לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות מאבד ממון חבירו בידים ומוסר ומלשין
סימן שפח
דין ניזק נשבע ונוטל ובו ט"ז סעיפים:
א כמו שתקנו חז"ל לנגזל שישבע ויטול כמ"ש טעמא לעיל סי' ג' כך תיקנו ז"ל לניזק שישבע ויטול מאותו טעם עצמו דקנס הוא שקנסוהו שיזהר שלא יזיק את חבירו כיצד לקח בים של חבירו והשליכו למים או לאש או שמסרו ליד אנס ואבד הניזק אומר זהובים היה מלא והמזיק אומ' איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא הרי הניזק נשבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ ונוטל והוא שיטעון דברי' שהוא אמוד בהם שהם שלו או שהוא איש שדרכו להיות בידו פקדונו' וגם שיהיו דברי' שדרכן להניחן בכיס וכיוצא בו אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו דלא הוי למזיק לאסוקי אדעתו שיש בו כלים חשובין כ"כ ופטור כיצד הרי שחטף חמת או סל מלאי' ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכם אינו נאמן שאין דרך להניח מרגליות בחמת או בסל ואם תפש הניזק אין מוצין מידו וישבע שמרגליו' היו בתוכם ונוטל ממה שתפש בידו וכן כל כיוצא בזה וי"א דאפילו אם יש עדים שהיו שם מרגליות פטור המזיק מן הטעם שכתבתי דלא ה"ל למזיק לאסוקי אדעת' ואיהו דאפסיד אנפשיה ואם חטף ממנו שק ויש בו ארנקי ג"כ פטור שאין דרך להניח ארנקי בשק ואם הוא שבת וי"ט חייב דדרך להניח בו ארניקי בשבת וי"ט וכן כל כיוצא בזה ואם ידע המזיק שהיו בו זהובים בכיס אבל אינו יודע כמה היו והניזק אומר אלף נוטל אלף י"א בלא שבועה שהרי חמזיק ה"ל מחוייב שבועה שמודה מקצת שהיו בו זהובים ואינו יכול לישבע כמה ומשלם והוא שהיה הניזק אמוד בכך. שגם בזה צריך הניזק לישבע ויטול שאין זה הודאה במקצת גמור וכתב מודי ז"ל שכן עיקר.
ב המוסר ממון חבירו ביד אנס בין אנס גוי בין אנס ישראל חייב לשלם מהיפ' שבנכסיו כל מה שלקח האנס מדינא דגרמי שגרם לו הפסד ממונו ודינו בשאר מזיק לכל דבר אף על פי שלא נשא המוסר ונתן ליד האנס אלא הרגילו לבא והראהו לו שאלו ונכסי פלוני ולקחו האנס חייב ואם מת גובין מיורשין בשאר כל המזיקין ולא משום קנס דנימא לא קנסו בנו אחריו אלא מדינ' גובין גם מבנו בד"א בשהראה המוסר מעצמו כלי אונס שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שייסרו אותו ולא אמרו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו האנס ביסורין בין גוי בין ישראל שיראה לו ממון פלוני והראהו ה"ז פטור מתשלומין ודוקא שאנסוהו בייסורין בלא בקשת ממון אבל אם אמרו הראה לנו ממון פלוני או תן לנו משלך אע"פי שייסרוהו חייב שהיה לו ליתן את שלו וכן אם נוטלו בידו ונתנו ליד האנס אפי' אנסו גם על הנטילה שיטלנו ויתננו לו כיון שעשה מעש' חייב דהא ק"ל המציל עצמו בממון חבירו חייב וכשאנסוהו ליטול של חבירו היה לו ליתן את שלו כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוהו חייב לשלם מדיני דגרמי שהיה לו ליתן או לקנות משלו י"א הא דאמרי' אם מת גבין מיורשיו ה"מ שעמד בדין ונעש' ממון אצל מורישם אבל אם לא עמד בדין אין היורשים חייבים לשלם אשה שמסרה משמתינן לה ואם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בה משלמת ואם יש לה נכסי מלוג הבעל אוכל פירות כל ימי חייה ואחר שמתה חייב הבעל לשלם לנמסר מנכסיה וכן לשאר נזיקין שהזיקה בחייה שאין הבעל לעניין זה אלא יורש שוייה רבנן שחייב לשלם מי שהיה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו בכל מה שיוכל אע"פ שע"י הצלתו בא הנזק לאחר אינו כלום כיון שהוא לא הרא' ולא עשה כלום בממון חבירו אלא שממילא בא היזק על ידו לחבירו.
ג כבר אמרנו שאינם גופו אינו מחייבו לפיכך אם אנמו המלך למוסר זה עד שיראה לו ממון חבירו שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס ה"ז פטור שלא בקש המלך אלא ממון חבירו ואם לא הראהו לו הכוהו או המיתוהו.
ד נשא ממון חבירו בידו והביאו לאנס חיי' לשלם שהרי עשה מעשה בידי' בגוף הממון לפיכך אע"פ שהמלך אנסו להביא חייב בד"א שלא ידע האנס שיש לפלוני ממון או שלא הגיע הממון לרשות האנס שיוכל לשלוט בו עד שהוא גילהו לו או הביאו לידו אע"פ שאנוס היה חייב אבל אנס שידע שיש ממון לחבירו או שאנס את ישראל עד שהראהו והעמיד' אותו על ממון חבירו ונעשה ברשותו שהיה האנס יכול לשלוט בו וליטלנו כמו שירצה ואנס את הישראל שהראהו שיטלנו ויוליכנו לו למקום אחר ונטלו זה המוסר שהראוהו לו והוליכה לו למקום אחר פטור שכיון שכבר עמד האנס בצד האוצר כבר הוא כאבוד ונשרף כל מה שבאו צר כיון שהי' האנס יכול ליטלו ואע"פ שהוא העמידו לשם הלא באונס היה על מה תחייבנו על שנטלו בידו והוליכו למקום שרצה האנס אוצר שרוף שרף ואין בזה חייב עליו. ב' שותפין שהיה להם חוב ביחד ואנס השר לא' שיפטור את החוב פטור דזה לא מקרי נשא ונתן ביד.
ה ב' שהיו מריבין על דבר א' הן על מקרקע הן על מטלטלין זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי היא ועמד א' מהן ומסרה ביד גוים מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק יד האנס מעליו ויעשו ביניהם דין ישראל מ"מ אין לו דין מסור דלא מיקרי מסור בכך אע"פ שבא חבירו ע"י זה לידי הפסד מרובה כגון שהעלילו עליו ולקחו יותר ממנו או שהענישוהו וקנסוהו ע"י כך אין לו דין משום דלא נקרא מסור אלא כשמתכוין להזיקו אבל זה להוציא את שלו נתכוין. ויש חולקין וס"ל אם לא היה חבירו סרבן וכ"ש אם התרו בו תחילה שלא ידונו בפני גוים ועבר שיש לו דין מסור וחייב לשלם לו כל הזיקו.
ו ראובן שהיה חייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון עד שפרע בשביל ראובן אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס וטעמא ע"ל סימן קכ"ח סעיף ב' ואין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם חוץ מהנתפס מפני המס הקצוב ע כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם מדינא מלכותא דחק המלך הוא למשכן איש על חבירו בדברי' אלו וא"כ אינו בדין שיפסיד זה והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני ובפני עדים. ונתבאר עוד דין זה בסי' קכ"ח. מבעיא לן בגמרא אם עשו חז"ל תקנת נגזל כמסור כלומר שיהא הנמסר נשבע ונוטל כמו הנגזל או לא ולא אפשיטא לפיכך מי שיש לו עדים על חבירו שמסר ממונו לגוי כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ביד ואין העדים יודעי' כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני והמוסר מכחישו בברי ואומר שלא הפסידו כ"כ כיון שנשאר בגמרא בספק אין מוציאין מן המסור אלא מה שמודה או מה שיש לו ראייה לנמסר ונשבע ע השאר ונפטר ואם תפס הנמסר אין מוציאין ג"כ מידו ואפי' תפס בעדים אלא נשבע בנקיטת חפץ וזכה במה שתפש. וי"א כיון דאיכא ספיקא דדינא לא מהני תפיסה. ואם המוסר אומר איני יודע כמה הפסדת ע"י יש מי שאומר שישבע הנמסר ויטול. ואם אין עדים שמסרו וזה טוענ' מסרתני והוא כופר או אומר איני יודע ישבע היסת ונפטר כשאר כופר בכל או טוען איני יודע אם אני חייב לך. וי"א שצריך לנקות עצמו ולישבע בפני השר שזה טוענו שמסרו לו שלא מסרו אבל א"צ נקיות זו אלא אם יש עד שמעיד שמסרו והוא כופר מכחיש העד בברי אבל אין גוים נאמנים בכך להביאו לידי נקיות זו. וכל זה במוסר ממון אבל במסר גופו של חבירו הנמסר נשבע ונוטל מה שהפסידו וכן אם גרם לו תפיסה הוה כמזיק בידים וצריך לשלם לו כל הזיקו שנשבע עליו. שנים שמסרו ביחד כל א' משלם החצי. ואם בזה אחר זה האחרון פטור דכל זמן שלא נפטר ממסירת הראשון הנזק בא מן הראשון והאחרון גברא קטילא קטיל וכן אם השר בעצמו ראה כבר או גוים הגידו אין האחרון עושה כלום. י"א אדם ומונה מחבירו יכול לילך ולקבול לפני גוים אע"ג שיגרום למכה היזק גדול אין בכך כלום שהתורה התירתו מדכתיב והיה כי יחם לבבו וגו' אפי' בנפשו כ"ש בממון.
ח הא דאמרינן לעיל כשיש עדים שמסר ואין העדים יודעים כמה והנמסר אומר כך וכך והמוסר מכחישו שנשבע על השאר ה"מ שאנסוהו להראות או להביא ונשא ונתן ביד דאע"פי שחייב לשלם אינו רשע ובר תשלומין הוא ומשבעינן ליה כשאר הכשרים אבל אם הראה מעצמו אין משביעין אותו לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה ואפי' לא מסרו עדיין רק שאומר אליך ואמסור אם אומר כך בפהרסיא מדחציף כולי האי ודאי גזים ועבד ונפסל לעדות ויש חולקין אא"כ מוחזק בכך מיהו אפי' אינו מוחזק מ"מ יכול זה שכנגדו לעמוד ולהציל עצמו ע"י גוים אע"פי שיגיע נזק לזה אין זה צריך להמתין עד שיעשה גיזמו ואם הודה מעצמו שמסר את חבירו ואין עדים בכך אינו נפסל לעדות בהודא' עצמו שאין אדם משים עצמו רשע מ"מ חייב לשלם מה שמודה שהזיקו.
ט ארז"ל המסורו' אין להם חלק לעה"ב כמו המינין והמשומדי' שכיון שיש בו כ"כ אכזריו' לב שמוס' את ישראל בין בגופו בין בממנו ביד גוי ואינו חושש לסכנה הגדולה שעומד בה הנמסר שעליו נאמר שהוא כתוא מכמר כל דנופל בידם אין מרחמין עליהם והרי הוא כאלו מסרו הוא לידם להרגו דשמא יעלילו עליו עלילה כ"כ שלא יוכל לפדות עצמו וימיתוהו בתפיסה והרי המוסר הוא רודף לפיכך אמרי' ודאי זה המוסר אין בו שום אמנה במציאו' אלוה ממעל ובהשגחתו כמו המין או המשומד לכן אסור למסור ישראל ביד גוי בין בגופו בין בממונו ואפי' היה רשע ובעל עבירות ואפי' היה מיצר לו ומצערו לא ימסרנו שכן היה מתפאר דוד ע"ה בסימן ל"ט אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי פירוש אע"פ שהרשע כנגדי ומריב עמדי ומקניטני אשמרה לפי מחסום אלא ישים תקותו באלקי' וישכים ויעריב לבית המדר' והוא יכלה מאליו שכן אמר דוד ע"ה במזמור ל"ז דום לה' והתחולל לו ואל תתחר וגומ' באיש עושה מזימות כי ה' ית' יפילם חללים חללים. ודוקא שמיצר אותו בדברים בעלמא אבל אם מסרו בגופו או בממונו מותר לחזור ולמוסרו שהרי מותר אפי' להורגו דרודף הוא כמ"ש בסעיף הסמוך.
י סתם מסור רודף הוא כמו שביארנו לפיכך מותר להורגו בכל מקום אפי' בזמן הזה כדי שיציל את הנרדף שלא ימסרנו דהיינו קודם שמסרו אלא מיד כשאומר הריני מוכר פלוני בגופו או בממונו אפי' בממון קל הרי התיר עצמו למיתה ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור אם העיז פניו ואומר לא כי אלא אלך ואמסרנו מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה ואם אין פנאי להתרות בו מותר להורגו אפי' בלא התראה. י"א שאין להרוג את המסור אא"כ א"א להנצל ממנו באחד מאבריו אבל אם איפשר להנצל ממנו באחד מאבריו כגון לחתוך לשונו או לכמות עיניו אסור להורגו שהרי לא גרע זה משאר רודף.
יא עשה המוסר אשר זמם ומסר א' שוב לא מקרי רודף ואסור להורגו כמו גבי רודף שלא התירה התורה אלא בשיות רדיפתו ואחר שהרג דנין אותו בדייני' ועדים ואינו מותר להורגו בלא עדים דדייני' ה"נ מסור אחר שעשה המסיר' דנין עמו בדיינים ואין מותר לכל אדם להורגו אא"כ הוחזק למסור ויש לחוש שמא יחזיר וימסרנו לזה או לאחרים דעדיין רוד' הוא.
יב כל המוסר ציבור ומצערן בדברים מותר למוסרו ביד גוים להכותו ולייסרו ולאוסרו ולקונסו אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו כדילפינן לעיל מקר' שנ' בלשון יחיד שנים שמסרו זה את זה כל מי שהפסיד חבירו יותר חייב לשלם המותר בנזק שלם מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיבאו רבים ליד היזק על ידו מתרין בו שלא יעשה עוד ואם אינו משגיח יכולין למוסרו לומר שאין אחד ממנו מתעסק בו אלא זה בלבד. מי שרוצה לברוח מחמת חיובא שאינו רוצה לשלם לגוי' מה שחייב להם ועמד אחד וגילה הדבר לגוים אין לו דין מסור שהרי לא הפסידו בשלו רק שמצריכו לשלם מה שחייב כבר מ"מ רעה גדולה עשה דהוי כמשיב אבדה לגוי ואם גרם לו היזק יותר ממה שחייב חייב לשלם מה שגרם לו הפסד.
יג אע"פ שמותר לאבד גופו של מסור אסור לאבד ממונו שהרי ממונו ראוי ליורשיו וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש וי"א אע"פ שאסור לאבדו מותר כל אדם ליטול ממונו לעצמו מק"ו דגופו דאם גופו הפקר שמותר להרגו ק"ו ממונו שהוא הפקר אלא דלאבדו אסרוהו משום יכין רשע וגו' וליטלו לעצמו לא אסרוהו דעדיין יורשיו לא זכו בו.
יד מסור א"צ לקבל העדות שעליו בפניו שכיון שהוא מסור שמא ימכור גם את העדים ואת הב"ד לכך מקבלין אותו שלא בפניו וגומרין דינו שלא בפניו וגם אין צריכין לכווין העדות כ"כ דקל הוא שהקילו גבי מסור לרוב רשעו.
טו מי שמוחזק להיות מסור ג' פעמים שמסר את ישראל בין בגופם בין בממונם ביד גוים אע"פי שאין עכשיו דינו להורגו כגון שהוא אחר מעשה מבקשין עליו עצה ותחבולה אפי' ע"י גרמא לבערו מן העולם לקיים מה שנא' ובערת הרע מקרבך מי שמדבר בפני קהל ועדה גוים ויהודים ענייני דברי מסירות ונשמע ע"י זה לשר וגרם הזיק לישראל אע"פי שאין לזה דין מסור כיון שהוא אינו המגיד להשר מ"מ מענישין אותו לפי עיני ראות הדיינים מי ששלח שליח למסור אם הוחזק השליח לעשו' שליחות כאלה חייב המשלחו' וא"א כאן אין שליח לדבר עבירה הואיל והשליח הוחזק בכך וברי הזיקו ה"ל המשלח בדין דגרמי וכן מי שיש לו שטר פרוע ומסרו לגוי וידוע שיתנהו לשר ויכוף את הישראל לשלם שנית חייב לשלם.
טז הוצאות שעשו לבעל מטור כל הדרי' בעיר חייבין לפרוע חלק' אפילו אותם שפורעין המס במקום אחר מפני שהוא תקנת העיר.