אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות טוען ונטען › סימן פט

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות טוען ונטען · סימן פט

סימן פח

שהשכיר נשבע ונוטל ובו ו' סעיפים:

א כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אלא נשבעין להפטר וילפינן לה מקרא דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ולקח בעליו ולא ישלם וקרא יתירא הוא דכיון דכתי' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא ידענא דשומר משתבע ונפטר ולקח בעליו ולא ישלם ל"ל ע"ל סי' פ"ז סעיף כ"ט לומר על כל הנשבעין שבתורה שמי שעליו לשלם הוא נשבע דהכי משמע קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם וכן כל מקום שיש כפירה ולא ירצה לשלם הנתבע יקח בעליו ממנו את השבוע ולא ישלם ד"ל כלו' אותו הנתבע שלא ישלם חיי' לישבע ולא התובע אבל חכמים תקנו בקצת תביעות שיהו נשבעין ונוטלין כמ"ש טעמא' בכל א' ואלו הן השכיר והנגזל והנחבל והחנוני על פנקסו ושכנגדו חשוד על השבועה.

ב השכיר כיצד שעושה מלאכה אצל ב"ה ובא ותבע שכרו וא"ל ב"ה פרעתיך והשכיר אומר לא פרעתני בין אם יאמר לו ב"ה פרעתיך כל שכרך בין אם יאמר פרעתי קצתו וקצתו עודני חייב לך נשבע השכיר כעין של תורה בנקיטת חפץ מפני שהיא שבוע' המשנה ונוטל וטעמא דתקנה תקנו חכמים להשכיר שיהא נשבע ונוטל משום דלפעמי' ישנן לב"ה פועלים הרבה והוא צריך לשלם להם לכל א' שכרו ביומו ומתוך שהם הרבה פועלים והוא יתן לכל א' שכרו הוא טרוד ונבוך ביניהם ולא יזכור לאיזה מהם נתן ולאיזה לא נתן ומתוך טרדתו יבא לומר למי שלא נתן שנתן לו ומדין התורה היה נשבע ונפטר לכך תקנו חכמים משום כדי חייהם דשכירים שאליהם ישאו את נפשם שהם ישבעו בנקיטת חפץ שלא נתן להם ויטלו כי הם זוכרים יותר שאינם טרודים וכיון שהוצרכו חז"ל לתקן תקנה זו בב"ה שיש לו שכירים הרבה לא פלוג רבנן בין פועל א' לפועלים הרבה ותקנו שאפי' אין כאן אלא פועל א' ואין הב"ה טרוד אפ"ה יהא השכיר נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ואפי' לא היה שכרו אלא פרוטה וב"ה אומר נתתיה נשבע השכיר בנקיטת חפץ כעין של תורה ונוטל ואפי' היה השכיר תובע את הקטן נשבע השכיר ונוטל שגם בזה עשו תקנה להשכיר מפני שהוא טובתו של הקטן ג"כ כדי שימצא פועלים שיעשו מלאכתו לכשיצטרך ואפי' אם מת ב"ה בו ביום ותובע השכיר את היורשים ביומו נשבע השכיר בנקיטת חפץ ונוטל מן היורשים דלא פליג רבנן ודוקא בו ביום שהוא זמן הפרעון של השכיר מן התור' שכיר יום כדינו ושכיר לילה כדינו כמ"ש לקמן סי' של"ט עשו תקנ' זו אבל לאחר שעבר זמנו חזר דינו להיות כשאר תובע שכיון שעבר זמנו ע"י סבה מה שוב אינו טרוד בתשלומי פועליו כמ"ש ודווקא לשכיר עצמו עשו תקנה זו אבל אם מת השכיר בו ביום לא עשו תקנ' ליורשיו שישבעו ויטלו דמילתא דלא שכיח' לא עשו בו תקנה וביורשים לא שייך לומר לא פלוג בינם ובין שאר פועלי' אלא הם כשאר תובעים וכן לא עשו תקנה זו אלא לגדול וישראל כשר אבל אם היה השכיר קטן או עבד או חשוד על השבוע' לא עשו לו פקנ' ובעל הבית נשבע ונפטר כדין שאר הנתבעין.

ג בד"א דנשבע השכיר ונוטל כשיש עדים ששכרו ושעשה עמו המלאכ' בו ביום אבל אם לא היו שם שני עדי' ששכרו ושעשה עמו מתוך שיכול לומר לא שכרתיך או לא עשית עמדי מלאכה יכול לומר שכרתיך ועשית עמדי מלאכה ונתתי לך שכרך וישבע ב"ה היסת אם אומר פרעתיך הכל כדין שאר כופר בכלל ואם הודה מקצת ישבע שבוע' התורה ואם יש עד א' ששכרו ושעשה עמו מלאכה ואין העד יודע אם פרעו אם לא ובעל הבית אומר שפרעו גם בזה לא עשו תקנה שישבע השכיר ויטול כיון שאין כאן אלא עד א' מ"מ אע"ג דלעיל סימן ע"ה סעיף י"ג מסקינן דכשעד א' מעיד שלוה והוא טוען שפרע ואין העד יודע אם פרע אם לא נשבע היסת ונפטר הכא לא סגי ליפטר בהיסת אלא צריך לישבע שבועה חמורה כעין של תורה וטעמא דלא דמי להא דלעיל, דלעיל גם אם הלוהו בשני עדים ואמר פרעתיך נאמן בהיסת דקי"ל המלוה לחבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים לפיכך גם אם הלוהו בעד אחד ואומר פרעתי לא גרע ונשבע היסת ונפטר אבל הכא אם שכרו כעדים ואמר פרעתי לא אמרינן דנאמן אלא השכיר נשבע ונוטל מתקנ' חז"ל וכשאין כאן עדים כלל ואומר פרעתיך לא נפטר בשבועת היסת אלא מטעם מגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם הוה נשבע שבועת היסת לפיכך בפרעתיך נשבע נמי שבועת היסת הילכך כשיש כאן עד א' נמי אם נאמין אותו בשבועה לומ' פרעתיך תועיל התקנה שלא נאמין אותו נמי אלא במגו דאי בעי אמר לא שכרתיך והכא אי היה אמר לא שכרתיך היה צריך לישבע שבועה דאורייתא נגד העד שאומ' ששכרו א"כ כשנשבע שפרעו צריך לישבע כעין של תורה. כבר אמרנו שלא עשו תקנה זו אלא כשתובעו השכיר תוך זמן תשלומין שלו שכיר יום כדינו ושכיר לילה כדינו וכמ"ש לקמן סי' של"ט בע"ה דכיון שהוא תוך זמנו הב"ה טרוד בתשלומי פועליו לקיים מצות ביומו תתן שכרו ובלאו דבל תלין כו' ואז נשבע השכיר ונוטל אבל אם תבעו לאחר זמנו ואמר פרעתי אעפ״י ששכרו בעדים המע"ה ואם לא הביא ראיה ישבע ב"ה היסת ונפטר דאז אינו טרוד בפועליו וכמה הוא זמנו שכיר יום כל הלילה של אחריו ושכיר לילה כל היום של אחריו כמ"ש טעמא לקמן בסי' של"ט בע"ה. ואם תבעו בתוך זמנו כל משך זמנו עשו לו תקנה לישבע וליטול כל אותו היום של התביעה אע"פי שעבר זמנו כיצד היה עושה עמו ביום ב' עד הערב הרי זמנו מן התורה כל ליל ג' ואם לא תבעי עד יום ג' שוב אינו נשבע ונוטל ואם הביא עדים שהיה תובעו והולך כל ליל ג' כלומר שהיה יוצא ונכנס לתובעו תמיד כל הלילה של יום ג' ה"ז נשבע כל יום ג' ומליל דביעי ואילך המע"ה וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך תמיד כל ליל ד' ויום ד' וליל ה' ה"ז נשבע ונוטל כל יום ה' וכן לעולם יש לו לשכיר נאמנות לישבע וליטול יום א' אחר שתבעו ולא יותר וטעמא דמילתא דכל שהוא מתמיד בתביעתו מידק דייק אבל כשנתרש' בדבר איכא למימר נמי דפועל טרוד בעסקיו ואיפשר שפרעו ואינו נזכר הילכך שוב אינו נשבע ונוטל.

ד בד"א שהשכיר נשבע ונוטל כשחלוקי' על הפרעון דמשום שהב"ה טרוד בתשלומי פועליו אינו זוכר לאיזה מהם פרע ולאיזה מהם לא פרע לכך עקרו השבועה ממנו ונתנוה לשכיר ונשבע השכיר ונוטל אבל אם הם חלוקי' על הקציצה שהשכיר אומר שלשה קצצת לי ובעל בית אומר לא קצצתי אלא שתים המע"ה דקציצה מדכר דכירי אינשי ונזכר הב"ה כמה קצץ וצריך השכיר להביא ראיה שקצ' שלשה מיהו אם לא הביא ראיה אע"פי שכבר נתן לו השתים והרי הוא כופר בכל או שאומר לו הילך לא סגי שישבע הבע"ה שבועת היסת אלא צריך לישבע בנקיטת חפ' דאע"ג דקציצה מדכר דכירי אינשי מ"מ משום כדי חייו דשכיר שלא ילך בפחי נפש והוא אליו נשא נפשו חשו חכמים שמא מתוך שהוא טרוד בתשלומי פועליו שכח נמי הקציצה ותקנו להטיל עליו שבועה חמור' מ"מ לא רצו לגמרי לעיקרה ממנו כמו בפרעון משום דברוב פעמי' קציצת מדבר דביר ואמרו שהב"ה ישבע כעין דאורייתא ויפטר לפיכך ביון דשבוע' זו ג"כ משום תקנת שכיר החמירו בה לא החמירו אלא כששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו כמו שתקנו בשבועת הפרעון היכא דשכיר נשבע ונוטל אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו אין בעל הבית צריך לישבע אלא היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר לו אצלו אלא מה שאומר לו הילך במגו שלא שכרתיך כבדין כל הטענות.

ה הנותן טליתו לאומן והאומן אומר שנים קצצת לי ובעל הטלית אומר לא קצצתי לך אלא אחד אם הטלית ביד האומן והוא בענין שיכול לטעון עליה לקוח הוא בידי כאשר יתבאר כדין חזקת האומן בע"ה נאמן לטעון עליה שקצ' עמו עד כדי דמיה במגו דלקוח הוא בידי מיהו צריך לישבע בנק"ח אע"ג דאלו היה משתבע לקוח הוא בידי לא היה נשבע אלא היסת לא דמי דהתם כשטעון לקוח הוא בידי הוא נשבע ונפטר וה"ל ככל טענות דכופר בכל שגבע היסת אבל הכא אינו חפץ להחזיק בגוף המשכון אלא שרוצה שיתנו לו מעותיו והוא יחזור המשכון דומה לטענות הנשבע ונוטל המבוארים במשנה דנשבעין ונוטלין וה"ל כמו שבעות המשנה צריכה נק"ח ואע"ג דמהימנינן ליה מטעם מגו דלקוח כו' לא אמרינן מגו להקל בשבועה וע"ל סי' ע"ב סעי' י"ז ולא דמי להא דאמרינן לעיל סעיף ג' דמשום דמהימנינן ליה מטעם מגו דאי בעי אמר לא שכרתיך היה צריך שבועה דאורייתא לפיכך כשטוען פרעתיך צריך ג"כ לישבע שבועה דאורייתא התם להחמיר עליו אמרינן הכי אבל להקל לא אמרינן מגו לאפטורי כו' ואם אין הטלי' ביד האומן או שהוא בענין שאינו יכול לטעון לקוח הוא בידי ה"ל האומן המע"ה ואם אין לו ראיה נשבע בעל הטלית בנק"ח ולא סגיא בהיסת כמ"ש טעמא בסעיף שקודם זה גבי דין שכיר עם בע"ה דאומן ושכיר שוין הן

ו לכל הנשבעין אין מקילין עליהם ואין פותחין להם לומר א תצער עצמך השבע וטול וכה"ג חוץ מן השכיר כשבא לישבע אין מחמירין עליו כלל ואין מגלגלין עליו לישבע עמו על דבר אחר אלא מקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול כי כן נאה לך וכל זה הקילו עליו משום כדי חייו ואיליו נושא את נפשו ולא ילך בפחי נפש.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה