אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות הרשאה › סימן קכב

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות הרשאה · סימן קכב

הלכות הרשאה

אם מת המלוה או שביטל השליחות או ההרשאה ובו י"ב סעיפים.

אע"פי שלוה ששלח למלוה חובו בציוויו ע"י שלוחו ונאבד פטור כמ"ש בסי' שקודם זה אם ירצה הלוה שלא לשלחו ע"י שלוחו הרשות בידו ואין השליח יכול לכופו אפי' אם יש עדים שעשאו המלוה שליח והטעם אע"ג דק"ל בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו ועשייתו כעשייתו הכא אפקו' רבנן שליחותי' לעניין זה שלא יוכל לכופו מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן זה לשליח ויפלו המעות לפני היורשי' והשליח זה איננו שלוחם של היורשי' והרי אם יאנסו בדרך יהיה הלוה חייב לשלם ליורשי' מפני שנתן פקדונ' ביד אחר בלא צוויין לפיכ' נתנו חז"ל עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח וגם השליח לא יהא יכול לכופו דתו ליכא למיחש למידי בד"א כשבא בשליחו' בלא ההרשאה אבל אם בא בהרשאה שהקנה לו בקניין אגב קרקע מה שיש לו אצל פלוני הוי כאלו נתנו לו במתנ' לעניין זה שלא יתבטל השליחות לגבי יורשים אפי' אם ימות המשלח ואע"ג דק"ל שליח שווייה אפי' הקנה לו בקניין היינו לעניין דלא מצי השליח להתפיש לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני' ליה מן דינא עלי הדר אבל מאי דכתב ליה זיל דון ואפי' לנפשך אהני לעניין זה שלא נתבטל השליח אע"פ כשימו' מיהו אם ידוע שמת המשלח לכתחלה לא יתננו לו כיון שידע בודאי שמת המשלח ונתבטל השליחות מן התורה והאידנא נוהגים הדיינים שאם הבא בלא הרשאה מעמיד ערב לנתבע שיביא הרשאה צריך לדון עמו אע"פי שאינו שלוחו כלל אם נראה לב"ד שהוא זכות למלוה דזכין לאדם שלא בפניו ועיין בכתבי מהרא"י סימן רי"ז.

ב ודוקא שמת המשלח קודם שהגיעו ליד השליח ונאנסו מן השליח חייב הלוה לשלם ליורשי' אבל אם לא מת המשלח אלא בטל השליחות קודם שהגיעו המעות ליד השליח ונתנם לו אח"כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי עליך שהיה עומד בשליחותך שכשם שחזקה דשליח עושה שליחותו כך חזקה שבעל הבית עומד בשליחותו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך כיון שלא הודעתני שחזרת בך זאנכי לא ידעתי.

ג וכיון דהמרשה את חבירו אפי' בקניין לא שווייה אלא שליח לפיכך מי שהרשה לא' ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי שהרי יכול אדם לבטל לשליחותו ואם ירצה לומר שגם הראשון יהא שליחותו קיים וכל א' משניהם יהא מורשה בדבר הרשות בידו ואיזה מהם שיקדים לתובעו צריך לדון עמו ואין הנתבע יכול לדחותו למורשה ולומר שמא המרשה ביטל שליחותך והרשה אחר שה"ז אומר לו תן לי מה שיש בידך וזאת הרשאתי תהיה אצלך ואם ביטל שליחותו הוא הפסיד על עצמו והנתבע פטור שהרי בהרשאתו נתן וכן אם עמד המורשה בדין עם הנתבע ונתחייב המורשה דינו דין ואין המרשה יכול לסתור הדין בטענה שכשעמד עם זה בדין כבר ביטל שליחותו שהיה לו למרש' להודיענו מיד מיהו אם ידע המורש' בביטול שליחותו אע"פ שהנתבע לא ידע דינו בטל שכיון שהמורש' ידע שנתבטל שליחותו לא היה לו לעבור על דעת המשלח ולא הפסיד המשלח בזה זכותו וצריך הנתבע לחזור ולדון עמו. מיהו אם נתן לו הממון אעפ״י שהמורשה ידע שנתבטל שליחותו כיון שהנתבע לא ידע בביטול השליחו' פטור דמה היה בידו לעשות עוד ואם ידע הנתבע אעפ״י שהמורשה לא ידע חייב.

ד המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקניין שהרשהו וצריך לכתוב לו זיל דון וחצי ואפיק לנפשך או שאר לשון הדומה לזה דמשתמע מיניה שמקנה לו שידון ויזכה בו שיהא לעצמו. ואם לא כתב לו כן אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברי' דידי את שאע"פי פי שהקנה המשלח בקניין אין גופו של זה משתעבד לו שישיב לו דהיאך יקנה לו את גופו שיהא מחוייב להשיב לו ואי משום דשלוחו של אדם כמותו כבר כתבנו בסעיף א' דהכא אפקעוה רבנן לשליחותו כו' אבל כשמקנה לו הממון שזה מחזיק בו צרי' הוא להשיב לו על הממון שבידו אם הוא בידו בדין מיהו אם לא כת' לו כן ונתן המחזיק הממון ליד המורש' ונאבד פטור דלעניין זה שליחותו שליחות ולא גרע משליח שעשאו בעדים.

ה ואם לא הקנה לו כל החוב או כל הפקדון אלא כתב לו דון וזכי ואפיק לנפשך מחצה או שליש או רביע והמות' שלי מתוך שהוא צריך לדון עמו על חלקו צריך הנתבע לדון עמו על הכל יש מי שאומר דדוקא בכה"ג שכתב לו מחצה או שליש או רביע אבל אם כתב לו דון וזכי ואפיק לנפשך מאה דינרין והשאר שלי זה הלשון משמע שלא הרשהו אלא על הק' דינרים דוקא איננו מזקיקו לדון עמו אלא על הק' דינרין.

ו המרשה אף על פי שהקנה לו וכתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך אינו אלא שליח וכל ההוצאות שיוציא המורשה על דין זה חייב המשלח בהם בהם שכך כותבין בהרשא' כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר זבן אם רוצה המורשה להחזיק בממון אינו יכול וצריך להחזירו שהרי אינו אלא שליח בעלמא לפיכך אם תבע המפקיד פקדונו מן הנפקד וטען הנפקד כבר נתתיו למורשה שלך וחזרתי והלויתי לו עליו צריך להחזירו לבעל הפקדון בחנם שהרי המורש' אינו אלא שליח בעלמ' ולא היה לו ללו' עליו דלזה לא שלחו שלא שלחו אלא להביאו לו ראובן שהיה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו ראובן הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתן כשיבא לעזר ראובן והלך שמעון וקבלם ואח"כ בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו שם הדין עם שמעון וא"צ ליתן לו המעו' עד שיבא לעיר ראובן שהרי מתחלה ע"מ זה קבלם.

ז הרשאה שאין כתוב בה דון וזכי אלא כך היה כתוב בה סב ואפיק לנפשך אין לפוסלה משום שאין כתוב בה וזכי דסב וזכי חדא מילתא היא וכן אין לפוסלה מפני שאין כתוב בה דון דכיון שכתוב בה כל דמתעני ליך מן דינא עלי הדר ממילא משמע שהרשהו לדון וה"ז במקום דון וכשרה ואם כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליך מן דינא עלי הדר הרי זו כשרה ואין הנתבע' יכול לפוסלו ולומר כיון שההרשאה לא נכתבה ככל הילכת' כאלו אין לך הרשאה ולאו בעל דברים דידי את דאדרבה כ"ש הוא שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שהרי אין כותבין לשון זה לכתחלה אלא לתקנת המורשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון ולומר הקני' אות' לי ביון שכתבת לי דון וזכי ואפיק לנפשך אלא דבדיעבד אפי' לא כתב לו כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר לא יוכל להחזיק בממון משום דק"ל דלא שווייה אלא שליח ולא הקנה לו המעות בקניין גמור אלא כתב לו כן מן הטעם שכתבנו בסעיף ד' שטר הרשאה א"צ לכתוב בו זמן דלא נפקא מיניה כלום לעניין ההרשאה מתי הרשהו וכן מה שכותבין בו ברעות נפשאי בדלא אניסנא כו' לא נפקא מיניה כלום מ"מ נהגו לכתו' בו זמן ובדלא אניסנא כו'.

ח הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי מלוג של אשתו צריך הרשאה מאשתו שהרי גוף הקרקע הוא שלה ואם יש פירות בקרקע הרי הפירות הם שלו ומתוך שצריך לדון עמו על הפירות דן עמו גם על העיקר וא"צ הרשאה ועיין בלבוש הבוץ וארגמן סימן פ"ה.

ט כתיב וכחש בעמיתו משמע שמכחש באחד והודה אח"כ חייב קרבן שבועה ולא כשמכחש לשנים ומוקי לה כגון שתבעוהו שנים ואמרו משנינו יחד לוית ואמר להו אני מאחד מכם לויתי ואח"כ הודה שמשניהם לוה פטור מקרבן שבועה וטעמא משום דלא הוי אלא כפירת דברים בעלמא שאין כאן שום כפירת ממון שהרי מ"מ היה חייב לשלם הכל לאותו האחד מכאן למדו רז"ל אחד מן האחין שלא חלקו או א' מן השותפין שבא לתבוע אחד שחייב להם לשותפות יכול לתבוע אותו על הכל הואיל ויש לו חלק בזה הממון דא"צ הרשאה משאר האחין או מהשותפין דשלוחן של כולם הוא לפיכך אם השותף הזה שדן עם זה יצא חיי' צריך שותפו לקבל דינו ואין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן אלו הייתי אני שם הייתי תובע בטענו' אחרות ומחייב בעל דיני שיכול לומר לו למה לא באת לתבוע גם אתה אם יש לך תביעו' אחרות לך ותובענו אבל דין זה שטען זה השותף צריך לקבל ודוקא בדברים שאף אם הוא בעצמו היה בא לדון לא היה יכול לשנות בטענות חבירות לפיכך מתחייב גם הוא בטענת חבירו ונ"מ שיורדין מיד לנכסיו אינו יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין. אבל אם יכול לשנות בטענת כגון שהראשון הודה או שאמר אין לי ראייה וזה יכופר או יש לו ראייה לא הפסיד ואפי' כשאינו יכול לשנו' הא דאמרינן שאינו יכול לומ' תנו לי זמן עד שארד עמו לדין דוקא שהוא היה בעיר ולא בא ודאי היה ניחא ליה במה שטען זה בשבילו ועכשיו רוצה לחזור בו אבל אם לא היה בעיר לא הפסיד זכותו ויכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין ולפיכך יכול הנתבע לעכב מתחלה ולומר לו או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה משותפך שהדי ממון שניכם בידי ושניכם אתם בעלי דיני והיום או למחר יבא אחיך או שותפך ו יתבעני גם הוא ולא יוכל למימר ליה מאי איכפת לך אם תזכה בדין תפטר מחלקי ועוד אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק עם שותפי שיאמ' לי מאן פלג לך וכיון שאין אני יכול לזכות בחלקי אא"כ תרד עמי לדין על הכל למה לא תדון עמי על הכל לא יוכל לומר כן חדא דאיכפת ואיכפ' ליה דהא אם יזכה לא יזכה אלא בחצי ואם יתחייב יתחייב בכל וא״כ לקתה לו מדת הדין וכי בשביל שאין התובע יכול לזכות בחלקו אא"כ ירד עמו לדין על הכל נכוף למחזיק שירד עמו לדין על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח ועוד עיקר' דדינא פריכא הוא דמה שיאמר אצטרך לחלוק עמו לאו דינא הכי הוא שאין השותף יכול לומר כן אלא במלתא דיכול לומר האי מנתא עדיפא מהאי ומאן פלג לך ליטול האי מנתא אבל הכא ליכא עדיפותא בהא מנתא מחאי מנתא דלימא ליה הכי י"א היכא שאינו בעיר דאמרי' שצריך המחזיק לדון עמו פעם אחרת שיוכל המחזיק להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין ושלא ציווהו לירד עמו לדין.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה