אור ברסלב

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות הרשאה

הלכות העושה שליח לגבות חובו

סימן קכב

אם מת המלוה או שביטל השליחות או ההרשאה ובו י"ב סעיפים.

אע"פי שלוה ששלח למלוה חובו בציוויו ע"י שלוחו ונאבד פטור כמ"ש בסי' שקודם זה אם ירצה הלוה שלא לשלחו ע"י שלוחו הרשות בידו ואין השליח יכול לכופו אפי' אם יש עדים שעשאו המלוה שליח והטעם אע"ג דק"ל בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו ועשייתו כעשייתו הכא אפקו' רבנן שליחותי' לעניין זה שלא יוכל לכופו מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן זה לשליח ויפלו המעות לפני היורשי' והשליח זה איננו שלוחם של היורשי' והרי אם יאנסו בדרך יהיה הלוה חייב לשלם ליורשי' מפני שנתן פקדונ' ביד אחר בלא צוויין לפיכ' נתנו חז"ל עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח וגם השליח לא יהא יכול לכופו דתו ליכא למיחש למידי בד"א כשבא בשליחו' בלא ההרשאה אבל אם בא בהרשאה שהקנה לו בקניין אגב קרקע מה שיש לו אצל פלוני הוי כאלו נתנו לו במתנ' לעניין זה שלא יתבטל השליחות לגבי יורשים אפי' אם ימות המשלח ואע"ג דק"ל שליח שווייה אפי' הקנה לו בקניין היינו לעניין דלא מצי השליח להתפיש לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני' ליה מן דינא עלי הדר אבל מאי דכתב ליה זיל דון ואפי' לנפשך אהני לעניין זה שלא נתבטל השליח אע"פ כשימו' מיהו אם ידוע שמת המשלח לכתחלה לא יתננו לו כיון שידע בודאי שמת המשלח ונתבטל השליחות מן התורה והאידנא נוהגים הדיינים שאם הבא בלא הרשאה מעמיד ערב לנתבע שיביא הרשאה צריך לדון עמו אע"פי שאינו שלוחו כלל אם נראה לב"ד שהוא זכות למלוה דזכין לאדם שלא בפניו ועיין בכתבי מהרא"י סימן רי"ז.

ב ודוקא שמת המשלח קודם שהגיעו ליד השליח ונאנסו מן השליח חייב הלוה לשלם ליורשי' אבל אם לא מת המשלח אלא בטל השליחות קודם שהגיעו המעות ליד השליח ונתנם לו אח"כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי עליך שהיה עומד בשליחותך שכשם שחזקה דשליח עושה שליחותו כך חזקה שבעל הבית עומד בשליחותו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך כיון שלא הודעתני שחזרת בך זאנכי לא ידעתי.

ג וכיון דהמרשה את חבירו אפי' בקניין לא שווייה אלא שליח לפיכך מי שהרשה לא' ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי שהרי יכול אדם לבטל לשליחותו ואם ירצה לומר שגם הראשון יהא שליחותו קיים וכל א' משניהם יהא מורשה בדבר הרשות בידו ואיזה מהם שיקדים לתובעו צריך לדון עמו ואין הנתבע יכול לדחותו למורשה ולומר שמא המרשה ביטל שליחותך והרשה אחר שה"ז אומר לו תן לי מה שיש בידך וזאת הרשאתי תהיה אצלך ואם ביטל שליחותו הוא הפסיד על עצמו והנתבע פטור שהרי בהרשאתו נתן וכן אם עמד המורשה בדין עם הנתבע ונתחייב המורשה דינו דין ואין המרשה יכול לסתור הדין בטענה שכשעמד עם זה בדין כבר ביטל שליחותו שהיה לו למרש' להודיענו מיד מיהו אם ידע המורש' בביטול שליחותו אע"פ שהנתבע לא ידע דינו בטל שכיון שהמורש' ידע שנתבטל שליחותו לא היה לו לעבור על דעת המשלח ולא הפסיד המשלח בזה זכותו וצריך הנתבע לחזור ולדון עמו. מיהו אם נתן לו הממון אעפ״י שהמורשה ידע שנתבטל שליחותו כיון שהנתבע לא ידע בביטול השליחו' פטור דמה היה בידו לעשות עוד ואם ידע הנתבע אעפ״י שהמורשה לא ידע חייב.

ד המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקניין שהרשהו וצריך לכתוב לו זיל דון וחצי ואפיק לנפשך או שאר לשון הדומה לזה דמשתמע מיניה שמקנה לו שידון ויזכה בו שיהא לעצמו. ואם לא כתב לו כן אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברי' דידי את שאע"פי פי שהקנה המשלח בקניין אין גופו של זה משתעבד לו שישיב לו דהיאך יקנה לו את גופו שיהא מחוייב להשיב לו ואי משום דשלוחו של אדם כמותו כבר כתבנו בסעיף א' דהכא אפקעוה רבנן לשליחותו כו' אבל כשמקנה לו הממון שזה מחזיק בו צרי' הוא להשיב לו על הממון שבידו אם הוא בידו בדין מיהו אם לא כת' לו כן ונתן המחזיק הממון ליד המורש' ונאבד פטור דלעניין זה שליחותו שליחות ולא גרע משליח שעשאו בעדים.

ה ואם לא הקנה לו כל החוב או כל הפקדון אלא כתב לו דון וזכי ואפיק לנפשך מחצה או שליש או רביע והמות' שלי מתוך שהוא צריך לדון עמו על חלקו צריך הנתבע לדון עמו על הכל יש מי שאומר דדוקא בכה"ג שכתב לו מחצה או שליש או רביע אבל אם כתב לו דון וזכי ואפיק לנפשך מאה דינרין והשאר שלי זה הלשון משמע שלא הרשהו אלא על הק' דינרים דוקא איננו מזקיקו לדון עמו אלא על הק' דינרין.

ו המרשה אף על פי שהקנה לו וכתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך אינו אלא שליח וכל ההוצאות שיוציא המורשה על דין זה חייב המשלח בהם בהם שכך כותבין בהרשא' כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר זבן אם רוצה המורשה להחזיק בממון אינו יכול וצריך להחזירו שהרי אינו אלא שליח בעלמא לפיכך אם תבע המפקיד פקדונו מן הנפקד וטען הנפקד כבר נתתיו למורשה שלך וחזרתי והלויתי לו עליו צריך להחזירו לבעל הפקדון בחנם שהרי המורש' אינו אלא שליח בעלמ' ולא היה לו ללו' עליו דלזה לא שלחו שלא שלחו אלא להביאו לו ראובן שהיה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו ראובן הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתן כשיבא לעזר ראובן והלך שמעון וקבלם ואח"כ בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו שם הדין עם שמעון וא"צ ליתן לו המעו' עד שיבא לעיר ראובן שהרי מתחלה ע"מ זה קבלם.

ז הרשאה שאין כתוב בה דון וזכי אלא כך היה כתוב בה סב ואפיק לנפשך אין לפוסלה משום שאין כתוב בה וזכי דסב וזכי חדא מילתא היא וכן אין לפוסלה מפני שאין כתוב בה דון דכיון שכתוב בה כל דמתעני ליך מן דינא עלי הדר ממילא משמע שהרשהו לדון וה"ז במקום דון וכשרה ואם כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליך מן דינא עלי הדר הרי זו כשרה ואין הנתבע' יכול לפוסלו ולומר כיון שההרשאה לא נכתבה ככל הילכת' כאלו אין לך הרשאה ולאו בעל דברים דידי את דאדרבה כ"ש הוא שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שהרי אין כותבין לשון זה לכתחלה אלא לתקנת המורשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון ולומר הקני' אות' לי ביון שכתבת לי דון וזכי ואפיק לנפשך אלא דבדיעבד אפי' לא כתב לו כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר לא יוכל להחזיק בממון משום דק"ל דלא שווייה אלא שליח ולא הקנה לו המעות בקניין גמור אלא כתב לו כן מן הטעם שכתבנו בסעיף ד' שטר הרשאה א"צ לכתוב בו זמן דלא נפקא מיניה כלום לעניין ההרשאה מתי הרשהו וכן מה שכותבין בו ברעות נפשאי בדלא אניסנא כו' לא נפקא מיניה כלום מ"מ נהגו לכתו' בו זמן ובדלא אניסנא כו'.

ח הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי מלוג של אשתו צריך הרשאה מאשתו שהרי גוף הקרקע הוא שלה ואם יש פירות בקרקע הרי הפירות הם שלו ומתוך שצריך לדון עמו על הפירות דן עמו גם על העיקר וא"צ הרשאה ועיין בלבוש הבוץ וארגמן סימן פ"ה.

ט כתיב וכחש בעמיתו משמע שמכחש באחד והודה אח"כ חייב קרבן שבועה ולא כשמכחש לשנים ומוקי לה כגון שתבעוהו שנים ואמרו משנינו יחד לוית ואמר להו אני מאחד מכם לויתי ואח"כ הודה שמשניהם לוה פטור מקרבן שבועה וטעמא משום דלא הוי אלא כפירת דברים בעלמא שאין כאן שום כפירת ממון שהרי מ"מ היה חייב לשלם הכל לאותו האחד מכאן למדו רז"ל אחד מן האחין שלא חלקו או א' מן השותפין שבא לתבוע אחד שחייב להם לשותפות יכול לתבוע אותו על הכל הואיל ויש לו חלק בזה הממון דא"צ הרשאה משאר האחין או מהשותפין דשלוחן של כולם הוא לפיכך אם השותף הזה שדן עם זה יצא חיי' צריך שותפו לקבל דינו ואין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן אלו הייתי אני שם הייתי תובע בטענו' אחרות ומחייב בעל דיני שיכול לומר לו למה לא באת לתבוע גם אתה אם יש לך תביעו' אחרות לך ותובענו אבל דין זה שטען זה השותף צריך לקבל ודוקא בדברים שאף אם הוא בעצמו היה בא לדון לא היה יכול לשנות בטענות חבירות לפיכך מתחייב גם הוא בטענת חבירו ונ"מ שיורדין מיד לנכסיו אינו יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין. אבל אם יכול לשנות בטענת כגון שהראשון הודה או שאמר אין לי ראייה וזה יכופר או יש לו ראייה לא הפסיד ואפי' כשאינו יכול לשנו' הא דאמרינן שאינו יכול לומ' תנו לי זמן עד שארד עמו לדין דוקא שהוא היה בעיר ולא בא ודאי היה ניחא ליה במה שטען זה בשבילו ועכשיו רוצה לחזור בו אבל אם לא היה בעיר לא הפסיד זכותו ויכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין ולפיכך יכול הנתבע לעכב מתחלה ולומר לו או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה משותפך שהדי ממון שניכם בידי ושניכם אתם בעלי דיני והיום או למחר יבא אחיך או שותפך ו יתבעני גם הוא ולא יוכל למימר ליה מאי איכפת לך אם תזכה בדין תפטר מחלקי ועוד אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק עם שותפי שיאמ' לי מאן פלג לך וכיון שאין אני יכול לזכות בחלקי אא"כ תרד עמי לדין על הכל למה לא תדון עמי על הכל לא יוכל לומר כן חדא דאיכפת ואיכפ' ליה דהא אם יזכה לא יזכה אלא בחצי ואם יתחייב יתחייב בכל וא״כ לקתה לו מדת הדין וכי בשביל שאין התובע יכול לזכות בחלקו אא"כ ירד עמו לדין על הכל נכוף למחזיק שירד עמו לדין על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח ועוד עיקר' דדינא פריכא הוא דמה שיאמר אצטרך לחלוק עמו לאו דינא הכי הוא שאין השותף יכול לומר כן אלא במלתא דיכול לומר האי מנתא עדיפא מהאי ומאן פלג לך ליטול האי מנתא אבל הכא ליכא עדיפותא בהא מנתא מחאי מנתא דלימא ליה הכי י"א היכא שאינו בעיר דאמרי' שצריך המחזיק לדון עמו פעם אחרת שיוכל המחזיק להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין ושלא ציווהו לירד עמו לדין.

סימן קכג

הרשאה על מה נכתבת וכיצד נכתבת ובו ט"ו סעיפים:

א מדינא דגמרא כיון דמסקינן שצריך ליקח לו בקנין ולכתו' לו זיל דון וזכה ואפיק לנפשך כמ"ש טעמא בסי' שקודם זה אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדונו שביד חברו ולא כפר לו שכיון שהפקדון הוא בעין שהרי לא ניתן להוצאה וגם זה לא כפר בו יכול להקנותו לו בכל מקום שהוא כאלו הוא שלו ואם היה הפקדון של מעות וק"ל דמעות אינן נקנין בחליפין כמ"ש בע"ה צריך להקנותו לו אגב קרקע דקנין אגב קנין מעליא הוא ואפי' מעות נקנין בו כמ"ש במקומו בע"ה וכן יכול להרשות לתבוע קרקע אפי' כפר בו דקרקע אע"ג דכפר בה הא איתא בעין ויכול להקנותה וכן מלוה בשטר יכול להרשות אפי' כפר בו דאע"ג דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין וגם זה בפר בו מ"מ הכופר מלוה בשטר היא כפירת שיעבוד קרקעות וכשם שיכול לקנות השטר ושיעבידו בכתיב' ומסירה כך יכול להרשות עליו ולמסור השטר בידו כדי שיגבהו וצריך לכתוב לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה אבל אין כותבין הרשאה על פקדון שביד חבירו שכפר בו כבר דכיון דכפר בו כבר מיחזי כאלו חתמו סהדי אשיקרא דמקני ליה לשליח מידי דלית ליה גביה וכן אין כותבין הרשאה על מלוה שבע"פ אפילו לא כפר בה מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם כל זה מדינא דגמרא מן הטעם שכתבתי אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה בין בשטר בין בעדי קנין אע"פ שכפר בה בב"ד כדי שלא יטול כל א' ממון חבירו וילך למדינה אחרת ויסמוך שאין כותבין הרשאה אבל על המלוה ע"פ שכפר לא תקנו שיכתבו הרשאה ומ"מ לא גרע משליח שעשאו בעדים שנתבאר בסי' קכ"ב. וי"א שעל הכל בותבין הרשאה ל"ש פקדון ל"ש גזל ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה על פה ואע"ג דכפריה וכן אנו נוהגין וטעמא דמילתא דכיון דעיקר טעמא הוא משום דמיחזי כשיקרא אנן למיחזי כשיקרא לא חיישינן כיון שיש בזה תיקון העולם שאין כל אדם יכול ללכת בעצמו לתבוע תביעותיו ואפי' אמלוה דכפריה נוהגין לכתוב דאע"ג שאין יכול להקנות לחבירו אפי' אגב קרקע מ"מ יכול להרשות דהא ק"ל שליח שוויה ונהי שאינו יכול ליתנ' לו במתנה שליח מצי לשווייה דתקנה הוא שתקנו גבי שליחות באלו היה הוא עצמו קונה הוא הקנין גמור משום תיקון העולם כדכתבנו.

היה לו שבועה על חבירו אינו יכול להרשות עליו אחר להשביעו שאין זה דבר שנקנה בקנין שאינו אלא דברים בעלמא לפיכך מי שהיה לו תביעה על חבירו וכתב לו הרשאה על התביעה שיש לו על חבירו אין הרשאה כלום שהתביעה אינו דבר שיוכל להקנות אלא צריך לכתוב ההרשאה על הממון שעליו התביעה.

ג כבר אמרנו בסי' הקודם סעיף ג' שיכול המרשה לבטל השליחות הראשון ולהרשות לשני או לשניהם יחד לפיכך המרשה לאחד ואח"כ הרשה לאחר ושניהם באים בהרשאתו לפנינו אין לנתבע להשיב אלא לשני שהוא ודאי עיקר השליחות שהרי ניחם המרשה על הראשון ואם דן עם המרשה הראשון ונתחייב התובע יכול השני לסתור הדין.

ד אין למורשה רשות לכתוב הרשאתו לאחר שזה יאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם התנה עמו שיכול להרשות לאחר ואחר לאחר הכל לפי תנאו.

ה מורשה שמחל לנתבע או שמכר לו או מחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שזה יבול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לתיקון בין לעוות אפילו אם מחל על הכל מחל וכל שכן אם פירש בה מחילתך כמחילתי.

ו היה לו חוב על גוים ואמר לחברו שהיה לו ג"כ חוב עליהם כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי והלך ומחל להם חובו וחוב חבירו חייב לשלם לחברו לפי אומדנא מה שהיה שוה חובו למכר במעות מזומנים דאנן סהדי כשאמר לו כשם שתעשה בשלך כו' לאו למחילה קאמר שאין דרך למחול חוב לגוי אלא לדון עמו ולהעמידו שיהא בטוח קאמר ומחייבינן ליה משום דינא דגרמי.

ז מורשה שהוא מורשה בשכר התלוי ועומד אם יוציא ממון מיד הנתבע יקח שכרו ואם לא יוציא לא יטול כלום ה"ז אינו נעשה עד דנוגע בעדות הוא כמ"ש בסי' זה בע"ה ולא עדיף מורשה כזה מן התובע עצמו לפיכך מורשה כזה כשבא בטענת ברי כגון בפני הפקיד לך פלוני ופלוני כך וכך או בפני לוית ממנו כך וכך הרי תביעתו כתביעת התובע בעצמו ושלוחו כמותו ואם מודה במקצת ה"ז נשבע שבועת התורה על מה שכפר ואינו יכול להפך השבועה על המרשה דהא שבועת התורה אין מהפכין ואם אמר להד"ם אע"ג שהמורשה טוען ברי ומעיד למרשה לא נחשב לעד להביאו לידי שבועת התורה כיון שנוגע בעדות הוא אלא ישבע הנתבע היסת ויפטר ואם טוען שרוצה להפך השבועה על המרשה שיבא וישבע ויטול אין מניחין המעות בידו עד שיבא דשמא מערים הוא ומפני שיודע שאין המורשה יוכל לבא או שחושב יתבייש לבא הנח לדינא ודיינא לישבע הוא אומר בן וישארו המעות בידו לפיכך נתחכמו לו חכמים ואמרו שיוציא הממון מידו ויהא מונח ביד ב"ד עד שיבא המרשה וישבע ויטול וכן בכל הדברים שתולה הנתבע במרשה יש לחוש שמא מערים הוא לפיכך ידון עם המורשה ויהא הממון מונח ביד ב"ד עד שיבא המרשה ויטול ויש כח למרשה להחרים על מי שטוען טענת שקר בדי לעכב הממון ולאחרו.

ח וכשמניח הממון ביד ב"ד כתב ר"י קארו ז"ל דנ"ל שקובעין לו זמן לתובע שיבא וישבע ואם לא יבא בתוך אותו הזמן י יחזירו הב"ד לנתבע ממונו דאל"כ לקתה מדת הדין דשמא הלה תובעו שקר ולא ישבע לעולם ויהיה ממונו של זה מעוכב ביד ב"ד לעולם והוא איננו חייב לו. ונ"ל שאין צריכין הודעה אחרת לתובע אלא אומרים כן למורשה שקבעו לו זמן כך וכך דמסתמא המורשה יאמר לו ואם לא בא מחזירין הממון לנתבע נ"ל. ט ואם אין הנתבע מבקש להפך השבועה על המורשה אלא מקבל עליו השבועה רק שאומר איני נשבע עד שאחרים בפני המרשה על מי שטוען עלי שקר אין שומעין לו שאין חרם זה אלא מתקנת הגאונים ואין מעכבין השבועה משום תקנה זו הקלה.

י מורשה שהורשה בשכר ידוע שאפילו אם לא יוציא הממון מיד הנתבע יטול שכרו קרוביו כשרים בין לעדות בין לדין שהרי אין לו חלק לא בהפסד ולא בהנאה ומטעם זה ג"כ הוא עצמו אם טען ברי כשר לעד ואם טוען הנתבע להד"ם מזקיקו שבועה דאורייתא.

יא אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מהנתבע קרוביו הם פסולים בין לדין בין לעדות לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה א' מהעדים או מקרוביהם אא"כ קצץ לו שכר ידוע שאפילו אם לא יוציא ממון מיד הנתבע יטול שכרו.

יב וכן אם יש לו עדים בפריעתו לא יבא לדון עם מורשה שיש לו חלק בתביעתו אם הוא קרוב לעידי הפריעה שהרי יבטל עדותו ולאו כל כמיניה דתובע להרשות מורשה שיבטל עדי הנתבע. יכול אדם להרשות ללוה לדון עם ערב קבלן שלו ולא יוכל הקבלן לדחותו ולומר פצני מן הערבות אלא ידון עמו תחלה ואח"כ יתבענו לפצותו.

יג יכול אדם להרשות נשים ועבדים אע"פ שכפופין תחת יד בעליהם ואדוניהם וידם כידם יש להן יד ג"כ ולעשות שלוחו של זה וי"א אבל לא עבדו שאין יכול להרשות עבדו לפי שאין קנין לעבד ע"י רבו שהרי גופו קנוי לו וידו כידו וא"כ אע"פ שהקנה לו כל מה שהק' לו עדין הוא שלו ונמצא שאינו אלא שלוחו בלא הקנאה ויכול הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את אבל אשתו יכול להרשות שהרי אם נתן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות נמצא כשכותב לה זכי לנפשך אין הנתבע יכול לומר לאו בעל דברים דידי את.

יד לקמן יתבאר דחליפין קונה לכל אדם אפי' לגוי לפיכך יכולין לשלוח הרשא' ביד גוי שהרי מקנה לו אותו הדבר שיש לו גבי המחזיק ע"י חליפין וקנאו הגוי אע"ג דק"ל דשליח שוייה ואין שלוחות לגוי כמ"ש לקמן לא אמרי' דשליח שוייה אלא לענין שלא יוכל המורשה לעכב אותו הדבר אבל לשאר דברים הוי הקנין קנין גמור לפיכך גם הגוי קונה מה שכתוב בהרשאה ובלבד שיזהר מלכתוב בה וקנינא מיניה שמשמע שהגוי הקנה דבר לאחר וק"ל דאין שליחות וזכייה לגוי שאינו יכול לזכות משלו לאחרים אלא יכתוב וקנה הגוי כלומר שהוא קנה מה שכתוב בהרשאה ולקנות יש לו יד.

טו כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו ודרשו חז"ל זה הבא בהרשאה בד"א א כשהנתבע והתובע בעיר אחת אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת ה"ז עושה מצוה שאין לך מציל לא אל גדול אזה שאם אי אתה אומר כך כל אחד יטול ממון חבירו וילך למדינת הים וי"א שאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל מענה מתעבר על ריב לא לו זהו אשר לא טוב עשה אבל אם עושה כדי להציל עשוק מיד עושקו מצוה קעביד, י"א שאין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו דחוב הוא למורשה שאומרים עליו אשר לא טוב עשה וגו' ואין חבין לאדם שלא מדעתו לכן אם נתרצה אח"כ וקבלו קנאו שגלה דעתו למפרע.

סימן קכד

נתבע אם יכול לעשות מורשה ובו ס״א ס' :

א הנתבע אחז"ל שאינו יכול למנות מורשה שיבא לב"ד להשיב בעדו לתובע והוא ישב בביתו שהמורשה יטעון טענת שקרים לפי שאינו בוש מן התובע אלא יבא הנתבע בעצמו ויטעון האמת שיבוש לטעון שקר דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ונשים יקרות שאין כבודן לבא לב"ד ג"כ לא התירו להן שיעשו מורשה ויטעון מה שירצה ולא יבוש אלא משגרין להן סופרי הדיינין והיא בעצמה טוענת בפניהם האמת שתיבוש מפניהם לטעון שקר והם מסדרין דבריהם לפני הב"ד וכיוצא בזה עושים לת"ח שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיז לב"ד ולערער בהדי ע"ה דכבוד תורה עדיף.

סימן קכה

השולח חובו או פקדונו ע"י שליח ובו י' ס':

א ראובן שהיה חייב מנה לשמעון או שהיה לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא ראובן לחזור וליטלם הימכ' אינו יכול דהולך כזכו דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשביל שמעון דזכין לאדם שלא בפניו לפיכך בין אם מת לוה או מלוה יתנהו לשמעון או ליורשיו ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון או ליד יורשיו וטעמ' דמסתבר הוא דהיאך יהיו באחריות שמעון והוא לא ידע ולא צוה לו שיתנהו לו על אחריותו ואם יהיו באחריות שמעון ה"ל חוב לו ואין חבין לאדם שלא בפניו ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני ראובן אח"כ ולא היה לו לפרוע בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו לראובן ואם מחמת אונס החזירו לראובן כגון שאיים עליו ראובן בדבר שהיה בידו לעשותו עד שהוצרך לוי להחזירו פטור ויש אומרים שכשהחזיר לו המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו ומאיזה מהם שירצה יכול שמעון לתבוע אותו עד שישתלם כל חובו. ראובן שהיה לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלם משמעון והלך לוי וקבלם ואח"כ אמר שמעון ללוי שיחזור לו מעותיו שקבל בשביל ראובן ואם לא יחזירם לו יכפור לו חוב שחייב שמעין ללוי ממקים אחר והנה לוי אומר לראובן לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי ורוצה להחזירם כדי להציל את חובו וראובן אומר לא תחזירם מאחר שכבר עשית שלוחותי וזכית בשבילי הרי המעות שבידך הם שלי ולא תציל ממונך בממוני הדין עם ראובן שאין זה נקרא אונם הפוטרו דהיאך יציל ממונו בממון חבירו.

ב והא דבפקדון אינו יכול לחזור וליטול מיד לוי דוקא כשהוחזק הנפקד כפרן דאז זכות למפקיד שתצא מתחת ידו אבל לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור וליטלו דאמרינן אין רצונו של מפקיד שיהא פקדונו ביד אחר. ואי שוייה מריה דפקדון שליח להביאו לו כיון דגלי דעתיה דניחא ליה דליתביה ניהליה אם בא לחזור אינו חוזר דהכא ליכא למימר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחד ואפילו בממציא לו שליח דלא מפטר בהכי שומר מאחריות או אפילו לא ממציא לו שליח אלא דידעינן דשליח זה מהימן גבי מפקיד דבכל יומא הוה מפקיד גביה אם בא לחזור אינו חוזר

ג אמר השליח למלוה הנה מעותך ששלח לך פלוני בחובך בידי אך אני רוצה להחזיק בהן בשביל חוב שיש לי בידך אם המלוה מודה לשליח שיש לו בידו ואין לו שאר נכסים שיגבה זה מהם חובו והגיע זמן הלואתו אין כח ביד המלוה לערער על המשלח ולומר הפסדתני מעותי שמסרתם ליד מי שאיני יבול להוציאם מידו שהרי המשלח יאמר לו אף אם היו עדיין בידי היו מוציאין אותו מידי מדר' נתן הואיל ואין לך נכסים אחרים אבל אם יש לו נכסים אחרים המשלח כופה לשליח ליתנם למלוח שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח מן החוב והשליח חוזר וגובה אותם ממנו וכ"ש אם אין המלוה מודה לשליח שחייב ליתנם למלוה אפי' אם אין לו נכסים אחרי' אע"פ שהוא היה נאמן בנגד המלוה לומר אני תופשם בחובי במגו דפרעתיך הואיל וכל זמן שלא באו ליד המלוה לא פקע שליחותו נמצא שהשליח בעל דברים של המשלח הוא וכנגד השולח אין לו מגו שאינו נאמן לומר החזרתי' לך הואיל והולך כזכאי דמי אינו יכול להחזירם לו כדאמרי' לעיל סעיף א'.

ד ואם מת המשלח ולא הניח נכסים שאז אין יורשי המשלח חייבין למלוה כלום וחזר הדין בין השליח ובין המלוה שנשתלחו לו ואפילו קבלם מהמשלח בעדים מגו שיכול לומר למלוה פרעתיך ונאמן בהיסת נאמן ג"כ בהיסת לומר לו אני תופשם בחובי שאתה חייב לי כיון שאין תובעו בהם המשלח ולא יורשיו אבל אם המשלח הניח נכסים הרי המלוה גובה מהם ואז יורשי המשלח תובעין לשליח וה"ל כאלו אביהם חי ומוציאין מידו ויש מי שאומר שאם בא השליח להחזיק בהם בשביל חוב שיש לו ביד המלוה או המפקיד אפילו לא הניח נכסים אינו יכול דכיון דא"ל הולך כמאן דא"ל זכי דמי או הולד על מנת שתתננהו לפלוני דמי ואי מקיים התנאי' זכי ואי לא לא זכי וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד מעולם דמי וצריך לקיים תנאו ולא להחזיק בהן.

ה בד"א דהולך הוי כזכי במלוה או בפקדון כיון שכבר יש לו קצת זכות בממון זה נקנה לו בקל אבל במתנה שאין לו זכות כבר בממון זה לא הוי הולך כזכי שצריך קניין גמור לזכות בו ואפי' עשאו שליח למקבל ואמר לו הנותן הולך לו לא הוי כזכאי לפיכך אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם היה המקבל עני שאין לו ר' זוז נעשה נדר ואינו יכול לחזור בו.

ו ואם אמר תן מנה לפלוני במתנה שאני נותן לו י"א דתן לו הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע לידו אלא אם כן אמר לו זכי לו ואז זכה לו וקנה וכגון שהיה ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא מיהו אפי' אינו ברשותו לכשיבא לרשותו יזכה לו אם לא יחזור בו הנותן קודם לכן וי"א דלישנא דתן הוי כזכי במתנה והוא שנותן לו החפץ עתה לידו ובשעה שנותן לו א"ל תן חפץ זה לפלוני דכיון דנותנו עתה לידו כדי ליתנו לו מיד שבא לידו זכה בו המקבל אבל אם מתחלה לא בא לידו על דעת לזכות לזה ואח"כ אמר לו תנהו לפלוני לא קנה אלא במעמד שלשתן ואפי' אם הוא תופש החפץ בידו בשעה שאמר לו תן כיון שלא בא לידו מתחלה לשם כך.

ז וה"מ כשאמר לו תן אבל אם אמר לו זכה לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אע"פי שלא בא לידו מתחלה לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שאמר לו זכה אלא שהגביה אח"כ כדי לזכות לו זכה אפי' שלא בפני הנותן ושלא בפני המקבל דכיון שאמר לו זכה שליחותיה קעביד אבל אם לא אמר לו זכה מחד אנפי שאמרנו אפי' איתיה לפקדון בחצירו של שליח לא זכה למקבל מתנה.

ח ראובן שאמר לשמעון הולך מנה ללוי שאני נותן לו מתנה והלך שמעון ליתנו ללוי ומצאו שמת חזינן אם בריא היה הנותן בשעה שנתן ומת בחיי מקבל יתן ליורשי' המקבל דק"ל מצוה לקיים דברי המת בדבר שהוא מושלש מוכן ומזומן לפניו בשעה שנותן ואומר תנו זה לפלוני אפי' היה בריא כשאמר כן ומת מצוה לקיים דבריו לפיכך בשמת הנותן בחיי המקבל זכה בו המקבל וכשמת גם הוא אח"כ הורישו לבניו ואם מת המקבל בחיי נותן יחזור ליורשי המשלח דהולך לאו כזכי דמי ואעפ״י שמת הנותן אח"כ לא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת דכיון שמת המקבל בחיי נותן כבר בטלו דבריו בחייו.

ט ואם שכיב מרע היה הנותן בשעה שנתן חזינן אם מת מקבל בשעה שנתן המנה ליד השליח יחזור ליורשי המשלח דכיון שמת המקבל לא היה ראוי לקנות אבל אם היה המקבל חי בשעה שנתן המנה לשליח יתן ליורשי המקבל אפי' אם מת הנותן אח"כ בחיי המקבל ואפי' נולדו יורשי המקבל אחרי מיתת הנותן אע"פי דבשעת מיתת הנותן לא היו יורשי המקבל ראויין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי נותן אפ"ה קנה למפרע משעת נתינה מן הטעם שיתבאר הילכך כיון דאיתי' למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה והורישו ליורשיו ועדיפא הך מתנה דש"מ משאר מתנות ש"מ דבשאר מתנות ש"מ אינו קונה עד לאחר מיתה וכל זמן שלא מת יכול הש"מ לחזור בו אפי' בעודנו ש"מ והכא אינו יכול לחזור בו בעודנו ש"מ עד שיעמוד ויתרפא וטעמא דלא דמי הכא לשאר מתנו ש"מ דשאר מתנת ש"מ אינו נותן בלום במסירה ואינו מוציא הממון מתחת ידו הילכך אינו קונה עד לאחר מיתה ויוכל לחזור בו כל אימת שירצה אפי' בעודנו ש"מ אבל זה שהוציא הממון מתחת ידו ונתנו ליד השליח ודאי דעתו היה שיקנה המקבל מיד בלא טעמ' דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא בלישנא דהולך שהוא הכא כזכי ובמשיכת ההוא שליח דזכי ליה הוא דקנה דאע"ג דהולך דבריא לאו כזכי דמי הולך דש"מ כזכי דמי דמסתמא כי יהיב ממונא לשליח אדעתא דלזכי ליה למקבל קא מסר ליה והא דלא אמר זכי אגב צערא לא רמי אדעתיה מידי דהוה אגיטו דק"ל דאע"ג דברי' שאמ' כתבו גט לאשתי אינו כלום עד שיאמר תנו וגבי ש"מ כותבין אע"ג דלא אמר תנו משום דאמרי' שדעתו היה לומר תנו אלא שהיה בהול בצערא ה"נ לגבי מתנתו ה"ל כאלו אמר מהיום אם מתי לפיכך כל זמן שלא עמד אינו חוזר ואם יעמוד חוזר אפי' כבר בא ליד המקבל.

י ומכל מקום כל זמן שלא נתברר שנתרפא צריך השליח לעשות שליחותו ואין לו לחוש שמא יתרפא אלא יתננו למקבל או ליורשיו ואם ימות הנותן ישאר למקבל ואם יתרפא יחזיר לנותן.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה