אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות החובל בחבירו › סימן תכד

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות החובל בחבירו · סימן תכד

סימן תכג

החובל באביו ואמו או החובל בניו או החובל בחבירו בשבת ובו י"א סעיפים:

א החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם חייב בה' דברים דלא קים ליה בדרבה מיניה כיון שלא הוציא דם אבל אם הוציא מהם דם חייב מיתת דכתיב מכה אביו ואמו מות ימות לפיכך פטור מן התשלומין אפילו הוא שוגג מדתני דבי חזקית דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה פי' כתי' מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת הרי להדדי וילפי' להו מהדדי מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון פי' מה מכה בהמה לעולם משלם ואפי' בשוגג כדאמרינן אדם מועד לעולם אף ומכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתוב יומת ולא ישלם לעולם פטור ואפילו בשוגג הואיל ובמזיד שייכה מיתה לפיכך לא יקיז הבן לאביו ולא יוציא לו קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבא להוציא ממנו דם ונתבאר כל זה בלבוש ע"ז סימן רמ"א.

ב החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג כיון שיש בו במיתת ב"ד אבל החובל בחבירו ביום הכפורים אפילו במזיד חייב לשלם לו הואיל ולא קאי במיתה ואף על גב דאי אתרו ביה משום י"ה הוי ביה מלקות ואיכא למ"ד כל היכא דאיכא מלקות וממון מלקי לקי וממונא לא משלם הבעל זכה הבעל מיד שאני החובל דבפירש ריבתה התורה שהחובל בחבירו אף על פי שהתרו בו ישלם ממון דכתיב כן ינתן בו דהיינו דבר שיש בו נתינה שהוא ממון כדכתיב לעיל ואף ע"ג דסתם חובל עבר בלאו דפן יוסיף להכותו וחייב מלקות לפיכך אמרינן בכל החובל אפילו במקום שיש בו שאר מלקיות כגון הכא ישלם ממון.

ג החובל בעבד כנעני שלו פטור דהא גופו קנוי לו והכל שלו חבלו בו אחרים נזק וצער ובושת ושבת לאדון וריפוי יתרפא בו העבד ואם אמדוהו להתרפות לשלשה ימים ונתן לו החובל הריפוי לג' ימים כמו שאמדוהו ונעשה לו סם חריף ונתרפא לב' ימים אותו היתרון הוא לאדון אע"פ שהעבד מצטער יותר על ידי הסם חריף הכל הוא לאדון.

ד מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין שהכהו אדם או שנגחו שור נתבאר משפטו בלבוש ע"ז סי' רס"ז סעי' ס"ב.

ה עבד שיצא לחירות מתחת יד רבו אלא שעדיין צריך גט שיחרוד להתירו בבת חורין והגט שיחרור לא הגיע עדיין לידו וחבלו בו אחרים פטורים שהעבד אינו יכול להוציא מהם לעצמו כיון שעדיין לא נגמר שיחררו והאדון אינו יכול להוציא מהם כיון שאין לו בו עוד שום קניין ויש אומרים שכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו.

ו החובל בעבד עברי שלו חייב בד' דברים נזק וצער ריפוי ובושת דעבד עברי אין גופו קנוי לו אבל שבת א"צ ליתן לעבד דהא שובת ממלאכתו ואם חבלו בו אחרים הצער והבשת והריפוי יתננו לעבד והנזק והשבת ילקח בהם קרקע והרב אוכל הפירות דהא אותו האבר שנקטע היה משועבד לרב לפיכך אוכל הפירות ממנו בעד מה ששובת מלאכתו וכשיצא לחירות יקח העבד קרקע עמו ויש אומרים דשבת גדולה דהיינו נזק שהוא דמי ידו ילקח בה' קרקע והרב יאכל הפירות שהרי הוא מפסיד ע"י קטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין אחר שיתרפא כלו' שהרי אפי' אחר שיתרפא אם לא נקטעה ידו היה ראוי לעשות לו שאר מלאכות ועכשיו לא יוכל לעשות לו מלאכה רק לשמור קישואין לכד כל זמן שהוא עבדו ילקח בנזק זה קרקע ויאכל הרב הפירות וכשיוצא לחירות יטלנו עמו והרי יצא בדמי ידו משלם אבל שבת קנינה דהיינו שצריך ליתן לו כל ימי משד החולי שכר כאילו היה שומר קישואין ששובת ממנה זה הוא כולו לרבו שהרי רבו מפסיד זה כל ימי חוליו וכן עיקר החובל בבתו הקטנה או שחבלו בה אחרים צער ובשת וריפוי הוא שלה ואפילו עשו לה סם חריף שמיהרה להתרפות המותר הוא שלה שלא זכתה התורה לאב בבתו קטנה בפסוק בנעריה בית אביה שפירושו כל שבח נעורים לאביה אלא מה שפחתה בדמיה כגון נזק אבל צער ובשת וריפוי לא מצינו שזכתה לו לפי' נזק שפחתה בדמיה בשביל החבלה כגון שפצעו בפניה ואילו בא האב לקדשה או למכרה היה נפחתין דמיה בשביל החבלה אז הוא של אב ואם אינו פוחתת בדמיה כגון שאין החבלה בפניה אז הכל לעצמה ושבת י"א שאם היא סמוכה על שלחן האב הרי הוא של האב שהרי מעשה ידיה הוא שלו ביון שהיא סמכה לשלחנו והשבת הוא במקום מעשה ידיה ויש אומרים אם דכלו בה אחרים אפילו היא כמוכה על שולחן האב השפת לעצמה דבמידי דאתי מעלמא לא קפיד לקחתו אע"פי שהיא סמובה על שולחנו אבל אם חבל בה הוא פטור ואם אינה כמוכה על שלחנו אפילו חבל בה הוא חייב ליתן לה גם השבת מיהו אם יש בשבת מותר על מזונותיה הוי של אב דבכלל שבח נעורים הוא.

ז החובל בבניו או אחרים שחבלו בהן אם אינן סמוכין על שולחן אביהם הכל הוא שלהם בין הם גדולים בין הם קטנים ואם הם גדולים נותנין להם הכל מיד ואם הם קטנים ילקח בהן קרקע והם אוכלין הפירות דלא ליכליא קרנא עד שיגדלו ויעשו בה הם מה שירצו ויש אומרים שקונין בהן ס"ת עד שיגדלו ואם היו סמוכין על שולחן אביהם אם חבל בהם הוא פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים דמסתמא האב שחובל בבנו אונס יש בדבר ואע"ג דאדם מועד לעולם הואיל וסמוכין על שולחנו מסתמא מחלי ליה ואם אחרים חבלו בהם גדולים יתן להם מיד קטנים ילקחו בהם ס"ת או קרקע והואיל וסמוכים על שולחנו הוא אוכל הפירות עד שיגדלו ויש אומרים אפילו סמוכין על שולחנו וחבל בהן הוא אינו פטור אלא משבת אבל בשאר דברים חייב ודינו בהם כאילו חבלו בהן אחרים.

ח החובל בחרש שוטה וקטן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אונס חייבים לשלם כיון שבשעה שחבלו בהם לא היו בני דעת לאו בני חיובא נינהו.

ט עבד ואשה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים מפני שאין להם ממה לשלם שהרי כל מה שיש להם הוא של הבעל או הרב ואם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם לפיכך לפיכך שמין ב"ד כל הה' דברים וכותבין ונותנין ליד הנחבל ולכשיהיו להם נכסים משלמין ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל כופין אותה למוכרה בטובת הנאה פירוש שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח ואם תמות ישארו לבעל שיורשה ואותו טובת הנאה שקבלה בהן תתנה לנחבל אבל לא חייבוה למכור כתובתה לשלם לנחבל וטעמא משום דק"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם תמכור כתובתה בטובת הנאה הרי ודאי תמחול כתובתה לבעלה דכל לגבי בעלה ודאי מחלה לפיכך אם נכו' אותה למוכרה לאחרים אטרוחי בי דינא בכדי הוא דהא לא יקנוה ואי משום שמא ימצא אחרים שיקנו' דלא אסיקו אדעתא שמא תמחול א"כ מפסדינן לקונה בידים ואין לב"ד לעשות כן ואם נכו' אותה למוכרה לנחבל שמא לא תמחול כיון דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ה"ז נמי אטרוחי בי דינא בכדי ולא מטרחינן ואי לא משכחת מאן דזכין מינה גם נכסי מלוג וצאן ברזל בטובת הנאה וקא בעי נחבל למיזבן מינה בטובת הנאה כייפין לה לזבוני ליה נכסי מלוג בחבלותיה וכן בהלואתו ואי הויא טובת הנאה טפי מחבליה או מהלואתו לא מחייבינן למיתב מידי השתא אלא עד שעתא דקניא נפשה.

י אשה שחבלה בבעלה אם יש בחבלה כדי הכתובה תמכרנה לבעלה ונפרע בה דמי החבלה ולא חיישינן כיון שאין לה כתובתה תהא קלה בעיניו להוציאה ולגרשה שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובתה לא ימנע מלהוציאה שהרי אינו צריך ליתן לה כתובתה כיון שחייבת לו בעד החבלה כנגד כתובתה אבל אם כתובתה מרובה מהחבלה אין אומרים למוכרה לו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שאלמלא המכה לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה ורואין אם כתובתה מרובה מכתובה דאורייתא תעמידנה על כתובה דאורייתא ותמכור המותר ותפרע החבלה מהמותר ואם אינה יתירה על כתובה דאורייתא לא תמכור כלל שהרי אסור לאדם להשהות עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתוב' אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי החבלה או מגרשה ונוטל מכתובתה את הראוי לה.

יא דין אשת איש שחבלו בה אחרים או בעלה נתבאר בלבוש הבוץ וארגמן סימן פ"ג.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה