אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות הרשאה › סימן קכג

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות הרשאה · סימן קכג

סימן קכב

הרשאה על מה נכתבת וכיצד נכתבת ובו ט"ו סעיפים:

א מדינא דגמרא כיון דמסקינן שצריך ליקח לו בקנין ולכתו' לו זיל דון וזכה ואפיק לנפשך כמ"ש טעמא בסי' שקודם זה אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדונו שביד חברו ולא כפר לו שכיון שהפקדון הוא בעין שהרי לא ניתן להוצאה וגם זה לא כפר בו יכול להקנותו לו בכל מקום שהוא כאלו הוא שלו ואם היה הפקדון של מעות וק"ל דמעות אינן נקנין בחליפין כמ"ש בע"ה צריך להקנותו לו אגב קרקע דקנין אגב קנין מעליא הוא ואפי' מעות נקנין בו כמ"ש במקומו בע"ה וכן יכול להרשות לתבוע קרקע אפי' כפר בו דקרקע אע"ג דכפר בה הא איתא בעין ויכול להקנותה וכן מלוה בשטר יכול להרשות אפי' כפר בו דאע"ג דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין וגם זה בפר בו מ"מ הכופר מלוה בשטר היא כפירת שיעבוד קרקעות וכשם שיכול לקנות השטר ושיעבידו בכתיב' ומסירה כך יכול להרשות עליו ולמסור השטר בידו כדי שיגבהו וצריך לכתוב לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה אבל אין כותבין הרשאה על פקדון שביד חבירו שכפר בו כבר דכיון דכפר בו כבר מיחזי כאלו חתמו סהדי אשיקרא דמקני ליה לשליח מידי דלית ליה גביה וכן אין כותבין הרשאה על מלוה שבע"פ אפילו לא כפר בה מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם כל זה מדינא דגמרא מן הטעם שכתבתי אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה בין בשטר בין בעדי קנין אע"פ שכפר בה בב"ד כדי שלא יטול כל א' ממון חבירו וילך למדינה אחרת ויסמוך שאין כותבין הרשאה אבל על המלוה ע"פ שכפר לא תקנו שיכתבו הרשאה ומ"מ לא גרע משליח שעשאו בעדים שנתבאר בסי' קכ"ב. וי"א שעל הכל בותבין הרשאה ל"ש פקדון ל"ש גזל ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה על פה ואע"ג דכפריה וכן אנו נוהגין וטעמא דמילתא דכיון דעיקר טעמא הוא משום דמיחזי כשיקרא אנן למיחזי כשיקרא לא חיישינן כיון שיש בזה תיקון העולם שאין כל אדם יכול ללכת בעצמו לתבוע תביעותיו ואפי' אמלוה דכפריה נוהגין לכתוב דאע"ג שאין יכול להקנות לחבירו אפי' אגב קרקע מ"מ יכול להרשות דהא ק"ל שליח שוויה ונהי שאינו יכול ליתנ' לו במתנה שליח מצי לשווייה דתקנה הוא שתקנו גבי שליחות באלו היה הוא עצמו קונה הוא הקנין גמור משום תיקון העולם כדכתבנו.

היה לו שבועה על חבירו אינו יכול להרשות עליו אחר להשביעו שאין זה דבר שנקנה בקנין שאינו אלא דברים בעלמא לפיכך מי שהיה לו תביעה על חבירו וכתב לו הרשאה על התביעה שיש לו על חבירו אין הרשאה כלום שהתביעה אינו דבר שיוכל להקנות אלא צריך לכתוב ההרשאה על הממון שעליו התביעה.

ג כבר אמרנו בסי' הקודם סעיף ג' שיכול המרשה לבטל השליחות הראשון ולהרשות לשני או לשניהם יחד לפיכך המרשה לאחד ואח"כ הרשה לאחר ושניהם באים בהרשאתו לפנינו אין לנתבע להשיב אלא לשני שהוא ודאי עיקר השליחות שהרי ניחם המרשה על הראשון ואם דן עם המרשה הראשון ונתחייב התובע יכול השני לסתור הדין.

ד אין למורשה רשות לכתוב הרשאתו לאחר שזה יאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם התנה עמו שיכול להרשות לאחר ואחר לאחר הכל לפי תנאו.

ה מורשה שמחל לנתבע או שמכר לו או מחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שזה יבול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לתיקון בין לעוות אפילו אם מחל על הכל מחל וכל שכן אם פירש בה מחילתך כמחילתי.

ו היה לו חוב על גוים ואמר לחברו שהיה לו ג"כ חוב עליהם כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי והלך ומחל להם חובו וחוב חבירו חייב לשלם לחברו לפי אומדנא מה שהיה שוה חובו למכר במעות מזומנים דאנן סהדי כשאמר לו כשם שתעשה בשלך כו' לאו למחילה קאמר שאין דרך למחול חוב לגוי אלא לדון עמו ולהעמידו שיהא בטוח קאמר ומחייבינן ליה משום דינא דגרמי.

ז מורשה שהוא מורשה בשכר התלוי ועומד אם יוציא ממון מיד הנתבע יקח שכרו ואם לא יוציא לא יטול כלום ה"ז אינו נעשה עד דנוגע בעדות הוא כמ"ש בסי' זה בע"ה ולא עדיף מורשה כזה מן התובע עצמו לפיכך מורשה כזה כשבא בטענת ברי כגון בפני הפקיד לך פלוני ופלוני כך וכך או בפני לוית ממנו כך וכך הרי תביעתו כתביעת התובע בעצמו ושלוחו כמותו ואם מודה במקצת ה"ז נשבע שבועת התורה על מה שכפר ואינו יכול להפך השבועה על המרשה דהא שבועת התורה אין מהפכין ואם אמר להד"ם אע"ג שהמורשה טוען ברי ומעיד למרשה לא נחשב לעד להביאו לידי שבועת התורה כיון שנוגע בעדות הוא אלא ישבע הנתבע היסת ויפטר ואם טוען שרוצה להפך השבועה על המרשה שיבא וישבע ויטול אין מניחין המעות בידו עד שיבא דשמא מערים הוא ומפני שיודע שאין המורשה יוכל לבא או שחושב יתבייש לבא הנח לדינא ודיינא לישבע הוא אומר בן וישארו המעות בידו לפיכך נתחכמו לו חכמים ואמרו שיוציא הממון מידו ויהא מונח ביד ב"ד עד שיבא המרשה וישבע ויטול וכן בכל הדברים שתולה הנתבע במרשה יש לחוש שמא מערים הוא לפיכך ידון עם המורשה ויהא הממון מונח ביד ב"ד עד שיבא המרשה ויטול ויש כח למרשה להחרים על מי שטוען טענת שקר בדי לעכב הממון ולאחרו.

ח וכשמניח הממון ביד ב"ד כתב ר"י קארו ז"ל דנ"ל שקובעין לו זמן לתובע שיבא וישבע ואם לא יבא בתוך אותו הזמן י יחזירו הב"ד לנתבע ממונו דאל"כ לקתה מדת הדין דשמא הלה תובעו שקר ולא ישבע לעולם ויהיה ממונו של זה מעוכב ביד ב"ד לעולם והוא איננו חייב לו. ונ"ל שאין צריכין הודעה אחרת לתובע אלא אומרים כן למורשה שקבעו לו זמן כך וכך דמסתמא המורשה יאמר לו ואם לא בא מחזירין הממון לנתבע נ"ל. ט ואם אין הנתבע מבקש להפך השבועה על המורשה אלא מקבל עליו השבועה רק שאומר איני נשבע עד שאחרים בפני המרשה על מי שטוען עלי שקר אין שומעין לו שאין חרם זה אלא מתקנת הגאונים ואין מעכבין השבועה משום תקנה זו הקלה.

י מורשה שהורשה בשכר ידוע שאפילו אם לא יוציא הממון מיד הנתבע יטול שכרו קרוביו כשרים בין לעדות בין לדין שהרי אין לו חלק לא בהפסד ולא בהנאה ומטעם זה ג"כ הוא עצמו אם טען ברי כשר לעד ואם טוען הנתבע להד"ם מזקיקו שבועה דאורייתא.

יא אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מהנתבע קרוביו הם פסולים בין לדין בין לעדות לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה א' מהעדים או מקרוביהם אא"כ קצץ לו שכר ידוע שאפילו אם לא יוציא ממון מיד הנתבע יטול שכרו.

יב וכן אם יש לו עדים בפריעתו לא יבא לדון עם מורשה שיש לו חלק בתביעתו אם הוא קרוב לעידי הפריעה שהרי יבטל עדותו ולאו כל כמיניה דתובע להרשות מורשה שיבטל עדי הנתבע. יכול אדם להרשות ללוה לדון עם ערב קבלן שלו ולא יוכל הקבלן לדחותו ולומר פצני מן הערבות אלא ידון עמו תחלה ואח"כ יתבענו לפצותו.

יג יכול אדם להרשות נשים ועבדים אע"פ שכפופין תחת יד בעליהם ואדוניהם וידם כידם יש להן יד ג"כ ולעשות שלוחו של זה וי"א אבל לא עבדו שאין יכול להרשות עבדו לפי שאין קנין לעבד ע"י רבו שהרי גופו קנוי לו וידו כידו וא"כ אע"פ שהקנה לו כל מה שהק' לו עדין הוא שלו ונמצא שאינו אלא שלוחו בלא הקנאה ויכול הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את אבל אשתו יכול להרשות שהרי אם נתן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות נמצא כשכותב לה זכי לנפשך אין הנתבע יכול לומר לאו בעל דברים דידי את.

יד לקמן יתבאר דחליפין קונה לכל אדם אפי' לגוי לפיכך יכולין לשלוח הרשא' ביד גוי שהרי מקנה לו אותו הדבר שיש לו גבי המחזיק ע"י חליפין וקנאו הגוי אע"ג דק"ל דשליח שוייה ואין שלוחות לגוי כמ"ש לקמן לא אמרי' דשליח שוייה אלא לענין שלא יוכל המורשה לעכב אותו הדבר אבל לשאר דברים הוי הקנין קנין גמור לפיכך גם הגוי קונה מה שכתוב בהרשאה ובלבד שיזהר מלכתוב בה וקנינא מיניה שמשמע שהגוי הקנה דבר לאחר וק"ל דאין שליחות וזכייה לגוי שאינו יכול לזכות משלו לאחרים אלא יכתוב וקנה הגוי כלומר שהוא קנה מה שכתוב בהרשאה ולקנות יש לו יד.

טו כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו ודרשו חז"ל זה הבא בהרשאה בד"א א כשהנתבע והתובע בעיר אחת אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת ה"ז עושה מצוה שאין לך מציל לא אל גדול אזה שאם אי אתה אומר כך כל אחד יטול ממון חבירו וילך למדינת הים וי"א שאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל מענה מתעבר על ריב לא לו זהו אשר לא טוב עשה אבל אם עושה כדי להציל עשוק מיד עושקו מצוה קעביד, י"א שאין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו דחוב הוא למורשה שאומרים עליו אשר לא טוב עשה וגו' ואין חבין לאדם שלא מדעתו לכן אם נתרצה אח"כ וקבלו קנאו שגלה דעתו למפרע.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה