חבירו יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את או למה פרעת שלא בהרשאתו כדאמרינן בשאר ערב סתם אלא כיון שלוו יחד הוי כמו הרשהו וחייב להחזיר לו כל מה שפרע בעדו ואין זה בכלל הפורע חובו של חבירו שיתבאר לפנינו בעזרת השם מיהו טענת אני פרעתי כבר למלוה וכה"ג כל מה שיכול לטעון כל לוה כנגד ערב סתם גם זה יוכל לטעון.
ב שותפין שלוה אחד מהם לצורך השותפות השני משועבד במה שלוה חבירו אע"פ שלא היה עמו בקנין בשעת ההלוא' ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שיתפו היה לצורך השותפות שאז אע"פ שרא היה בשעת ההלוא' ואע"פ שלא באה ההלוא' לתוך השותפות משתעבד דלא גרע משלוחו שהשותפין הם כשלוחים זה לזה ונעשה כערב בעדו אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא לוה חבירו הלואה זו לצורך השותפות אין הודאות שותפו שאומר שלקחו לצורך השותפות מזיקו לכלום שהוא אינו נאמן עליו דנוגע בעדות הוא עד שיתברר הדבר ע"י עדים כשרים שלצורך השותפות ליה מה שלוה זהו דעת הרמ"בן אבל הרא״ש אומר דלעולם לא חל השיעבוד על השותף השני דהיאך ישתעבד זה במאמרו של זה ואע"פי שזה השותף בעצמו מודה שיודע שלצורך השותפות לוה חבירו מה שלוה או אפי' שעדי' מעידים שלצורך השותפות לוה ויש עדים שבא לתוך השותפות אלא שטוען כבר חלקנו או כבר נטל הוא חלקו ואין לו אצלי כלום אינו צרי' לשלם שאין עליו דין ערב שאינו משתבע' כלל אא"כ היה עדיין ממון השותפות ביד השותף השני אז יגבה המלוה חובו מאותו ממון מחלקו של הלוה מדרכי נתן מ"מ אם יש כאן עדים שהלואה זו באה לתוך השותפות ועדיין היא בעין ואי אפשר לשום אחד מן השותפין להכחיש כגון שהיא סחורה מסויימת אע"פ שכבר חלקו או שטוען זה שאין לחבירו כלום בתוך השותפות חייב להחזיר' זהו הנ"ל לפי דעת הרא"ש אך מורי מהרמא"י ז"ל כת' כאן בהג"ה וז"ל וי"א דאם לא נתברר הדבר בעדים רק שהשותף מודה אין צריך לשלם אא"כ היה ממונו בשותפות שאז המלוה גובה מחלק הלוה וכן נ"ל להורות עכ״ל הרי שהוא מחלק בין נתברר ע"י עדים להידה השותף ומשמע שר"ל שהשותף הנתבע מודה שמה שלוה חבירו לצורך השותפות לוה דאין ר"ל שהשותף שלוה מודה כן פשיטא זה שאין צריך לשלם דלאו כל כמיניה וליכא דחולק על זה דנוגע בעדות היא אלא ע"כ השותף הנתבע קאמר ועלה קאמר אם לא נתברר בעדים כו' דמשמע הא דתברר בעדים שמה שלוה השותף לצורך השותפות לוה חייב השותף הנתבע לשלם ולפי טעם הרא"ש שאין השותף משתעבד במאמר חבירו כל זמן שהוא עצמו לא היה בשיעבוד כו' יש לתמוה על מורו ז"ל מ"ש הודה השותף מ"ש נתברר ע"י עדים דאע"ג שיעידו העדים שהיו במעמד כשלוה זה ושמעו שאמר שלצור' השותפו' לוה או אפי' שיעידו שבאה ההלואה או הסחור' בתוך השותפות אלא שעכשיו אינה בעין מה בכך הא לא משתעבד זה במאמר חבירו לפי דעת הרא"ש וגם אין לפרש דעת מורי ז"ל שמה שאמר דאם נתברר בעדים כו' שחייב השותף הנתבע לשלם ר"ל שהעדים מעידים שמשמעו מפי השותף זה שהוא אמר לחבירו שילך וילוה מפלוני לצור' השותפות וא"כ נעשה זה כשלוחו ולפיכך מחייבו לשלם ודבותיה מה שאמר רק שהשותף מודה ר"ל נמי שהשותף מודה שבצוויו ושליחותו לוה חבירו מה שלוה דא"כ אמאי א"צ לשל' אפי' לפי דעת הרא"ש דהא כיון ד דשלוחו הוא ודאי נשתעבד במאמרו של חבירו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי ובכה"ג אין חלוק בין נתברר ע"י עדי' להוד' מעצמו וצ"ע. ואיפש' לי לי לומר שהוא דעת הרמ"בן שהבאתי בתחלת סעיף זה שאמ' שאם השות' מודה או שיתברר ע"י עדים שמה שלוה שותפו לוה לצורך השותפות חייב לשלם אפי' לא באה הלואה זו לשותפות מעולם מטעמא דשותפין שלוחים זה לזה ומיד שלוה נשתעבד מדין ערב ועל זה חולקין הי"א וס"ל כהרמ"בן בחדא דשותף משתעבד במאמר חבירו ודלא כהר"אש אבל פליגי בחדא וס"ל דאינו משתעב' עד שתבא ההלואה לתוך עסק השותפות ומשמע לי שגם הר"אש יודה בזה שהרי לא כת' בתשובה אלא שאין שמעון משתעבד במאמר ראובן ומשמע הא יש כאן יותר ממאמר כגון זה שקבל הלואה לתוך השותפות מודה דמשתעבד נ"ל ובזה יש לחלק בין נתברר ע"י עדים להודה מעצמו דכשנתברר ע"י עדי' שבהסכמת השותף ובצוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות ואח"כ טוען זה שלא באה ההלואה לצורך השותפות ולא נשתעבד מעולם אינו נאמן וחייב לשלם מדין ערב אפי' אין לחבידו עכשיו בתוך השותפות בלום אמרינן מסתמא שליח עושה שליחותו ובודאי בא לתוך השותפות ונשאר עליו דין ערב אבל אם לא נתברר בעדי' רק השותף מודה שבהסכמתו וצוויו לוה לצורך השותפות אם מודה ג"כ שההלוא' זו באה לתוך השותפות אע"פ שטוען שעכשיו אין לחבירו כלום אצלו חייב לשלם מדין ערב שהרי מיד שבאה הלוא' זו לתוך השותפות חל עליו דין ערבות אבל אם טוען שמעולם לא באה לתוך השותפות א"צ לשלם דנאמן הוא לומר שלא באה לתוך השותפות כמגו דאי בעי אמר מתחל' מעול' לא הסכמתי עמו שילוה הלואה זו לצורך השותפות ושלא ברשותי לוה וא"צ לשלם כשטוען שאין לחבירו עוד שום דבר בתוך השותפות שהרי לא בא עליו דין ערב מעולם זהו הנ"ל דעת הי"א שהביא מורי ז"ל ואינו דעת הרא״ש זכרונו לברכה ועל זה כתב מורי זכרונו לברכה שכן נראה לו להודות וכן דעתו נוטה להורות כמו שפירשתי דעת הי"א. ונ"ל עוד שהשותף עצמו שלוה לעולם צריך לשלם הכל דאע"ג שהמלוה מודה שלצורך השותפות הלוה לו לא אמרינן שעל חצי ההלוא' לא נעשה אלא ערב וצריך לתבוע השותף השני תחלה וכיון שהוא כופר ונשבע נפטר זה מערבות ולא אמרינן הכי שהרי זה מודה שלוה לצרכו והוא נעשה ערב בעדו וצריך לשלם הכל ע"י הודאתו שלצורך השותפות לוה דאם ראובן מודה לשמעון שיודע שלוי לוה ממגו והוא נעשה ערב בשבילו ולוי כופר בהלואתו אטו יפטר גם ראובן מערבותו שהרי מודה שלוי לוה והוא נעשה ערב והודא' בעל דהדין כמא' עדים דמי נ"ל.
ג ב' שערבו בעד א' כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע כל החוב מאיזה מהן שירצה ואם לא ימצא לאחד מהם כדי כל החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב אע"ג דבשנים שלוו מא' אמרינן בסעיף א' שאינו גובה מכל א' אלא חלקו שאינם בערבי' קבלנים אלא כסתם ערבים ב' שערבו שאני שכיון שהלוה הוא א' אין הערבות חל לחצאין שהרי הם לא נתחייבו מחמת שום דבר שלקחו ממנו שנאמר שהמלוה נתן או הפקיד לכל א' חציו אלא הלוה ללוה הכל והערבים לבטחון כעין משכון הם לפיכך אין השיעבוד חל עליהם לחצאין אבל ב' שלוו כאחד נוכל לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעד חבירו ומשום הכי לא יפרע הבל מאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון שכל אחד שנעשה לוה מחצי המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה חבירו ע"י ערב לא יפר' מן הערב תחלה.
ד ראובן שהוצרך ללות מנה משמעון ולא רצה להלוותו עד שיכנסו יהוד' ולוי ערבים והעני ראובן וגבה שמעון כל חובו מלוי וחזר לוי לתבוע מחצית המנה מיהודה וטען יהודה לא נכנסתי ערב בזה הממון לך אלא לראובן שפייסני ליכנס עמו בחוב בשטר והרי נתחייבנו שלשתינו לשמעון וא"כ איני חייב לך אלא השליש שנתחייבתי בו לשמעון והמותר תפסיד אין שומעין לו שכיון שהמלוה היה יכול לגבות החצי האחד מיהודה כמו מלוי על דעת כן נכנסו לערבון מתחלה שאם יעני ראובן שיפר' כל אחד וא חד מחצה וכיון שפרע לוי הכל חוזר וגובה מיחוד' החצי שפרע בשבילו.
ה ראובן שתובע משני' שלוו ממנו כאחד וכפר א' והודה השני שלוו שניהם ממנו בתורת שותפו' ה"ז נתחייב בכל אבל אין מקבלין עדותו על חבירו להיותו בעד אחד ולחייבו שבועה דאורייתא מפני שהוא נוגע בעדות וכן אם היו הנתבעין שלשה וכפר א' והודו השנים כל א' עליו ועל עצמו אינם נחשבים כב' עדים לחייבו ממון על פיהם מפני שהם נוגעין בעדותן אבל אם הוצי' ראובן שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך ממון וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה אם כל א' וא' כתוב עליו סך ידוע בפני עצמו בתוך השטר ואין ביניהם שותפות הרי הם מעידין זה על זה ואין חוששין לגומלין לנו שאין א' מהם נוגע בעדות של חבירו וע"ל סימן ל"ח סעיף ד' ה"ו.
ו כבר אמרנו בסעיף א' דב' שלוו כא' כל א' אינו משתעבד להיות לוה אלא על החצי ועל החצי השני אינו נעשה אלא ערב סתם ואינו יכול לתובעו ממנו עד שיתבע את חבירו תחלה ואח"כ יתבע את זה מדין ערב לפיכך ה"ה שנים שלוו מאחד בשטר א' ומחל המלוה לא' מהם לא מחל אלא חלקו דהיינו החצי שהיה יכול לתובעו בעדו אבל חלק חבירו לא מחל וגובה חצי האחר מן השני ואם אין לו חוזר על זה בעד חצי השני מדין ערב וה"מ שלוו בסתם אבל אם נעשו בפירוש ערבים קבלנים זה בעד זה ומחל לא' מהן מחל כל החוב וגם השני פטור שכיון שיכול לתבוע כל אחד בעד כל החוב גם כשמחל לו מחלו כולו מיהו אפי' בקבלנים אם פרע האחד חצי החוב וכתב התובע התקבלתי חצי החוב ומחל לו על כל התביעה שיש לו עליו מחמת שטר חוב זה אין חלק חבירו נמחל בזה שלא מחל לו אלא על הערבות קבלנות שהיה לו עליו בעד חבירו אבל עיקר החוב לא מחל לחבירו.
ז ואחד שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול ואפי' שניהם כתובים בשטר אחד ונתפשר הלוה עם אחד מהם לא יוכל השני לומר כבר הודית שאתה חייב לנו תתפשר גם עמדי רק יוכר הנתבע לטעון כנגד זה כל מה שיוכל ויאמר לזה ויתרתי ונגדך אינני מוותר.
ח אע"ג שאמרנו בסעיף ו' כשנעשו ערבים קבלנים זה לזה כיון שיוכל לתבוע כל החוב מאחד אם מחל לאחד מהן כל החוב מחול וגם השני פטור לא אמרנו אלא בשנים שלוו יחד כיון שמחל עיקר שיעבוד חוב זה כולו מחול אבל ב' שנעשו עחבים בשביל א' אע"פ שיוכל גם כן לתבוע אחד מהם בעד כל החוב כמו שכתבנו בסעיף ג' אפי' הכי אם פטר המלוה את אחד מהם מן הערבות י"א שיכול לגבות עדיין כל החוב מן הלוה או מן הערב השני שכיון שעיקר שיעבוד החוב שעל הלוה לא מחל עדיין שיעבוד החוב שעל הלוה ושעבוד שעל הערב השני קיים ויכול לגבות מהם וע"ל סוף סימן קל"ב.
ט כבר כתבנו בסעי' א' דילפינן מקרא דוכחש בעמיתו דשנים שהלוו או הפקידו לא' ובא א' מהם ליטול חלקו אין שומעין לו עד שיבא חבירו עמו אבל אחז"ל ה"מ שבא הא' ואין חבירו עמו בעיר או שיש חבירו עמו בעיר ולא שמע שבא זה ותובע הפקדון מן הנפקד או מן המלוה אבל אם יש חבירו גם כן בעיר ושמע שזה תובע ולא בא הוא יכול המלוה או הנפקד לתת הכל לזה שתובע דכיון דידע דהאי תובע ולא אתא ש"מ לא קפדי אהדדי וניחא ליה במאי דעביד האי ושליחותיה קעביד וצריך לדון עמו על הכל מ"מ אם טוען הלוה אחר שיצא חייב או שאין ביניהם דין אלא שמודה חובו לו ולשותפו וטוען שאינו רוצה ליתן לזה אלא חלקו וחלק שותפו יתן ביד ב"ד הרשות בידו ואם אין חבירו בעיר אע"פ שאינו צריך לדון עמו עד שיביא חבירו צריך לדון עמו על חלקו אבל על חלק חבירו א"צ לדון עמו עד שיבא הרשאה וכל זה מיירי דוקא בשנים שהלוו או הפקידו ביחד אבל מי שהפקיד ביד אח ומת והניח שני בנים ובא א' מהן נותנין חלקו וע"ל סי' רצ"ט מאלו הדינים.
י א' שלוה משנים ונכתב השטר בשם א' מהם אם בא אותו שנכתב השטר על שמו יכול לגבות ממנו כל החוב אפי' בלא הרשאה מחבירו שכיון שזה האמינו השטר וגם הוא כתב בו ודאי שליחותיה קעביד אבל אם בא אותו שלא נכתב על שמו יוכל לדחותו ולומ' לו לא נתחייבתי לך כלום עד שיביא הרשאה מחבירו ואם השטר נכתב על שניהם כל א' מהם שיבא והשטר בידו יכול לגבות כולו ואינו יכול לדחותו כיון שחבירו האמינו על השטר ודאי שליחותי' קעביד.
יא איש ואשתו שלוו מא' היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה שהיא לענין חצי החוב כאלו ליותה בפני עצמ' ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרין ונפרעין ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך החצי סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר לווין שלוו ביחד עכ"ל הטור והש"ע ג"כ הביאו בסתם לפסק הלכה ותמיהני מאד דודאי נגד המלוה ושאר בעל חוב טעמא דמסתבר הוא שיהו כשאר שני לווין ביחד דאמרינן שעל מנת כן נכנסה היא עמו בשטר ומחלה על כתובתה שיגבה המלוה ממנה החצי כדי שילוו לבעלה שישא ויתן להחיות' אבל נגד הבעל ויורשיו שיהיו חוזרין ונפרעין ממנה החצי אם פרעו וגם אם הבעל קיים שלא תהא נאמנת אלא במגו מ"ט דהא ודאי מסתמא אע"פ שנכנסה עמו בשטר הוא לקח כל המעות לידו ונשא ונתן עמהם ולמה יגבו לה אחרי כן מכתובתה לכך נ"ל דבעל התרומות והרי"ף אשר מהם לוקח מקור דין זה לא מיירו אלא במקום שהנשים נושאות ונותנות במעות בפני עצמן אבל במדינות אלו שברוב פעמים נכנסות הנשים עם בעליהן בשטרי חובות והבעל נושא ונותן עם כל המעות אם הבעל ויורשיו פרעו אותן החובות ונשאר עוד אחרי כן כדי כל הכתובה ודאי היא גובה כל כתובתה ואין מנכין לה כלום כן נ"ל הלכה למעשה. ראובן היה חייב לשמעון מנה ואח"כ בא הוא ואשתו ולוו מנה מלוי ונפטר ראובן ובאת אשתו וגבתה כתובתה קודם שהגבו לשמעון חובו מפני שהיא היתה קודמת לו ולא נשאר אח"כ כלום מנכסי ראובן להגבות לבעלה לחובותיו ובא לוי וגובה מהאלמנה המנה שלוותה ממנו עם בעלה דה"ל איהי לוה בעצמה בעד החצי וגם היא נעשית ערב בעד החצי השני בדין שנים שלוו ואח"כ בא שמעון ורוצה לטרוף מלוי מחמת שהוא מוקדם לו אצל נכסי ראובן אין שומעין לו לפי שלוי לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי אשתו שהיא גבתה נכסי ראובן מחמת שהיא קודמת לשמעון בנכסי ראובן ראובן שכתב לבנו ואשתו בית וכתב שלא יגבו אלא שניהם ביחד ומת הבן אשת הבן גובה כתובתה ממנה דלשון יחד שכתב לא בא למעט אם מת האחד אלא שלא יגבה כל אחד המחצה ועיין בלבוש הבוץ וארגמן סימן ק"א סעיף ז'
סימן עח
הטוען שפרע תוך הזמן ובו ז' סעיפים:
א חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ולואי שיפרענו בזמנו דקשה להוציא לפיכך הקובע זמן לחבירו לפרוע לו חובו ובא זה תוך הזמן ותובעו ואמר ליה פרעתיך אונו נאמן דודאי לא פרע תוך זמנו וה"ה דלא יכול למימר מחלת לי דליכא מגו דפרעתי וכיון שעדיין לא הגיע זמנו לפרוע ודאי לא מחלו לו ואפי' מיתמי גובה כגון שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים אפילו קטנים נפרעין מהן בלא שבועה אע"ג דקי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה היינו במקום אחר שיש לחוש שמא התפישו צררי אבל הכא ליכא למיחש להכי שאין אדם מתפיש צררי אא"כ זה נוגשו לפרוע ובתוך הזמן אינו יכול לנונשו וכל זמן שעדיין לא הגיע זמנו ואינו יכול לנוגשו ודאי ג"כ לא התפישו צררי לפיכך גובה בלא שבועה אם היה מלוה בשטר או אפי' מלוה ע"פ והעמיד את אביה' בדין ונתקבל העדות פניו גובה מיתומים קטנים שאם לא נתקבלה עדות בפני אביהם אין מקבלין העדות לאחר מותו בעוד היתומים קטנים שאין מקבלי' העדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי דאילו במלוה בשטר אפי' לא העמיד אביהם בדין גובה שאין צריך אלא לקיים השטר וקי"ל מקיימין את השטר אפילו שלא בפני בעל דין לפיכך ה"נ מקיימין השטר אע"פ שהיתומים קטנים משא"כ במלוה ע"פ דמלוה ע"פ נמי איתא להאי דינא שגובין מהיתומים אפי' קטנים אם מת תוך זמנו ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעת הזמן שאם אין עדים היה אביהם נאמן לומר פרעתי בשבועת היסת במגו דלהד"ם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו וכל שהיה אביו נאמן לומד פרעתי אין גובין מן היתומים דטוענין ליתומים כמו שיתבאר עוד בע"ה ואם תבעו תחלה תוך זמנו ואמר ליה פרעתיך דאמרינן שאינו נאמן ומחייבין אותו לפרוע וחזר ותובעו אח"כ אחר זמנו ואמר לו השת' פרעתיך אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן לממון זה י"א דלא אמרינן חזקה זו שאין אדם פורע כו' אלא במלוה דלהוצא' ניתנה אבל בפקדון אפילו היו מעותיו מופקדין אצלו ועוסק בהן לצורך אחרים הרי זה כשאר פקדון ויכול אדם לומר החזרתיו אפילו תוך זמנו שדרך להחזירו בכל עת שירצה המפקיד ושכירות הואיל ואינו משתלמת אלא לבסוף דינו כהלואה ואינו נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן מיהו אם שכרו לכתוב ספר תורה ובכ"הג מילתא דמתפרד כל קונטרי' זמנו מיד הוא ויכול לומר על בל קונטריס פרעתי וכל כיוצא בזה במלאכה המתפרדת.
ב אם מת הלוה בתוך הזמן ובא זה לטרוף במלוה בשטר מן הלקוחות לרמב"ן א"צ שבועה כמו מיתמי וי"א דעדיפי לקוחות מיתמי ואינו גובה מן הלקוחת בלא שבועה דביתמי אמרינן אם אית' דהוה פרע הוה פקד בעידן דמית דחייש לטובת היתומים ולכך גובה מהם בלא שבועה אבל גבי לקוחות לא איכפת ליה ושמא פרע ולא הפקיד לכך צריך שבועה ואם הלוה חי וטוען שפרעו תוך זמנו י"א כיון שמכחישו על פניו צריך ומלוה לישבע שלא פרעו וגובה וי"א שא"צ שבועה.
ג תבעו ביום שנשלם בו הזמן ואמר ליה פרעתיך היום אם היא מלוה ע"פ נאמן בשבועת היסת דעביד איניש דפרע ביום מישלים זימניה ואם היא מלוה בשטר דינו כמלוה בשטר שלא קבע לו זמן וי"א דהא דאמרינן בתובעו ביום שנשלם בו הזמן ואמר ליה פרעתיך דנאמן ה"מ כשתובעו בסוף היום אבל קודם לכן אינו נאמן אפי' בשבועת היסת דחזקה בו' וכי אמר בסיף היו פרעתיך בסוף זמני נאמן בשבועת היסת דמגו דפרעתיך היום וי"א דוקא דטעין איהו אבל אם מת לא טענינן כן ליתמי דכל מידי דלא שכיח לא טענינין ליתמי.
ד תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת ונפטר במגו דפרעתיך היו'.
ה נפטר הלוה תוך הזמן והוציאו יורשים כתב פרעון סתם שפרע כל חובו לראובן קודם מותו נתבאר בסי' ע"א וע"ל בסימן פ"ד סעיף ב' וסימן פ"ה סעיף א'.
ו מי שיש לו שטר על חבירו לפורעו לזמן פלו' ואבד ממנו ובא ותובעו תוך זמנו וכן אם השטר יוצא מתחת ידי אחר וזה תובעו בתוך זמנו והלה טוען ממני נפל ופרעתיו לא אמרינן בכה"ג אין אדם פורע בתוך זמנו הואיל ואיתרע ליה שטרא בנפילה ע"ל סי' מ"א.
ז הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אע"פ דק"ל סתם הלואה זמנה ל' יום נאמן לומר פרעתיך תוך ל' יום דעביד איניש בסתם הלואה אי' איתרמי ליה זוזי דפרעי' תוך ל' יום.
סימן עט
דין האומר לא לויתי וחלוק שבין צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ובו י"ד סעיפים.
א הטוען את חבירו בב"ד מנה הלויתיך והלה אומר בפני ב"ד להד"ם ובאו עדי' שהלוהו ופרעו והמלו' אומר לא נתפרעתי הרי זה חייב לשל' שכל האומר לא לויתי באומר לא פרעתי דמי שכיון שלא לוה לפי דבריו היאך פרע ונאמן כל אדם על עצמו יותר ממאה עדים ומה שהוא אומר לא לוה הרי הוכחש בעדי' וחייב לשלם ואין המלוה צריך לישבע הואיל וזה הוחזק כפרן ואפי' אם לאחר שפרעו חוזר זה ותובעו ואומר פרעתיך שני פעמים אין משביעין אותו היסת על טענ' זו הואיל והוחזק כפרן לממון זה.
ב התובע מחבירו מנה בב"ד והשיב לו יתכן שאתה חייב לי במו כן המעות שאתה תובע ממני יש מי שאומר דהוה כאומר יתכן שאת' חייב לי ואני איני חייב לך והרי כפר וכאומר לא פרעתי דמי.
ג מי שהוד' בב"ד שחייב לזה התובע מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי אלו עדים שפרעתי הרי עדות זו מועלת ועושים על פיהם שהרי זה לא הכחיש עדות' ואינו כאומר לא לויתי מעולם ודוקא שטוען נזכרתי שפרעתי קודם שבאו העדים אבל אם באו העדים תחלה ואמרו שפרעו שוב אינו נאמן לומר שפרעו דהא הוא הודה שחייב לו ושלא פרעו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ועכשיו מפני ששבע מן העדים הוא אומר כן ואם יכול לומר טעיתי בהודאה במקום שיש מגו ע"ל סי' פ"א סעי' כ"ג וסימן זה סעיף י"ד.
ד אמר לו בפני ב"ד מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו עדים שמנה לו מנה אע"פ שאינם יודעים אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה הרי זה הוחזק כפרן ואם יטעון אחר כך דרך מתנה נתנם לי או דרך פרעון שהיה חייב לי אינו נאמן וכ"ש אם אמר פרעתי אחר כך שאינו נאמן דהא כבר כפר הכל אבל אם טוען מתחלה אמת שקבלתי ממך מנה בפני פלוני פלוני אבל במתנה היו או בפרעון חובי היו או פרעתי נאמן כיון שאינו מכחיש העדים ונשבע היסת ונפטר ודוקא שלא ידעו העדים אם דרך הלוא' או דרך מתנה היו אבל אם הזמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וזה טוען לא היו דברים מעולם ודאי זה הוחזק כפרן על פי העדים אבל אם טוען אני לא קבלתים ממנו אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא' ממנו הודיתי לו כל אמר משה כדי להוציא חובי ולא חששתי להודות לו שהיו דרך הלואה כיון שלא ראיתי עדים טענתו טענ' ונשבע היסת ונפט'.
ה טענו בב"ד מנה לי בידך והשיב להד"ם ובאו עדים ודעידו שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הרי זה הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם ואין המלוה צריך לישבע הואיל והוחזק כפרן ודוק' לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר דבתביעת ממון אחר נאמן בשבועתו כשאר כל אדם.
ו וכן אם טען מתחלה לא היו דברים מעולם והוציא דמלוה שטר בעדים שהלוהו הוחזק כפרן ואין המלוה צריך לישבע אפי' אם אין נאמנות בשטר.
ז וכן נמי אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו והשיב הלוה לה' דם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים והעידו שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם ואינו נאמן לומר שוב פרעתי דהא לדבריו לא לוה והיאך יפרע עד שיודה לו בעל דינו או שיביא עדים שפרע בפניכם.
ח כל מי שהוחזק כפרן שכנגדו נוטלו לו בלא שבועה ואם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין.
ט אינו מוחזק כפרן אלא אם כן כפר בב"ד ובאו שני עדים והכחישוהו אבל הטוען לא היו דברים מעולם וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע חזר וטען לויתי ופרעתי או איני יודע או שטען מתחלה איני יודע וחוזר וטוען לויתי ופרעתי הואיל ולא הכחישוהו עדי' אלא שמדקדק בשבועתו לעשותה כתקונה אין זה חוזר וטוען ששתי הטענות באות לפוטרו ונאמן במגו דאי בעי עומד בטענתו הראשונה שאין לך מגו חשוב יותר מזה וישבע שהוא כטענתו האחרונה ויפטר דמה לו לשקר אם היה רוצה לשקר היה עומד בכפירת טענה הראשונה אלא ודאי בקושטא קמשתבע ואפי' אם הכחישו עדים נמי אם לא היתה הכפירה בבית דין לא הוחזק כפרן אם לא שתבעו בעדים חוץ לב"ד וכפר ואומר התובע לעדים שכפר בפניהם אתם עדי שטען לא לויתי ושתק הלה ואח"כ חזר ואמר פרעתיך קודם לכן אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך אח"כ נאמן שלא הוחזק כפרן כיון שלא כפר בב"ד אלא שאינו נאמן לומר שפרע קודם לכן כיון שהודה באדם עדי שלא לוה וכאומר לא פרעתיך דמי אבל אם אמר שפרע אחר כן נאמן ונשבע ונפטר.
י טענו בפני עדים מנה לי בידך ואמר ליה הן למחר א"ל בפני ב"ד תנהו לי אמר לו נתתיו לך נשבע היסת ונפטר אבל אם אמר לו למחר מעולם לא היו לך בידי והעידו עדים שהודה לו בפניהם הוחזק כפרן שכבר הודה שהיה לו בידו והודאתו מאה עדים דמי אבל אם אמר ליה למחר אין לך בידי סתם לא הוחזק כפרן שיכול לתקן דבריו ולומר אין לך בידי שאמרתי לך היינו לומר שפרעתי לך וח"ה נמי אם אמר איני חייב לך או שקר אתה דובר או שאומר איני יודע מה אתה אומר בכולן יכול לתקן דבריו ויאמר כוונתי לומר שהחזרתים לך או שפרעתי לך לך ואין זה הוחזק כפרן.
יא אמר לו מנה הלויתיך בצד עמוד פלו' והשיבו לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שראוהו שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו לא הוחזק כפרן דמילתא דלא רמיא עלי' הוא ולאו אדעתיה ונאמן לומר אח"כ אין עברתי ולא לויתי או לויתי ופרעתי ואינו כפרן בכך וכן אם אמר פרעתיך בפני פלו' ופלו' ואתו הנהו פלו' ופלו' ואמרו להד"ם וחזר ואמר לו פרעתיך בפני אחרים או ביני לבינך זה הוי נמי מילתא דלא רמיא כו' דכיון שאין חייב לפורעו בעדים אינו נותן לבו בפני מי הוא פורע ולא הוחזק כפרן ונאמן בטענ' שפרע אלא שלכתחלה צריך לברר דבריו כמ"ש לעיל סימן ע'.
יב אבל אם אמר פרעתיך מנה בסחורה פלונית שהיה השער שלה בכך וכך והביא הלה עדים שלא היתה שוה כל כך ותובע ממנו המותר וחוזר וטוען אח"כ ואומר פרעתיך או באות' סחורה או בדבר אחר הוחזק כפרן שדרך בני אדם נותני' דעתם לזכור סכום השער לפיכך גובה ממנו המלוה מה שטוען שנשאר לו חייב אותו החוב בלא שבועה.
יג הודא' שנעשית מפי בעל דין א' בפני ב"ד וכן עדות שנתקבל בב"ד על אחד הרי הוא כמלוה בשטר ולפיכ' כותבי' ונותני' אותו לבעל הדבר והוא בידו כשטר גמור ואינו יכול לטעון עליו פרעתי כל זמן שהשטר קיים בד"א כשהיה מסרב בדין ונתעצמו וישבו הב"ד ושלחו אחריו במקום הקבוע להם והביאוהו לפניהם כמ"ש בסי' ל"ט אבל שנים שבאו לדין בלי סירוב ותבע א' מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך והודה לו זה אלא שהיה הבדל מה ביניהם בין שאמרו הב"ד חייב אתה ליתן לו או צאתן לו ויצאו ואח"כ חזר ותבעו ואמר פרעתי נאמן לפי שאין המון העם מפרישים ומבדילים בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו כי הכל נראה להם לפסק דין ועביד דפרע וישבע היסת שפרעו ונפטר לפיכ' אחר שיצאו מב"ד אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית ע"י שיראו דידעתו כתובה מב"ד ביד התובע וע"ל סימן ל"ט סעיף ט"ו ואם לאחר שיצאו ואמר פרעתי באו עדים והעידו שיודעים שלא פרעו כגון שלא זזה ידו מתחת ידם וראו שלא פרעו בזה יש חלוק שאם אמרו לו ב"ד צא תן לו ויצא ואמר פרעתי והעדי' מעידים אותו שלא פרעו הרי הוחזק זה כפרן לאותי ממון מפני דלישנא צא תן לו הוא פסק דין גמור וליכא למימר אשתמוטי קאמישתמיט לפיכך כשיפסקו לו עכשיו שנית ע"פ אלו העדים שישלם ויצא שנית ובא ואמר פרעתי אע"פ שעכשיו אין עליו עדים שלא פרע אינו נאמן אפי' בשבועה על טענתו פרעתי מפני שכבר הוחזק כפרן לממון זה אבל אם לא אמרו ב"ד ארא חייב אתה ליתן לו ויצא וחזר לב"ד ואמר פרעתי אע"פ שעדים מעידים אותו שלא פרעו כי לא זזה ידו מתחת ידם אפ"ה לא הוחזק כפרן מפני דלישנא דחייב אתה ליתן לו לאו פסק דין גמור הוא אלא כאלו אמרו הב"ד הדעת הראשון נותן שחייב אתה ליתן לו ויכול להיות אם יעיינו בדין זה היטב שיפטרוהו לפיכך כשיאמר הוא פרעתי לאו לקושטא דמילתא קאמר הכי אלא סבור אישתמוטי קמישתמיטנ' עד דמעייני רבנן בדינאי ואין זה כפרן לפיכך עכשיו אם יפסקו לו ב"ד שישלם ויצא וחוזר ובא לפני ב"ד וטוען עכשיו פרעתי ואין כאן עדים שמכחישין איתו פעם שנייה הרי זה נשבע היסת שפרעו ונפטר ובצא תן לו נמי לא אמרן דהוחזק כפרן אלא כשאומרים בודאי שלא פרעו עד עכשיו כגון שיאמרו לא זזה ידו מתחת ידינו וכדאמרן אבל אם לא אמרו לא זזה ידו מתחת ידינו אלא אמרי בפנינו תבעו וא"ל פרע לי אחר שאמרו לו ב"ד צא תן לו ולא פרעו באותו פעם לא הוחזק כפרן בכך דשמא לא הועלו מעות באותו פעם ואח"כ יזדמנו לו מעות ופרעו ולא עוד אלא אפי' העיז והשיב בפניה' איני דוצה לפרוע ועכשיו היא טוען פרעתי לא הוחזק כפרן דאמרינן אישתמיטי קאמישתמיט עד שיהיו לו מעות ונשבע היסת ונפטר לפיכך בקיאי הדעת שבספרד היו נוהגין כשהודה להם אחד דבר בפני ב"ד או כשנתחייב להם א' שבועה בב"ד היו אומר לו בפני ב"ד היו לי עדים שלא יפרעני זה או שלא ישבע לי אלא בפני עדים מיוחדים.
יד בד"א דציית דינא אבל אם יצא מלפני ב"ד בסרבנות ושמתוהו או שטען בבית דין שאין בידו לפרוע והשביעוהו בב"ד עד שיזדמן לפרוע אינו נאמן שוב לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי שכל העומד בדין ומסרב כמלוה בשטר דמי לפי שיש לו קול לפיכך כותבין למלוה אפי' בלא דעת הלוה. ומי שקבל עליו בפני ב"ד לפרוע לחבירו ואח"כ בא ואמר כבר היה ה חייב לי כנגד זה החוב אינו נאמן דאילו היה כך ודאי לא היה מקבל עליו בב"ד לפרוע אע"ג שיש לו מנו שיוכל לומר פרעתי במקום חזקה אלימת' כי האי לא אמרינן מגו וטעיתי אינו נאמן דבכגון זה אדם מעיין ונזכר היטב קודם שיתרצה לעשות דבר כזה בפני ב"ד.
סימן פ
באיזה ענין טוען וחוזר וטוען ובו ב' סעיפים:
א מי שטוען בב"ד טענה א' ונתחייב בה שוב אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת את הראשונה ואפי' יש עדים על טענה השניה לא מהני דטענה הראשונה הוי כמו הודאה בבית דין וכבר אמרנו לעיל ריש סימן ע"ט דהודאת בע"ד היא יותר ממאה עדים אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי במו שאני אומר עתה אם יש במשמעות לשין שסובל זה התקון שומעין לו בד"א שלא יצא מב"ד אבל אם יצא מב"ד אין שומעין לו אפי' לתקן אות' דשמא למדוהו לתקן טענתו הראשונ' בטענת שקר אבל כל מה שטוען חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון אפי' לסתור טענתו הראשונה לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לב"ד כדי שלא ידע בעל דינו מה שירצה לטעון ויחשוב שקרי' על טענותיו להשיב בד"א שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענותיו הראשונה דוקא כשנתחייב בדין בטענתו הראשונה אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענתו הראשונה יכול לחזור ולטעון טענה אחרת אע"פ שאין מתקן בה כלום מטענתו הראשונה אלא טוען לזכות בטענה האחרת כדכתיבנא טעמא לעיל בסי' הקוד' סעיף ט' במגו דקאי על טענה הראשונה ואע"פ שאינו נותן אמתלא ותקון לטענה הראשונה ואע"פ שיצא כב מב"ד וחזר יכול לחזור רב - לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה מפטור לפטור עד שיבאו עדים שיכחישוהו וע"ל סימן ע"ט סעיף ט' אבל אם באו עדים ומכחישין טענתו הראשונה שסומך עליה שוב אינו יכול להשיב לטענה אחרת אא"כ נתן אמתלא ותיקון לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיב בזאת הטענה האחרת והוא שלא יצא מב"ד שלא למדוהו שקר וכל מה שאמרנו שאינו יכול. לחזור ולטעון דוקא לאחר בדי דבור אבל תוך כדי דבור יכול לחזור ולסתור טענתו הראשונה במו שירצה דתוך כדי דיבור נמלך הוא שטעה.
ב יש אומרי' שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון ואפילו בנותן אמתלא ואפילו לא הוכחש דאמרינן ביון דכתבי טענתו טענה בדוקא ומידק דייקי והדר כתבי לפיכך יש אומרים שלעולם יכתבו הב"ד הטענות כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון.
סימן פא
אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה אני בך ובו ל"ב סעיפים:
א אמר לחבירו מנה לי בידך ואמר ליה בפני עדים הן למחר אמר ליה תנחו לי והשיב משטה הייתי בך כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שלא היה לך בידי כן השטיתי אני בך להודות לך בדבר שלא היה לך בידי נאמן וצריך לישבע שהוא בדבריו שהיתה כוונתו להשטות בו ואפילו לא טען משטה הייתי כך אלא טען להד"ם לא הוחזק כפרן במה שהודה בבר בפני עדים שכיון שלא היתה הודאתו הודאה ממש לא נזכר דמילי דכדי לא דכירי אינשי.
ב בד"א בבריא אבל בש"מ שתבעו חבירו והוד' אינו יכול לומר אח"כ משטה הייתי בך שאין דרך האד' להשטות בשעת מיתה וה"ה אחרים שהודו לו או ששתקו לצואתו הוו בהודו לו ולא יכולין למימר אח"כ משטה היינו בו כדי שלא להכעיסו ותטרף דעתו שאין דרך בני אד' להודות חיובא בשביל זה.
ג ובבריא נמי לא אמרן דטענת משטה מהני אלא דוקא כשטען איהו גופיה אבל אי לא טען איהו אלא מודה שהודה לו בפני עדים ואמר סתם אע"פ שהודיתי לא באמ' הודיתי ואינו נותן טעם לדבריו למה הודה לא טענינן ליה אנן לומר שמא משטה היה בך שאם היה דעתו להשטות היה טוען כן אבל הטוען את חבירו כשהוא בריא מנה לי בידך והודה לו ומת ותבע את היורשים טענינן להו ליורשים שמא לא כיון אביהם אלא להשטות אע"פ שהם בעצמם אינן טוענין כן שכל מה שהיה אביהם יכול לטעון אם היה חי טענינן אנן ליתומים שמא אביה' היה טוען כך ולא אמרינן טענת משטה אלא ביחיד המודה אבל לא בציבור המודים שאין דרך ציבור להשטות. מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בניך ואני אשלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלאו הכי הוא חייב ללמוד עם בנו יכול זה לומר משטה הייתי בך והכא אפי' אי לא טעון טענינן ליה אנן דודאי זה לא כיון אלא להשטות ולרוב פשיטתו אצלו אינו טוען הוא כן.
ד יש מי שאומר שאם התובע תופש ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה לו בו אע"פ שיש עדים שהוא ממונו של זה הנתבע ואין כאן מגו לתופש אפי' הכי אין הנתבע יכול לטעון טענת השטאה שהתפיש' מוכחת שהיתה ההודאה הודאה גמורה שכיון שטרח ותפש יש בו הוכחה שלא השטה בו אלא בקושטא קתבע והיאך יטעון הנתבע שוב כמו שהשטית אתה כן הייתי משטה אני שכיון שראה שזה התאמץ כנגדו לתפוש ממנו בעל כרחו לא היה להודות לו אדרב' היה לו לומר למה אתה נוטל את שלי ואין אני חייב לך כלום.
ה לא סגי טענת השטאה אלא כשזה תבעו תחלה והוא הודה לו כמ"ש טעמ' בסעי' א' אבל אם לא תבעו זה והוא מעצמו הודה ואמר אני חייב לך מנה אינו יכול לטעון שוב משטה הייתי בך דלמה היה משטה בו חנם וע"ל סי' זה סעיף י"ד.
ו אם כשתבעו הודה בפני ב"ד או שהודה בפני עדים ויחדום לעדים בין שאמר להם הנתבע אתם עדי בהודאה זו או שאמר התובע אתם עדים ואמר הנתבע כן תהיו עדים או ששתק הנתבע שוב אין יכול לומר הנתבע משטה הייתי בך שאין זה דרך השטאה אבל יכול לטעון אח"כ פרעתי.
ז והא דמהני אתם עדי דוקא כשתבעו מנה וא"ל הן ואח"כ אמר אתם עדי ושתק לוה אבל אם אמר לו מנה לי בידך והלה שותק ואמר התובע לעדים אתם עדי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום דלא הוי שתיק' כהודאה שכשהודה לו תחלה ואמר ליה הן וכשאמר התובע אתם עדי שתק לא יכול לומר לא חששתי להשיבך דא"כ למה השיבו מתחלה הן לכך אמרי' שתיקתו הודאה היא אבל כששתק מתחלה ועד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך ולא משום הודאה שתקתי. מי שהתנה עם בחור אחד ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק ה"נ שתיקה כהודאה דמיא דהוי ליה לאב למחות כמ"ש סעיף י"ג.
ח אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זה עדות מורה ומשלם על פיהם דהשתא לא מצי אומר משטה אני בך כיון שאמרו דרך הודאה גמורה.
ט והיכא שמוד' בפני עדים כשרים הודא' גמורה וחזו ליה סהדי אחריני ותבעו אח"כ אע"ג דליתינהו לעידי הודאה כי אתו עדי ראייה ומסהדי דאודי קמי הנך מחוייב לשלם דהודאה כהלואה דמיא וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקבל להו להני סהדי אנפשיה אלא מכי חזו ליה מהימניה לאסהודי עליה גבי הודאה נמי אע"ג דלא מקבל לאחריני עליה מהמיני דמשעת הודאה איחייב עליה והני גלוי מילתא בעלמא נינהו.
י וכן הודאה בפני עד א' הוי כהלואה בפני עד א' בין לישבע ע"פ אם כפר בין לפרוע אם הודה שהוד' ולא יכול למימר מילי דכדי הוו וכיון שלא היו כאן שנים לא חששתי.
יא החביא לו עדים אחורי הגדר ואמר ליה מנה לי בידך א"ל הן א"ל רצונך שתודה לי בפני עדים והשיב לו הייתי מודה לך בפני עדים אלא שאני מתיירא שמא תכפיני שאשלם לך מיד אע"פ שהעדים שהחביא שומעים כל זה פטור שכיון שהוא לא ראה העדים אמרי' משטה היה בו דלא אסיק אדעתיה שהחביא לו שם עדים.
יב ודוקא בהודאה אבל בהלואה כל שראו עדים ההלואה אפי' בהכמנה מעידים עליה וחייב דהא ראו שהלוה לו.
יג החביא לו עדים בכילה וא"ל מנה לי בידך אמר ליה הן א"ל ערי ושכבי ליהוי סהדי עליך א"ל לא כיון שאמר לא אין הודאה הראשונה אלא דרך השטאה אמרה אבל אם שתק הויא הודאה ודוקא כי האי גוונא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים דאל"כ למה אמר האי ערי ושכבי ליהווי סהדי ע אם לא שהיו שם עדים אבל אי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה כגון שאמר אתם עדי וזה אינו רואה ואינו יודע שיש שם עדים ושתק אין הודאתו הודאה.
יד לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה בפני עדים מנה לפלוני בידי וכשתבעו אחר כך אמר ליה אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי כלומר כדי שלא אראה בעשיר הודיתי נאמן ואין חלוק בזה בין עני בין עשיר דעשירים גם כן עשויין לדבר כן כדי שלא להשביע את עצמם בין שהיה בריא כשהודה בין שהיה שכיב מרע יש אומרים שזה דוקא כשהודה כן בפני העדי' ושלא בפני התובע שכן הוא דרך הבריות לדבר שלא בפני התובע אבל אם כשהודה כן בפני העדים היה התובע עמהם אינו נאמן שוב לטעון לא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי שאין דרך לומ' כן בפניו התובע אבל אם אומר פרעתי נאמן בשבוע' היסת ויש מי שאומר שאפי' היתה ההודא' בפני התובע נאמן לטעון לא הודיתי אלא כדי שלא להשביע את עצמי דאד' עשוי שלא להשביע את עצמו אפי' הוד' בפניו בלא תביעה ולענין שבוע' אם טען תן לי המנהי שאת' חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלו' ופלו' שאמרת בפניהם שאתה חייב לי אע"פ שהוא טוען טענ' שלא להשביע את עצמו צריך לישבע היסת דדל עדים מהכא והרי זה טוענו טענת ברי שחייב לו וחייב לישבע על תביעתו אבל אם אמר ליה תן לי מנה שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי וזה טוען טענת שלא להשבי' את עצמי הרי זה הלשון של התביע' משמע שאינו טוענו ברי שהוא חייב לו אלא תובעו שמא משום שהוא אמ' לו כן וזה טוען ברי שלא להשביע את עצמי אמרתי כן אף שבועה אינו צריך ואפילו אי לא טעון טענינן ליה אנן כיון דאדם עשוי לעשות כן וע"ל סעיף כ"א וכ"ד.
טו לדעת האומר שאפילו היה התובע בפניהם יכול לטעון טענה שלא להשביע אפי' אומר התובע אתם עדי ושתק הנתבע אפי' הבי יכול לטעון אחר כך שלא להשביע הודיתי כיון שמעצמו הודה ויש חולקין מאחר שאמר התובע אתם עדי לא יוכל שוב לומר דדי שלא להשביע הודיתי דשתיקתו הוי כהודאה גמורה שאין עליה טענה.
טז טענת שלא להשביע אינה מועלת אלא כשמודה מעצמו אבל אם תבעותי והודה אינו יכול ליפטר בטענת שלא להשביע שלא היה לו להודות לטענת חבירו משום כדי שלא להשביע את עצמו אלא טענת משט' אני בך שייכא כשתובעין אותו שכן דרך להשטו' בחבירו להודות לו כשתובעו מה שאינו חייב לו וזה הכלל כשתובעין אותו שייך לומר השטא' ולא שלא להשביע וכשמוד' מעצמו שייך לומר שלא להשביע ולא השטא' לפיכך ב"ד שהכרזן על כל מי שבידו של יתומים יודיע לב"ד הוא או שלוחו והודה אחד לשליח ב"ד לא יוכל אח"כ לומר שלא להשביע הודיתי שהרי לא הוד' מעצמו שהרי היתה שם קצת תביע' גם לא יוכל לומר משטה הייתי בך שהרי לא היתה שם תביעה מבעל דבר עצמו ולא שייך למימ' הכא כמו שהשטי' בי כן השטיתי אני בך כו' דהכרזת הב"ד לאו השטאה היא.
יז מי שהודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה או שהודה בקנין או במעמד שלשתן אינו יכול לפטור עצמו לא בטענת השטא' ולא בטענת שלא להשביע שאין דרך לעשות דברים כאלה להשטאה או כדי שלא להשביע והא דאמרינן דבכתב ידו אינו יכול ליפטר עצמו בטענת השטא' או השבעה היינו דוקא בכתב יד שנתן עליו ליד חבירו אבל אם נמצא כתב ידו אצלו ששטר זה שיש לי על פלוני הוא של פלוני או שכתב שם פלוני על חפץ פלוני יכול לומר שלא להשביע את עצמי עשיתי כן וכמו שנתבאר לעיל סוף סי' ס"ה סעיף כ"ב.
יח מי שמת ונמצא כתוב בא' משטרותיו שטר זה חציו לפלוני לא זכה אותו פלוני בחצי השטר וכן אם הודה כן בפני עדים בלא קנין אע"פ שאמר להם כתבו שטר אם לא אמ' אתם עדי לא הוי הודאה.
יט אבל המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה , אע"ב שלא אמר אתם עדי הוי הודאה.
כ המודה לחבירו שהוא חייב לו או מסר לו שטר בעדי' ועדי' חתומים עליו ואחר כך נתברר הדבר שטעה לאו הודאה היא ולא אמרינן הואיל ועשה מעשה אלים כוונתו לחייב עצמו אע"פ שטעה דעשוי אדם דעביד חכי.
כא אע"פ שכשהטמין עדים אינו עדות וכן המודה מעצמו ועדים שומעין אותו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן מ"מ בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אומרים ב"ד לנתבע למה לא תתן לו מה שיש לו אצלך אם אמ' אין לו אצלי בלום אומרים לו והלא אתה אמרת בפני אלו כך וכך או הודית מעצמ' אם עמד ושלם מוטב ואם לא טען אין טוענין לו אבל אם טען משטה הייתי בו או להד"ם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור שבע היסת כמו שנתבאר וי"א שאפי' לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע"פי שהוא לא טען כן לפי שאע"פ שאדם עשוי לעשו' כן שלא להשביע אינו זוכר לטעון כן בשעת תביעה לכך טענינן ליה אנן.
כב כל מה שאדם מודה בפני ב"ד של ג' בין שהוד' מעצמו בין שתבעו אח' והודה לו אינו יכול לחזור בו ולא לטעון טענת השטאה ולא טענת השבעה אלא תוך כדי דבור דכל שבפני ב"ד אדם מדקדק במה שיאמר לו האמת
כג תבעו בחפץ והשיב אינו שלך אלא של פלוני אפי' אמר כן בפני בית דין אינו הודאה שיוציאו אותו הפלוני מידו דכי אמרי' הודאה בב"ד הודאה גמור' היא ה"מ כי מכוין לאודויי בהא מילתא אבל הכא שיחה בעלמ' הוא ולא הודאה שהרי היה יכול לומר אינו שלך ולא היה צריך לסיים דבריו אלא של פלו' לפיכ' אינו אלא שפת יתר ואינו מזיקו ויש חולקין וס"ל דהוו הודא' מיהו יוכל אח"כ לומר לשני טעיתי בהודאותי ושל אחרים הוא במגו דהחזרתיו לך אבל לא יוכל אח"כ לומר לשני טעיתי בהודאתי ושלי הוא אע"פ שיש לו מגו דהודא' פיו מהני לענין זה דהוי עליו כעדים שאינו שלו ובהודא' גמורה בפני עדים לא יוכל אח"כ לומר טעיתי אע"ג שיש לו מגו מיהו בחשבון שכתב על פנקסו יוכל לו' טעיתי אע"ג דליכ' מגו דטעו' כזה מצוי הוא וע' וע״ל סי' קכ"ו סעיף י"ג.
כד ראובן שאמר לשמעון חיי' את מנה ללוי ואמר שמעון כך ואמר ראובן אתם עדי הוי הודאה וכשיבא לוי לתובעו אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא טענ' שלא להשביע אע"פ שלא בא ראובן בהרשאת לוי ולא עוד אלא אפי' לא אמר ראובן אתם עדי אינו יכול לומר ללוי משטה אני בך שהרי לוי לא תבעו שיאמר לו שטה בו שישטה בו גם הוא בהודאתו.
כה ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם ואמר שמעון הן ולוי שתק אם אמר ראובן לעדים אתם עדי ושתק שמעון הויא הודאות שמעון הודא' לגביה דידיה אבל לגבי לוי לא הויא הודאה דמה לו ללוי להודאות שמעון ואפי' היו שמעון ולוי שותפין אין האחד מתחייב בהודאות חבירו.
כו המודה לחבירו מנה לך בידי והילך מדם חמישים ולא אמר אתם עדי יכול לומר אח"כ משטה הייתי בך לגבי החמישים האחרים שעדיין לא נתן ומה שנתן נתן.
כז המודה מעצמו לפני שכיב מרע שחייב לו מנה אינו יכול לטעון טענת שלא להשביע דלמה יאמר כן לשכיב מרע אדרבה לבריאים היה לו לומר וע"ל סעיף ב'.
כה אמר מנה לפלו' בידי ולא אמר אתם עדי וקפץ ונשבע על הודאתו ובא המלו' ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו וכן אם יטעון ויאמר שכחתי ונשבעתי כי הייתי סבור שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו כלו' אין שומעין לו דחזק' אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור ותקיע' כף הוי כשבועה ודווק' כשמוד' בדבר שנשבע או תקע כפו או איכא עדים אבל אם כופר או אמר על תנאי כך וכך נשבעתי נאמן.
כט המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך מחוב שיש לי עליך אין צ"ל אתם עדי בין היא מלוה בשטר בין שהיא מלוה ע"פ שאין שייך כאן לא טענת השטאה ולא טענת השבע' למה זה דומ' לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נגמ' בראיית' וא"צ לומר אתם עדי שהמחילה היא כפרעון וכשם שאין צריך לומר אתם עדי כך אין צ"ל כתובו שאין צ"ל כתובו אלא כשהוא מחייב עצמו בהודאתו שלא תהא עליו כמלוה בשטר אם לא שיצוה לכתוב אבל לענין מחילה ופיטור א"צ.
ל המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה ולבסוף טען שלא היה שם ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן לו בשביל קרן אם נתן הריוח בפני עדים אי נמי מודה ליה דכי יהיב ליה בשם רווחא יהיב ליה לאו כל כמיניה השתא למיחשב ליה לשם קרנא תבי ליה כוליה אע"ג דלא אמר אתם עדי מיהו אם יוכל לברר שטעה טענתו טענה ואי יהיב ליה בסתמא משתבע שבועת השותפין דלא הוה ביה רווחא ויחשוב מה שנתן לו בקרן ויש מי שאומר שאפילו נתן הריוח בפני עדים אם לא אמר אתם עדי אפי' נתנם לשם ריוח ישבע עכשיו שלא היה ריוח ובל מה שנתן לו יעלה לשם קרן.
לא ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק ועשו עליהם שטר ונשבעו שיתנו לו חצי הריוח אח"כ שאל מהם ראובן מעותיו ונתנו לו מנה שאל מהם הריוח אמרו לו כך וכך הרווחנו ולא יותר אמר ראובן לשמעון אתה אמרת לי שהרווחת' חמשים אמר לו שמעון לא אמרתי לך כלום ומפני שהיה ראובן מוחזק במנה ובשטר שלא היה כתוב בו פרעון המנה היה דינא שנשבע ראובן שכך אמר לו שמעין וכיון שכך א"ל שיתנו לו כ"ה זהובים כמו שהותנה בשטר ומפני כח השטר שהיה לו עליה' ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו ליתן לו מה שאמר עתה בא לוי ותבע לראובן שלקח מהם ריוח שלא כדין כי לא הרווחנו והוצרכתי לפרוע בכח השטר והשיב ראובן מה שלקחתי מריוח לקחתי כפי מה שאמר לי חבירך הוי דינא כיון שהלוה ראובן לשמעון ולוי בשותפו' נעשו אחראין וערבאין זה לזה והיה כח לראובן לתבוע כל החוב מאיזה מהם שירצה כמ"ש לעיל סי' ע"ז סעיף ב' והנה תבע ראובן לשמעון ונשבע ראובן ששמעון אמר לו שהרויח כ' ב"ה זהובים לחלקו ונתנו לו הואיל ונשבע ראובן שכך אמר לו שמעון הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי שפרעו לו חובו מדעת' ע"פ מאמר שמעון שאמר הוא עצמו לראובן שכך וכך הרויחו ומה שטעון לוי שהיו אנוסי' מחמת השטר אינה טענה להוציא שאינו ישל לברר.
לב ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה לו עליו מכמה שני' ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח שמעון פטור מליתן ריוח ואפי' שבועה אינו צריך שהרי אף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון החוב ואף אם אמר שמעון אח"כ אני אתן לך ריוח דברים בעלמ' הם בלא קנין ויכול לחזור בו וכיון שהוא כופר אינו צריך שבועה שהרי אף אם לא ירצ' לישבע ויוד' יכול לחזור בו ואם כן שבועה למה.
סימן פב
דין שטר אמנה ופרוע או ריבית ודין תנאי השטר והשבועה ובו י"ג סעיפים:
א מלוה שהוצי' שטר שאינו מקיים ואינו מוצא עדים לקיימו והלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי נאמן במגו דאי הוי בעו לשקר לא הוה מודה ליה שכתבו אלא הוה טעין מזוייף הוא ואפי' אי כתוב בו נאמנות אינו מועיל לו כלום לבעל השט' רשטר' דלא מקויים חספא בעלמא הוא אמאי סמכת אלוה תא איהו אמר דפרוע וה"ה גמי בכל מה שיטעון בו דבר שמבטל השטר כנון אמנה או כתבתיו ללוות בו ולא לויתי אלא נפל ממני והוא מצאו או נעשה על תנאי ולא נתקיים התנאי או שאמר קטן הייתי בשנכתב השטר נאמן במגו דאי הוה בעי משקר לא היה מודה דהאי שטר חספא בעלמא הוא אמאי קסמכת אלוה ואיהו מבטל ליה ואם אח"כ מצא המלוה עדי' לקיים השטר בב"ד הרי הוא כשאר שטרות וגובה בו.
ב ואם השטר מקויים וטוען הלוה פרעתי כולו או מקצתו והמלוה אומר לא נתפרעתי כלום אם יש בו נאמנות אינו נאמן ואפי' אם אמר השבע לי אין שומעין לו וגובה בלא שבועה ומיהו אם יש בעל חוב מאוחר ממנו לא יגבה אלא בשבועה שצריך לישבע לבעל חוב המאוחר שלא נפרע מחובו כלום ואין המוקדם יכול לומר למאוחר לא אשבע עד שתשבע שלא נפרעת מחובך דלמה ישבע זה חנם שמא ישבע המוקדם ויטול הכל אבל מחרים סתם על מי שיודע אם הבעל חוב המאוחר פרוע הוא ומשביעו בחנם ואפי' אם יש בו נאמנות מפורש לראשון שהוא מאמינו כנגד בעל חוב המאוחר אע"פ כן צריך לישבע דלאו כל כמיני' דלוה להאמין את המלוה אפי' נגד בעלי חובותיו המאוחרי' ואם אין בו נאמנות כל זמן שלא יטעון הלוה השבע לי שלא פרעתיך אין משביעין למלוה אלא אומרים ללוה זיל שלים ואם אח"כ טען ישבע לי שלא פרעתיו משביעין אותו בנקיטת חפץ ויטול שכיון שהוא נוטל בשבועתו זה הצריכוה נקיטת חפץ. והוא שיטעון הלוה ברי שהוא פרוע אבל אם בא בטענת שמא לא משבעינן ליה כלל ואפי' אם גם הלוה השיב איני יודע אם הוא פרוע מ"מ יש לו הוכחה בשטר שזה חייב לו ואם היה פרעון השטר על זמנים ולאחר שעברו מקצת זמנים אמר הלוה פרעתיך הזמנים שעברו והנחתי לך השטר משום הזמנים העתידים והמלוה אומר שלא נפרע כלום נשבע המלוה ג"כ ונוטל דהלוה איהו דאפסיד אנפשיה דה"ל לכתוב שובר או להחליף שטר אחר או למכתב הפרעון על השטר.