לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות החובל בחבירו
סימן תכ
החובל בחבירו חייב בחמשה דברים וכיצד משערין אותם והמבייש בדברים ת"ח או ע"ה ובו מד סעיפים:
א אמור לאדם שיכה את חבירו ואם הכהו עובר בלאו שנאמר פן יוסיף להכותו כל מקום שנ' פן הוא לא תעשה ואם הקפידה התורה בהכאת רשע ק"ו בהבאת צדיק והמרים יד על חבירו להבותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר רשע למה תכה רעיך למר הכית לא נאמר אלא למה תכה משמע אעפ״י שלא הכהו אלא שהרים ידו עליו להכותו ואפ"ה קראו רשע וע"ל סי' תכ"א סעיף י"ג ודין הבאת איש לאשתו עיין בלבוש הבוץ וארגמן בסי' קנ"ד. י"א שיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו וצריבין להתיר לו כדי לצרפו למניין י' מיד שמקבל עליו לעשות דין מתירין לו אע"פ שאין המוכה מתרצה. ומי שראה את חבירו עושה עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה וא"צ להביאו לב"ד מדכתיב הוכיח תוכיח וגו'.
ב וכיון שיש בו לאו המכה את חבירו מכה שאין בה הזיק שוה פרוטה כיון שאין בו חיוב ממון עבר על הלאו ולוקין אותו ואפי' הכה עבד כנעני לוקה הוא דאחיך הוא במצות שהרי חייב בכל המצות שהנשים חייבות בהן והרי הוא כאשה ישר אל' להבאה.
ג אבל החובל בחבירו מכה שיש בה שוה פרוטה חייב בה' דברי' במ"ש לפיכך אע"פ שעבר על הלאו אינו לוקה דק"ל שאין אדם נענש בשתים דהיינו לוקה ומשלם על עניין אחד דכדי רשעתו כתוב כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. והה' דברים שצריך לשומר הם נזק וצער וריפוי ושבת ובושת וכולהו ילפי' מקראי נזק דכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ודרשינן קרא יתרא דמכדי כתיב ככר ואיש בי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו ל"ל אלא בא ללמד שאם עשה מום בחבירו לא נחזור ונעשה בזה ג"כ מום ממש במשמעות פשטי' דקרא דכן יעשה לו אלא ינתן בו ממון דבממון שייך לשון נתינה מיד ליד א"כ למה התחיל הא קרא כאשר יתן ומיירי במום ממש איידי דבעי למכתב כן ינתן בו התחיל ג"כ לומר כאשר ינתן וגומר צער במקום שיש נזק אע"פ שמשלם לו הנזק צריך לשלם לו הצער ג"כ וילפי' לה מקרא יתירה דכתיב פצע תחת פצע שהוא מיותר דהא כבר כתיב כויה. תחת כויה שאין שם אלא צער וצריך לשלם לו וא"כ פצע תחת פצע שג"כ אין שם אלא צער ל"ל אלא בא לרבות שישלם צער אפילו במקום שמשלם נזק ריפוי במקום נזק דכתיב ורפא ירפא ולא כתיב רפא דפא או ירפא ירפא מאי ורפא ירפא לרבות ליתן רפואה במקום נזק דכל שינוי לשון כה"ג ריבוי הוא. י"א שצריך ליתן לו ג"כ תוספות המזונות הצריכין לו בחוליו ממה שהיה אוכל כשהיה בריא והוא ג"כ בכלל ריפוי יחשב שבת במקום נזק שגם הו' בכלל נזק דילפינן ג"כ מוכן ינתן בו שהרי גם בזה הזיקו כמ"ש בושת דכתיב והחזיקה במבישו וקצותה את כפה ופירשוהו ג"כ ממון מחמת שביישה אותו ולמדיהו מג"ש דנא' כאן לא תחום ונא' להלן בעדים זוממין לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. לפיכך החובל בחבירו חבלה בענין שיש כאן כל הה' דברים משלם כלן ואם אין בה אלא ארב' משלם ד' ואם שלשה שלשה. ואם שנים שנים. ואם אחד אחד.
ד כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע א' או שחסרו אחד מכל אבריו נותן לו כל החמשה דברים.
ה הכהו על ידו וצבת' וסופו לחזור או הכהו על עינו ומרדה וסופו לחזור אין כאן נזק ונותן לו שאר ארבע דברים.
ו הכהו על ראשו וצבה אין כאן נזק ושבת ונותן לו שאר השלשה דברים.
ז הכהו במקום שאינו נראה כגון על ברכיו ולא ראהו שום אדם אינו נותן לו אלא צער וריפוי.
ח הכהו במטפח' שבידו או בשבט וכיוצא בזה אין כאן אלא בושת י"א שהוא דווקא במקום שיש רואין אבל אם אין כאן רואין אפי' בושת אין לו.
ט כואו בשפוד על צפורנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכה אינו נותן לו אלא צער דכתיב כויה תחת כויה ודוקא במקום שאין רואין אבל במקום שיש רואין חייב גם בבושת.
י השקהו סם או שסכו בסם ש נהי במראה עורו אינו משלם אלא ריפוי בלבד שצריך שירפאהו שיחזור למראהו.
יא הכניסו בחדר וסגר דלת עליו ובטלו ממלאכתו אינו נותן לו אלא שבת בלבד ודוקא הכניסו וסגר הדלת שעשה מעשה בגופו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הדלת שלא יוכל לצאת לא הוי אלא גרמא ופטור מדינו אדם.
יב גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת שסופו לחזור סכו עד שאין השער סופי לחזור חייב בכל הה' דברים שהרי הוא מצטער מן הסם ושבת כגון אם יודע לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו ונמצא שבטלו ממלאכתו ובשת אין לך בשת גדול מזה שהקריחו.
יג אבל המחסר את חבירו אבר שאינו חוזר חייב בכל הה' דברים ואפילו הפיל את שינו חייב בכל שא"א שלא יתלה בפיו שעה חת ויש כאן קצת שבת ואע"פ שהשן אין לו רפואה בשאר השינים צריך רפואה.
יד אפילו לא חסרו אלא כשעורה מעור בשרו חייב בכל הה' דברי' שהעור אינו חוזר כמו שהיה אלא נשאר בו צלקת לפיכך החובל בחבירו וקרע העור ויצא ממנו דם חייב בה' דברים פירוש צלקת שחיתה המכה והרושם ניכר לעולם.
טו וכיצד משערין הה' דברים נזק אם דסרו אבר או חבל בו חבורה שאין סופה לחזור שמין אותי כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבל וכן יתן לו ושמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו אם היה עבד נוקב מרגליות וקטע ידו הוא דבר מרובה יותר מקטע ידו של סתם עבד מיהו שומא זו דלפי מלאכתו היא דוקא להוסיף בשומתו כגון בשומת קטע ידו של נוקב מרגליות כמ"ש אבל אם היתה שומתו כפי מלאכתו גרעון אצלו משאר עבדים כגון שקטע רגלו של עבד נוקב מרגליות אם שמין אותו כפי מלאכתו היתה שומתו פחות משומת רגל של סתם עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוה רבו מפני שהעבד הנוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו ראשונה ואדרבה יהיה יותר קבוע במלאכתו לפיכך אין שמין אותו מה שנפחת שויו מחמת חסרון רגלו אם היו מוכרין אותו לעבד נוקב מרגליות אלא שמין אותו כסתם עבד כאלו לא היה נוקב מרגליות שאין סברא שיפסיד בשביל אומנתו שהרי אם ירצה לא יעשה אומנות זה ויהיה כשאר כל אדם הנטכ' לכל מיני תשמיש.
טז צער כיצד אם קטע ידו אע"פ שכבר שמו לו את הנזק ונשתלם מידו עד שצריך להניח לקוטעה לו מ"מ היו יכולין לקוטע' לו באופן שלא היה לו כ"כ צער גדול לפיכך אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לקוטעה בסייף כמה חיה רוצה ליתן שיחתכנה לו בסם בעניין שלא היה מצטער כ"כ ודמים כאלו יתן לו על שציערו אבל אין לשום כמו שנכתבה ידו למלכות חותכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסיייף שזו היה חומרא למזיק שאין אדם לוקח ממון הרבה כדי לקבל צעד אכל זה כבר נצטער וכן היכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד שמין ג"כ כמי שחייבו מלכו ליכוות בשפוד על ציפורנו כמה היה נותן שלא יכווה להנצל מן הצער.
יז שבת כיצד משערין אותו אם לא חסרו אבר אבל חלה ונפל למשכב או שציבתה ידו וסופו לחזור נותן לו דמי שבתו שבכל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה ד דבטל מינה דהיינו שרואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה יושב ובטל וזה תלוי כפי מה שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבידה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ושכרה הרבה וצריכין לתת לו הרבה שישב בטל ואם חסרו אבר והרי כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששו' פחות מחמת שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לכשיתרפא לשמור קישואין והרי כל משך ימי חליו אינו יכול לשמור אפי' קישואין לפיכך נותן כל ימי משך חוליו וכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין וכן אם שבר רגלו אחת עדיין ראוי לשמור קי קישואין לכשיתרפא אע"פ שהוא חגר לפיכך נותנין לו כך משך ימי חוליו כמו שנותנין לשומר קישואין ואם שבר שני רגליו אינו ראוי לשמור קישואין אפי' לכשיתרפא דשומר קישואין צריך לילך לכל צד לשמור מכל הצדדין אבל ראוי הוא לישב במקום אחד לשמור הפתח אם לא היה נופל למשכב לפיכך נותן לו כל ימי חוליו כמו שנותנין לשומר הפתח סימא את עינו עדיין הוא ראוי למלאכתו ראשונה סימא שתי עיניו אינו ראוי אפי' אחר שיתרפא אלא לטחון ברחיים וכן יתן לו כל משך ימי חוליו וכל זה מיירי בסת' בני אדם שאינ' בני אומנו' אבל אם הוא בעל מלאכה שמין אותו לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא כגון אם הוא מלמד תינוקת וקטע את ידו ושבר את רגלו אפ"ה לאחר שיתרפא הוא ראוי למלאכתו וכן אם הוא נוקב מרגליות ושבר את רגלו אע"פ כן לכשיתרפא הוא ראוי למלאכתו. ולמה א"כ ישומו לו בימי חוליו כאלו היא שומר קישואין אלא נותן לו כפי אותה מלאכה שיכול לעשות אם לא היה חולה ובטל הימנה.
יח ריפוי כיצד משערין אומדין בכמה ימים הוא ראוי להתרפאו' מחולי זה וכבר כתבתי בסעיף ג' דתוספות מזונו' שצריך שכבר היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה אינו יכול לאכול אלא בצים ותרנגולים גם הוא צריך לתת לו בכלל ריפוי וכל זה שמין ביחד ונותן לו מיד ואין מחייבין אותו לתת דבר יום ביומו עד שיתרפא נאם שוב היה זה מתגלגל ומתנונ' בחוליו והלך וארך החולי יותר על על מה שאמדוהו אינו מוסי' לו כלום וכן אם הבריא אפי' מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו וכן הדין בשבת שאומדין אותו ונותן לו מיד ודבר זה תקנה היא שתקנוה רבנן למזיק לטובתו שאם יתן לו שבתו וריפוי דבר יום ביומו עד שיתרפא היה זה יכול להמשיך בחוליו זמן רב יותר ממה שראוי והיה הפסד למזיק לפיכך תקנו סתם שאפילו אם הבריא לא יפחות שלא לתת דבריהם לשיעורים.
יט וכיון שדבר זה שאין מחייבין אותו לתת לו דבר יום ביומו כל ימי משך חוליו אינו אלא לתקנת המזי' אם אמר המזיק אי איפשי בתקנה זו אלא אתן לו דמי שבתו ורפואתו דבר יום ביומו שומעין לו ואם אמר המזי' כן ושמעו לו ולא אמדוהו אלא נתן לו דבר יום ביומו ועלו בו צמחים מחמת המכ' או שנסתרה המכה אחר שחייתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עד שיתרפ' גם מזה עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו דמיעט רחמנא דכתיב גבי שבות רק שבתו וגו' למעט עלו בו צמחים שלא מחמת המכה שאינו צריך ליתן לו דמי שבתו וכיון דמיעט קרא שבת ה"ה לריפוי שאינו צריך ליתן לו כשעלו בו צמחים שלא מחמת המכה ד דשבת וריפוי הוקשו להדדי דכתיב רק שבתו יתן ורפא וגו' לומר כל מקום שיתן לו שבת נותן לו ריפוי וכשאינו נותן לו שבת גם ריפוי אינו נותן לו.
כ הקשו בגמרא שלא מחמת המכה בעי קרא בתמיה כלומר דכשעלו בו צמחי' שלא מחמת המכה פשיטא דפטור וקרא דרק למה לי ותירצו מאי שלא מחמת המכ' כגון שעבר על דברי הרופא ואכל דברים שקשים הם למכה זו והכביד עליו חוליו אע"ג דודאי מחמת המכה הוא בא שהרי אם לא היתה המכה לא עלו בו צמחים מחמת אכילה זו אפ"ה פטרו רחמנ' שאין המכה גרמה לו לבא אלא פשיעתו בעצמו שאכל מה שלא היה לו לאכול גרמה ושלא מחמת המכה קרינן ביה.
כא וצריך לשכור לו רופא שירפאנו ואם אמר לו החובל אני בעצמי ארפאך אין שומעין לו שיאמר לו הנחבל דמית עלי כאריה ארבא וכן אם אמר החובל יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו שיאמר הנחבל כשאין הרופ' מצפה לקיבו' שכר אינו מעיין כ"כ בעניין החולי לפיכך צריך רופא אומן שמרפא בשכר.
כב ואם יאמר החובל אביא לך רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו רופא שהוא במקומו מדקדק יות' שלא יפסיד המחאתו.
כג ואם יאמר הנחבל תן לי שכר הרופא ואני ארפא את עצמי אין שומעין לו שיכול החובל לומר לו שמא לא תרפ' עצמך יפה ואשיראו בך רושם החבלה יאמרו אני חבלתיך ויקראוני מזיק לעולם.
כד בושת כיצד משערין הכל לפי המביי' והמתבייש שיות' הוא בושת המכוייש מאדם מזולזל מהמבוייש מאיש נכבד וגם המתבייש לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה.
כה תקע באזנו וחרשו פטור מדיני אדם דכיון שלא אחז בו בידו איהי דאבעית אנפשיה ואינו אלא גרמא מ"מ חייב בדיני שמים דקרוב להיזק בידים הוא ובכלל גרמי הוא אבל אם אחזו ותקע באזנו וחרשו או שהכהו באזנו וחרשו הרי הזיקו ממש בידים ונותן לו דמי כולו דכיון שנעשה חרש אינו ראוי לשום מלאכה לפיכך נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות רואין כמה נפחתו דמיו ונותן לו ובלבד שלא יפסיד בשביל אומנתו. וע"ל סעיף פ"ט.
כו סימ' את עינו ולא אמדוהו וקטע את ידו ולא אמדוהו ושבר את רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בין כל נזק ונזק נותן לו דמי כולו כפי מה שיאמדוהו בפעם אחת ואם אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ חרשו מבעיא בגמרא מי אמרי' כיון דאמדוהו כל חדא וחדא בעי למיתב ליה או דילמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כוליה כפי מה שאמדוהו בבת אחת שחרשו דדינא הוא שנותן לו דמי כולו ונשא' בתיקו ולעניין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין אומדנא דכל אבר ואבר לבד שהרי בכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרחו כל איבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין היה ראוי למלאכה אם היה נחרפ' כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לעניין צעד וריפוי ובושת וזה ג"כ דבר פשוט הוא שצריך ליתן לו צער וריפוי ובוש' של כל מכה ומכה בפני עצמה אלא שיות' יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמ' שיעלו כשישומו כאילו עשאו כולו כא' ואין ביניהם אלא דבר מועט וזהו דמבעי' ליה אם נותן לו בשומות בל מכה ומכה בפני עצמה או בשומת כאלו עשאן כולן כאחד אבל בנזק ושבת כשנעשו כולם וצריך לתת לו דמי כולו כשחרשו אפי' חילק מועט אין ביניהם בשומת כולם יחד או בשומת אבר ואבר בפני עצמו דכיון דנותן לו דמי כולו מחמת שחרשו כמאן דקטליה דמי ומאי שבת שייך כאן וכיון שנשא' בתיקו אין גובין ממנו אלא דמי אומר כולן בבת אחת ואם תפש הניזק בכדי שומת כל אבר ואבר ושומת דמי כולו אין מוציאין ממנו כדין כל ספיק' דממונא דהמע"ה וזהו דעת הרמב"ם וכבר כתבנו לעיל סי' שפ"ח דכל מה שהוא ספיקא דדינא לא מהני תפיש' ומוציאין מידו.
כז כשב"ד מגבין לנחבל ד' דברים אין נותנין בהם שום זמן לחובל בד"א בד' דברים שיש בהם חסרון ממון לנחבל כגון נזק וריפוי ושבת אבל אם לא חסרו ממון אלא שביישו נותנין לו זמן כיון שלא חסרו ממון וה"ה במקום שיש צער לבדו כמ"ש לעיל סעיף ט' אבל במקום שיש דבר א' מן הה' דברים עם הבושת או עם הצער כיון ששמין אותו דבר מיד ונותן לו שמין לו ג"כ הבושת והצער מיד ונותן לו נ"ל.
כח כתיב בהורג אדם באבן אשר ימות בה הכהו ואשר ימות משמע שאומדין אותו האבן אם הוא כדי שימות בו אז חייב הרוצח מיתה ואם לאו פטור ואמרו חז"ל כשם שיש אומד למיתה כך יש אומד לנזיקין ודרשוהו מדכתיב באגרוף ואז"ל מה אגרוף מיוחד לעד' ולעדי' עד מתי יגיע כח הזיקו אף כל דבר צריך שיהי' ידוע לעדה ולעדים שיאמדו אותו הרב' עד מתי יגיע הזיקו לפיכ' מי שהכה את חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זו ראוי לעשותה ה"ז פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר שראוי להזיק אבל חיי' הו בבשת בלבד דבושת א"צ אומד שאפי' רקק בגופו של חבירו חייב הוא בבושת לפיכך צריכין העדים לידע כמה היזק ומביאין החפץ שהזיק בו לב"ד עד שאומדין אותו ודנין עליו ואם אבד החפ' ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול דתקנה הוא שתקנו חכמי' לניזקין שישבע ויטול כמ"ש לעיל סי' צ
כט וברזל אינו צריך אומד שאפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק שכן כתיב גבי רוצח ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא וגומר ולא כתיב כאן אשר ימות בו כמו שנא' באותה פרשה בשאר דברים שהמית בהם באבן אשר ימות בה בכלי עץ אשר ימות בו וגומר מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהברזל ממית בכל שהוא אפי' מחט קטנה לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור לכתוב בו אשר ימות בו מיהו דוקא אם הוא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקלו שאינו מחודד' כלל אומדין אותו כשאר דברים.
ל הזורק אבן ולאחר שיצא' מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה והזיקה פטור מכולם שנ' ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.
לא מי שדרכו שחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אם אחרים חבלו בו חייבים ולא יפטרו בטענה שהרי דרכו של זה לחבול בעצמו
לב המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה עד שהבעיתו וכיוצא בו וכן אם צעק לו באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחיי' בדיני שמים אחזו ותקע לו באזנו וחרשו או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין. וע"ל סעיף כ"ה.
לג אם הנחבל אומ' נחרשתי או נסמי' עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירין הדב' ושמא יערי' ואינו נוטל הנזק עד שיבדוק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח"כ ישלם זה.
לד המבייש את הערום פטור שכיון שאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם אינו בר בושת ואפי' ביישו בבית המרחץ שהכל עומדים שם ערומים פטור כיון שאינם מתביישי' זה מזה לילך ערו' אינם בני בושת שם י"מ דודאי מי שבייש את חבירו כשהוא ערום או למי שהוא ערום בבית המרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת והא דקאמרי בגמרא המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור ה"ק המבייש את חבירו בערמימות שמגלוהו ומערימו בבית המרחץ פטור כיון דבלאו הכי בני אדם עומדים שם ערומים אבל המגלה שלא בבית המרחץ אפי' נשבה בו הרוח והגבי' בגדיו ונראה כערו' ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ"מ את בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל. וכן אם הגבי' בגדיו לירד לנהר או שעלה מנהר וביישו חייב ומ"מ אינו כ"כ בוש כמו שמבייש המלובש.
לה ביישו כשהוא ישן ומת מתוך שנתו ולא הרגיש בבושתו מיבעי' בגמרא אם הטעם דחייבה תורה בבשת משום כיסופא דידיה הוא כלומר מפני שהוא נכלם וחפו פניו חייבתו והכא הא לא נודע לו מעולם שנכלם וא"כ פטור המבייש או משום בושת משפחתו חייבתו התורה והכא גם כן הא איכא בושת משפחה וחייב ולא איפשיטא לפיכך אין גובין אותו ואם תפשו יורשיו אין מוציאים מידם מספק וי"א שהוא פטור אפילו תפשו מוציאין מידם.
לו יש שבייש פטור שאין חייבים בבשת אלא כשמכוין לבייש דהכי משמע קרא דזה דחקו במבושיו שמכוונה לביישו.
לז המבייש את השוטה פטור שאינו שאינונכלם ואינו מצטער כשמביישים אותו שאינו מרגיש בדבר אבל המבייש את החרש הוא מרגיש בכך וכן המבייש את הקטן הנכלם בבושת ונכלם ומצטער בשמביישין אותו חייב וגד ועבד גם כן כישראל הם דרעהו במצות הם ותמבייש אותם חייב מ"מ אינו דומה המבייש את הקט למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא המבייש אם את החרש למבייש פקח.
לח רקק בגופו של חבירו חייב אבל בבגדיו של חבירו או שביישו בדברים פטור מ"מ יש לב"ד בכל מקום ולכל זמן לגדור כפי מה שיראו דלפעמים יש יותר בושת בדברי' מבשת של חבלה כדכתיב יש בוטה כמדקרות חרב ואין לך דבר גדול מלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו י"א שמנדין את המבייש עד שיפייס את המבוייש וי"א שמכין אותו מכת מרדות והמוציא שם רע על חבירו אע"ג שהוא ביוש דברים עונשו גדול המקנטר את חבירו ואמר לו אני איני מומר או איני ממזר או איני עבריין ואע"פי פי שלא דבר יותר הרי זה כאילו אמר אבל אתה מומר ואתה ממזר או אתה עבריין ויש לו דין בכולן כאילו אמרו בפי' והאומר לחבירו הרי אתה עושה כמו ממזר או אתה כממזר י"א שאינו כלום וי"א שאם אומר אתה כממזר הרי הוא כאילו קראו ממזר אבל אם או' לו אתה מכזב כמו ממזר עד שתברר דבר כך וכך או כיוצא בזה שהטיל תנאי בדבר אינו כלום האומר לחבירו פסול עדות אתה י"א שיוכל לתרץ דבריו ולומר שפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש ויש חולקין. המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תענית ותשובה ועונש ממון כפי דאות ב"ד ואם הם קבורים בסמוך לו חייב לילך על קבריהם ולבקש מהם מחילה ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו שילך על קברו ויבקש מחילה בשבילו ואם תבעוהו שבייש והוא כופר אם הוא ביוש של שוכני עפר יטילו חרם בב"ה על עדות ודוקא משום כבוד המתי' התירו שהם קבלו עונש' וטהרו אבל מחמת ביושים של אחרים לא התירו מ"מ הכל לפי ראות הדיין וע"ל סד' פ"ד סעיף כ"ה הקורא לחבירו שהוא רשע בן צדיק וקראהו רשע בן רשע וכן אם הוא מלשין וקראו מלשין בן מלשין פטור שכן מצינו בקרא שקורא רשע בן רשע אף על פי שהאב היה צדיק הקור' לחבירו עב' או ממזר גם הוא אמת פטור אבל אם לא יוכל לברר דבריו אע"ג שיברר ששמע כך מאחרים שכב' דברו עליו אינו נפטר בכך שאע"פ ששמע כך מאחרי' שמא שקרו ולא היה לו להוציא דבתם על פיהם כי הם עצמם חייבים בעונש.
לט אע"פ שהמביי' חבירו בדברי' מן הדין אינו בר תשלומין מ"מ עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח ואמרו חכמים הראשונים כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לע"הב והרי הוא כאלו שופך דמים דהא אזיל סומקי ואזיל חיוור' והמוציא שם רע על חבירו ונמצא שקר' ורצה זה לפייסו וזה אינו רוצה לקבלו אע"פ שכבר אחז"ל אל יהא המוחל אכזרי כו' בהוצאת שם רע אין איסור בדבר וא"צ למחול לו ויכול לנטר לו איכה כדכתבי' טעמא בלבוש החור בהלכות י"כ סי' תר"ו סעיף א'.
מ דין המבייש ת"ח בדברים נתבאר בע"ז סי' רמ"ג סעיף ג'.
מא יש הכאות רבות שיש בהן צער ובזוי מעט ואין בהן נזק ופסקו להן חכמים דמים קצובים שכל המכה את חבירו הבאה אחת מהן ישלם אותו הממון שקצבו לה וכללו באות' קצבה הקנס שראוי לקנוס אותו המכה ואמר שיתן הצער והבושת והריפוי והשבת בין צריך לרפוא' בין אינו צריך לרפואה לעולם כזה הוא משלם ואילו הן. הבועט בחבירו ברגלו שהוא בזיון גדול אמרו שישלם ה' סלעים הכהו בארכובתיו אינו גנאי כל כך משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוג' אגודה והכהו בידו כך כשהיא אגודה יש כאן גנאי וגם מכה בחוזק משלם י"ג סלעים תקע את חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו הוא גנאי גדול וצער משלם ג' סלעים סטרו באחורי ידו משלם ק' סלעים וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק משלם מאה סלעים וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה מהן כיצד כגון שבעט בחבירו ד' בעיטו' אפי' זו אחר זו משלם ד' פעמים ה' סלעי' ואם סטרו על פניו שתי סטירו' משלם ב' פעמים נ' סלעים וכן בכולן י"א שאלו הדמים הקצובי' אינן אלא בשביל הבושת והצער מפני שב' הדברים האלו ישנם ברוב היזק שאדם עושה לחבירו אבל אם יש רפוי ושבת הכל לפי העניין כי בזה לא שייך לעשות קצבה שפעמים הם רב מאוד ויש ללכת בכל כיוצא בזה אחר המנהג.
מב כל הסלעים שאמרנו בשיעורים הנזכרים אינם סלעים צורי אלא סלעים מדינ' שאין בו כסף אלא שמיני' שבכסף צורי והם ג' מעין שכל מעה יש בו משקל י"ו שעורי' כסף צרוף.
מג בד"א במכובד אבל מי שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא כפי מה שיראו הדייני' שראוי ליטול.
מד כיצד מגבין האידנא אלו החפלות והקנסות כבר נתבאר בסעיף א'.
סימן תכא
המבייש חבירו שלא בכוונה והחובל בחבירו שלא בכוונה ובו וי"ד סעיפים:
א כבר אמרנו שלא חייב' התורה בבוש' אלא כשמכוין לביישו דומי' דוהחזיק' במבושיו והמבייש חבירו שלא בכונ' פטור לפיכך ישן שבייש פטור שהרי לא נתכוין לכך ומכאן אמרו הקובל על חבירו שמסרו או שנגנב לו וכיוצא בזה אע"פ שלא יוכל לבררו עליו מ"מ פטור הוא דהא לא כיון לביישו.
ב והמכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן דהא לבשת קטן היה מכוין והתורה חייכ' לשלם בושת מה שהיה מתכוין לו וכן אם נתכוין לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לכן חורין דמי בושתו של עבד דהא מ"מ לדמי בושת עבד היה מכוון וכך ישלם.
ג ודוקא בושת אינו חייב אלא במתכוין מדכתיב והחזיק' כו' אבל צער וריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשי' דהתם קרוב למזיד הוא ושם בפרשה כתיב ריפוי ושבת וה"ה צער ובשת אבל בנזק חייב אפילו אנוס וילפינן, לה מיתורא דקרא דכתיב פצע תחת פצע ולא פצע בפצע אלא בא לרבות לחייבו על הנזק בין שוגג בין מזיד בין אונס בין רצון לפי' אמרו אדם מומר לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן.
ד בד"א שישן חיי' כשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד מהם על חבירו והזיקו או קרע בגדיו שהיה לו לכל אח' לעשות לו עניין אזהרה קודם שנשתקע בשינה שלא יבא להזיק את חבירו ואין זה אונס גמור אבל אם היה אח' ישן ובא חבירו ושכב בצידו אם הזיק זה שבא באחרונה את הראשון חייב אבל אם הראשון הזיקו פטור שזה אונס גדול הוא דמה ידע שיבא זה וישכב אצלו שידע ליזהר וכן אם הניח אחד כליו בצד אח' שישן ונתהפך הישן עליהם ושברן פטור שזה שהניחה בצדו פשע במה שהניחם בצידו וזה אונס גמור הוא שלא ידע כלל ליזהר וכן ה"ה בכל אונס גדול כזה שפטור המזיק.
ה שנים שנתאבקו יחד והפיל האחד את חבירו לארץ ונפל עליו וסימ' את עיניו פטור ואע"ג דאמרי' אדם מועד לעולם אפילו אנוס כו' הא אמרי' היכא דהוי אנוס גמור פטור וה"נ כיון שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם חזיקו זה את זה שלא בכוונה והוי כמו אנוס גמור כי הדבר ידוע כששניהם מתאבקין יחד עיקר כונתם שיפיל א' את חבירו ואי אפשר לאדם לצמצ' ולכוין שיפילהו בנחת ולא יוזק כי בכל כחם הם מתאבקים ועוד כיון שכל אחד מהם מכוין להפיל חבירו ודאי מחלו זה לזה כל מה שיוזק ואדעתא דהכא אבקו יחד.
ו בכל מקום שחובל בחבירו בכוונה חייב בה' דברים אפי' נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשו' להוציאו אין לו לחבל בו אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו שיוכל להוציאו קודם זמנו של שכירותיו ואם מסרב יכול להכותו עד שיצ' דהכי אמרינן בעבד עברי שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו הרב בעבד ועשה בו חבורה מנין שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב וגו' ודרשינן ביה לא תקחו כופר לשב פירש מי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה לא תקחו לצרכו שום ממון בשביל חבלתו וש"מ שהרשות ניתנה לאדם להיות שורר בביתו להוציא מביתו מי שירצה ואפי' ע"י חבלה אם לא יוכל להוציאו באופן אחר.
ז נכנם לחצר חבירו שלא ברשות ולא ידע ב"ה שנכנס והזיקו ב"ה שלא בכוונה פטור כמו שאמרנו שכל איש שורר בביתו ואם הוזק בו ב"ה חייב כיון שנכנס שלא ברשות ודוקא כשלא ידע בו ב"ה ולא ראהו שנכנס אבל אם ראהו פטור שהיה לו מ ליזהר ואיהו דאזיק אנפשיה.
ח היו שניהם ברשות והוזקו זה מזה פטורין שכיון ששניהם ברשות היה לכל אחד ליזהר מחבירו שלא יוזק ממנו וכן הדין אם שניהם שלא ברשות והוזקו זה מזה שפטורים כיון שהניזק שלא ברשות נכנס איהו דאזיק אנפשיה אבל הזיקו זה את זה בכוונה בין שניהם ברשות בין שניהם שלא ברשות חייבים וע"ל סי' שע"ח.
ט המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהם והזיק ברשות היחיד או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים או ברשות היחיד אחר או שנכנס לחנות של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת מתחת ידי הנגר וטפחה לו על פניו חייב בד' דברים ופטור מן הבשת כמו שכבר אמרנו פעמים דעל הבושת אינו חייב עד שיהא מתכוין.
י היתה אבן מונחת לו בחיקו בין הכיר בה ושכחה בין לא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה מחיקו והזיקה פטור מה' דברים דשכחה כזו לאו פשיעה הוא וכ"ש לא הכיר בה מעולם דאנוס הוא אבל בנזק חייב אע"פ שהיא אנוס דאדם מועד לעולם כו' ובן הדין אם נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' או ד' וזרק ח' והזיק או שהזיק כשהוא ישן פטור מד' דברים וחייב בנזק.
יא מי שנפל מן הגג ברוח מצוייה חיי' בד' דברים דשוגג קרוב למזיד הוא שלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצוייה ופטור מבשת הואיל ולא כיון ואם נתהפך דרך נפילתו כדי שיפול על האדם להנאתו כדי שלא יתחבט בקרקע חייב גם על הבושת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב בבשת דהא מ"מ כיון לעשות מעשה זה ואם נפל ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק אף על פי שהוא אונם.
יב הזורק אבן ולאחר שיצא האבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקבל פטור מד' דברים דאנוס הוא שלא ידע שיוציא זה ראשו אבל חייב בנזק אע"ג דאנוס הוא דהתורה רבתה בנזק אונס כרצון כמ"ש לעיל וי"א דפטור לגמרי ואפי' מנזק דאע"ג דשאר אונס חייב בנזק הכא פטרי' רחמנא דכתבה גבי גלות ומצא פרט' לממציא את עצמו וס"ל דגזירת הכתוב הוא דמעטו לגמרי אפילו מנזק המזיק לאשתו בתשמיש המטה חייב בד' דברים דקרוב לפשיעה הוא דאע"ג דאית ליה רשות לשמש ה"ל לעיוני ופטור מבשת דהא לא כיון להזיק האומר לחבירו קטע את ידי או סמא את עיני אפילו אמר לו ע"מ שאתה פטור אפ"ה חייב בכל הה' דברים דאע"ג דאמר לו תהא פטור לא היה לו לזה לסמוך על דבריו דהדבר ידוע שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו לקוטען לו ואע"פ שאמר לו כן שיהא פטור הוי כמו מחילה בטעות שסבור היה לסבול ואינו יכול לסבול ויש אומרים שאם הנחבל אמר לו בפירוש ע"מ שתיפטור ודאי שפטור אלא מה שאמרו בגמרא שחייב לא מיירי שאמר לו בפי' ע"מ שתיפטר אלא שמתוך משמעות לשונו משמע שאמר פטור לא שפטר החובל בכך דמסתמא לא היתה כוונתו לפוטרו מטעמא שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו כיצד אמר לו הנחבל קטע ידי סמא את עיני סתם ושאל אותו החובל אתה אומר לי כן ע"מ שאיפטר והשיב לו הנחבל הן אע"פ שמשמע לשונו נראה כמו שאומר הן בניחותא דמשמע שנותן לו רשות ע"מ שיפטר אפ"ה חייב שיש לנו לפרש דבריו דבתמיה קאמר הן כלומר והיאך אני אומר לך דבר זה שתיפטר והרי אין אדם מוחל כו' ולכך חייב החובל אבל אם אמר לו בפי' ע"מ לפטור פטור.
יג שנים שחבלו זה בזה אם חבל אחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם האחד התחיל ועמד השני כנגדו כדי להציל את עצמו השני פטור שיש רשות לכל אדם להציל את עצמו אפי' שיחבול בחבירו שהרי אפי' אחרים חייבים להצילו כדכתיב לא תעמוד על דם רעיך כ"ש הוא עצמו וכן הדין לעניין גידופין וביושים המתחיל ראוי לקנוס והשני פטור ומיהו בחבלה צריך אומר אם היה יכול להציל עצמי בחבלה מועטת והוא חבל בו הרבה חייב מידי דהוה אהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו והרגו ודוקא ענין חבלה שמשלם לו ד' דברים דהוי מאדם המזיק בשוגג אבל פטור על הבושת דהא לא כיון לבייש לכן המכה את חבירו וחבירו קראו ממזר פטור שנאמר והיה כי ידם לבבו וגומר וכן אם קרא אחד לחבירו גנב והוא אומר לו אתה מכזב כממזר או אפי' קראו ממזר ממש פטור מה"ט דוהיה כי יחם לבבו ומן הדין באדם הרואה א' מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה אע"פ שאינו מכהו מכת נפש יכול הרואה להכות את המכה לאפרושיה מאיסורא וכמו שעשה ראשונה אדון הנביאי' ע"ה וכן מי שעושה דבר עבירה ויש לו כח להכותו לאפרושי מאיסורא רשאי להכותו ולייסרו כדי לאפרושי מאיסורא ואין צריד להביאו לב"ד וכעניין שנאמר הוכיח תוכיח וגו'.
יד ב' שחבלו באחד כא' שניהם חייבים ומשלמים ביניהם היה הא' מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת.
סימן תכב
צריך החובל לפייס לנחבל שימחול לו ובו ב' סעיפים:
א החובל בחבירו אע"פ שנותן לו ה' דברים אינו מתכפר לו מן הצער והבשת שביישו עד שיפייסנו שימחול לו שנא' ועתה השב אשת האיש ויתפלל בעדך כלו' השב לו אשתו ופייסהו על צערו ובושתו שהיה לו על ידך ויתפלל בעדך ואז יתכפ' לך וזולת זה לא תכופ' עונך וכשיפייסנו אסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול לו וכל שהוא אכזרי מלמחול אין זה מדרך זרע ישראל אלא כיון שבקש ממנו החובל ומתחנן לו פעם ראשונה ושנייה ויודע שהוא שב מחטאו וניחם מרעתו ימחול לו וכל הממהר למחול ה"ז משובח ורוח חכמים נוחה הימנו שכן עשה אברהם אע"ה שנ' ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקי' את אבימלך ועיין בלבוש התכלת סימן תר"ו.
ב דין נחבל נשבע ונוטל נתבאר בסימן צ'.
סימן תכג
נגף אשה ויצאו ילדיה וכיצד שמין דמי ולדות ובו ד' סעיפים:
א הנוגף את האשה הרה ויצאו ילדיה אע"פי שלא נתכוין אליה חייב לשלם דמי ולדות לבעל שכן כתיב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים הרי מדכתי' כי ינצו וגו' משמע שלא כיונו לאשה אלא נצו וכוונו להכות זה את זה ונגפ' אשה וגו' כשלא יהיה אסון באשה שאין כאן חיוב מיתה ענוש יענש בממון מחמת הוולדות למי יתן עונש הממון כאשר ישית עליו בעל האשה וגו' כלו' דמי וולרות זכתה התורה לבעל אבל הנזק וצער הוא של האשה וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה ער שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה אם היתה יולדתו בלא נגיפה נותנים לבעל ואם מת הבעל נותנין ליורשיו ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי הוולדות לאשה דלבעל זכתה ליה רחמנא דמי ולדות ולא ליורשיו כדכתיב בעל הא האשה וב"ה א"כ נימא איתיה לבעל זנתה ליה רחמנא דמי ולדות ליתיה לבעל לא זכתה רחמנא דמי ולדות לשום אדם ולדידה נמי לא ליתיב לאו הכי הוא דכי היכי דאש בחן דוכי קרא לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה ה"נ אשכחן דזכה לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע"כ אית לן לאוקמא בשחבל בה לאחר מיתת בעלה דבחיי בעלה דידיה הוא וטעמא דמסתבר הוא דבשלמ' כשחבל בה בחיי בדמי ולדות אע"פ שלא גבה וכיון שמם מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא ברשותו הילכך ע"כ של האשה הם דקרינהו קרא ילדיה וי' א דנותן ליורשיו דכל מאי דאית ליה לאיניש מוריש לבניו ואפי' אינו ברשותו וקרא דילדיה לאו דקדוק הוא דאורחיה דקרא למימר דכי איש ובניו אשה וילדיה ונזק וצער כיצד שמין משערין כמה נפדתת ונכחשת האשה יותר במה שילדה ע"י הנגיפה משהיתה יולדת כדרכה בלא נגיפה וזהו של האשה ושבת וריפוי רואין אם צריכה ריפוי או אם צריכה להתבטל יותר משאם היתה יולדת כדרכה ואם אינה צריכה ריפוי ולא להתבטל יותר פטור ובשת אם הוא במקום סתר לה ב' חלקים ולו חלק א' ואם הוא בגלוי לה חלק א' ולו ב' חלקים וע"ל . בלבוש הבוץ וארגמן סי' פ"ג. ב
ב היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגד נותן דמי ולדות לגר שהדי הוא בעלה מת הגר פטור דכיון שחבל בה בחיי .הגר נתחייב לגר וביון שמת הגר והרי אין לו יורשים וכל נכסיו דפקר הם וזכה בהן איהו מן הגר ואם חבל בה לאחר מיתת הגר למאי דכתבינן לעי' דבי אין לה בעל זכי לה רחמנא דמי ולדות ה"נ נותן לאשה דלדידה זכי לה רחמנא ולי"א דלעיל דלא דייקו ילדיה ולה לא זכי רחמנא כלו' ביון שאין לה בעל ולא יורשי בעל פטור החובל לגמרי מדמי ולדות דלמי יתן. ,
ג היתה שפחה או גויה בשעת הריון ובשע' נגיפה נשתחררה או נתגיירה הרי היא כאין לה בעל ד דבשפחה וגויה לא שייך למימר בעל האשה דבעודה שפחה או גויה הרי אין להן קידושין ואע"ג דאמרי' בגמרא התורה זיכתה ולדות לבעל ואפי' בא עליה בזנות ה"מ באשה שיש לו בה קידושין הא לאו הכי לא וא"כ באלו- אין ולד זה קרוי בנו לכל דבר וכ"ש שנשתחרר' או נתגיירה שאין לו בח שום קרבת אישות ואין לו דמי ולדות אלא דמי הולדות שלה לפי י דעת הראשון דלעיל ולפי הי"א הוא פטור לגמרי.
ד חנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פי שהוא שוגג ה"ז פטור מן הת התשלומין ואינו משלם כלום שג' ולא יהיה אסון ענוש יענש ומשמע הא אם יהיה אסון שיש כאן חיוב מיתה לנ גף לא יענש בממון ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מתת ב"ד לפוטרו מן הת התשלומין הואיל וקים ליה בדרבה מיניה אי לא הוה שוגג כמ"ש בסימן ו סמוך סעיף א' בד"א כשנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחבירו ונגף את האשה אע"פי שמת הואיל והיתה המיתה בלא כוונה ה"ז בדבר שאין בו מיתת ב"ד דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ומשלם דמי ולדות וי"א דאפילו לא נתכוין לאשה פטור מת מתשלומין משום דס"ל נתכוין להרוג את זה והרג זה חייב והרי יש כאן חיוב מיתת ב"ד בנגיפה זו ופטר מן תשלומין וזה תלוי בפלוגת' דתנאי דילפי' לה מקראי ואין כאן מקומו להאריך.
סימן תכד
החובל באביו ואמו או החובל בניו או החובל בחבירו בשבת ובו י"א סעיפים:
א החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם חייב בה' דברים דלא קים ליה בדרבה מיניה כיון שלא הוציא דם אבל אם הוציא מהם דם חייב מיתת דכתיב מכה אביו ואמו מות ימות לפיכך פטור מן התשלומין אפילו הוא שוגג מדתני דבי חזקית דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה פי' כתי' מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת הרי להדדי וילפי' להו מהדדי מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון פי' מה מכה בהמה לעולם משלם ואפי' בשוגג כדאמרינן אדם מועד לעולם אף ומכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתוב יומת ולא ישלם לעולם פטור ואפילו בשוגג הואיל ובמזיד שייכה מיתה לפיכך לא יקיז הבן לאביו ולא יוציא לו קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבא להוציא ממנו דם ונתבאר כל זה בלבוש ע"ז סימן רמ"א.
ב החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג כיון שיש בו במיתת ב"ד אבל החובל בחבירו ביום הכפורים אפילו במזיד חייב לשלם לו הואיל ולא קאי במיתה ואף על גב דאי אתרו ביה משום י"ה הוי ביה מלקות ואיכא למ"ד כל היכא דאיכא מלקות וממון מלקי לקי וממונא לא משלם הבעל זכה הבעל מיד שאני החובל דבפירש ריבתה התורה שהחובל בחבירו אף על פי שהתרו בו ישלם ממון דכתיב כן ינתן בו דהיינו דבר שיש בו נתינה שהוא ממון כדכתיב לעיל ואף ע"ג דסתם חובל עבר בלאו דפן יוסיף להכותו וחייב מלקות לפיכך אמרינן בכל החובל אפילו במקום שיש בו שאר מלקיות כגון הכא ישלם ממון.
ג החובל בעבד כנעני שלו פטור דהא גופו קנוי לו והכל שלו חבלו בו אחרים נזק וצער ובושת ושבת לאדון וריפוי יתרפא בו העבד ואם אמדוהו להתרפות לשלשה ימים ונתן לו החובל הריפוי לג' ימים כמו שאמדוהו ונעשה לו סם חריף ונתרפא לב' ימים אותו היתרון הוא לאדון אע"פ שהעבד מצטער יותר על ידי הסם חריף הכל הוא לאדון.
ד מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין שהכהו אדם או שנגחו שור נתבאר משפטו בלבוש ע"ז סי' רס"ז סעי' ס"ב.
ה עבד שיצא לחירות מתחת יד רבו אלא שעדיין צריך גט שיחרוד להתירו בבת חורין והגט שיחרור לא הגיע עדיין לידו וחבלו בו אחרים פטורים שהעבד אינו יכול להוציא מהם לעצמו כיון שעדיין לא נגמר שיחררו והאדון אינו יכול להוציא מהם כיון שאין לו בו עוד שום קניין ויש אומרים שכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו.
ו החובל בעבד עברי שלו חייב בד' דברים נזק וצער ריפוי ובושת דעבד עברי אין גופו קנוי לו אבל שבת א"צ ליתן לעבד דהא שובת ממלאכתו ואם חבלו בו אחרים הצער והבשת והריפוי יתננו לעבד והנזק והשבת ילקח בהם קרקע והרב אוכל הפירות דהא אותו האבר שנקטע היה משועבד לרב לפיכך אוכל הפירות ממנו בעד מה ששובת מלאכתו וכשיצא לחירות יקח העבד קרקע עמו ויש אומרים דשבת גדולה דהיינו נזק שהוא דמי ידו ילקח בה' קרקע והרב יאכל הפירות שהרי הוא מפסיד ע"י קטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין אחר שיתרפא כלו' שהרי אפי' אחר שיתרפא אם לא נקטעה ידו היה ראוי לעשות לו שאר מלאכות ועכשיו לא יוכל לעשות לו מלאכה רק לשמור קישואין לכד כל זמן שהוא עבדו ילקח בנזק זה קרקע ויאכל הרב הפירות וכשיוצא לחירות יטלנו עמו והרי יצא בדמי ידו משלם אבל שבת קנינה דהיינו שצריך ליתן לו כל ימי משד החולי שכר כאילו היה שומר קישואין ששובת ממנה זה הוא כולו לרבו שהרי רבו מפסיד זה כל ימי חוליו וכן עיקר החובל בבתו הקטנה או שחבלו בה אחרים צער ובשת וריפוי הוא שלה ואפילו עשו לה סם חריף שמיהרה להתרפות המותר הוא שלה שלא זכתה התורה לאב בבתו קטנה בפסוק בנעריה בית אביה שפירושו כל שבח נעורים לאביה אלא מה שפחתה בדמיה כגון נזק אבל צער ובשת וריפוי לא מצינו שזכתה לו לפי' נזק שפחתה בדמיה בשביל החבלה כגון שפצעו בפניה ואילו בא האב לקדשה או למכרה היה נפחתין דמיה בשביל החבלה אז הוא של אב ואם אינו פוחתת בדמיה כגון שאין החבלה בפניה אז הכל לעצמה ושבת י"א שאם היא סמוכה על שלחן האב הרי הוא של האב שהרי מעשה ידיה הוא שלו ביון שהיא סמכה לשלחנו והשבת הוא במקום מעשה ידיה ויש אומרים אם דכלו בה אחרים אפילו היא כמוכה על שולחן האב השפת לעצמה דבמידי דאתי מעלמא לא קפיד לקחתו אע"פי שהיא סמובה על שולחנו אבל אם חבל בה הוא פטור ואם אינה כמוכה על שלחנו אפילו חבל בה הוא חייב ליתן לה גם השבת מיהו אם יש בשבת מותר על מזונותיה הוי של אב דבכלל שבח נעורים הוא.
ז החובל בבניו או אחרים שחבלו בהן אם אינן סמוכין על שולחן אביהם הכל הוא שלהם בין הם גדולים בין הם קטנים ואם הם גדולים נותנין להם הכל מיד ואם הם קטנים ילקח בהן קרקע והם אוכלין הפירות דלא ליכליא קרנא עד שיגדלו ויעשו בה הם מה שירצו ויש אומרים שקונין בהן ס"ת עד שיגדלו ואם היו סמוכין על שולחן אביהם אם חבל בהם הוא פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים דמסתמא האב שחובל בבנו אונס יש בדבר ואע"ג דאדם מועד לעולם הואיל וסמוכין על שולחנו מסתמא מחלי ליה ואם אחרים חבלו בהם גדולים יתן להם מיד קטנים ילקחו בהם ס"ת או קרקע והואיל וסמוכים על שולחנו הוא אוכל הפירות עד שיגדלו ויש אומרים אפילו סמוכין על שולחנו וחבל בהן הוא אינו פטור אלא משבת אבל בשאר דברים חייב ודינו בהם כאילו חבלו בהן אחרים.
ח החובל בחרש שוטה וקטן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אונס חייבים לשלם כיון שבשעה שחבלו בהם לא היו בני דעת לאו בני חיובא נינהו.
ט עבד ואשה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים מפני שאין להם ממה לשלם שהרי כל מה שיש להם הוא של הבעל או הרב ואם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם לפיכך לפיכך שמין ב"ד כל הה' דברים וכותבין ונותנין ליד הנחבל ולכשיהיו להם נכסים משלמין ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל כופין אותה למוכרה בטובת הנאה פירוש שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח ואם תמות ישארו לבעל שיורשה ואותו טובת הנאה שקבלה בהן תתנה לנחבל אבל לא חייבוה למכור כתובתה לשלם לנחבל וטעמא משום דק"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם תמכור כתובתה בטובת הנאה הרי ודאי תמחול כתובתה לבעלה דכל לגבי בעלה ודאי מחלה לפיכך אם נכו' אותה למוכרה לאחרים אטרוחי בי דינא בכדי הוא דהא לא יקנוה ואי משום שמא ימצא אחרים שיקנו' דלא אסיקו אדעתא שמא תמחול א"כ מפסדינן לקונה בידים ואין לב"ד לעשות כן ואם נכו' אותה למוכרה לנחבל שמא לא תמחול כיון דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ה"ז נמי אטרוחי בי דינא בכדי ולא מטרחינן ואי לא משכחת מאן דזכין מינה גם נכסי מלוג וצאן ברזל בטובת הנאה וקא בעי נחבל למיזבן מינה בטובת הנאה כייפין לה לזבוני ליה נכסי מלוג בחבלותיה וכן בהלואתו ואי הויא טובת הנאה טפי מחבליה או מהלואתו לא מחייבינן למיתב מידי השתא אלא עד שעתא דקניא נפשה.
י אשה שחבלה בבעלה אם יש בחבלה כדי הכתובה תמכרנה לבעלה ונפרע בה דמי החבלה ולא חיישינן כיון שאין לה כתובתה תהא קלה בעיניו להוציאה ולגרשה שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובתה לא ימנע מלהוציאה שהרי אינו צריך ליתן לה כתובתה כיון שחייבת לו בעד החבלה כנגד כתובתה אבל אם כתובתה מרובה מהחבלה אין אומרים למוכרה לו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שאלמלא המכה לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה ורואין אם כתובתה מרובה מכתובה דאורייתא תעמידנה על כתובה דאורייתא ותמכור המותר ותפרע החבלה מהמותר ואם אינה יתירה על כתובה דאורייתא לא תמכור כלל שהרי אסור לאדם להשהות עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתוב' אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי החבלה או מגרשה ונוטל מכתובתה את הראוי לה.
יא דין אשת איש שחבלו בה אחרים או בעלה נתבאר בלבוש הבוץ וארגמן סימן פ"ג.
סימן תכה
חיובי מיתות ב"ד היאך דנין אותם בזמן הזה ובו ה' סעיפים:
א כבר ידעת דמצות עשה מן התורה לדון דיני נפשות בחייבי מיתות ב"ד ושיגלה הרוצח לערי מקלט אבל עכשיו בזמן הזה אין בידינו להלקותו או להגלותו או להורגו או אפי' לחבטו מ"מ מה שיש בידינו לעשות מצוה עלינו לעשותו והוא שמנדין אותו ומחרימין אותו ומבדילין אותו מכל קדוש' ישראל וכ"ז מצד הדין שאין בדינו לדונו כדינו אבל אם רואין ב"ד שהוא צורך שעה ומיגדר מילת' יכולין לענוש בכל מה שירצו שיש כח בידם לעשות כמ"ש לעיל סי' ב'. בד"א בדיני נפשות שצריכין ב"ר ועדים בדין כזה אין דנין עכשיו אבל בדין הנהרגין בלא ב"ד דנין גם עתה כמ"ש. ואלו הן הרודף אחר חבירו להורגו מצוה על הרוא' אותו שרוד' שיהרגנו כדי להציל את הרוד' ודבר זה ילפי' לה מקרא והכי ילפי' לה כתיב גבי נערה המאורסה צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה משמע הא יש מושיע לה יכול להושיע לה בכל מה שיכול ואפי' להרוג את הרוד' אחריה לאונסה וכתוב באותה פרשה גבי הנערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ודרשו רז"ל וכי מה למדנו מרוצח על הנערה המאורסה כלו' מדקאמר קרא אין לנערה חטא משפט מות כי כאשר יקום וגו' משמע שבא ללמד מרוצח כי היכי דהתם אונס פטור ה"נ היא פטורה ואיזה אונס איכא גבי רוצ' דשייך לומר כשם דהתם פטור ה"נ פטור ותירצו ה"ז בא ללמד דין על הנערה ונמצא למד כלומר שנכתב בכאן כדי ללמוד רוצח מנערה המאורסה מה נערה המאורסת ניתן להצילה מן העבירה בנפשו של הרוד'. אחריה לאנס' כדילפינן מואין מושיע לה אף רוצ' ניתן להצילו בנפשו פי' כשהוא רואה אחד רוד' כדי להציל את הנרד' וכיון דבבואה תלוי הדבר משמע כל מי שראוהו יכול להורגו מיד אפי' בלא התראה בעדים לפיכך אפי' אם הרוד' הוא קטן שרוד' אחר קטן אחר להורגו אע"ג דלאו בר קבולי התראה הוא מותר להרוג את הרוד' הקטן ומ"מ בין גדול בין קטן צריך להזהירו בינו לבינו ולומר לו ישראל הוא זה אל תהרגהו ודע שאם תהרגהו יד גוך והוא עודנו רודף ואינו מקבל אזהרה כיון דעדיין הוא רודף כל ישראל מצווים להורגו כרי להציל הנרדף בד"א שיכול הרואה להרוג הרודף אע"פ שעדיין לא הרג כשאין יכול לכוין להציל את הנרדף אא"כ הורג את הרודף אבל אם יכול להצילו באחד מאבריו אסור להורגו וילפינן לה מקרא דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו ונגפו אשה וגו' אחז"ל דהאי ינצו במצות שבמיתה הכתוב מדבר פירש שהם מריבין ומתכוונין להרוג זה את זה והכו את האשה הכתוב מדבר דתי' ביה ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ואם לא היה מתכוונין להרוג זה את זה אלא להכות או לחבול בעלמא אפי' היו נוגפים האשה ומתה לא היו חייבים מיתה נפש תחת נפש דלא הוי אלא כשוגג כיון שלא היתה כאן כוונת הריגה אלא ש"מ במתכוין להריגה דבר הכתוב וכבר אמרנו דסתם רוצח הרודף להרוג ניתן להצילו בנפשו וא"כ זה שהיה מכיון להריגה היה עליו חיוב מיתה של רודף ואפ"ה אמר' רחמנא אם לא יהיה אסון באשה שאין כאן חיוב מיתה מחמת האשה ענוש יענוש בדמי ולדות ואם יש עליו מיתת רודף למה יענש בממון הא קיים ליה בדרבה מיניה אי אמרת בשלמא כשיכול להצילו בא' מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו משכחת לה בממון כגון שיכול הרואה להצילו בא״פ מאבריו דאז לא ניתן להצילו בנפשו שאין כאן מיתת רודף לפיכך אם לא יהיה אסון באשה ענוש יענש בממון שאין כאן חיוב מיתה כלל אלא אי אמרת יכול להציל בא' מאבריו אפ"ה יכול להצילו בנפשו היכי משכחת לה דיענש הא רודף הוא וק"ל בדרב' מיניה אלא ש"מ כשיוכל להצילו באחד מאבריו אסור להורגו ואם הרגו יש עליו חיוב מיתה אבל אינו נהרג בב"ד כיון שתחילתו ברשות נכנס לזה שהרי כיון להציל את זה. הבא במחתרת לגנוב ג"כ דינו כרודף ומותר להורגו שנ' אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים והטעם שחשוב כרודף דידוע דעל נפשות הוא בא שהרי הוא ידוע שאין אדם עומד על ממונו ויניח לטלנו ממנו וידע שב"ה יעמוד על ממונו להצילו והרי ודאי זה החותר כבר היתה הסכמת דעתו שאם ב"ה יקום כנגדו יעמוד הוא עליו ויהרגהו לכך אמרה תורה להורגו להציל בעל הממון לפיכך אין להורגו אלא כשידוע בודאי שאם יעמוד בעל הממון להציל ממונו שזה יקום ויהרגהו ומיהו כל אדם הוא בחזקת זו וסתם כל החותר מותר להורגו אא"כ ידוע הוא שהחותר הוא אוהב לבעל הממון שאף אם יעמוד כנגדו להציל ממונו לא יהרגהו וכן אם האב חותר על בנו אין להורגו דמסתמא דרחמי האב על בנו ואף אם יעמוד בנו כנגדו להציל ממונו לא יהרגנו וזהו שאמר הכתוב אם זרחה עליו השמש דמים לו והקשו לרז"ל וכי השמש עליו בלבד זרחה כשזרחה והלא על כל העולם זרחה ותרצו רז"ל אין זה אלא כמו משל וה"פ אם ברור לך הדבר על גנב זה כשמש שהוא שלום בעולם כך הוא ברור לך על זה הגנב שאינו בא להרוג אפי' אם יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר על בנו לגנוב ממון הבן דבידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסק נפשות אז דמים לו פי' הרי הוא כחי ומי שיהרגו חשוב רוצח אא"כ ידוע שהאב זה שונא בנו ואם יעמוד הבן כנגדו להציל ממונו יהרגנו מי שמסכן רבי' כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות דינו כרוד' ומותר למוסרו למלכות כמ"ש לעיל סימן שפ"ה סעי' י"ב.
ב וכיון דרודף ניתן להצילו בנפשו אשה עוברה שהיא מקשה ללדת מותר לחתור העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה בד"א בעודה בתוך מעיה ולא יצא ראשו דאע"ג דטבעו של עולם כך הוא כל זמן שהוא תוך מעיה אינו נקרא נפש שהרי לא חייבה עליו התורה מיתה אלא דמי וולדות לפי' אמו עדיפה וידחה הוא מפני אמו אבל אם הוציא ראשו אז נקרא נפש אדם ואין נוגעין בו שאין זה נקרא רודף שזהו טבעו של עולם שיצא ואין דוחין נפש דמאי אולמי האי מהאי.
ג וכן הרודף אחר כל א' מהעריו' לאונסה בין חייבי מיתת פ"ד בין חייבי מיתת כריתות או הרודף אחר, הזכור יכול ולהצילו בנפשו ומצוה להורגו כדי להצילו מן העבירה וילפינן לה מקראי מכדי כתיב ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות ל"ל אלא כולהו לדרשא אתא והאי ולנערה לא תעשה דבר כתיב בלא ה"א לנער וקרינן בקמץ ולנערה כאילו כתיב בה"א ודרשינן מקר' ודרשינן מסורת ולנער לא תעשה דבר זה הזכיר מקר' ולנערה זה נערה המאורסה חטא אלו חייבי כריתות מות אלו חייבי מיתות ב"ד ואכולהו קאי אין מושיע לה הא יש מושיע יכול להושיע בכל מאי דאיפשר ואפי' להרוג הרודף להציל הנרדף מן העבירה וכולהו צריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחי' ליבעל ואיכא ביזיון ובשת גדול אבל נערה דאורחה אימא לא ואי כתב רחמנא נערה משום דקא פגים לה בבתולי' ומתנגה עד בעלה אבל הנער דלא קא פגים ליה אימ' לא ואי כתב רחמנא הני האי משום דלאו אורחיה הו' והאי משום דקאי פגים אבל שאר עריות' דאורחייהו בבעילו' ולא נפיש פגימייהו כארוסה שחביב' ויעלת חן על ארוסה ועכשיו מתגנה עליו משא"כ בשא' עדיות אפי' פני ובתולות לא מפגמן כולי האי וכן נשואות בעולות לא מפגמי כולי האי כמו ארוס' אימא לא כתב רחמנא חטא ואי כתב רחמנא חטא ה"א אפי' חייבי לאוין כתב רחמנא מות ואי כתב רחמנא מות ה"א חייבי מיתות ב"ד אין חייבי כריתות לא כתב רחמנא חטא וכ"ת ליכתוב רחמנא חטא ומות ולא בעי נער ונערה והרי הן בכלל חד למעוטי העובר על אחת מכל המצות האמורות בתורה אפי' לחלל שבת או לעבוד ע"ז שאינו נהרג אלא בב"ד והתראה ועדים וחד למעוטי הרוד' אחר בהמה לפיכך הרוד' אחר בהמה אין מצילין אותו בנפש הרוד' שלא ניתן בנפשו אלא מדבר שהו ערוה ויש בה קלון ופגם לנרד' כגון זכור ונערה המאורסה ושאר עריות ולא בהמה ומיהו רוצח בהדיא כתיב ביה וכל הנהרגים דוקא קודם שיעשו העבירה אבל אם כבר עשו אותה אפי' לא גמרה רק שהערה בה אין רשאין להורגו דהא לא קפיד קרא אלא אפגימה שלא תיפגם והא איפגמה לה.
ד רדף אחר ערוה ואחרים היו רודפין אחריו להצילה ואמרה להם הניחוהו ואל תהרגוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה דכיון שאומרת כדי שלא יהרגני הרי זה מקפדת על פנימה אלא שראה שמא יהרגנה ואינה רוצה למסור עצמה למיתה וכבר אמרנו שלא הקפידה התורה אלא אפגימה מדלא התירה להרוג בשאר עבירות לפיכך אין שומעין לה אלא הואיל ומקפד' על פגימה מבהילין אותו ומונעין אותו על ידי הכאת אבריו ואם אינם יכולין להצילה באבריו מצילין אפי' בנפשו אבל אם אמר' סתם הניחוהו ואל תהרגוהו שומעין לה שהרי זו אין מקפדת על פגימה ואין מצילין אותו בנפשו הבועל גויה בין דרך חתנו' בין דרך זנו' אם בעל' בפרהסי' והו' שיבעול אות' לעיני עשרה מישר' או יותר קנאין והם המקנאין לה' פוגעין בו ומותרין להורגו כמו שעשה פנחס ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש ממנ' אסור להורגו ודוקא שהתרו בו ולא פירש ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו אין מוחין בו אבל אם בא לב"ד ושאל אין מורין לו לעשות וכל זה הוא הל"מ ומעשה פנחס בזימרי כן היה.
ה מיני ישראל והם שעובדין לע"ז או העושה עבירה להכעיס מאחת מכל מצות התירה אפי' אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס ופיר' להכעיס שמפקיר עצמו לזה כגון שיש איסור והיתר לפניו והוא מניח את ההיתר ועושה את האיסור אע"פ שאינו טוב מן ההיתר זהו נקרא להכעיס דודאי מינו' נזרקה בו שעושה להקניט את בוראו יתברך וכן האפיקורסי' והם שכופרי' בתורה ובנביאי' ובתורה שבע"פ כל אלו אם יש בידו כח להורגן בסיי' בפרהסיא יהרוג ונראה לי משום שאמרה תורה ביושבי עיר הנדחת להורגם בסייף משום הכי אמרו באלו ג"כ אם יש בידו כח שיהרגנו בסייף שהם דומים ליושבי עיר הנדחת ואם לאו יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן כיצד ראה אחד מהם שנפל לבור ויש סולם בבור שהיה יכול לעלות יקדי' ויסלק את הסולם ויאמר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו שיסבב שלא יוכל לעלות אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועים בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל ומרעין בשדותיה' וגוזלי' אותם וכיוצא בהם שעיברי' עבירות תמיד אע"פ שעושין משום חמדת הממון כגון הרועים שרועים בשכר כיון שעושין משו' הנאתן כן תמיד הרי אלו אין מסבבי' מיתתן אבל אם באו לידי סכנה כגון שראה א' מהם שנפל לים אין מצילין אותו שנאמר לא תעמוד על דם רעך והאי לאו רעך הוא בד"א בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעי ושונה באיולתו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנא' עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון ואם יש היתר לפניו לא שביק התיר' ואכיל איסור' ה"ז מצו' להצילו ואסיר לעמוד על דמו דעדיין רעך הוא ושמא יעש' תשוב' או בעל הגמול השלית' ישלם עונשו בבא עתו וע"ל בלבוש ע"ז סי' קנ"ה.
סימן תכו
חייב אדם להציל את חבירו בין בגופו בין בממונו וכן מצות עשה להסיר כל מכשול שיש בו סכנת נפשות ועשיית מעקה לגנו ובו י"א סעיפים:
א הרואה את חבירו טובע בים או לסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הו' בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו או שידע בגוי או באנס שהו' בא וקובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר השטנה שבלבו ולא פייסו וכל כיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמיד על הם רעך והא דאמרינן שצריך אפי' שישכור אחרים להציל ואם לא הציל עובר משום לא תעמוד וגו' ילפינן לה הכי בגמרא דפריך על הלימוד דלא תעמוד על דם רעך טובע בנהר כו' הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו ומשנינן אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגירי אימא לא קמ"ל שחייב אפי' לשכור מיהו אם יש לניצל להחזיר למציל חייב להחזיר שאינו חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה לניצול וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
ב מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנ' ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו והוא שיהיה בית דירה שבני אדם מצויין שם ויש לחוש פן יפול הנופל אכל בית אוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו.
ג כל בית שאין בו ד' אמות על ארבע אמות פטור ממעקה שאינו ראוי לדירה מחמת קוטנו.
ד בית של שני שותפין חייבים במעקה אע"ג דכתיב גגו וביתך שהם לשון יחיד מ"מ כיון שאמר הכתוב כי יפול הנופל ממנו דלא תלה הכתוב אלא בנופל אין חילוק בבעל הבית אם הוא אחד או שנים א"כ למה נאמר גגד למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינם עשויין לדירה.
ה היתה רשות הרבים גבוה מגגו אינו זקוק למעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו ואין אדם נופל ממטה למעלה.
ו גובה המעקה לא יהיה בפחות מעשרה טפחים כדי שלא יפול בו' ממנו הנופל וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול.
ז כל זמן שמניח גגו בלא מעקה ביטל מצוה עשה וגם עובר על לא תעשה שנאמר לא תשים דמים בביתך.
ח אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים חייב לעשות חוליא גבוה עשרה טפחים או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות.
ט וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך וגומר ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים וגו'.
י הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות והם מכלל השמר לך ושמור נפשך וגומר וקצתם ונתבארו בלבוש ע"ז סימן קי"ו ועוד יש דברים אחרים ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח וישתה וכן לא ישתה בלילה מהנהרות ומהאגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה ועיין בלבוש ע"ז סימן קי"ו. יא כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות שהרי עבר על איסור דאורייתא דכתיב השמר לך ושמור נפשך וגומר והנזהר בהם תבא עליו ברכת טוב. ויקבל טוב מטוב. בנל״כ ואע״י.
סוף הספר