לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות טוען ונטען · סימן פא
אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה אני בך ובו ל"ב סעיפים:
א אמר לחבירו מנה לי בידך ואמר ליה בפני עדים הן למחר אמר ליה תנחו לי והשיב משטה הייתי בך כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שלא היה לך בידי כן השטיתי אני בך להודות לך בדבר שלא היה לך בידי נאמן וצריך לישבע שהוא בדבריו שהיתה כוונתו להשטות בו ואפילו לא טען משטה הייתי כך אלא טען להד"ם לא הוחזק כפרן במה שהודה בבר בפני עדים שכיון שלא היתה הודאתו הודאה ממש לא נזכר דמילי דכדי לא דכירי אינשי.
ב בד"א בבריא אבל בש"מ שתבעו חבירו והוד' אינו יכול לומר אח"כ משטה הייתי בך שאין דרך האד' להשטות בשעת מיתה וה"ה אחרים שהודו לו או ששתקו לצואתו הוו בהודו לו ולא יכולין למימר אח"כ משטה היינו בו כדי שלא להכעיסו ותטרף דעתו שאין דרך בני אד' להודות חיובא בשביל זה.
ג ובבריא נמי לא אמרן דטענת משטה מהני אלא דוקא כשטען איהו גופיה אבל אי לא טען איהו אלא מודה שהודה לו בפני עדים ואמר סתם אע"פ שהודיתי לא באמ' הודיתי ואינו נותן טעם לדבריו למה הודה לא טענינן ליה אנן לומר שמא משטה היה בך שאם היה דעתו להשטות היה טוען כן אבל הטוען את חבירו כשהוא בריא מנה לי בידך והודה לו ומת ותבע את היורשים טענינן להו ליורשים שמא לא כיון אביהם אלא להשטות אע"פ שהם בעצמם אינן טוענין כן שכל מה שהיה אביהם יכול לטעון אם היה חי טענינן אנן ליתומים שמא אביה' היה טוען כך ולא אמרינן טענת משטה אלא ביחיד המודה אבל לא בציבור המודים שאין דרך ציבור להשטות. מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בניך ואני אשלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלאו הכי הוא חייב ללמוד עם בנו יכול זה לומר משטה הייתי בך והכא אפי' אי לא טעון טענינן ליה אנן דודאי זה לא כיון אלא להשטות ולרוב פשיטתו אצלו אינו טוען הוא כן.
ד יש מי שאומר שאם התובע תופש ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה לו בו אע"פ שיש עדים שהוא ממונו של זה הנתבע ואין כאן מגו לתופש אפי' הכי אין הנתבע יכול לטעון טענת השטאה שהתפיש' מוכחת שהיתה ההודאה הודאה גמורה שכיון שטרח ותפש יש בו הוכחה שלא השטה בו אלא בקושטא קתבע והיאך יטעון הנתבע שוב כמו שהשטית אתה כן הייתי משטה אני שכיון שראה שזה התאמץ כנגדו לתפוש ממנו בעל כרחו לא היה להודות לו אדרב' היה לו לומר למה אתה נוטל את שלי ואין אני חייב לך כלום.
ה לא סגי טענת השטאה אלא כשזה תבעו תחלה והוא הודה לו כמ"ש טעמ' בסעי' א' אבל אם לא תבעו זה והוא מעצמו הודה ואמר אני חייב לך מנה אינו יכול לטעון שוב משטה הייתי בך דלמה היה משטה בו חנם וע"ל סי' זה סעיף י"ד.
ו אם כשתבעו הודה בפני ב"ד או שהודה בפני עדים ויחדום לעדים בין שאמר להם הנתבע אתם עדי בהודאה זו או שאמר התובע אתם עדים ואמר הנתבע כן תהיו עדים או ששתק הנתבע שוב אין יכול לומר הנתבע משטה הייתי בך שאין זה דרך השטאה אבל יכול לטעון אח"כ פרעתי.
ז והא דמהני אתם עדי דוקא כשתבעו מנה וא"ל הן ואח"כ אמר אתם עדי ושתק לוה אבל אם אמר לו מנה לי בידך והלה שותק ואמר התובע לעדים אתם עדי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום דלא הוי שתיק' כהודאה שכשהודה לו תחלה ואמר ליה הן וכשאמר התובע אתם עדי שתק לא יכול לומר לא חששתי להשיבך דא"כ למה השיבו מתחלה הן לכך אמרי' שתיקתו הודאה היא אבל כששתק מתחלה ועד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך ולא משום הודאה שתקתי. מי שהתנה עם בחור אחד ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק ה"נ שתיקה כהודאה דמיא דהוי ליה לאב למחות כמ"ש סעיף י"ג.
ח אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זה עדות מורה ומשלם על פיהם דהשתא לא מצי אומר משטה אני בך כיון שאמרו דרך הודאה גמורה.
ט והיכא שמוד' בפני עדים כשרים הודא' גמורה וחזו ליה סהדי אחריני ותבעו אח"כ אע"ג דליתינהו לעידי הודאה כי אתו עדי ראייה ומסהדי דאודי קמי הנך מחוייב לשלם דהודאה כהלואה דמיא וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקבל להו להני סהדי אנפשיה אלא מכי חזו ליה מהימניה לאסהודי עליה גבי הודאה נמי אע"ג דלא מקבל לאחריני עליה מהמיני דמשעת הודאה איחייב עליה והני גלוי מילתא בעלמא נינהו.
י וכן הודאה בפני עד א' הוי כהלואה בפני עד א' בין לישבע ע"פ אם כפר בין לפרוע אם הודה שהוד' ולא יכול למימר מילי דכדי הוו וכיון שלא היו כאן שנים לא חששתי.
יא החביא לו עדים אחורי הגדר ואמר ליה מנה לי בידך א"ל הן א"ל רצונך שתודה לי בפני עדים והשיב לו הייתי מודה לך בפני עדים אלא שאני מתיירא שמא תכפיני שאשלם לך מיד אע"פ שהעדים שהחביא שומעים כל זה פטור שכיון שהוא לא ראה העדים אמרי' משטה היה בו דלא אסיק אדעתיה שהחביא לו שם עדים.
יב ודוקא בהודאה אבל בהלואה כל שראו עדים ההלואה אפי' בהכמנה מעידים עליה וחייב דהא ראו שהלוה לו.
יג החביא לו עדים בכילה וא"ל מנה לי בידך אמר ליה הן א"ל ערי ושכבי ליהוי סהדי עליך א"ל לא כיון שאמר לא אין הודאה הראשונה אלא דרך השטאה אמרה אבל אם שתק הויא הודאה ודוקא כי האי גוונא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים דאל"כ למה אמר האי ערי ושכבי ליהווי סהדי ע אם לא שהיו שם עדים אבל אי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה כגון שאמר אתם עדי וזה אינו רואה ואינו יודע שיש שם עדים ושתק אין הודאתו הודאה.
יד לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה בפני עדים מנה לפלוני בידי וכשתבעו אחר כך אמר ליה אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי כלומר כדי שלא אראה בעשיר הודיתי נאמן ואין חלוק בזה בין עני בין עשיר דעשירים גם כן עשויין לדבר כן כדי שלא להשביע את עצמם בין שהיה בריא כשהודה בין שהיה שכיב מרע יש אומרים שזה דוקא כשהודה כן בפני העדי' ושלא בפני התובע שכן הוא דרך הבריות לדבר שלא בפני התובע אבל אם כשהודה כן בפני העדים היה התובע עמהם אינו נאמן שוב לטעון לא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי שאין דרך לומ' כן בפניו התובע אבל אם אומר פרעתי נאמן בשבוע' היסת ויש מי שאומר שאפי' היתה ההודא' בפני התובע נאמן לטעון לא הודיתי אלא כדי שלא להשביע את עצמי דאד' עשוי שלא להשביע את עצמו אפי' הוד' בפניו בלא תביעה ולענין שבוע' אם טען תן לי המנהי שאת' חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלו' ופלו' שאמרת בפניהם שאתה חייב לי אע"פ שהוא טוען טענ' שלא להשביע את עצמו צריך לישבע היסת דדל עדים מהכא והרי זה טוענו טענת ברי שחייב לו וחייב לישבע על תביעתו אבל אם אמר ליה תן לי מנה שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי וזה טוען טענת שלא להשבי' את עצמי הרי זה הלשון של התביע' משמע שאינו טוענו ברי שהוא חייב לו אלא תובעו שמא משום שהוא אמ' לו כן וזה טוען ברי שלא להשביע את עצמי אמרתי כן אף שבועה אינו צריך ואפילו אי לא טעון טענינן ליה אנן כיון דאדם עשוי לעשות כן וע"ל סעיף כ"א וכ"ד.
טו לדעת האומר שאפילו היה התובע בפניהם יכול לטעון טענה שלא להשביע אפי' אומר התובע אתם עדי ושתק הנתבע אפי' הבי יכול לטעון אחר כך שלא להשביע הודיתי כיון שמעצמו הודה ויש חולקין מאחר שאמר התובע אתם עדי לא יוכל שוב לומר דדי שלא להשביע הודיתי דשתיקתו הוי כהודאה גמורה שאין עליה טענה.
טז טענת שלא להשביע אינה מועלת אלא כשמודה מעצמו אבל אם תבעותי והודה אינו יכול ליפטר בטענת שלא להשביע שלא היה לו להודות לטענת חבירו משום כדי שלא להשביע את עצמו אלא טענת משט' אני בך שייכא כשתובעין אותו שכן דרך להשטו' בחבירו להודות לו כשתובעו מה שאינו חייב לו וזה הכלל כשתובעין אותו שייך לומר השטא' ולא שלא להשביע וכשמוד' מעצמו שייך לומר שלא להשביע ולא השטא' לפיכך ב"ד שהכרזן על כל מי שבידו של יתומים יודיע לב"ד הוא או שלוחו והודה אחד לשליח ב"ד לא יוכל אח"כ לומר שלא להשביע הודיתי שהרי לא הוד' מעצמו שהרי היתה שם קצת תביע' גם לא יוכל לומר משטה הייתי בך שהרי לא היתה שם תביעה מבעל דבר עצמו ולא שייך למימ' הכא כמו שהשטי' בי כן השטיתי אני בך כו' דהכרזת הב"ד לאו השטאה היא.
יז מי שהודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה או שהודה בקנין או במעמד שלשתן אינו יכול לפטור עצמו לא בטענת השטא' ולא בטענת שלא להשביע שאין דרך לעשות דברים כאלה להשטאה או כדי שלא להשביע והא דאמרינן דבכתב ידו אינו יכול ליפטר עצמו בטענת השטא' או השבעה היינו דוקא בכתב יד שנתן עליו ליד חבירו אבל אם נמצא כתב ידו אצלו ששטר זה שיש לי על פלוני הוא של פלוני או שכתב שם פלוני על חפץ פלוני יכול לומר שלא להשביע את עצמי עשיתי כן וכמו שנתבאר לעיל סוף סי' ס"ה סעיף כ"ב.
יח מי שמת ונמצא כתוב בא' משטרותיו שטר זה חציו לפלוני לא זכה אותו פלוני בחצי השטר וכן אם הודה כן בפני עדים בלא קנין אע"פ שאמר להם כתבו שטר אם לא אמ' אתם עדי לא הוי הודאה.
יט אבל המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה , אע"ב שלא אמר אתם עדי הוי הודאה.
כ המודה לחבירו שהוא חייב לו או מסר לו שטר בעדי' ועדי' חתומים עליו ואחר כך נתברר הדבר שטעה לאו הודאה היא ולא אמרינן הואיל ועשה מעשה אלים כוונתו לחייב עצמו אע"פ שטעה דעשוי אדם דעביד חכי.
כא אע"פ שכשהטמין עדים אינו עדות וכן המודה מעצמו ועדים שומעין אותו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן מ"מ בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אומרים ב"ד לנתבע למה לא תתן לו מה שיש לו אצלך אם אמ' אין לו אצלי בלום אומרים לו והלא אתה אמרת בפני אלו כך וכך או הודית מעצמ' אם עמד ושלם מוטב ואם לא טען אין טוענין לו אבל אם טען משטה הייתי בו או להד"ם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור שבע היסת כמו שנתבאר וי"א שאפי' לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע"פי שהוא לא טען כן לפי שאע"פ שאדם עשוי לעשו' כן שלא להשביע אינו זוכר לטעון כן בשעת תביעה לכך טענינן ליה אנן.
כב כל מה שאדם מודה בפני ב"ד של ג' בין שהוד' מעצמו בין שתבעו אח' והודה לו אינו יכול לחזור בו ולא לטעון טענת השטאה ולא טענת השבעה אלא תוך כדי דבור דכל שבפני ב"ד אדם מדקדק במה שיאמר לו האמת
כג תבעו בחפץ והשיב אינו שלך אלא של פלוני אפי' אמר כן בפני בית דין אינו הודאה שיוציאו אותו הפלוני מידו דכי אמרי' הודאה בב"ד הודאה גמור' היא ה"מ כי מכוין לאודויי בהא מילתא אבל הכא שיחה בעלמ' הוא ולא הודאה שהרי היה יכול לומר אינו שלך ולא היה צריך לסיים דבריו אלא של פלו' לפיכ' אינו אלא שפת יתר ואינו מזיקו ויש חולקין וס"ל דהוו הודא' מיהו יוכל אח"כ לומר לשני טעיתי בהודאותי ושל אחרים הוא במגו דהחזרתיו לך אבל לא יוכל אח"כ לומר לשני טעיתי בהודאתי ושלי הוא אע"פ שיש לו מגו דהודא' פיו מהני לענין זה דהוי עליו כעדים שאינו שלו ובהודא' גמורה בפני עדים לא יוכל אח"כ לומר טעיתי אע"ג שיש לו מגו מיהו בחשבון שכתב על פנקסו יוכל לו' טעיתי אע"ג דליכ' מגו דטעו' כזה מצוי הוא וע' וע״ל סי' קכ"ו סעיף י"ג.
כד ראובן שאמר לשמעון חיי' את מנה ללוי ואמר שמעון כך ואמר ראובן אתם עדי הוי הודאה וכשיבא לוי לתובעו אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא טענ' שלא להשביע אע"פ שלא בא ראובן בהרשאת לוי ולא עוד אלא אפי' לא אמר ראובן אתם עדי אינו יכול לומר ללוי משטה אני בך שהרי לוי לא תבעו שיאמר לו שטה בו שישטה בו גם הוא בהודאתו.
כה ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם ואמר שמעון הן ולוי שתק אם אמר ראובן לעדים אתם עדי ושתק שמעון הויא הודאות שמעון הודא' לגביה דידיה אבל לגבי לוי לא הויא הודאה דמה לו ללוי להודאות שמעון ואפי' היו שמעון ולוי שותפין אין האחד מתחייב בהודאות חבירו.
כו המודה לחבירו מנה לך בידי והילך מדם חמישים ולא אמר אתם עדי יכול לומר אח"כ משטה הייתי בך לגבי החמישים האחרים שעדיין לא נתן ומה שנתן נתן.
כז המודה מעצמו לפני שכיב מרע שחייב לו מנה אינו יכול לטעון טענת שלא להשביע דלמה יאמר כן לשכיב מרע אדרבה לבריאים היה לו לומר וע"ל סעיף ב'.
כה אמר מנה לפלו' בידי ולא אמר אתם עדי וקפץ ונשבע על הודאתו ובא המלו' ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו וכן אם יטעון ויאמר שכחתי ונשבעתי כי הייתי סבור שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו כלו' אין שומעין לו דחזק' אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור ותקיע' כף הוי כשבועה ודווק' כשמוד' בדבר שנשבע או תקע כפו או איכא עדים אבל אם כופר או אמר על תנאי כך וכך נשבעתי נאמן.
כט המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך מחוב שיש לי עליך אין צ"ל אתם עדי בין היא מלוה בשטר בין שהיא מלוה ע"פ שאין שייך כאן לא טענת השטאה ולא טענת השבע' למה זה דומ' לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נגמ' בראיית' וא"צ לומר אתם עדי שהמחילה היא כפרעון וכשם שאין צריך לומר אתם עדי כך אין צ"ל כתובו שאין צ"ל כתובו אלא כשהוא מחייב עצמו בהודאתו שלא תהא עליו כמלוה בשטר אם לא שיצוה לכתוב אבל לענין מחילה ופיטור א"צ.
ל המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה ולבסוף טען שלא היה שם ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן לו בשביל קרן אם נתן הריוח בפני עדים אי נמי מודה ליה דכי יהיב ליה בשם רווחא יהיב ליה לאו כל כמיניה השתא למיחשב ליה לשם קרנא תבי ליה כוליה אע"ג דלא אמר אתם עדי מיהו אם יוכל לברר שטעה טענתו טענה ואי יהיב ליה בסתמא משתבע שבועת השותפין דלא הוה ביה רווחא ויחשוב מה שנתן לו בקרן ויש מי שאומר שאפילו נתן הריוח בפני עדים אם לא אמר אתם עדי אפי' נתנם לשם ריוח ישבע עכשיו שלא היה ריוח ובל מה שנתן לו יעלה לשם קרן.
לא ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק ועשו עליהם שטר ונשבעו שיתנו לו חצי הריוח אח"כ שאל מהם ראובן מעותיו ונתנו לו מנה שאל מהם הריוח אמרו לו כך וכך הרווחנו ולא יותר אמר ראובן לשמעון אתה אמרת לי שהרווחת' חמשים אמר לו שמעון לא אמרתי לך כלום ומפני שהיה ראובן מוחזק במנה ובשטר שלא היה כתוב בו פרעון המנה היה דינא שנשבע ראובן שכך אמר לו שמעין וכיון שכך א"ל שיתנו לו כ"ה זהובים כמו שהותנה בשטר ומפני כח השטר שהיה לו עליה' ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו ליתן לו מה שאמר עתה בא לוי ותבע לראובן שלקח מהם ריוח שלא כדין כי לא הרווחנו והוצרכתי לפרוע בכח השטר והשיב ראובן מה שלקחתי מריוח לקחתי כפי מה שאמר לי חבירך הוי דינא כיון שהלוה ראובן לשמעון ולוי בשותפו' נעשו אחראין וערבאין זה לזה והיה כח לראובן לתבוע כל החוב מאיזה מהם שירצה כמ"ש לעיל סי' ע"ז סעיף ב' והנה תבע ראובן לשמעון ונשבע ראובן ששמעון אמר לו שהרויח כ' ב"ה זהובים לחלקו ונתנו לו הואיל ונשבע ראובן שכך אמר לו שמעון הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי שפרעו לו חובו מדעת' ע"פ מאמר שמעון שאמר הוא עצמו לראובן שכך וכך הרויחו ומה שטעון לוי שהיו אנוסי' מחמת השטר אינה טענה להוציא שאינו ישל לברר.
לב ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה לו עליו מכמה שני' ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח שמעון פטור מליתן ריוח ואפי' שבועה אינו צריך שהרי אף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון החוב ואף אם אמר שמעון אח"כ אני אתן לך ריוח דברים בעלמ' הם בלא קנין ויכול לחזור בו וכיון שהוא כופר אינו צריך שבועה שהרי אף אם לא ירצ' לישבע ויוד' יכול לחזור בו ואם כן שבועה למה.