לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות נזקי ממון
סימן שפט
דין ממון האדם שהזיק וחילוק שבין תם למועד ובאיזה מקום חייב קרן ושן ורגל ובו כ' סעיפים:
א כתיב כי יגח שור את איש או כי גוף שור את איש וגומר חייב לשלם ש"מ כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק דייב לשלם כמ"ש למעלה כן צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם ל״ש יש בו רוח חיים לשלם ל"ש אין בו רוח חיים דאע"ג דכתיב שור לאו דוקא שור אלא ה"ה כל בהמה חיה ועוף וכל דבר חי שאין בו דעת ולא דבר הכתוב אלא בהוה שכבר רבתה התורה כסף ישיב לבעליו לרבות בין במזיק בין בניזק כל שיש לו בעלים חייבים בו שכיון שאין בהם דעת חייבה התורה לבעליה לשומרם וגם הואיל ויש בו כח לשומר' אבל ממונו שיש בו רוח חיים וישנו בן דעת כגון עבד לא חייבתו התורה שאין כח ביד בעליו לשומרו שלא יזיק שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק אחרים כדי לחייב את רבו לכך פטרתו התור' לרבו ובממונו שאין בו רוח חיים ג"כ חייבה התורה כגון בור ואש ותולדותיהן כמ"ש בע"ה.
ב ואין הדין בבעלי חיים שוה בכולם כי יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש שיש בהן דברי' שמועדין בהן מתחלתן ויש דברים שהם תמין בו מתחלתן ואח"כ נעשו מועדין ודין המועד שישלם נזק שלם בכל מה שיזיק ותם אינו משלם אלא חצי נזק שכן כתוב בפי' בתורה לפיכך דבר שהוא תם מתחלתו ונעשה מועד בעוד שהוא תם משלם חצי נזק ולאחר שנעשה מועד משלם נזק שלם ועוד יש חילוק בין תם למועד מועד שהזיק חייב לשלם הנזק ההוא כל ההיזק מנכסיו ומהיפה שבנכסים דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ותם אין החיוב על נכסי בעליו אלא על גוף הדבר המזיק דכתיב ומכרו את השור החי ודצו את כספו וגו' הכתוב מדבר בששני השוורי' הניזק והמזיק שווים אבל אם המזיק אינו שוה הרבה והניזק שוה הרבה אפי' שור ששוה דינר שהמית שור ששוה אלף דינרין אין דבעל המזיק משלם מנכסיו כלום אלא נוטל את השור המזיק בעד הנזק ואם מת השור המזיק ואין הנבלה שוה כלום יפסיד הניזק הכל וכן אם השור המזיק שוה הרבה והניזק אינו שוה הרבה אינו משלם מגוף המזיק אלא חצי שווי הנזק.
ג כיצד אם הזיקה בדברים שדרכה לעשות תמיד כמנהג ברייתה כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר או הזיקה ברגליה או בדרך הילוכ' חייב לשלם נזק שלם מהיפה שבנכסיו אבל אם שינה ועשה מעשי' שאין דרכה לעשות' תמיד וחזיקה בהם כגון שור שנגח או נשך זהו תם וחייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו כיצד שור שוה מנה שנגח לשור שוה כ' והמיתו והרי הנבלה שוה ד' והיא של הניזק והרי הנזק אינו אלא ששה עשר בעל השור המזיק אינו חייב לשל' אלא שמנה שנא' וגם את המת יחצון ואותם השמנה אינו חייב לשלם אלא מגוף השור שהזיק שנ' ומכרו את השור החי.
ד ואם המית השור שוה עשרים לשור שוה מאתים והנבלה שוה מנה אין בעל הנבלה יכול לומר לבעל החי תן לי חמשים אלא אומר לו הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך אפילו אינו שוה אלא דינר וכן כל היוצא בזה.
ה העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד והמשוה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשותו כן תמיד כמנהג ברייתו כגון שנגח או נשך הוא הנקרא תם וזה המשנה אם הרגיל בו בשינויו ג"פ נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו שנ' או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום וגו'.
ו חמשה מעשה תמים יש בבהמה ואם הועדה לאחד מהם נעשית מועדות לאותו מעשה ואלו הם. הבהמה אינה מועדת מתחלתה לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבו' על כלים גדולים ולא לבעוט ואם הועד לאחד מהם הרי זו מועדת אבל השן מועדת מתחל' לאכול את הראוי לה והרגל מועדת מתחלה לשבר בדרך הילוכה:
ז לרבוץ על כלים קטנים י"א שהיא מועדת מתחלתה לרבוץ עליהם ולמעוך אותם ויש חולקין.
ח חמשה מיני חיה הם מועדים מתחלת ברייתן להזיק בכל מיני הזיקות מפני שדרכן להזיק בכולן אפי' הם בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה או בדריסה וכיוצא בהם חייבים בעליהם לשלם נזק שלם ואלו הם הזאב והארי והדוב והנמר והברדליס וכן הנחש שנשך אע"ג שאין נהנה מנשיכתן כיון דאורחיה בהכי הרי זה מועד ואפילו היה בן תרבות וי"א דוקא הנחש מועד' לכל מיני היזק אבל האחרים אינו מועדים לכתחלה אלא במה שדרכן בכך כגון ארי לדרוס וזאב לטרוף אבל איפכא לא. כבר כתבתי שהתורה חייבה בפירוש שהמועד ישלם נזק שלם מהיפה שבנכסים וכל תם משלם חצי נזק מגופו.
י בד"א כשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו שם אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקהו בהמתו של ב"ה פטו' מכל וטעמא דמסתבר הוא שיאמר לו המזיק אילו לא נכנסת לרשותי לא היה שורי מזיקך וכיון דטעמא דפטור ברשות המזיק הכי הוא אינו פטור אלא כשנכנס לרשות המזיק שלא ברשות אבל אם נכנס ברשות כגון פועלים הנכנסים לתבוע שכרם ונגחן שורו של ב"ה חייב ולא אמרינן לא היה לו לפועל ליכנס בו היה לו להמתין עד שימצא את הב"ה בשוק ויתבענו שבזמן זה ברוב פעמים אין לאדם מצוי מעות אצלו בשוק ודרכו לדחותו לומ' בא לתוך ביתי ואתן לך לפיכך אפי' אם הב"ה רגיל להיות בשוק יכול הפועל ליכנס בתוך ביתו לתבוע שכרו.
יא קרן חייבה התורה סתם כי יגח וגומ' ומשמעו בכל מקום שיגח אפי' ברה"ר וכ"ש ברשות הניזק. ועוד ריבתה התורה וכתבה יחצון יתירה דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון דהאי יחצון מיותר הוא דלא הוה ליה לכתוב אלא וגם את המת והיה קאי על וחצו הקודם לו בפסוק אלא אתא לחייבו אפי' ברשות הרבים תם ח"נ ומועד נ"ש ושן ורגל הוקשו להדדי דכתיב ושילח את בעיר' וביער בשדה אחר ודרשו ז"ל ושילח זה הרגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור וביער זה השן דכתי' כאשר יבער הגלל עד תומו וגלל היינו הרעי הבא ע"י השן שהשן מבער המאכל ונעשה גלל גללי אדם וגללי בהמה וכתיב בשדה אחר פירוש בשר' של ניזק וש"מ דשן ורגל אינן חייבים אא"כ הזיקו ברשו' הניזק אבל כרה"ר פטורין וכ"ש ברשות המזיק כדכתבנו טעמא בסעיף הקודם לפיכך אם הזיקה הבהמה בר"הר או בחצ' שאינה של שניהם שאין חלק בה לא למזיק ולא לניזק או בחצ' שהיא של שניהם והיא מיוחדת לשניהם להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה או שהיא של שניהם להכניס בה בהמה ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בה פירות אם בשן ורגל הזיק' כדרכה הרי זה פטור דבכל אלו לא קרינן בהו בשדה אחר דבאינה של שניה' שאין לשום אחד מהם חלק בה כגון ראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא בידיעת שמעון ונכנס שורו של לוי ואכלתן פשיטא שפטור דלאו בשדה אחר הוא אלא אפי' כשהוא של שניהם אע"ג דיש לניזק רשות להניח שם פירות כיון שיש למזיק ג"כ רשות להכניס שם פירות ובהמות הוה ליה כמו רה"ר כיון שדרך הבהמה להלך לכאן ולכאן ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה לאו שדה אחר הוא ופטור ואם בקרן ותולדותיה הזיקה כגון נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה דומין כל אלו ג"כ לר"הר לפיכך אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת משלם נזק שלם.
יב ואם היה החצר של שניהם ומיוחדת להם לפירות ולא להכניס בה בהמה והכניס שם אחד מן השותפין בהמה והזיקו לחבירו חייב אפי' על השן ועל הרגל דלגבי שן ורגל שדה אחר הוא דהא בלא רשות הכניס שם בהמתו.
יג וכן אם היתה מיוחדת לשניהם לבהמ' והיה רשות לאחד מהם בלבד להכניס לה פירות והזיקה בהמתו של זה את פירותיו של זה אע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק וחייב אף על השן ועל הרגל דלגבי שן ורגל הויא ליה חצר הניזק כיון שלמזיק אין רשות להניח שם פירות אלא לניזק ה"ל שדה אחר לגבי שן ורגל ולגבי קרן ה"ל רשות הרבי' שהרי ברשו' הכניס לשם שורו כמו לר"ה וחייב גם על הקרן תם חינם ומועד נזק שלם.
יד ואם היא של א' מהם לפירות ולא לשוורים ולשני לשוורים ולא לפירות והזיקה בהמתו של אותו שמיוחד' לו לשוורי' ולא לפירות לאותו שמיוחד' לו לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו ה"ל חצר הניזק בקרן פטור דלגבי דידיה הוה ליה חצר המזיק. ואם הזיק' בהמתו של אותו שמיוחד' לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה ה"ל חצר הניזק כשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק.
טו כבר אמרנו דשן ורגל אינן חייבין אלא א"כ הזיקו ברשו' הניזק אכל בד"ה פטורים וא"צ לומר ברשו' המזיק כמו שכתבנו טעמא בסעיף י' מיהו אם התיז אבנים בר"ה והלכו והזיקו ברשות הניזק או עץ ארוך מקצתו בר"ה ומקצתו ברשות הניזק ודרכה עליו בר"ה ושברה כלים ברשות הניזק חיי' דאע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר ק"ל דבתר מעיקרא אזלי' הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והרי הביעור היה בחצר הניזק. הניזק.
טז ראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשות שמעון ונכנס שורו של לוי שם והזיקו פטור כמו שכתבתי בסעיף י"א אבל אם הכניס ראובן פירותיו ברשות שמעון ונכנס שורו של לוי שלא ברשות חייב דכיון שהכניס ראובן ברשות הוה ליה שורו של לוי גבוה וביער בשדה אחר ממש דהא רשותו של ראובן הוא ששמעון השאיל לו רשותו.
יז חצר שהיא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה זה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים הכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית הזיק לשור א"א כיון שיש לזה רשות להכניס שם שורו ולזה יש לו רשות להכניס שם טליתו יצא זה בזה שהיה לכל א' להשמר עצמו שלא יוזק אלא שמין הניזקין בבית דין וכל מי שהזיק יותר ישלם דק"ל על המזיק להרחיק עצמו וליזהר שלא יזיק את אחרי' וכאן שיש לשניהם רשות מוטל על כל א' לשמור שלא יזיק.
יח שלשה אבות נזיקין הם בשור ולהן תולדות ונקראו אלו אבות מפני שהם כתובים בפסוק ונקראו האחרי' תולדות שכל דבר הדומה לאלו האבות נקרא תולדה ודינו כמוהו חו' מנזק צרורות כמ"ש בע"ה.
יט כיצד שור האמור בתורה הוא שיגח בקרן וסתם שור אין דרכו בכך אלא דרך מקרה ובהזיקו זה אין לו הנא' ואמרינן זהו האב וכל הדומה לו דינו כמותו כגון שנגפ' בגופה או שנשבה בשיניה או בעטה ברגליה או רבצה על הכלים ושברתן וכן אם אכלה דבר שאין דרכה לאכול כגון כסות או כלים דינה כקרן שהרי אין לה הנאה מאכילה זו ואינו משלם בתחלה אלא חצי נזק בין בר"ה בין ברשות הניזק כמו בקרן ועוד יש נזק שמזק' ברגלה או בפיה ודינה כקרן ויתבארו בסי' ש"ץ בע"ה.
כ פרה שרבצה בר"הר ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת אע"פ שזאת שרבצה שינת' שאין דרך בהמה לרבו' בר"הר הבועטת חייבת שאין למהלכת רשות לבעוט ברבוצ' אב אם הזיקה דרך הילוכ' פטור' שהרי היא הלכה ברשות וזו שרבצה שלא ברשות רבצה ושינת'.
סימן שצ
נזקי רגל ותולדותיו ודיני צרורות וכלב ותרנגול שקפצו ובו י"ב סעיפים:
א רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא פירושו כפשוטו הוא שהבהמה הולכת ברגליה והזיקה בדרך הילוכה והוא דבר שדרכה בכך ואין לה בו הנאה וכל הדומה לדברים הללו הוא תולדותיו כיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה בשערה שנדבקו בהם כלי' וגררתן ושברתן או בשליף שעליה או בפרומבי שבפיה או בזוג שבצואר' או במשוי שעליה ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם או שהיו מרקדין על גבי עיסה או פירות וטנפום או נקרו בהם ברטומיהם וכן אם הזיק' בדבר המחובר בגופ' כגון עגלה המושכ' בקרון והוליכתו על גבי כלים ושברתו כל אלו תולדות הרגל הם ודינם כמוהו.
ב כשכש' בזנבה כדרך כל הבהמות זהו ודאי אורח' הוא ותולד' דרגל הוא שפטור בר"הר אבל אם כשכשה בזנב' כשכוש רב שאין דרכה לעשות תמיד מבעיא בגמרא אי הוי נמי תולדה דרגל דאורחיה ופטור בר"הר או אי הוי שינוי כיון דלאו אורחיה הוא ותולדה דקרן הוא וחייב ברה"ר להרא"ש איפשיטא דרגל הוא ופטורה מדינא. ולהרמב״ם לא איפשיטא ונשאר בספק אם הוא רגל או קרן וכן אם כשכשה בגיר שלה ג"כ מבעי' בגמר' אי קרי אורחא ותולדה דרגל היא או אי קרי לאו אורחא ותולדה דקרן הוא ולא איפשיטא וכיון דספק הוא אם הזיקה בר"ה פטור דשמא רגל הוא והמע"ה ואם תפש הניזק את גוף המזיק אין מוציאין מידו דשמא קרן הוא וגובה חצי נזק מגופו ואם תפש דבר אחר מוציאין מידו שאם רגל הוא הא פטור בר"הר ואם קרן הוא הא אינו משתלם אלא מגופו ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה בין שתפש גוף המזיק בין שתפש דבר אחר גובה ממנו נזק שלם דשמא רגל הוא וכיון שתפס לא מפקינן מיניה וי"א דבכל ספק דינא לא מהני תפיסה ואפי' אם תפש גופו מפקינן מיניה אם הזיק ברה"ר דשמא רגל הוא ואם הזיק ברשות הניזק בין אם הוא קרן בין אם הוא רגל חייב אלא שאם הוא קרן תם אינו משלם אלא חצי נזק ומגופו ואם הוא רגל חייב נזק שלם אפי' מן העלייה לפיכך אם תפש דבר אחר שהוא של מזיק מפקינן מיניה דשמא קרן הוא ואינו משלם מן העלייה ואם תפש גוף המזיק מגבין לו ממנו חצי נזק ממ"נ דאם קרן תם הוא הרי גובה חצי נזק מגופו וכ"ש אם הוא רגל שמשתלם ממנו ומ"מ אינו משתלם אלא החצי דשמא קרן היא ואפי' אם הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק הוי דינא הכי ולא יוכל לומר לו ממ"נ אתה חייב לי אם הוא קרן ת לי החצי שבר"ה וברשות הניזק ואם הוא רגל תשלם לי כולי' נזק שברשות הניזק דלעולם אם תפש דבר א' יאמר לו קרן הוא ואינו משלם אלא מגופו ומפקינן מיניה האי דתפש ואם תפש גוף המזיק אינו משלם לו אלא חצי נזק שעשה לו ברשות הניזק ועל הנזק שברשות הרבים יאמר לו שמא רגל הוא ופטור עליו.
ג בכל התולדות קי"ל שדיניהם כמו באבות שלהם חוץ מברגל שיש בו תולדה אחת שאינה כמוהו ואיזו זו נזק צרורות ופירו' צרורות כל מה שמזיק בכחה ולא בגופ' קרי צרורות ויש לנו בה קבלה חל"מ דאע"ג דאורחה הוא כמו הרגל אינו משלם אלא חצי נזק כיצד בהמה שהלכה ברה״ר והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים ה"ז תולדה דרגל דאורחה הוא ופטורה בר"ה כמו רגל ואפ"ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק ואותו חצי נזק משלמת מן העלייה דודאי תולדה דרגל הוא אלא שהלכה למשה מסיני הוא שלא תשלם ברשות הניזק אלא חצי נזק וכן הדין בכל מה שהוא אורחה ובא ההיזק מכחה ולא מגופה חייבת חצי נזק.
ד ואם היתה מהלכת בר"ה ונתזו צרורות מתחת רגליה לרשות הניזק ושברו את הכלים משלם ג"כ חצי נזק אע"ג דהתיזה הצרורות ברה"ר ורגל בר"ה פטורה ה"מ כשנעשה הנזק בר"ה אבל הכא הא נעשה הנזק ברה"י ובשדה אחר קרינן ביה וכן הדין בתרנגולים שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלי' וכן חזיר שהיה נוחר באשפה והתיז צרורות ה"ז ג"כ בכלל צרורות הוא דצרורו' דשן הוא דמכחו הוא בא ואם הזיק משלם ח"נ.
ה דרסה על הכלי ברשות הניזק ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם דרגל הוא ועל השני משלם חצי נזק דכחו הוא וצרורות הן ויש מי שאומר דה"ה כח כחו בכלל צרורות הוא ומשלם חצי נזק כגון אם נתז שבר מן הכלי שנשבר ע"י התזה על כלי אחר ושברו חייב חצי נזק גם על אותו הכלי האחר ואם דרסה על כלי א' ולא נשבר תחתיה מיד מן הדריסה אלא נתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר שם אין זה צרורות אלא בגופה עשתה נזק זה וחשבינן ליה כאילו שברתו בשעה שדרסה עליו דבתר מעיקרא אזלינן וחייב נזק שלם.
ו כיון דק"ל דנזק הבא ע"י צרורות הל"מ הוא שאינו משלם אלא חצי נזק וכבר אמרנו בסי' הקודם סעיף י"ט דבהמה שבעטה ברגליה והזיקה תולדה דקרן הוא דשינוי הוא ולא דרכה בכך וכל שינוי תולדה דקרן הוא לפיכך מבעיא לן בגמרא צרורות הבאות ע"י שינוי כגון בהמה שהיתה מהלכת בר"ה ובעטה והתיזה צרורות ע"י הבעיטה והזיקה בר"ה אי הוה תולדה דקרן וחייבת בר"ה או תולדה דרגל כשאר צרורות ופטורה בר"ה ולא איפשיטא לפיכך אם הזיק בצרורות ע"י בעיטה בר"ה פטור מספק דשמא תולדה דרגל הוא ופטורה בר"ה ואם תפש הניזק גובה רביע הנזק ולא יותר דהא אם תולדה דרגל היא פטורה לגמרי ואם תולדה דקרן הוא אינו משלם אלא החצי ממה שהית' משלמ' אם הזיקה בגוף הבעיטה בלא צרורות והיינו רביע והוא שתפש גוף המזיק שאם תפש דבר אחד אינו גובה כלום דתם אינו משלם אלא מגופו. וע"ל סעי' ב'.
ז בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם אונו משלם אלא רביע נזק דשמא תולדה דקרן הוא וצרורות הקרן משלמין החצי ממה שהיה משלם אם היה מזיק בגוף הקרן שהוא החצי בתם כמ"ש וזהו בזמן שדנין דיני קנסות אבל האידנא אינו גובה כלום דשמא קרן הוא וקרן קנס הוא ואין דנין דיני קנסות ואם תפס הניזק אפי' עד חצי נזק אין מוציאין מידו ואפי' לא תפס גוף המזיק אלא דבר אחר גובה חצי נזק ממה שתפש דהא ספק דצרורות הרגל הם וגובה חצי נזק מן העלייה וכיון שתפש אין מוציאין מידו. ולפי דעת הי"א שכתבתי בסעיף ב' דתפיסה לא מהני בספיקא דדינא בין בר"ה בין ברה"י אם תפש דבר אחר מוציאין מידו דשמא קרן הוא וקרן אינו גובה אלא מגופו ואם תפס גוף המזיק אינו גובה אלא רבע נזק שיאמר לו המזיק שמא קרן הוא וצוורות דקרן רביע נזק הוא דמשלם ואפי' אם הלכה הבהמה במקום שא"א לה שתלד ולא תתיז ובעטה והתיזה מבעיא לן ג"כ במרא כיון דא"א לה לילך בלא התזה הוי לה אורחה וצרורות דרגל הוא ומשלם פלגא או נאמר כיון דמ"מ מחמת בעיטה מתיזה הצרורות ובעיטה שינוי הוא וצרורות דקרן הוא ואינו משלם אלא רביע ולא איפשיטא והוי דינא כמו בסתם צרורות ע"י בעיטה שכתבנו.
ח בהמה שהתיזה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות והוא דדחיק לה עלמא שלא היה לה לנטות אנה ואנה והוי לה גללים אורחה ותולדה דרגל הוא ואי לאו הכי הוי שינוי שאין דרך בהמה להטיל גללים לעיסה ותולדה דקרן הוא.
ט כשם שחייב על כח שיש בו ממש דהיינו כשהתיז צרורות כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנוע' ושברו כלים בכח קולם ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט דאשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו מכח הקול כל אלו דומין לצרורות ומשלמין חצי נזק בד"א שחייב כשתקע התרנגול ובכלי זכוכית דוקא שיש בו זרעונים דהכי ארחיה כשיש בזרני בכלים מכניס ראשו לאכול ואורחיה נמי לצעוק בתוכו והוי צרורות דשן שמשלם על הזרעונים נ"ש ועל הכלים ח"נ אבל אם אין בו זרעונים שינוי הוא ותולדה דקרן הוא שהוא קנס ולא דיינינן ליה השתא ואם תפש גוף המזיק גובין ממנו רביע כדלעיל. י
י התרנגולים מיעדים להלך כדרכן ולשבר כלים לפיכך תרנגול שהיה הולך ושיבר כלים דרך הילוכו אורחיה הוא ומשלם נזק שלם היה חוט או רצועה קשור ברגליו ושבר בה את הכלים אם גררם ושברם דרך הילוכו בין הם של בעל התרנגול בין הם של הפקר משלם נזק שלם דכיון דמחוברים בו ובגרירה דרך הילוכו שברם הוי כגופו ורגל הוא ומשלם נ"ש אבל אם זרקן ושבר בה את הכלים אם החוט או הרצועה הם של הפקר ונקשרו בו מלאה הוי צרורות וחצי נזק הוא דמשלם אבל אם הם של בעל התרנגול ולא הצניען אעפ"י שנקשרו ברגל התרנגול מאליהם חיי' נזק שלם אע״פ דבזריקה שכרן אין זה צרורות דהלכתא דחצי נזק צרור' אינה אלא בהתיזה צרורות של הפקר אבל אם התיזה דבר שיש לו בעלים ולא הצניעו חייב נזק שלם דאורחיה הוא שהי' לו לשמור תקלותיו שלא יזיק לאחרי' ואם הצניעו הבעל ונקשר בתרנגול מאליו הרי אנוס הוא דהא הצניעו והוי כמו הפקר ואינו משלם אלא חצי נזק. ואם היה התרנגול של הפקר והחוט של אחרים שלא הצנועוהו ונקש' ברגל התרנגול אע"פ שנקשר בו מאליו בין הזיק התרנגולים בו דרך גרירה או דרך זריקה בעל החוט חייב לשלם שהיה לו לשמור תקלותיו ולהצניע' ואם גם התרנגול יש לו בעלי' אם הזיק בו דרך גרירה שניהם משלמים ביחד ואם דרך זריקה הזיק ה"ל צרורות לגבי בעל התרנגול ואם היה הוא לבדו כגון צרורות של הפקר היה משלם חצי נזק ועכשיו שיש לו שותף בהזיקו אינו משלם אלא רביע נזק ובעל החוט משלם הג' חלקים דהיכא דליכא להשתלם מזה משתלם מזה ואם הזיק החוט אחר שנח יש לו דין בור שיתבאר לקמן סי' תי"א בע"ה לפיכך אם אין לחוט בעלי' כגון שהוא של הפקר או שיש לו בעלי' והצניעוהו בעל התרנגול פטור דהאי בור התרנגול כרהו וכתי' כי יכרה איש בור ודרשינן איש בור ולא שור בור אבל אם יש לחוט בעלי' ולא הצניעוהו פטור בעל התרנגול מטעמא דאיש בור ולא שור בור ובעל החוט חייב הכל שהיה לו להצניעו אע"פ שגם לתרנגול יש לו בעלים הא אמרינן דק"ל היכא דליכא להשתלם מהאי משתלם מהאי וכל זה בנקשר החוט מאליו אבל אם קשר אדם החוט ברגל התרנגול הקושר חייב בכל ל"ש יש לו בעלים ולא הצניעוהו ול"ש אם הוא של הפקר אע"פ שלא נתכוין לזכות בו חייב הקושר שלא היה לו לקושרו שהרי ידוע שדרך התרנגול לילך כדרכו ולהזיק בו. וכן הדין אם היה החוט מונח במקום מוצנע ולקחו אדם והניחו במקום התורפה פי' במקום מגולה ועל ידי זה נקשר ברגל התרנגול הוי כאלו קשרו בידים ואם היזק חייב.
יא תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי עם עיסה דבוקה בחבל דהשתא אורחיה הוא או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו ליפסק ע"י חטיטת התרנגול זה גם כן אורחיה הוא וחייב בין על החבל בין על הדלי נזק שלם דבגופה הזיקה כאורח' ואם החבל חדש ואין עיסה דבוקה בו אין זה אורחיה לחטט בו ומשונה הוא ותולדה דקרן הוא ואינו חייב אלא חצי נזק בין על החבל בין על הדלי ואם התרנגול הולך אחר הדלי ודוחפו ומגלגלו עד המקום שנשבר שם ה"ז ג"כ אורחיה הוא ובגופו הזיק וחייב נזק שלם.
יב הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ממעל' למטה בין בקפיצה בין בסריכה ושברו את הכלים ה"ז אורחייהו שדרכם לדלג מלמעלה למטה ותולדה דרגל הוא ומשלמין נזק שלם וכן אפילו אם נפלו מלמעלה למטה והזיקו משלמין נזק שלם אע"ג דלגבי נפילה אנוסים הם עלייתן פשיע' הוא שהיה על הבעלים לשומרן שלא יעלו שהיה לו להעלות על דעתו כשיעלו יקפצו למטה שכן דרכן והוי תחילתו בפשיעה וכל שתחילתו בפשוע' וסופו באונס ק"ל דחייב. וממטה למעלה דרך הכלב לעלות בסריכה פירוש לנעוץ ציפורניו בכותל ולעלות והגדי דרכו לדלג בקפיצה ממטה למעלה כמו ממעלה למטה לפיכך אם קפצו ממטה למעלה ושינו דרכיהם שדלג הכלב בקפיצה והגדי בסריכה והזיקו בדרך עלייתן הרי זה משונה ותולדה דקרן הוא ומשלמין חצי נזק. אבל אם הכלב נסרך והגדי דלג וקפץ הכי אורחיה ובין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים נזק שלם. וכן התרנגול שדלג בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה והזיק אור היה הוא כך ומשלם נזק שלם וכן האדם בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה דרכו לדלג ונפק מיניה מו שמסר ביתו לחבירו לשומרו והיו בו חש"ו צרי' לשומר' שלא ידלגו בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה וי"א הא דגבי קפצו מראש הגג חייב דוקא שקפצו כדרכם דהיינו הכל' בסריכה והגדי בקפיצ' ודלוג אבל אם הכל' קופץ בדילוג והגדי נסדק דהוי שינוי גבייהו אין משלמין אלא חצי נזק אפי' מלמעלה למטה ובכדרכ' נמי אם היו הכלי' סמוכים לכותל דלגבי קפיצה אינם ראוים לשבר שהקופץ קופץ מרחוק ולגבי נפילה ראויים לשכר שהנופל מן הכותל נופל בסמוך לכותל אם נפלו ושברו את הכלי' פטורים דאנוס הוא דלא הוה ליה לאסיק אדעתיה שמא יפלו ואם הכלי ארוך וראשו א' קרוב לכותל וראש השני רחוק בענין שראוי לשבר ע"י קפיצה ולא קפצו ונפלו קרוב לכותל ושברו הכלים דאע"ג דלגבי נפילה אונס הוא לגבי קפיצה פושע הוא והוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואם הכותל צר אפי' הם קרובים לכותל ואינם ראויים לשבר ע"י קפיצה ונפלו חייב דכיון שהכותל צר הוה ליה פשיעה אפילו לגבי נפילה.
סימן שצא
שן באיזה מקום ובאיזה אכילה משלם מה שהזיקה או מה שנהנית ובו יב' סעיפים:
א כבר אמרנו בתחלת סימן ש"ץ דפשטיה דקרא דושלח את בעירה וגומ' מיירי ברגל מ"מ בלישנא דובער שהיא מלשון כאשר יבער הגלל וגו' דרשו דמיירי ג"כ בשן ואיצטריך למכתב רגל ואצטריך למכתב שן דאי כתב רחמנא רגל הוה אמינ' משום דהזיקו מצוי חייב תמנא אבל שן לא ואי כתב רחמנא שן הוה אמינ' משום דיש הנאה להזיקו אבל רגל לא לכך כתב שניהם והרי שן שהוא כתוב בתורה הוא אב והדומין לו הן תולדותיו כיצד בהמה שאכלה פירות חבירו דברים הראויין לה לאכילה שנהנית באכילתן ה"ז עיקר שן הנאמ' בתורה וחייב נזק שלם ומדהקיש הכתוב שן לרגל ילפינן דלאו דוקא שאכלן והפסידתן לגמרי שחייב משום שן כדרך אכילה אלא דומיא דרגל דמה רגל לא הפסידן לגמרי אלא דרסה עליהם והפסידת' חייב הכי נמי שן אפילו לא אכלתן והפסידתן לגמרי אלא הפסידתן להנאת' ולא כלתן לגמרי חייב לפי שכל מה שהיא מזקת בדבר שהיא נהנית כגון נתחככ' בכותל להנאתה והזיקה או שטינפה כלים ופירות להנאתה כגון שנתגלגלה עליהן חייבת משום שן.
ב בד"א שאכלה דבר הראוי לה לאכילה אבל אכלה דבר שאין ראוי לה כגון כסות וכלים שינוי הוא ותולדה דקרן הוא ואינו משלם אלא חצי נזק בין שאכלה אותה בחצ' הניזק בין שאכלה אותה בר"ה כמו בקרן.
ג אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא ע"י הדחק כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינן וכלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים חשוב שפי' אכילה כי אורחה ומשלם נזק שלם אבל בהמה שאכלה בשר או תבשיל לאו אורחה הוא ותולדה דקרן הוא ומשלם חצי נזק אכלה פת הוי אורחה ודוקא בהמה אבל חיה לאו אורחי' לא בפת ולא בתבשיל.
ד בהמה שראתה לחם בסל ושברה הסל ואכלה הלח' משלם נזק שלם גם על הסל שכך דרכה לשבר הסל כדי לאכול הלחם אבל אם אכלה הלחם תחלה שכבר בלה הזיק דשן ואח"כ שברה הסל ה"ז משונה ואינו משלם על הסל אלא חצי נזק דהוי קרן ואינו משלם אלא מגופו.
ה וכן ראתה אוכלין ע"פ החבית ונסתבכ' בחבית לעלות כדי לאכול האוכלין ושברתו משלם גם על החבית נזק שלם שבן דרבה לעלות כדי לאכול האוכלים.
ו חיה שטרפה בקמה ואכלתה או שאכלה בשר חי אורחה היא ומשלם נזק שלם אבל כלב שהמית כשב ואבלו וחתול שהמית תרנגולי' גדולים ואכלן משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק ודוקא בפחת שפחתה המיתה משלם חצי נזק שזה הוא השינוי שאין דרכה להמית אבל דמי הנבילה שאכלה משלם ברשות הניזק נזק שלם ובר"ה מה שנהנית כדין שן שהאכילה אינו שינוי, שאין דרכו לאכול נבילות אפי' של בהמות גדולות.
ז אין השן חייב לשלם נזק שלם אא"כ אוכלת ברשות הניזק דכתיב ובער בשדה אחר שיהא הביעור שהוא האכיל' בשדה אחר אבל אם לקחה בחצירו של ניזק ולא אכל' שם אלא הוציאה משם ואכלה בר"ה או בחצר של אחר פטור מלשלם נזק שלם דהא הביעור לאו בשרה אחר הוה אבל מה שנהנית מיהא משלמת כמ"ש בסעי' הסמוך ואם לקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק יש מחייבים לשלם נזק שלם דזה ג"כ ובער בשדה אחר קרינן ביה. ק"ל דפי פרה חמזקת בחצר הניזק דמי ונ"מ שאפי' במקום שאין לחייבה על הנטילה כגון שהיו הפירות מונחים בחצר הניזק במקום שא"א לפרה ליטלם משם ונכנסה הפרה לחצר הניזק שהוא שמעון ובא ראובן והושיט פירות של שמעון שבחצר שמעון לפי פרת לוי חייב לוי אם המושיט חרש או שוטה או קטן או שאין לו לשלם שאם היה איפשר להשתלם מן המושיט היה הוא חייב ובעל הפרה פטור.
ח אע"פ שהתורה לא חייבה על השן ברה"ר לא פטרו אלא מלשלם נזק שלם אבל ממה שנהנית אין סברא לפוטרו דהא מ"מ נהנה הבעל שא"צ להאכילה כנגד מה שאכלה ולמה לא ישלם לפיכך אמרו ז"ל שן שהזיקה בר"ה משלמת מה שנהנית כיצד אינה צריכה לשלם בל מר ששוה אותו הדבר שאכלה אלא מה שהיה בעלה מאכילה כגון אם אכלה שעורים יכול בעלה לומר אני לא הייתי מאכילה אלא תבן או קשים ואינו משלם אלא דמים שהיה צריך ליתן בעד תבן או קשין להאכיל וי"א שצריך לשלם שעורין בזול דהיינו שליש פחות ממה ששוה שעורים שאכל ומשלם שני שלישים וכיון שאינה משלם אלא מה שנהנית אם אכלה דברים הרעים לה כגון חיטין פטורה דלא נהנית אלא מזיקין לה.
ט צידי רחבה חשיבה לכל א' מה שהוא כנגד פתח ביתי כשלו ורה"י חשיב שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי הרחבה לפיכך אם היו הפירות מונחים בצידי הרחבה והפרה עומדת בתוך הרחבה אע"פ שאינה יכולה ליטול הפירות אא"כ תחזור ראשה לצידי הרחבה והחזירה ראש' ונוטלת' ואכלתם ברחבה בין דרך הילוכה בין שעמדה שם ואכלתם אינה משלמ' אלא מה שנהני' דהא גופה בר"ה היא וה"ל שן בר"ה אבל אם יצא מן הרחבה לצידי רחבה ואכלה שם הוי כולה כחצר הניזק ומשלמת מה שהזיקה פתח החנות והן תריסי החנויות שמניחין אותן לפני החנות וכשפותחין אותן נותנין שם פירו' והן שובי כר"ה שהכל באין לשם לקנו' אם אכלה משם אינ' משלמת אלא מה שנהני' מתוך החנות משלמ' מה שהזיקה.
י הקצה מקום מרשותו לרשות הרבים והניחה שם פירותיה ואכלם שם חשוב כרשות הרבים.
יא היתה מהלכת בר"ה ופשטה צואר' ואכלה הפירות מעל גבי חבירתה חשוב כרה״ר ואפי' עמדה ואכלה אינה משלמת אלא מה שנהנית שכן דרך הבהמות לאכול זו מע"ג זו והוו הפירו' המונחי' על גבי חבירתה לגבה כיון שתוכל להגיע בלא קפיצה כמונחים ע"ג קרקע אבל אם אינה יכולה להגיע וליקח הפירות מעל גבי חבירתה אא"כ תקפוץ עליה ותקחם אז חשובים הפירות שעל גבי חברתה כמונחים בחצר הניזק שאין לה רשות לקפוץ עליה ולאכול ואם קפצה ואכלה בעודה עליה הוי כנכנסה לחצר הניזק ואכלה שם ומשלם נזק שלם וכן כל היוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחין בר"ה במקום שא"א לה ליטלם אלא אם כן תקפוץ חשוב כחצר הניזק ואם אפשר לה ליטלם בלא קפיצה חשוב כר"ה אע"פ שקפצה עליה ואכלה על גבה וי"א אפי' איפש' לה ליטלם בלא קפיצה כיון שקפצה ועמדה על גבה ואכל' הויא כנכנס' לחצר הניזק ואכלה שם וחייבת נזק שלם דגבה של חבירתה חשוב כחצר הניזק וכן הדין אם קופתו של חבירו מופשלת לאחריו בר"ה ופשטה צוארה ואכלה פירות שבקופה פטורה דאע"ג דקופתו חצר הניזק הוא כיון שיכולה לאכול ממנ' דרך הילוכה בלא קפיצ' הוו הפירות כמו שמונחים ע"ג קרקע בר"ה ופטור' ואם קפצ' עליה ואכלה שם הוי בנכנסה לחצר הניזק ואכלה שם שמחייבת נזק שלם.
יב מה שכתבתי בסעיף ז' שאם לקחה בר"ה ואכלה ברשות הניזק שחייבה נזק שלם הוא דעת הרמב"ם אבל לשאר הפוסקים ס"ל דבין לקחה ברשות הניזק והוציא' לר"ה ואכלה שם בין לקח' ברשות הרבים והכניסה לרשות הניזק ואכלה שם מבעיא בגמרא אי בתר לקיחה אזלינן ולא איפשיטא ונשאר בספק לפיכך בין אם הבהמה עומדת בר"ה ונטלה האוכל מרשות הניזק ואכלה בר"ה בין שהיתה עומדת ברשות הניזק ותלשה לפירות מר"ה ואכלתן ברשות הניזק הוי הדבר ספק ואינה משלמת אלא מה שנהנית דהמע"ה ואם תפש הניזק כנגד מה שהזיקה אין מוציאין אותה מידו וכבר נתבאר ג"כ בסי' ש"ץ שיש חולקין וס"ל דבספיקא דדינא לא מהני תפיסה ואפי' אם תפש הניזק מוציאין מידו מיהו דוקא כה"ג שהיה המאכל כולו מונח ברשות אחר והבהמה גלגלה המאכל לרשות האחר מספקינן אבל אם המאכל הוא דבר ארוך ומונח מקצתו בפני' ומקצתו בחוץ והבהמה עומדת בצד א' מבפנים או מבחוץ וכשהיא מושכת ראש א' מן המאכל ראש השני נגרר אחריה למקום שהיא עומדת ומתדלת למושכו עד שנגרר המאכל כו' לתוך פיה חשבינן ליה כאילו היה כולו שם במקום שהתחילה למושכה בין ברה"י בין בר"ה
סימן שצב
דין כלב שנטל חררה ואכל החררה והדליק את הגדיש ובו סעיף אחד:
א כלב שנטל את החררה וגחלת דבוקה בה והלך לגדיש של בעל החררה ואכל את החררה והדליק את הגדיש משלם על החררה נזק שלם דשן הוא דהא נטלו ברשות הניזק ואכלו ברשות הניזק ועל הגדיש משלם חצי נזק כדין צרורות שהשלהבת כמו צרורות הוא ואם הניח החררה עם הגחלת על הגדיש משלמ' גם על מקום הגדלת נזק שלם שאותו היזק עשה הכלב בגופו ואורחיה הוא ועל שאר הגדיש מהלך השלהבת מאליה ודלק משלם חצי נזק משום צרורות ואם זרק הגחלת על הגדיש משלם על כל הגדיש חצי נזק אפי' על מקום שזרק הגחלת שגם במקום הגחלת אינה אלא צרורת בד"א כששמר בעל הגחלת את גחלתו שסגר הדלת בפניה אלא שבא הכלב וחתר בדלת ונטל את החררה מעל האש עם הגחלת אבל אם פשע בעל הגחלת ולא שמר את אשו בעל הגחלת חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקום הגחלת שעשה בידים שהניח שם וי"א שאם לא שמר בעל הגחל' את אשו אז על מקום הגחלת משלם כל אחד החצי בעל הכלב החצי ובעל הגדלת החצי דהא שניהם ביחד עשו אותו ההיזק זה כלבו וזה אשו ועל שאר הגדיש בעל הכלב נותן רביע דהא צרורו' הוא ואם לא היה לו שותף כגון ששימר זה את גחלתו או שהיה הגדלת של בעל הכלב לא היה משלם אלא החצי משום צרורות והשתא שיש לו שותף שלא שימר בעל הגחלת את גחלתו אין בעל הכלב משלם אלא רביע ובעל הגחלת ג' חלקים דקי"ל כרבי נתן היכא דליכא להשתלם מהאי משתלם מהאי ואם זרקה על הגדיש אז אין משלם בעל הכלב אלא רביע אפי' על מקום הגחלת ובעל הגחלת משלם כל המותר מדר' נתן.
סימן שצג
הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות והוזק בעל החצר אם חייב ובו ד' סעי'.
א הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל החצר פטור אפי' הבעל חצר הוא טוחן בשכר ונכנס זה עם בהמתו טעונה חיטין להביא לטחון שבעל החצר משתכר בכניסתו אפי' הכי חשיב שלא ברשות והיה לו לשמור חטיו בעצמו ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל החצר כגון שנגפה או שהוחלקה בהן והוזקה בעל הפירות חיי' ואם הכניס ברשות פטור ויש חולקין וע"ל סי' שצ"ח.
ב בד"א שכשהכניס פירותיו שלא ברשות והוזקה בהמתו של בעל החצר שחייב בעל הפירות דוקא שנגפה או שהוחלק' בה בהמתו של בעל החצר והוזק' אבל אם אכלתן בהמתו של בעל החצר והוזקה באכילתן בעל הפירות פטור מפני שהיה לה שלא תאכל.
ג ואם הכניס הפירות ברשות בעל החצר שנתן לו בעל החצר סתם רשות להכניס ולא קבל עליו לשמור הפירות אם המכניס עושה שם דבר של צניעות עד שצריך בעל החצר להסתלק משם ונסתלק בעל החצר והני' את זה לבדו בחצר ובאה בהמתו של בעל החצר ואכלה את הפירות אפי' הוזקה באכילתן בעל הפירות חייב שכיון שהוצרך בעל החצר להסתלק ונסתלק והניחו לבדו היה לו לשמור את הבהמה שלא תאכל עד שתזי' לה האכילה כההיא יעשה באשה אחת שנכנסה לבית שכנת' ללוש ולאפות שם והוצרך ב"ה להסתל' שלא יסתכל בה בעודה בלישתה ואפייתה ובא עזו של בעל הבית ואכלה את הבצ' ומתה מחמת אכילת הבצל וחייבוה חכמים לשלם דמי עז וכן כל כיוצא בזה ואם אינו עושה דבר של צניעות אע"פ שהלך לו ב"ה ונשא' זה לבדו בכי' ובאה בהמתו של בעל הבי' ואכלה פירותיו והוזקה באכילה פטור בעל הפירות שאע"פ שנכנ' ברשות לא קבל עליו לשמור בהמתו של ב"ה ולא היה לו לב"ה להסתלק וע"ל סי' שצ"ח.
ד וכן המגדיש בתוך שדהו של חבירו שלא ברשות ואכלתה בהמתו של בעל השדה פטור ואם נגפה או הוחלק' בהם והוזקה בעל הפירות חייב ואם אכלתן והוזקה באכילתן פטור שהיה לה שלא תאכל ואם הגדיש ברשות שומר השדה אע"פי שבעל השדה לא ידע ה"ל כאלו ידע בעל השדה ונתן לו רשות ופטו' המגדיש מנזקי בעל השדה והשומר חייב בנזקי פירות המגדיש אע"פ שלא אמר לו שומר השדות הגדש ואשמור לך אלא א"ל סתם הגדש חיי' שכן דרך השומר בגרנו' כיון שא"ל הגדש בכאן כמי שא"ל ל הגדש ואשמור לך חשיב.
סימן שצד
בהמה שנפלה לגינה והזיקה וכיצד משערין ההיזק ובו ו' סעיפים:
א בהמה שהלכה במקום שיש לה רשות להלך והוחלק' באבן או במימי רגליה ונפלה לגינת חבירו ונחבטה ע"ג פירות וירקות ה"ז נפילת' אונס כיון שהוחלקה לפיכך אם הפסידה הפירות או הירקות ששיקעתן בקרקע ע"י נפילתה אע"פ שהי' נהנית מחמ' שנפלה על הפירות והירקות שהם רכים והצילוה שלא נחבטה בכח ולא נתרסקו אבריה אינה משלמת אלא מה שנהנית ולא כל מה שהזיק' כיון שבאונס נפלה ואפי' אם אכלה שם פירות ואפי' הלכה מערוגה לערוגה ונשארה שם בגנה כל היום כולו ואכלה אפי' נודע לבעל ולא העלה משם אינה משלמת אלא מה שנהנית ולא מה שהזיקה כיון שתחלת ירידת' לשם באונס נפיל' היתה אבל אם ירדה כדרכה ואכלה משלם מה שהזיקה כדין שן המזיק ואפי' טנפה שם פירו' במי לידה אע"פ שזה אונס משלמת מה שהזיק' דכיון שירדה כדרכה ה"ל תחילתו פשיעה שהיה לו לשומרה שלא תרד וק"ל תחלתו בפשיע' וסופו באונס חייב וכן אם לא יחדה כדרכה אלא שחברותי' דחפוה עד שנפל' לשם משלמת מה שהזיקה דזה הוי נמי תחלתו בפשיע' וסופו באונס שתחלתו היתה בפשיעה שהיה לו להעבירן אחת אחת כדי שלא ידחפו זו את זו ויש חולקין ולא חשבי דחיפת חברותיה פשיעה שכן דרך להעביר הבהמות זו אצל זו ומה לו לעשות שדחפוה.
ב וכשנפלה לגינה ויצאה והוא ידע אע"פ שנפילת' מתחלתה היתה באונס ויצאה והוא ידע ושמרה בשמירה פחות' ופרצ' וחזרה לגינ' אע"פ שחזרה שלא לדעת בעלי' משלם מה שהזיקה מפני שהי' לו לשומר' שמירה מעולה שלא תחזור דאע"פ דשאר בהמה בשמירה פחותה סני לה בשן ורגל כמ"ש לקמן סי' שצ"ו הכא הדבר ידוע כיון שלמדה הדרך לגינה זו הרי חוזרת אליו ולא סגי לה בשמירה פחותה מיהו אם שמרה שמירה מעולה ויצאה והזיקה פטור.
ג המעמיד בהמה על גבי קמת חבירו בין הבהמה היא שלו בין היא של חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה דמזיק בידים הוא ואפי' הפירות הם בר"ה שאין זה שן שפטרה תורה כיון שהעמידה בידים וכן הדין אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה שהמכיש חייב לשלם מה שהזיקה דמזיק בידים הוא ודוקא הכישה וכיוצא בזה שעשה בה מעשה בידים שתלד ותזי' אבל אם קם לה באפה עד שהלכה שם פטור דלא הוי אלא גרמא בניזקין.
ד בהמה שאכלה או הזיקה פירות מחוברין לקרקע ועדיין לא נגמר בישולן שצריכין עדיין לקרקע כיצד משערין הנזק שאין לומ' שישומו אותה הערוגה שאכלה לבדה מפני שמפסיד את המזיק ששמין אותה בכל שווייה וערוגה לבדה נמכרת ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכר ועני שאין ידו משנת לדמי הקרקע גדול קונה אותה ביותר מדמיה ועל זה אמרה תורה ובער בשדה אחר ודקדקו ז"ל ודרשו מדכתיב בשדה בבי"ת ולא כתיב ובעד שדה אחר מלמד ששמין אותה ע"ג שרה אחר שלא ישלם המזיק הרבה יותר מהזיקו וכדי שגם הניזק לא יפסיד הרבה כגון אם ישומו ערוגה בתוך מכירת שדה גדול הרבה מאד אינה נחשבת רק לדבר מועט שהקונה שדה גדול אינו נותן פחות בשביל פחת ערוגה קטנה לפיכך שיערו חכמים לצאת ידי הניזק והמזיק ואמרו שישומו הנזק בששים כיצד רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ששים חלקים יחד בכדי מה שאכלה שאם אכלה בית סאה שמין ששים בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה וכמה היא שוה עכשיו אחר שנפסד בו הבית סאה ומשלם השאר וכן אם אכלה קב או רובע או אפילו קלח אחד שמין לעולם מה שאכלה עם ששים כנגד מה שאכלה.
ה ואם אכלה פירות גמורים שאינם צריכין לקרקע משלם דמי פירות גמורים בשוויים אם סאה משלם דמי סאה ואם סאתי' משלם דמי סאתיים דהא דאמר' תורה ובע' בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג השדה ה"מ מידי דצריך לשדה אבל הני כיון דלא צריכ' לשדה בעיניהו בעי שלומי מה הפסידה.
ו וכן הקוצץ אילן של חבירו אם לא נגמ' גידולו שלא הגיע לכלל שיהא ראוי לעקור ולשתול במקום אחר אז דינו בפירות שלא נגמרו ושמין אותו בששים ואם נגמר גידולו עד שראוי לעוקרו ולשותלו במקום אחד אז דינו כפירות גמורין ושמין אותו בפני עצמו וכל כיוצא בזה כגון שאכלה פירות דקל או הקוצץ פירות דקל של חבירו ואכלן אם היה דקל רומי וכיוצא בו שאין התמרים שלו יפות לימכר בפני עצמן משערין אותן בששים אגב קרקע ואם הוא דקל פרסי וכיוצא בו שהתמרי' שלו יפות ביותר משערים הדקל בפני עצמו כמה היה שוה וכמה הוא שוה עכשיו
סימן שצה
המשסה את הכלב בחבירו או בעצמו ובו סעיף אחד:
א המשסה כלבו של חבירו בחבירו אין זה אלא גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם מ״מ מחייב בדיני שמים דקריב לברי היזיקא היא ובעל הכלב חייב אפילו בדיני אדם שכיון שהוא יודע בכלבו שאם משסין אותו שנושך היה לו לשומרו ולא היה לו להניחו ללכת חוצה ומיהו אינו חייב אלא חצי נזק שאין זה מזיק כדרכו אלא שינוי הוא ותולדה דקרן הוא לפיכך אם שסהו בעצמו פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וה"ז שינה שלא היה לו לשסותו.
סימן שצו
כיצד שמירת תם ומועד או מסרן לשומר חנם או לשומר שכר ובו י' סעיפים:
א שור המועד וכן שן ורגל דמועדין הן מתחלתן ילפינן מקרא שדי להן שמירה פחותה והכי ילפינן לה ק"ל דסת' שוורים בחזקת שימור קיימי שהדעת נותן שאין לך אדם שאינו משמר את שורו לפחות שמירה פחותה ואע"פ כן חייב הכתוב בתם לשלם מ"ט משום שהיה לו לשומרו שמירה מעולה הדר כתב רחמנא גבי מועד ולא ישמרנו בעליו כלומר משום שלא שמרו ישלם נ"ש וע"כ פשטיה דקרא משום שלא שמרו שמירה מעולה קאמר ישלם ש"מ שנית שצריך שמירה מעולה והרי זה ריבוי אתר ריבוי ומדה בתור' היא שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ומיעט שמירה מעולה לומר שדי לו בשמיר' פחותה ובשן כתי' ובער בשדה אחר משמע שהבעל בעצמו יבער בשר' אחר ומשמע מינה שאינו חייב אלא עד דעביד כעין ובער בעצמו כלומ' שיפשע בשמירתה ואינו משמרה כלל חייב אבל אם משמרה אפי' שמירה פחותה פטור וכן ברגל כתיב ושלח את בעירה עד דעביד כעין ושילח ואינה משמרה כלל שפשע בה אבל עשה שמירה פחותה פטור ודווקא מועד אבל תם צריך שמירה מעולה דולא ישמרנו אמרה תורה גבי מועד ולא כתיב ולא ישמור אלא ישמרנו ומיעוטא הוא לומ' דמועד סגי ליה בשמיר' פחותה ותם לא סגי ליה בשמירה פחותה לפיכ' אם קשרו בעליו במוסירה או שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק פטור בד"א במועד אבל תם לא סגי ליה כמוסירה ולא בשמיה' פחותה עד שישמרנו שמירה מעולה ואיזה שמיר' מעולה דלת שיכול לעמוד אפי' ברוח שאינה מצויה ושמירה פחותה שאינה יכולה לעמוד אלא ברוח מצויה אבל אם אינה יכולה לעמו' אפי' ברוח מצויה הוי כאילו לא שמרה כלל וחייב אפי' לא נפלה הדלת ע"י הרוח אלא לסטים הוציאוה דרך הדלת או חפרה או חתרה הדלת והפילתו חייב דתחילתו בפשיעה לגבי נפילת הדלת וסופו באונס לגבי חתירה וק"ל כל שתחילתו בפ שיעה וסופו באונס הבא מחמת הפשיעה חייב כגון הכא דאונס זה מחמת פשיעתו בא שאם לא פשע בה בדלת תלושה כזה לא היו יכולי' הליסטי' להו להוציאה ממנה וכן היא לא חיה יכולה לחותרה אכל אם פרצה בה הבהמה פרצה ויצא' משם והזיקה פטור אע"פ שהוא רעוע אין עז האונס בא מחמת הפשיעה.
ב ואם שמרה כראוי ונפרצה בלילה או שחתרה הדלת ויצאה והזיקה פטור אפי' ידע בלילה שנפרצ' לא לא הטריחוהו לצאת בלילה ולטרח אחריה כיון שהוא אונס ודוקא נפרצה בלילה אבל אם נפרצה ביום חייב דמסתמא ידע דקלא אית לה והיה לו לטרוח אחריה.
ג הוציאוה ליסטים הם נכנסו תחת הבעלים וחייבים משעת משיכה או שהכישוה במקל להוציאה ודוקא שהוציאוה כדי לגוזל' שקנאוה במשיכה או הכשה ונעשו הם הבעלים אבל אם הוציאה כדי לאבדה ולא בקשו לקונאה מעולם הרי לא נעשית הבהמה שלהם ואונס בעליה ופטורים מהזיקה.
ד הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וברחה ונפסדה ה"ז גרמא בניזקין ואינו חייב לשלם הבהמה בדיני אדם אפי' היה הכותל בריא וחזק אבל על הכותל חייב ואם הכותל רעוע פטור מדיני אדם בין על הכותל בין על הבהמ' דהא למיסת' קאי דגרמא הוא ל"ש אם הזיקה ל"ש אם הוזקה וחייב בדיני שמים.
ה הניחה בחמה אפי' היתה קשורה בקשר חזק ונפרצ' בלילה או שחתר' ויצאה והזיקה חייב זה שהניחה שם שכיון שהניחה בחמה הרי היא מצטערת וכל תחבולה שאיפשר לה לעשות היא עושה לברוח כדי להינצל מן הצער והרי פשע בה וחייב בנזקי'.
ו וכן אם מסר שורו לחרש שוטה וקטן אע"פ שקשר השור בקשר חזק והות' הקשר ויצא והזיק חייבין הבעלי' לשלם דאע"פ שהוא קשור דרכן של אלו לשחוק בקשר ולהתירו וה"ל פשיע' במה שמסרו לאלו לפיכך אפי' שמרהו שמירה מעולה ולא התירו הם את הקשר אלא שהותר מאליו והתרה ויצאה והזיק' הבעלים חייבים לשלם דה"ל תחילתו בפשיעה גבי התרת' הקשר וסופו באונס שהוא הקשר והתרה והרי בא האונס מחמת פשיעה דהתרת הקשר וכבר אמרנו דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
ז מסר שורו לחמשה בני אדם לשומרו ופשע בו א' מהם ויצא והזיק אם אינו משתמר אלא בכולן זה שפשע בשמירתו חייב והשאר פטורים דאנוסים הם שלא היו יכולין לשומרו בלא הוא אם משתמר בשאר כולן חייבים ויש מי שאומר דה"מ דכולן כשאמרו לזה שפשע כיון שאינך רוצה לשומרו גם אנו מסולקין משמירתו והרי נעשו כולם פושעים נגד הבעל וכולם חיובים אבל אם לא נסתלקו הנשארים משמירתו והיו יכולין לשומרו בלא הו' הרי הם חייבים שהרי הם קבלו שמירתו עליהם שהבעל מסר שורו להם לכל מי שיכול לשומרו וכיון שנסתלק הוא נתרצו הם לשומרו בלא הוא פיכך הם חייבים והוא פטור.
ח מסר שורו לא' מן הד' שומרים לש"ח או לשומר שכר או לשואל או לנושא שכר מסתמא קבל עליו השומר שלא יזיק ושלא יוזק בד"א בשור סתם אבל אם מכיר בו שהוא נגחן אינו מקבל עליו מסתמא אלא שלא יזיק אבל לא שלא יוזק דמסתמא דמילתא שור נגחן כי מקבל איניש נטורותיה עליה למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא נזיק לאחריני אבל דלא לזקיה אחריני לא מסיק אדעתיה שהרי אין שור מתיצב לנגדו מפחדו ואם לא שמרוהו השומרים כלל ויצא והזיק נכנסו תחת הבעלים וחייבין לשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם והבעלים פטורים ואם אחר שהזיק התם ברשותו של שומר אומר לבעלים הרי שלך לפניך לא אמר כלום שהרי הב"ד לוקחין אותו להשתים לניזק מגופו ואם שמרוהו השומרים שמירה פחותה אם ש"ח הוא ויצא והזיק בקרן אם תם הוא השומר פטור דהא כותה ליה שמירתי דש"ח אינו חייב אלא בפשיעה וכיון ששמרוהו בשמירה פחותה דהיינו בדלת שיכולה לעמוד בפני רוח מצוייה אין עליו להתחזק יותר בשמירתו ודי בכך דלא פשיעה הוא הילכך הוא פטור והבעלים חייבים כמו שכבר אמרנו בסעיף א' שתם צריך שמירה מעולה ולא סגי ליה בשמירה פחותה ואם מועד הוא או שהיזק בשן ורגל גם הבעלים פטורים שהרי כבר אמרנו דמועדים סגי להו בשמיר' פחות' ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא הם לא סגי להו בשמיר' פחותה שהיה להם להתחזק יותר בשמירתו שיהא שמור לבעליו ושמירה פחותה לגבייהו פשיעה היא מידי דהוה אגניבה ואבידה לפיכך הם חייבי' אפי' אם הזיק אחרים הם חייבים אע"ג שאם היה השור גבי בעליו ושמרהו שמירה פחותה היה פטור גבי שאר השומרים חוץ מש"ח כיון דשמירה פחותה היא פשיע' גבייהו לגבי בעלי' הוי נמי פשיעה לגבי ניזק והבעלים פטורים אפי' אין לשומר לשלם אבל אם שמרה שמירה מעולה אפי' הם פטורים ואפי' השואל פטור ואע"ג דשואל חייב באונסין ה"מ לגבי הבעל היכא דהוזקה הבהמה שהוא שואל עליה אבל לעניין יצתה והזיקה גם השואל פטור בשמירה מעולה.
ט מסרו השומר לשומר אחר והוזק חייב דשומר שמסר לשומר אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב כדכתבינן טעמא לעיל סימן צ"א סעיף כ"ו דא"ל את מהימן לי בשבוע' היאך לא מהימן לי בשבוע' לפיכך אם הזיק לאחרים חייב ג"כ השומ' הראשון לשלם לניזק וילך הוא ויעשה דין עם השני ואע"ג דבעל הבית שמסר בהמתו לשומר והזיק לאחרים לא מחייבינן את הבעל הבית ואין לניזק דין עמו שאני התם שכל אחד יש לו רשות למסור בהמתו לשמור למי שירצה לפיכך כיון שהוא לא פשע במה שמסרה לשומר אין לניזק דין אלא עם השומר אבל שומר שמסר לשומר שאי' לו רשות למסור הבהמה לאחר כמ"ש שיכול בעל הבהמה לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כו' את מהימן לי כו' וכיון דחשיב פשיע' נגד בעל בהמה גם השוב פשיעה לנגד הניזק שיכול לומר לו למה לא שמרת אתה ומסרו לאחר שלם לי אתה ותעשה דין עם השני ואף על גב דגבי שואל אמרינן בסעיף הסמוך שאם שמר שמירה מעולה והזיק אחרים פטור ואע"ג דלגבי בעלים חייב אפילו באונסים והרי שמירתו אפילו מעולה חשובה פשיעה לגבי בעלי' ואפי' הכי לא חשיב פשיעה נגד הניזק ,שאני התם שלא חייבתו התירה באונסי' משום שפשע בשמירתו אלא משו' שכל הנאה שלו דינא הוא שיחייב אפילו באונסין אבל חיוב דשומר שמסר לשומר משום פשיעה בשמירתו הוא לפיכך הוי פשיעה אפי' לגבי ניזק נ"ל מ"מ אם ירצה הניזק לתבוע את השני ג"כ הרשות בידו ואם מסרה השומר הראשון לבנו או לבן ביתו או למסעדו הם נכנסו תחת השומר וחייבים ואין לניזק דין עם השומר דכמו שבעל הבהמה אינו יכול לומר גבי אילו אין רצוני כו' שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כמ"ש לעיל סימן רצ"א ה"ג הניזק אין לו דין אלא עמהם והם חייבים ולא השומר הראשון.
י אם הזיק שורו של שואל לשורו של משאיל או איפכא כבר נתבאר בסימן שמ"ז.
סימן שצז
מי שבהמתו רגילה ליכנס לתוך שדה חבירו ובהמת הקצבים שמזקת ובו ב"ס.
א מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומזיקתו יכול בעל השדה להתרות ולמחות בבעל הבהמה שישמור בהמתו שלא תכנס לשדהו וצריך אז לשומרה ואם לא שמרה והזיקה חייב לשלם הזיקו ואין בעל הבהמה יכול לומר לבעל השדה גדור שדך כדי שלא תכנס בו דהא ק"ל שעל המזיק להרחיק את עצמו שלא יזיק וכל אדם חייב לשמור בהמתו דין תורה.
ב הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם מזיקות אפי' בר"ה מתרי' בבעלים ג' פעמים שישמרו ואם לא שמרום רשאי הניזק לשוחטם שחיטה כשרה ואומרים לבעלים באו ומכרו הבשר שלכם אע"פי שעדיין לא הגיע יום השוק.
סימן שצח
הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות או נתן לו רשות להכניסו ובו ה' סעיפים:
א הכניס שורו לחצר חברו שלא ברשות ונגחו שורו של בעל החצר פטור זבן אם הזיקו בעל החצר פטור שיכול לומר כיון, שהכניסו שלא לדעתו לא ידעתי בו עד ששגיתי בו ומיהו אסי הזיקו לדעת חייב לשלם נזק שלם שאע"פי שיש לו רשות להוציאו מרשותו אין לו רשות להזיקו.
ב הזיק שור זה את שורו של בעל החצר או שור אחר שנכנס לזה החצר אעפ"י שגם הוא נכנס שלא ברשות דינו כאילו הזיקו בר"ה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם דלגבי קרן לא חילקה התורה בין ר"ה או רשות הניזק. קלקל זה השור את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערו'
ג בעל השור חייב בנזקי בעל החצר ובעל החצר חייב בנזקי בור מפני שהיה לו לסותמו.
ד נפל שור זה לבור שבחצר והבאיש את מימיו אם הבאישו מיד בשעת נפילה הוי כמו מזיק בידים וחייב בנזקי המים ואם הבאישה לאחר נפילה נעשה זה השור בעצמו כמו שאר תקלה שחשוב כבור וה"ל זה השור כשאר תקלה שהוא בור והמים חשוב' בכלים שהם מטלטלים ולא חייבה התורה על נזקי הכלים בבור כמ"ש לקמן בדיני בור בע"ה.
ה ואם הכניס זה את השור ברשות בעל החצר בעל השור פטור בנזקי בעל החצר ואם הזיק שור של בעל החצר את שור אחר שנכנס ברשות אע"ג דברשות נכנס פטור בעל החצר דאע"ג דהרשהו כנוס ושמרהו קא"ל ואינו חייב עד שיקבל עליו בעל החצר בפי' לשומרו. וי"א דכיון שנתן לו רשות ליכנס הוי כאילו קבל עליו שמירתו ודוקא בניזקין מבעל החצר קבל עליו אבל בניזקין דאתו ליה מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו
סימן שצט
פרה שהזיקה גובה מולדה ושור שנגח פרה מעוברת כיצד שמין אותה ובו ה' סעיפים:
א אע"ג דק"ל שהתם אינו משלם אלא מגופו פרה מעוברת שהזיקה גובה את החצי נזק ממנה ומולדה מפני שהוא כגופה ואפי' לית' לפרה משתלם כל חצי הנזק מן הולד שהוא כגופה אבל תרנגולת שהזיקה אין גובין מביצתה לפי שאינה כגופה אלא מובדלת ומופרשת ממנה מיהו אם הביצה עדיין אגודה בגופה י"א שגובין ממנה דתדא גופא היא.
ב פרה מעוברת שנגחה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם קודם נגיחה ילדה ואז לא היה הולד מסייע בנגיחה ואין לו להשתלם מן הוולד כלום שהרי תם אינו משלם אלא מגופו שהיא הפרה או לאחר נגיחה ילדה והיה הולד בתוכה כשנגחה וסייע בנגיחתה ואז היה לו להשתלם ג"כ מן הוולד שהרי היה בגופה בעת הנגיחה וגובה ממנו אם אין הפרה בפנינו יכול בעל הוולד לדחותו ולומר הפרה לבדה נגחה אחר שילדה ואין לך להשתלם מן הולד כלום עד שיביא עדים שנגחה קודם שילדה דהמע"ה.
ג וכן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה מת בצד' ואין ידוע אם מחמת נגיחה הפילה וחייב בעל השור לשלמו או אם הפילה קודם הנגיחה ואז אין בעל השור חייב לשלמו המע"ה ואפי' שהניזק טוען ברי לי דאחר נגיחה ילדה וחייב לשלם לי והמזיק טוען שמא קודם נגיחה ילדה ואינני חייב לשלם הולד ואפי' אין המזיק מוחזק כגון שהשור עומד באגם אפ"ה פטור המזיק מן הולד דמוקמינן ליה השור ברשותי' כמו שהיה עד עכשיו וה"ל הניזק מוציא ועליו הראייה ואם לא יביא ראייה פטור אפי' משבועה דלא רמינן שבועה עליה דנתבע אלא כי הכי דלודי אבל הכא דקנסא הוא דהא ק"ל חצי נזק קנס הוא ואי הוה מודה הוה מיפטר אכפיר' נמי לא מחייבינן ליה שבועה מיהו אם תפש הניזק וטוען ברי אם תפשו בלא עדים שיש לו מגו דלהד"ם נאמן בשבועה דקודם שילדה נגחה וחייב לשלם לו הולד.
ד שור שנגח פרה מעוברת והפילה אין שמין פחת הפרה בפני עצמה ופחת הולד בפני עצמה שאם כן אתה מפסיד את המזיק שהיה צריך לשלם הרבה אלא שמין הכל ביחד כמה היתה הפרה שוה קודם נגיחה. וכמה היה שוה עתה היא והנפל שלה ומשלם הפחת כולו אם הוא מועד או חציו אם הוא תם.
ה היתה הפרה לאחד והולד לאחד מה שנפחתה מחמת חסרון שומנה שאינה שמינ' עכשיו כבתחלה היא לבעל הפרה לבדו דהא ולד לא אתי מחמתיה שומנ' אבל מה שנפחת' מחמת שמתחלה היתה נראית גח ה ממה שהיא עתה שאותו הנפח בא לה מחמת הולד לפיכך שבח אותי הנפח הוא של שניהם והנפל הוא לבעל הולד לבדו.
סימן ת
שור שהיה רודף אחר חבירו או שנים רודפים או שנים נרדפים ובו ד' סעיפים:
א שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה ואפי' ניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא ואם טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק נשבע המזיק היסת שאינו יודע בד"א במועד שהתשלומין הוא מן הדין אבל בתם שהתשלומין הוא קנס פטור אף מהיסת כמו שנתבאר פעמים שאין נשבעין היסת אלא על טענת ודאי ועל דבר שאם היה מודה היה מתחייב ממון אבל הכא אם היה מודה היה פטור הואיל והוא קנס.
ב היו שנים שוורים רודפים אחר אחד ועדים מעידים שראה שאחד מהם נגחו ואינם יודעים איזה מהם הוא הנוגח זה אימר שלי לא הזיק אלא השני וזה אומר שלי לא הזיק אלא השני שניהם פטורי' שכל אחד יכול לדחותו עד שיביא ראייה איזה משניהם הזיק ואם שניהם של איש אחד אם הם תמים ה"ז נוטל מנו חצי נזק מגוף הקטן שבשניהם ואם הם מועדים משלם נזק שלם מנכסיו דהא עכ"פ א' משוריו המועדים הזיקו בד"א בשני השוורים הם בפנינו אבל אם מת אחד מהם או נאבד אם הם תמים פטור אע"פי ששניהם של איש א' שיאמר לו הבא ראייה שזה החי הוא שהזיק' ואשלם לך חצי נזק מגופו.
ג היו שנים הרודפים אחד גדול ואחד קטן והיו שניהם תמים הניזק אומר הגדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק או שהיה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה ומשלם המזיק חצי נזק מגופו של קטן או מגופו של תם כמו שמודה בד"א כשהניזק טוען שמא הגדול הזיק או שמא מועד הזיק והמזיק טוען קטן הזיק אותם הזיק משלם מה שהוא מודה דכיון שטוען הניזק שמא הגדול הזיק כו' לא שייך לומר שאם יתברר שהקטן הזיק מחל לו עליו כמו בטענו חטין והודה לו בשעורי' לפיכך צריך המזיק לשלם מה שמודה אבל אם הניזק טוען ברי שהגדול הזיק או שהמועד הזיק והמזיק אומר הקטן הזיק או התם הזיק נשבע היסת ונפטר אף מן הקטן והתם כמו בטענו חטין הודה לו בשעורין שנתבאר דינו לעיל סי' פ"ח סעי' י"ב.
ד היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקים שנים אחד גדול ואחד קטן ושניהם תמים' הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן הזי' את הקטן והמזי' אומר לא כי אלא הקטן הזי' את הגדול וגדול הזי' את הקטן או שהיה אחד מהם תם ואחד מהם מועד הניז' אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזי' אומר תם הזי' את הגדול ומועד את הקטן המע"ה ואם לא הביא ראייה ברורה פטור המזי' דה"ל ג"כ כטענו חטין והודה לו בשעורין שנשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורי' ומ"מ יש חילוק בדין שבסעי' זה ודין שלמעלה בסעי' הקודם זה דבדין שלמעלה אפי' אם תפש הניז' בפני עדים את התם או את הקטן לא מהני ליה תפיסה ומוציאין מידו ופטור הניז' לגמרי ובדין זה אם תפש הניז' הרי זה משתלם לגדול מן הקטן ולקטן מן הגדול כמו שאומר המזי' דבדין שלמעלה כיון שאין התביעה אלא על אחד מהם ועל השני אין לו תביעה שהרי מחל עליו לפיכך אפי' תפישה לא מהני אבל בדין דבסעי' זה כיון דמ"מ יש לו תביעה על שניהם מהני ליה תפישתו להשתלם לפחות כמו שהודה המזי' ואפי' תפש בפני עדים נוטל כמו שאומר המזי' אבל אינו נוטל כפי דבריו כיון שתפש בפני עדים אבל אם תפש שלא בפני עדים שיש לו מנו דלהד"ם מהני אפי' בדין שלמעלה ונוטל כמו שאומר הוא וכל זה דוקא שתפש קידם שבא לבית דין אבל לאחר שבא לב"ד לא מהני ליה תפישה אפי' ליטול כדברי המזיק וע"ל סימן פ"ח סעי' י"ב.
סימן תא
שור שנגח וחזר ונגח ואם תפשו ניזק וחזר ונגח ובו ב' סעיפים.
א כבר ידעת דדין שור תם שנגח משתלם מגופו לפיכך מיד שנגח פעם ראשין נעשו הניז' והמזי' שותפין בו ואם חזר אח"כ ונגח שור אחר כל אחד מפסיד לפי חלקו כיצד שור שוה ר' ואין הנבילה יפה כלום הרי יש לניז' בו ק' ובעל השור ק' ואם חזר אח"כ ונגח שור אחר ששוה ר' ואין הנבילה יפה כלו' האחרון נוטל ק' והניז' שלפניו והבעלים כל אחד נוטל נ' חזר ונגח שור אחר ששוה ר' ואין הנבילה יפה כלום האחרון נוטל ק' והניז' שלפניו נ' והניז' הראשון עם הבעלים כל אחד נוטל ד"ה וכן על זה הדרך חולקים והולכים שכל אחד מפסיד בכל נגיחת תמות החצי שיש לו בו.
ב בד"א שלא תפשו אחד מן הניזיקין אבל אם תפשו אחד מן הניזקין לגבות ממנו חצי נזקו מגופו בההוא הנאה שנעשה בטוח שיגבה חצי נזקו ולא יפסדנו ואפי' אם יודה המזי' לא יפטר בהודאתו כיון שמוחזק בו נעשה עליו ש"ש לניזקין ואם יצא והזיק אותו הניז' שתפשו חייב והבעלים פטורים שהרי לא היו יכולין לשומרו שלא היה ברשות' כיצד שור שוה ר' שנגח והפסיד ר' ותפשו הניזק לגבות ממנו ק' חצי נזקו מגופו וחזר ונגח והפסיד ק"מ הרי הניזק האחרון משתלם חצי הנזקו ע' והניזק הראשון שתפשו משתלם מותר נזקו שהיה לו בו והוא ל' והבעלים נוטלים ק' שלהם וכן כל כיוצא בזה.
סימן תב
שני שוורים שחבלו זה מועדים ובו סעיף אחד:
א שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק כיצד כגון אם אחד היזק בחבירו שוה ק' והשני הזיק בו שוה נ' א"א זה ישלם לזה נ' מגופו וזה ישלם לזה כ"ה מגופו דאפוכי מטרת' למה לי אלא אומרים נ' שזה ניזק יצאו בנ' שזה ניזק ונ' שהוזק זה יותר משלם לו זה חציים מגופו ואפילו נאבד אחד מהם לא אמרינן יגבה בעל האבוד כל חצי נזקו והשני אין לו ממה לגבות שהרי אינו משתלם אלא מגופו של מזיק לא אמרינן בזה והם תמים או הכי דמיד שנגחו זה את זה זכה כל א' בשלו כנגד חצי נזקו ומנכ' לחבירו ודוקא ששוה כל א' דמי מה שהזיק' אבל אם אינו שוה ב"כ אינו מנכה לו רק מה שיוכל לגבות מגופו דהא תם אינו משלם אלא מגופו ואם שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם ואם היה אחד תם ואחד מועד מועד לתם יותר ממה שהזיק ישלם במותר נזק שלם כגון אם הזיק מועד בתם ק' והתם לא הזיקו אלא נ' משלם לו ע"ה תם במועד ישלם לו חצי נזק כגון שהזיק תם במועד ק' והמועד לא הזיקו אלא כ"ה ינכה לו כ"ה ומשלם לו כ"ה י"א שכל זה מיירי דוקא כשהתחילו לנגוח בבת אחת ונגחו זה עם זה קודם שנפרדו או שניזק א' מתוך הנגיחה שהתחילו בבת אחת ונפרדו ואח"כ חזר השני וחבל בראשון אבל אם אחד התחיל לנגוח את השני ועמד השני כנגדו והזיקו בין בתוך אותה נגיחה בין אח"כ המתחיל משלם והשני פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וע"ל סימן תכ"א סעיף י"ג בעניין שני אנשים שחבלו זה בזה.
סימן תג
שמין השברים לניזק ואם פחתו או הותירו ובו ג' סעיפים:
א כתיב כדין המזיק ממון חבירו כסף ישיב לבעליו ואחז"ל דישיב רבוייא הוא דהא כבר כתוב ישלם ובא לרבות אפילו שוה כסף ואפילו סובין הוו תשלומין מעליא וכיון דאפי' סובין הוי תשלומין כ"ש השברים מאותו כלי עצמו ששבר שיכול לשום אותם לו בתשלומיו לפיכך אם שבר השור כלי א"א יתן לו המזיק כלי שלם לניזק בעד הכלי ששבר והוא יקח לו השבדים אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה ויקח הניזק השברים והמזיק ישלים ב וכן אם המית שור א"א יתן לו שור אחר חי תחתיו אבל שמין את הנבילה כמה היתה שוה בשעת מיתה ותשא' לניזק ומה שנפחת מחמת מיתה ישלם לו ואם נפחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין כגון שור שוה ר' שנגחוהו ומת והרי הנבילה שוה בשעת מיתה ק' ובשעת העמד' בדין פחתה ואינה שוה אלא פ' אותו ההפסד על הניזק ואין המזיק משלם אלא נ' אם היה תם ואם הוא מועד אינו משלם אלא ק' ודין זה למדו מקרא דכתיב והמת יהיה לו שהו' מיותר שהיה לו לכתוב שור תחת שור ולישתוק והמת יהיה לו ל"ל לומר שהמת יהיה לו לניזק ואמרו בגמרא מאי אתא לאשמועינן אי לומר ששמין הנבילה לניזק מוכסף ישיב לבעליו נפקא דהשתא אפי' כמה גבולות וטריפות הוה יהיב ליה דהא אפי' סובין יכול ליתן לו דידיה מיבעיא ותירצו לא נצרבה והמת יהיה לו אלא לפחת נבילה כלומר שיהא הניזק מטפל בנבילה וה"ק קרא והמת יהיה לו דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא וטעמא משום שהיה לו ליטפל בה מיד שמתה ולא היה לו להשהותה עד שתפסד לפיכך דוקא שנודע לו לניזק בשעת מיתה אבל אם לא נודע לו מיד כל הפחת על המזיק עד שיוודע לניזק שכל זמן שלא ידע מה היה לו לעשות וכן אם הוזלה משעה שנודע לניזק עד שעת העמדה בדין שמין מה שהיתה שוה בשעה שנודע לו ולא בשעת העמדה בדין וי"א דבזולא אינו תולה בהודעת הניזק אלא אפי' לא נודע לו הוה של ניזק דבשלמ' פחת בדידיה תליא כשיודע שיטפל בה אבל בזולא דמאי נ"מ בידיעתו וממה שנאמר וגם את המת יחצון דמשמע שהנבילה היא של שניהם חצייה של הניזק וחצייה של המזיק דרשוהו על השבח ע"י שנתייקרה שאם נתייקר' הנבילה משעה שנודע לניזק עד שעת העמדה בדין יהיה השבח שע"י יוקרא של שניה' כגון דבשעה שנודע לו היתה שוה ק' ובשעת העמדה בדין שוה ק"ך חולקין ואם הו' מועד משלם צ' ואם תם משלם מ"ה אע"ג דלעיל סי' שפ"ט סעיף י"א מפקינן ממילת יחצון לרבות ד"ה היינו משום דמלת יחצון יתירה היא דדינא' דהכא מוחצו את השור החי וגם את המת נמי הוה שמעינן ליה בלא מלת יחצון נ"ל מיהו אם נתייקר כ"כ עד שאם יטול המזיק חלק בשבח שע"י יוקרא יעלה השבח יתר מהזיקו כגון שור שוה ה' סלעי' שננח שור שוה ה' סלעים ונתייקרה הנבילה עד שהיא שוה ל' זוז ואם יטול המזיק חצי השבח ירויח בהא ודאי לא שקיל שבחא דמסתמא שאין לו להרויח שהתורה אמר' שלם ישלם המזיק משלם ולא שיטול
ג אע"פ שהניזק מטפל בנבלה מ"מ על המזיק לטרוח בנבילה עד שממציא אותו לניזק כיצד כגון שנפל השור לבור ומת מעלה המזיק הנבילה מן הבור ונותנה לניזק ואח"כ שמין לו פחת הנבילה מה שהיא שוה למעלה על הבור שנא' כסף ישיב לבעליו והמת כלומר שישיב וישלם לניזק הכסף מה שנפחתה הבהמה מחמת שמתה בנפילתה לבור וגם המת ישיבנו לו ואז יהיה שלו לניזק מה שיפחת משם ואילך כמ"ש.
סימן תד
שור שחבל בשור או השביח או פגם ובו ב"ס:
א מה שאמרנו בסימן הקודם סעי' ב' מוגם את המת יחצון שיש למזיק חצי חלק בשבח הנבילה ה"מ בשבח שע"י יוקרא שאין לניזק שום טענה נגד המזיק לומר אילולי שנגחו שורך היה שוה יותר אבל בשבח שנשתב' הניזק ממש כגון שנגחו ולא מת ונפט' הניזק בין ממיל' בין ע"י פיטום אין לו למזיק כלו' בשבח דאדרבה הניזק יכול לומר אילולי הנגיחה שנגחו שורך היה מתפטם יותר לפיכך צריך לעולם המזיק לשלם כשעת הנזק אפי' השביח הניזק הרבה קודם שעמד בדין כיצד שור שוה ד' שחבל בשור שוה ר' והפחיתו נ' ושבח הניזק עד ששוה בשעת העמדה בדין ת' אין המזיק יכול לומ' לא הפסדתיך כלום שהרי הוא שוה עכשיו יותר ממה שהיה שוה תחלה ולא אשלם לך כלום דאדרבא יכול הניזק לומר לו אילמלא שנגחו שורך היה משביח יותר עד שהיה שוה ת"ת וא"כ היזקתני הרבה לפיכך מנכין הטענו' זו כנגד זו ומשלם לו כשעת הנזק ואין למזיק בשבח כלום בין בשבח דע"י פיטום בין בשבח דממילא.
ב כיחש מחמת הנגיחה עד שבשעת העמד' בדין אינו שוה אלא ק' שמין הפחת שבשעת העמדה בדין וכגון שלא כיחש מחמת מלאכה אלא אומר לו משום דקרנא דתורך קבירא ביה כחש ואם השביח המזיק בין נגיחה להעמדה בדין אם השביח מעצמו נוטל הניזק חלק בשבח שהרי משעת נגיחה מיד נחלט שור המזיק לניזק בעד נזקו וברשותו השביח וכן אם כוחש ברשותו כוחש ואם מחמת ההוצא' שהוציא עליו המזיק השביח אם ההוצא' יתירה על השבח אין לו לניזק בשבח כלום אלא נוטל כפי מה שמגיעו בשעת הנזק ואם השבח יתר על ההוצא' נוטל המזיק הוצאתו ושכר טרחו ועמלו כדין היורד בתוך שד' חבירו ונטע' ברשו' וביתר השבח נוט' הניזק חלקו
סימן תה
שור שחבל באדם או שנגח אשה או שפחה ובו ג' סעיפים:
א בשור המועד שנגח את האדם כתיב במשפט הה יעשה לו ודרשו חז"ל דקאי על כל הפרשה כלומר על בל הדינים הנאמרין בשור שהזיק שור דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם כן הדין בשור שהזיק אדם אם תם הוא משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ואפילו לא נתכוין להזיק את האדם אלא נתכוין לבהמה והזיק את האדם חייב כיון שהיה כוונתו להזיק ופטור מצער וריפוי ושבת ובשת שלא חייבה התורה בארבעה דברים אלו אלא את האדם דכתיב איש כי יתן מום בעמיתו וגו' איש בעמיתו ולא שור בעמיתו.
ב שורו שחבל באביו ובאמו או שהדליק גדיש בשבת חייב בנזקיו אע"פי שאילו עשאו הוא היה פטור על מעשה שורו חייב דמה שהוא פטור לפי שמתחייב בנפשו וק"ל בדרב' מיניה אב על שורו חייב דהא לא קים ליה בדרבה מיניה.
ג שור שנגח אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אע"פ שהוא מועד לנגוח דלא חייבה התורה בדמי ולדות אלא אדם דכתיב גבי דמי ולדות כי ינצו אנשים ונגפו וגומר אנשים ולא שוורים ומיהו אם נגח שפחה ויצאו ילדיה חייב בדמי וולדות כאילו נגח בהמה מעוברת מ"ט חמרת בעלמא הוא דאזיק דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור לפיכך שמין אותה כמת היתה שוה מתחלה וכמה נפחת דמיה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם.
סימן תו
שור של נכרי או של הפקר או של חרש שוטה וקטן ובו ה' סעיפים:
א שור של ישראל אפי' מועד שנגח שור של נכרי פטור דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו ונכרי לאו רעהו ושל נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש דליכא למימר ג"כ שיהא פטור מכל וכל כיון דישראל לאו רעהו הוא ונמעטו נמי מרעהו שיפטר מכל וכל אפי' מועד דכתיב הופיע מהר פארן פי' הופיע לאומות מהר פארן ודקדקו מא' ראה והופיע ודרשו כיון שראה הש"י שכל האומות לא קיימו את התורה ואפי' שבע מצות בני נח לא קיימו עמד והופיע ממונן לישראל כלומר התיר ממונן לישראל ושמעינן מינה דכל היכא דמיעט גוים מישראל לא מועט אלא להחמיר עליהם לפיכך ה"נ דמיעטם מישראל במלת רעהו אמרי' מיעטא להחמיר עליהם דשור של ישראל שנגח שורם פטור מכל וכל דלאו רעהו הוא ושורם שנגח של ישראל לעולם הוא חייב נ"ש אפי' תם כחומר שבישראל במועד.
ב שור של הפקר שנגח וקודם שתפש אותו הניזק קדם אחד וזכה בו פטור דכתיב כי יגח שור איש וגומר כלומר שיש לו בעל וזה בשעת נגיחה לא היה לו בעל.
ג ולא עוד אלא אפילו היה לו בעלים בשעת נגיחה והפקירו קודם שעמד בדין פטור דכתיב והועד בבעליו והמית איש וגו' השור יסקל עד שיהא מיתה והעמדה בדין וגמר הדין כאחד כלומר בבעל אחד ולא כשהפקירו אחר נגיחה קודם גמר דין מיהו דוקא אם זכה בו אחר אבל אם חזר הוא וזכה בו אחר שהפקירו חייב דהא בעל אחד הוא.
ד וכן אם נגח ואח"כ מכר או הוריש חייב שהיורש והלוקח מכחו באין וחד בעל חשיבי.
ה שור של פקח שנגח שור של חש"ו חייב דאע"ג דחש"ו הם רעהו קרינן ביה דהא מבני ישראל המה ושל חש"ו שנגח שור של פקח פטורי' דאע"ג דמדינ' חייבי' דהא בכלל דעתו הם חשו חכמים לממונם דלא לכלייא קרנא ואמרו שלא להעמיד להם אפוטרופוס לחובות' לשלם מהם ניזקין וכן הדין בשור שהלכו בעליו למדינת הים שנגח אין מעמידין עליו אפוטרופוס לשלם לניזקין שחשו לממונו הואיל ואינו כאן שיכול לשומרו הרי הוא דל דומה לחש"ו בזה. ז
סימן תז
שור שנגח ומוכרו מזיק או ניזק ובו ד' סעיפים:
א שור תם שהזיק שדינו שמשלם מגופו אם מכרו המזיק אפילו עד שלא עמד בדין אע"פי שהוא מכור ויכול הלוקח לחרוש בו מ"מ בא הניזק וגובה נזקו ממנו וחוזר הלוקח וגובה מהמזיק שמכרו שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ללוקח ליקח אותו עד שיגבה הניזק נזקו ואם מכרו ניזק הרי מכור וכשיתפשנו יקחנו הלוקח.
ב שחטו המזיק גובה מבשרו וי"א שצריך לשלם גם פחת שחיט' וכן אם נשתמש בו חייב ליתן לניז' שכירות נתנו במתנה מה שעשה עשוי לעניין לחרוש בו מ"מ יבא ויגבה הניזק ממנו.
ג בד"א כשמסר או נתן קודם שעמד בדין אבל אם עמד בדין ואח"כ מכרו או נתנו במתנה לא עשה ולא כלום שכבר זכה בו הניזק בהעמדתו בדין.
ד היה המזיק חייב לבעל חוב אפי' חל שיעבודו קודם וקדם הב"ח ותפש קודם לניזק אינו כלום ויכול הניזק ליקחנו מידו דהא ניזק משתלם מגופו וי"א ה"מ דווקא היכא שיוכל הב"ח לגבות חובו ממקום אחר אבל אם חיה השור אפותיקי מפורש לב"ח שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה וקדם החוב לניזק ב"ח קודם דהא הוא גמי אינו יכול לגבות אלא מגופו.
סימן תח
אין דנין דיני נזקין אלא בעדות ברורה ובו ב' סעיפים:
א אין הניזקין משתלמין אלא בראייה ברורה ובעדות כשרה שלא תאמר הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהם ואם הם העידו ששור זה נגח או הזיק לאדם שומעין להם אין הדבר כן אלא לעולם אין מחייבין ממון אלא ע"פ עדים כשרים שיעידו בב"ד ואין מקבלין את העדים אלא בפני בעל דין כמו בשאר דיני ממונות.
ב שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אע"פי שזה מנוגח וזה מועד לנגח זה מנושך וזה מועד לנשך אין אומרים בידוע שזה נגחו או נשכו ואפי' גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים שזה הרגו וחייב לשלם אלא א"כ יאמרו עדים כשרים שראו שזה הרגו או נגחו.
סימן תט
אין מגדלין בהמה דקה ביישוב וחזיר וכלב רע בכל מקום ובו ד' סעיפים:
א מפני שהבהמה דרכה לרעות בשדות אחרות והזיקה מצוי תקנו חז"ל שלא יגדלנה שום אדם במקום שדות וכרמים אלא ביערי' ואפי' בבית אסור ואפי' שאינה שלו לא אמרינן חזקה שאין אדם חוטא ולא לו ובודאי ישמרנה והחמירו בה חכמים כדי שירחי' האדם שלא יזיק חבירו ושאסור לאדם שיזי' את חבירו ומיהו עיקר תקנה זו לא נתקנה אלא בא"י משום ישוב א"י אבל אמרו שמגדלין בסוריא ובמדברות שבא"י וכ"ש בשאר מקומות בה"ל והאידנא שאין היו לישראל שדות אם בא"י שרי
ב אמרו חז"ל לא יגדל ישראל חזירין בכל מקום אפי' למשוח בהן עורות ואצ"ל לסחורה וטעמא שגזרו חז"ל וקללו על זה משום מעשה שהיה כשצרו בני חשמונאי זה על זה שהיו ב' אחים הורקונוס ואריסתו כלום שהיו מריבין על המלוכ' בירושלים היה הורקנוס מבפנים ואריסתו בלום בחוץ ובכל יום היו אותן שבפנים מורידין דינרין להן מעל החומה מתרומת הלישכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות להן תמידין והיו מעלין להן אותן שבחוץ את התמידין היה שם זקן א' אמר להן כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר הורידו דינרין בקופה והעלו להם חזיר באותה שעה אמרו ארור האיש שמגדל חזירין בכל מקום וע"כ הגזירה היתה שלא לגדלן אפי' למשוח בהן עורות דאלו למוכרן לגוים אף מדאורייתא אסור כדכתבינן טעמא בלבוש ע"ז סימן קי"ז.
ג ואסור לגדל כלב רע אלא א"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהן משום דכתיב לא תשים דמים בביתך וכשאינו קשור הוא נושך ומנבח ואשה שבאה לביתו מפלת מיראתו מיהו בעיר הסמוכה לספר אמרו שמותר לגדלו שהוא שומר הבית אבל קושרו ביום ומתירו בלילה. י"א דהשתא שאני שרויין בין הגוים בכל עניין שרי שצריכין לו ג"כ לשמור הבית כמו בעיר הסמוכה לספר ופוק חזי מאי עמא דבר מיהו אם הוא ידוע לכלב רע שיש לחוש שיזיק בני אדם פשיטא שאסור ג"כ לגדלו אא"כ הוא קשור בשלשלאות של ברזל.
ד מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למוכרן ביחד מפני שיש לו היזיק מזה שצריך למוכרן בזול אלא מוכרן מעט מעט.
סימן תי
בור באיזה מקום חיובו וכמה שיעורו וכל משפטי בור ובו ל"ח סעיפים:
א בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור וגו' שמאחר שחפרו הוא נתחייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק בר"ה וזהו ממונו שמזי' במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק וזהו האב ותולדתו הוא כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק ל"ש אם הוא בעומ' או בגובה או אפי' לא זה ולא זה אלא ששפך מים בר"ה והוחל' בהן שור או חמור חייב
ב כתיב כי יפתח איש ביר או יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו מדכתיב יפתח ויכרה ש"מ אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרוהו אחר וכסהו כראוי ובא זה וגלהו חייב.
ג חפר אחד בור וכסהו וזה שכסתו חזר וגילהו ונפל שמה וגו' בעל הבור שחפרו חייב וזה האחרון פטור שהרי האחרון לא עשו כלים ואם סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב שכיון שסתמו בעפר נסתלק מעשה ראשון ונעשה הוא בעל התקלה.
ד אחד החופר בור או הלוקח בור או שניתן לו בור במתנה חייב שנא' בעל הבור ישלם בור שיש לו בעלים מ"מ וכן אם נחפר בור ברשותו מאיליו או שחפרו בהמה והיה ברשותו אע"ג דכתיב איש בור ולא שור בור כדבעינן למימר בסעיף שאחר זה מ"מ הואיל והוא ברשותו חייב לכסותו או למלאותו בעפר ולא עשה הרי כאלו הוא חפרו וחייב בנזקיו וכן אם כרה אחר בור ברשותו ונודע לבעל החצר חייב בעל החצר לכסותו ואם לא כסה הוי כאלו חפרה הוא בעצמו וחייב על נזקיה והכורה חייב לשלם לו נזקי חצירו.
ה ודוקא שחפרו בעצמו בר"ה או שחפרו אחר ויש עליו לכסותו ולא כסהו חייב אבל שורו או ממונו שחפרו כגון שהפר חפירה בר"ה או גלגל שם אבן וכשלו בו פטור בעל השור שנ' כי יכרה איש בור ולא שור בור.